הז'אנרים
כל הז'אנרים

דרג ספר זה מתוך 5
2 דירוגים
3.5
ממוצע
1
0
2
1
3
0
4
0
5
1
0
44 

דרג ספר זה מתוך 5
2 דירוגים
3.5
ממוצע
1
0
2
1
3
0
4
0
5
1
0
44 
44 
גודל (עמ'): 523
מו"ל: מודן הוצאה לאור

תקציר

בלילה שבו פושטים שודדים על ביתו של אילַיי, הוא מבין שלמרות שהוא בן שלוש-עשרה בלבד, האחריות לביטחונם של אמו, אחותו ואחיו מוטלת על כתפיו. אביו נמצא הרחק מהבית, ומלבדו אף אחד אינו יודע לאחוז ברובה. בניסיון נואש להגן על משפחתו, הוא יורה למוות באחד השודדים משבט הקומאנצ'י, ומיד אחר כך נלקח על ידם בשבי.

בתהליך כואב והדרגתי נטמע איליי בקרב האינדיאנים וחי איתם מספר שנים מעצבות בטרם יחזור לחיק העולם הלבן, כנער תלוש אך חדור מוטיבציה לפלס לעצמו מקום בעולם שהוא אינו מרגיש כל שייכות אליו.

איליי מתחיל לצעוד בדרך ארוכה, הרפתקנית, חמדנית וטראגית ולהניח את היסודות לאימפריית בקר ונפט שתשתרע עד מעבר לאופק ועד ימינו אנו.

דמותו של איליי מותירה חותם צרוב באש בבנו פיטר, המגולל ביומנו את המחיר הרגשי הכבד שנגזר עליו לשלם על כיבושי אביו. היא גם מהווה השראה לנינה שלו, ג'ין אן, שנאבקת לבסס את מעמדה כראשת אימפריית נפט בעולם של גברים.

פיליפ מאייר מספר ברומן מעורר ההתפעלות הזה את סיפורם הסוחף של בני שושלת מק'קאלה המתפרש על פני תקופות מכריעות ומרתקות בהיסטוריה האמריקנית. הוא בוחן כליות ולב ואומד את המחיר שגובה מטרה המקדשת את כל האמצעים.

"הבן" הוא ספרו השני של פיליפ מאייר שיוצא בסדרה זו. קדם לו הספר "חלודה אמריקנית".

 

"'הבן' טוען ובצדק לתואר 'רומן אמריקאי גדול'... זהו תזמור יוצא מן הכלל של ההיסטוריה האמריקנית". וושינגטון פוסט

המשך קריאה
  • ISBN: 20-53095
  • גודל (עמ'): 523
  • מו"ל: מודן הוצאה לאור
  • יצא לאור ב-: 10/05/2015
  • שם המחבר: פיליפ מאייר
  • תורגם ע"י: קטיה בנוביץ'
  • זמין להשאלה: כן

1

קולונל איליי מק'קאלה

מתוך רשומות המינהל להתקדמות העבודה, 1936

ניבאו שאאריך ימים עד גיל מאה, ומשהגעתי לגיל זה איני מוצא שום טעם לפקפק בכך. אינני מת כנוצרי, אף שקרקפתי שלמה ואם יש כרי ציד נצחיים, פניי מועדות אליהם. אליהם או אל הנהר סטיכס. דעתי כעת היא שחיי היו קצרים מדי: יכולתי להביא תועלת לו ניתנה לי שנה נוספת על רגליי במקום על המיטה הזאת, רצוע ומטנף את עצמי כפעוט.

אם ימצא הבורא לנכון להעניק לי כוח, אעשה את דרכי אל המים שחוצים את כר המרעה. עיקולו המזרחי של נהר הנוּאֶסֶס. מאז ומתמיד העדפתי את עיקולו של הדֶווילס. בחלומי פקדתי אותו שלוש פעמים ומן המפורסמות הוא שאלכסנדר הגדול, בלילו האחרון עלי אדמות, זחל מן הארמון בניסיון לחמוק אל נהר הפרת, ביודעו שאם תיעלם גופתו, אנשיו יניחו כי עלה השמיימה כאל. רעייתו עצרה בעדו על שפת המים. היא גררה אותו הביתה אל מותו כבן־אנוש. ואנשים שואלים מדוע לא נישאתי בשנית.

אם יופיע בני, אעדיף שלא לסבול את חיוך הניצחון שלו. זרע פורענותי. מעשיו ידועים לי, ואני חושד שהוא כיבד בנוכחותו זה לא כבר את גדות הירדן, שכן קוּאָנָה פרקר, אחרון הצ'יפים הקוֹמָאנְצִ'ים, נתן לנער סיכוי קלוש להגיע לגיל חמישים. בתמורה למידע זה הענקתי לקואנה וללוחמיו בופלו צעיר, בהמה משובחת שנשחטה על פי מיטב המסורת בכידונים, על כרי המרעה שלי, שפעם היו שטחי הציד שלהם. אחד מבני־לווייתו של קואנה היה צ'יף מכובד משבט האָרָפָּהוֹ, ובעודנו יושבים וחולקים את כבדו החמים של השור כבימים עברו, טבול במרת החיה עצמה, העניק לי טבעת כסף שהסיר במו ידיו מאצבעו של ג'ורג' ארמסטרונג קסטר. על הטבעת חרותה הכתובת 'חט' פר' 7'. היא נושאת צלקת כידון עמוקה, ומכיוון שלא נמצא לה יורש ראוי, אקח אותה איתי אל הנהר.

רובכם תזהו את תאריך הולדתי. הכרזת העצמאות ששיחררה את הרפובליקה של טקסס מן הרודנות המקסיקנית אושררה ב-2 במרס 1836, בבקתה צנועה בקצה נהר הבְּרָסוֹס. מחצית החותמים היו מוכי מלריה; המחצית השנייה הגיעה לטקסס כדי לחמוק מלולאת התליין. אני הייתי הבן הזכר הראשון של הרפובליקה החדשה.

הספרדים שהו בטקסס מאות בשנים, אך שום טובה לא צמחה מזה. מאז קולומבוס, כבשו את כל הילידים שעמדו בדרכם, ואף שמימַיי לא פגשתי אצטקי, לעומתם הם היו כנראה חבורה של נערי מקהלה ענוגים. האפאצ'ים הדרומיים בלמו את הקוֹנְקִיסְטָדוֹרֶס הזקנים. ואז הגיעו הקומאנצ'ים. העולם לא חזה בשכמותם מאז ימי המונגולים; הם גירשו את האפאצ'ים אל הים, השמידו את הצבא הספרדי והפכו את מקסיקו לשוק עבדים. פעם ראיתי קומאנצ'ים מובילים כפריים על גדת הפֶּקוֹס, מאות בכל פעם, כאילו הובילו בקר.

משהיכו אותם הילידים שוק על ירך, גיבשה ממשלת מקסיקו תוכנית נואשת ליישוב טקסס. כל גבר, מכל אומה, שהסכים להתיישב ממערב לנהר הסַבּין קיבל ארבעת אלפים אקרים של אדמה פנויה. האותיות הקטנות נכתבו בדם. הפילוסופיה הקומאנצ'ית כלפי זרים היתה אפיפיורית כמעט ביסודיותיה: לענות ולהרוג את הגברים, לאנוס ולהרוג את הנשים, לשעבד את הילדים או לאמצם. מעטים מיוצאי ארצות אירופה העתיקה קיבלו את הצעת המקסיקנים. למעשה, איש לא בא. מלבד האמריקנים. הללו נהרו. היו להם נשים וילדים מיותרים והמנצח אתן לו לאכול מעץ החיים.

בשנת 1832 הגיע אבי למָטָגוֹרְדָה, מעשה נפוץ בימים ההם בקרב מי שראו באפשרות של מוות בידי כיתת יורים או קרקוף בידי קומאנצ'ים את דרכו של האל לומר שגמול גדול ממתין בהמשך הדרך. בשלב זה ממשלת מקסיקו, שנחרדה מפני העדר האנגלי ההולך ומתרבה בין תחומיה, אסרה על הגירה אמריקנית לטקסס.

ואף על פי כן היה זה עדיף על פני 'המדינות הישנות', ששם, אלא אם כן היית בנו של בעל מטעים, קיבלת לֶקֶט ותו לא. יירשם בדברי הימים כי המעמדות הגבוהים, בני אוסטין ויוסטון, שמחו כולם להישאר אזרחי מקסיקו כל עוד התאפשר להם לשמור על נחלתם. צאצאיהם אסרו מלחמות תעמולה לטיהור שמם, והוכרזו כמייסדי טקסס. ניתנת האמת להיאמר כי רק גברים כאבי, שלא היה להם דבר, הם שדחפו את טקסס למלחמה.

כמו כל סקוטי בעל גוף, הוא תרם את חלקו למהומה בסן חָסִינְטוֹ ולאחר המלחמה עבד כנפּח, נַשָק וסוקר. הוא היה גבר גבוה ואיש שיחה נעים. היו לו גו זקוף וידיים חזקות ואנשים חשו מוגנים בחברתו, מה שהתברר בסופו של דבר כאשליה מבחינת רובם.

אבי לא היה אדם דתי, ואני מייחס לו את חיי ככופר. עם זאת, הוא היה מסוג הגברים שחשו את מלאך המוות נושף בעורפם. הוא לא האמין בבזבוז זמן. תחילה גרנו בבַּסטרוֹפּ, גידלנו תירס, דוּרה וחזירים, ביראנו את הקרקע עד לבוא המתיישבים החדשים, אשר המתינו לשוך הסערה האינדיאנית ואז הגיעו עם עורכי הדין שלהם כדי לקרוא תיגר על שטריהם ותואריהם של אלה שתירבתו את הארץ וסילקו את אדומי העור. טקסנים ראשונים אלה קנו את נחלותיהם במטבע האנושי המקורי, ורובם לא ידעו קרוא וכתוב. בגיל עשר כבר חפרתי ארבעה קברים. צלילן הקלוש של פרסות דוהרות היה מעיר את המשפחה כולה, ועד לבוא החדשות – שָכֵן כלשהו בותר כחזירון של חג ההודיה – אבי כבר הצטייד בתחמושת, והוא והשליח נעלמו אל תוך הלילה. עזי הרוח מתים צעירים: כך אומרים הקומאנצ'ים, אך הדבר היה נכון גם לגבי האנגלו־אמריקנים הראשונים.

במהלך העשור שבו ניצבה טקסס בודדה כאומה, נזקק הממשל נואשות למתיישבים, בייחוד בעלי ממון. המסר עבר באמצעות טלגרף בלתי נראה כלשהו אל 'המדינות הישנות' – האזור הזה בטוח עכשיו. בשנת 1844 התדפק הזר הראשון על שערינו: שיער מסופר למשעי, בגדים קנויים, סוס סורֶל של נשים. הוא ביקש תבואה, שכן סוסו התקשה לעכל עשב. סוס שאינו מלחך עשב – מימיי לא שמעתי על דבר כזה.

כעבור חודשיים נושלה משפחת סמיתוויק מנכסיה, ואחר כך נקנו הנחלות של משפחות הורנבי ומקלאוד תמורת פרוטות. בשלב זה כבר היו יותר עורכי דין לנפש בטקסס מאשר בכל מקום אחר על פני היבשת, ובחלוף כמה שנים איבדו המתיישבים הראשונים כולם את אדמותיהם וגורשו חזרה מערבה, אל ארץ האינדיאנים. המעמדות המעודנים יותר, שגזלו את הקרקע, כבר זממו מלחמה כדי להגן על הכושים שלהם; קללה עתידה היתה ליפול על הדרום אולם טקסס, בת־המערב, עתידה היתה לצאת ללא פגע.

בינתיים נפתח מסע תעמולה נגד אמי, קסטיליאנית מדורי־דורות, כהת עור אך יפת מראה. המתיישבים החדשים טענו שהיא בת־תערובת. בעל המטע התגאה בחדות ההבחנה שלו בנושאים כגון אלה.

ב-1846 חצינו את גבול היישוב אל השטח שנמסר לאבי על גדת הפֶּדֶרנָלֶס. היו אלה שטחי ציד של הקומאנצ'ים. העצים מעולם לא שמעו גרזן, והאדמה וכל בעלי־החיים שניזונו ממנה היו שמנים ומשובחים. עשב עד לגובה החזה, קרקע עמוקה ושחורה ביסודה, ופרחי בר אשר כבשו גם את התלולים שבמדרונות. לא היה זה האזור הטרשי הצחיח של ימינו.

בני־בקר ספרדיים שוטטו פרא ונלכדו בקלות בפלצור – בתוך שנה כבר היו לנו כמאה ראשים. חזירים וסוסי מוסטנג נמצאו גם הם לכל דורש. היו איילים, תרנגולי הודו, דובים, סנאים, ומפעם לפעם גם בופלו, צבים ודגים מן הנהר, ברווזים, שזיפים וענבי מוסטנג, נחילי דבורים בגזעי העצים, ואפרסמונים – הארץ שפעה חיים כשם שכיום היא שורצת אנשים. הבעיה היחידה היתה לשמור את הקרקפת במקומה.