הז'אנרים
כל הז'אנרים

דרג ספר זה מתוך 5
13 דירוגים
2.9
ממוצע
1
2
2
4
3
2
4
3
5
2
11
הבן של השכן
37 

הבן של השכן


דרג ספר זה מתוך 5
13 דירוגים
2.9
ממוצע
1
2
2
4
3
2
4
3
5
2
11
37 
37 
גודל (עמ'): 183
מו"ל: מטר הוצאה לאור

תקציר

היא לא זוכרת מתי פגשה אותו, אבל בליל קיץ אחד, כשהיא רואה אותו בתוך קהל, היא יודעת היטב מיהו. הוא בנו בן העשרים של השכן שלה, ונדמה שהוא צץ בכל פינה. אנה הייתה מאז ומתמיד נשמה חופשית, כזו שמסרבת להצמיח שורשים, אבל עכשיו היא מגדלת לבדה ילדה קטנה לאחר גירושים מרים. והבחור עם החיוך האטי והקליל איננו חלק מהתוכניות שלה.
אנה מנסה לעמוד בפיתוי בכל דרך אפשרית, אבל נמשכת בעבותות אל נעוריו של הבחור, אל החן הנינוח שלו, אל השחרור שלו מכל המוסכמות ששולטות בחייה. עד מהרה היא שוקעת ברומן נמהר ואובססיבי, שמאיים להחריב את החיים המסודרים שבנתה לעצמה ולהעלות באוב את השדים מעברה. "הבן של השכן" הוא רומן פרובוקטיבי, מסחרר ומרתק מאין כמותו. סיפורה של אישה שנמצאת על הקצה, קרועה בין אהבה לבין אובססיה, בין תשוקה לבין חובה. "הכתיבה של לארה סנטורו אמיצה ונועזת, היא חודרת עמוק אל הצד האפל ומספרת סיפור על תשוקה, על אימהוּת ומרד שאין להעלות על הדעת". לארה סנטורו פיתחה קריירה ככתבת החוץ של "ניוזוויק" ושל "כריסטיאן סייאנס מוניטור" ברומא ובניירובי. היא נולדה ברומא ומתגוררת היום בניו מקסיקו. היא כתבה גם רומן ביכורים בשם "Mercy".
המשך קריאה
  • ISBN: 99-2006
  • גודל (עמ'): 183
  • מו"ל: מטר הוצאה לאור
  • יצא לאור ב-: 08/01/2016
  • שם המחבר: לארה סנטורו
  • תורגם ע"י: אינגה מיכאלי
  • זמין להשאלה: כן

ביקורות



כמו מושא אהבתה של גיבורת הרומן, הספר הזה חדשני, נועז וסוחף, משחרר ולופת בעת ובעונה אחת. אנה, אם חד הורית לילדה קטנה, חוותה משברים רבים, ביניהם גירושים כואבים, ועברה אפוף צללים. לבן של השכן שלה יש לו קסם מיוחד במינו... הוא אוהב להתבונן, להאזין, לאסוף מידע ולהסיק מסקנות. הוא ישיר עד אימה, נאה להחריד, נטול עכבות ובעיקר – כנה עד כאב. אין פלא שאנה הולכת ונקשרת אליו בעבותות של תשוקה, אבל האם הוא שווה את הכל? הרומן חדש והמטריף הזה הולך עד הסוף, שואל את השאלות הנכונות ומובטח שישאיר את קוראיו פעורי פה, ורעבים לעוד.

פרק 1

היא לא זכרה מתי פגשה אותו. היא ניסתה להיזכר, לפשפש בזיכרונות מהשעות המוקדמות של אותו לילה קיצי ראשון, לשחזר את הרגע ההוא שבו הצטלבו מבטיהם בפעם הראשונה, כשידיהם נגעו לראשונה. אך לשווא. הבחור נכנס לחייה כמעט בגנבה: רגע אחד הוא לא היה קיים, ולפתע פתאום התיישב לצדה ושאל שאלות.

אבל בטח היתה היכרות כלשהי. הם היו בבית אביו, וריצ'רד סטרנד לא היה אדם שמוותר בקלות על גינוני נימוסים גם לא למען בנו. היא הגיעה מאוחר, את פניה קידם קהל מצומצם של אורחים שהסתובבו עם משקה ביד, ובכל זאת... איך ייתכן שחמק ממנה הבחור הזה — הבן האפל, קדרת התשוקה המבעבעת הזאת?

הם חגגו את בוא הקיץ בלגימת קוקטיילים מתובלים בסוכר ובנענע, ועשירים מדי במשקה חריף. אנה מצאה לעצמה שרפרף במטבח, והשיחה שזרמה סביבה שעשעה אותה מספיק כדי שתישאר במקומה. מטבחים היו בשבילה אבן שואבת בזכות הטוּב שטבוע בהם, האיזון הפנימי שלהם; ומטבחו של ריצ'רד סטרנד היה אהוב עליה עוד יותר מכולם מאחר שהאיש בישל ולכן כל המחבתות היו שחורות, כל לוחות החיתוך היו שרוטים, כל כפות העץ היו סדוקות. ריצ'רד סטרנד בישל לילדים שלו כדי שיתענגו על כל נגיסה מאהבתו העזה, כדי שיטעמו את המרשם של כמיהתו אליהם. הוא בישל בשביל בניו הבוגרים שבאו והלכו בשעות־לא־שעות, וגם למען ילדיו הצעירים אשר בחייהם המצומצמים אך המבולגנים היה מעורב חלקית בלבד.

אנה ישבה על השרפרף שלה, מבוסמת קלות, והחלה לדון בשחקן קולנוע שמראה פניו הפחיד אותה תמיד.

"זו תחושת הפלסטיות," אמרה לחברתה מִיָה שחיסלה בלגימה אחת מחצית מכוס היין, הביטה באיבה גוברת במחצית שנותרה ושאלה, "פלסטיות?"

"כן. זה מפחיד אותי."

היא השתתקה ותהתה כיצד לשדר טוב יותר את חוסר הנוחות העמוק שלה; אלא שאז נשמע לפתע קול משמאלה, "ואת לא אוהבת את זה."

היא הסתובבה, המומה מהאישוש השקט של דבריה, וראתה על השרפרף שלצדה את הבחור, בנו הבכור של ריצ'רד סטרנד.

"סליחה?" אמרה.

"ואת לא אוהבת את זה."

"לא, ממש לא."

הבחור הישיר בה מבט מעיניו הצלולות. "מה עוד את לא אוהבת?"

אנה בחנה אותו ארוכות. הבחור לבש בגדים כהים ורחבים, שהקשו עליה לאמוד את קווי המתאר של גופו. ובכל זאת ברור היה לה — ולו על פי תנוחתו על השרפרף — שיש לו גוף יפה. היא החזירה לו מבט ישיר במין אטיות מחושבת וגילתה להפתעתה שעיניו חפות מפחד, חפות מכל העמדת פנים, חפות מכל אינספור השכבות שנוצרות עם הגיל.

"מה עוד אני לא אוהבת?" מלמלה כמעט לעצמה. "אני לא יודעת. אין לי מושג מה אני לא אוהבת."

"לי דווקא יש," אמר הבחור ועיניו רפרפו על פיה.

זרם אפל הרעיד את חוט השדרה שלה. היא כבר נתקלה במבט הזה.

"את לא אוהבת יין לבן זול," אמר.

"יין לבן זול? יש מישהו שכן אוהב?"

"את לא אוהבת להיות עם הגב לחדר."

זה נכון, אנה אף פעם לא ישבה כשגבה פונה לחדר כלשהו. זה נראה לה מטורף, דו־קרב מיותר לגמרי עם כוחות הכאוס.

"את מעדיפה ליהנות מחברת נשים, אבל מושכת בעיקר גברים. את מעדיפה לשתות את הקלוריות שלך ולא לאכול אותן. את מצטערת שהפסקת לעשן."

היא שיכלה את רגליה, חזרה בה ואז נעצה בו מבט צונן.

"את נוהגת בטנדר שאת לא ממש צריכה. את מסוגלת ללבוש אותם בגדים שלושה ימים ברציפות. אין טעם להכחיש: ראיתי אותך. את תמיד משלמת קנסות על איחורים בספריית הווידאו. נֶטפליקס — כל התופעה הזאת, המהפכה האדירה — עברה לך ליד האוזן משום מה."

היא זינקה על רגליה. "אתה עוקב אחרי?"

מִיָה רכנה קדימה. "הוא עוקב אחרייך?"

הבחור השעין את מרפקיו על הדלפק שמאחוריו. "אני לא עוקב אחרי אנשים," הצהיר. "זה לא הקטע שלי. אני אוהב לצפות. להתבונן. לאסוף מידע. ובסוף אני מסיק מסקנות ושומר אותן לעצמי. יש לי חומר על כל האנשים בחדר הזה."

"אוי באמת," אמרה מיה. "אני הולכת." פתאום נדמה שעלתה במוחה מחשבה, והיא נופפה באצבעה אל הבחור. "אתה לא אמור להיות באוניברסיטה? לעשות משהו מועיל?"

"זה רק יקר. זה לא מועיל."

"אוי באמת," אמרה שוב מיה ועשתה את דרכה אל מחוץ למטבח.

"מה הבעיה שלה?" שאל הבחור חרישית.

"אין לה שום בעיה, ככל הידוע לי."

"שתיכן תמיד יושבות בבית הקפה בבוקר. אתן תמיד משוחחות."

"זה מה שעושים בדרך כלל בבית קפה. משוחחים."

"כל יום בחודשיים האחרונים? בלי הפסקה? על מה יש לכן לדבר כל כך הרבה?"

"על הסיבות שבגללן לא נשרנו מהאוניברסיטה."

הבחור חייך והניד את ראשו. "כל יום. במשך חודשיים."

"חודשיים? חזרת הביתה לפני חודשיים? איך זה שלא ראיתי אותך?"

"את לא מרכיבה את המשקפיים שלך. כל החיים את מנסה למצוא פוקוס. אולי כדאי שתרכיבי את המשקפיים."

אנה נשענה לאחור. צפיפות האוכלוסין במטבח גדלה מאוד; אורחים נדחסו פנימה כמו סרדינים, סגרו עליהם מכל עבר.

"טוב, אז מה אתה עושה עם כל 'החומר' הזה?"

הוא רוקן מחצית מהבירה שלו. "יש לזה יישום אחד בלבד ששווה משהו. לא שניים, לא שלושה, גם לא ארבעה: אחד. רוצה לנחש?"

אנה שילבה את זרועותיה והרגישה שהדם עולה לה לראש.

איפה הימים שבהם ידעו לכבד היררכיה בזמן שיחה, או לזהות גבולות, או להכיר בקיומו של סדר חברתי, אותו סולם הגיוני לחלוטין — ואפילו מוצדק לגמרי — שעליו נבנו ציוויליזציות שלמות?

"האם אני רוצה לנחש? האמת היא שלא." היא תלתה את התיק שלה על כתפה. הבחור קם גם הוא, חשף את מלוא קומתו המסחררת ונעץ את מבטו בפניה.

"אני משתמש בזה כדי להתחיל עם כּוּסיות."

"כוסיות?" אמרה, ולרגע התקשתה להבין.

"כוסיות," חזר ואמר. עיניו רפרפו שוב על פיה.

שוב אותו סיפור. שוב אותה חציית קווים נמהרת, שוב אותו דילוג פזיז על פערי דורות ועל ניסיון חיים של שנים על גבי שנים. מתישהו, כחלק מאותה התפתחות מסחררת של המין האנושי, נגוז ונעלם כמעט בן לילה האיפוק טבעי, אותו מחסום שהוקם וחוזק לאורך הדורות. וכתוצאה מכך, ילדים — גם כאלה שרק סיימו תיכון — אחזו בחייהן של נשים בוגרות בידיהם החלשות.

"נראה לי ששתית, ידידי הצעיר," אמרה אנה. "אבל אנחנו סולחים לאלה ששותים. אנחנו סולחים להם על הכול."

הבחור הביט מהורהר בבקבוק הבירה שבידו. "אני לא שיכור."

"לא?"

"אפילו לא קרוב."

"אני התרשמתי אחרת."

"תירגעי," אמר הבחור ונד לאט בראשו. "את צריכה להירגע קצת."

"אתה יודע," אמרה לו בחירוק שיניים, "יש משהו שקוראים לו כבוד. זה משהו שצעירים צריכים לתת למבוגרים, וגם אתה לא אמור לפעול בניגוד לכללי הנימוס המקובלים, בחורצ'יק. אולי אתה חושב שכן, אבל אתה טועה. הם חלים על כולם."

הבחור העיף את בקבוק הבירה שלו בקשת רחבה היישר לפח שבקצה המטבח. "כללי הנימוס המקובלים?" שאל. "אנחנו באמריקה. אף אחד לא שם זין על כללי הנימוס המקובלים."

"שתה עוד בירה," אמרה לו ופנתה ללכת. "אולי תעוף לתעלה בצד הדרך."

כשחזרה הביתה מצאה את אֶספֶּרנצָה ישנה על הספה עם דלי ריק של פופקורן בין רגליה. "יה," אמרה האישה. "נרדמתי. זה אף פעם לא קרה לי."

"זה קורה לך כל פעם. איך היה?"

"טוב מאוד. את חייבת לקנות לה צ'יטוס. היא טוענת שאת לא קונה לה צ'יטוס."

"מה זה צ'יטוס?"

"חטיף בטעם גבינה."

"למה שאני אקנה לה חטיף בטעם גבינה?"

"כי היא ילדה."

אנה שלפה את פנקס הצ'קים שלה. "כמה אני חייבת לך?"

"מאה."

אנה נאנחה. אֶספֶּרנצָה הימרה. היא ישבה שעות על שרפרף, שלשלה מטבעות לתוך חריץ, משכה בידית, קיללה את מר גורלה, קנתה מטבעות נוספים וחזרה אל השרפרף — וכל זה תוך כדי חיסול של תריסר פחיות בירה.

"אני אצא מזה. את מכירה אותי, אפשר לסמוך עלי." והיא צדקה. מאחורי מסכת האיפור, מתחת לרעמת השיער השחור כפחם, מתחת לקפוצ'ונים ולמכנסי הטרנינג; למרות הקללות, השתייה והעישון, אֶספֶּרנצָה היתה האישה היחידה שאנה סמכה עליה באופן מוחלט.

אֶספֶּרנצָה ענתה למודעת הדרושים כשברקע מהדהד ראפ קולני, וכשהגיעה לפגישה למחרת בתשע נדף מפיה ריח חריף והיא החזיקה בידה בקבוק של טיפות עיניים.

"אנשים חושבים שאני מעשנת ג'וינטים, כי העיניים שלי תמיד אדומות," הסבירה לאנה. ואז הטתה את ראשה לאחור והתיזה זרם קצוב של טיפות לתוך העין. "אבל זה לא נכון. פעם עישנתי. עכשיו כבר לא." אנה צפתה בה בדאגה מובנת כשיצאה אל המכונית שלה, שלפה שואב אבק מתא המטען, וחזרה פנימה כאילו השתיים כבר סגרו עניין.

"וסטפני, זאת שאני מנקה איתה דירות? היא תמיד כאילו, אֶספּי, את חייבת לטפל בעיניים האלה, ואני אומרת לה, מה? כאילו, מה אני אמורה לעשות?" כפי שאנה תגלה בעתיד, אֶספּי אמנם לא עישנה ג'וינטים אך האדמומיות נותרה בעינה, תרתי משמע. לעומת זאת על הקריאה הראשונה לעזרה, אחת מני רבות, טרחה לענות רק אישה אחת — אֶספֶּרנצָה. בתה הקטנה של אנה התרגלה שאוספים אותה בזמן מבית הספר, שמביאים אותה הביתה, שמאכילים אותה ומשכיבים אותה לישון בדיוק בשמונה.

כעבור זמן לא רב אנה כבר פגשה את בני המשפחה — שלוש אחיות ושלושה אחים, שגרו כולם בבית אחד עם ילדיהם, עם הוריהם, עם בני זוגם לשעבר, וגם עם כמה דודנים מדרגה ראשונה, שנייה ושלישית. אמה החורגת של אֶספּי, רוז, ואבא שלה, לואיס, ניצחו על כל הבלגן הזה בעצבי ברזל שנמתחו עד הקצה; ואלו בנה של אֶספּי, בחור בן עשרים שהוטבל בשם חואן אבל קרא לעצמו "רעם", הלך לישון כל לילה מאושר, כשגופו מקושט בקעקוע חדש. דלת ביתה של אֶספּי היתה תמיד פתוחה, על הכיריים עמד תמיד סיר של פּוֹסוֹלֶה, טורטיות מקמח תירס התחממו בתנור, ופחיות בירה היו מפוזרות בנדיבות בכל חדר וחדר. לא עבר חודש בלי שהתקיים במשפחה טקס כלשהו — הטבלה, חלוקת תעודות, חתונה או לוויה. אנה השתתפה בכולם.

אנה נאנחה שוב כשתלשה את הצ'ק מתוך הפנקס. אֶספֶּרנצָה תחבה אותו במומחיות בחזייתה.

"תקני לה צ'יטוס," אמרה האישה בדרכה החוצה. "כל ילד צריך לאכול צ'יטוס."

אנה התגנבה חרש אל חדרה של אווה, לא כדי לבדוק שהיא נושמת או לסלק מלבה חשדות אפלים אלא כדי להתפעל מיופייה של בתה הישנה. גשר אפה של אווה התרומם קלות בעת האחרונה — כנראה ירשה מאביה את אפו הנשרי שישלים היטב את שערה הבלונדיני. אנה התיישבה על קצה המיטה וליטפה באצבעה את לחי בתה.

היא הגיחה לאוויר העולם כמו צרור מוזר של בשר מקומט, הבת הקטנה הזאת, עם רשת של נימים אדומים שבלטו מתחת לעורה.

"היא נראית כמו ציור של ג'קסון פולוק," אמרה אנה לאחות בלילה הראשון ההוא בבית החולים בבוסטון, לשם טסה מאפריקה כדי ליהנות מהפריווילגיה של לידה בטוחה.

"מה את אומרת," מלמלה האחות תוך לעיסה קולנית של מסטיק.

"הנימים שלה," אמרה אנה.

"מה, מותק?"

"הנימים שלה."

"אה, התכוונת לכלי הדם שלה?"

"לכלי הדם שלה. כן."

"מה איתם?"

"הם בולטים."

"אה, אין לך מה לחשוש."

"איך את יודעת?"

האחות, שהתהדרה במשקפיים רבועים, בציפורניים רבועות ובנעליים לבנות ורבועות, נשאה אל אנה את עיניה הגדולות והלחות, והניחה לשאלה להישאר תלויה באוויר. היא לא עשתה זאת בזדון וגם לא בכוונה, היא פשוט שכחה לענות.

"אני צריכה רופא," אמרה לה אנה. "אני חייבת לראות רופא ומיד."

"בשביל מה?"

"משהו לא בסדר עם הנימים של הבת שלי."

"אמרתי לך שאין לך מה לחשוש." אבל אנה חששה ועוד איך. היא חוללה מהומה עד שבסוף יצא רופא מתמחה מחדר הלידה הסמוך, כשעל פניו מסכה ועל ידיו כפפות לטקס. הוא הפך את התינוקת על גבה, העיף בה מבט חטוף, ואז יצא מהחדר כרוח סערה ואפילו לא טרח להנהן בראשו אל אנה.

מתוך העריסה עלה צליל כמעט בלתי נתפס במנעד ובעומק שלו. הוא בקע מהחדר, הדהד בין קירות חדר היולדות התוסס והחדגוני גם יחד, ופרץ אל העולם הגדול שם ציפה לו משהו — או שום דבר, קשה לדעת. אנה ידעה אך ורק דבר אחד: אחרי שהמהמה חרישית, נענעה את הילדה, הקפיצה אותה בזרועותיה ולבסוף התחננה באוזניה שתישן כבר, היא כרעה ברך ליד מיטתה ומלמלה, "הצילו, שמישהו יציל אותי."