הז'אנרים
כל הז'אנרים

דרג ספר זה מתוך 5
13 דירוגים
4.4
ממוצע
1
0
2
1
3
1
4
3
5
8
5
גם ב - Kindle
האלף בית של השטן

במקום 38 

20 

האלף בית של השטן


דרג ספר זה מתוך 5
13 דירוגים
4.4
ממוצע
1
0
2
1
3
1
4
3
5
8
5

במקום 38 

20 

במקום 38 

20 

גודל (עמ'): 310
מו"ל: גרף

תקציר

מגפה מסתורית שמקורה לא ידוע פוגעת בעיירה אמריקאית קטנה, הורגת שליש מהתושבים והופכת את הנותרים לבני אנוש מסוג חדש ושונה. פקסטון היה בן ארבע-עשרה כשהמגפה הרגה את אמו, שינתה את אביו והפכה את חבריו לאחרים. הוא עצמו היה בין הבודדים שלא נפגעו, וזמן קצר לאחר מכן עזב את עיירת הולדתו כשהוא נורמלי לגמרי. לפחות כלפי חוץ.

עתה, חמש-עשרה שנים מאוחר יותר, הוא שב למקום שבו נולד. לראשונה זה עשור וחצי ייפגש שוב עם אביו, יגלה מחדש את חבריו ויעלה אל פני השטח מטענים ישנים, תעלומות חדשות ומסתורין גדול אף יותר ממה שחשב.

"האלף בית של השטן" הוא ספרו השני של דריל גרגורי, מהקולות החדשים והמרתקים של הספרות האמריקאית החדשה. הספר זכה לביקורות מצוינות ואף היה מועמד סופי לפרס פיליפ ק. דיק היוקרתי.

דריל גרגורי מתגורר עם אשתו ושני ילדיו בעיירה סטייט קולג' בפנסילבניה. בשעות היום הוא נוהג לכתוב שורות קוד במסגרת עבודתו כמתכנת, ובשעות הערב הוא כותב סיפורים ורומנים מופלאים שמציתים את דמיונם של קוראיו הרבים. ספרו הקודם, "פנדמוניום", יצא בעברית בהוצאת גרף וזכה לפופולריות רבה.

המשך קריאה
  • ISBN: 676-48
  • גודל (עמ'): 310
  • מו"ל: גרף
  • יצא לאור ב-: 30/09/2015
  • שם המחבר: דריל גרגורי
  • תורגם ע"י: דוד חנוך

פרק 1

פַּקְס ידע שהוא כמעט הגיע לסוויצ'קריק כשראה את האַרְגוֹ הראשון.

הגבר עם העור האפור רכן מעל מנוע של טנדר עתיק ונטול גג, שהיה תקוע עם מכסה מנוע מורם בשולי הכביש. הוא הזדקף כשהמכונית של פקס התקרבה, נפתח כמו סולם מתקפל. גובהו שלושה מטרים או יותר, נוקשה כמו עץ מת, עורו בצבע אפור מנומר של בטון שחוק. ללא חולצה, לגופו רק סרבל שהגיע לברכיו הגרומות. הוא צימצם את עיניו כשהתבונן בשמשה של פקס.

אלוהים, חשב פקס. הוא שכח כמה הם גדולים.

הוא לא זיהה את הארגו, אבל זה לא אמר הרבה, מסיבות רבות. אולי הוא אפילו דודן. המעשה הידידותי יהיה לעצור ולשאול את האיש אם הוא זקוק לעזרה. אבל פקס ידע שהוא מאחר. אז הוא מיקד את עיניו בכביש מחוץ לשמשה שלו, העמיד פנים שהוא אינו רואה את האיש, וחלף על פניו בלי לנגוע בבלמים. הפורד טמפו הישנה רעדה מתחתיו כשהוא הסתובב בעיקול הבא.

הכביש הדו־נתיבי התפתל דרך חומות ירק דחוסות, עצים שנשענו לעבר הכביש. הוא לא היה שם כבר אחת־עשרה שנה, כמעט שתים־עשרה. אחרי זמן כה רב בצפון, הכול נראה שופע מדי, מגודל מדי. סובטרופי. אם תפנה את גבך, הצמחים והחרקים ישתלטו על הכול.

הבטן שלו התהפכה מיותר מדי קפה, פחות מדי אוכל, והוודאות המבחילה שהוא עושה טעות. השיחה הגיעה לפני שלושה ימים, קולו הרועם של דיק בתא הקולי של הסלולרי שלו: ג'ו לין מתה. ההלוויה בשבת בבוקר. חשבתי שתרצה לדעת.

פקס מחק את ההודעה אבל שמע אותה בראשו לאורך כל השבוע. חושש שתגיע שיחה נוספת. אז בשבת, בשתיים לפנות בוקר, כשכבר היה מאוחר מכדי להגיע לטקס האשכבה — אלא אם ינהג ללא הפסקה והמנוע של הפורד לא יתקלקל — הוא זרק כמה בגדים למזוודה ונהג דרומה משיקגו במהירות 140 קמ"ש.

אביו נהג לצעוק עליו, פַּקסטוֹן אייבּל מרטין, אתה תאחר להלוויה של עצמך! ג'ו היתה זו שאמרה לו לא לדאוג, שכולם מאחרים להלוויה שלהם. פקס לא הבין את הבדיחה עד שהיא הסבירה לו אותה. ג'ו היתה החכמה, המילולית.

בגבול הישן של העיירה ניצב שלט חדש: ברוכים הבאים לסוויצ'קריק, טנסי. אוכלוסייה: 815. גדר התיל שסימנה בעבר את הגבול נעלמה. מחסומי הבטון נדחפו לשולי הכביש. אבל בקתת השומר הקטנה עדיין עמדה לצד הדרך כמו שירותים חיצוניים, נטושה ומכוסה גפן מטפסת.

הדרך לפניו הובילה לאזור שנחשב כמרכז סוויצ'קריק, אבל היה קיצור דרך ליעד שלו, אם יוכל למצוא אותו. הוא עבר את ראש הגבעה, כשהוא סורק את העלווה מימין, ועדיין כמעט החמיץ אותו. הוא בלם בחוזקה ופנה לשביל חצץ צר שנעלם בין העצים. הגלגלים קפצו מעל חורים וחריצים שאילצו אותו להאט.

הדרך התפצלה והוא פנה שמאלה מוכנית, מכיר את הדרך אף שאתמול לא היה מסוגל לתאר באוזני איש את השביל הזה. הוא עבר אסם שרוף למחצה, ואז קרוון שהיה חסום בקרשים עוד מילדותו, ואז את הגופה החלודה של פאלקון שנת 63' שבה הוא ודיק נהגו להשתמש באימוני מטרה לרובי ה־22 מ"מ שלהם. כל חפץ נראה מוזר, ולפתע מוכר, ואז שוב מוזר ללא תקנה — משתנה והפכפך.

השביל הגיח מבין העצים בראש גבעה. הוא בלם, והעביר את המכונית לניוטרל. המנוע איים למות, ואז השתתק וטירטר לסירוגין.

כמה מאות מטרים מתחתיו היו בית הקברות, הכנסייה מלבנים אדומות, ומגרש החניה מחצץ שהיה מלא למחצה במכוניות. היו שם כלי רכב עם צלחות לוויין של שתי רשתות טלוויזיה שונות. בבית הקברות, ההלוויה כבר החלה.

פקס רכן קדימה, שילב את זרועותיו על ההגה, ונתן למיזוג המתאמץ לנשוף לתוך הצלעות הלחות שלו. כחמישים אנשים ישבו או עמדו סביב הלארון, שצבעו היה אפור פנינה. רובם היו בנות בֵּטָא, והראשים הקרחים שלהן, שצבעם אדום כהה, נצצו כמו חלוקי נחל. הגברים המעטים שביניהן לבשו חליפות כהות, הנשים לבשו שמלות ארוכות. חלק מן הנשים כיסו את ראשיהן בצעיפים לבנים. אחוז גבוה להפתיע מהן נראו הרות.

זוג בני ארגו עמד בירכתי הקבוצה, נישאים מעל האבלים האחרים. כתפיה הרחבות וירכיה הצרות של האישה הפכו את השמלה הירקרקה שלה לצורת האות V. האיש לצידה היה נמוך ממנה בראש ורזה כמו סולם. הוא לבש חולצה כחולה פשוטה ששרווליה הופשלו במעלה זרועותיו הלבנות כסיד. דיק נראה בדיוק כמו שפקס זכר.

האנשים שישבו קמו. הם החלו לשיר.

פקס כיבה את מנוע הרכב וסגר את החלון. כמה מהקולות היו גבוהים ודמויי חליל, אבל הוא ידע שהבס המרעים הגיע מהריאות הגדולות של שני הארגו. היה קשה לקלוט את המנגינה בהתחלה, אבל אז הוא זיהה את המזמור, "כפי שאני". הוא ידע את המילים בעל פה. היה זה שיר קריאה למזבח, שיר קינה איטי שהכה חזק במיוחד באלה שעברו את השינויים. מי שהובילה את השירה כשפניה, שצבען כצבע לבנים אדומות, מופנות לשמים, היתה אשת בטא שלבשה חצאית ארוכה, חולצה לבנה ורפויה ועליה וסט צבעוני. הכומר, ניחש פקס, אם כי היה מוזר לחשוב על כומר אישה בכנסייה הזאת. היה מוזר לחשוב על כל אדם פרט לאביו בעמדת המטיף.

כשהשיר הסתיים, האישה אמרה כמה מילים שפקס לא הצליח לשמוע, ואז המתקהלים התחילו ללכת לעבר הדלת האחורית של הכנסייה. הנאספים עזבו, אך שתי דמויות נותרו לשבת מול הארון: שתי ילדות קירחות בשמלות כהות. כמה מהאבלים נגעו בכתפי הילדות והמשיכו ללכת.

אלה ודאי התאומות, הבנות של ג'ו. הוא ידע שיראה אותן כאן, התכונן לכך, אבל עדיין לא היה מוכן. הוא היה אסיר תודה על ההזדמנות לראות אותן קודם מרחוק.

בן בטא קירח בחליפה כחולה כהה השתופף בין הילדות, ולאחר שיחה קצרה אחז בידיהן. הן קמו והוא הוביל אותן לעבר הכניסה לכנסייה. זוג הארגו נותרו מאחור. הם הרכינו את ראשיהם זה אל זו, ואז האישה נכנסה לבדה, מתכופפת כדי לעבור בדלת. דיק התבונן אל המקום שבו עמדה מכוניתו של פקס על הגבעה.

פקס נשען לאחור והתרחק מהשמשה. יותר מכול רצה להעביר את המכונית להילוך אחורי, ואז לחזור דרך העצים אל הכביש. חזרה לשיקגו. אבל הוא הרגיש שדיק מתבונן בו.

הוא יצא מהמכונית, ואוויר חם ולח אפף אותו. הוא הושיט יד פנימה והוציא את מקטורן החליפה שלו — שחוק בקצות השרוולים, לא באופנה כבר עשור — אבל לא לבש אותו. אם יהיה לו מזל, הוא לא יצטרך ללבוש אותו כלל.

"אל גיא צלמוות," אמר לעצמו. הוא קיפל את המקטורן על זרועו וירד במורד הגבעה אל הגדר המחלידה של בית הקברות.

השער האחורי נפתח בקול חריקה כשדחף אותה. הוא פסע דרך העשבים הגבוהים בין המצבות. כשהיה ילד, הם הפכו את המקום הזה למגרש משחקים. כולם — דיק, ג'ו, ילדי הכנסייה האחרים — שיחקו מחבואים, דג מלוח ותופסת. אז היו כאן פחות מצבות.

דיק השתופף ליד הקבר, וברכיו גבוהות מראשו, כמו היה חגב ענקי. הוא שיחרר את אחת מהשרשראות שחיברו את הארון למסגרת וגילגל אותה סביב מרפקו. "חשבתי שזה אתה," אמר בלי לשאת את מבטו. קולו רעם כמו מנוע דיזל.

"מה העניינים, דיק."

האיש קם. פקס חש ניצוץ פחד — יבבת המוח האחורי של יונק קטן הניצב מול טורף גדול בהרבה. בני ארגו הם רזים, אבל הגופים הגרומים שלהם מזכירים חרמשים, בליסטראות. ונראה שדיק גבה בשלושים סנטימטר לפחות מהפעם האחרונה שפקס ראה אותו. בגלל עמוד השדרה המעוקל שלו ראשו נח נמוך מכתפיו, אבל לו היה יכול להזדקף, הוא היה גבוה פי שניים מפקסטון.

"גדלת," אמר פקס. אם היו באותו הגובה, אולי היו מתחבקים — גברים רגילים עושים את זה כל הזמן, לא? דיק הושיט יד בגודל מחבת, ופקס אחז בה כמיטב יכולתו. דיק היה יכול למחוץ אותו, אבל הוא הקפיד על אחיזה קלילה. כף ידו היתה גסה ועיקשת, כמו פני השטח של בלוק בטון. "הרבה זמן, ב"מ," אמר.

ב"מ. בן המטיף. איש לא כינה אותו כך מאז היה בן חמש־עשרה. מהיום שבו עזב את סוויצ'קריק.

פקס שמט את זרועו. הוא עדיין חש את חום עורו של דיק בכף ידו.

"קיבלתי את ההודעה שלך רק אתמול בלילה," שיקר פקס. "נהגתי כל הלילה כדי להגיע. אני בטח נראה נורא."

דיק היטה את ראשו, ולא חלק עליו. "הכי חשוב שהגעת לכאן. אמרתי לכומר שאטפל בארון, אבל אם אתה רוצה להיכנס, מחלקים עכשיו את האוכל."

"לא, זה־ אני לא רעב." עוד שקר. אבל הוא לא הגיע לפגישת מחזור עם אנשי העיירה. הוא צריך לחלוק כבוד וזהו. במסעדה ציפו שיתייצב לעבודה ביום שני.

הוא התבונן בארון, ואז במצבה הנוצצת והמצוחצחת. מישהו שילם על מצבה יפה.

ג'ון לין וייטהול

נולדה 12 פברואר, 1983

מתה 17 אוגוסט, 2010

אם אוהבת

"'אם אוהבת'. זה יפה," אמר פקס. אבל הכיתוב לא נראה לו מספק כלל. לאחר זמן־מה אמר, "מוזר לתמצת הכול לשתי מילים ככה."

"במיוחד כשזאת ג'ו," אמר דיק. מסגרת פלדה תמכה בארון ברצועות עבות. דיק השתופף כדי לסובב ידית מפלדת אל־חלד. הארון החל לרדת לתוך הבור. "אבל זאת המחמאה הכי גדולה אצל בנות בטא. היחידה שחשובה, למעשה."

הארון הגיע לתחתית. פקסטון כרע ומשך למעלה את הרצועות מהצד שלו. ואז שניהם הרימו את מסגרת המתכת והניחו אותה בצד.

פקסטון ניגב את החמר האדום מברכיו. הם עמדו והתבוננו בבור.

ג'ו לין וייטהול המנוחה, חשב פקסטון.

הוא ניסה לדמיין את הגופה שלה בתוך הארון, אבל זה לא היה אפשרי. הוא לא היה מסוגל לדמיין אף גרסה של ג'ו שהכיר — לא הנערה חומת השיער מלפני השינויים, או הייצור החלק והמבריק שהפכה להיות אחריהם. הוא חיכה לדמעות, למתקפה גופנית של רגש שתוכיח שהוא אהב אותה. זה לא קרה. הוא הרגיש כאילו הוא כאן ולא כאן במקביל, דמות כפולה המרחפת כמה סנטימטרים לצד המציאות.

פקסטון שאף אוויר, ואז נשף ארוכות. "אתה יודע למה היא עשתה את זה?" הוא לא היה מסוגל לומר את המילה "התאבדה".

דיק הניד ראשו לשלילה. הם שתקו זמן־מה ואז דיק אמר, "בוא, ניכנס."

דיק לא ניסה לשכנע אותו. הוא פשוט נכנס ופקס הלך בעקבותיו, במורד המדרגות הצרות — קירות הבטון הלחים הדיפו אותו ריח שפקס זכר — ואל המרתף והחדר הגדול שאותו כינו "אולם האחווה". החדר היה מלא שורות של שולחנות מכוסים במפות שולחן לבנות מפלסטיק. מספר האנשים היה לפחות כפול ממה שראה בחוץ, בטקס הקבורה. כתריסר מהם היו "נורמליים" — אלה שלא השתנו, שהושמטו, שפסחו עליהם, איך שתרצו לכנות אנשים כמוהו — ואף אחד מהם לא נראה כמו עיתונאי.

דיק ניגש ישירות לבופה, שלושה שולחנות עמוסים באוכל מקצה לקצה. לא נראה שאיש שם לב שפקס התגנב פנימה מאחורי האיש הגבוה.

האוכל נראה מרשים כמו שזכר מהארוחות הקיבוציות כילד. תבשילים, המבורגרים, שלושה סוגי עוף מטוגן, קערות ענקיות של פירה... בשולחן אחד היו רק קינוחים. מספיק אוכל כדי להאכיל שלוש קהילות נוספות.

בזמן שמילאו את הצלחות שלהם, פקס התבונן סביבו בחשאי, מחפש את התאומות בהמון הפנים הזרות. לאחר זמן כה רב מחוץ לעיירה, הוא נתקף הלם לראות רבים כל כך מאלה שעברו את השינוי בחדר אחד. תה"ש — תסמונת הסתעפות השעתוק — שטפה את סוויצ'קריק כסערה בקיץ שבו מלאו לו ארבע־עשרה. המחלה חילקה את האוכלוסייה, ואז חילקה אותה שוב ושוב, כמו דילר שמחלק חפיסת קלפים לערימות קטנות יותר. בסוף הקיץ, רבע מתושבי העיירה מתו. השורדים חולקו על־פי הסימפטומים שלהם לשלושה ענפים: בני ארגו הענקיים, בנות בטא עם עור כלב הים, והג'ונים השמנים. מעטים, מעטים מאוד, לא השתנו כלל — לפחות לא באופן הנראה לעין.

פעוטה בשמלה חגיגית נתקעה ברגליו והתרוצצה משם, צוחקת בקול גבוה ומצפצף. שתי ילדות קירחות אחרות — כל ילדי הבטא היו בנות, כולן קירחות — רדפו אחריה לתוך יער של רגליים.

מרבית האנשים בחדר היו בנות בטא. הנשים והגברים המעטים היו חסרי שיער, ועורם קרן בגוון קברנה, פטל, ורדים. הנשים לבשו שמלות, ועכשיו, מקרוב, הוא ראה שמספר בנות הבטא ההרות גדול מכפי שחשב. האימהות לעתיד היו לרוב הנשים הקטנות והצעירות יותר. נראה גם שהן אלה שעטפו את ראשיהן בצעיפים.

הוא הופתע לראות כמה שונות בנות הדור השני מאימהותיהן. האימהות, אף שהיו רזות וקירחות וצבען מוזר, היו יכולות להתחזות לנשים רגילות עם בעיה רפואית כלשהי — עוברות טיפולי כימותרפיה, אולי. אבל פני הבנות שלהן היו שטוחות, האף היה רק גבשושית ושני גרשיים, והפיות היו חתכים ארוכים.

מישהו אחז בזרועו. "פקסטון מרטין!"

הוא העלה על פניו חיוך של ציפייה לפני שהסתובב.

"זה באמת אתה," אמרה האישה. היא הושיטה את ידיה ומשכה אותו למטה לחיבוק. גובהה היה כמטר וחצי וגופה היה רחב מאוד. היא סחבה כמאה ושלושים קילוגרמים מתחת לחליפת מכנסיים ורודה ומחויטת להפליא.

היא נסוגה לאחור ובחנה אותו בחיבה, כשעור פניה הנפוחות יתר על המידה מתוח ונוצץ. צללית ירוקה בהירה וסומק אדום בוהק הוסיפו למראה הכדור המתנפח.

"דודה רונדה," אמר בחיוך. היא לא היתה דודה שלו, אבל כולם בעיר כינו אותה כך. הוא הופתע מהשמחה שחש לראותה.

"תראה אותך," אמרה. "אתה נאה כמו שזכרתי."

פקס הרגיש סומק עולה בלחייו. הוא לא היה נאה, לא בדרכים שהעולם החיצוני זיהה. אבל בסוויצ'קריק הוא היה דלגן, אחד הילדים המעטים שיצאו מהשינויים ללא סימן ועדיין בחיים.

נראה שרונדה אפילו לא מבחינה במבוכה שלו. "זה דבר נורא, נכון? אנשים אומרים את המילה ‘טראגי' יותר מדי, אבל זה מה שזה. אני לא יכולה לדמיין כמה קשה לבנות שלה."

הוא לא ידע מה לומר חוץ מ"כן."

"אני זוכרת את אמא שלך מסתובבת בכנסייה עם ג'ו לין על הידיים בשמלות הקטנות שלה כשהיא היתה בת שנה. היא אהבה את הילדה הזאת כאילו היא היתה שלה. כל כך יפה, וכל כך חכמה. חדה כמו תער."

פקס המתין לפגיעה, לעלבון המרומז. רונדה היתה מזכירת הכנסייה כשאביו שימש כומר. היא היתה אישה עם לשון חדה ודעות על כל אחד ועל כל נושא, כולל התפקוד של אמו כרעיית הכומר.

רונדה הנידה את ראשה. "ושניכם! שניכם הייתם כמו אח ואחות. רק שלושה חודשים ביניכם, נכון?"

"ארבעה," אמר. כשלושה מטרים מאחורי רונדה, גבר ג'וני צעיר, רחב כמו מגן אחורי וללא השומן שנצמד למבוגרים יותר בענף שלו, צפה בהם מדברים. השיער שלו גולח עד שנותר ממנו רק זיפים. עגיל יהלום נצץ על אוזנו.

פקס הבחין בתאומות יושבות ליד שולחן סמוך. לא נראה שהבנות אוכלות. גבר הבטא שהוביל אותן לכנסייה — גבר בטא בחליפה כהה — ישב בקצה השולחן, כשכומר הבטא לצידו. נראה שהאיש מנסה לדבר עם התאומות, אבל הן רק בהו בצלחות שלהן.

רונדה הסתובבה ועקבה אחר מבטו. "זה טומי שילדס, בעלה של ג'ו." היה היסוס קל שבקלים לפני המילה "בעלה".

"אני מצטער — מה? אף אחד לא אמר לי שהיא —"

רונדה הנמיכה את קולה. "לא, חומד, לא בדרך שאף אחד חוץ מהן מכנה בעל."

פקס לא ידע למה היא מתכוונת. אף בטא לא התחתנה כשהוא עזב את העיר.

אבל הוא הכיר את טומי. הוא היה בכיתה י"א כשדיק וג'ו ופקס היו בכיתה ט'. אידיוט מוחלט. באותה שנה טומי היכה את דיק, ככל כנראה משום שעמד עמד קרוב מדי למכונית של טומי, ברונקו אדומה ולבנה שנת 76' שהוא שיפץ בעצמו. פקס לא זכר שראה את טומי אחרי השינויים.

"ועדיין," אמרה רונדה, כמעט נאנחה. "טומי עוזר לבנות. מצפה להן דרך קשה — אבל אני לא צריכה לספר לך את זה, נכון?" היא הנידה ראשה בעצב. "הלב שלי נשבר. אמרתי לאחיות שהעיירה תעזור בכל דרך אפשרית. וכמובן, הכנסייה שלהן תעזור."

הכנסייה שלהן. "את כבר לא באה לכאן?" שאל פקסטון. סבה של רונדה היה אחד ממייסדי הכנסייה, ורונדה היתה מזכירתה במשך עשרים שנה. כמרים באים והולכים, אמרה לאביו יותר מפעם אחת, אבל היא לא הולכת לשום מקום. אפילו בזמן השינויים, כשהכנסייה נסגרה והגוף שלה עצמה התנפח, היא סירבה להתפטר. מצד שני, גם אבא של פקס לא התפטר מיד, אלא רק שנה לאחר שפקס עזב. פקס מעולם לא ניסה לגלות את הסיפור המלא — אלה היו החיים של אביו, שלא קשורים אליו כלל כעת.

"אוי, פקסטון, זה לא כמו פעם," אמרה רונדה בקול שקט. "עכשיו זו הכנסייה של הכומר הוק. אני הולכת לכנסייה הבפטיסטית הראשונה, אם כי אני לא יכולה להיות מעורבת במידה שהייתי רוצה."

אבא של פקסטון הבהיר לו בגיל צעיר שהליכה לכנסייה הבפטיסטית הראשונה היא גרועה כמעט כמו המרת הדת לקתוליות. הכנסייה הראשונה היתה הכנסייה שאליה הלכו העשירים — עד כמה שיכולים להיות עשירים בסוויצ'קריק — וכולם ידעו שהם לא התייחסו ברצינות לכתבי הקודש שלהם.

"דודה רונדה היא ראש העיר עכשיו," אמר דיק, שנשמע משועשע. הוא עמד כפוף מתחת לתקרה, ואחז באצבעותיו הגדולות בצלחת ובספל פלסטיק עם תה קר. מחכה לראות איך פקס יגיב.

"באמת?" אמר פקס, שניסה לא להישמע מזועזע מדי. "ראש העיר רונדה."

"כבר שש שנים," אמר דיק.

"ובכן," אמר פקס. "אני בטוח שאת דואגת שכולם יתנהגו יפה."

רונדה ציחקקה, מרוצה בבירור, וטפחה שוב על זרועו. מצב רוחה המשיך להשתנות במהירות שבה מחליפים ערוץ בטלוויזיה. "אנחנו צריכים לדבר. ראית כבר את אבא שלך?"

הוא הרגיש שלחייו מתלהטות, והניד את ראשו. "הרגע הגעתי."

"הוא לא במצב טוב, והוא לא מוכן לקבל עזרה ממני." היא כיווצה את שפתיה. "תתקשר אלי אחרי שתבקר אותו."

"בטח, בטח," אמר בקלילות.

עיניה, שכבר היו די קטנות בפרצוף הענקי שלה, הצטמצמו. "אל תגיד לי בטח, פקסטון מרטין."

פקס מיצמץ. היא היתה רצינית. הוא זכר פיקניק של הכנסייה כשהיה בן תשע או עשר. דודה רונדה מצאה את פקס וג'ו משתובבים — הוא לא זכר מה הם עשו — והיא הכתה אותם בענף. לא היה לה אכפת מי ההורים שלהם. לאחר מכן היא נתנה לשניהם עוגיות ואמרה להם להפסיק לבכות.

"אתקשר," אמר. "אני מבטיח."

היא חייכה, כולה נופת צופים שוב. "כדאי שתאכל לפני שהאוכל יתקרר."

היא הסתובבה והלכה, וכמה אנשים בשולחן הסמוך להם שבו לדבר. הג'וני הזכר התרחק מהקיר והלך בעקבות רונדה. הוא הביט לאחור ושלח אל פקסטון הבעה רצינית.

דיק הלך לצד השני של החדר, שם קבוצה של בני ארגו, כולל האישה בשמלה הירוקה, אכלו בעמידה, כפופים תחת אריחי התקרה. פקס ניסה ללכת בעקבותיו, אבל כבר זיהו אותו, ואנשים רצו ללחוץ את ידו ולשוחח איתו. חלקם נראו בדיוק כפי שזכר אותם. מר ספארקס, שכבר היה מבוגר כשפקס הכיר אותו, היה אחד הזקנים המעטים ששרדו, ובלי כל שינוי. הוא עדיין נראה רזה ונמרץ. אחרים הפכו לגרסאות מעוותות של עצמם, או השתנו כל כך עד שלא היה ניתן לזהותם. כל אחד מהם קידם את פניו בחמימות, ללא שמץ של הסתייגות או טינה, כאילו החליט על דעת עצמו לעזוב את סוויצ'קריק כדי להתקדם בחיים. הרי נראה שכל אדם אחר שגילו פחות משלושים ולא השתנה עזב את העיירה. אחרי שהסגר הוסר, אחרי המהומות בלמברט והרציחות של סטונסייפר, מי לעזאזל ירצה להישאר אם הוא לא חייב? הדלגנים דילגו משם.

הוא נדחק בין שני שולחנות של ג'ונים, והינהן חזרה לאלה שאמרו לו שלום, גם אם לא היה בטוח בשמותיהם. אנשי הענף של דודה רונדה היו רחבים מכפי שזכר מהשנה וחצי שבה חי בקרבם: גוצים, עם פני ירח, עוטפים את כיסאות המתכת המתקפלים שלהם. לבסוף הוא הגיע לצד השני של החדר, שם התאספו בני ארגו. רובם עמדו כשגבם השפוף נוגע בתקרה. כמה התיישבו על ספסלים בקצה החדר, פשוטי מרפקים וברכיים, כמו מבוגרים ליד שולחנות בגני ילדים. כל אחד מהם עטה גוון אחר של חיוורון, מעופרת עיפרון עד טאלק.

דיק הושיט זרוע ארוכה. "ב"מ, אתה זוכר את דונה?"

כמו כל בני ובנות ארגו, האישה היתה גבוהה ובעלת פני סוס. אבל בעוד ששיער הארגו היה לרוב נוקשה כקש ובצבע עורם — שיער של טרולים, כך כינה אותו דיק — השיער שלה היה ארוך ואדום, צמוד לראשה ואז פורח מאחור, כמו ראש מטאטא.

האישה הושיטה יד. "טוב לראות אותך שוב, פקסטון." קולה היה עמוק כקולו של דיק — אולי עמוק יותר — אבל הנימה היתה נשית יותר.

"אה! דונה, בטח!" הוא הניח את הצלחת שלו ואחז בידה הגדולה בשתי ידיו. דונה למדה שנה מתחתיהם בבית הספר. היא היתה בת למשפחת מקיני, אחת המשפחות העניות שגרו במעלה דרך שתי הגבעות. שחורים עניים. ועכשיו, חשב, היא לבנה ממנו.

"תזכירו לי, כמה זמן אתם נשואים?" שאל פקס. כאילו פשוט שכח. הוא זכר הזמנה לחתונה שהועברה אליו מבית הדודנים שלו בנייפרוויל. הוא התכוון להשיב.

"שמונה שנים בסוף החודש," אמרה דונה.

"הייתם ילדים!" אמר פקס. "ילדים גבוהים, אבל עדיין. בת כמה היית, תשע עשרה? זאת בטח היתה חתונת אין ברירה."

"לא ממש," אמר דיק.

"אוי, שיט, סליחה," אמר פקס, ואז הבין שאמר "שיט" בכנסייה וחש נבוך כפליים. אין דבר כזה ארגו הרה, אין דבר כזה תינוק ארגו. "לא התכוונתי —"

דיק הרים יד. תשכח מזה.

דונה אמרה. "אנחנו רוצים להזמין אותך לארוחת ערב, ואז כמובן שיהיה עליך לישון אצלנו."

"לא, באמת, זה בסדר —"

"יש לנו די והותר מקום. אלא אם אתה שוהה אצל אביך?"

"לא." הוא אמר את זה מהר מדי. "חשבתי לישון במוטל סיקס בלמברט."

דיק אמר, "דיברת איתו לאחרונה?"

דיק התחיל לומר, שתים עשרה שנה, פחות או יותר — אבל אז הארגו התבוננו מעבר לראשו. פקס הסתובב. טומי שילדס צעד לעברם, כשהתאומות משתרכות מאחוריו.

טומי היה גבוה לפני השינויים, אבל איבד סנטימטרים לא מעטים מגובהו. על פניו לא היה שיער, אפילו לא גבות, ועורו נצבע בצבע חום בהיר שהוכתם בכתמים כהים על הלחיים והמצח. אבל הוא עדיין היה בטא מהדור הראשון, עם לסת רחבה ושרירים גדולים מדי בכתפיים. עדיין היה אפשר לזהות את טומי הישן מתחת לעור החדש.

קולו, לעומת זאת, השתנה לחלוטין. "אתה פקסטון," אמר בשקט. שפתיו בקושי זזו, ונראה שהצליל מתחיל ונגמר סנטימטרים משפתיו הדקות. "החבר של ג'ו לין." הוא הושיט יד, ופקס אחז בה ושיחרר אותה בלי ללחוץ.

פקס לא ידע מה לומר, ולבסוף מצא את המשפט, "אני משתתף בצערכם."

"בנות," אמר טומי, "האיש הזה היה חבר טוב של אמכן."

הילדות צעדו קדימה. חום בער בחזה של פקסטון, כאב של משהו דמוי מבוכה או פחד. הן היו באותו הגובה, וראשיהן הגיעו קצת מעבר למרפק של טומי. הן ודאי היו כמעט בנות שתים־עשרה כעת.

נראה שטומי לא מבחין באי הנוחות של פקסטון. "זאת סנדרה," אמר טומי, כשהוא מצביע על הילדה משמאל, "וזאת רייני." היו היו בנות בטא מהדור השני — הראשונות שנולדו בדור זה — והפנים שלהן, שצבען כצבע היין, היו חסרות הבעה וחתומות.

"היי," אמר פקס. הוא השתעל וכיחכח בגרונו. "טוב לפגוש אתכן." הוא הכיר את שמותיהן ממכתבים בני עשור. ג'ו סירבה לתת להן שמות קשורים של תאומות. בלי אליטרציות, בלי זוועות כמו הופ וג'וי. הדבר היחיד שניתן לציין היה שרייני — לוריין — נקראה על שם אמו. "אמא שלכן היתה —"

הוא מיצמץ לעברן, מנסה לחשוב על אנקדוטה כלשהי, אבל לפתע מוחו התרוקן. הוא לא היה מסוגל אפילו לדמיין את פניה של ג'ו לין.

איש לא דיבר.

"היא היתה אדם נהדר," אמר פקס לבסוף. "אני יכול לספר לכן סיפורים."

הבנות בהו בו.

"אני בטוח שהן ישמחו לשמוע," אמר טומי. "בוא לקואופרטיב ונוכל לשוחח עליה. לפני שתעזוב."

פקס היסס. קואופרטיב? "אני אשמח," אמר. "אבל אני לא בטוח אם אוכל — אני צריך לראות מה מצבו של אבי. אבל אם אוכל להשתחרר..."

טומי התבונן בו. "אם תוכל למצוא את הזמן," אמר באותו קול שקט. הוא חייך חיוך מתוח ופנה ללכת. הבנות התבוננו רגע ארוך בפקסטון ואז חצו את החדר בעקבות טומי.

פקס נשף בכבדות. "וואו," אמר.

דונה אמרה. "אתה בסדר?"

"כן, זה רק הבנות האלה." הוא הניד את ראשו. "אני יודע שג'ו אהבה אותן. היא אהבה אותן, נכון?" לפני שהם הספיקו לענות הוא אמר, "לא משנה, שאלה טיפשית. אני פשוט לא מאמין שהיא עזבה אותן."

שתיקה לא נעימה השתררה, וכאשר נשא מבט לעבר הארגו, דיק קימט את מצחו, ועל פניה של דונה היתה הבעת פנים עזה ומוזרה.

"היא לא היתה עושה את זה," אמרה דונה.

הוא העביר את מבטו מדונה לדיק, וחזרה. הוא ראה את זה בפנים שלהם. "אתם לא חושבים שהיא התאבדה?"

אף אחד מהם לא אמר דבר לרגע. דיק הניד את ראשו. "זאת רק תחושה," אמר.

"תראה לי," אמר לו פקס. "תראה לי איפה זה קרה."