הז'אנרים
כל הז'אנרים

דרג ספר זה מתוך 5
4 דירוגים
5
ממוצע
1
0
2
0
3
0
4
0
5
4
2
גם ב - Kindle
39 

דרג ספר זה מתוך 5
4 דירוגים
5
ממוצע
1
0
2
0
3
0
4
0
5
4
2
39 
39 
גודל (עמ'): 288
מו"ל: קוראים הוצאת ספרים

תקציר

לפני עשרים שנה היא הרסה את חייו. עכשיו יש לה הזדמנות להציל אותם


אוליביה רנדל היא סניגורית פלילית, מהטובות ביותר בניו יורק. כשג׳ק האריס, ארוסה לשעבר, נעצר באשמת רצח משולש ומתברר כי אחד הקורבנות קשור לרצח של אשתו – לה אין ספק לגבי חפותו. השאלה


היחידה היא מי התאמץ כל כך להפליל אותו, ומדוע.


מבחינת אוליביה, הייצוג המשפטי של ג׳ק נועד לכפר על מעשיה בעבר, שהסתיימו באופן טרגי, סוד שהסתירה במשך שני עשורים. היא יודעת שהגבר שהכירה לא היה מסוגל למעשה רצח. אבל האם
היא באמת מכירה אותו?


ה ֶאקס זכה לשבחים רבים עם הופעתו, ובין השאר היה מועמד לפרס אדגר היוקרתי לשנת 2017, והופיע ברשימת הספרים הטובים ביותר לשנת 2016 של הבוסטון גלוב.
אלאפייר בֶּרק היא סופרת אמריקאית, מרצה למשפטים ופרשנית משפטית. ספריה שהו במשך שבועות ארוכים ברשימת רבי המכר של הניו יורק טיימס ותורגמו לשפות רבות.
״מותחן משפטי מרתק, המתעתע בקוראים עד לחשיפה הסופית״
אסושיאייטד פרס


״סיפור מודרני, מרתק ומפליא, על אהבה ונקמה״
לוס אנג׳לס רוויו אוף בוקס


״דמויות חזקות ועלילה מטופלת במיומנות רבה...״ ליבררי ג׳ורנל


״כתיבה זורמת, שנונה ומרתקת, ודמויות ראויות לתשומת לב. בֶּרק יצרה במשך השנים כמה גיבורות נשיות בלתי נשכחות, אבל קרוב לוודאי שאוליביה עולה על כולן״ קירקוס

המשך קריאה
  • ISBN: 456-2992
  • גודל (עמ'): 288
  • מו"ל: קוראים הוצאת ספרים
  • יצא לאור ב-: 05/02/2019
  • שם המחבר: אלאפייר ברק
  • תורגם ע"י: שרית פרקול
  • זמין להשאלה: כן

פרק 1

רעש לבן הוא קסם, ממש כמו נייר כסף, בלוטות’ אוקפסולות אספרסו. רעש לבן מעלים את שאון העיר. צפירות המכוניות, משאיות הזבל והסירנות של רכבי החירום נעלמות בהינף אפליקציה באייפון שלי. כשרעש לבן ממלא את חדרי אני יכולה להיות בכל מקום שהוא, כלומר, אני לא נמצאת בשום מקום, ורק כך אני מסוגלת להירדם.

ואז מצלצל הטלפון.

הצלחתי לענות בלי לפקוח את עיניי, תוך הסתמכות על זיכרון השרירים שלי, מאחר שידעתי שהחדר היה מלא אור שלא הייתי מוכנה להתמודד איתו. “אוליביה רנדל מדברת.”

“היי.”

זיהיתי את קולו של איינר, העוזר/חוקר שלנו. קול עמוק יותר מאחוריי מלמל משהו על השעה, והרגשתי זרוע כבדה נכרכת סביב מותניי. התהפכתי קדימה, כך שפניי היו מול השידה שלצד המיטה, הרחק מהקול שבמיטתי. “היי,” עניתי.

“דון חושב שלקחת חופשה הבוקר בגלל מינדי,” אמר איינר. “הוא אומר שאת נחה על זרי הדפנה, אבל אני חושב שהוא מקנא בכל תשומת הלב שאת מקבלת.”

אילצתי את עצמי לפקוח עיניים. השעון שמולי הבהיר כי השעה 11:17. כמעט מחצית מיום העבודה של אדם נורמלי כבר עברה.

ליד השעון עמד בקבוק גרַאפָּה ריק למחצה. גראפה? צורתו המוזרה של הבקבוק העלתה בי זיכרון: לקוח — שהופנה אליי על ידי חבר מהלימודים שבניגוד אליי הצליח להשיג שותפות במשרד פרסטון את קרטרייט — מושיט לי בקבוק, שצורתו כצורת מגדל אייפל, משום מה, כדי להודות לי על כך שהצלחתי לבטל במכה אחת קופסה מלאה דוחות חנייה שקיבל. אמרתי לו שאין צורך לתת לי תשר, אבל הוא לא הבין את הרמז שהמחווה שלו הייתה מעליבה. הבקבוק הוכנס אחר כבוד לארון המטבח. ואז, זיכרון נוסף: הזרוע החובקת עכשיו את מותניי נשלחת אל ארון המטבח אתמול בלילה. “גראפה! אני מת על גראפה.”

אילצתי את עצמי להתמקד בדבריו של איינר. בוקר חופשי בגלל מינדי. אה, כן. מינדי, ילדת פלא לשעבר בת 24, שהצלתי אתמול מהכלא בכך שהעלמתי את הקוקאין ממכונית הפורשה המוחרמת שלה, בזמן שהיא סידרה לעצמה עשרת אלפים דולר על קידום מועדון באזור המיטפֶּקינג.

שכרי היה גבוה יותר.

“תגיד לדון שאין לי זרי דפנה לנוח עליהם,” אמרתי ונשענתי על מסעד הראש המרופד של מיטתי. דון הוא השותף שלי במשרד עורכי הדין. הוא גם המנטור שלי, בתוספת אבא לשם כבוד, או דוד, או משהו בדומה. חשוב מכך, כרגע הוא כנראה תוהה היכן אני. עדיין יכולתי לשמוע את הרעש הלבן, גם אחרי שכיביתי את האפליקציה, בזמן ששברתי את הראש בניסיון לחשוב על תירוץ אמין שלא ניצלתי בזמן האחרון. “לקוח מלפני שנתיים התקשר פתאום מוקדם בבוקר. הבן שלו נעצר על נהיגה בשעת שכרות כשחזר הביתה ממסיבה בברוקלין. הוא חשב שהשפעת האלכוהול התפוגגה בלילה, אבל הוא עדיין היה שיכור מהלילה הקודם.” הקול שלידי מלמל הוא לא היחיד. “לקח קצת יותר זמן משחשבתי למנוע את המעצר שלו.”

“טוב מאוד. אני חושב שדון ישמח לדעת שאת לא באזור. הוא לא יודה בכך, אבל הוא דואג לך בטירוף, עם הלב הרחום והחנון שלו.”

לא הבנתי את הקשר בין שני המשפטים, אבל תבינו משהו בקשר לשקרנים: את מפתחת חוש ויודעת מתי פספסת שלב כלשהו ותצטרכי להעמיד פנים. “אין סיבה לדאגה,” אמרתי. “לא התקשרת כדי לבדוק מה שלומי, נכון?”

“לא, יש איזה ילדון שמתקשר כל הזמן. מסרב למסור שם. הוא או היא או מה שזה לא יהיה מאיימים לבוא למשרד אם לא תתקשרי אליהם. ובכל הנוגע לילדים, זה איוּם רציני, לפי אמות המידה שלי.”

“טוב לדעת שיש לנו מישהו עם חוט שדרה בדלפק הקבלה, איינר. רק תן לי את המספר. ותגיד לדון לא לדאוג. סתם מקרה מטופש של נהיגה בזמן שכרות.”

פתחתי את מגירת השידה ושלפתי משם עט ואחד מהפנקסים הרבים שאני תמיד מקפידה להחזיק בהישג יד.

הספקתי להקיש בטלפון מחצית מהמספר כשהרגשתי את היד שבקצה הזרוע הכרוכה סביב מותניי מתחילה במסע חקר. הוא רציני?

הפשלתי את השמיכות, יצאתי מהמיטה והתחלתי ללקט פריטי לבוש מהרצפה. “כבר מאוחר. הטיסה של אשתך נוחתת בעוד שעה.”

*

הטלפון הספיק להשמיע רק צלצול אחד.

“הלו?” הקול היה להוט. צלול, אבל נמוך. הבנתי למה איינר לא ידע לומר אם זה בן או בת. כנראה בת. לא ילדה קטנה, לא אישה.

“מדברת אוליביה רנדל. התקשרת למשרד שלי?”

“כן, אני דואגת לאבא שלי. הוא לא עונה לטלפון או להודעות.”

נפלא. הגענו לשלב שילדים מתקשרים לעורכי דין ברגע שהורה הליקופטר נעלם לרגע מהרדאר? כמעט התפתיתי לנתק, אבל ידעתי שאם אעשה את זה, עם המזל שלי יתברר שאבא שלה הוא מישהו חשוב.

“אני בטוחה שאבא שלך כנראה יצא לרגע, טוב?”

“לא, את לא מבינה. השוטרים היו כאן. הוא הלך איתם. הוא אמר שהכול בסדר, אבל אז השוטרים חזרו, מיד כאילו.” נזכרתי בהערה של איינר על כך שהוקל לדון לשמוע שאני לא נמצאת ליד המשרד. “איש התחזוקה היה איתם, והם דפקו על הדלת ואמרו לי שאני צריכה לצאת מהדירה.”

“הם אמרו למה?” שאלתי, מתחילה להוריד את הסדין בידי הפנויה.

“לא, אבל שאלתי אותם אם הוא עצור. הם אמרו שלא, ואז הם התחילו להיות נחמדים אליי, לקרוא לי מותק וכאלה — לשאול אם הם יכולים להתקשר לבן משפחה שיישאר איתי או משהו. אז בשלב הזה הפסקתי לשאול שאלות ואמרתי להם שיש לי אימון של קבוצת הדִיבֶּייט ואני אמורה לישון אצל דודה שלי.”

“אז את מתקשרת מהבית של הדודה?” השיחה הזאת התחילה לגרום לי כאב ראש. הכול גרם לי כאב ראש.

“לא, אין לי בכלל דודה. אבל הנחתי שאצליח לעשות יותר בכוחות עצמי מאשר אם יעבירו אותי למשפחת אומנה או משהו.”

“אז את נמצאת במשפחה אומנה?” השלכתי את הסדין על קרקעית הארון.

הילדה מעברו האחר של הקו פלטה נהמה. “אוף. השוטרים היו כאן ודיברו עם אבא שלי. עכשיו הוא איננו. ויש שוטרים בדירה שלנו, והם בעצם העיפו אותי משם. אני די בטוחה שיש להם סיבה להחזיק את אבא שלי. במקרה זה, אין לי לאן ללכת, ובגלל זה הם עלולים להעביר אותי למשפחה אומנה. אז במקום זה המצאתי דודה והתקשרתי אלייך.”

אילו הייתי צריכה לנחש, הייתי אומרת שאביה של הילדה כנראה נעצר, והיא מצאה את השם שלי בגלל הציוצים הנלהבים של הלקוחה הסלבריטאית החדשה שלי, מינדי מונהן. התחלתי להשמיע לה את נאום הנפנוף הרגיל שלי, זה שאני לא מקבלת לקוחות חדשים וכן הלאה. היא הגיבה בדרישה שאגיע לתחנת נפה אחת כדי לעזור לאבא שלה.

“איך את יודעת שהוא נמצא בתחנה של נפה אחת?”

“אני לא יודעת. לא בוודאות. אבל לניידות שחנו מחוץ לבניין שלנו הייתה ספרה 1 על הצד.”

“אני יכולה לשלוח לך באימייל רשימת המלצות—”

“לא, את חייבת לעזור לו. זה המינימום שאת יכולה לעשות בהתחשב בצורה שהתנהגת אליו.”

“את טוענת שאני מכירה את אבא שלך?” יותר מדי לקוחות חושבים שאם ייצגתי אותם פעם, אני עורכת הדין שלהם לכל החיים.

“קוראים לי באקלי האריס. לאבא שלי קוראים ג’ק האריס. ואני אומרת לך: הוא בתסבוכת רצינית.”

*

ג’ק האריס. השם הזה החטיף לי אגרוף בבטן, והרגשתי את הגראפּה של אתמול בלילה עולה לי בחזרה בגרון.

קולה של הילדה, כמו רעש לבן, הצליח לעמעם מחשבות מתחרות — תמונות מהעבר שהתחילו לבצבץ מתת ההכרה שלי. “שמעתי אותם מדברים על יריות או משהו. אז הנחתי שזה קשור לאימא שלי. ואז ראיתי את החדשות באינטרנט, אז עכשיו אני פרנואידית לגמרי כאילו, אני חושבת שזה קשור לזה.”

אחרי מה שקרה לאימא שלה, הפרנויה של הילדה אינה מופרכת. אבל שוב לא הבנתי את הקשר בין המשפטים. אילו חדשות?

“המספרים על הניידות הם בדיוק מה שחשבת. אני אגש לתחנה המשטרה של נפה אחת לברר מה קורה. יש לך לאן ללכת בינתיים?” זה היה חודש יוני. הילדים עדיין לומדים? לא היה לי מושג.

“אני בדרך לשרלוט.”

טוב, זה היה שֵם שלא שמעתי כבר עידן ועידנים.

ברגע שניתקתי את השיחה הלכתי לסלון. תיק המסמכים שלי היה על הספה, בדיוק היכן ששמטתי אותו בזמן שריאן התחיל לתלוש ממני את החליפה אתמול בלילה.

הוצאתי את הלפטופ, פתחתי אותו וגיגלתי “יריות בניו יורק”. מישהו ירה הבוקר באזור הטיילת שעל גדת ההדסון. מספר הפצועים וההרוגים לא היה ברור. והארוס שלי לשעבר, ג’ק האריס, נמצא או לא נמצא בתחנת המשטרה מסיבות שקשורות או לא קשורות לאירוע הזה.

*

כשהתקרבתי לדלפק הקבלה בתחנת המשטרה, שוטר במדים נעץ מרפק בצלעותיו של חברו והתלחשש. אולי הם זיהו אותי, או כסנגורית מצליחה יחסית, או מרכילות פנימית של התחנה (אמנם בשום אופן לא הייתי מה שהשוטרים מכנים “רודפת תגים”, אבל אי אפשר להעביר עשר שנים כרווקה בזירת המשפט הפלילי בלי שיקרה דבר או שניים).

או, סביר יותר להניח, נראיתי כמו מישהי שלא שייכת לתחנת משטרה. כל שוטר שמכבד את עצמו אפילו קצת היה מבין ממבט חטוף בחליפה המחויטת שלי ובנעליי היקרות שאני תובעת, או סנגורית, או עיתונאית, או קורבן מפונקת במיוחד. צרות צרורות, בכל מקרה.

בגיל 43 כבר ידעתי שהבעת פניי כשאני חושבת — הבעה זעופה, גבות מכווצות, שפתיים קפוצות — עלולה להיראות מאיימת בעיני רוב האנשים. באינטרנט קוראים לזה “פרצוף של כלבה במנוחה”, או בראשי התיבות באנגלית RBF. ואין שום ספק בכך, היה לי פרצוף כזה. אבל למזלי, ידעתי גם איך להפוך על פניו את הפרצוף הזועף. רושם ראשון הוא הכי חשוב, כפי שהזהירה אותי תמיד אימי.

“היי.” זיכיתי את השוטרים המתלחששים בחיוך המוצלח ביותר שלי והרגשתי שהעור שלי מיובש בגלל ליל השתייה. אמרתי להם שאני מחפשת את ג’ק האריס.

קיוויתי לקבל בתגובה מבטים בוהים בריקנות, אבל הסמל שאייש את דלפק הקבלה שאל אם אני עורכת הדין של האריס. המשכתי לחייך.

“כן,” עניתי בקרירות. “אני גם מכירה היטב את האריס באופן אישי. הוא אדם חשוב בניו יורק. אם הוא כאן, אני מניחה שיש לכם הסבר לכך.”

שוטרים אוהבים לומר שהם חסרי פניות, לגמרי בעניין של צדק, ללא גזענות, הוגן ומאוזן, בלה בלה בלה. אבל האמת היא, שהשוטרים רגילים שגם הקורבן וגם העבריין הם אנשים ענייניים וחסרי השפעה. כשמישהו עשיר וחזק מתנגש עם מערכת המשפט הפלילי, זה פאקינג עניין גדול. לא מזיק לשלוף את הקלף הזה בשלב מוקדם ולנפנף בו לעיתים קרובות.

אבל הסמל שליד דלפק הקבלה לא התרגש. “את אומרת שאת מכירה את ג’ק האריס? טוב, אני אגיד לך את האמת, חשבתי שגם אני מכיר אותו. חבל מאוד שהוא עבר מה שהוא עבר. אם הוא היה נכנס לכאן אתמול, הייתי פורש לפניו שטיח אדום. אבל עכשיו?” הוא השמיע צליל שנשמע כמו פףףף.

שוב, מצאתי את עצמי בפיגור של צעד אחד, אבל ידעתי שלא אצליח לחלץ מידע מפיו של מי שהיה בעצם לא יותר מפקיד קבלה.

הוא הרים את שפופרת הטלפון הסמוך אליו.

“אני בטוחה שאתה יודע, סמל, שלפי חוקי ניו יורק, עליך להודיע מיד לג’ק האריס שעורכת הדין שלו הגיעה.”

הוא שיחק קצת עם השפופרת בידו. “ולמי נראה לך שאני מתקשר? למכסחי השדים?”

*

זיהיתי מיד את הגבר שהגיח כעבור כמה דקות מחדר המדרגות ונראה כשוטר בן שוטרים. צעיר אבל מלא ביטחון. העור החיוור, השיער הג’ינג’י והנמשים של ילדון אירי עירוני. הוא הציג את עצמו ואישר בכך את הרושם הראשון. שמו היה ג’ימי בויל. כמו הגנגסטר הידוע לשמצה.

“וואו, זה שם אמיתי, או שמשטרת ניו יורק העניקה לך אותו בתור קידום?”

“מאה אחוז אותנטי. לא ג’יימס. לא ג’ים. ג’ימי בויל בתעודת הלידה.”

אמרתי לו שאני צריכה להיפגש עם מרשי, והוא אמר לי שזה אכן מה שאמרו לו. הקשבתי לתחושת הבטן שלי ושאלתי אם ג’ק נמצא כאן בגלל היריות ליד ההדסון.

ג’ימי בויל הנהן. כולו מקצועיות טהורה. “יהיו כנראה שלושה סעיפי אישום.”

אישום ברצח, הנחתי. שלושה סעיפי אישום ברצח נגד גבר שיכולתי לדמיין אותו נעצר רק אם יצא בטעות מחנות מזון טבע עם חטיף גרנולה צימוקים בידו. החששות הגרועים ביותר של באקלי האריס בעניין מצבו של אביה התחילו להתגשם במהירות.

שאלתי את ג’ימי בויל אם אנחנו מדברים על אותו ג’ק האריס.

“זה שאני מכירה בחיים לא היה—”

“ניסיון יפה, גברתי עורכת הדין. את תשמעי בסופו של דבר את הפרטים. אבל האריס? הוא הפך בן לילה מגיבור לחמוֹר.”