הז'אנרים
כל הז'אנרים

דרג ספר זה מתוך 5
0 דירוגים
0 ממוצע
1
0
2
0
3
0
4
0
5
0
0
הדוד לאון

הדוד לאון


דרג ספר זה מתוך 5
0 דירוגים
0 ממוצע
1
0
2
0
3
0
4
0
5
0
0
37 
37 
מו"ל: איפאבליש ePublish - הוצאה לאור

תקציר

ג'ואי בן השבע מבקר את סבתו רֶבֶּקָה במנהטן ומופתע לגלות שהיה לה אח בשם לאון שעליו מעולם לא שמע. ג'ואי לומד שלאון מתגורר בבית אבות בניו יורק ומבקש מאביו לבקר ולראיין אותו לצורך עבודה על משפחתו שקיבל בבית הספר.

למפגש בין הילד והזקן יש השפעות לא צפויות. ג'ואי הצעיר מעורר באיש הזקן את רוח הנעורים שכבר חשב שאיבד ועד מהרה הם בורחים מבית האבות ויוצאים למסע ברחבי ניו יורק, שלאורכו נחשף ג'ואי למסע חייו המופלא של לאון שכלל נדודים רבים ומלאי תלאות. ג'ואי לומד שלאון היה עד לכמה מהאירועים המכוננים של המאה העשרים ונחשף לנקודת מבטו המיוחדת שמקדשת את החופש והנעורים.

לאון וג'ואי מוכרזים כנעדרים ובני משפחתם המבוהלים ממהרים להזעיק את המשטרה. למאמצי החיפוש אחריהם מצטרפים גם אביו של ג'ואי וסבתו, והדיאלוג ביניהם חושף סודות משפחתיים נוספים.

הסיפורים המקבילים הנארגים בספר זה מציגים סיפור משפחתי רחב יריעה שמתרחש על רקע כמה מהאירועים הגדולים של המאה הקודמת, המסופרים מנקודת מבט אישית ורגשית.

עידן שפר הוא בוגר תואר ראשון בכלכלה ותואר שני בפילוסופיה. עבודת התזה שלו עסקה בניתוח מוטיבים אקזיסטנציאליסטים בדרמה מתקופת יוון העתיקה עד שייקספיר ובחינת ההבדלים בין הטרגדיה ובין הקומדיה באמצעותם. ספריו הקודמים הם "אני וג'ני", "סיפורים מהמדרחוב" ו"מסע אל החיים".

המשך קריאה
  • ISBN: 978-965-571-126-4
  • מו"ל: איפאבליש ePublish - הוצאה לאור
  • יצא לאור ב-: 27/08/2017
  • שם המחבר: עידן שפר
  • זמין להשאלה: כן

פרק 1

"בכל מקום שבו מסע נגמר, מתחיל מיד מסע חדש."

זה המשפט שנחרט בזיכרוני יותר מכל משפט אחר שאמרת באותו מסע מופלא ובלתי נשכח של עשרים ושלושה בספטמבר בשנת 1990. השנים הרבות שחלפו מאז לא השכיחו ממני את אותו יום מעורר השראה שבילינו זה לצד זה. אני עוד זוכר את התשוקה ואת הכנות שבהן סיפרת לי את סיפור חייך, וכיצד הן הוכיחו לי שהעבר לעולם אינו חולף. הן גם גילו לי שלעולם איננו נפרדים מאנשים שאהבנו, ושאותם אנשים שנפשם נגעה בנפשנו יהיו חלק ממנה עד יומנו האחרון. הבטחתי לך באותו מסע שאוסיף לספר את סיפורך כדי שימשיך להתקיים, ובמשך השנים אכן סיפרתי אותו בפני כל מי שיקר ללבי. אבל היום אני שמח ונרגש לשוב אליו בפעם הראשונה שאני חש שאתה שוב איתי, כאילו אנו פוסעים פעם נוספת לאורכה ולרוחבה של העיר ניו-יורק ומפליגים בים הזיכרונות שלך לעבר כל אותם מקומות מרהיבים שביקרת בהם ופוגשים את כל אותם אנשים נפלאים שאהבת.

*******

אותו יום החל כאשר יצאתי עם הוריי בשעה שמונה וחצי מביתנו שבשכונת אסטוריה ברובע קווינס אל ביתה של סבתא רֶבֶּקָה במזרח העיר העילית של מנהטן, סמוך לצדו המזרחי של הסנטרל פארק. זה היה אחרי שבועיים שבהם פספסנו את הארוחה המסורתית אצל סבתא בימי ראשון בגלל שהוריי ואני נסענו אל משפחתה של אמי בהולנד. באותו יום הגיעו כל האחיות של אבי ומשפחותיהן לבקר את סבתא, שכן היה זה יום ראשון הראשון לאחר יום השנה לפטירתו של סבא והיה חשוב לכולם להיות שם בשבילה.

"ארגנת את כל מה שאתה צריך מסבתא בשביל עבודת הקיץ שלך, ג'ואי?" שאל אבי בהגיענו לפאתי גשר קווינסבורו.

"כן, אבא. נשאר לי רק למצוא חפץ ישן שעבר כמה דורות במשפחה ולתאר את הסיפור שלו. סבתא אמרה שיש לה חפץ שבטוח יתאים לעבודה שלי."

"איך אתה מסכם את העבודה שלך, ג'ואי?" שאלה אמי וליטפה את בטנה, שבה שכנה מי שהייתה עתידה כעבור חמישה חודשים להיות אחותי.

"היא הייתה מעניינת," השבתי לה בקול מסתייג מעט. "הייתה לי קצת בעיה עם אילן היוחסין. בשלב השני של האילן יש הרבה בני משפחה, בגלל שלאבא יש שלוש אחיות ולך שלושה אחים, אבל לסבא ולסבתא ההולנדים יש אח אחד לכל אחד, ולסבא אייזיק ולסבתא רֶבֶּקָה לא היו אחים בכלל."

"מה זאת אומרת?" שאל אבי בפליאה. "לסבתא רבקה יש אח בשם לאון."

"לסבתא רבקה יש אח?!" התפלאתי גם אני. "למה היא לא סיפרה לי את זה?"

"באמת, ג'ייקוב," גערה אימא באבא בטרם ישיב על שאלתי הנוקבת. "בשביל מה זה היה טוב להזכיר עכשיו את הדוד המשוגע שלך?"

"הוא לא משוגע, רייצ'ל. הוא קצת יוצא דופן, זה הכול. זאת לא סיבה לא להכיר בקיומו."

"שכחת כבר את כל מה שהוא עולל לאימא שלך כל השנים?" שאלה אימא ברוגז. "מתי בדיוק הוא הכיר בקיומנו?"

"אני חושב שצריך לסלוח לו אחרי כל השנים האלה, במקום להשאיר אותו בודד עד סוף חייו בבית האבות ההוא, בטח כשהוא נמצא ממש בצדו השני של הסנטרל פארק."

"אח של סבתא רבקה גר בניו-יורק?!" התפרצתי לשיחתם למשמע העובדה המפתיעה שנתגלתה כבדרך אגב. "אתה חושב שנוכל לבקר אותו, אבא?"

"זה רעיון ממש לא טוב, ג'ואי," ענתה לי אימא כאילו בשמו.

"אנחנו תיכף מגיעים לסבתא," הכריז אבי. "אני מבקש להפסיק את כל הוויכוחים ולהתנהג כראוי."

טרם הספקתי להשלים את כניסתי מבעד הדלת וכבר קרא בשמי קול נשי מלטף וזרועות חבקו אותי בחום. זו הייתה דודה סוזנה, אחותו הצעירה של אבא, שנהגה להפגין התלהבות יתרה בכל פגישה משפחתית מחדש. אבי טען שמאז ומעולם הייתה סוזנה רגשנית כזאת, אך מאז הצטרף בנה ג'פרי למשפחתנו, לפני שנתיים, התעצמה רגשנותה עוד יותר.

אחרי דודה סוזנה הגיע תורה של דודה ג'ורג'יה, האחות הבכורה של אבי, לברך אותי. היא הייתה אישה נערצת ששידרה גם היא חמימות בדרכה שלה, ובכל זאת נטתה להיות הרבה פחות רגשנית מדודה סוזנה והרבה יותר סמכותית ומחנכת.

דודה דיאנה, הצעירה מבין האחיות של אבא, הייתה האחרונה לברך אותי מבין כל הדודות, ולפגישה איתה חיכיתי יותר מכול. אמנם דודה סוזנה הייתה חמה ומפנקת ודודה ג'ורג'יה הייתה אישה מרשימה ביותר, אבל כל התכונות הללו היו כאין וכאפס בזמנו לעומת היותה של דודה דיאנה מנהלת בכירה במפעל לייצור שוקולד בברוקלין. תמיד הייתי מלא ציפייה לגלות איזה שוקולד חדש שיצא מפס הייצור של המפעל שלה היא תיתן לי לטעום. אמי לא הרשתה לי לאכול שוקולד לפני ארוחת הצהריים וביקשה ממני לחכות למאפים שהכינה סבתא רבקה לקינוח, אבל דודה דיאנה תמיד ניסתה להגניב לי קצת שוקולד מבלי שאימא תשים לב. אני זוכר בבירור שבאותו יום נתנה לי דודה דיאנה לטעום שוקולד חלב ממולא בקרם עוגיות ונוגט, ואת טעמו אני יכול לחוש עד היום הזה ממש.

כאשר סיימנו לברך את כל הדודים והדודות ניגשתי עם הוריי לברך לשלום את סבתא רבקה. היא ישבה על כורסת הסלון הלבנה שלה וקמה על רגליה לקראתנו.

"ג'ייקוב! רייצ'ל! כמה טוב לראות אתכם. איך הייתה הנסיעה?"

"טובה מאוד, אימא. הולנד נהדרת ונהנינו מאוד. לא ככה, ג'ואי?"

"ברור!" עניתי בהתלהבות. "נהניתי מאוד!"

"מה הכי אהבת בהולנד, יקירי?" שאלה אותי סבתא וליטפה את ראשי.

"קשה להגיד, סבתא. המוזיאונים היו מאוד מעניינים והכנסייה שהלכנו להתפלל בה עם סבא וסבתא בימי ראשון הייתה מרשימה, אבל נראה לי שהכי אהבתי את השוקולדים."

"דווקא את השוקולדים?" שאלה סבתא וצחקה צחוק מתגלגל.

"כן, סבתא. אלה היו השוקולדים הכי טעימים בעולם, חוץ מאלה של דודה דיאנה כמובן."

באביב של שנת 1990 הייתה סבתא רבקה בת שישים ושבע, אבל מלבד קמטים אחדים ומעט שיבה שזרקה בשערה לא היה בינה ובין הזִקְנה הרבה מן המשותף.

"את חושבת שאת יכולה להראות לי עכשיו את החפץ הישן שהבטחת לי בשביל העבודה שלי?" שאלתי אותה.

"לא עכשיו, ג'ואי. נעשה זאת לאחר ארוחת העשר עם כל המשפחה."

כשנכנסנו לחדר האוכל היה השולחן מלא בשלל מתאבנים, ואחרי שהמשפחה כולה עמדה סביבו והודתה לישו על המשפחה האוהבת שזכינו לה ועל האוכל שהוא שם על שולחננו בחר כל אחד אם לשבת אל השולחן ולאכול או לקחת לעצמו צלוחית אישית ולהתיישב בסלון. אמי ודודותיי בחרו בדרך כלל לשבת לצד השולחן. אבי והדודים נהגו לעמוד זה לצד זה בחדר האורחים, סמוך לחלון הזכוכית הגדול הצופה אל הסנטרל פארק, אשר במבט צפונה אל האופק אפשר היה לראות ממנו את רחבת מוזיאון המטרופוליטן לאמנות. בני הדודים שלי ואני היינו לוקחים בידינו מתאבן אחד או שניים וממהרים לחדר האורחים כדי לשחק באחד ממשחקי הילדים הרבים שאפשר היה לשחק במרחב המוגבל והמוגדר של החדר. הנפש היחידה שלא השתייכה במובהק לאף קבוצה הייתה סבתי, ולכן היא נטתה לנדוד ביניהן. כשסבי עוד היה בחיים נהגה לשבת איתו לצד השולחן יחד עם אמי ודודותיי. כעת, מאז סבא הלך לעולמו לפני שנה, חילקה סבתא את זמנה בין בני המשפחה, אך יותר מכול אהבה לשבת עם נכדיה ולצפות בהם משחקים.

כשהתעייפתי מהמשחקים ביקשתי שוב מסבתא שתראה לי את החפץ הישן שהבטיחה להראות לי. היא ביקשה את סליחתם של האורחים והובילה אותי דרך המסדרון הצר שבדירתה, המעוטר לכל אורכו בתמונות נוף של העיר ניו-יורק מתקופות שונות של המאה העשרים, לעבר חדר השינה.

עם כניסתה לחדר היא פתחה את הדלת השמאלית של ארון הבגדים שלה. בגדיו של סבא אייזיק המנוח היו מונחים בו בדיוק כפי שהיו מונחים ביום שבו נפטר. במדף העליון עמדה כספת ברזל קטנה, וסבתא הוציאה ממנה קופסת נעליים ישנה ודהויה. היא פתחה את הקופסה וראיתי שהפריטים בתוכה מסודרים בשתי קבוצות שהופרדו ביניהן במחיצת עץ דקה. בצד אחד היה צרור מכתבים, חלקם נתונים במעטפות נייר דהויות וחלקם ללא מעטפה. בצד האחר של המחיצה היו תכשיטים, ובהם כתריסר טבעות בשלל צבעים, כחצי תריסר תכשיטי צוואר ושני צמידים, אחד מכסף ואחד מזהב. סבתי נטלה בידה את צמיד הזהב.

"מה דעתך עליו?" שאלה סבתי, וחיוך כמעט נערי האיר את פניה. "תראה איך אבני הטופז משתלבות בלולאות הזהב. שים לב שמבין תריסר האבנים חצי תריסר הן בצבעים קרים, ירוק וכחול, וחצי תריסר בצבעים חמים, כתום ואדום. ככה אני יכולה תמיד לבחור אילו אבנים יפנו כלפי מעלה כדי שאראה אותן. הצמיד היה שייך לסבתא רבתא שלי, והיא קיבלה אותו מהסבא רבא שלי במתנה לרגל יום נישואיהם החמישי, ערב יציאתו לקרב גטיסבורג להילחם לצד הינקים במלחמת האזרחים שממנה לא חזר."

"לא ידעתי שהיו לנו לוחמים במשפחה," אמרתי בפליאה.

"אתה מגיע ממשפחה ענפה של לוחמים, ג'ואי. לא רק הסבא רבא שלי היה לוחם. סבא שלי נלחם במלחמת ארצות הברית-ספרד, אבי נלחם בקיסרות הגרמנית במלחמת העולם הראשונה, וגם אייזיק, סבא שלך, נלחם בנאצים הארורים במלחמת העולם השנייה."

"מה קרה אחר כך עם הצמיד?"

"הסבתא רבתא שלי ענדה אותו כל ימי חייה, ובמותה הורישה אותו לסבתי. סבתא הורישה את הצמיד לאימא שלי, והיא הורישה אותו לי. הצמיד הזה עובר בין בנות המשפחה כבר ארבעה דורות, וגם אני מתכוונת להוריש את הצמיד במותי לאחת מדודותיך."

"תודה, סבתא. אם אני אקח רק תמונה של הצמיד אני חושב שזה יספיק לי לעבודה שלי."

בעודי ממתין שהצמיד יופיע על גבי הצילום שנשלף ממצלמת הפולארויד שלי, נמשך מבטי לעבר קופסת הקרטון. לפתע ראיתי שמבין ניירות המכתבים מבצבץ חלקו התחתון של צילום בשחור-לבן שנראה בו זוג רגליים קטנות.

"מה זה הצילום הזה, סבתא?" שאלתי והצבעתי לעברו.

"זה שום דבר," היא השיבה מיד ומיהרה להשיב את צמיד הזהב למקומו בקופסה.

"אפשר לראות אותו?"

"אין צורך," אמרה בקצרה, סגרה את הקופסה וקמה להחזיר אותה למקומה בכספת.

"אבל זה נראה צילום ישן, ואני צריך כאלה לעבודה שלי. אכפת לך שרק אסתכל עליו?"

היא נשמה עמוקות, הסתובבה, הביטה בי בעיניה הטובות וניסתה להעלות חצי חיוך על פניה.

"בסדר, ג'ואי. אני אראה לך אותו, אבל בתנאי שלא תגלה לאף אחד ושזה יהיה הסוד הקטן שלנו. מקובל?"

"מקובל!" הסכמתי, ולמשמע ההתלהבות בקולי רחב החיוך על פניה.

היא שלפה את התצלום מהקופסה. בתצלום נראתה ילדה קטנה בשמלה בלויה במקצת וסנדלים פשוטים לרגליה, יושבת על מעין חומה נמוכה ומביטה לשמאלה בפנים מחויכות ובמבט מלא רוך.

"היית מאמין שהילדה הקטנה הזאת היא סבתא שלך?" שאלה סבתי וחייכה שוב חיוך רחב.

"זאת באמת את?" שאלתי בהתלהבות. "בת כמה את כאן?"

"בת שש וכמה חודשים," השיבה ונאנחה קלות.

"מי צילם אותך?"

שאלתי מחקה בן רגע את החיוך מפניה.

"זה היה לפני הרבה שנים. אני לא יכולה לזכור את זה. למה אתה שואל?"

"פשוט נראה לי שהוא לא היה צלם כל כך טוב. היד שלך יוצאת מהתמונה." הצבעתי לעבר הזרוע שלה: כף ידה הקטנה נותרה מחוץ לתמונה.

"אף פעם לא שמתי לב לזה..." אמרה כמעט בלחישה.

"ולמה את מביטה לצד ולא לכיוון המצלמה?"

"אני לא זוכרת למה עשיתי את זה," השיבה כעבור שניות אחדות בטון כעוס ולקחה מידיי את הצילום. היא החזירה אותו למקומו בקופסה, ואת הקופסה החזירה לכספת.

"יש לך עוד תמונות מצרפת?" שאלתי אותה לאחר שהקופסה חזרה למקומה.

עוד בטרם הספקתי להשלים את השאלה לבשו פניה ארשת חמורת מזג.

"פשוט סיפרת לי שעד גיל חמש-עשרה חיית בצרפת, אז אני מניח שהתמונה משם. בכלל, לא הזכרתי את צרפת בעבודה שלי. אכפת לך אם נדבר עליה, סבתא?"

"מה יש בכלל לדבר עליה?" השיבה בטון ספק תמה ספק נרגז.

"מה את זוכרת מהתקופה שגרת שם?"

"זו הייתה תקופה רעה מאוד, מלאת עוני ויגון. אני מודה לאל הטוב על שהשיב אותי ואת אמי בחזרה לבית שלנו בניו-יורק."

"מה זאת אומרת 'חזרה לבית בניו-יורק'? אם נולדת בצרפת אז לא גרת לפני כן בניו-יורק."

היא קרבה אליי, לקחה את כף ידי הימנית וקירבה אותה אל צדו השמאלי של בית החזה שלי.

"מה אתה מרגיש, ג'ואי?" שאלה אותי בארשת פנים אימהית, מבטה נעוץ בעיניי.

"את הלב שלי," עניתי.

"בדיוק!" היא קראה. "שם נמצא הבית שלך. לא בתעודת הזהות שלך, לא בעבר שלך ולא בשום דבר אחר. אתה מבין מה שאני מנסה לומר לך?"

"אני חושב שכן. אבל אני בטוח שיש לך איזשהו זיכרון ילדות מצרפת."

ההתעקשות שלי לדבוק בעברה שבצרפת השיבה את העגמומיות אל פניה. היא התיישבה על מיטתה ונאנחה אנחה כבדה. "נדמה לי שהזיכרון הכי חזק שלי הוא מאבא שלי. הפעם האחרונה שראיתי אותו הייתה על אדמת צרפת. הוא לא הספיק להגיע לניו-יורק ולראות את המשפחה שצמחה לנו. אמנם מעולם לא הייתי קרובה אליו, אבל אבא הוא בכל זאת אבא. כואב לי שלא הספקתי להיפרד ממנו."

"ומה הזיכרון שיש לך מאחיך?"

למשמע שאלתי היא שלחה בי מיד מבט תקיף. "על מה אתה מדבר?"

"אבא סיפר לי שיש לך אח בשם לאון ושהוא נמצא בבית אבות בצד השני של הפארק. חשבתי שאולי כדאי לבקר אותו בשביל העבודה שלי. מה דעתך, סבתא?"

סבתא רבקה קמה מהמיטה. "ג'ייקוב!" היא צעקה בקול וצעדה בנחישות אל מחוץ לפתח חדר השינה, עמדה במסדרון ופניה לחדר האורחים וצעקה שוב: "ג'ייקוב, בוא הנה מיד!"

אבא מיהר להיענות לקריאתה של סבתא, ודודה ג'ורג'יה ליוותה אותו.

"מה יש, אימא? קרה משהו?" הוא שאל, ודודתי אחזה את סבתא בשכמה.

"מה פתאום אתה מספר לבן שלך על לאון?!" שאלה אותו סבתא בתקיפות.

"בנסיעה לכאן רייצ'ל ואני דיברנו עם ג'ואי לגבי עבודת הקיץ שלו, והוא סיפר שאמרת לו שלא היו לך אחים. בסך הכול חשבתי שצריך להעמיד את הדברים על דיוקם כדי שתהיה לו תמונה אמיתית לגבי המשפחה שלנו."

"האיש הזה הפסיק להיות חלק מהמשפחה הזאת עוד לפני שנולדת. עכשיו ג'ואי אומר שהוא רוצה לבקר אותו. מה פתאום לבקר אותו?! האיש הזה לא ראוי לפגוש אף אחד ממשפחה שלנו!"

"אימא צודקת," מיהרה דודה ג'ורג'יה לתמוך בסבתא. "אפילו אם ג'ואי יציין את שמו בעבודה שלו למען הדיוק המשפחתי, אין שום צורך לבקר אותו. הרי הוא מעולם לא חשב לבקר אותנו."

"לפעמים צריך לדעת לסלוח ולהיות גדולים יותר מהעבר, ג'ורג'יה," אמר אבי. "אני לא אומר שהדברים שהוא עשה כל השנים מקובלים עליי, אבל הוא כבר איש זקן ואני בטוח שהבדידות קשה עליו בבית האבות ההוא."

"הוא גזר על עצמו את הבדידות הזאת!" קבעה סבתא נחרצות.

"אתה רואה שזה נושא טעון ושכדאי להניח לו," ניסתה ג'ורג'יה לשכנע את אחיה.

"את העונש על המעשים שלו הוא נושא כבר למעלה מעשרים שנה. את לא חושבת שהגיע הזמן לסלוח, ג'ורג'יה?"

דודה דיאנה נכנסה לחדר ונראתה מבוהלת. "הכול בסדר? שומעים את הצעקות שלכם עד חדר האורחים."

"ג'ואי רוצה להיפגש עם הדוד לאון לצורך העבודה שלו ואימא מתנגדת," עדכנה אותה ג'ורג'יה.

"אני חושב שהגיע הזמן לסלוח לו אחרי כל כך הרבה שנים," הציג אבא את עמדתו. "מה עוד שביום הזה ממש חל יום הולדתו השבעים."

"יש לו היום יום הולדת שבעים?!" שאלתי בפליאה.

"אני חושבת שג'ייקוב צודק, אימא." דודה דיאנה בחרה לצדד באבי. "אני יודעת שלא שמרת איתו על קשר ושאת כועסת עליו, אבל אני לא חושבת שיש סיבה שג'ואי לא יכיר אותו בגלל זה."

אבא קרב אל סבתי. היא עצמה את עיניה כמתקשה לשנות את דעתה. "בבקשה, אימא. תני לג'ואי את ברכתך לפגוש את הדוד לאון."

סבתא פקחה את שתי עיניה והביטה באבא, ואחר כך הפנתה את מבטה אליי. לבסוף שבה להביט באבא.

"עשו מה שאתם רוצים," אמרה לו, "אבל עליכם להבטיח לי שני דברים. האחד הוא שלא תמסרו לו דרישת שלום בשמי, שלא יקבל את הרושם המוטעה שסלחתי לו. השני הוא שתחזרו בזמן לארוחת הצהריים."

"זאת הבטחה," אמר לה אבי.