הז'אנרים
כל הז'אנרים

דרג ספר זה מתוך 5
4 דירוגים
3.8 ממוצע
1
0
2
1
3
1
4
0
5
2
1
הדחיפה

הדחיפה


דרג ספר זה מתוך 5
4 דירוגים
3.8 ממוצע
1
0
2
1
3
1
4
0
5
2
1

במקום 35 

24.5 

במקום 35 

24.5 

גודל (עמ'): 222
מו"ל: הוצאת הקיבוץ המאוחד

תקציר

הזוכָה בתחרות "כוכב נולד" בורחת מהכוכבוּת, מסתתרת מפניה ומגלה משהו מרעיש על משפחתה; אישה צעירה מתאהבת בגבר ששב לארץ לאחר היעדרות ממושכת ואינו מוצא את מקומו; שתי ילדות משוטטות בעיר הגדולה, רחוק מהבית, לא רחוק מהים.
בשלוש הנובלות בספר "הדחיפה" מנהלות הדמויות מערכת יחסים זוגית עם דמות "כפילה", נפש תאומה שיכולה להושיע אותן ממצוקה ולהוביל את חייהן לכיוון לא צפוי. אלא שהכוח להושיע נושא בחובו גם כוח להרוס. בלשון חסכנית וברגישות רבה לזיקות בין בני אדם, מוליכה נגה אלבלך את זוגות דמויותיה סביב מחווה אחת קטנה - הסטת שיער מהאוזן, הרמת ידיים אל על, דחיפה - אירועים זעירים לכאורה שלאחריהם לא יוכלו החיים לשוב ולהיות כפי שהיו. הספר זכה בפרס שרת התרבות לספרי ביכורים תשע"א. מנימוקי השופטים: "בסיפורת של נגה אלבלך מצוי ריאליזם שמחוות זעירות משבשות אותו. בכתיבתה מקופלת מוזרות מרתקת, שמעמידה בספק את החיבור בין הדברים הפשוטים. נגה אלבלך מציעה פרוזה רגישה, יומיומית למראית עין, שמתוכה מבליחים רגעים של יופי."
המשך קריאה
  • ISBN: 31-5429
  • גודל (עמ'): 222
  • מו"ל: הוצאת הקיבוץ המאוחד
  • יצא לאור ב-: 16/02/2013
  • שם המחבר: נגה אלבלך

הזכייה

אחרי שזכיתי, הטלפון לא הפסיק לצלצל. הסוכנים, העיתונאים, התחקירנים, המפיקים. בסוף כיביתי את המכשיר. באו לדפוק בדלת. עד הבית הם רודפים אחריי. נעלתי את הדלת. לא פתחתי. שמתי ברברה סטרייסנד בפול ווליום והתעלמתי. אחר כך כתבו על זה באינטרנט, שאני שומעת Memories בקולי קולות. כיביתי גם את המחשב.

למה לי לקרוא על עצמי באינטרנט? יש לי פה את עצמי, בלי שום תיווך עיתונאי, חשבתי.

עברו כמה ימים ובוקר אחד נשמעה נקישה בחלון.

הסתכלתי לכיוון הקול וראיתי את אחי מחייך אליי מעבר לזגוגית.

“אתה לא נורמלי," אמרתי לו בתנועות שפתיים ופתחתי את החלון.

הוא קפץ פנימה לדירה.

“רציתי לראות אותך לפני שאני טס לניו זילנד," אמר. “את לא עונה לטלפון, ל־SMS־ים, לא עונה לאי־מיילים, כלום."

“מתי אתה טס?"

“מחר. חוץ ממך אין לי מה לחפש פה. תבואי לבקר אותי?"

“ברור."

“מה את מתכוונת לעשות עכשיו?"

“שום דבר. לחזור למשרד. רגיל."

“את חושבת שייתנו לך?"

“אני צריכה לבקש רשות?"

הוא שתק.

“שיחקת אותה, אחותי. פשוט שיחקת אותה," הוא הניח את כף ידו על זרועי. “לקחת את זה בהליכה."

“כן," חייכתי והבטתי מעבר לכתפו. הוא סובב את ראשו לאחור, אבל לא היה שם כלום.

“וזה שאת נעלמת עכשיו..." המשיך, “שיחקת אותה פעמיים."

“אני לא נעלמת. למה, אתה לא רואה אותי?"

“אל תיתממי. את מעלימה את עצמך, את משתמטת מהכוכבוּת."

“לא בא לי להיות כוכבת בחיים של אחרים."

הפעם התבוננתי ישר בעיניו. אחר כך סקרתי את כולו.

הוא עמד מולי חשוף, מבטו מושפל אל הרצפה.

“רזיתָ," אמרתי.

“אני אשמין בחזרה בניו זילנד," הרגיע אותי.

“ברור."

הוא צחק.

הוא צריך ללכת.

“טוב, תכתבי לי כשתגמרי עם כל הבלגן. בסדר?"

ניגשתי לפתוח את הדלת, אבל אחי פנה לצאת מהחלון.

“תיזהר," קראתי כשנאחז בצינור הניקוז והתכונן לקפיצה מגובה הקומה הראשונה.

מכיוון שהחלטתי לא לצאת מהבית למשך פרק זמן בלתי ידוע מראש, ומכיוון שנטרלתי את מכשיר הטלוויזיה, את מכשיר הטלפון, את המחשב ואת הדלת (שנפתחה בימים אלה רק לשליח מהסופרמרקט), העברתי את רוב זמני בקריאת ספרים.

קראתי:

“ביום שישי בערב הוזמנתי למסיבה אצל חבר לעבודה. היו שם בערך שלושים איש, כולם, בלי יוצא מהכלל, מנהלים בדרג הביניים של המשרד, בני עשרים וחמש עד ארבעים. בשלב מסוים מטומטמת אחת התחילה להתפשט. היא הורידה את הטי־שרט שלה, אחר כך את החזייה, אחר כך את החצאית, כל זה בתנועות מדהימות. היא נשארה בתחתונים זעירים עוד כמה שניות, ואז, כשכבר לא ידעה מה לעשות עם עצמה, התחילה להתלבש".

בדמיוני ראיתי את מעשיה של האישה במסיבה כמו בסרט שמריצים קדימה, ואז אחורה — האישה מתפשטת בתנועות ארוכות, ומתלבשת לאחור בתנועות מצחיקות וקטועות. אחר כך ראיתי בדמיוני את מעשיה של האישה בפורמט של גיליון ווֹרד — קודם השורה נכתבת בכיוון אחד ואז נמחקת בכיוון ההפוך.

הפִּסקה הזאת בספר הלהיבה אותי, נמשכתי לאומץ של אותה אישה לברוא דבר מה ומיד לבטל אותו. גם אני אבטל, גם אני אמחק את מעשיי. פרצופי — שבמשך שבועות היה מוקרן כמעט בכל בית במדינה — יחזור למצבו השקוף. מול מצלמות הטלוויזיה אפשר להגיד שגם אני התפשטתי. עכשיו אתלבש. ואולי להפך.

שמחה מילאה אותי בלי שאבין מדוע.

אחר כך חשתי ריקנות גדולה.

גם הבית היה ריק. גם השעות. הפִּסקה הזאת שקראתי, עם כל המחשבות שנגזרו ממנה, מילאה חמש דקות מזמני לכל היותר. אפילו פחות. חמש שניות. מחשבות רצות מהר. איך אמלא את כל הדקות הנוספות שבהן ביקשתי לגזור על עצמי ניתוק מהחוץ?

נרדמתי. היתה שעת ערב. מאוחר יותר קמתי, הכנתי לעצמי ארוחה ואחריה המשכתי לקרוא עד שעלה אור הבוקר. אחר כך נרדמתי שוב. הייתי מותשת מכל חודשי התחרות וממופע הגמר הגדול, מהעמידה חסרת ההגנה בקדמת הבמה, מהחשיפה. כשניגשתי לאודישנים, לבדי ובלי שום מלווה, לא דמיינתי לעצמי שאזכה.

אהבתי מאוד את המוקיון, סיכמתי לעצמי. הוא שכב אצלי כמה שנים, אף פעם לא החזרתי אותו לספריית בית הספר. את אנה קרנינה לא הצלחתי לגמור. בתקופת ההסתגרות קראתי שבעה ספרים (לא כולל קרנינה). מעבר לזה לא יכולתי להכיל עוד. יום אחד סובבתי את המפתח בדלת דירתי ויצאתי אל הרחוב.

שעות הצפייה האינסופיות שבהן צפיתי בברברה סטרייסנד והקשבתי לשירתה הביאו לכך שמשהו מסטרייסנד דבק בי. עד לאודישנים לא ידעתי אפילו שיש לי “קול גדול בתוך התנהגות חתולית". זו היתה הגדרה של אחד השופטים. החלטתי ללכת על זה, כלומר לחזק את האיכויות החתוליות שירשתי מברברה, וליצור לעצמי דמות בימתית: מפונקת, נהנית מתשומת לב. אני חושבת שבשלב ההוא באמת נהניתי מתשומת הלב. לא ידעתי שאנצח, רק רציתי לבדוק. רציתי להראות משהו שקיים בי ולראות איך הוא מתקבל. הייתי תיאטרלית מאוד בהופעה על הבמה, בראיונות דיברתי באופן מדוד ומרוחק. למה אנשים נמשכו לזה?

בחוץ היה שומם. שעת לילה מאוחרת והרחובות ריקים. השמים נראו כמו חופש והמדרכות היו שבילים בטוחים. צעדתי לאורכם של בנייני השכונה בלי יעד מוגדר, בחרתי בפניות באופן אקראי, התענגתי על שמות הרחובות כמו על ריחות מוּכּרים, נזכרתי בחנות החיות הקטנה וניגשתי לראות את האוגרים הישֵנים בכלוב. ריחמתי עליהם. שמחתי שהם ישנים ולא יודעים שרע. בית הקפה הסמוך היה סגור כמובן. אמצע הלילה. מכונית חולפת. ניסיתי לצוד את דמותו של הנוהג בה. זה גבר, הוא העיף בי מבט תוך כדי נסיעה ונעלם. מלבדו איש לא רואה אותי בשעה זו. התיישבתי על שפת המדרכה, סוליות נעליי על כביש האספלט. אם מניחים יד, אפשר עוד לחוש בחום שנאגר במרצפות המדרכה במשך היום תחת השמש הלוהטת. או שזה רק נדמה לי.

“הנה היא, כוכב נולד," הם קוראים כשאני נכנסת בבוקר בדלת השקופה של המשרד.

“הנה היא, חזרה אלינו הכוכב נולד," הם צוחקים בפה מלא ומתגודדים סביבי.

“כן. אני כוכב נולד," אני מחייכת ומביטה במעגל החולצות שסביבי שמעליהן תלויים ראשים עליזים, קירחים, מתולתלים, צעירים יותר וצעירים פחות.

“נעלמת," הם אומרים.

“חזרתי," אני עונה. ­­

“לא היית צריכה לחזור. מי שמע על כוכב נולד שחוזר לעבודה, שממשיך להיות מזכירה?" הם אומרים. “לכי, תעבדי על חומרים, תוציאי דיסק."

“אין לי חומרים," אני אומרת.

“יכתבו לך חומרים. כולם ירצו לתת לך חומרים. את לא יודעת איך זה עובד?" הם תמהים.

“יודעת," אני אומרת בשקט. “התגעגעתי אליכם," אני מוסיפה.

“גם אנחנו, גם אנחנו. ראינו אותך בטלוויזיה, לא הפסדנו אף תכנית. היינו גאים בך כמו הורים, כמו אחים, כמו משפחה."

“כן," אני אומרת ולא מספרת כמה הרגשתי שם לבד.

“ומה אתכם?" אני שואלת. “אתם צריכים שאזמין נייר צילום, שאתייק מסמכים, שאקבע פגישות? לא חסר לכם כלום?"

“חסר. הקפה נגמר ומכונת הצילום תקועה," הם צוחקים.

“חסר," הם חוזרים ואומרים, “חסרה לנו מזכירה ששרה יפה."

מהמשרד חזרתי ישר הביתה. עדיין לא התהלכתי בחופשיות ברחובות. עודני פרצוף מוּכּר. זה התחוור לי בבהירות כשחלפתי ליד מגרש בית־ספר: אחד הילדים קרא בשמי ומשחק הכדורגל נפסק. כל החבורה עמדה והביטה בי. אחד מהם הניף את ידו והרים אצבעותיו ל־V. החזרתי לו V. הם פרצו בצחוק. תנוחת החבורה, שהיתה קפואה עד אז, התרככה. הם זזו במקומם, גפרורי רגליהם נעים, הם פנו זה לזה כבריקוד. התרחקתי משם. עוד חמש דקות אהיה בביתי, בין קירות אטומים.

אבל אני מוכרחה לצאת החוצה, הסגר לא יכול להימשך עוד.

בחצות יצאתי אל הרחובות האהובים. הרחקתי עוד ועוד, נמשכתי אל מרכז העיר. היתה שם תנועת חיים לילית, נעימה. לא דחוס מדי, לא ריק מדי. בני אדם היו פזורים באופן אקראי בבתי קפה, על פסי המדרכות, מישהו חצה כביש שחור וריק. כולם היו שקועים בעצמם, הרגשתי משוחררת. אף אחד לא שם לב אליי בשעה הזאת.

הייתי רעבה. צעדתי כבר עיר שלמה. בר סנדוויצ'ים האיר מולי באור בוהק. בפנים היה ריק. נכנסתי.

מאחורי הדלפק עמדה בחורה. היא לבדה מתַפעלת את המקום. שתי טבעות כסף היו נעוצות בגבתה השמאלית והיא לבשה חולצה שחורה.

התקרבתי לוויטרינה כדי לראות את מבחר הממרחים. היא עקבה אחרי במבטה.

נעתי לאורך הוויטרינה עד לקצה השמאלי. אחר כך נעתי באטיות לקצה הימני, זה שקרוב לקופה, ואז חזרתי למרכז. היא התבוננה בי בריכוז ובשתיקה.

“את מכירה אותי?" שאלתי.

“לא. מאיפה אני צריכה להכיר אותך?"

“סתם. חשבתי."

“החלטת?"

“מה."

“החלטת איזה סנדוויץ' את רוצה?"

“לא. עוד לא החלטתי."

“את קשה בהחלטות, אה?"

“לא. אני דווקא החלטית בדרך כלל."

הפינה הימנית של פיה נמתחה כלפי מעלה. חצי חיוך.

“פשוט נעים לי לעמוד כאן," אמרתי. “בתוך חנות."

“למה?" שאלה.

“כבר הרבה זמן לא נכנסתי ככה לחנות."

“למה?"

“אני כוכב נולד."

“אַת מה?"

“כוכב נולד."

“את הורסת אותי. אני לא מבינה."

“את רואה כוכב נולד? שמעת על התכנית כוכב נולד?"

“שמעתי," אמרה. “אבל אין לי טלוויזיה."

“אה."

“יש לך מים קרים?" שאלתי. “הלכתי חצי עיר."

היא הסתובבה, נכנסה לחדר פנימי וחזרה עם כוס פלסטיק ובתוכה מים קרים. היא הגישה לי אותה מעל לוויטרינה.

“תודה," אמרתי. “אני צריכה גם לשבת."

התיישבתי על אחד הכיסאות שליד החלון, כיסא גבוה בלי משענת. היא יצאה מהעמדה שמאחורי הוויטרינה והתיישבה לידי. היא רזה מאוד.

“אז היית בכוכב נולד?" שאלה.

“כן. זכיתי."

הפינה הימנית בפיה עלתה כלפי מעלה בפעם השנייה. “את כוכב נולד," אמרה.

“כן. את האדם הראשון שלא מזהה אותי."

“אני מצטערת," אמרה.

“אין לך מה להצטער. זה נעים."

העיניים שלה חומות וארוכות.

“אני רוצה להוריד ממני את המבטים," אני אומרת לה. “אני רוצה להיות חופשייה."

“בגלל זה את מסתובבת בלילות?"

“כן."

היא שתקה. הביטה בחלון. אחר כך פנתה אליי.

“את יכולה לבוא גם מחר," אמרה, “אני פה גם מחר. בלילה אין פה אף אחד."