הז'אנרים
כל הז'אנרים

דרג ספר זה מתוך 5
0 דירוגים
0 ממוצע
1
0
2
0
3
0
4
0
5
0
2
האם המושלמת

האם המושלמת


דרג ספר זה מתוך 5
0 דירוגים
0 ממוצע
1
0
2
0
3
0
4
0
5
0
2
44 
44 
גודל (עמ'): 323
מו"ל: מודן הוצאה לאור

תקציר

זה היה אמור להיות לילה ניו–יורקי של שתייה,  ריקודים ובעיקר חופש. הבילוי הלילי הראשון של קבוצת האימהות הטריות המכנות את עצמן אימהות מאי.  אחרי שבועות ארוכים של התמודדות עם בכי מתמשך, הנקות אינסופיות והררי כביסה, הן החליטו לקחת פסק זמן של לילה אחד. הכול היה מתוכנן מראש: הבר, הבייביסיטר, האלכוהול, אבל תינוק שנעלם מהעריסה שבחדרו לא נכלל בתוכניות של אף אחת מהן.

מידאס, תינוקה של ויני, נעלם בלי להותיר עקבות בעת שהיא יצאה לבלות עם חברותיה, וכל מי שבא איתו במגע הופך אוטומטית לחשוד. הבייביסיטר שישנה עמוק ברגע החטיפה, כל גבר שנצפה בסביבה ואפילו ויני עצמה. חברותיה מגלות כמה מעט הן יודעות עליה, ובעצם גם זו על זו. כאילו מרגע שהפכו לאימהות הן איבדו את זהותן.

מכתבים אנונימיים שמגיעים אליהן חושפים סודות מעברן של חברות הקבוצה והופכים כל אחת מהן לחשודה. אבל הימים חולפים והחקירה לא מתקדמת. עד שאחת מהן מחליטה לקחת את העניינים לידיה, ולמצוא את התינוק הנעדר בכל מחיר.

האם המושלמת הוא מותחן פסיכולוגי סוחף, שמצליח לשבור את
כל חוקי הז'אנר.

 

מותחן מחשמל.“ פיפל

ספר חובה.“ ניו–יורק פוסט

המשך קריאה
  • ISBN: 181018
  • גודל (עמ'): 323
  • מו"ל: מודן הוצאה לאור
  • יצא לאור ב-: 18/09/2018
  • שם המחבר: איימי מולוי
  • זמין להשאלה: כן

1

כעבור ארבעה־עשר חודשים

אל: אימהות־מאי

מאת: החברות בווילג'

תאריך: 4 ביולי

נושא: העצה היומית

הזאטוט שלך: ארבעה־עשר חודשים

לכבוד החג, עצתנו היום נוגעת לעצמאות. האם שמת לב שהילדון שלך, שעד עכשיו לא ידע פחד, מתחיל פתאום לפחד מכל דבר כשאת מחוץ לטווח הראייה שלו? הכלב החמוד של השכנים נהפך עכשיו לחיית טרף מפחידה. הצל על התקרה נהפך למפלצת חסרת זרועות. זה נורמלי שפעוט בגיל הזה יתחיל לחוש סכנה בעולמו, ותפקידך עכשיו הוא לעזור לו לנווט בין הפחדים האלה, לתת לו תחושת ביטחון שהכול בסדר, ושגם אם את לא בטווח ראייה, אימא תמיד תחוש לעזרתו ותגן עליו, בכל מצב.

כמה מהר חולף הזמן.

זה מה שתמיד אומרים לנו, לפחות. הידיים של אנשים זרים על הבטן שלנו, שאומרים לנו שעלינו ליהנות מהזמן הזה כל עוד אפשר. שהכול עובר כהרף עין. שלפני שנרגיש הם כבר ילכו, ידברו, יעזבו אותנו.

חלפו כבר מאה ואחד־עשר ימים, והזמן לא עבר מהר בכלל. ניסיתי לדמיין מה דוקטור ה' היה אומר. לפעמים אני עוצמת עיניים ומדמה את עצמי במשרד שלו, הזמן שלי כמעט נגמר, והמטופלת הבאה נוקשת ברגלה בחוסר סבלנות בחדר ההמתנה. יש לך נטייה לחשוב שוב ושוב על אותם דברים, הוא יגיד. אבל מעניין שאף פעם לא על ההיבטים החיוביים בחיים שלך. בואי נחשוב עליהם.

הדברים החיוביים.

הפנים של אימי, כמה שלווה היא נראתה לפעמים, כשהיינו רק שתינו, במכונית בסידורים. בדרכנו לאגם.

האור בבקרים. התחושה שעוד מעט יֵרד גשם.

שעות העצלתיים ההן אחרי הצהריים באביב, אני יושבת בפארק, התינוק מתהפך בתוכי, כפות רגליי הנפוחות פורצות מתוך הסנדלים כמו אפרסקים חבולים. לפני שהתחיל כל הבלגן, כשמידאס עוד לא נהפך לבייבי מידאס, מרכז ההתעניינות של כולם, כשהוא עדיין היה רק עוד תינוק רך בברוקלין, אחד ממיליון, לא יותר ולא פחות מיוחד מתריסר תינוקות אחרים עם תווי פנים ברורים ושמות מוזרים שישנים במעגל הפנימי בפגישות של אימהות־מאי.

אימהות־מאי. קבוצת המאמות שלי. אף פעם לא אהבתי את המונח הזה. מאמות. הוא מתיילד כל כך, מתנחמד כל כך. לא היינו מאמות. היינו אימהות. בנות אדם. נשים שבמקרה בייצו באותו פרק זמן וילדו באותו חודש. זרות שבחרו – לטובת התינוקות, למען שפיותנו – להיות חברות.

נרשמנו דרך "אתר הווילג' – המשאב היקר ביותר של ההורים בברוקליןTM" – והתוודענו זו לזו דרך האימייל חודשים לפני שנפגשנו, זמן רב לפני שילדנו. ניתחנו את המצב החדש שנפל בחלקנו ברמת פירוט שחברותינו הממשיות לעולם לא היו מסוגלות לסבול. מה הרגשנו כשגילינו שאנחנו בהיריון. באיזו צורה מחוכמת סיפרנו את זה לאימהות שלנו. החלפנו רעיונות לשמות לתינוקות ומידע הנוגע לרצפת האגן. פרנסי היא שהציעה שניפגש פנים אל פנים, ביום הראשון של האביב, וכולנו נשאנו את עצמנו לפארק בבוקר ההוא בחודש מרס, תחת המשקל של בטן בשליש השלישי. ישבנו בצל, ריח הדשא הצעיר מילא את האוויר, ושמחנו להיות יחד, לקשור סוף־סוף בין פרצופים לשמות. המשכנו להיפגש, נרשמנו לאותם שיעורי הכנה ללידה, לאותו קורס החייאה, כרענו זו לצד זו באותו סטודיו ליוגה. ואז, במאי, התינוקות התחילו להופיע, בדיוק כמצופה, בדיוק בזמן לקיץ החם ביותר שנרשם בהיסטוריה של ברוקלין.

עשית את זה! כתבנו בתגובה להודעת הלידה האחרונה, וצייצנו כמו סבתות מנוסות מעל התצלום המצורף של תינוק זעיר עטוף בשמיכת בית חולים כחולה־ורודה.

איזה לְחָיַיִם!

ברוך הבא לעולם, פצפון!

כמה מאיתנו לא העזו לעזוב את הבית במשך שבועות, ואילו אחרות חיכו בקוצר רוח לפגישה, להראות את התינוק (כולם עדיין היו חדשים כל כך בשבילנו, שלא התייחסנו אליהם בשמותיהם – לא כאל מידאס, ויל, פּוֹפּי, אלא פשוט "התינוק" או "התינוקת"). כיוון שהיינו משוחררות לחודשים אחדים ממקומות העבודה שלנו, גם אם חוששות לגורל הקריירה שלנו, נפגשנו פעמיים בשבוע, תמיד בפארק, בדרך כלל מתחת לעץ ערבה ליד מגרשי הבייסבול, אם למישהי מאיתנו היה מזל להגיע לשם ראשונה ולתפוס את המקום הנחשק. הקבוצה השתנתה במידה רבה בהתחלה. חדשות באו, ואילו אחרות שהתרגלנו לראות חדלו לבוא – הספקניות שבקבוצה, האימהות המבוגרות יותר שלא יכלו לסבול את החרדה הקולקטיבית, אלה כבר עזבו אל הפרברים היקרים של וֶסטצֶ'סטֵר ומֵייפּלווּד, אבל אני תמיד יכולתי לסמוך על שלוש הקבועות שיהיו שם.

ראשית הייתה שם פרנסי. אם היה לקבוצה שלנו קמע, מישהי שתדביק על עצמה נוצות ותוביל את הקבוצה שלנו בשלוש קריאות הידד אל האימהוּת, זאת הייתה היא. להוטה לשאת חן, לא לפשל בשום דבר, מלאה בתקווה ובפחמימות דרומיות עשירות.

והייתה קולֶט, הבחורה שכל אחד מתאהב בה, החברה הנאמנה שלנו. אחת מהיפות, עם שערה הערמוני שהיה יכול להיות פרסומת לשמפו, חוסר המאמץ שלה ולידה ביתית טבעית ללא התערבות רפואית – הנקבה המושלמת, מצופה אבקת סוכר.

ולבסוף נל: בריטית, צוננת, מתנזרת מהספרים ומעצות המומחים. כל כך בקטע של 'תבטחי באינסטינקטים שלך'. כל כך עדיף שאני לא (עדיף שאני לא אכניס לפה את המאפין הזה. את הצ'יפס האלה. את הג'ין וטוניק השלישי). אבל היה עוד משהו בנל, משהו מתחת לחיצוניות העוקצנית שהבחנתי בו מהיום הראשון: היא, כמוני, הייתה אישה עם סוד.

לא התכוונתי להיות אחת הקבועות, אבל הלכתי לעיתים קרובות ככל שיכולתי לשאת, גוררת בהתחלה את גופי ההריוני ואחר כך את העגלה במורד הגבעה אל הפארק. הייתי יושבת על השמיכה שלי, העגלה חונה ליד האחרות בכתמי הצל המשולשים מתחת לעץ הערבה, והרגשתי שנופלת עליי תרדמה בזמן שהקשבתי לרעיונות שלהן על הורות, על הדרך המסוימת מאוד שבה יש לעשות דברים מסוימים. הנקה בלעדית. תשומת לב רבה לאיתותי שינה. לשאת עלייך את התינוק בכל הזדמנות, להציג אותו לראווה כאילו היה תכשיט.

אין פלא שבסופו של דבר התחלתי לתעב אותן. באמת, מי יכול להקשיב לרמה כזאת של ודאות? לשבת עד סוף השפיטה?

מה אם את לא יכולה לעמוד באמות המידה של כולן? מה אם את לא מיניקה? מה אם, למשל, החלב שלך התייבש ממש, ולא משנה כמה עשבי מרפא סיניים את בולעת או כמה שעות ישבת מחוברת למשאבה באמצע הלילה? מה אם את שחוקה מעייפות ומכל הזמן והכסף שהוצאת כדי ללמוד לפענח את איתותי השינה של התינוק? מה אם פשוט אין לך אנרגיה להביא כיבוד למפגש?

קולט הביאה את המאפִינס. בכל פעם ופעם – עשרים וארבעה מאפינס קטנים ממאפייה יקרה שנפתחה לא מזמן במקום שהיה פעם מזנון טאפּאס. היא פתחה את קופסת הקרטון והעבירה אותה בין כולן, מעל גופיהם של התינוקות. "ויני, נל, סקרלט, תתכבדו," היא הייתה אומרת. "הם משהו שלא מהעולם הזה."

רבות מהנשים במעגל סירבו בנימוס, ציינו את המשקל שהן עדיין צריכות להשיל מעליהן והוציאו מקלוני גזר ופרוסות תפוח, אבל לא אני. הבטן שלי כבר הייתה שטוחה ומתוחה כפי שהייתה לפני שהריתי. אני יכולה להודות על זה לאימי. גֶנים טובים – זה מה שאנשים תמיד אומרים לי. הם מדברים על כך שאני גבוהה ורזה, שיש לי פנים כמעט סימטריות. אבל הם לא מדברים על הגנים האחרים שירשתי. הגנים שהונחלו לי לא מצד אימי הסימטרית, אלא מצד אבי הדו־קוטבי עד מאוד.

הגנים של ג'ושוע לא יותר טובים. הייתי מדברת איתו על זה לפעמים, שואלת אם זה מדאיג אותו, הדנ"א שהוא צריך להתאמץ מאוד כדי להערים עליו. האבא המשוגע שלו. הרופא המבריק, כל כך לבבי ומקסים עם המטופלים. האלכוהוליסט האלים מאחורי דלתות סגורות.

אבל ג'ושוע לא אהב שדיברתי על אבא שלו, ולמדתי לשתוק בעניין הזה. כמובן לא אמרתי שום דבר על כל אלה – הגנים שלי, ג'ושוע, אבא שלו – לאימהות־מאי. לא סיפרתי להן כמה קשה היה כל דבר עם ג'ושוע. כמה אהבתי אותו. איך הייתי מוכנה לוותר על הכול – הכול – כדי להיות איתו שוב. אפילו לילה אחד בלבד.

לא יכולתי לספר להן את זה. לא יכולתי לספר את זה לאף אחד. אפילו לא לדוקטור ה', פסיכיאטר יוצא מן הכלל, שסגר את המשרד שלו בדיוק כשנזקקתי לו יותר מכול ועבר לחוף המערבי עם אשתו ושלושת ילדיו. לא היה לי אף אחד אחר, ולכן, כן, בהתחלה הלכתי לפגישות איתן בתקווה למצוא משהו משותף איתן. משהו בחוויית האימהות המשותפת שלנו שאולי יעזור לסלק את החשכה מעל החודשים הראשונים האלה, שלדברי כולם היו הכי קשים. זה ייעשה קל יותר, כתבו מומחי הבריאות. חכי בסבלנות.

טוב, זה לא נעשה קל יותר. הואשמתי במה שקרה בליל 4 ביולי ההוא. אבל לא עובר יום שבו אני לא מזכירה לעצמי את האמת.

זאת לא אשמתי. זאת אשמתן.

בגללן מידאס נעלם, ואני איבדתי הכול. אפילו עכשיו, כעבור שנה, אני יושבת לבדי בתא הכלא הזה, ממששת את הצלקת המשוננת הקשה על בטני וחושבת איך הכול היה יכול להיגמר אחרת אלמלא הן.

אם לא הייתי נרשמת לקבוצה שלהן. אם הן היו בוחרות יום אחר או בר אחר או מישהי אחרת, ולא אלמה, להיות שמרטפית בלילה ההוא. אם העניין עם הטלפון לא היה קורה.

אם רק המילים שאמרה נל ביום ההוא – ראשה נטוי לשמיים, תווי פניה נבלעים בשמש – לא היו נבואיות כל כך: דברים רעים קורים בחום כזה.