הז'אנרים
כל הז'אנרים

דרג ספר זה מתוך 5
43 דירוגים
4.6 ממוצע
1
2
2
0
3
4
4
2
5
35
60
האנגלים 1: אנגלי מלוכלך

האנגלים 1: אנגלי מלוכלך


דרג ספר זה מתוך 5
43 דירוגים
4.6 ממוצע
1
2
2
0
3
4
4
2
5
35
60
35 
35 
סדרה:‎ האנגלים - 1
מו"ל: לבבות

תקציר

מתאגרף עם צלקות בפנים ובחוץ. בחורה עם חוקים מברזל. לילה אחד של תשוקה בלתי מרוסנת. שלושה דברים שצריך לדעת על אליזבת בנט: היא חכמה וחריפה, היא תמיד בשליטה, והיא מנהלת את חייה לפי כללים שחוקקה בקפידה. היא למדה בדרך הקשה שהאנשים שאתה הכי אוהב תמיד יפגעו בך בסוף.

אבל אז היא פוגשת את דקלן בליי, השכן החדש שלה במעונות. הוא מתאגרף רחוב בריטי מקועקע, הילד הרע של הקמפוס, הטיפוס שהיא אמורה להתרחק ממנו, אבל כשהוא מציל אותה ממסיבת אחווה שהשתבשה, כל החוקים שלה לגבי סקס ואהבה מאבדים את תוקפם. היא מעניקה לו לילה אחד של תשוקה בלתי מרוסנת אבל הוא רוצה הרבה יותר.

הוא חולם לזכות לנצח בליבה של הבחורה הפגיעה והרגישה מהדירה הסמוכה. לילה אחד. שני לבבות פצועים. תשוקה אינסופית.

  • ISBN: 121-32-018-1
  • מו"ל: לבבות
  • יצא לאור ב-: 13/12/2018
  • שם המחבר: אילזה מאדן מילס
  • זמין להשאלה: כן

פרק 1

אליזבת

זיעה נטפה במורד צווארי כשתחבתי קווצה משערי הבלונדיני אל מאחורי אוזניי וגנחתי בשמש הקופחת. יום שישי אחר הצהריים בראלי שבצפון קרוליינה, והיום שבו היה עליי לעבור לדירה החדשה שלי לפני תחילת שנת הלימודים ביום שני. “ברוך שובך לאוניברסיטת ויטמן,” מלמלתי והוצאתי עוד ארגז מתא המטען של המכונית החבוטה שלי.

יחסית לבחורה בת עשרים, צברתי לא מעט חפצים.

רובם היו אביזרים להכנת תכשיטים וספרים, והשאר רהיטים שירשתי מסבתא בנט, שנפטרה בקיץ. ספה משובצת בצבעי ירוק ובז’, שולחן מטבח עם ציורי ברווזים עליו, מיטה ישנה ואוסף מפיות רקומות בשלל צבעים - זו הייתה ירושתי ממנה. לא בדיוק פריטים יקרי ערך, אבל היה לה סגנון.

“הדירה שלך נראית כמו מקום שבו גרה זקנה בת שמונים עם מיליון חתולים,” קראה אליי שלי כשהוציאה את ראשה מהדירה והביטה בי מבעד למעקה. החברה הכי טובה שלי מאז התיכון הייתה נערה עשירה ומפונקת, ניגוד גמור לילדותי בצד הלא נכון של העיר, אבל היא עמדה לצידי לאורך כל הדרך. אפילו אחרי קולבי. שערה האדמוני התקרזל בגלל הלחות אך יופיו לא פחת. היא צבטה את אפה והעוותה את פניה. “והיא די מסריחה.”

“תפסיקי להתלונן ותעיפי את התחת שלך לכאן כדי לעזור לי. אני נמסה בחום הזה,” אמרתי.

היא נחרה בבוז וירדה בגרם המדרגות המתכתי. “את והעור הבהיר שלך. אם היית יוצאת מהבית מדי פעם, אולי היית תופסת קצת צבע. אבל לא... את רק לומדת ועובדת בחנות הספרים. יש לך כנראה יותר טושים לסימון מאשר דייטים באופק. שלא לדבר על זה שאת הולכת לספרייה כל כך הרבה, שאנשים חושבים שאת עובדת שם.”

חייכתי. “אני לא כזאת גרועה. אני רואה אנשים בשיעור. אני אפילו מדברת איתם לפעמים.”

היא הרכינה את ראשה והביטה בי. “תתחברי למציאות. אם לא הייתי מכריחה אותך לצאת איתי - כמו הערב - היית מתחפרת כאן ואוכלת נודלס עד סוף הלימודים.”

“לא נכון, לפעמים אני אוכלת פיצה.”

היא שלחה אליי גיחוך והרימה את אחד הארגזים שלמרגלותיי. דידינו למעלה בגרם המדרגות ונעצרנו בדירה 2-ב שבקומה השנייה. דירת שני חדרים עם מרפסת ואמבטיה - אחוזה לעומת החדר במעונות שבו גרתי בשנה שעברה. עמדתי בפינה מול השמש השוקעת. היה לי רק שכן אחד משמאלי בדירה 2-א.

בתזמון מושלם, מוזיקת ראפ קולנית נשמעה מהדלת הסמוכה.

הטיתי אוזן. אמינם?

“כמה רועש ודוחה,” אמרה שלי. “אולי לא יהיה כאן שקט כמו שחשבת.”

ניסיתי לגלות אופטימיות. “אז מה? שתיים אחר הצהריים, לא שתיים לפנות בוקר.”

“גם הם עברו לכאן רק עכשיו,” ציינה והנידה בראשה לעבר ערמת הארגזים שנחה מחוץ לדלת השכנים. שמתי לב שהדלת מעט סדוקה. היא הבחינה בערמת ספרים באחד הארגזים. “נראה חנון. איכס. ואני עוד קיוויתי שתיקחי את כל הקופה ותשיגי שכן חתיך.”

וידאתי שהשכן החדש לא באופק, התכופפתי ורפרפתי בזריזות על כמה מהספרים: גטסבי הגדול, אנקת גבהים. “הממ, מישהו כאן אוהב קלאסיקות. אולי הוא לומד ספרות אנגלית?”

היא גלגלה עיניים. “משעמם. מה שאת צריכה זה שכן סקסי שאוהב לעשות המון סקס חייתי.”

הנדתי בראשי לעומתה. “את אומרת ‘סקס חייתי’ ואני חושבת רק על חיות שעירות אצלי במיטה. דוחה.”

היא נשפה בהקנטה. “שיהיה. זה כאילו שכל פעם שאת רואה בחור שווה, כתוב לך על המצח עוף לי מהעיניים.

קולבי היה בחור שווה ותראי לאן זה הביא אותי.

משכתי בכתפיי והדחקתי את הזיכרונות האלה. “נו? אני לא רוצה להתאהב באף אחד. בחיים לא. לאהוב זה כואב. זוכרת?”

“כן.” היא נשכה את שפתיה ומבט קודר התפשט על פניה, שהיו חייכניות בדרך כלל. היא נזכרה במלון ובייאוש שבעקבותיו. היא זאת שאספה אותי באותו בוקר ולקחה אותי הביתה. הבחורה שהתאהבה לפחות פעם בחודש חשבה שאם רק אפגוש את הגבר הנכון, הכול יהיה בסדר ואני אחיה בעושר ואושר. איזה בולשיט.

“אל תדאגי לי, שלי. אני בסדר, אוקיי? אני לא צריכה בחור בחיי כדי להיות מאושרת. אני רק צריכה אותך ואת בלייק - ומדי פעם סטוץ מזדמן.” בלייק היה החבר הטוב השני שלי מהתיכון, וגם הוא למד בוויטמן.

היא גיחכה. “שוב את וחוקי הסקס שלך?”

הנהנתי.

זה העניין. עשיתי סקס מאז קולבי. המון פעמים. אירועי אותו לילה לא החריבו לי את המיניות, רק את האמון בגברים. ולכן, שנה אחרי קולבי הזמנתי בהיסוס בחור מקורס במדעים לבוא אליי לחדר. קראו לו קונור, וראיתי אותו מסתכל עליי יותר מפעם אחת בשיעורי מעבדה. באותו יום, הוא הסתכל עליי כאילו הצמחתי פתאום שני ראשים - אבל הוא גילה להיטות. חזרנו לחדר שלי במעונות ואף שהסקס היה איום ונורא, מפגש חפוז וגמלוני, התברר שקולבי לא ניצח.

הוא לא היה האדם האחרון שנגע בי.

גופי היה ברשותי.

וגם הלב שלי. וכך התכוונתי להשאיר את המצב.

אחר כך, סקס נהיה קל - כל עוד הייתי בשליטה. בשנה האחרונה, הפכתי אותו למשחק עם כללים נוקשים. אני בוחרת בחור ממוצע, לא מקובל או עשיר או חתיך מדי. מוודאת שהוא לא תפוס. מוודאת שהוא לא שותה או מעשן סמים. מוודאת שהוא לא נמלט מבית משוגעים. עושה סקס. לא מדברת איתו יותר בחיים. סוף הסיפור.

הכול סובב סביב שליטה. הבחירה שלי. הכללים שלי.

אני זו שיזמה את הצעד הראשון ואני הייתי צריכה להיות למעלה. והכי חשוב, הייתי צריכה להיות במיטה שלי וליד החפצים שלי. כנראה הסקס איתי היה עלוב לפי רוב הסטנדרטים, לפי כמה מהסיפורים הפסיכיים ששלי סיפרה לי על ההרפתקאות שלה. אבל לא היה אכפת לי. אם הם רוצים אותי, הם צריכים לשמוע בקולי.

“אולי אני אצטרף למנזר.”

היא חייכה. “לא הולם אותך שחור.”

“נכון.”

“ואת אפילו לא קתולית, חתיכת סתומה.”

“גם נכון.” חייכתי חיוך רחב. ההקנטות שלה לא הפריעו לי. הן היו עדיפות על רחמים.

עקפתי אותה ונכנסנו חזרה אליי לדירה כדי לפרוק את הארגזים. הוצאתי תמונה שלי עם סבתא במרפסת הקדמית שלה ביום עזבתי כדי להתחיל את השנה הראשונה באוניברסיטה. רוב הזמן כאב לי להביט בתמונה הזאת, לראות את הנערה הצנומה בתמונה עם הג’ינס הרפויים ומפרקי הידיים החבושים. אבל זו הייתה התמונה האחרונה שלי עם סבתא והיא הייתה שווה משהו, לא משנה כמה קשה היה לי להיזכר בטעות המטומטמת שלי עם קולבי. הנחתי אותה על שולחן הקפה.

סיימנו לסדר את הצלחות בארונות המטבח ואז עברנו לחדר השינה, ושלי עזרה לי לארגן את ארונות הבגדים. אחר כך עברנו לחדר הנוסף, שנראה יותר כמו מחסן קטן. אלה היו דירות של האוניברסיטה והן היו קטנות להחריד, אך הצלחתי להכניס לשם את כלי הצורפות שלי ושתי מיטות יחיד.

אבל לא הכנתי תכשיטים כבר שנתיים. המתכות שפעם אהבתי לעצב ולתכנן הפכו למשל לטיפשוּת שהפגנתי באהבה.

שלי התעסקה עם אחד מלוחות הציור, הבעה מהורהרת על פניה. היא העבירה את עיניה אליי ואז שוב אל הארגזים השעונים על קיר.

הכנתי את עצמי לקראת השאלות שלה.

“מתי את מתכוונת להתייחס ברצינות לתכשיטים שלך? מה תעשי כשתסיימי את הלימודים בעוד שנתיים?” היא פתחה את הספר ועלעלה בדפים. “חוץ מזה, אני ממש צריכה מחרוזת חדשה. משהו עם פרפר. או לב.” פניה התרככו כשהביטה בי. “זוכרת את מדליוני החברוּת הקטנים שהכנת לנו בגיל חמש־עשרה...”

“שלי, אני לא רוצה לדבר על זה. אני לא מסוגלת להכין שום דבר עכשיו.”

היא זקפה את ראשה. “את מתכוונת לוותר על החלומות שלך רק כי הכנת לקולבי טבעת? עברו שנתיים, ובכל זאת הוא מכתיב לך את העתיד. זה דפוק. פעם זה היה כל מה שרצית - לעצב וליצור. את באמת חושבת שתשמחי לעבוד במשהו שבו לא תוכלי ליצור דברים יפים?” היא נאנחה ומבט מובס עלה על פניה. “זאת אומרת, את משתמשת בסקס עם בחורים כדי להגיד שהתגברת עליו, אבל לא באמת התגברת. לא ממש. את עדיין מענישה את עצמך על משהו שלא קרה באשמתך.”

זו הייתה אשמתי. הייתי שיכורה. השתמשתי בסמים. מרצוני החופשי.

הבושה המוכרת התמקמה בקרביי. מצמצתי במהירות. “לא היית בחדר ההוא במלון. את לא יודעת כלום.”

היא נשכה את שפתה והנהנה. “את צודקת, לא הייתי. אבל ראיתי אותך אחר כך. לקחתי אותך הביתה וטיפלתי בך עד שאימא שלך חזרה מווגאס. אני יודעת כמה היית מפורקת. אני - אני פשוט אוהבת אותך, זה הכול.”

נשמתי עמוקות ופסעתי בחדר, הוצאתי דברים וסידרתי אותם. נעשינו רציניות מדי. “חוץ מזה, פרפרים ולבבות הרבה יותר גרועים מקעקוע על הישבן. אם הייתי מכינה לך תכשיט כזה, הוא היה מסמל משהו גדול.”

היא חייכה. “כמו מה?”

“אולי את מספר הטלפון שלך, כי את מחלקת אותו לבחורים בלי סוף.”

היא העמידה פנים שהיא כועסת אבל צחקקה. “אלוהים, זה כזה נכון. אני זנזונת.”

צחקנו. “קדימה, בואי נביא את שאר הדברים.” שוב יצאנו מהדירה ועמדנו ברוח הקלה. נאנחתי כשהשקפתי על מגרש החנייה. עדיין נשארו לי כמה ארגזים להעלות משם לפני שאוכל לשקול לנוח.

היא תקעה בי מרפק. “הי, יש לי רעיון. בואי נלך לפגוש את השכן שלך.”

הנדתי בראשי. “לא, זה יום המעבר ואני בטוחה שהוא עסוק לא פחות מאיתנו.”

היא התעלמה ממני והלכה על קצות האצבעות אל הדלת. במקום לדפוק על הדלת, היא פתחה אותה והציצה לתוך הדירה החשוכה. “אני לא רואה אף אחד. אולי הם במרפסת מאחור.” חיוך התפשט על פניה. “מה שיאפשר לנו הרבה זמן לחטט.” היא התכופפה ונברה בארגזים שבחוץ, הוציאה כובע עם דגל בריטניה, תחתוני ספורט של גבר, נעלי ספורט שחורות.

היא התחילה להשתולל קצת כשהוציאה כפפות אגרוף ללא אצבעות - זה מעניין - ואוסף גלויות מלונדון.

“אה, השכן שלך הוא ללא ספק בחור. מצויד.” היא הרימה חפיסת קונדומים. משומנים, בגודל ענק. ניצחון הבזיק בעיניה. “אדיר, מותק. בול פגיעה,” זימרה.

עיניי סקרו את הדלת כדי לוודא שאיש אינו רואה אותנו. “תחזירי את הדברים האלה למקום לפני שהם ייצאו לכאן. השתגעת?”

“כן.”

גנחתי נוכח חוסר העניין הבולט שגילתה באפשרות שיתפסו אותנו, אבל לא יכולתי להתאפק והתקרבתי. רציתי לדעת עוד על השכן שקרא קלאסיקות והאזין למוזיקת ראפ.

היא טפחה על סנטרה ועיניה שוטטו על תכולת הארגזים. “אפילו עם הספרים המאובקים הוא לא כזה גרוע. הייתי עושה אותו.”

“את עושה את מנסון.”

היא צחקה.

חטפתי את הגלויות מידה והשלכתי אותן בחזרה למקום שממנו הוציאה אותן. “תתרחקי מהארגז, אחרת אני לא אלך איתך למסיבה הערב, או שאלבש את השמלה המגוחכת שתיקנת אתמול שעה שלמה.” שלי למדה אופנה והתייחסה ברצינות לכל פרויקט תפירה. אני הייתי הדוגמנית מספר אחת שלה.

היא שלחה אל הארגז מבט עצוב ושרבבה את שפתיה. “בסדר, ניצחת. משביתת שמחות.”

“הא. את צריכה שאקרא אותך לסדר. לא היית שורדת את הקורס בספרות אנגלית בשנה הראשונה אם לא הייתי צועקת עלייך כל בוקר לקום.”

היא הסכימה - בקלות רבה מדי - וחזרנו פנימה כדי לשבת במרפסת.

“מה יש לך שם?” שאלתי כעבור זמן מה כשהבחנתי בספר חום שהצמידה לצד גופה.

היא השפילה את מבטה בהפתעה מעושה. “אה, הדבר הישן הזה? הייתי שקועה כל כך בבית החדש שלך, עד שכנראה שכחתי להחזיר אותו לארגז.”

בסדר. צמצמתי את עיניי. “באמת?”

הבעה עליזה הופיעה על פניה והיא התעלמה מהעוקצנות שלי. “אוקיי, עלית עליי. זה גאווה ודעה קדומה מאת ג’יין אוסטן. סחבתי אותו מהשכן שלך. זאת אומרת, זה הספר האהוב עלייך, כי השם שלך מופיע בו.” היא פלטה אנחה דרמטית והצמידה את הספר לליבה. “את לא רואה? זה גורל. את והבחור המשעמם נועדתם זה לזה.”

הנדתי בראשי. לפעמים היא הגזימה. “זהו. מספיק עם הסרטים הרומנטיים. אני בכלל לא מבינה למה אנחנו חברות. אני מבטלת את החברות בינינו מרגע זה.” חטפתי את הספר מידיה. כריכה קשה עם אותיות זהב. הדפסה ישנה ואולי אף יקרת ערך.

איזה בחור מחזיק ספר כזה?

בחור שמאמין באהבה, לחש לי הלב.

פתחתי את הספר ועלעלתי בדפים עד שמצאתי את הפרק שבו מר דארסי מתאר איך התאהב באליזבת בנט: “אינני יכול לקבוע את השעה או המקום או המבט או המילים שהניחו את היסודות. זה היה לפני זמן רב מדי. הייתי באמצע לפני שידעתי שבכלל התחלתי.”1

מילים מתקתקות. סגרתי את הספר בטריקה. “אני אוהבת הרבה ספרים. קוראים לזה קריאה, את יודעת. כדאי שתנסי פעם.”

“אני לא צריכה. יש לי את המראה הנכון.” היא עפעפה והניפה את שערה אל מאחורי כתפה. “לאן את הולכת?” היא קראה כשצעדתי דרך הסלון לעבר דלת הכניסה.

הרמתי את הספר שבידי. “הלו! להחזיר את מה שגנבת.”

היא הניפה את זרועותיה. “הוא במקרה נפל לי לידיים, אני נשבעת! יש הבדל!”

“אה־הא.” ניגשתי לדירה של השכן, אבל הדלת הייתה סגורה והארגזים נעלמו. הצמדתי אוזן לדלת אך הכול היה שקט.

רעש פתאומי של מוזיקה ממכונית במגרש החנייה הקפיץ אותי.

רכנתי מעבר למעקה שהשקיף אל מגרש החנייה וחיפשתי למטה עד שראיתי ג’יפ שחור ומרופט בלי גג. השיר של הביסטי בויזFight for Your Right” הגיע לאוזניי. מצמצתי. לעזאזל, זה היה ממש בקולי קולות.

הנהג היה בחור גדול עם כובע שחור שעליו דגל בריטניה, שירד נמוך על מצחו והסתיר ממני את פניו. רק קצוות שערו החום הסתלסלו בצידי פניו. הוא הרכיב משקפי שמש של טייסים. אפילו ממקומי במרפסת ראיתי שכתפיו רחבות וזרועותיו מתוחות ושריריות כשהחליף הילוכים בגיר הידני. ראיתי קעקועים על זרועו אבל לא הצלחתי לפענח של מה הם.

השכן המסתורי? זה אכן היה אותו כובע מהארגז.

גיליתי שאני רוכנת עוד יותר לפנים ומותחת את צווארי כדי לראות עוד ממנו.

משהו בבחור הגדול שקרא גאווה ודעה קדומה גרם לנשימתי להיעתק.

קודם, כשעברנו על הארגזים, דמיינתי את השכן שלי בתור טיפוס דמוי הארי פוטר, חנון עם משקפיים שחורי מסגרת וחיוך מבויש. טעות, טעות, טעות.

לפני שיצא אל הכביש, הוא הסתובב והביט שוב בבניין הדירות ועיניו המוסתרות במשקפי השמש התמקדו בי. המכונית שלו עצרה כשהביט בי, ואף שהפרידו בינינו כמה מטרים, הרגשתי את כובד מבטו.

שאפתי אוויר וצמרמורת גרמה לעור זרועותיי לסמור.

הוא ראה את שלי מחטטת לו בדברים? שיט.

הספר! הבטתי וראיתי שהספר עדיין לפות בידי השנייה.

לעזאזל.

הרגשתי מגוחכת, הורדתי את העיניים ממנו ונסוגותי לאט עד שהוא נעלם מטווח הראייה. השענתי את הספר על הדלת ורצתי לדירה שלי.

“מה זה היה?” שאלה שלי כשנכנסתי בסערה.

הנדתי בראשי. “הוא לא הארי פוטר, זה בטוח.”

1 מתוך “גאווה ודעה קדומה”, ג’יין אוסטן, תרגום: עירית לינור, כתר ידיעות ספרים, 2008