הז'אנרים
כל הז'אנרים

דרג ספר זה מתוך 5
2 דירוגים
3
ממוצע
1
1
2
0
3
0
4
0
5
1
11
גם ב - Kindle
44 

דרג ספר זה מתוך 5
2 דירוגים
3
ממוצע
1
1
2
0
3
0
4
0
5
1
11
44 
44 
גודל (עמ'): 392
מו"ל: ידיעות ספרים

תקציר

ספר ראשון בסדרת פנטזיה חדשה לנוער; אוניברסיטה שבין כתליה מוסתרים סודות, קללה בת מאות שנים שעומדת להתפרץ ושני בני נוער עומדים במרכז סדרת הספרים החדשה של  מחברת סדרת תיכון לילה המגה-מצליחה: טיילור היא נערה בריטית רגילה לחלוטין. היא תולעת ספרים וחלומה הוא ללמוד באוניברסיטת אוקספורד. סשה וינטרס הצרפתי הוא ההפך הגמור ממנה ולימודים זה הדבר האחרון שמעניין אותו. כשהשניים נפגשים הם מגלים שטיילור היא ממש לא נערה רגילה לחלוטין ושלסשה יש סוד שהוא נושא עמו זמן רב. הם גם מבינים שחייהם שזורים ואף תלויים אחד בשני. לגיל 12+.

  • ISBN: 3625786
  • גודל (עמ'): 392
  • מו"ל: ידיעות ספרים
  • יצא לאור ב-: 04/04/2019
  • שם המחבר: סי ג'יי דוהרטי, קרינה רוזנפלד
  • תורגם ע"י: שמעון בוזגלו
  • זמין להשאלה: כן

פרק 1

"קפוֹץ!"

הקול היה קר כמו הלילה.

סשה הסתובב — הוא נראה יותר משועשע ממפחד.

"אתה באמת רוצה שאני אעשה את זה?" הוא לפת את החזה שלו והעמיד פנים שהוא רועד. "אבל... אבל... אני עלול להיפגע."

"שתוק." אנטואן לקח צעד מאיים לכיוונו. האקדח שבידו נצץ לאור הירח. "תפסיק לבזבז את הזמן שלי, ילד. הפסדת בהתערבות. אתה בחרת באפשרות הזאת. עכשיו..." הוא משך בכתף. "אתה צריך לקפוץ. פשוט תעשה את זה, סשה. בוא נגמור עם זה."

סשה הרים את הידיים. "בסדר, בסדר. אל תתרגש מדי."

הוא היה גבוה ורזה, לבוש טי־שירט שחורה וג'ינס משופשפים. החיוך הרחב שלו גרם לו להיראות אפילו צעיר מכפי שהיה באמת בזמן שהלך בלי פחד לקצה גג המחסן. הרוח העיפה לו את השיער החום החלק לתוך העיניים והוא הזיז אותו הצידה כדי להסתכל אל החשיכה.

אנטואן ידע שהקרקע למטה לא תיראה בחושך הזה של אמצע הלילה. הגג שהם עמדו עליו היה בגובה של חמש קומות.

גבוה מכדי ליפול ולשרוד.

סשה התכופף והתכונן לקפוץ קדימה אל תוך הרִיק.

הנשימה של אנטואן נעצרה. הוא העריך את האומץ של הנער ולא שמח לראות אותו מת. אבל התערבות היא התערבות, והנער דחף אותו הפעם אל הקצה. לקח ממנו כסף ולא החזיר לו. התעסק איתו כאילו הוא לא קיים. הוא לא היה יכול להרשות לעצמו שזה יקרה. הוא לא היה יכול לתת לאנשים לראות מישהו שמתייחס אליו ככה. הוא היה חייב להפוך אותו לדוגמה. כשהגופה שלו תתגלה מחר, הם יֵדעו מי עמד מאחורי זה.

והם יכבדו אותו.

שבעה מטרים ממנו סשה הניף את הזרועות שלו כמו צוללן... ואז עצר בפתאומיות והסתובב אליו בעיניים מרקדות.

"הֵיי, יש לי רעיון. בוא נעשה עוד התערבות."

אנטואן הידק את האחיזה שלו באקדח.

הוא לא הצליח להבין שום דבר מזה. למה סשה לא מפחד? לא אכפת לו שהוא עומד למות? לא היה בזה שום היגיון.

אנטואן לא אהב דברים שאין בהם היגיון.

"מה? עכשיו?" הכעס גרם לקול שלו להישמע צווחני. הוא התאמץ להוריד אותו לטון יותר נמוך ועבה. "אתה תיכף תרסק את הפנים שלך על האדמה ואתה רוצה לפתוח שוב במשא ומתן?"

"כן," הנער אמר בקור רוח נחוש. "עכשיו."

אנטואן פלט צרור קללות עסיסיות, הנמיך את האקדח והדליק את הפנס שהחזיק ביד השמאלית.

האור הלבן הבוהק שלו חשף את גג המחסן, שהיה מלא בלכלוך וחצץ. במרחק אפשר היה לראות את הצורות המגושמות של מחסנים אחרים, יחד עם המשאיות החונות ומכלי האשפה שאיפיינו את הפרוור הלא נחמד הזה של פריז.

במשך היום האזור היה עמוס בעובדים, אבל לא בשעה הזאת. הם היו לבדם, חוץ מהחולדות שזחלו מהנמל, ומהיונים שהמו את התלונות שלהן מקורות הגג שמתחת לרגליים שלהן.

"על מה אתה רוצה להתערב עכשיו כשתיכף אתה עומד למות?" אנטואן נהם.

סשה הכניס יד לכיס ושלף את הטלפון שלו. "קודם כל אני רוצה שתשמור לי את זה. אמא שלי בדיוק קנתה לי אותו והיא תהרוג אותי אם אשבור אותו."

אנטואן נפנף בנשק. "אני לא שם זין על מה ש..."

"ששש." סשה הצמיד את האצבע שלו אל השפתיים. "דבֵּר יפה. עוד לא גמרתי. בתור חלק מההתערבות אתה לוקח את הטלפון. אחר כך אני אקפוץ, כי אתה ממש, ממש רוצה שאני אעשה את זה. אבל אני לא אמות. במקום זה, אני אקום ואלך הביתה. כשזה יקרה, תחזיר לי את הטלפון, תוותר לי על כל החובות, ותיתן לי 500 יורו על המאמץ." הוא התנדנד על העקבים שלו והסתכל על אנטואן במבט מאתגר. "עשינו עסק?"

אנטואן נבח בצחוק, למרות ששום דבר מזה לא הצחיק אותו. האקדח ביד שלו פּירפר.

"אתה באמת חושב שתשתמש אי־פעם בטלפון? ממתי אצבעות מתות יכולות לחייג?"

סשה, שנראה משועמם יותר ויותר, שיפשף את כפות הידיים שלו בג'ינס כדי לנקות אותן מהאבק. "מוכן להתערב או לא?"

אנטואן הפסיק לצחוק.

הוא ידע מניסיון ארוך שסשה מתערב על כל דבר. לא הזיז לו להפסיד — בגלל זה הוא היה כאן עכשיו. סשה עלה לו כסף, הרבה כסף, כשהתעסק עם אנשים מהסוג שלא אוהבים שמתעסקים איתם.

הוא לא ידע מה לא בסדר איתו, אבל אם סשה שונא כל כך את החיים, אנטואן יעשה לו טובה ויעזור לו להיפרד מהם. בכל מקרה הוא גמר מזמן להועיל לו.

אולי זה ירגיע את האנשים שרדפו אחריו עכשיו בגלל התעלולים הקטנים של סשה.

"בטח." אנטואן משך בכתף. "אין לי מה להפסיד מהתערבות עם ילד מת. עשינו עסק. אני אחכה לך למטה עם הטלפון שלך והכסף. כל מה שאתה צריך לעשות זה לקפוץ ואז לקום מהקבר שלך ולקחת אותם ממני."

"מצוין." סשה נראה מרוצה. "אני אעשה את זה."

הוא הושיט אליו את הטלפון. אנטואן הרגיש שיש כאן טריק והיסס לשנייה. הנער יכול לתפוס לו את היד ולזרוק אותו למטה מהגג.

אבל הוא הכיר את סשה למעלה משנה. הוא לא נראה טיפוס כזה. הוא היה בעצם ילד טוב. פשוט לא היה לו אכפת על מי הוא משתין.

אנטואן הכניס את הפנס לכיס וחצה את הגג למקום שבו סשה עמד.

"קדימה, קדימה," הוא אמר, מנפנף בטלפון. "אין לי את כל הלילה."

אנטואן הושיט את היד בזהירות, חטף את המכשיר מסשה ונסוג במהירות לאחור.

סשה ירה בו מבט שאמר שהוא יודע שאנטואן מפחד יותר ממנו.

הפנים של אנטואן התקשחו.

"די לדבר." הוא לקח צעד לאחור והרים את האקדח. "עכשיו, חכם בלילה. קפוץ."

"בסדר," סשה אמר.

והוא קפץ.

הוא קפץ בלי היסוס, בלי שמץ פחד. הוא לא צעק. למעשה, הוא לא השמיע שום קול. הקפיצה היתה שקטה באופן מצמרר. הדבר האחרון שאנטואן ראה היה קצה הראש שלו, רעמה של שיער חום מתנפנפת ברוח תוך כדי הנפילה.

אנטואן ההמום הסתחרר לאחור. "Merde [מצרפתית: חרא]. הוא עשה את זה".

כשהסתכל על החלל הריק שבו סשה עמד רק לפני רגע, חלק ממנו הרגיש כיווץ של חרטה. הוא היה אמיץ, הנער הזה.

טיפש, אבל אמיץ.

הוא הסתובב ורץ על הגג הזרוע בחצץ, עד למדרגות הבטון הרחבות, וטס למטה כשהוא מצחקק מרוב הלם.

הוא הציע לסשה הרבה אופציות. פריסת תשלומים. עיסקאות. הוא היה יכול להתנצל לפני האיש שאת מכונית הספורט שלו הוא גנב וריסק. לפצות אותו. לעשות איזו עבודה בשבילו.

אבל הוא אמר שהוא רוצה למות. בסוף אנטואן הסכים, בעיקר כדי לראות מה סשה יעשה כשזה יגיע לעניין עצמו. כל הזמן הזה הוא חשב שהנער צוחק איתו. משתעשע בו. שבסוף הוא יודה שזו עוד בדיחה גדולה.

אף פעם לא חשבתי שהוא יעשה את זה, הוא אמר לעצמו. אולי הוא חשב שהוא יכול לעוף.

הדרך למטה היתה ארוכה ואנטואן כבר היה חסר נשימה כשהגיע לקומת הקרקע של המחסן. הוא חצה בדהרה את החלל הגדול, משתוקק לצאת החוצה לפני שמישהו יגלה את הגופה.

הוא הושיט יד לידית הדלת.

בדיוק כשעשה את זה מישהו פתח אותה מבחוץ.

לפניו הופיעה צללית, מוארת מאחור באמצעות פנס רחוב רחוק: גבוהה, רזה, מבולגנת, אבל מאוד חיה. ושחצנית כמו תמיד.

"אני יכול לקבל בבקשה את הטלפון שלי?" סשה הושיט את היד.

אנטואן נשם נשימה עמוקה, התנדנד לאחור ומעד על חפץ חלוד כלשהו ששכב זנוח על רצפת הבטון המלוכלכת. הוא התרומם במהירות, והמשיך לסגת לאחור בלי להזיז את העיניים מסשה.

"לא. זה בלתי אפשרי! לא יכול להיות שאתה..."

סשה קימט את המצח. "הבאת את הטלפון שלי, או מה? אני רוצה ללכת הביתה. מאוחר, אתה יודע."

אנטואן בהה בו בפה פעור.

סשה לא היה יכול לשרוד נפילה כזאת. זה לא אפשרי. אבל חוץ מכמה שריטות על הפנים והידיים שלו, הוא נראה... בסדר.

זה לא אפשרי.

אנטואן חלף על פני סשה והתנדנד החוצה לנקודת החבטה, הנקודה שבה סשה היה אמור להיות מרוח על הקרקע כמו ריבה, טובל בדם של עצמו.

שום דבר.

הוא הסתובב. הנער עמד בפתח הדלת והסתכל עליו במבט משועשע.

"אבל... אבל..." נראה שאנטואן לא היה מסוגל להוציא משפט שלם מהפה.

סשה גילגל עיניים. "נו, אנטואן. תן לי את הכסף שלי ואת הטלפון. עשינו עיסקה."

אנטואן שלח יד רועדת לכיס שלו ושלף את הטלפון. אחר כך הוא ספר את השטרות.

אבל הוא ממש השתדל לא לגעת ביד של הנער כשמסר לו את הכול.

היה בו משהו מאוד לא נכון, בנער הזה.