הז'אנרים
כל הז'אנרים

דרג ספר זה מתוך 5
0 דירוגים
0
ממוצע
1
0
2
0
3
0
4
0
5
0
1
הדברים שאיבדנו באש

במקום 37 

25.9 

הדברים שאיבדנו באש


דרג ספר זה מתוך 5
0 דירוגים
0
ממוצע
1
0
2
0
3
0
4
0
5
0
1

במקום 37 

25.9 

במקום 37 

25.9 

גודל (עמ'): 170
מו"ל: עם עובד

תקציר

ילדה בעלת מום נכנסת לבית ריק בשכונה ולא נמצאת עוד לעולם, מדריך תיירים שנישואיו במשבר מפתח אובססיה לפושע סדרתי, עובדת סוציאלית שפוטרה משוכנעת שבבית השכן מוחזק בתנאי עבדות ילד מפלצתי, נשים מעלות את עצמן על המוקד במחאה על רצח נשים בשריפה.

סיפוריה של הסופרת הארגנטינית הצעירה מריאנה אנריקס מכניסים אותנו ללא גינונים יתרים לעולמות מסויטים שקורים בהם דברים שהשכל הישר לא מוצא להם הסבר. והם עושים זאת בלי לתת את המילה האחרונה להיגיון או לתפיסת המציאות הנאורה המזוהים עם מעמד הביניים. רבים מהם מצטיינים בייחוד בייצוג משכנע, רגיש וחסר עכבות של נשיות צעירה.

היא שואבת את השראתה מסופרים כמו סטיבן קינג והאחיות ברונטה, ויצירתה הושוותה גם לרב־אמן של הסיפור הפנטסטי הארגנטיני חוליו קורטסר. הרקע לסיפורים הוא ארגנטינה של ימינו, אבל הלחצים, העיוותים, המסתורין לא יהיו זרים לכל מי שחי במאה העשרים ואחת וער לסתירותיה.

קובץ זה ראה אור בספרדית ב־2016 ונרכש לתרגום ביותר מעשרים שפות.

המשך קריאה
  • ISBN: 32-21881
  • גודל (עמ'): 170
  • מו"ל: עם עובד
  • יצא לאור ב-: 16/08/2018
  • שם המחבר: מריאנה אנריקס
  • תורגם ע"י: אדם בלומנטל
  • זמין להשאלה: כן

הילד המלוכלך

המשפחה שלי חושבת שיצאתי מדעתי כי בחרתי לגור בבית המשפחה בקונסטיטוסיון, הבית של סבי וסבתי מצד אבי, גוש אבן ברחוב וִירֵיֵס עם דלתות ברזל צבועות ירוק, עיטורי אַר דֵקוֹ ומרצפות ישנות, שחוקות כל כך עד שאילו עלה בדעתי להבריק את הרצפה, הייתי יכולה לפתוח שם זירת החלקה. אבל מאז ומעולם הייתי מאוהבת בבית הזה, ובילדותי, כשהשכירו אותו למשרד עורכי דין, אני זוכרת את מורת רוחי וכמה התגעגעתי לחדרים האלה עם החלונות הגבוהים ולחצר הפנימית שהייתה מין גן סודי, ואת התסכול שהרגשתי כשחלפתי על פני הבית ולא יכולתי להיכנס בחופשיות. לא התגעגעתי כל כך לסבא שלי, איש שתקן שכמעט לא חייך ואף פעם לא רצה לשחק. אפילו לא בכיתי כשהוא מת. בכיתי הרבה יותר כאשר, אחרי מותו, איבדנו את הבית לפחות לכמה שנים.

אחרי עורכי הדין הגיעה קבוצה של רופאי שיניים ולבסוף הושכר הבית למגזין טיולים שנסגר בתוך פחות משנתיים. הבית היה יפה ונוח והיה במצב מצוין בהתחשב ביושנו; אבל איש, פרט אולי לכמה יוצאים מן הכלל, לא רצה לגור עוד בשכונה. מגזין הטיולים השתכן שם רק משום שבאותה תקופה שכר הדירה היה זול מאוד. אבל אפילו זה לא הציל אותם מפשיטת רגל מהירה, מה גם שפרצו להם למשרדים: גנבו את כל המחשבים, מיקרוגל ואפילו מכונת צילום כבדה.

קונסטיטוסיון היא השכונה שבה נמצאת התחנה הסופית של הרכבות שמגיעות העירה מהפרוורים הדרומיים. במאה התשע עשרה התגוררה באזור האצולה של בואנוס איירס, ולכן ישנם שם הבתים האלה כמו בית המשפחה שלי. ויש עוד בתי אחוזה רבים, שהפכו למלונות או לבתי אבות ועומדים חרבים מעברה האחר של התחנה. ב־1887 ברחו המשפחות האריסטוקרטיות לצפון העיר מאימת הקדחת הצהובה. מעטות מהן חזרו, כמעט אף לא אחת. עם השנים יכלו משפחות של סוחרים עשירים, ובהן משפחתו של סבי, לקנות את בתי האבן עם גילופי האבן הגרוטסקיים ומרתוקי הברונזה. אבל השכונה המשיכה לשאת חותם של בריחה, של הזנחה, של מקום לא רצוי.

והמצב הולך ונעשה גרוע יותר.

למרות זאת, אם יודעים להתנועע, אם מבינים את הדינמיקות, את סדר היום, השכונה לא מסוכנת. או מסוכנת פחות. אני יודעת שאם אתקרב לכיכר גָראי ביום שישי בלילה, אני עלולה להיקלע לתגרה בין גורמים יריבים: סוחרי הסמים הקטנים של רחוב סֶבָּאיוֹס שמגינים על הטריטוריה שלהם מהשתלטות עוינת ורודפים אחרי חייבים נצחיים; הנרקומנים מחוקי המוח שנעלבים מכל שטות ותוקפים בבקבוקים; הטרנסיות השיכורות והעייפות שגם הן מגינות על הבלטה שלהן. אני יודעת שאם אחזור הביתה דרך השדרה אהיה חשופה יותר לשוד מאשר אם אלך ברחוב סוליס, וזאת אף על פי שהשדרה מוארת היטב ורחוב סוליס חשוך כי אין בו הרבה פנסים ואלה שישנם שבורים ברובם: צריך להכיר את השכונה כדי לפתח את האסטרטגיות האלה. פעמיים שדדו אותי בשדרה, בשני המקרים ילדים שחלפו על פניי בריצה חטפו לי את התיק והפילו אותי על המדרכה. בפעם הראשונה הגשתי תלונה במשטרה; בפעם השנייה כבר ידעתי שאין טעם, שהשוטרים מרשים להם לשדוד בשדרה והגבול הוא הגשר מעל הכביש המהיר — שטח הפקר של שלושה גושי בתים — בתמורה לשירותים שהמתבגרים נותנים להם. יש כמה מפתחות ליכולת להתנועע בשלום בשכונה הזאת ואני שולטת בהם היטב, אם כי, ברור, הבלתי צפוי תמיד יכול לקרות. העניין הוא לא לפחד, להתחבר עם כמה ידידים נאמנים, לברך את השכנים לשלום אפילו אם הם עבריינים — בייחוד אם הם עבריינים — ללכת בראש מורם, לשים לב.

אני אוהבת את השכונה. איש לא מבין מדוע. אני כן: היא גורמת לי להרגיש מדויקת ונועזת, ערה. לא נשארו הרבה מקומות כמו קונסטיטוסיון בעיר, שפרט לפרוורים מסוימים היא עשירה יותר, נעימה יותר, אינטנסיבית ועצומה, אבל קל לחיות בה. קונסטיטוסיון לא קלה והיא יפה, ויש בה כל הפינות האלה שהיו פעם מפוארות, כמו מקדשים נטושים שתפוסים כעת בידי כופרים, שאפילו לא יודעים שבין הקירות הללו הדהדו פעם מזמורי תהילה לאלים עתיקים.

יש בה גם הרבה אנשים שחיים ברחוב. הרבה פחות מאשר בכיכר הקונגרס, המרוחקת כשני קילומטרים מדלתי; שם יש מחנה אמיתי, ממש מול בתי המחוקקים, שאומנם מתעלמים ממנו בשיטתיות, אבל הוא בולט כל כך עד שבכל לילה באות קבוצות מתנדבים לתת אוכל לאנשים, לבדוק אם הילדים בריאים, לחלק שמיכות בחורף ומים קרים בקיץ. בקונסטיטוסיון דרי הרחוב מוזנחים יותר והסיוע לא מגיע לעיתים קרובות. מול הבית שלי, בפינת רחוב שהייתה בה פעם מכולת ועכשיו זה בניין שהדלתות והחלונות בו אטומים בלבנים כדי שאיש לא יוכל להתיישב בו, חיה אישה צעירה עם הבן שלה. היא בהיריון בן כמה חודשים, אם כי אצל האימהות המכורות של השכונה לעולם אין לדעת, הן רזות כל כך. הילד שלה נראה בן חמש בערך, הוא לא הולך לבית ספר ומעביר את היום ברכבת התחתית, מבקש כסף בתמורה למדבקות של סן אֶקספֵּדיטוֹ. אני יודעת את זה כי לילה אחד, כשחזרתי הביתה ממרכז העיר, ראיתי אותו בקרון. יש לו שיטה מטרידה מאוד: אחרי שהוא מציע את המדבקה לנוסעים הוא מכריח אותם ללחוץ לו את היד, לחיצה קצרה ומטונפת. הנוסעים מנסים להכיל את הרחמים ואת הגועל: הילד מלוכלך ומסריח, אבל אף פעם לא ראיתי מישהו שריחם עליו במידה מספקת כדי להוציא אותו מהרכבת התחתית, לקחת אותו לביתו, לרחוץ אותו ולטלפן לעובד סוציאלי. אנשים לוחצים לו את היד וקונים ממנו את המדבקה. מצחו מקומט תמיד וכשהוא מדבר קולו חלוש; בדרך כלל הוא מצונן ולפעמים הוא מעשן בחברת ילדים אחרים מהתחתית או משכונת קונסטיטוסיון.

לילה אחד הלכנו יחד מהתחנה עד לבית שלי. הוא לא דיבר איתי אבל הלכנו זה לצד זה. שאלתי אותו כל מיני שטויות, בן כמה הוא, איך קוראים לו; הוא לא ענה לי. הוא לא היה ילד מתוק או חמוד. כשהגעתי לדלת ביתי, לעומת זאת, נפרד ממני לשלום.

״צ׳או, שכנה,״ הוא אמר לי.

״צ׳או, שכן,״ עניתי לו.

הילד המלוכלך ואימו ישנים על שלושה מזרנים מרופטים כל כך עד שרק כשמניחים אותם זה על זה הם מגיעים לגובה של מזרן קפיצים רגיל. את הבגדים המעטים שיש להם האימא מחזיקה בשקיות זבל שחורות ויש לה תרמיל מלא בכל מיני דברים שאני לא מצליחה לזהות. היא לא זזה מפינת הרחוב, ושם היא מקבצת נדבות בקול מונוטוני קודר. האימא לא מוצאת חן בעיניי. לא רק כי היא חסרת אחריות, מעשנת מקטרת פּאקוֹ1 ומניחה לאפר לצרוב את הבטן ההרה שלה, או כי מעולם לא ראיתי אותה מתייחסת בחביבות אל הבן שלה, הילד המלוכלך. יש בה עוד משהו שלא מוצא חן בעיניי. סיפרתי את זה לחברה שלי לָלָה בזמן שסיפרה אותי אצלה בבית ביום שני האחרון, שהיה יום חופש. ללה ספרית, אבל כבר די הרבה זמן לא עובדת בשום סלון: היא לא אוהבת בוסים, היא אומרת. היא רגועה יותר ומרוויחה יותר כסף אצלה בדירה. בתור מספרה הדירה של ללה בעייתית מכמה בחינות. מים חמים, למשל, אין באופן קבוע כי הדוד שלה לא עובד כמו שצריך, ולפעמים כשהיא חופפת לי את השיער אחרי הצביעה אני חוטפת על הראש זרם של מים קרים שגורם לי לצרוח. היא מגלגלת עיניים ומסבירה שכל השרברבים עובדים עליה, לוקחים ממנה יותר מדי כסף ולא חוזרים. אני מאמינה לה.

״האישה הזאת היא מפלצת, מאמי,״ היא צועקת וכמעט שורפת לי את הקרקפת עם מייבש השיער הישן שלה. היא מכאיבה לי גם כשהיא מסדרת את קווצות השיער באצבעות העבות שלה. לפני הרבה שנים החליטה שהיא אישה וברזילאית, אפילו שנולדה גבר ואורוגוואִי. עכשיו היא הספרית הטרנסית הכי טובה בשכונה וכבר לא עובדת בזנות; המבטא הברזילאי המזויף עזר לה מאוד לפתות גברים כשהייתה זונת רחוב, אבל עכשיו אין בו שום טעם. ובכל זאת, היא התרגלה אליו כל כך שלפעמים בטלפון היא מדברת פורטוגזית, או כשהיא מתרגזת, היא מרימה ידיים לתקרה ותובעת נקמה או רחמים מפומבה ז׳ירה, האלוהות האפריקנית האישית שלה. היא בנתה לה מזבח קטן בפינת החדר שבו היא עושה תספורות, ממש ליד המחשב, שתמיד דולק ומחובר לצ׳ט.

״אז גם את חושבת שהיא מפלצת.״

״היא עושה לי צמרמורת, מאמי. היא כאילו מקוללת או משהו.״

״למה את אומרת את זה?״

״אני לא אומרת כלום. אבל בשכונה אומרים שהיא תעשה כל דבר בשביל כסף, אפילו ללכת לאספות של מכשפים.״

״בחייך, ללה, איזה מכשפים. אין פה שום מכשפים, תפסיקי להאמין לכל שטות.״

היא משכה לי בשיער; חשבתי שזה היה בכוונה, אבל היא ביקשה סליחה. זה היה בכוונה.

״מה את בכלל יודעת על מה שבאמת קורה כאן, מָמיטה. את אולי גרה כאן, אבל את שייכת לעולם אחר.״

יש מידה של צדק בדבריה, אם כי מפריע לי לשמוע את זה ככה, מפריע לי שהיא מעמידה אותי במקומי בכנות כזאת — מקום של אישה ממעמד הביניים שחושבת שהיא מרדנית כי החליטה לגור בשכונה הכי מסוכנת בבואנוס איירס. אני נאנחת.

״את צודקת, ללה. אבל בכל זאת, היא גרה מול הבית שלי ונמצאת שם כל הזמן, על המזרנים. בכלל לא זזה משם.״

״את עובדת שעות ארוכות, אין לך מושג מה היא עושה, בטח לא בלילה. האנשים בשכונה הזאת, מאמי, הם מאוד... איך אומרים? את בכלל לא שמה לב ופתאום מתקיפים אותך.״

״חשאיים?״

״בדיוק. איזה אוצר מילים יש לך, אני מקנאה. לא ככה, סָריטָה? מעודנת זאתי.״

סריטה מחכה כבר רבע שעה שללה תסיים עם השיער שלי, אבל לא אכפת לה לחכות. היא מעלעלת במגזינים. סריטה היא טרנסית צעירה שעובדת בזנות ברחוב סוליס, והיא יפהפייה.

״תספרי לה, סריטה, תספרי לה מה שסיפרת לי.״

אבל סריטה מכווצת את השפתיים כמו כוכבת קולנוע אילם ולא מתחשק לה לספר לי כלום. מוטב כך. אני לא רוצה לשמוע סיפורי אימים על השכונה, כולם אמינים ולא מסתברים בעת ובעונה אחת ולא מפחידים אותי; לפחות לא ביום. בלילה, כשאני מנסה לסיים עבודות דחופות ונשארת ערה ושותקת כדי להתרכז, אני נזכרת לפעמים בסיפורים שלחשו לי. ואז אני בודקת שדלת הכניסה נעולה היטב וכך גם דלת המרפסת. ולפעמים אני עומדת ומשקיפה על הרחוב, בעיקר על פינת הרחוב שבה ישנים הילד המלוכלך ואימו, דוממים לגמרי, כמו מתים בלי שם.

לילה אחד, אחרי ארוחת ערב, צלצל הפעמון. מוזר: כמעט אף אחד לא בא אליי בשעות האלה. חוץ מללה, שלפעמים מרגישה בודדה ובאה לשבת אצלי בלילה לשתות ויסקי ולשמוע רנצ׳רות עצובות. הצצתי מהחלון לראות מי זה — בשכונה הזאת לא פותחים ישר דלת אחרי חצות — וראיתי את הילד המלוכלך. רצתי לחפש את המפתחות והכנסתי אותו פנימה. הוא בכה קודם, זה ניכר בתלמים הבהירים שהותירו הדמעות על פניו המזוהמות. הוא נכנס בריצה אבל נעצר מול דלת חדר האוכל, כאילו עליו לקבל ממני רשות. או כאילו הוא מפחד להתקדם.

״מה קרה לך?״ שאלתי אותו.

״אימא שלי לא חזרה,״ הוא אמר.

קולו היה פחות גס, אבל הוא לא נשמע כמו ילד בן חמש.

״היא השאירה אותך לבד?״

הנהון.

״אתה מפחד?״

״אני רעב,״ ענה לי. הוא גם פחד, אבל החיים כבר הקשו אותו מכדי שיודה בכך בפני אדם זר, ועוד כזה שיש לו בית, בית יפה ועצום בגודלו, ממש מול המקום שבו הוא חי במצוקה.

״טוב,״ אמרתי לו. ״תיכנס.״

הוא היה יחף. בפעם האחרונה שראיתי אותו נעל זוג נעליים חדשות למדי. האם חלץ אותן בגלל החום? או שמישהו גנב לו אותן בלילה? לא רציתי לשאול. הושבתי אותו על כיסא במטבח והכנסתי לתנור קצת עוף עם אורז. עד שיתחמם, מרחתי גבינה על לחם כפרי מצוין. הוא אכל כשהוא מביט לי בעיניים, רציני מאוד, בשלווה. הוא היה רעב, אבל לא גווע ברעב.

״לאן אימא שלך הלכה?״

הוא משך בכתפיו.

״זה קורה הרבה?״

שוב משך בכתפיו. התחשק לי לטלטל אותו, אבל מייד התביישתי בעצמי. הוא היה זקוק לעזרתי; לא הייתה לו סיבה להשביע את הסקרנות החולנית שלי. ואף על פי כן, משהו בשתיקה שלו הרגיז אותי. רציתי שהוא יהיה ילד נחמד ומקסים, לא הילד הזועף והמלוכלך הזה שאכל עכשיו לאט את האורז עם העוף, נהנה מכל נגיסה, וגיהק אחרי שרוקן את כוס הקוקה־קולה שלו, שאותה דווקא שתה בלהיטות וביקש עוד. לא היה לי מה להגיש לו לקינוח, אבל ידעתי שהגלידרייה בשדרה תהיה עדיין פתוחה, בקיץ הם עובדים עד אחרי חצות. שאלתי אותו אם הוא רוצה ללכת לשם והוא ענה לי שכן בחיוך ששינה את פניו לגמרי; היו לו שיניים קטנות ואחת התחתונות עמדה ליפול. פחדתי קצת לצאת בשעה מאוחרת כל כך, ועוד לשדרה, אבל הגלידרייה הייתה שטח ניטרלי, כמעט אף פעם לא קרו שם מעשי שוד וגם לא קטטות.

לא לקחתי ארנק ורק הכנסתי קצת כסף לכיס המכנסיים. ברחוב נתן לי הילד המלוכלך יד באדישות שבה קידם את פניהם של קוני המדבקות ברכבת התחתית. הוא נאחז בידי בחוזקה: אולי עדיין פחד. חצינו את הכביש: לא היה איש על המזרנים שעליהם ישן עם אימו. גם התרמיל לא היה שם: או שלקחה אותו איתה או שמישהו גנב לה כשראה אותו שם ללא בעליו.

היינו צריכים ללכת שלושה רחובות כדי להגיע לגלידרייה והחלטתי ללכת דרך רחוב סבאיוס, רחוב משונה, שלפעמים היה שקט ורגוע בלילה. הטרנסיות הפחות חטובות, השמנות והקשישות יותר בחרו לעבוד ברחוב הזה. הצטערתי שאין לי נעליים לתת לילד המלוכלך: על המדרכות היו לא אחת שברי זכוכית של בקבוקים מנופצים ולא רציתי שהוא ייפצע. הוא הלך יחף בביטחון מלא, היה רגיל לזה. באותו לילה שלושת הבלוקים היו כמעט ריקים מטרנסיות אבל מלאים במזבחות. נזכרתי מה חוגגים: היום היה 8 בינואר, יום גאוצ׳יטו חִיל. קדוש עממי ממחוז קוֹרְיינטֶס שסוגדים לו בכל רחבי הארץ ובעיקר בשכונות העוני, אם כי יש מזבחות לכבודו בכל העיר, אפילו בבתי קברות. אנטוניו חיל, כך מספרים, נרצח בעוון עריקות בסוף המאה התשע עשרה: שוטר הרג אותו; תלה אותו על עץ ושיסף את גרונו. אבל לפני שמת, אמר לו הגאוצ׳ו העריק: ״אם אתה רוצה שהבן שלך יבריא, תתפלל עליי.״ וכך עשה השוטר, כי בנו היה חולה מאוד. והילד הבריא. אז הוריד השוטר את אנטוניו חיל מהעץ, הביא אותו לקבורה, ובמקום שבו דימם למוות הקימו מקדש קטן שקיים עד היום ובכל קיץ עולים אליו אלפי אנשים.

מצאתי את עצמי מספרת לילד המלוכלך את הסיפור על הגאוצ׳ו מחולל הניסים ועצרנו מול אחד המזבחות. היה שם הקדוש העשוי גבס, לבוש חולצה תכולה, מטפחת אדומה לצווארו — גם בנדנה אדומה — ועל גבו צלב, אדום אף הוא. סביבו היו כמה יריעות בד אדומות ודגלון אדום: צבע הדם, מזכרת לעוול שנעשה, לגרון המשוסף. אבל שום דבר בו לא היה קודר או מאיים. הגאוצ׳ו מביא מזל, מרפא, עוזר ולא מבקש דבר בתמורה פרט למחוות הללו, או למשקה חריף פה ושם. או לעלייה לרגל למקדש שלו במרסדס שבמחוז קוריינטס, בחום של חמישים מעלות, והחסידים מגיעים ברגל, באוטובוסים, על סוסים, מכל רחבי הארץ, אפילו מפטגוניה. לאור הנרות המרצד סביבו נראה שהוא ממצמץ בעיניו. הדלקתי לו את אחד הנרות שכבה והשתמשתי בלהבה להצית סיגריה. הילד המלוכלך נראה מודאג.

״תכף נלך לאכול גלידה,״ אמרתי לו. אבל לא זה היה העניין.

״הגאוצ׳ו טוב,״ הוא אמר, ״אבל השני לא.״

הוא אמר את זה בקול נמוך והביט בנרות.

״איזה שני?״ שאלתי אותו.

״השלד,״ הוא אמר לי. ״יש שלדים שמה מאחורה.״

בשכונה ״שמה מאחורה״ מתייחס לצד האחר של התחנה, מעבר לרציפים, במקום שפסי הרכבת והסוללות שלהם נעלמים בכיוון דרום. צצים שם לעיתים קרובות מזבחות לקדושים חביבים פחות מגאוצ׳יטו חיל. אני יודעת שללה מביאה אל סוללת המסילה — תמיד בשעות היום כי בלילה זה יכול להיות מסוכן — את המנחות שלה לפומבה ז׳ירה, את הצלחות הצבעוניות שלה ואת העופות שהיא קונה בסופֶּר כי אין לה אומץ להרוג תרנגולת. זאת היא שסיפרה לי שיש ״שמה מאחורה״ מלא מזבחות ל״סן לה מוארטה״, המוות, הקדוש בצורת שלד עם הנרות האדומים והשחורים שלו.

״אבל הוא לא קדוש רע,״ אמרתי לילד המלוכלך, שהביט בי בעיניים פעורות, כאילו אני אומרת לו משהו מטורף. ״הוא קדוש שיכול לעשות רע אם מבקשים ממנו, אבל רוב האנשים לא מבקשים ממנו דברים מכוערים: הם מבקשים ממנו הגנה. אימא שלך לוקחת אותך לשמה מאחורה?״ שאלתי אותו.

״כן, אבל לפעמים אני הולך לבד,״ הוא ענה. אחר כך משך בזרועי כדי שנמשיך לגלידרייה.

היה חם מאוד. המדרכה מול הגלידרייה הייתה דביקה מכל הגלידות שבוודאי נמסו שם; חשבתי על הרגליים היחפות של הילד המלוכלך, עכשיו עם עוד שכבה של זוהמה. הוא נכנס בריצה והזמין, בקול הרגיל שלו, גביע גדול בטעם שוקולד וריבת חלב עם חתיכות שוקולד. אני לא הזמנתי כלום. לא היה לי תיאבון בגלל החום ולא ידעתי מה לעשות עם הילד אם אימו לא תחזור. לקחת אותו לתחנת משטרה? לבית חולים? להשאיר אותו אצלי עד שהיא תחזור? יש פה בכלל בעיר הזאת דבר שנקרא שירותים סוציאליים? ידעתי שקיים מספר טלפון שאפשר להתקשר אליו בחורף, אם רואים חסר בית שסובל יותר מדי מהקור. אבל הרבה יותר מזה לא ידעתי. בזמן שהילד המלוכלך ליקק את אצבעותיו המוכתמות הבנתי עד כמה לא באמת אכפת לי מאנשים, עד כמה טבעיים בעיניי חייהם האומללים.

כשסיים את הגלידה, קם הילד המלוכלך מהספסל שהתיישבנו עליו והתחיל ללכת לעבר פינת הרחוב שגר בה עם אימו, בלי להתייחס אליי יותר מדי. הלכתי אחריו. הרחוב היה חשוך מאוד, הפסקת חשמל; זה קרה לעיתים קרובות בלילות חמים במיוחד. בכל זאת לא התקשיתי לראות אותו לאור פנסי המכוניות החולפות; גם הנרות במזבחות המאולתרים האירו אותו ואת כפות רגליו שהיו עכשיו שחורות לגמרי. הגענו אל הפינה בלי שחזר לתת לי יד או לומר לי מילה.

אימו שכבה על המזרן. כמו כל הנרקומנים, לא הייתה לה תחושה של טמפרטורת הגוף שלה והיא לבשה סווצ׳ר עבה עם קפוצ׳ון על הראש, כאילו יורד גשם. הכרס הענקית שלה הייתה חשופה והחולצה הקצרה מדי לא כיסתה אותה. הילד המלוכלך אמר לה שלום והתיישב על המזרן. היא לא ענתה לו.

היא זעמה והסתערה עליי בשאגות, אין דרך אחרת לתאר את הקול. הזכירה לי את הכלבה שלי אחרי ששברה את האגן ויצאה מדעתה מרוב כאב, אבל הפסיקה להתאונן ורק נהמה.

״לאיפה לקחת אותו, יא בת זונה? מה את רוצה לעשות לו, אה, אה? בחיים שלך שלא תיגעי בבן שלי!״

היא עמדה כל כך קרוב אליי שיכולתי לראות כל אחת משיניה, את החניכיים המדממות, את השפתיים שנכוו מהמקטרת, להריח את הזפת בהבל פיה.

״קניתי לו גלידה,״ צעקתי אליה והתחלתי לסגת כשראיתי שהיא מתכוננת לתקוף אותי עם בקבוק שבור.

״תעופי מפה או שאני חותכת אותך, יא בת זונה!״

הילד המלוכלך בהה ברצפה, כאילו לא קורה כלום, כאילו הוא לא מכיר אותנו, לא את אימו ולא אותי. כעסתי עליו. איזה כפוי טובה הפרחח, חשבתי וברחתי בריצה. נכנסתי הביתה הכי מהר שיכולתי, אם כי רעדו לי הידיים והיה לי קשה למצוא את המפתח. הדלקתי את כל האורות, בגוש הבתים שלי לא הייתה הפסקת חשמל, למרבה המזל: פחדתי שהאימא של הילד תשלח מישהו אחריי להרביץ לי, לא היה לי מושג מה יכול לעבור לה בראש, לא ידעתי אם יש לה חברים באזור, לא ידעתי עליה כלום. כעבור זמן־מה עליתי לקומה הראשונה והשקפתי עליה מהמרפסת. היא שכבה על הגב ועישנה סיגריה. הילד המלוכלך, כך נראה, ישן לצידה. נכנסתי למיטה עם ספר וכוס מים, אבל לא יכולתי לקרוא או להתרכז בטלוויזיה; נראה שהחום רק התגבר כשהפעלתי את המאוורר, שרק ערבל אוויר חם ובלע את הרעשים מבחוץ.

למחרת הכרחתי את עצמי לאכול ארוחת בוקר לפני היציאה לעבודה. השמש רק זרחה והחום כבר היה מחניק. הדבר הראשון ששמתי לב אליו כשנעלתי את הדלת היה היעדרם של המזרנים מפינת הרחוב. לא היה זכר לילד המלוכלך ולאימו, הם לא השאירו אחריהם אפילו שקית או כתם או בדל סיגריה. לא כלום. כאילו מעולם לא היו שם.

*

הגופה נמצאה שבוע אחרי היעלמותם של הילד המלוכלך ואימו. חזרתי הביתה מהעבודה כשכפות רגליי נפוחות מהחום, חולמת על הבית הקריר שלי, עם התקרות הגבוהות והחדרים הגדולים, שאפילו הקיץ הגיהינומי ביותר לא היה יכול לחמם אותו לגמרי. מול הבית שלי הייתה מהומה גדולה: שלוש ניידות משטרה, סרט צהוב לבידוד זירת פשע והמון אנשים ממש מחוץ לגדר החיצונית. מייד זיהיתי את ללה, עם נעלי העקב הלבנות שלה והקוקו המחומצן; היא הייתה לחוצה כל כך עד ששכחה להדביק את הריסים המלאכותיים בעין שמאל והפרצוף שלה נראה לא סימטרי, כאילו משותק בצד אחד.

״מה קרה?״

״מצאו ילד.״

״מת?״

״מה נראה לך. חתכו לו את הגרון! יש לך כבלים, מתוקה שלי?״

לְלָלה ניתקו את הכבלים לפני כמה חודשים כי לא שילמה את החשבון. נכנסנו אליי הביתה ונשכבנו במיטה לראות טלוויזיה, כשמאוורר התקרה חג במהירות מסוכנת וחלון המרפסת פתוח כדי שנוכל לשמוע אם קורה משהו מעניין ברחוב. הנחתי על המיטה מגש עם קנקן מיץ תפוזים צונן ואת השלט נתתי לללה. היה מוזר לראות את השכונה שלנו על המסך, לשמוע דרך החלון איך העיתונאים מתרוצצים, להציץ החוצה ולזהות את הוואנים של הערוצים השונים. היה מוזר לחכות לשמוע על הפרטים של הרצח מהשידור בטלוויזיה, אבל שתינו הכרנו היטב את הדינמיקה של השכונה: אף אחד לא ידבר, ודאי לא יאמר אמת, לפחות לא בימים הראשונים. ראשית חוכמה, שתיקה, למקרה שאחד המעורבים ברצח ראוי לנאמנות. אפילו אם מדובר ברצח מזעזע של ילד. קודם כול, לסתום את הפה. בעוד כמה שבועות יתחילו הסיפורים. אבל לא עכשיו. עכשיו הזמן לטלוויזיה.

בשעה מוקדמת יחסית, בסביבות שמונה בערב, ללה ואני פתחנו בליל שימורים ארוך שהתחיל במיץ תפוזים, עבר לפיצה עם בירה והסתיים בוויסקי — פתחתי בקבוק שקיבלתי במתנה מאבי — המידע שנמסר היה מועט: בחניון נטוש ברחוב סוליס נמצאה גופת ילד. ערפו לו את הראש והניחו אותו לצד הגוף.

בעשר נודע שהראש היה מגולח עד לקרקפת ושלא נמצאו שערות באזור. כמו כן, העפעפיים נתפרו ועל הלשון נמצאו סימני נשיכה, לא היה ברור אם משיניו של הילד המת או — וזה חילץ מללה זעקה — משיניו של אדם אחר.

מהדורות החדשות המשיכו לסקר את האירוע כל הלילה, הכתבים התחלפו במשמרות ודיווחו בשידור ישיר מהרחוב. השוטרים, כהרגלם, לא אמרו כלום מול המצלמה, אבל סיפקו מידע לכלי התקשורת באופן שוטף.

עד חצות לא בא איש לתבוע את הגופה. נודע גם שהילד עבר עינויים: החזה היה מלא כוויות מסיגריות. היה חשד לתקיפה מינית, והוא אושר סמוך לשתיים לפנות בוקר, כשדלף הדוח הפורנזי הראשון.

ועד אותה עת איש לא תבע את הגופה. שום קרוב משפחה. לא אב, לא אם, לא אחים, לא דודים, לא בני דודים, לא שכנים ולא מכרים. אף אחד.

הילד שראשו נערף, אמרו בטלוויזיה, היה בן חמש עד שבע, קשה היה לאמוד זאת משום שבחייו סבל מתת־תזונה.

״הייתי רוצה לראות אותו,״ אמרתי לללה.

״השתגעת לגמרי? מה פתאום יַראו בטלוויזיה ילד שערפו לו את הראש! מה יש לך שאת רוצה לראות אותו? איזה מפחידה את. תמיד היית קצת מפלצת, הרוזנת החולנית מהארמון ברחוב וירייס.״

״העניין הוא, ללה, שאני חושבת שאני מכירה אותו.״

״מכירה את מי? את הילד?״

אמרתי לה שכן ופרצתי בבכי. הייתי שיכורה, אבל גם הייתי בטוחה שהילד המלוכלך הוא עכשיו הילד ערוף הראש. סיפרתי לללה על המפגש בלילה שהוא צלצל לי בפעמון. למה לא שמרתי עליו! למה לא ביררתי איך אפשר לחלץ אותו מידי אימו, למה לא רחצתי אותו לפחות! הרי יש לי אמבטיה ישנה, גדולה, נהדרת, שאני בקושי משתמשת בה, רק מתקלחת מהר לבדי, ורק לעיתים רחוקות מתפנקת בטבילה באמבטיה. למה לא הסרתי ממנו את הזוהמה, לפחות? או למה לא קניתי לו, אני יודעת, איזה ברווז קטן ואת הקשיות האלה שעושים איתן בועות, שישחק. הרי יכולתי לרחוץ אותו בלי שום בעיה לפני שהלכנו לאכול גלידה. אז נכון, היה מאוחר, אבל בעיר יש חנויות כולבו שלא נסגרות אף פעם ומוכרים בהן נעליים, ויכולתי לקנות לו זוג, איך נתתי לו ללכת יחף, בלילה, ברחובות החשוכים האלה? לא הייתי צריכה לתת לו לחזור אל אימו. כשהיא איימה עליי עם הבקבוק, הייתי צריכה להתקשר למשטרה שיעצרו אותה ולהשאיר את הילד אצלי או לעזור לו למצוא משפחה שתאמץ אותו ותאהב אותו. אבל לא. אני התרגזתי עליו כי הוא היה כפוי טובה! כי הוא לא הגן עליי, מפני אימא שלו! התרגזתי על ילד מפוחד, בן לאם מכורה, ילד בן חמש שחי ברחוב!

שפעם חי ברחוב, כי עכשיו הוא מת, ערפו לו את הראש!

ללה עזרה לי להקיא באסלה ואחר כך הלכה לקנות לי כדורים נגד כאב ראש. הקאתי כי הייתי שיכורה ומבוהלת וגם כי הייתי בטוחה שזה הוא, הילד המלוכלך, שאנסו אותו וערפו לו את הראש באיזה חניון מי יודע למה.

״למה עשו את זה, ללה?״ שאלתי, מכורבלת בזרועותיה החסונות. ישבנו שוב במיטה ועישנו את הסיגריות של הבוקר.

״נסיכה שלי, אין לי מושג אם זה הילד שלך שהרגו אותו, אבל אם זה יעזור לך להיות בראש שקט, כשיגיע הזמן, נלך למשרד של התובע.״

״את תבואי איתי?״

״ברור.״

״אבל למה, ללה, למה עשו דבר כזה.״

ללה כיבתה את הסיגריה בצלחת ליד המיטה ומזגה לעצמה עוד כוס ויסקי עם קולה. היא הוסיפה קוביית קרח ובחשה עם האצבע.

״אני לא חושבת שזה הילד שלך. את הילד הזה רצחו באכזריות. הם התכוונו לשלוח מסר.״

״חיסול חשבונות של סוחרי סמים?״

״רק סוחרי סמים כבדים רוצחים ככה.״

השתתקנו. פחדתי. יש סוחרי סמים כאלה בקונסטיטוסיון? כמו אלה במקסיקו, שנדהמתי כשקראתי עליהם? עשר גוויות בלי ראש תלויות מגשר, שישה ראשים שהושלכו ממכונית בפתח בית המחוקקים, קבר אחים ובו שבעים ושלוש גוויות, חלקן כרותות ראש, חלקן כרותות ידיים? ללה עישנה בשתיקה וכיוונה את השעון המעורר. החלטתי לא ללכת למשרד אלא ישר למשרד התובע ולספר כל מה שאני יודעת על הילד המלוכלך.

בבוקר, עדיין עם כאב ראש, הכנתי קפה לשתינו. היא ביקשה להשתמש בשירותים, שמעתי את זרם המים במקלחת וידעתי שהיא תבלה שם לפחות שעה. הדלקתי שוב את הטלוויזיה: בעיתון לא היה שום מידע חדש. באינטרנט הייתי מוצאת רק חרושת שמועות מטורפת.

במבזק החדשות של הבוקר הודיעו שהופיעה אישה ותבעה את גופתו של הילד ערוף הראש. אישה בשם נורה הגיעה לחדר המתים עם כמה קרובי משפחה ותינוק שזה עתה נולד בזרועותיה. כששמעתי את הצירוף ״זה עתה נולד״, קפץ לי הלב. אם כך, זה בטוח היה הילד המלוכלך. האם לא באה לתבוע את הגופה קודם מכיוון — איזה צירוף מקרים מזעזע — שליל הרצח היה הלילה שבו היא ילדה. זה היה הגיוני. הילד המלוכלך נשאר לבד בזמן שאימו ילדה ואז...

ואז מה? אם זה היה מסר, אם זה היה מעשה נקמה, לא ייתכן שכוּון אל האישה המסכנה הזאת שישנה כל כך הרבה לילות מול הבית שלי, לבחורה המכורה הזאת, שבקושי מלאו לה עשרים. אולי זה האב: כן, האב. מיהו אביו של הילד המלוכלך?

בינתיים המצלמות השתוללו, הצלמים התרוצצו, הכתבים התנשפו וכולם התנפלו על האישה שיצאה ממשרד התובע וצעקו: ״נורה, נורה, מי את חושבת שעשה את זה לנָצ׳יטו?״

״קראו לו נאצ׳ו,״ לחשתי.

ופתאום היא הייתה שם, על המסך, נורה, בצילום תקריב, בוכה וצורחת. והיא לא הייתה אימו של הילד המלוכלך. זאת הייתה אישה אחרת לגמרי. בת שלושים בערך, שערה מאפיר, עורה שחום, שמנה מאוד, בטח עלתה במשקל בגלל ההיריון. ההפך הגמור מאימו של הילד המלוכלך.

לא היה אפשר להבין מה היא צועקת. היא התמוטטה. מישהו תמך בה מאחור, אחותה קרוב לוודאי. העברתי ערוץ, אבל בכל הערוצים הראו את האישה הזאת צורחת עד שבא שוטר ונעמד בין המיקרופונים לצרחות שלה והגיעה ניידת לקחת אותה משם. היו הרבה חדשות. התיישבתי על האסלה ועדכנתי את ללה בזמן שהתגלחה, התאפרה ואספה את השיער לקוקו מהודק.

״קוראים לו איגנאסיו. נצ׳יטו. והמשפחה הודיעה שהוא נעדר ביום ראשון, אבל כשראו בטלוויזיה מה שקרה, לא חשבו שזה הבן שלהם כי הילד הזה, נצ׳יטו, נעלם בקַסטֵלָאר. הם גרים בקסטלאר.״

״אבל זה מה־זה רחוק! איך הוא הגיע לפה? איי, נסיכה שלי, ממש זוועה כל הדבר הזה. ביטלתי כבר את כל התורים שלי, זהו, החלטתי. אין מצב לספר אנשים אחרי כזה מין דבר.״

״גם את הטבור תפרו לו.״

״למי, לילד?״

״כן. ונראה שחתכו לו גם את האוזניים.״

״אני אומרת לך, מלכה שלי, בשכונה הזאת אף אחד לא יישן יותר. אנחנו פה אולי עבריינים, אבל זה כבר משהו שטני.״

״זה מה שאומרים. שזה שטני. לא, לא בדיוק שטני. אומרים שהקריבו אותו למוות, לסן לה מוארטה.״

״הצילי אותנו, פומבה ז׳ירה! הצילי אותנו מריה פָּדילְיה!״

״סיפרתי לך אתמול שהילד דיבר איתי על סן לה מוארטה. אומנם זה לא הוא, ללה, אבל הוא ידע.״ ללה כרעה ברך מולי ונעצה בי את עיניה הכהות הענקיות.

״את, גבירתי הנסיכה, לא הולכת לספר על זה לאף אחד. לא תובע ולא נעליים. אף מילה. אתמול אמרתי כל מיני שטויות שכאילו תלכי לדבר עם השופטת. בשום אופן לא, כמו קבר אנחנו, סליחה על הביטוי.״

הקשבתי לה. היא צדקה. לא היה לי מה לומר, לא היה לי מה לספר. בסך הכול יצאתי לטיול לילי עם ילד רחוב שנעלם, כמו שילדי רחוב נוהגים להיעלם. ההורים שלהם עוברים שכונה ולוקחים אותם איתם. הם מצטרפים לכנופיה של ילדים גנבים, של מנקי שמשות, של שליחי סמים; כשמשתמשים בהם למכירת סמים חייבים להעביר אותם משכונה לשכונה כל הזמן. הם חונים כל פעם בתחנת תחתית אחרת. ילדי רחוב לא נשארים אף פעם באותו מקום; אולי זמן־מה, אבל תמיד הם מסתלקים. הם גם בורחים מההורים שלהם. או שהם הולכים כי צץ איזה דוד רחוק שמרחם עליהם ולוקח אותם לביתו, רחוק מפה, בדרום, בית ברחוב לא סלול, ושם יחלקו חדר עם חמישה אחים, אבל לפחות תהיה להם קורת גג. בכלל לא היה תמוה שהאם והילד ייעלמו פתאום. החניון שבו נמצא הילד כרות הראש לא היה במסלול שהילד המלוכלך ואני הלכנו בו בלילה ההוא. והעניין עם סן לה מוארטה? צירוף מקרים. ללה אמרה שהשכונה מלאה בחסידים של סן לה מוארטה, כל המהגרים מפרגוואי והאנשים שמגיעים מקוריינטס סוגדים לו, אבל זה לא הופך אותם לרוצחים; היא בעצמה חסידה של פומבה ז׳ירה, שמופיעה כשילוב של אישה ושד, עם קרניים וקלשון, אז מה, זה הופך אותה לרוצחת עובדת שטן?

ברור שלא.

״אני רוצה שתישארי אצלי כמה ימים, ללה.״

״ברור, נסיכה שלי, אני אציע לי מיטה בעצמי.״

ללה אהבה את הבית שלי. היא אהבה לשים מוזיקה בקול רם ולרדת במדרגות לאט־לאט, עם טורבן על הראש וסיגריה בפה, פאם פטאל שחורה. ״אני ג׳וזפין בייקר,״ היא הייתה אומרת, ואחר כך מתלוננת שהיא הטרנסית היחידה בקונסטיטוסיון שיש לה מושג קלוש מי הייתה ג׳וזפין בייקר, את לא מתארת לעצמך איזה בהמות אלה הבחורות החדשות, בורות וחלולות כמו צנרת. וזה נהיה רק יותר גרוע. הכול אבוד.

התקשיתי להסתובב בשכונה בתחושת הביטחון שהייתה לי לפני הפשע. לרצח של נצ׳יטו הייתה השפעה כמעט נרקוטית על האזור של קונסטיטוסיון. בלילה לא נשמעו מריבות, וסוחרי הסמים עברו כמה רחובות דרומה. יותר מדי שוטרים שמרו על האתר שבו נמצאה הגופה, אתר שלדברי התקשורת והחוקרים לא היה זירת הפשע. מישהו הניח אותו בחניון הישן כשכבר היה מת.

בפינת הרחוב שבה נהגו לישון הילד המלוכלך ואימו הקימו השכנים מזבח לדֵגוֹזָ׳דיטוֹ, ערוף הראש הקטן, כפי שכינו אותו, והציגו שם תצלום שעליו כתבו ״צדק לנצ׳יטו״. למרות הכוונות הטובות לכאורה, החוקרים לא לגמרי קנו את ההמולה שקמה בשכונה. אדרבה: הם חשבו שתושבי השכונה מחפים על מישהו. לכן הוציא משרד התובע הוראה לחקור רבים מתושבי האזור.

גם ממני ביקשו תצהיר. לא סיפרתי לללה כדי לא להלחיץ אותה. היא לא קיבלה זימון. הפגישה הייתה קצרה ולא אמרתי שום דבר שיכול לעזור להם.

בלילה ההוא ישנתי שינה עמוקה.

לא, לא שמעתי כלום.

בשכונה יש הרבה ילדים שגרים ברחוב, כן.

הראו לי תצלום של נצ׳יטו. אמרתי להם שלא ראיתי אותו מעולם. לא שיקרתי. הוא נראה שונה לגמרי משאר הילדים בשכונה: שמנמן עם גומות חן ושיער מסורק בקפידה. מעולם לא ראיתי ילד כזה (ועוד מחייך!) בקונסטיטוסיון.

לא, אף פעם לא נתקלתי במזבחות של כישוף שחור לא ברחוב ולא בשום בית. רק של גאוצ׳יטו חיל, ברחוב סבאיוס.

האם ידעתי שגם לגאוצ׳יטו חיל שיספו את הגרון? כן, כל הארץ מכירה את האגדה. לא נראה לי שזה קשור לגאוצ׳יטו חיל, לכם כן?

לא, ברור, אתם לא חייבים לענות לי. טוב, בכל מקרה, לא נראה לי שזה קשור, אבל אני לא יודעת כלום על פולחנים.

אני מעצבת גרפית. עובדת בעיתון, במוסף האופנה. למה אני גרה בקונסטיטוסיון? הבית שייך למשפחה שלי והוא יפהפה, תוכלו לראות אותו כשאתם עוברים בשכונה.

בטח שאודיע לכם אם אשמע משהו, כמובן. כן, קשה לי להירדם בלילה, כמו לכולם. אנחנו מפחדים מאוד.

היה ברור שהם לא חושדים בי, אבל הם היו חייבים לדבר עם השכנים. חזרתי הביתה באוטובוס ולא ברכבת התחתית, כדי לא ללכת חמישה רחובות ברגל. מאז הרצח העדפתי להימנע מהרכבת התחתית כדי שלא להיתקל בילד המלוכלך. אבל באותו זמן היה בי רצון כפייתי, חולני, לראות אותו שוב. למרות הראיות ולמרות התצלומים — כולל עיתון אחד שמכר בן־רגע מהדורות שלמות עם תצלום של הילד ערוף הראש על השער ועורר זוועה ושערורייה מדומה בקוראיו — המשכתי לחשוב שהילד המלוכלך הוא הנרצח.

או שהוא יהיה הנרצח הבא. זאת לא הייתה מחשבה רציונלית. אמרתי את זה לללה במספרה ביום שבאתי אליה לצבוע את הקצוות בוורוד, עבודה של שעות. הפעם אף אחת לא עלעלה במגזינים או צבעה ציפורניים או שלחה מסרונים בהמתנה לתורה אצל ללה. עכשיו דיברו רק על הילד ערוף הראש. תמה תקופת השתיקה הזהירה, אבל אני עוד לא שמעתי מישהו נוקב בשמו של חשוד אלא רק אמירות כלליות. סריטה סיפרה שבעיירה שלה, במחוז צ׳אקו, קרה משהו דומה, אבל הקורבן היה ילדה.

״גם אותה מצאו עם הראש על ידה והיא מה־זה נאנסה, נשמה מסכנה, כולה מכוסה בחרא של עצמה.״

״סריטה באמת, אני מבקשת אותך,״ אמרה ללה.

״אבל זה מה שקרה, מה את רוצה שאני אגיד לך? מדובר במעשי כשפים.״

״המשטרה חושבת שאלה סוחרי סמים,״ אמרתי.

״יש מלא סוחרי סמים שהם גם מכשפים,״ אמרה סריטה. ״את לא מתארת לעצמך מה הולך שמה בצ׳אקו. עושים טקסים בשביל לבקש הגנה מהקדושים. בגלל זה הם ערפו לה את הראש והניחו אותו בצד שמאל. הם חושבים שבזכות המנחות האלה המשטרה לא תתפוס אותם, כי לראש יש כוחות מיוחדים. אלה לא רק סוחרי סמים, הם מתעסקים גם בסחר בנשים.״

״אבל נראה לך שיש כאלה גם פה, בקונסטיטוסיון?״

״הם בכל מקום,״ אמרה סריטה.

חלמתי על הילד המלוכלך. יצאתי למרפסת והוא עמד באמצע הרחוב. אותתי לו ביד שיזוז, כי באה משאית במהירות גבוהה. אבל הילד המלוכלך המשיך להביט אליי למעלה, לכיוון המרפסת, וחייך בשיניים הקטנות והמזוהמות שלו. והמשאית דרסה אותו ולא יכולתי שלא לראות איך הגלגל מועך לו את הבטן כאילו הייתה כדורגל וגורר את כל הקרביים שלו אל פינת הרחוב. באמצע הכביש נשאר הראש של הילד המלוכלך, עדיין מחייך בעיניים פעורות.

התעוררתי מזיעה, רועדת. מהרחוב עלו צלילי קוּמְבְּיָה חולמנית. בהדרגה החלו לחזור חלק מהצלילים האופייניים לשכונה: מריבות השיכורים, המוזיקה, הפיצוצים של מפלטי האופנועים שפורקו בכוונה כדי להקים את הרעש החביב על הצעירים. החקירה הייתה חסויה, דרך אחרת לומר שהבלבול היה מוחלט. הלכתי לבקר את אימי כמה פעמים, וכשהיא ביקשה ממני לעבור לגור איתה, לפחות לזמן־מה, סירבתי. היא קראה לי משוגעת והתווכחנו בצעקות יותר מאי־פעם.

באותו לילה חזרתי הביתה מאוחר כי אחרי המשרד הלכתי למסיבת יום הולדת של חברה לעבודה. זה היה אחד מלילות הקיץ האחרונים. חזרתי באוטובוס וירדתי כמה תחנות קודם כדי להסתובב בשכונה לבד. שוב ידעתי איך לנוע שם. כשיודעים איך לנוע, קונסטיטוסיון היא שכונה די קלה. הלכתי ועישנתי. ואז ראיתי אותה.

אימו של הילד המלוכלך הייתה רזה, היא תמיד הייתה רזה, אפילו כשהייתה בהיריון. במבט מאחור, איש לא היה מבחין בהריונה. היה לה מבנה גוף אופייני לנרקומנים: המותניים שנשארים צרים כמו ממאנים לפנות מקום לעובר, הגוף לא מייצר שומן, הירכיים לא מתרחבות; גם בחודש התשיעי להיריון רגליה היו כמו שני מקלות דקים שמחזיקים כדורסל, אישה שבלעה כדורסל. עכשיו, בלי הבטן, אימו של הילד המלוכלך נראתה יותר מכול כמו נערה מתבגרת. היא נשענה על עץ וניסתה להדליק את המקטרת שלה לאור פנס רחוב, בלי שיהיה אכפת לה מהמשטרה — שהגבירה מאוד את נוכחותה בשכונה מאז הרצח — או מהנרקומנים האחרים או משום דבר.

התקרבתי אליה לאט וכשהביטה בי ראיתי בעיניה שזיהתה אותי מייד. מייד! עיניה הצטמצמו, התלכסנו: היא רצתה לברוח משם בריצה, אבל משהו עצר בעדה. אולי נתקפה סחרחורת. שניות ההיסוס הספיקו לי כדי להתייצב מולה, לחסום את דרכה, להכריח אותה לדבר. דחפתי אותה כנגד העץ והחזקתי אותה שם. לא היה לה די כוח להיאבק בי.

״איפה הבן שלך.״

״מה פתאום בן. עזבי אותי.״

שתינו דיברנו בקול נמוך.

״הבן שלך. את יודעת בדיוק על מי אני מדברת.״

אימו של הילד המלוכלך פתחה את פיה ונתקפתי בחילה מהבל פיה הרעב, המתוק והרקוב כמו פרי שהושאר בשמש, המעורב בריח התרופה של הסם ובצחנה של משהו שרוף; לנרקומנים יש ריח של גומי בוער, כמו מפעל רעיל, כמו מים מזוהמים, כמו מוות כימי.

״אין לי ילדים.״

הצמדתי אותה בכוח לעץ, לפתי את צווארה. אני לא יודעת אם היא חשה כאב, אבל נעצתי בה את הציפורניים. הרי בכל מקרה בעוד כמה שעות היא לא תזכור אותי. גם מהמשטרה לא פחדתי. חוץ מזה, מה יש להם להתעסק במריבה בין שתי נשים.

״תגידי לי את האמת. עד לא מזמן עוד היית בהיריון.״

אימו של הילד המלוכלך ניסתה לשרוף אותי עם המצית, אבל סיכלתי את כוונתה, ראיתי את היד הרזה שלה מקרבת את הלהבה לשיער שלי, היא רצתה לשרוף אותי, הבת זונה. תפסתי את פרק כף היד שלה חזק כל כך עד שהמצית נפל על המדרכה. היא הפסיקה להתנגד.

״אין לי שום ילדים!״ היא צעקה, וקולה העבה והחולני מדי ניער אותי. מה אני עושה? חונקת נערה גוססת מול הבית שלי? אולי צדקה אימי. אולי באמת הייתי צריכה לעבור דירה. אולי, כמו שהיא אמרה לי, יש לי קיבעון על הבית הזה ואני גרה בו רק משום שהוא מאפשר לי לחיות בבידוד, כי אף אחד לא בא לבקר אותי שם, כי אני בדיכאון וממציאה סיפורים רומנטיים על שכונה שהיא למען האמת חרא, חרא אחד גדול. זה מה שצעקה אימי ואני נשבעתי שלא אדבר איתה יותר, אבל עכשיו, כשהצוואר של המכורה הצעירה בין ידיי, חשבתי שאולי יש מן הצדק בדבריה.

אולי אני לא הנסיכה בארמון, אלא המטורפת בצריח.

הנרקומנית השתחררה מאחיזתי ופתחה בריצה, ריצה איטית: לא היה לה אוויר. אבל באמצע הדרך אל הפינה הבאה, ממש מתחת לפנס הראשי, היא הסתובבה לעברי. היא צחקה ובאור אפשר היה לראות שהחניכיים שלה מדממות.

״נתתי להם אותו!״ היא צעקה לעברי.

הצעקה נועדה לי, היא הביטה בי בעיניים, באותה הכרה מזעזעת. אחר כך ליטפה את הבטן הריקה בשתי ידיים ואמרה בקול רם וברור:

״וגם את זה נתתי להם. הבטחתי להם את שניהם.״

רדפתי אחריה, אבל היא הייתה מהירה. או נעשתה פתאום מהירה, אני לא יודעת. היא חצתה את כיכר גראי כמו חתול והצלחתי לרוץ אחריה, אבל כשהמכוניות יצאו מהרמזור אל תוך השדרה היא הצליחה לעבור ביניהן ואני לא. לא יכולתי לנשום. רעדו לי הרגליים. מישהו ניגש אליי ושאל אם הבחורה הזאת שדדה אותי ואמרתי שכן, בתקווה שירדפו אחריה. אבל לא: רק שאלו אותי אם אני בסדר, אם אני רוצה שיעצרו לי מונית, מה היא גנבה לי.

מונית, כן, אמרתי. עצרתי אחת וביקשתי מהנהג שייקח אותי הביתה, חצי קילומטר משם. הנהג לא התלונן. הוא היה רגיל לנסיעות קצרות בשכונה הזאת. או אולי פשוט לא התחשק לו לקטר. השעה הייתה מאוחרת. זאת הייתה בטח הנסיעה האחרונה שלו לפני החזרה הביתה.

כשנעלתי את הדלת לא הרגשתי את ההקלה של החדרים הקרירים, של מדרגות העץ, של החצר הפנימית, של המרצפות הישנות, של התקרות הגבוהות. הדלקתי את האור והנורה ריצדה: היא הולכת להישרף, חשבתי, אני אשאר בחושך, אבל לבסוף התייצבה. אפילו שהפיצה אור צהוב, עתיק, עמום. התיישבתי על הרצפה ונשענתי על הדלת. חיכיתי לדפיקות הרכות של ידו הדביקה של הילד המלוכלך או לרעש של ראשו הנחבט ומתגלגל במדרגות. חיכיתי לילד המלוכלך שיבקש ממני, שוב, שאכניס אותו פנימה.


1 פאקו הוא עיסת קוקאין המשמשת לעישון במקטרת זולה.