הז'אנרים
כל הז'אנרים

דרג ספר זה מתוך 5
1 דירוגים
4
ממוצע
1
0
2
0
3
0
4
1
5
0
1
גם ב - Kindle
האיש שלא שרף את קפקא
יצחק רובין
42 

האיש שלא שרף את קפקא

יצחק רובין

דרג ספר זה מתוך 5
1 דירוגים
4
ממוצע
1
0
2
0
3
0
4
1
5
0
1
42 
42 
גודל (עמ'): 305
מו"ל: הוצאת הקיבוץ המאוחד

תקציר

בשנות השישים, בהן פרצה אל תודעת העולם להקת הביטלס, מתחקה פטר קליין, צעיר תל אביבי יליד פראג, עיתונאי בראשית דרכו, אחר קורות חייו של הסופר הצ'כי הנערץ עליו פרנץ קפקא, ואחר הדמויות המאכלסות את סיפוריו, עמהן הוא מזדהה.


תוך כדי עבודת התחקיר מגלה פטר שבעצם הסיפור הגדול בחייו של קפקא הוא אדם המתגורר בשכנות לו למשפחתו, ברחוב הירדן בתל אביב – ישיש כבן שמונים, סופר נשכח בשם מקס ברוד, שהיה כוכב מטאורי בשמי הספרות בפראג ובברלין של תחילת המאה העשרים, אשר כונּה על ידי מעריציו 'נביא האקספרסיוניזם', ובעבר חברו הטוב ביותר של קפקא.


פטר מגלה שברוד הוא שחשף בפני העולם את קפקא, אז סופר לא ידוע, חסר ביטחון והיפוכונדר, וברוד הוא שדחף והמריץ את קפקא לכתוב ולפרסם את סיפוריו, למרות התנגדותו העקשנית של הסופר האנונימי, שהסתייג מיצירותיו שלו-עצמו.


לאחר מותו של קפקא בגיל צעיר, סירב ברוד לקיים את הצוואה שהותיר לו חברו – לשרוף את כתביו. ברגע האחרון אף הצליח להבריח אותם מידי מהנאצים, ובתחבולות מזהירות גרם לכך שקפקא האלמוני יהפוך לאחד מגדולי סופרי המאה העשרים, במחיר תהילתו שלו-עצמו.


פטר הצעיר מתוודע אל עצמיותו מתוך התוודעותו אל שני גיבוריו הספרותיים. הוא מנסה לתקן את העוול שחוללה ההיסטוריה למקס ברוד, ובתוך כך נרקמת עלילה מרתקת ונפתלת בין תל אביב הקטנה לפראג הקסומה, כשבין גיבורי העלילה הראשיים נשזרות דמויות ידועות-שם, כמו פרופסור אלברט איינשטיין, המשוררים והסופרים ריינר רילקה, פרנץ ורפל, סטפן צווייג, תומס מאן, הרמן הסה, הוגו ברגמן, וגם יוצרים צ'כים, כמו הסופר לדיסלב האשק ['החייל האמיץ שווייק'] והמלחין לאון ינאצ'ק.

יצחק רובין, סופר, תסריטאי, במאי ומפיק סרטים, מבקר סרטים ומרצה בכיר באקדמיה. מספריו: 'ההיפוכונדר-גלגולה של חרדה', 'שלג בחולות', 'אהבות לא שלמות' ו'מדריך למשחק בקולנוע עם גדולי שחקני הקולנוע'.

  • ISBN: 31-9006366
  • גודל (עמ'): 305
  • מו"ל: הוצאת הקיבוץ המאוחד
  • יצא לאור ב-: 04/08/2019
  • שם המחבר: יצחק רובין
  • זמין להשאלה: כן

1. פראג תל אביב ובחזרה, סונטה לליל ירח

 

1.

 

לפני שנים רבות, למעלה מחמישה עשורים, בשנת 1965, שנה מיוחדת במינה בתולדות מדינתנו, בה החליט משרד החינוך למנוע את הופעתה של להקת הביטלס המהוללת בישראל, בנימוק שמעורר כיום פרצי צחוק רועמים, כיוון שנדמה שאת נימוקי משרד החינוך כתב איזה פליטוניסט. "ממניעים ציוניים", כך נימקו קברניטי החינוך את החלטתם, "מחשש שמידות הנוער העברי יושחתו על ידי להקה נטולת ערך אמנותי הזורעים ביללותיהם חסרות המעצורים התנהגויות לא ראויות, ויש סכנה שהיכל התרבות ייהרס מהשתוללויות הצעירים".

כך ממש.

באותה שנה, האחרונה ללימודַי בבית הספר התיכון, למדנו בשיעורי הספרות את 'המשפט' של פרנץ קפקא. אחד משני גיבוריו המרכזיים של סיפור זה, שדווקא הוא לא נפסל על ידי משרד החינוך - עניין משונה למדי, ביחס להתנהלותו החוששת של המשרד לנפשותינו הרכות - נוכח הטירוף המוזר של הסיפור, המתאר את עלילותיו האבסורדיות־ביזריות של גיבורו, יוסף ק. בהן משוטט הגיבור המסכן מבולבל ואבוד בסמטאותיה והיכליה הבדיוניים של העיר העתיקה פראג, מה גם שהסיפור היה שזור בעלילות פריצוּת מיניות, רחמנא ליצלן, כמו אקט מיני המתבצע בפינה האחורית של אולם בית המשפט, בשעה שהדיונים מגיעים אל קטע משמעותי ביותר לגורל הנאשם, בו טוען האומלל בלהט רב לחפותו ויוצא בשצף קצף כנגד התנהלות המערכת מולו, וכאשר בדיוק ברגע זה נשמעת מקצה האולם צווחתה העזה של הבחורה שכנגדה מתבצע אותו אקט, והיא מהדהדת בעוצמתה וממקדת את תשומת לב הקהל והשופטים בתצוגה הפורנוגרפית, דווקא ברגע השיא של נאום סניגורו הנלהב של הנאשם.

בהשוואה ל'משפט' של קפקא נראו בעינַי הביטלס כארבעה כלבלבים מקשקשי זנב חביבים ובלתי מזיקים.

 

באותה פראג שבה נולד פרנץ קפקא, הגחתי גם אני לאוויר העולם, בסתיו 1947, עשרים ושלוש שנים לאחר מות הסופר הדגול בדמי ימיו ממחלת השחפת, והוא רק בן ארבעים ואחת.

בבית היו לנו תצלומים בשחור־לבן של הורי ושלי, מטיילים בכיכר העיר העתיקה היפהפייה של פראג - העיר הקסומה בעולם - ואני, פטר קליין שמי, מנמנם בעגלת תינוקות ישנה בעלת גלגלי עץ, ועל ראשי כובע משונה שהלבישו באותה עת על ראשי תינוקות - שנראו כך יותר כליצני קרקס: בקצהו העליון מעין שפיץ מחודד ובקצה התחתון חוסם סד משונה את פדחת הפעוטות. כך טיילנו והצטלמנו, הורי ואני הפעוט, בכיכר ואצלב המפורסמת, בשכונת הראדצ'אני, למרגלותיה של מצודת פראג ופסלו של יאן ז'יז'קה. מרחוק הזדקרו צריחיה וארמונותיה הנהדרים של העיר, אפופי מסתורין חורפי, שהיה מתעצם בתצלומי שחור־לבן, ומבליט ניגודים של אור וצל, היוצרים תחושה של סרטי אימה גרמניים אקספרסיוניסטים ואפלים מתחילת המאה שעברה.

אמי לא הכירה את ספרי קפקא בתקופה בה חיה בצ'כיה. לעומת זאת הכירה היטב את אוטלה קפקא, אחותו האמיצה והאצילה של הסופר, שעמדה בראש קבוצת הנערות במסע שהובילן ממחנה המעבר טרייזנשטאט בצ'כיה למחנה ההשמדה אושוויץ שבפולין, ונסכה במנהיגותה ניצוצות של תקווה שיבוא יום והנערות הללו ייצאו בשלום מהתופת.

אוטלה קפקא אצילת הנפש נספתה יחד עם רוב הנערות בבירקנאו. אמי נותרה בנס בחיים, והייתה נוהגת לומר, "מיליון ניסים היו צריכים לקרות כדי שנצא משם בחיים ואף אחד לא הגיע מאלוהים... רק שלא ישמע אותי האלוהים הזה...", פרצה בצחוק מרוצה מההומור של עצמה, ואז הוסיפה בלחש, שיותר משהיא חוששת מאלוהים היא לא רוצה שהשכנים ישמעו את דבריה האפיקורסיים. "מהניסיון שלי", הוסיפה, "אלוהים, ממילא די חירש", ושוב פרצה בצחוק מלא באירוניה לעגנית לעצם קיומו של אלוהים, אם היה קיים לא הייתה נספית משפחתה היקרה, 'שהלכה שמה' כפי שהיו נוהגים לומר. ה'שמה' היא אושוויץ וחלילה להזכיר את השם המפורש.

אגב, אמא, כמו חברותיה, לא ייחסה משמעות רבה לקרבה המשפחתית בין אוטלה קפקא לפרנץ קפקא, סופר אלמוני למדי באותה עת, אפילו בפראג שבה נולד.

"אני בכלל מתפלאת איך קרה שכל העולם, מפריז ועד ניו יורק, מדבר פתאום על הקפקא הזה, שמעתי שהוא לא היה הכי נורמלי", אמרה.

"והעולם נורמלי?" שאל אבא, מסיט לרגע את ראשו מהעיתון.

"נו, אתה יודע קלאוס את התשובה לא פחות טוב ממני".

"אז מה את רוצה מהקפקא הזה, ששוכב כבר ארבעים שנה בבית הקברות החדש בפראג ולא מפריע לאף אחד?"

אמהּ של אמי הייתה בת תערובת שנולדה לאם וינאית שביקשה לקרב אותה אל עושרה של התרבות הגרמנית, ולאב יהודי צ'כי, שחונך על ברכי השפה הצ'כית בכפר קטן שעל הגבעה המוריקה שלו רעו עדרי בקר, ובתיו, המעוטרים בגגות קש, היו בנויים על גדות נהר סביטבה במורביה. בכפר זה גרו שלוש משפחות יהודיות בלבד, שהיו מחוברות בקשרי דם מדורי דורות, וכדי לקיים את תפילות החגים במניין נאלצו לנסוע לעיר ברנו הסמוכה. אמא הכירה את ספרי תומאס מאן, סטפן צווייג והאופטמן, שכתבו בגרמנית, וגם סופרים שכתבו בצ'כית כמו האשק, הסטיריקן, אביו־מולידו של הספר הקלאסי 'החייל האמיץ שווייק", ירוסלב סיפרט האוונגרד, וקרל צ'אפק השנון. היא הייתה צעירה מאוד, כבת ארבע־עשרה, כשהנאצים פלשו כמעט ללא התנגדות לצ'כוסלובקיה והיא ובני משפחתה - הוריה, סבתהּ, אחיה הבכור ושלושת אחיותיה - נשלחו כאמור למחנות. לאחר המלחמה היא הגיעה לפראג לאחר ששרדה יחידה, כי כל בני משפחתה המורחבת, מכפר הולדתה, הלכו 'שמה'.

כדי להרחיק את זכר המחנות, ומפני שלא יכלה להכיל את השמדתם של קרוביה המתים החליטה אמא להקים משפחה חדשה בכל מחיר, נר זיכרון מוחשי להוריה ולאחיותיה שנספו. אותי איש לא שאל כשנידבו אותי שמונה ימים לאחר הולדתי לשמש כאותו נר זיכרון לאחי־אמי, הדוד פטר, שמעולם לא הכרתי אותו, ושמו האהוב הוענק לי בבית הכנסת אלטנוי בטקס צנוע, בו הוסרה ממני עורלתי והוכרז שמי בישראל פטר, נשאר בבדידות מזהרת, כיוון שנותרתי בן יחיד.

את אבא, קלאוס קליין, פגשה אמא במשרדי הג'וינט בפראג, שהיה ארגון הסיוע היהודי, אליו היו מגיעים הפליטים היהודים שניסו למצוא ברשימות הניצולים אם מישהו מבני משפחתם נותר בחיים, בדרך כלל לשווא. גם משפחת אבי נספתה כולה באושוויץ. אבא קטן הקומה ומוצק הגוף היה מהצעירים החזקים שכוחותיו עמדו לו בצעדת המוות מאושוויץ לבוכנוואלד. בלילות ניזון משבלולים שגירד מהקירות כאשר הגרמנים, המותשים בעצמם לעת לילה מליווי הצועדים על אופניהם ומיֶרי מטורף ביהודים שסטו משורת הצעדה, נמו את שנתם ולא הבחינו בו. "כיוון שהייתי יהודי קטנצ'יק, כמו השם שלי, קליינצ'יק, הצלחתי להתחמק". עד יום מותו נשבע אבא שהשבלולים היו המטעם הטוב ביותר שאכל מעודו. כמו אמא גם הוא ניצל כתוצאה של "מיליון ניסים". "אם מדברים על כך שהסיפורים של קפקא, כאילו מפחידים את האנשים, הרי הם משחק ילדים, לא יודע מה כבר יש בהם... מפחידים? אולי..."

אמא התחתנה בחופזה עם אבא, וזמן קצר לאחר מכן נכנסה להיריון ונולדתי אני.

אבא בא מרקע שונה מזה של אמא. הוא נולד בכפר נידח למשפחה של איכרים יהודים חרדים שהתגוררו בהרי הקרפטים הצ'כים, גידלו פרות לחליבה וחיו בדוחק רב. הדמות המשמעותית ביותר של התרבות היהודית ובכלל, היה מלמד החיידר שהובא מהעיר מונקטש, אברך צעיר ועני ששימש גם כשוחט, חזן ומוהל, וגם הבַּלן של המקווה. כשהיה אבי בן עשר בלבד, החליט אבי אבי, כלומר סבי, למרוד במשפחתו, לנטוש את אלוהים ולעבור לעיר הגדולה פראג, על מנת להעניק לבניו ובנותיו חינוך של קִדמה ברוחו של 'אבי צ'כוסלובקיה', תומאש מסריק, מאחדן של צ'כיה וסלובקיה לאומה אחת, מה שכלל לא הפריע לאמי ללגלג על אבי בסנוביזם צ'כי אופייני, שהוא, כלומר אבא, נולד בכפר עלוב, בו היו מדברים את שפת הז'ארגון העלובה יידיש, אופים לחם רק פעם בשבוע ו"עוד לחם תירס".

בפראג היפה גרו הורי בדירה קטנה בסמטה שהתפתלה היישר אל כיכר העיר העתיקה, שמלבד כדורי רובה בודדים של צלפים גרמניים, שנורו אל מגדל השעון, העיר לא ניזוקה בדרך נס במשך כל המלחמה, ונשארה בדיוק כמו בתחילת המאה העשרים, כלומר, בתקופה שבה מתחילה עלילת סיפורנו, ושבה חי פרנץ קפקא. אותו נס התרחש אגב, שוב ושוב, כמעט לאורך כל ההיסטוריה של העיר. כובשיה לא החריבו אותה, הותירו אותה על תילה ובנו לצד הבניינים הישנים בתים חדשים, התקינו מבוכים נסתרים שהובילו לכנסיות עתיקות, מצודות, מדרגות מסתוריות מתעקלות לעליות גג מעלות עובש של מאות שנים, אל מול ארמונות קסומים ירוקי כיפה שהפכו לתיאטראות, בתים מיניאטוריים שגובהן של דלתותיהם כגובה כניסה למלוּנות כלבים, מגדלי מלכים הצופים ממרום צריחיהם על הגגות העשויים בשלל צבעים הנוגעים זה בזה – וכל אלה בסגנונות גותי, רוקוקו, ברוק ורנסנס. כך נוצר בעיר העתיקה בה גרנו פסיפס ארכיטקטוני, פלא אקלקטי יחיד במינו שלא היה קיים באף עיר בירה באירופה, ושימש כתפאורה מושלמת למעלליו של יוזף ק. גיבור 'המשפט'.

קצה סמטת מגוריהם של הורי פגש את הבית בו שכנה החנות של הוריו של פרנץ קפקא - שהיה גם באותה עת, לאחר מלחמת העולם השנייה - עדיין סופר עלום למדי, מה גם שלא היה להורי כל סיכוי להכיר את ספריו שהוחרמו על ידי קברניטי האידיאולוגיה הסטליניסטית, כשם שהוחרם קפקא בשל יהדותו על ידי הנאצים. לדעת הקומיסרים, שליחי הסובייטים שרצחו את יאן מסריק, בנו האהוב של מייסד הרפובליקה שהלך בדרכו של אביו ונערץ על הצ'כוסלובקים - נחשבו ספרי קפקא, למרות שחלפו עשרים וחמש שנים מאז נגאל הסופר מייסוריו - לספרות חתרנית, המכוּונת נגד שלטון העריצות של סטלין, 'שמש העמים', ששלט ביד רמה בצ'כוסלובקיה באמצעות שליחו הקומוניסטי, הנשיא קלמנט גוטוולד. "לקקן ישבנים, שמן נרצע של הנבלות הרוסיות, היה הגוטוולד הזה", הייתה אמא אומרת.

ממשרדיהם במצודת פראג, החניקו גוטוולד ופקידיו את צ'כוסלובקיה הנאורה וחסרת המזל לתקופה ארוכה, ועל כן בחורף 1952, ארבע שנים לאחר השתלטות הדיקטטורה הקומוניסטית על צ'כוסלובקיה, כאשר משפטי הראווה של הסטליניסטים בארץ זו נגד נאשמים בבגידה, רובם יהודים, היו בשיאם, החליטו הורי שדי להם, שהגיעה העת להיפרד מהמולדת האהובה, והצליחו בדרך־לא־דרך להימלט מפראג ולהגיע לישראל, בטרם תיחסם דרכם סופית.

צ'כים־גרמנים היו הורי וצ'כים־גרמנים נשארו. ואף־על־פי שהיגרו מארצם, לא השתנתה מולדת־מוצאם, גם בארץ החדשה, שהטריפה אותם בחמסינים שלה – ומבחינתם הייתה מתוחמת בדירתנו הקטנה ברחוב הירקון בתל־אביב, נשקפת לים התיכון - אותה לא החליפו עד יום מותם.

בתחילה דיברנו במשפחה בערבוביה של שלוש שפות: גרמנית, צ'כית ועברית. ואולם עד מהרה - בגללי, ילד שהתעקש לדבר גם בבית בשפה שכל הילדים דיברו, נכנעו הגרמנית והצ'כית, ופינו דרך לעברית שניצחה והפכה להיות שולטת בשיחותינו, אם כי לא מזהרת בפיהם של אבא ואמא.

כאשר התחלנו ללמוד את 'המשפט' התמלאתי בגאווה ילדותית, כאילו היה פרנץ קפקא בן משפחתי. הייתי גאה בצ'כיותו המזהירה, שבלטה מול סופרינו העבריים, שרובם הגיעו מרוסיה ופולין (הייתי הצ'כי היחידי בכיתתי).

"סופר מהגדולים ביותר במאה העשרים אם לא הגדול ביותר, היה פרנץ קפקא", הרים המורה לספרות את קולו, תוך הטעמה איטית של כל מילה, כדי להסב את תשומת לבם של התלמידים המשועממים לחשיבות הנושא, "סופר יהודי שצפה את הנאציזם והדיקטטורות הקומוניסטיות שהתקיימו שנים לאחר מותו".

כשסיפרתי לאמי שאני לומד את קפקא – באותו יום שישי - היא עמדה במטבח, עסוקה בבישול האוכל הצ'כי המסורתי, כופתאות שזיפים ברוטב תותים ולצִדן הטשולנט הצ'כי המיוחד, שאין כמותו, עשוי מבשר אווז נימוח, אורז ואפונים. אצבעותיה העדינות, שהשחירו, נעצרו לרגע ממלאכת קילוף תרמילי האפונים, ואז, כהרגלה, ציננה מיד את התלהבותי: "איש לא נורמלי, שאי אפשר לסבול, הקפקא הזה. הפכו אותו לגניוס גדול ולא מבינה על מה... סופר הכי גדול אמר המורה שלךָ? טוב... וכל מה שאני יכולה להגיד לך שהוא היה בנאדם פרוורטי, בושה לאחותו אוטלה, המלאכית שלנו בטרייזנשטאט. באיזה מאמר בעיתון Israel Nachrichten כתבו אפילו שהיה חולה נפש. בחיים שלי לא ראיתי בחור צעיר כזה משוגע וחוצפן. בעיתון כתוב שהוא כתב מכתב ארוך ואינפנטילי לאבא שלו, כאילו הוא אחראי לכל הדפקטים שלו. הורים מסכנים שטיפלו במשוגע הזה כל כך יפה... מזל שלא יצא לי בן כזה, פטר".

"מה גרוע במכתב שכותבים אל אבא או אמא?" הקשיתי, למרות שעדיין לא ידעתי במה מדובר בדיוק.

"אוהו! זה בדיוק העניין", התקומם במבט זועף הצדק ההורִי שלה. "את המכתב הוא לא שלח הקפקא הזה, חס וחלילה, לאמא ואבא שלו באופן פרטי, אחרת היה אכפת לי מהשלאק הקטן הזה עם הפרצוף המפחיד כמו דראקולה?" המשיכה אמא בזעף, תוך שהיא מנענעת בכעס את ראשה לצדדים, מרימה את קולה כדי למשוך את תשומת לבו של אבא, שהיה שווה נפש כלפי קפקא ומעלליו, ובכל מה שקשור להטפות מוסר, והיה עסוק כדרכו בקריאת עיתוני יום שישי לאחר שבוע עבודה מתיש במכבסה שלנו ברחוב הירקון. "אלא, תשמע טוב פטר: פרנץ קפקא הפך את המכתב לספר שקרא לו 'מכתב אל אבא'. כן, ככה הוא קרא לספר הנורא. רצה שכל העולם יקרא את הספר עוד לפני שיגיע לידיים של ההורים שלו, שמתוּ מבושה, אלוהים ישמור. מזל שנפטרו די מהר מהסבל הזה, עשה להם טובה גדולה ומת צעיר. עד היום מוכרים מיליונים מפח האשפה הזה. זה בנאדם? תראה לי צ'כי אחד נורמלי שמתנהג ככה, פטר. הוא חולה נפש, והכי מרגיז שמי שכתב את הדברים בעיתון נתן קומפלימנטים לספר המגעיל – להקיא! פויה! מה אתה חושב פטר? אני לא שתקתי! ישבתי וכתבתי מכתב ארוך לעיתון", המשיכה לרטון אגב קיצוץ הבצל במרץ, "ואמרתי בו מה דעתי על הילד המטומטם והמפונק הזה. אבל אחרי פחות מחודש פרסם העיתון המטופש, שבוע אחרי שבוע, את הספר 'מטמורפוזה' של אותו פרנץ הפסיכי, ואחרי שקראתי וחשתי גועל נפש, לא הבנתי איך בכלל נגעתי בדבר הזה, שהיה טוב יותר אם הייתי פוגשת במקום את לוציפר בחושך, הייתי בטוחה לגמרי שהקפקא הזה היה לא לגמרי נורמלי וגם מגעיל, שזה הקומבינציה הכי גרועה. ספר גועל נפש, שבחור צעיר הופך בבית שלו לג'וק עם מיליון רגליים וההורים הורגים אותו. אסור לתת לקרוא את המפלצת הזאת לא רק לנשים בהיריון אלא אפילו לעבדול נאצר יימח שמו. אנשים הפכו לג'וקים באושוויץ, אבל לא בבית שלהם עם ההורים שלהם. היו צריכים להכניס אותו לבית־חולים למשוגעים עוד כשהיה צעיר, אחד שנענעו אותו במיטת ברזל והמוח שלו חטף מכות, כמו שאומרים בצ'כית".

בחדרי, בליל שישי אחד, קראתי מרותק עד שעות הבוקר את 'המשפט'. נמשכתי אל הספר בחבלי קסם, למרות מופרכות עלילתו כביכול, שהתרחשה בפראג עיר הולדתי.

כבר בשחר נעורי נמשכתי בזכות אבא ואמא אוהבי הספר, אל סוג מסוים של ספרים וסופרים שלא למדנו בבית הספר ובזכותם הגעתי אליהם. כך למשל התוודעתי אל 'דון קישוט', האביר העצוב ועם זאת משעשע בהומור הבלתי רגיל של יוצרו סרוונטס, שידע לעורר חמלה ואהדה לגיבורו התמים־דביל. אל 'העולם של אתמול', של סטפן צווייג, שאבא אמר שזה הספר ההיסטורי הטוב ביותר והעצוב ביותר שנכתב אי פעם. אל 'ייסורי ורתר הצעיר' של גתה, שבאהבתו המטורפת עורר הגיבור את הזדהותי, בשל אהבה נואשת משלי, שעוד אגיע אליה, את 'דמיאן' של הרמן הסה, ספר חתרני של נער. את 'מכתבים לאשה צעירה' של המשורר רילקה, שהיה לי מעין חבר קרוב ואינטימי, המבטא את תשוקותי ואת מיניותי המגששת בחרדה אל הלא נודע.

למרות גילי הצעיר נמשכתי בתשוקה ממגנטת לחומרים האפלים שמהם עשוי היה 'המשפט', אבל מצאתי בהם גם את ההומור הצ'כי, שבלעדיו כל ספר צ'כי דומה לארוחה צ'כית ללא כרוב - כך היה קפקא צוחק על האבסורד של הקיום שעומד להתמוטט בכל רגע ולצנוח מהגג, דמויותיו האומללות שנראו כמו קריקטורות שמהלכות על מוט קרקס הנישא לגבהים, אחוזות פחדים על כל צעד ושעל, כתוצאה מחוסר ביטחון. פחדים כאלה מקננים גם בתוכי עצמי, והם נסתרים מעיני הזולת. כך גם מצבים נפשיים שמתאר קפקא, וקלעו כנראה היטב לרגישויות שלי בתקופת משבר גיל הנעורים, אליהן נלוו אינספור התלבטויות שנותרו ללא מענה בחדרי הקודר בלילות מענים, כאשר רק אוושת גלי הים משמשת הד ולא יותר. חיפשתי אז תשובות ונחמה אצל סופרים, משוררים ומוסיקאים שישככו את הכאב בתחושות של הזדהות ותקווה, ובהומור שאף פעם לא מזיק.

הייתה בי משיכה עזה לקריאה מכל סוג. אהבתי לקרוא ספרי היסטוריה, גיאוגרפיה, ביוגרפיות של ממציאים וגדולי עולם, שחלמתי להיות כמותם, הייתי מתחקה אחר מסעות בין יבשות, מאלכסנדר מוקדון הכובש ועד מגלן הנועז - במלחמותיהם וגילוייהם לאורך יבשות העולם העתיק והחדש. הכרתי את המתרחש בכל חזית במלחמות העולם הראשונה והשנייה, כמו גם במלחמות קדומות בהיסטוריה. חקרתי את התפתחות האדם בכל שלביו, מהניאנדרטלי ועד היום. בספרייה תרתי אחר כל מידע אפשרי על אודות דארווין וממצאיו באיי גלאפולוס. האנגלית שלי השתפרה פלאים מכיוון שהייתי ממתין בלהט בספרייה העירונית להגעתם של חוברות הקומיקס 'פינטס' ושבועון 'הנשיונל ג'יאוגרפיק' מאמריקה, עומד נפעם מול נפלאות העולם האינסופי, מתבונן שעות ארוכות על תמונות המתארות תופעות טבע מרהיבות מארצות רחוקות.

המורה הצעיר ויפה התואר לאזרחות (עוד אגיע אל הנבל הזה שהרס את חיי), כינה אותי 'האנציקלופדיסט', בתערובת של לגלוג והערכה רבה. הוא היה עורך טקס מוזר כשהיה מחזיר את מחברות המבחנים לתלמידים, מכריז בדרמטיות על כל ציוּן ובמחברת האחרונה שחילק היה מכריז: "פטר קליין - והציון הוא 100". או: "עמוס חכם - הציון 100! (הוא כינה אותי עמוס חכם, כשמו של הזוכה בחידון התנ"ך העולמי, תוכנית שריתקה פעם את כל העם למקלטי הרדיו). כמו חפרפרת מבוהלת רציתי לקבור את עצמי מבושה.

כבר בכיתה י"א, השתתפתי יחד עם מספר נערים מבתי ספר אחרים וצעירים בוגרים מאתנו שסיימו את השירות הצבאי במפגשים על יוצרים חתרניים ומעצבי עולם חדש ומהפכני: סארטר, ניטשה, יונסקו, בקט, נתן זך, עמיחי. היינו כמו מין כת קטנה וסודית שנפגשה בדירתו של אהרון יזרעאלי פרופסור לפיזיקה ממכון ויצמן, ברחוב בוגרשוב, לשמוע הרצאות שניתנו על ידי הוגי דעות מרדניים שהוקעו על ידי הממסד. נחשפנו לתורתו מנתצת המוסכמות של ניטשה, בספרו 'כה אמר זרטוסטרא'. ז'אן פול סארטר ריתק את נפשי המתחבטת בדעותיו האקזיסטנציאליסטיות, שבגללן הוחרם על ידי הוותיקן כפרובוקטור המבטא מחשבות קיצוניות וסוטות בעיני הממסד, לפיהן האדם חופשי לבחור את חייו כרצונו ללא מרות אלוהית ומרות בכלל, ועל כן סירב סארטר ב־1964, לקבל את פרס נובל לספרות, בטענה שכל הכרה חיצונית ממסדית עלולה לחבל בכתיבתו. כשקראתי את ספרו 'אינטימיות' ואחר כך את 'החיים כמשל' של פנחס שדה חשתי שותף מלא לדמויות ששורטטו ברגישות, שהייתה בהן יכולת להעניק מעין לגיטימציה למה שהתקבל אצלי בימים ההם, של טרום מהפכת הפתיחות המינית, כסטיות איומות המתרוצצות כגלגלים ספיראליים אינסופיים בגופי ובנפשי.

בכיתה מצאתי עצמי בבדידות לא מזהירה ביחסי אל קפקא, שלימוד ספריו נראה לתלמידים, מבחינתם בצדק גדול, כחובה טרחנית, שהותירה בנפשם דחייה - כמו חלום רע - לכל חייהם, מעצם אזכור שמו של קפקא, ומה שנותר מהאיש האומלל, שלא באשמתו, הוא אותו ביטוי שחוק: 'מצב קפקאי' שמתאים כביכול לכל מצב, גם אם מדובר בחיפוש אינסופי אחר מפתח הבית המתחבא בפינה נסתרת.

לא יכולתי שלא לתמוה אז מי הוא אותו מפקח במשרד החינוך שהחליט ברוב איוולתו לחייב את בני התשחורת ללמוד את קפקא, כשהם מאוהבים דווקא בכוכבי ובכוכבות הוליווד, כמו ג'יין מנספילד וברז'יט ברדו, שקימורי חזיהן החשופים עד לפטמותיהן, היו מרוחים על דפי השבועון 'עולם הקולנוע', והם מחפשים אז כל דרך להתפרק מיצרים גועשים עד להתפוצץ.

"כנראה זה איזה מפקח, תרח זקן, אגוצנטרי חסר־חמלה", אמר לי פרופסור יזרעאלי ממכון ויצמן שהיינו נפגשים בביתו, "שקפקא מילא את חייו המתוסכלים בתובנות חדשות, וביום של שמחת הגילוי החליט ללמד לקח את הצעירים שחייהם עוד לפניהם בבחינת 'חכו חכו, צעירים ריקניים, אינכם מכירים את העולם. עלינו החובה להכין אתכם'", חייך הפרופסור החביב, "מה הפתרון פטר? להמתין עד שתעבור את הבגרויות, כמו שאני עשיתי, ואחר כך למד מה שבא לך!"

תשובתו של פרופסור יזרעאלי לא סיפקה אותי. מרדנות הנעורים השקטה שהייתה טבועה בי כנגד כל שרירות וגחמנות של שררה לא נתנה לי מנוח. חשתי שאני חייב לעשות משהו, אבל מה?...

'העולם הזה' - הנה הפתרון - גאון שכמותי! - אותו שבועון שהיה מושמץ בישראל כמגזין פורנוגרפי.

אבל לפני שאספר איך הגעתי מ'העולם הזה' אל קפקא, ומשם להמשך עלילות הספר המתרחשות בפראג ובתל אביב, אקדים ואספר על אירוע שהתרחש חודש לפני כן.

'העולם הזה', השבועון החתרני והפופולרי, בעל גוון מעורב של פוליטיקה ופורנוגרפיה, שהיה לצנינים בעיני מפלגות השלטון, שומרות הסף של המוסר ומתוות דרך ראויה לחינוך העם, אִפשר לנערים שניחנו ביכולת כתיבה ומחשבה עצמאית לכתוב בו - כך נודע לי מאחד מהם, שהיה חבר ב'כת הסודית' שלנו, שנפגשה אצל פרופסור יזרעאלי ברחוב בוגרשוב. היה זה נער חביב ונמוך קומה, נסמך על קביים בעקבות מחלת הפוליו, חיוך נצחי על פניו - שחיפש קרבה וחברוּת. אותו נער גילה יום אחד לאוזני בלבד, כך ביקש ממני, שהוא כתב מספר מאמרים ל'העולם הזה'.

מאותו יום קיננה בי תשוקה עזה לכתוב בשבועון.

שעות רבות הייתי מסתובב מהוסס - שלא לומר חרד - כמו ק., גיבורו של 'המשפט', המגשש חסר ישע במבוכים של בתים מוזרים - סביב בניין משרדי השבועון עד שלבסוף, ברגע של נחישות - יהיה מה שיהיה - נכנסתי, שוטטתי במסדרון האפלולי, שמשקופי הדלתות החומים־כהים שלו מעצימים את מועקת החרדה, חלפתי בקיהיון חושים על פני החדרים בהם ישבו אנשים כפופי־גו, כולם באותה תנוחה ממש, נועצים עיניהם בריכוז רב אל מכתבותיהם, מכווצים גבותיהם או מוחים זיעה ממאמץ הכתיבה במטפחות משובצות. לפתע עצרה לידי אשה חמורת סבר, לראשה תסרוקת בלונדינית מוגבהת, מחוזקת באינסוף סיכות שחורות, שנראו כמו נמלים שחורות מטפסות על דיונה צהבהבה, ובכל זאת נטתה התסרוקת המשונה מעט על צידה, מאיימת ליפול כמו מגדל פיזה, ושאלה אם אני מחפש מישהו. מלמלתי משהו טיפשי, לא מחייב, הצבעתי סתמית אל חלל היציאה וחזרתי על עקבותי, האשה נשארה נטועה על מקומה והתבוננה בי במבט מלא תימהון.

ברחתי החוצה אל הרחוב, נמלטתי במהירות לכיכר דיזנגוף, התיישבתי על ספסל עץ, מתייסר שעה ארוכה על חטא הבושה. העוברים ושבים, הצעירים, האוהבים העולצים, שהילכו חבוקים ומתלטפים בחיבה, נראו כיצורים לא מציאותיים על רקע נתזי המים של המזרקה. הם חלפו כשעל פניהם לא נשקף אפילו שמץ של דאגה, וכמו היו משוחררים מסבל וייסורים שעינוּ לא אחת את השוגים בחלומות שווא, כמוני למשל. כשראיתי אותם נשבעתי ששוב לא אשגה בחלומות שווא של גדולים, לא אחתור אל מקומות שאיני ראוי להם, עד שמצאתי נחמה מענגת ומחממת - כשהבנתי שאיני יכול לעשות דבר נגד מי שאני. לא קורצתי מחומר של בני אדם נועזים - תחושה שעד אז הייתה עול כבד מדי על כתפי.

אלא שכעבור שבועיים תקף עלי שוב יצרי, ורגלי הוליכו אותי אל משרדי המערכת. הפעם העזתי. החלטתי ללבוש על עצמי ארשת ביטחון נוקשה וניגשתי בצעד בוטח, משוחרר כביכול מכל חרדה, לאשה משועממת שישבה לועסת מסטיק וסורגת בחדר קטן ועלוב – מרכזיית הטלפונים כנראה - ושאלתי אל מי לפנות בעניין רצוני לכתוב מאמרים.

"מאמרים?" אמרה בקול בס רועם שהרתיע אותי לנוכח החשש שאמשוך תשומת לב כללית של כל האנשים בבניין וגירדה במסרקה את שערה, "מאמרים?...", חזרה על עצמה להכעיס, הפנתה ממני את פניה, ופנתה לחרדתי לאדם במכנסיים אפורים וחולצה לבנה שמיהר בדרכו לאנשהו. "יעקב. למי מפנים את הבחור בקשר למאמרים?"

"הכי נכון לשלום כהן", ענה האיש תוך הטיית ראש ממוקדת לעברי, משקפי קרן שחורי־מסגרת נעוצים בי בחומרה, כאילו לבחון מה עושה כאן הברנש הצעיר, ולמזלי לא עצר בדרכו.

מהוסס נכנסתי - ברכי רועדות בחרדה, ראשי אפוף בקיהיון חושים מוחלט, למרות התחושה המעודדת במקצת שהנה זה בכל זאת זה קורה, למשרדו של שלום כהן, שיתברר מאוחר יותר כעורך־שותף של אורי אבנרי, שלרווחתי הרבה התברר כאדם חביב מאוד מהרגע הראשון, שפמו השחור כפחם ושערו העבות, ששֵׂיבה בצדעיו, ועיניו הטובות, הוסיפו לארשת האבהית המרגיעה והטובה של העיראקי הזה.

שלום כהן קיבל אותי במאור פנים, מזג לי כוס מים צוננים מקנקן פלסטיק לבן, הורה לי לשבת, שאל לרצוני ועודדני בחיוך אוהד לפרוש את דעותי ללא כחל וסרק וללא כל חשש. "זהו המקום הנכון לעשות זאת, אל תחשוש, תאמר אשר על לבך בחור צעיר".

בנינוחות מפתיעה, כאילו אני יושב בחברת קרוב משפחה, חשפתי בפניו בבהירות ובביטחון שהפתיעו אותי בתעוזה הלא שגרתית, את שאיפותַי והדגשתי כמובן את תפישת עולמי המרדנית כנגד כל צורת שלטון, ממש כמו השבועון הנועז, והוספתי שאני מתנגד לכל שאיפה לשלוט בבני אדם, במיוחד באנשים צעירים. הוא התרווח על כורסתו, נשען לאחור ומלמל כמו אל עצמו, תוך שהוא מקיש במרץ בעטו על קלידי מכונת הכתיבה: "רק מהצעירים תבוא המהפכה".

בהמשך הציע לי סיגריה ושאל בישירות מפתיעה, שהציפה אותי בגל של אושר כמוהו לא חשתי מימי, על מה אני רוצה לכתוב. אמרתי לו שאני רוצה לכתוב על הקשקוש המקושקש שבו משרד החינוך נימק את ביטול הופעת להקת הביטלס בישראל. אז שאל אותי לשמי. עניתי: "פטר קליין".

"יפה פטר. נושא מצוין... אבל תכתוב מנקודת מבט של איש צעיר, לא את הדברים הלעוסים שכבר כתבו לעייפה, מובן?" אמר והוסיף במהירות, מבלי שתהיה לי שהות לענות. "אתה תכתוב בשם העט גרשון זוהר מירושלים, אחרת יעשו ממך קציצות בבית הספר ותשמור את הדבר בסוד, כי המטומטמים האלה ממשרד החינוך חושבים שאנחנו בעיתון משחיתים ומקלקלים את נפשו של הנוער".

חשתי שמחה וגאווה גדולה! אני כמעט בן שמונה־עשרה וכבר יש לי שם־עט בעיתון! ועוד 'העולם הזה'!!! כשיצאתי משם ממש רקדתי משמחה והאצתי את צעדַי כדי לצנן את הרגשתי ההולכת וגוברת ושוב כיוונתי צעדַי לעבר הכיכר, שנראתה לי הפעם שמחה ועליזה מתמיד. עולם שלם ואינסופי ממתין לי, פני נחשפו למשב המלטף שנשב מן המזרקה השוצפת שלמרגלותיה ישבו חברֶה צעירים, לבושם מרופט, שניים מהם פרטו על גיטרות, וכאילו בהזמנה החלו לשיר את השיר החדש של הביטלס Ticket To Ride. תחושה אדירה של חופש מילאה אותי. מעכשיו דרכי סלולה אל האושר הנצחי!

למרות שרציתי להכריז על אושרי מול כל העולם, שמרתי באיפוק רב את הדבר בסוד מוחלט, מחשש שהדבר ידלוף, כפי שהזהירני שלום כהן, שאימצתיו כפטרוני לעתיד המזהיר, והייתי מאושר ששמי, הבדוי אמנם, התנוסס לצד שמות עיתונאים שהערצתי.

ואולם כשהתיישבתי לכתוב בשעת לילה מאוחרת את המאמר, מתחבט שעה ארוכה איזה כותרת משעשעת ודוקרנית לתת לו, נפלה עלי לפתע לֵאות עצלה. שכבתי על המיטה ושוב ניסיתי לאמץ את מוחי בשאלה איזו כותרת אתן למאמר, אך שום רעיון לא עלה במוחי. אט־אט, מאפס מעשה, נעו מחשבותי אל המוסיקה שהגיעה יחד עם משב רוח חזק ומלוח מהים הפתוח, וחדר מבעד הווילון של חלון חדרי הפונה אל טיילת הרברט סמואל, ממלון 'דן' החדש המפואר שנבנה לתיירים אמריקאים עשירים ממש מול ביתנו. כאילו לגרד על פצעֵי ייסורי כתיבתי, בקע קול צווחני מרגיז מהמלון שניסה לחקות את הזמר ניל סדקה ב־'Oh Carol!'. קמתי ממיטתי, סגרתי את החלון ועברתי לשבת ליד השולחן, מנסה להיאבק בכותרת הסרבנית המסרבת להופיע. מהחום הרב נטפו עלי אגלי זיעה. במוחי החלו לנקר, להכעיס, ספקות מטרידים לגבי כל העניין... ניגשתי לחלון, פתחתי אותו ושוב נשבה רוח נעימה, אלא שהשכן הצווחן היה מנסה עכשיו בקול הטווס שלו דווקא שיר של אלביס פרסלי...

היה זה המאמר הראשון והמייסר ביותר שכתבתי בחיי. אינסוף מחיקות, מחיצת דפים באגרופי, שריפו את ידַי וכמעט גרמו לי להתייאש, ורק ההדרכה הסבלנית והמעודדת של שלום כהן הטוב מנעה ממני לעשות כך. לבסוף הודיעו לי שהמאמר יתפרסם בעיתון שיוצא לאור למחרת.

בשעת בוקר מוקדמת מאוד, כחצי שעה לפני פתיחת דוכן העיתונים של מר רוטברד ברחוב בן יהודה, כבר המתנתי בהתרגשות גדולה כמו מאהב לאהובתו במפגשם הראשון, משוטט הלוך וחזור משפת הים חזרה לבן יהודה, להעביר את הזמן, שכמו להכעיס את נפשי הממוטטת סירב לחלוף. לבסוף הגיע מר רוטברד, פתח בסבלנות מעצבנת את הדוכן, סידר לאט־לאט את העיתונים כשהוא פורט על עצבי המרוטים.

עמדתי באמצע הרחוב, פתחתי את העיתון בידיים רועדות. לבי הלם בחוזקה כשראיתי את המאמר מודפס בשחור בוהק, ובראשו כותרת אדומה על רקע תמונת שר החינוך, "איוולת ראשי משרד החינוך - חיפושיות הקצב במשטר הבולשוויקי!" זעקה הכותרת ומתחתיה התנוסס בשחור שמי הבדוי, אבל עדיין שמי החדש, גרשון זוהר. שמרתי היטב את הגיליון בילקוטי, ובמשך ימים רבים הצצתי בכל הזדמנות במאמר המודפס.

וכך, מעודד מאוד, התחלתי להתכונן לקראת כתיבת מאמרי השני בשבועון, ושוב על איוולת משרד החינוך, והפעם מאמר הקשור לפרנץ קפקא, עמיתי תושב העיר פראג, שכותרתו 'קפקא והאיוולת הכפולה של משרד חינוך'.

 

 

2.

 

המורה לספרות חמור הסבר שלנו, שכאילו ייסורי כל העולם נחתו דווקא על פרצופו המעונה, שהתנשא לגובה של יותר משני מטר - עד שהמצח והפדחת שלו, שחבטו במשקופי הדלתות, היו מעוטרים בפלסטרים - לימד את 'המשפט' של קפקא כאילו היה מדובר במשפט של ממש, משפט איום ונורא, הדומה לזה שבן אדם מהיישוב ניצב בפניו מדי יום ביומו אל מול שרירות החוק במערכות הביורוקרטיות (יום יבוא וגם אתם תחושו בזה, תלמידים...), שהוא אינו יכול להתמודד אִתן, וכך מתגלגל כפושע נקלה מול הרשויות, אף שהוא אינו אשם. במילים אחרות, מערכת 'המשפט' של קפקא הוצגה כמשל לביורוקרטיה היומיומית השוחקת, בה ניצב האדם הקטן חסר ישע מולה. כך המורה.

תחושותי אמרו לי שזה ממש לא זה. ליבת 'המשפט' ביטאה משהו אחר לגמרי, לא ביורוקרטי בעליל, משהו שעניינו חוסר האונים של היחיד להתנהל בעולמנו, אל מול המצבים הבלתי נסבלים לפניהם הוא ניצב חסר ביטחון. כך מול הוריו, מוריו, חבריו, מול האלוהים, מול עצמו, ומול המראָה, מאז יצא לאוויר העולם. כך הרגשתי אני מדי יום, מאז שאני מכיר את עצמי: חסר ביטחון, מבויש ואשם על כל שעל. בדומה ליוזף ק., גיבור הספר, הייתי נבוך לעתים קרובות ממשפטים שהיו נפלטים מפי, אשר מיד התחרטתי עליהם, כאילו בא קץ לעולם. נרתעתי מכל מבט שנדמה היה לי כאילו אני אשם במשהו, מנסה לגונן על ישותי שנדמתה כהולכת ומתערערת בעיני עצמי, או בעיני האחר. מבחינתי, להתנהגותו הגמלונית של גיבור 'המשפט', אותה ניסה להסתיר, כמוני ממש, לעתים בהצלחה ולעתים ללא הצלחה, לא היה קשר עם מערכות השלטון (שמנחת זרוען, כמו שאר בני גילי, עדיין לא ממש סבלתי). הלא קפקא, באירוניה שלו, בנה תפאורות מגוחכות, עליות גג אפלות, היכל משפט משונה, שופטים עלומים הדומים לקריקטורות כאשר הם מתגלים, שהנאשם לא יודע את זהותם. כל זה כדי לאשש את אמירתו הברורה, שכך לא נראה באמת בית משפט וכך לא מתנהלים דיוניים משפטיים! הרי אני בעצמי נחשפתי למציאות עולם המשפט המוחשי, כאשר היינו נעדרים או חומקים משיעורי בית הספר להצגות בוקר בקולנוע או לבתי משפט, צופים בהתרגשות בדיונים המרתקים שהיו פתוחים לציבור הרחב. משפטים פליליים אמתיים! הכול היה אפוף אווירה של כובד ראש, עם שופט אחד או שלושה שופטים, היושבים על כס המשפט המוגבה, מורם מעם, עוטים על עצמם גלימות שחורות, סניגור וקטיגור חמורי סבר, וספסל עליו ישבו נאשמים אמתיים, חלקם רוצחים, מקשיבים בדומייה לדיונים שיחרצו את גורלם.

לא כך מתואר עולם המשפט אצל קפקא.

לילה אחד קראתי בפעם השנייה את הסיפור הזה מתחילתו עד סופו ומצאתי את עצמי צוחק מהניסיונות הפאתטיים שנקט הגיבור, יוזף ק., פקיד הבנק הצעיר, כיצד להתחמק מהאשמה פתאומית הנוחתת עליו בוקר אחד, שבעטיה נעצר בחדרו על ידי אנשים עלומים, מגוחכים, אלא שהוא בעצמו לא יכול לדלות מסוהריו מה הדבר שבגללו הם כולאים אותו שם. מתחילתו של הספר ועד סופו, מנסה הגיבור להעניק פרשנויות למציאות המאיימת - משפט שנערך באולמות משונים שנראים כמו חדרי אוכל בבתי יתומים באנגליה של צ'רלס דיקנס, על ידי שופטים ותובעים מוזרים וקהל המתנהג כאוסף של פוחזים – שעה שהגיבור האומלל מנסה להעניק למצבו פרשנויות הגיוניות, לכאורה לכל בר דעת. אלא שכל השערותיו מתגלות כמופרכות. שיאו של האבסורד הוא, שמתחילתו ועד סופו של הספר, מעולם לא נאמר ליוזף ק. במה הוא נאשם בדיוק, חרף נחישותו וניסיונותיו המכמירים להבין על מה ולמה. כך, למשל, אותו תיאור של מבוכה וחידלון, כאשר הוא רוצה לברר עניין המציק לו מאוד - והוא, המסכן, שרק בבוקר נאסר לפתע בחדרו ושוחרר גם כן באופן מפתיע באותו יום, על ידי שוטרים שלומיאליים, שלא נראים כסוהרים, אלא בעיקר כרמאים קטנים שמעיזים לגנוב בהיחבא את ארוחת הבוקר שלו - נחרד ממעצרו ושחרורו הבלתי מוסברים. אז המתין לשעת ערב בקוצר רוח, עד בוא שכנתו העלמה בירסטנר, יצור מפוחד בעצמו, כדי לנסות לגלות בעזרתה מה הסיבה למעצרו, אף שהוא חושש גם ממנה, משום שנראה לו שגם היא שותפה לקונספירציה. ואולם, היא מתבוששת לחזור לחדרה מבילוי לילי...

וכך מתאר קפקא את עולמו המתערער בהדרגה של ק., פקיד בנק שעד כה היה בטוח בעצמו עד כדי יהירות גבוהת־לב, ואני מצטט, מתנצל על הקיצורים ההכרחיים מ'המשפט':

 

עד אחת עשרה נשאר ק. לשכב במיטה מעשן אבל גבר עליו קוצר הרוח והוא קם ויצא אל הפרוזדור כאילו היה בכוחו להחיש על ידי כך את בואה של העלמה בירסטנר... היה כבר אחרי אחת עשרה וחצי כששמע קול צעדים מחדר המדרגות... העלמה בירסטנר היא שבאה הביתה... משמע שזהו הרגע לשוחח אִתה, אלא שלמזלו הרע שכח להדליק את האור בחדרו ואם יגיח מתוך האפלה למסדרון זה עלול להיראות כהתנפלות ויפחיד אותה מאוד ומתוך חוסר הישע וכיוון שלא יכול לאבד אף רגע הוא התחבא (וצייץ) חלושות מבעד סדק הדלת 'גברת בירסטנר'...

 

איזה תיאור מופלא של רגעים מוכּרים שהייתי חש מדי יום ביומו, שנדמה היה לי כאילו מקננים בי, אך ורק בי, של חוסר אונים, חידלון ובושה מפני עצמי. והנה מצאתי בקפקא חבר חדש, שותף לייסורי ההתבגרות שלי! תבורך מכל בנאדם עלי אדמות, פרנץ קפקא שלי!

כך הוא הפך עבורי למעין איש סוד, שלא היה לי אף סופר כמוהו לפניו. והיה ההומור החד, המיטיב לתאר רגע של הסחת דעת אנושית כקומיקס מזהיר, כאשר נכנסת בעלת הבית גברת גרובאך לחדר בו נאסר ק. באותו בוקר על ידי השוטרים. אלא שבאותו רגע, הנראה בעיניו קריטי לגורלו, מתמקדת תשומת לבו דווקא: "...בחגורת הסינר שעליה, שהידקה את כרסה האדירה כמין חתך עמוק, הרבה יותר מכפי הצורך, מעל מותניה". גאון! גאון! צרחתי ללא קול מתוך הבטן.

למחרת, כששיתפתי את המורה לספרות בתובנותי על ההומור של קפקא, הוא התכווץ, קימט את מצחו, הוורידים והנימים המשתרגים על פניו האדימו והכחילו והוא פלט בפסקנות רגזנית כשהוא סופק כפות ידיו בתנועה חדה, כמנסה להרוג זבוב טורדני: "'המשפט' מתאר מציאות של ממש, מר קליין. קפקא הוא סופר ריאליסטי בכל הקשור לביורוקרטיה השוחקת את האדם, בורג בעולמנו, וגם משל לדיקטטורות, זאת למרות התחושה הסוריאליסטית השולטת בסגנונו של הספר. ואינני יודע, פטר קליין", סינן בלעג, "היכן מצאת הומור בספר. אין בספר הומור מי יודע מה", ועבר לנושא אחר, שמציג קפקא לדעתו, עניין הרֶה גורל, בעל משקל קיומי לאנושות כולה, כאילו מדובר לפחות בהגיגיו של 'המלט', שאת המונולוגים שלו "להיות או לא להיות הנה השאלה, מה נעלה יותר הם לעמוד מול גורל אכזר... וכו' וכו'", נאלצנו ללמוד לבגרות בשיעור אנגלית. כנראה שאותו חוש הומור דק, שחלקתי עם קפקא, ירשתי בגנטיקה השרדנית של בני המין הצ'כי מסוגו של קרל צ'אפק, שלא התאים למורה חסר ההומור.

לפתע השעין המורה את שתי כפות ידיו על השולחן, ולאחר רגע קצר, נשא מעל כתפיו את ראשו הגדול, ששיבה מוקדמת זרקה בשערו, כיווץ את גביני עיניו המיוסרות, הביט בי בחומרה והתיז לעברי מבין שפתיו הדקות והקפוצות: "שוב אני שואל, פטר קליין. אינני מבין, היכן אתה מוצא הומור בספר, או שמא טחו עיני מראות, שבין כה וכה הן קצרות ראייה, לראות את הדבר". כך ניסה לשעשע את התלמידים, הסיר את משקפיו עבי העדשה, ניגב אותם והסב עיניו אל הכיתה כולה, לראות איזה רושם יצרו דבריו. צחוק בודד עלה מהספסל הקדמי שגם הוא, נשמע לי יותר כשיעול אסמטי.

שתקתי.

"נו פטר, אני ממתין לתשובה", שב והתעקש המורה והביט בי בעיניו החמצמצות תמיד, כאילו על כתפיו הצרות הוא נושא בסבל העולם שהביא עליו מקצועו הארור, ועם זאת היו פניו המיוסרים לובשים חזות של כוח מעצם מעמדו הרם. הוא פסע ברגליו הארוכות שהיו כמעט מגיעות יחד עם חגורת מכנסיו אל חזהו - הלוך וחזור מהבמה הקטנה ועד הדלת, משלב את ידיו לאחור, נימי הדם הדקיקים בפניו בלטו עוד יותר באופן משונה על לחייו שהסמיקו מכעס, מתהלך כמו מנצח מהולל לאחר קרב שחמט.

"המורה", השבתי בזהירות, "האם התמונה בעמוד 43 של האנשים הלבושים בשחורים בבית המשפט המוזר, מצמידים כריות משי לראש מפחד שהתקרות הנמוכות כל כך יפצחו להם את הראש, זה לא הומור?... (אני נשבע לכם בכל היקר שבאותו רגע לא התכוונתי להעליב את המורה הענק עם הראש שהמשקופים התעללו בו), או תמונת חדר עורכי הדין שנמצא בקומה שמעל אולם בית המשפט, חדר שיש בו חור קטן ברצפה, ככה שלפעמים קרה שעורך דין הכניס בטעות מתוך חוסר זהירות את הרגל לחור שברצפה והרגל השתלשלה מהחור לחדר מתחתיו, זאת אומרת לקומה הראשונה שהייתה אולם בית המשפט, מתגלה פתאום באמצע הדיון בתקרת בית המשפט לעיני השופטים והקהל - אלה לא תמונות עם הומור?"

כל הכיתה פרצה בצחוק רם, והמורה עמד לרגע על מקומו נבוך (אלוהים יהיה עדי שלא רציתי להביך אותו), ניגש אל השולחן וחבט בו באגרופו בחוזקה להשתיק את מצהלות צחוק התלמידים שהופתעו מהסטנדאפיסט המפתיע של הכיתה.

"שקט! אני מבקש מכולם שקט! פטר, האם התיזה שלך מעידה על משהו שאנו לומדים בכיתה?" ומבלי שהייתה לי שהות להשיב, ומוטב שכך, שב המורה לנסות להוכיח את צדקתו ברצינות רגזנית, הטריח שוב את הכיתה בהרצאה ארוכה ומשמימה על עמידתו של ק. מול השלטון, כאילו היה ק. מעין סוקרטס מודרני לפחות לפני לגימת כוס הרעל, הנלחם עד הסוף נגד מאשימיו, והמורה היה מגביר את קולו מדי פעם, מנסה לשכנע את התלמידים בצדקתו, אבל דבר לא עניין אותם באמת, לא הוא ולא אני, מלבד האפשרות להשתעשע בכל הזדמנות ולחוות עד תום את עורקי נעוריהם השוקקים.

 

וכאן בעצם מתחיל עיקר סיפורנו.

לילה אחד, בשכבי על מיטתי בחדרי, קורא את 'המשפט' בפעם המי־יודע־כמה, מוצא עוד ועוד סימוכין להומור הנהדר, דפדפתי אל סוף הספר – שם מתואר רגע ההוצאה להורג, רגע שאמור להיות טראגי והופך לפאתטי, אם לא משעשע למרות המעמד, כאשר שני השומרים־תליינים הלא אמיצים במיוחד, מעבירים את הסכין אחד אל השני כמסרבים לקחת אחריות ברגע האמת בו הם מחויבים לבצע את הפקודה. איזה רגע צ'רלי צ'פליני טראגי־קומי גאוני! (כילד הייתי כרוך אחרי סרטי צ'רלי צ'פלין שהוצגו ב'מוגרבי'), ומשום מה, או נכון יותר יהיה לומר כנראה מסקרנות בלתי מסופקת מן הספר, דפדפתי באותו לילה עמוד נוסף, למקום שאף פעם לא הייתי נוהג לקרוא, דהיינו, לסיומו של הספר, שם נכתב דבר העורך או מבקר ספרות, שבדרך כלל הייתי פוסח עליו במהירות. באופן מפתיע גיליתי שם דברים שריתקו אותי: ערך את אותו ספר, אדם בשם מקס ברוד. הוא כתב על יחסים מאוד קרובים ומורכבים שהיו לו עם קפקא בפראג, וסיפר שקפקא הפקיד בידיו צוואה, בה ציווה לשרוף את כתביו לפני מותו ואותו ברוד מנסה לתרץ מדוע סירב לקיים את הצוואה לאחר שפרנץ קפקא נפטר משחפת ב־1924.

בבת אחת נרתעתי בתדהמה כלא מאמין למראה עיני וקפצתי במהירות ממיטתי: הייתכן שאמא בחושיה הפרקטיים צדקה? לשרוף את הספרים?! מי זה הסופר המטורף שירצה לשרוף את ספריו?

ומי זה האדם הזה מקס ברוד, שקפקא הטיל עליו את המשימה הסדיסטית להיות תליין ולשרוף את כתביו? הפתעתי גדלה, כאשר אמר לי המורה למחרת, במענה לשאלתי, מופתע למדי נוכח ניצני סימני שיתוף הפעולה מצד תלמידו הסרבן, שאותו מקס ברוד, סופר צ'כי בעצמו, שסירב לשרוף את כתביו של קפקא חי וקיים, למרות ארבעים השנים שחלפו מאז מותו של קפקא, והוא גר לא רחוק ממני ברחוב הירדן קרוב לחוף הים, שהוא גם לא רחוק מבית הספר. המורה צחק בקולו הדקיק ואמר שהוא דווקא זוכר את מקס ברוד. אנשי 'תל אביב הקטנה' ראו בו טיפוס די משוגע, נמוך קומה באופן יוצא דופן, שהיה מסתובב בחמסין הכי גדול בתל אביב חנוט בעניבה ובחליפה. כל תל אביב הקטנה הייתה צוחקת על הצ'כי המשוגע שעבד בתיאטרון 'הבימה'. המורה המשיך וסיפר שמקס ברוד היה עוזרו של קפקא בפראג וגם העורך של כמה מספריו, וכי זה נכון שברוד לא קיים את צוואתו של קפקא ולא שרף את כתביו ובשל כך הואשם על ידי רבים במרמה, דבר שגרם להרס הקריירה של ברוד.

"הוא לא היה מוכן לקיים את הצוואה", המשיך המורה כשהוא מטייל לרוחב הכיתה, ידיו שלובות לאחור, "והוא עשה, כך אומרים מומחים, כמה דברים לא ישרים בכל הקשור לכתביו של קפקא, בין היתר ערך ושכתב את הכתבים לאחר שקפקא מת, ללא רשות קודמת של הסופר, תוך שימוש במניפולציות לא לחלוטין כשרות. זה נכון", מיהר המורה הקפדן לציין, כדי שלא יחסיר שום פרט, "שמקס ברוד הציל את הכתבים של קפקא מכיליון מפני הנאצים שאיימו להשמידם בגלל יהדותו של קפקא, אבל רוב הדברים שנעשו על ידי עוזרו של קפקא בנוגע לספריו נעשו בדרכים נסתרות, לא חשופות לאור השמש, אם אפשר להתבטא בלשון עדינה. מדוע? יש שמאשימים אותו בבצע כסף. אמרו עליו שהוא 'מתחזה, רמאי ונוכל', זה לא אני אמרתי", מיהר המורה להקפיד על קורקטיות אירופאית מהוגנת, כדי שלא יישמע כרכלן זול המקלקל את נפשות העוללים הרכים. "את זה שמעתי ממבקר הספרות החשוב ג. שגינה את מקס ברוד בהרצאה שנשא בפני באי המועדון הליברלי, זו בהחלט לא דרך ראויה ומגונה לבקר אדם בכינויים מעליבים, גם אם אתה סבור שהוא נוכל. אבל לא חסרו למקס ברוד יריבים, חלקם אנשים רציניים וחשובים מאוד הרחוקים מתככים ואין להם עניין בסתם רכילות. כך שאני ממליץ לך לא להתפתות לדברי האפולוגטיקה שברוד מספר על עצמו ב'אחרית דבר' שכתב ב'המשפט'. כל דבר, לטוב ולרע יש לבחון בכלים ביקורתיים קפדניים ביותר, אבל", קם המורה מכיסאו, רומז שמיצה את הנושא, "מכל דבר רכילות אני מבקש להתרחק בשיעורי הספרות כי הם טפלים ולא ראויים בתכלית ליצירתו של קפקא", וסינן לעברי בטרוניה בלתי מובנת. "ואני אינני מעודד אותך, פטר היקר, לעסוק גם בזה... ואגב, קפקא כלל אינו מצחיק", עיווה את פניו בחיוך לועג ומעורר דחייה.

כאן התעורר אצלי כלפי המורה מין 'דווקא' כפול ומכופל, מעבר למאמר שהתכוונתי לכתוב ל'העולם הזה' אודות הטיפשות של משרד החינוך בכל הקשור לחובה ללמוד את קפקא. מאותו רגע דווקא התמלאתי תשוקה עזה לחדור אל אותם חומרים שנקראו בפי המורה 'רכילותיים', תכנים שריתקו ומשכו אותי עוד יותר לגיבורים האמתיים של הסיפור מאחורי הסיפור! נראה שמצוי כאן חומר אנושי העשוי מכוחות מסתוריים, אפלים - מדהימים בפוטנציאל הגלום בהם, שעלילותיהם התרחשו בפראג עיר הולדתי, ואולי נרקמו חייהם אפילו ברחוב בו נולדתי בעיר העתיקה, קרוב לפסל המפורסם של יאן הוּס. ללא ספק, עוזרו של קפקא חי וקיים עדיין בינינו?! ובנוסף לכול רמאי? מניפולטור ששינה את צוואתו של הסופר הדגול ושִכתב את ספריו? הרי זה סיפור קרימינלי המעמיד כחשוד את עורך 'המשפט'. זאת ועוד: החשוד העיקרי גר ממש כאן - בתל אביב הקטנה שלנו. איך ומדוע הגיע מפראג לכאן? התרגשות גדולה הרטיטה והתפשטה בכל נימי נפשי: אם אנהג בחוכמה, אני עומד לפתור כמה חידות לא קטנות! דמיונותי הפליגו רחוק: בידי סנסציה ואִתה אכנס לעורך שלום כהן שיפרסם את גילויי הבלעדיים בכותרות ענק ב'עולם הזה'. דרכי סלולה לקריירה שתמריא בבת אחת!

 

המכבסה של אבי שכנה ברחוב הירקון הצמודה לבית מפלגת מפא"י, שהייתה מפלגת השלטון. מגיל עשר הייתי עוזר לאבי בעבודתו - לקפל את הבגדים, כאשר מטרתי האמתית הייתה לראות במו עינַי אנשים חשובים, שרים, חברי כנסת ושחקנים מפורסמים, נכנסים במלוא דמותם וצלמם אל בית המפלגה, אלה שאת תמונותיהם זכינו לראות רק מעל דפי העיתונות ויומני החדשות בקולנוע, או פעם בארבע שנים כאשר המונים צפו משולהבים בדמות של מנהיג שנראה זעיר בגודל סיכה, מנופף במרץ רב אל הקהל הרב בנאום בחירות על מדרגות קולנוע מוגרבי. לבי החסיר פעימה כאשר גדולי המפלגה, ובהם מייסד המדינה, דויד בן גוריון, ראש הממשלה לוי אשכול והשרה גולדה מאיר, היו באים לעתים נדירות בעצמם, לכבס או לגהץ במכבסה שלנו, שקראו לה בעיתונים בהלצה "המכבסה הגדולה של מפא"י", כינוי לקרבות הפוליטיים שהיו מתרחשים תדיר בין ראשי המפלגה המאוסה על אבי, "מפלגה של רוסים ופולנים", היה אומר בביטול.

החלטתי שייתכן שהאישיות המסתורית, מקס ברוד הצ'כי, החנוט בחליפותיו, כפי שתיאר המורה, נמנה עם לקוחות אבי. כששאלתי אותו אם הוא מכיר את מקס ברוד שגר ברחוב הירדן, אמר ביראת כבוד של ממש, "אה! דוקטור ברוד", והוסיף שבדרך כלל מגיעה אליו אשה עם הכביסה של ברוד, וכשהיא חולה ברוד מגיע למכבסה בעצמו והם משוחחים שיחות ארוכות, ואבי הוסיף והשיב לשאלתי, שמקס ברוד הוא בכלל לא משוגע, כפי שהרכלנים של הברנז'ה הרוסית נוהגים לספר, והוא, כלומר מקס ברוד, אפילו נחמד מאוד ומשכיל מאוד ועובד בתיאטרון 'הבימה'.

"הוא היה סופר גדול ומפורסם, מאוד, מאוד, מאוד!... בצ'כוסלובקיה, בגרמניה ובכל העולם, והיה חבר טוב מאוד של מי שהיה נשיא הרפובליקה הצ'כוסלובקי, הגדול מכול מנהיגי העולם, תומאש מסריק".

"ומה בקשר לסיפור שברוד רימה את הסופר פרנץ קפקא?" התעקשתי.

"לא רוצה להיכנס לסיפורים האלה", אמר אבא. "אני לא מתעסק עם שטויות כאלה על לקוחותי, בטח לא על דוקטור ברוד", ולחץ על כפתור הקיטור של המגהץ, שהוציא מתוכו סילון לבן ומעובה ברעש גדול, כאילו היה רוצה לנופף אותי מעליו ובכך לרמוז שדי לשיחה שנטתה לכיוונים שלא לרוחו.

"אומרים שכאשר ברוד חי באירופה, זה היה עוד לפני שנולדתי", אמרה אמא כשהגישה לי מרק קרופניק לארוחת הצהריים, לאחר שחזרתי מבית הספר וניסיתי לדלות ממנה מידע אודות ברוד. "ברוד כתב דברים שהגיעו לאנטיסמטיזם, אומרים שהוא כתב דברים רעים על היהודים של פראג שדיברו גרמנית. גם אני לא כל כך סבלתי את היהודים האלה אז שיכתוב עליהם כמה שהוא רק רוצה. מה אכפת לי. אבל קראתי ב־Israel Nachrichten שבאמצע מלחמת השחרור הוא כתב דברים לא יפים על המלחמה שלנו ועל האנשים שלנו וגם אומרים שהוא היה בקשר עם הערבים. תשמע פטר", ניגבה בסינר את ידיה הרטובות, "אני לא רוצה לדבר לא עליו ולא על קפקא שלך. הכול פורנוגרפיה שמבזבזת יותר מדי זמן בשביל כלום. לך תלמד דברים טובים, עוד כמה חודשים יש לך מטורה (בחינות בגרות) ואתה מתעסק עם שטויות?! אתה צריך ציונים טובים בשביל שלא תעבוד במכבסה כמו סוס מהבוקר עד הלילה כמו אבא שלך".

"מי יודע על ברוד?" חזרתי אל אבא מנסה לדובב אותו.

"יודעים", אמר לי אבא, "'הזקנים, מהבימה', אולי שחקנים, נדמה לי שברוד כתב עם מישהו פרויקט לתיאטרון מהספר 'החייל הטוב שווייק' – שכתב ירוסלב האשק זיכרונו לברכה, צ'כי, גוי סימפטי ואוהב חיים, נשים, אלכוהול, שתיין גדול וסופר עוד יותר גדול, דרך אגב, אתה יודע, שבקיבוצים אוהבים את מקס ברוד ומזמינים אותו לתת לקטורות על מוסיקה, על רילקה ועל שייקספיר. ואולי מכירים אותו גם אנשים שעבדו עם ברוד בשביל להוציא מפראג את הכתבים של קפקא, בדיוק אני לא יודע עד הסוף... "

"להוציא את כתבי קפקא?"

"כן".

"אתה מתכוון: להבריח את הכתבים, אבא?"

"כן, הנה עוד מילה שלמדתי ממך בעברית, פטר. איך כותבים את זה עם חֵית או עם כף סופית?"

"חֵית אבא. למה היו צריכים להבריח את כתבי קפקא?" שאלתי.

"כי הנאצים רצו להשמיד אותם".

"אני יודע ו...?"

"וברוד עשה טריקים לנאצים".

"ברוד?"

"ברוד".

"והצוואה של קפקא. שמעתי שברוד לא קיים אותה".

"תשאל את ברוד", צחק אבא, "הוא בעצמו כתב שהוא לא שרף את הספרים של קפקא".

"במקרה אבא, אם אפגוש אותו אפשר להגיד לו שאני הבן שלך?"

"נו, בטח. זה לא שקר. אני מקווה שגם אמא חושבת ככה..."

וואו, הרהרתי נרגש, הברחתם של כתבי קפקא מהנאצים, על ידי מקס ברוד, האיש המסתורי מרחוב הירדן! זה סיפור בלשי נהדר ונועז שהתרחש בפראג, עיר הולדתי.

רקמתי במוחי מזימה לפגוש את מקס ברוד.

אבוא אליו כמובן עם רצון לפתור כביכול את הוויכוח ביני לבין המורה שלי לספרות, שאמנם עניין אותי, אבל היה כמובן תירוץ לדבר היותר גדול: רצוני לפתור את השמועות אודותיו ויחסיו עם קפקא, חברו הטוב ביותר, שהפר את צוואתו, ועוד דברים הקשורים ליחסיהם: דמויות שכמו היו לקוחות מסרטי אימה המתרחשים במצודות אפלוליות, עלילות פראג הלילית לדורותיה, על בתיה, וסמטאותיה, מבוך גדול ואינסופי שכולו סרט אחד גדול.

אבל קודם למימוש תוכניותַי, נכנסתי לארכיונים של העיתונים 'דבר' ו'הארץ' וספריית 'בית אריאלה'. גיליתי שם מספר רב של מאמרים מרתקים שהכינו אותי לקראת פגישה עם מקס ברוד, אבל אלה נתנו לי רק קצה חוט של התמונה. את מזימתי ביצעתי באופן פשוט להפליא אם כי לא קל.

 

 

3.

 

לאחר רגעים ארוכים שעמדתי מהוסס, לבי פועם מהתרגשות מול דלת הכניסה לביתו של מקס ברוד, מצטנף במעילי מפני הגשם העז - כך פתאום באמצע החמסין - שליווה והרטיב אותי עד לשד עצמותי על אף המטרייה, ולבסוף - על החיים ועל המוות - דפקתי בדלת.

זו נפתחה ועל הסף עמדה אשה חמורת סבר, מבטה קר וענייני, לבושה בבגד קל ופרחוני ועליו סוודר בגוון תכלת־ירקרק, חבושה במשקפיים, נתונים, במסגרת שנהב שקופה ושיער כסוף דליל. היא פתחה את הדלת ושאלה בקול יבש וסמכותי לרצוני. בקול מגומגם ברוד, אם אפשר. האשה (שיתברר שהייתה מזכירתו ולא אשתו - עוד עניין מסתורי לכשעצמו) לחצה את ידי הקפואה בנוקשות והציגה את עצמה כשהיא עומדת בפתח הדלת: "היד שלך קרה, בחור, אני גברת הופה, אסתר. אני מכירה את אבא שלך, אתה מדבר גרמנית מר קליין? אביך מדבר את השפה", הפתיעה אותי בגרמנית במבטא צ'כי.

חשתי לא בנוח.

"כן", השבתי נבוך בגרמנית מגומגמת. כל זמן שאני מדבר גרמנית מחוץ לבית אני מרגיש לא בנוח לדבר בשפה זו, שפת אמי הראשונה, ומאבד את חוסר הביטחון. מילים פשוטות נתקעות בגרוני.

"מבין, גם מדבר, לא הכי טוב, גם לא קורא טוב". וכאילו לסייע במשהו להתגבר על מבוכתי הוספתי, "וגם צ'כית אני מבין די טוב". יתרון אשר, הסתבר, לא עשה רושם על הגברת שהייתה מיהודי פראג הוותיקים שהעדיפו בדרך כלל את הגרמנית על הצ'כית הנחותה.

"או! זה טוב, יהיה לי נוח לדבר אתך חצי עברית וחצי גרמנית בלי להתאמץ יותר מדי. למרות שהעברית שלי די טובה. המאמץ לדבר בשפה אחרת - זה לא עובר כל כך מהר".

לפתע שבו פניה ולבשו ארשת עניינית, על גבול החומרה, והישירה לעברי מבט נוקב שהחדיר בי מין תחושה מצמררת, עמומה ולא נעימה של חרדה מערערת.

"קבעת פגישה עם מר ברוד?" נעצה בי את עיניה החודרניות והחמירה את הנימה הנוקשה והתמציתית כמו הייתה נותנת פקודה בלי סימן שאלה.

השבתי על פי התוכנית המוקדמת שהייתה מוכנה אִתי, שיש לי שאלה הקשורה בלימודים שלי על 'המשפט' לקפקא, סוגיה שאין לי מענה מהמורה לספרות. שיקרתי והוספתי שהמורה לספרות שלח אותי. היא חייכה, מין חיוך אירוני, שנראה ככזה שגרם לה לא 'לקנות' את דברַי עד הסוף, כמו שאומר אבא, ואמרה בעברית מגורמנת: "הו, זה יפה מאוד שילדים מתעניינים בלימודים כמוך, כבר אין הרבה ילדים כאלה. היום הילדים מתעניינים רק בשטויות של ריקודים סלוניים ומכנסיים סמרטוטיים מאמריקה. טוף למה אתה עומד בחוץ? תיכנס, אבל תנגב את הרגליים טוף־טוף בסמרטוט, שלא יהיה לנו בוץ. תביא את המעיל, אתלה אותו לייבוש וגם את המטרייה ואבדוק אם דוקטור ברוד יאשר את הפגישה ואראה אם הוא בכלל פנוי. יש לו הרבה עבודה לגמור, מכל העולם שולחים לו ספרים ומאמרים כדי שיסתכל עליהם. שב בינתיים ליד התנור 'פרידמן', פטר אמרת שקוראים לך? לבן דוד שלי זיכרונו לברכה קראו פטר, אכין לך שטרודל שאפיתי היום", הודיעה ועקביה נקשו לעבר המטבח. חשתי כמו ציפור קטנה שבטעות חדרה יום אחד לחדרי מבעד החלון ועפה מקיר לקיר, לא יודעת נפשה ומקומה. ישבתי בקצה המרוחק של חדר האורחים, דחוק בין שני קירות, מזדקף קפוא על כיסא עץ נוקשה ללא משענת, ומבעד לזווית צדדית ראיתי אדם קטן מאוד־מאוד רוכן על הפסנתר ומנגן מנגינה שזיהיתי מיד. נעימה שהייתה לקוחה מ'מכתבים אינטימיים' של ינאצ'ק. בפעם הראשונה שמעתי אותה בעיבוד לפסנתר. המלחין ינאצ'ק היה מושמע דרך קבע בביתנו, לצד מלחינים צ'כים אחרים. הורי העדיפו לקנות פטיפון מאשר טלפון יקר המציאות, זו הייתה הבחירה שלהם בימים אלה, כשלקו־טלפון המתנת מינימום חמש שנים, וגם זה בתנאי שהייתה לך פרוטקציה אצל איזה פקיד במשרד הדואר מהמפלגה המתאימה, בדרך כלל מפא"י, שהורי לא נִמנו על יקיריה.

הגברת אסתר הופה נכנסה אל חדרו של האיש הקטן, המתינה עד שיסיים. מבעד לדלת הפתוחה ראיתי כיצד הרים את ראשו והקשיב לה מנענע בראשו. לאחר מכן הוא קם ממקומו נמרץ ופנה לחדר האורחים. הבחנתי בגבנון שהתרומם בין כתפיו שנראה קטן ממה שתיארתי לעצמי מקריאה אודותיו, חנוט בעניבה, קומתו נראתה לי כלא יותר ממטר וחמישים סנטימטר, גמד ממש... קמתי ממקומי במהירות, הוא קד קידה, לחץ ידי ואמר בחיוך: "מקס ברוד". הרכנתי ראשי ולחצתי את ידו והגבתי בגינונים מרכז־אירופאיים שלמדתי בבית, אגב הרכנת הראש: "פטר קליין, הבן של קלאוס קליין מהמכבסה".

"תיכנס־תיכנס לחדר העבודה שלי, גשם מרווה את האדמה ואת החיים, טוב־טוב", אמר, "אתה תלמיד בתיכון? יפה. זו פעם ראשונה שתלמיד בבית ספר תיכון מתעניין לדעת ממני אודות קפקא. באיזו כיתה אתה?"

"יוּד־בֵּית".

"נו, אתה כבר איש, בשנה הבאה תהיה חייל. אני מבין שמכריחים אתכם ללמוד את קפקא ועבור בני הנעורים זה כמו לבלוע שמן קיק". הוא צחק בחביבות כמבין עניין ופימתו רעדה, ואני הצטרפתי באופן אוטומטי לצחוקו כיוון שאמירתו של מר ברוד באה אלי בהפתעה גמורה, איש זקן בן הדור המיושן שקולע בדייקנות אל תחושות התלמידים המיוסרים.

"אסדר מספר דברים הפזורים על השולחן, ונתחיל נערי".

נשימתי כבדה עלי מהתרגשות ולשוני יבשה, השתדלתי לנשום ולפלוט באיטיות את האוויר, לבל תורגש נשימתי המתוחה. איך מתחילים לדבר עם סופר ששהה במחיצתו של קפקא כשם שהוא שוהה כעת במחיצתי אני, סתם נער.

"תרגיש בנוח עוד מספר דקות", שלח לעברי חיוך מעודד, כאילו הציץ בקרבַי המעורערים.

תנור הנפט הפיץ חום נעים, קירות חדר עבודתו היו מוקפים בספרייה שהגיעה עד לתקרה, שהייתה עשויה מעץ אגוז מבריק בגוון חום ומעוטרת במעין צריבות מפוחמות. בחזית הארון חלונות זכוכית, ידיות נחושת מעוצבות בסגנון מיושן. הספרייה הייתה עמוסה בספרים עתיקים, חלקם הגדול בכריכות עור מהודרות ישנות, שחורות, אדומות וחומות. בצד נערמו אריזות קרטון, מאיימות להתפוצץ מעומס תכולתן. בקצה המערבי של החדר עמד שולחן כתיבה כבד בצבע חום כהה, עליו היה מונח לוח זכוכית עבה, רגליו השחורות היו מעוקלות כלפי פנים והיו מחורצות בעיטורים שנראו כפרחים לא מזוהים. על השולחן היו מפוזרים ללא סדר דפים, עטים נובעים בשלל צבעים, ירוקים, אדומים, כחולים, אפורים ושחורים עם ציפורניים כסופות ומוזהבות ומנורת שולחן מעץ ועליה אהיל שקוף צהבהב, מוקף בעיטורי מתכת מגולוונת. במרכז החדר הייתה תלויה מנורת שנדליר מברונזה או נחושת, על הקיר הריק בפינת החדר הייתה תלויה תמונה קטנה ממוסגרת בעץ שחור ממנו ניבטה דמותה של אשה חייכנית, לבושה בשמלה שחורה וצווארון תחרה לבן. לא יפה ולא מכוערת, נעימה למראה. על השידה הקטנה מתחת לחלון הצפוני היה תלוי צילום ממוסגר של בחור צעיר, יפה תואר, שנראה משועשע מהפוזה שעטה על עצמו כדרך הגנגסטרים, מטורזן בחליפה איטלקית לבנה, חומד לצון בסיגריה דבוקה־תלויה ברפרוף נון־שלאנטי על הקצה התחתון של שפתו. ליד התמונה היה מוצב בקבוק קריסטל צ'כי כבד, החרוט נוטה כלפי מעלה, עם פקק עשוי אף הוא מקריסטל צ'כי בצבע כחלחל. צלעותיו הרבות של הבקבוק שברו את הבהקי האור לצבעים מרהיבים. הבקבוק היה מלא עד חציו בליקר או ברנדי, לידו ניצבו כוסיות קטנות, אף הן מקריסטל, חרוטות כלפי מטה, תואמות להפליא לצבע הבקבוק, וצורתן גם היא רבת צלעות, שאור השמש היה מתנפץ עליהן והופך לאינסוף רסיסים צבעוניים. וילון החלון היה עשוי מתחרה שקופה כמעט, שממנה ניבטו עצי האזדרכת וציפורים מטושטשות חולפות במעופן. מעל הווילון השקוף היה תלוי וילון נוסף - עליון, רקום עיטורים בצבע צהוב־זהב. אווירה קסומה של עולם ישן שררה בחדר, אפופת ריחות משכרים ולא מזוהים, ועם זאת מוּכרים מהיכנשהו, כאילו יובאו לחדר ממולדת זרה ורחוקה. במרכז החדר עמדו שני כיסאות עם מסגרות עץ שחורות מרופדות בבד קטיפה אדום בורדו ושתי כורסאות מרופדות בבד בעל גוון ירקרק־זית, שמשענותיהן היו מרופדות בבד לבן וחלקן העליון מעוטר בקצותיו בבד מלמלה ועליו רקומים פרחים אדומים וצהובים. מתחת לצילומי האשה והגבר השרמנטי ניצב פסנתר קטן, עליו עמדו צילומים לא מזוהים. הכול היה מונח בקפידה. ניכר שיד אשה אמונה סידרה הכול בטוב טעם.

מקס ברוד הושיב אותי על אחת הכורסאות. הגברת אסתר הופה נכנסה לחדר, הניחה על שולחנון קטן ונמוך שהביאה שתי פרוסות של עוגת שטרודל, מיץ פטל בקנקן זכוכית ושתי כוסות מזכוכית דקיקה, נוצצת בצבעי הקשת, שהונח על טס בגוון דהוי של עופרת עם עיטורים עדינים ולא מורגשים כמעט ויצאה בשקט, סוגרת מאחוריה את הדלת הכבדה. מיד לאחר שיצאה הפסיקו פסיעותיה להשמיע קול. היה ברור שהיא מצותתת מבעד לדלת.

ברוד חייך אלי ואמר במבטא צ'כי גרמני כבד: "אביך איש נחמד מאוד, אני אוהב את היהודים מהרי הקרפטים. בהזדמנות מסוימת אפילו ביקרנו שם קפקא ואני... אתה יודע שמאושוויץ שרדו הכי הרבה יהודים מצ'כיה הקרפטית? יהודים אמתיים, אנשים טובים, אנשי אדמה ועובדי כפיים. אנשים חזקים מאוד. עובדה, אין עבודה שאביך יוציא מהמכבסה שהיא לא טיפ־טופ... טוב ידידי הצעיר, הבנתי מאסתר שאתה מבין גרמנית. לא הייתי צריך אותה כדי לדעת שהבן של קליין מבין גרמנית, האינטואיציות שלי עדיין עובדות היטב למרות סקלורוזה פה ושם... אנחנו נדבר בעברית, ואשתדל לענות לשאלות שיש לך באשר ל'המשפט' של קפקא ועוד אי אלו דברים שתחפוץ לשאול, ופה ושם אם נצטרך, אצטט משהו בגרמנית מתכתובות שלי, כולל התכתבויות ביני לבין פרנץ קפקא הנמצאים בקלסרים באצטבאות למעלה בארון".

הוא חייך חיוך רחב, טוב לב, שחשף שני חריצים עמוקים בפניו שהיו גדולים יחסית לגופו, שנראה קטן עוד יותר מקומתו הזעירה בלאו הכי - גבנונו כאילו היה מכווץ את גופו עוד יותר אל תוך עצמו.

"יש אנשים שמתלוננים עלי שהעברית שאני מדבר גבוהה מדי", צחקק הישיש בשובבות נעורים עליזה שעמדה בניגוד מפתיע לגילו ולמעמדו הרם בספרות הגרמנית, כפי שאבא סיפר.

"תתפלא. אני מסוגל לשוחח ולהרצות באופן טבעי בעברית מדוקדקת על עניינים פילוסופיים ברומו של עולם בשפה שהצעירים מכנים 'עברית של שבת', אבל כשאני מגיע לחנות מכולת או ירקות, אני בבעיה גדולה! אינני מסוגל לקנות דברים פשוטים ביותר. אני כמו סגן ראש הממשלה שלנו אבא אבן, יליד דרום אפריקה, בוגר אוניברסיטת קיימברידג'. ידיד סיפר לי שכאשר היה אבא אבן שגריר ישראל באו"ם, האמריקאים היו צריכים מילון אוקספורד כדי להבינו, ואילו כשהוא משוחח עם חבריו בכנסת, הישראלים צריכים להיעזר במילון אבן שושן כדי להבינו. טוב, אפסיק לקשקש, כמו שהחבר'ה הצעירים נוהגים לומר, מה רצונך לדעת בחורי הצעיר?"

מיד ניכרה בישיש צניעות שובת לב, שגרמה לתחושה של רוגע וחמימות במחיצתו.

אנשים זקנים מעניקים לצעירים בדרך כלל תחושת שלווה, כאילו החיים מלאי האירועים שעברו עליהם, עולמות שלמים האצורים בתוכם מעניקים להם יתרון, אבל בשום פנים לא עליונות, אדרבא, מוכנים הם בנדיבות לחלוק בנחת את תובנותיהם ללא כפייתיות וביקורת, בגילם הטפות נראות טפלות ומיותרות - תרצה תקבל לא תרצה אל תקבל.

בתחילה גמגמתי ואמרתי כמה מילים על קפקא ועל הוויכוח שלי עם המורה לספרות שהביאני לכאן. לבסוף אזרתי אומץ ובתמימותי וחוסר ניסיוני הצבתי מוקש שאיים לחסל באחת את השיחה בעודה באיבה, ושאמצא את דרכי החוצה במחווה צ'כית מנומסת.

"מר ברוד", פתחתי את השאלה הראשונה בקריירה העיתונאית שלי, "קראתי את אחרית הדבר שכתבת ל'המשפט' והסתקרנתי במיוחד, מר ברוד... לגבי כמה דברים שכתבת עליו. משהו לא מסתדר לי... שמעתי מהמורה שלי לספרות שהיית העוזר של קפקא, אבל אבי סיפר לי שהיית סופר מפורסם בעצמך, וגם ביררתי קצת בספריות והייתי מופתע..."

ברוד קטע אותי בצחוק רם ועליז. לפתע שמעתי, או שנדמה לי, כאילו עלה מרחוק קול צחוק נחנק שהתפוצץ לרסיסים הולכים ומתרחקים עוד יותר, בהד עמום. האם אני מזהה את קולה של הגב' הופה ממלמלת בגרמנית "יה יה"? האם אנחנו שלושה באותו חדר, והקיר החוצץ הוא סתם קישוט שניתן להאזין דרכו? ברוד השתעל קלות והיה נדמה לי שהוא מנסה להתגבר על הקול הזר הנוסף ולא יכול לכבוש את צחוקו שהביך אותי עוד יותר. הוא קם ממקומו, ניגש לדלת, פתח וטרק אותה בחוזקה כאילו במכוּון.

"מעין שפת סתרים", פנה אלי בחיוך ובסבר פנים נעימים כאילו לא קרה כלום, ואמר בקול שקט שבקושי נשמע: "תבין פטר, הצחוק אינו מכוון כלפיך, אלא ששאלה זו חוזרת על עצמה שוב ושוב על ידי אנשים: זו טעות נפוצה, העניין שמכנים אותי 'העוזר של קפקא'". הוא התקרב אלי ודיבר בקול נמוך במיוחד, כמסתודד, חייך בלבביות, כמתכוון להשרות עלי תחושת נוחות שנגזלה רק לפני רגע קט לשמע צחוקי הלעג שבקעו מעבר לדלת. "יכול להיות שטעות זו נובעת מכך שהארכתי חיים כבר יותר מארבעים שנה אחריו, הרבה מעבר לשנים שהקציבו לי הרופאים עקב נכותי ומומַי הפיסיים", אמר בפתיחות ובגילוי לב, כאילו מדובר בדבר רגיל שיש לקבלו על אף הכול קבלה מוחלטת, חלק טבעי בלתי נפרד ממנו. "ולכן רבים נוטים לחשוב כיום שהייתי צעיר בהרבה ממנו, והאמת היא שקפקא ואני היינו באותו גיל כמעט, הבדל של שנה אחת. למרבית הצער פרנץ קפקא נפטר בגיל צעיר מאוד, היה בן ארבעים ואחת, ממחלת השחפת. ואילו אני התמזל מזלי שלא כמו משפחתי שנספתה בשואה - שרדתי. וחוץ מזה הטעות נפוצה בגלל סיבה נוספת: קפקא סופר כל כך מפורסם בעולם, ואני בסך הכול דרמטורג בתיאטרון 'הבימה', תפקיד אותו קיבלתי עם בואי לארץ ישראל לפני שנים רבות, ליתר דיוק ב־1939 בגלל שמי המוכּר באירופה כסופר ומחזאי... זה היה תפקיד כבוד שקיבלתי, אבל האמת היא שכיום, ב'הבימה' אני מין דרמטורג טרחן שאף אחד כבר לא מקשיב לו ולא מקבל את דעתו. היום זקוקים לי בעיקר בגלל מכתבי המלצה שצריכים שחקנים ובמאים מישראל שרוצים להופיע על במות וינה, ציריך וברלין, צריכים פרוטקציה ממני בגלל פרסומי בארצות הדוברות גרמנית, שם מציגים כל הזמן את המחזות שכתבתי. טוב עושים הצעירים האלה. בלי פרוטקציה לא הולך היום כלום..." והוא צחקק בטוב לב סלחני. "הנה, רק היום הייתה אצלי השחקנית אורנה פורת בשביל המלצה להופיע בתיאטרון בציריך. שחקנית טובה מאוד, במקרה זה לא הייתי צריך לשקר ומיד נתתי לה המלצה".

מבט אירוני נשקף מעיניו הצוחקות ולא היה בו שמץ של כעס או מרירות, ומיד הוסיף: "ודבר נוסף צריך לומר, אנשים בעולם עושים מיסטיפיקציה כל כך גדולה מקפקא שאין ברירה אלא שלסופר ענק כזה, והוא באמת ענק בין ענקים, כל מי שלידו הופך בהכרח לאיזה עוזר או תלמיד, אז למה שאהיה יוצא דופן? אבל אתה בוודאי רוצה לדעת מה קרה ביני לבין קפקא שם, בפראג?"

"כן, ועוד כמה דברים אם אפשר", גמגמתי כיוון שהוא ניחש נכון, וחשתי, שבין מדפי הספריות שבחדר, אצורים סודות שעומדים להיחשף בפנַי - ואני נמצא בקודש הקודשים של עבר מסתורי ואפל של פראג מולדתי, ואני היחיד בעולם שעומד להיכנס לסיפור הרפתקאותיהם המסתוריים של צאצאי המהר"ל יוצר 'הגולם'.

ברוד נמתח לאחור על הכורסא, כיווץ את שמורות עיניו, זמזם ותופף על ידית הכורסא את אחד המחולות הסלאביים של המלחין דבוז'אק.

"טוב, פטר, תתרווח לך, תרגיש בנוח, אתה לא חייב לשאול לפי הסדר. אתה יכול להיות רגוע מאוד. ואם לא נספיק היום אפשר להמשיך ביום אחר. מה עוד תרנגול מרוט נוצות כמוני יכול לעזור לך בני?"

הוא כל כך דייק בתיאור מצבי עד ששבה את לבי בחביבותו המרגיעה.

"מה שאפשר?" גמגמתי במבוכה, "עליך, על היחסים שלך עם קפקא החבר שלך, זה מאוד מעניין כי אנחנו לומדים אותו והוא ואתה מאוד מעניינים אותי, ואתה יודע על האיש".

"על היחסים ביני לבין קפקא...", חזר אוטומטית ובמין סתמיות על דברי וצחק. "ידידי הצעיר, אני כבר איש זקן ולא רבים בישראל מתעניינים בי, והנה דווקא אתה בן הדור החדש... דווקא טוב, טוב מאוד, מעודד ומעניק תקווה שיש צעירים המתעניינים...", ולפתע הרים קולו והכריז: "הנה אנוכי עצמות יבשות שממתינות לנביא יחזקאל שיגאל אותן".

הוא פרץ בצחוק מתגלגל ותוך כדי כך תקף אותו שיעול והוא הספיק לשאול בשארית קולו, "על האמנסיפציה של היהודים באירופה למדת איש צעיר?"

"למען האמת", השבתי לאחר שברוד לגם ממיץ הפטל, נרגע והניף את זרועו לעבר הדלת להרגיע את אסתר שהתייצבה בפתח ושאלה בפנים מודאגים לשלומו ויצאה רק לאחר שנרגע, "למדנו ולעסנו את זה בשיעורי ההיסטוריה כמו שלועסים חול - כמו שאומרת אמא. אבל אני קראתי על כך מעבר לשיעורים וגם שמעתי הרצאות בנושא".

נראה שברוד אהב את הביטוי של אמא, שהיה לו ניחוח של מטעם צ'כי.

"כאן בארץ לומדים בעיקר את ההיסטוריה והספרות של גדולי יהודי פולניה ורוסיה, היידיש והעברית. ולצערי, אכן קשה למצוא ספרות ראויה בנושא בעברית בכל מה שקשור לאמנסיפציה הגדולה של יהודי מרכז אירופה. אולי יודעים משהו על משה מנדלסון ועל נינו המומר פליקס מנדלסון הקומפוזיטור, ועל יהודים חשובים הקשורים לתהליך מרתק זה, שיש בו הרבה יותר מלימוד היסטוריה. ידע היסטורי אינו מספיק, נערי הצעיר. האדם זקוק להעמקה רחבה והגותית יותר, בוודאי בכל הקשור לקורותיו של עם ישראל במרכז אירופה – ערש התרבות של קפקא ושלי. אבל תמשיך לשאול בבקשה, אני כולי לרשותך".

זו לי פעם ראשונה שאני פוגש סופר פנים אל פנים. אני, עיתונאי בראשית דרכו, נקרתה בידי הזדמנות חד־פעמית ואני יושב מול מקס ברוד, שאצלו אצורים הסודות הגדולים ביותר של הסופר אפוף המסתורין המפורסם ביותר בעולם כיום: פרנץ קפקא. הייתכן? האם זה אמתי? אני צריך לצבוט את עצמי ולשאול האם אני חולם?... לא, אינני חולם, ואם כך - האם אכן אני בדרך לקריירה עיתונאית פורצת דרך? רוח של תחושת התעלות שמימית פיעמה בי, כמוה לא ידעתי מעולם, פנטסיית גדוּלה - פנטסיית הייעוד הסלולה בפני עיתונאי שרק החל את דרכו כמו איזה מלכת יופי שעד אתמול הייתה דמות עלומה שהגיחה אל ההילה הגדולה מחיפה הרחוקה. התמזל מזלי, כבר בגילי הצעיר, לשהות במפתיע בגוב האריות של הספרות העולמית, ועל כן אני צריך לנצל בכל כוחי את ההזדמנות.

החלטתי להיעזר באומץ שאינני יודע מאין שאבתי, מנסה להתגבר על יצרַי הגועשים החונקים את נשמתי, ומבלי לחשוב הרבה נפלטה שאלתי בקול חלוש ורועד מהתרגשות - יהיה מה שיהיה, הרי איש לא זרק אותי מכאן בגלל השאלה הראשונה.

"מר ברוד, קראתי באחרית דבר שכתבת, שסירבת לקיים את צוואתו של קפקא אליך לשרוף את כתביו. והוא כתב שתי צוואות... כפי שבעצמך כתבת... יש שרואים את זה בצורה לא חיובית כמו המבקר ג. שעליו סיפר לי המורה לספרות שלי".

שתיקה השתררה בחדר.

כבר ברגע ששאלתי את השאלה נמלאתי חרטה, אבל משום מה לא עצרתי, או לחלופין לא שיניתי את כיוון השאלה תוך־כדי - כפי שאני עושה בשעה שאני תופש את עצמי לפעמים. חשבתי שסיימתי את שהותי בחדר. באחת השתנה מצב רוחי והפך למועקה כבדה. חשתי מטומטם עלוב: האם חוסר ניסיוני ואי הבנתי בעניינים שכאלה יכריע את גורלי. אני כישלון חרוץ. ברוב טמטומי רץ ללא מחשבה היישר אל המטרה. טיפש שכמוני, הייתי חייב להתייעץ לפני שהגעתי לכאן, עם שלום כהן מ'העולם הזה', שהוא בעל ניסיון עיתונאי רב. נתקפתי ייאוש מוחלט. רציתי הביתה. להימלט. לנוח. דממה מעיקה שררה בחדר, רק ציוצי הציפורים חפים מעינויי סבלות בני אדם, העידו שיש עולם אחר שניתן לברוח אליו, קיימת אפוא תקווה ומחבוא מפני הסבל.

ברוד קם מכיסאו, מהורהר, נע מקצה אחד של החדר לקצהו השני, לבסוף התרווח על הכורסא וחייך חיוך רחב ונעים שלמרות מילותיו שנשמעו עוקצניות, לא היה בו כל יחס של טרוניה או כעס.

"ילדי, אתה בעל תעוזה לא קטנה. מעניין לדעת, האם בשל תעוזתך הצברית לא התקשרת כדי לקבוע?"

ולנוכח מבוכתי הגדולה התחלתי לחשב שוב את דרכי המילוט מהבית הזה. הוא חייך אלי באהדה גלויה, בארשת מפייסת: "אנא, אל תכביד על עצמך נערי. הכול בסדר, תרגיש בנוח, דלתי פתוחה לרווחה בפני צעירים שכמוך". את "הכול בסדר" אמר בגרמנית.

על גופי נפלה לֵאות נעימה ומפויסת. מאוד רציתי להתמכר אליה כי הייתה משככת את הגוף ואת הנפש, כמו הבראתי ממחלה קשה.

"אין לי טלפון בבית", אמרתי את האמת, "ואם הייתי מצלצל אליך מטלפון ציבורי הייתי מגמגם. אני לא כל כך רגיל לדבר בטלפון וגם לסדר את המחשבות באותו זמן".

צחקתי במבוכה, ולפתע נפלטה מפי שאלה שבעצמי הופתעתי ממנה: "האם זה לא דומה למצבים של הגיבור של 'המשפט' הנרתע מכל דבר שלא מתאים לו?"

מקס ברוד צחק בהנאה בקול רם וכאילו המשיך את שטף דברי: "הגיבור שלא יודע כיצד לנהוג בסיטואציות מעין אלה? אכן־כן, בחור צעיר, קלטת במדויק את רוח הסיפור. יש להבין את הסיטואציה שתיארת כמאפיינת את יוזף ק. וגם אופיינית לטבעו של פרנץ קפקא ידידנו". הוא חיכך את כפות ידיו בהנאה והמשיך: "אגלה לך משהו: גם פרנץ שלנו לא היה מסוגל לשוחח במכשיר הנבזי הזה. הוא היה צריך לרדת ממשרדו חצי קומה כדי לדבר בטלפון והוא שנא את זה שנאת מוות, חש שאנשים מצותתים לו מאחורי גבו. הוא טען שזה מכשיר שמנתק כל חוט של מחשבה ונועד לעסקנים ולפקידים רמי מעלה וחסרי מעש. באשר אליך נערי, אני דווקא אוהב את תעוזתך. אינך חושש לומר את האמת אשר על לִבך. כיוון שכאיש לא בריא שעבר את השמונים, ומערכת העיכול כבר עושה צחוק ממנו, אני יכול לסמוך רק על אנשים שחותרים אל האמת ללא פויילעשטיק. אני רואה שהבאת מחברת וכלי משחית בצורת עט. נתחיל?"

"תודה, תודה רבה", מלמלתי מאושר, כאילו הצלחתי להעפיל לפסגת האוורסט, ואולם, בד בבד, החל להעיק ולייסר אותי מצפוני. האם אני צריך לחשוף בפני מקס ברוד, שנוהג אתי ביושר וטוב לב ושם בי את מבטחו, שאני כותב ב'העולם הזה', שבועון שהיה חצי פורנוגרפי ושנוא על הממסד, ויכול להיות שהאיש הלבוש בפדנטיות שמרנית גם בתוך ביתו יפסול את הרעיון מלכתחילה. לבסוף הגעתי למסקנה שאם יתגלה לו הדבר לאחר מעשה אני עלול לאבד את אמונו.

"אני כותב ב'העולם הזה' תחת שם עט שניתן לי על ידי המערכת, ולמען האמת מר ברוד... ", אמרתי בשקט.

הוא קטע אותי ואמר: "בגילך? זה יפה שאורי אבנרי מעז ונותן אפשרות לנוער לכתוב. הוא צודק לגמרי. אני הייתי רק בן עשרים ושלוש כשפרסמתי רב מכר. ביאליק כתב בגיל שמונה־עשרה את השיר 'אל הציפור' ואתה בן כמה בדיוק?"

"כמעט בן שמונה־עשרה".

"נו", הניף את זרועותיו לצדדים, כמו לחזק את טענתו, "כיום אם לא עברת את גיל השלושים לא מאמינים בך. אתה צריך להיות עם פרוסטטה בשביל להתפרסם. פרוסטטה היא מחלה של קשישים וגם אני לא נמלטתי מייסוריה", קרץ אלי בחביבות.

צחקתי, משוחרר משהו, למרות שהמתח העצבני וחוסר הנוחות הופיעו עדיין לסירוגין, מעשה שטן. לזקן הקטנצ'יק יש חוש הומור לא רע.

"אורי אבנרי הוא הבוס של העיתון", אמרתי, "אני עובד מול השותף בעריכה, שלום כהן".

"זה לא משנה. הכול עובר תחת עינו של היקה הדייקן והמשוגע הזה, אורי אבנרי. איש ישר. תדע לך שהעיתון הזה כותב אמת וכך גם הפורנוגרפיה שהוא מפרסם, אם כי זוהי ארוטיקה אסתטית לדעתי - אמת לאמִתה ואין בה שום רע".

לא ייאמן! איש בגילו, אדם ישיש, מדבר על פורנוגרפיה או ארוטיקה, לא חשוב כיצד קוראים לזה, באופן משוחרר לחלוטין, ומקבל באופן חיובי את תמונות העירום שמתפרסמות שם?

"כתבתי עד היום מאמר אחד בלבד", התוודיתי בהססנות.

"יפה, יפה. עברת את מחסום הכתיבה וההתלבטויות הרבות", חייך כדי לעודד אותי.

הנה הוא מבין לנפש ומשוחח אתי כאילו שותף אני לעולמו, שווה בין שווים!

"על אף זקנתי אני קורא את 'העולם הזה' מדי שבוע באדיקות רבה, מה הפליאה? כך אני מיטיב להכיר את הדור החדש ודעותיו. כשם שעשיתי בצ'כוסלובקיה. הייתי עורך שם מסעות לגבול המזרחי, כדי לחוש את הדופק בכפרים ובעיירות והעברתי הרצאות בפני צעירים נלהבים בגילך פטר. נו, על מה כתבת אצל ה'גנגסטרים' מ'העולם הבא' ידידי הצעיר?" התלוצץ בחדווה כנער צעיר.

למרות שהעניין של חשיפת מאמר הבתולין שלי בפניו היה אמור להיות די צפוי ברגע זה או אחר, נתקפתי בפיק ברכיים, בחרדה גדולה. האם להראות לו את המאמר הנמצא דרך קבע בילקוטי? האם ברגע זה אני מוכן להיחשף בפני סופר אמתי, סופר דגול, חברו של קפקא, שיגלה את חוסר כשרוני? ודווקא הוא מכולם יהיה הראשון לגלות את פגמי כתיבתי, עליבותי? עתה הייתי חסר ביטחון לחלוטין בהחלטה כיצד לנהוג. הרי די אם אדחה את הרגע לזמן אחר, הרי המאמר חבוי אצלי. היד רעדה על לולאת העור של הילקוט.

"ניחנתי בזיכרון פנומנלי, פטר", קטע באחת את התלבטויותי, "תאמר לי את הנושא. זוכר כל מאמר שנכתב ב'עולם הבא' של אורי אבנרי, זוהי סקרנות נערי, לא מבחן קבלה. אל תיבהל ידידי הצעיר, אני מכיר היטב את החשש של הכותבים מפני קשישים מחמירים", וצחק את צחוקו העליז.

ידי קפאה על לולאת הילקוט. מסרעפתי השתחררה קלות נשימה ששוב התאמצתי לפלטהּ באופן מדוד כדי שלא אחשוף את לחצי, ללא קול, חוסם את אנחת הרווחה הגדולה שעמדה לפרוץ מחזי.

"זה היה על האיסור שהטיל משרד החינוך על הופעת הביטלס בישראל".

"קראתי!" הוא מחא בחדווה את כפיו, כאילו תגלית גדולה נגלתה לפניו, "מאמר מצוין, כתוב לא רע בלשון חדה ושוטפת. יש בך ניצוץ של יכולת כתיבה נערי. המאמר היה כתוב ברוח נעורים מרעננת, והעיקר זורמת, אם כי עליך להתנסות עוד ועוד כדי לשפר מספר דברים. יש רגעים שעליך דווקא לעדן את ההומור על מנת שהוא יהיה יעיל יותר. אם תרצה תביא את המאמר, אשב אתך ואראה לך למה אני מתכוון".

לשבת אתי על המאמר שלי?! יש ספק בעולם בכך שאלת המזל ואחיותיה עומדות לצדי?!

"כתבתי את המאמר בעזרת שלום כהן", סייגתי על כל מקרה שלא יבוא, "הוא עזר לי מאוד. היה לי לא קל להתגבר על מכשולי הכתיבה עד שכמעט התייאשתי", הרשיתי לעצמי לשחרר את תסכולי.

"ממה חששת נערי?"

"אמ... מאיך זה ייצא, היה לי ברור שאני כותב גרוע, לא ידעתי איך להתחיל, האם המשפטים בנויים טוב, האם ההפסקות במקום, גם נתקעתי ובאמצע הכתיבה פחדתי מאיך יגיבו אנשים".

"זה הכי גרוע. והכי גרוע שהפחד הזה מופיע כבר תוך כדי כתיבה. אם כי זה בסדר וטבעי להרגיש כך", עודד אותי. "זה בסדר. ורצוי שיהיה זה תהליך קשה. כתיבה טובה נקנית בייסורים אך פירותיה מתוקים, כמו שכבר אמרו חכמים ממני. אבל חשוב, פטר: למדת על תפקידו של העורך, מר כהן, וחשוב להיות קשוב אליו היטב. כעורך של יצירותיו של קפקא אוכל לומר שהיו לשנינו חיים לגמרי לא קלים... במיוחד ייסורי הכתיבה של פרנץ ידידי".

"גם לקפקא?!" כמעט נפלטה צעקת צהלה ממני.

"אוהו! ועוד איך! כמה קשה היה לקפקא וכמה קשה היה לי עם קפקא", גיחך ברוד אל עצמו כמסתיר סוד כמוס.

"קשה היה לך עם קפקא?" צחקקתי בהתפעלות לנוכח העובדה שאני יושב עם אדם חי ונושם, בשר ודם, שחווה חוויות משותפות עם קפקא, הכיר את קולו ממש.

"ייסורי גיהינום עברתי עם הבנדיט הזה", גיחך.

לא להאמין! ככה באופן כזה מדבר האיש שגר רק מספר רחובות ממני על פרנץ קפקא? כאילו שנינו נוגעים בו ברגע זה.

"עבדת עם קפקא ישירות ממש?... איך זה היה?... כלומר היית אתו כשכתב את 'המשפט'".

לא היו לי די מילים להביע את התפעלותי. סקרנותי איימה להתפוצץ בתוכי.

"כן נערי. גם יצירה זו חוותה טלטלות רבה כמו ספינה שמאיימת להישבר בסערה גדולה, אבל מה זה משנה כיצד נולדות יצירות גאוניות? התוצאה היא חד־פעמית בהיסטוריה של הספרות והיא כולה באחריותו של קפקא, אני הייתי רק הסדרן", צחק בעליצות. "באשר לך, אומר בקיצור: ניצני הכשרון מצויים בך פטר והעיקר הרצון, כמובן אני מדבר על סמך חוש בלבד והרבה מים צריכים לעבור בירקון העכור עד שהכשרון מתממש. ככה גם אמרתי לקפקא בכבודו ובעצמו כאשר הביא לעיוני את סיפורו הראשון בידיים רועדות", צחק ונשען אל מסעד הכורסא בנינוחות. "חששו היה בדיוק כמו החשש שלך, של כל יוצר. כבר בסיפורו הראשון שהביא אלי, יצירה קצרה של מספר עמודים, הבחנתי שיש לי עניין עם תופעה יוצאת דופן".

אלוהים! קפקא הביא את סיפורו הראשון לאיש הקשיש שיושב מולי – שכני מרחוב הירדן!

"אומר כך: הדבר החשוב שמצאתי בקפקא, מיד בסיפורו הראשון, הוא המאמץ לתאר ולהבין בתמציתיות מזוככת וקולעת את מצבו של אדם צעיר מלא תהיות בעולם הקלוקל ומלא ההבל וההפרעות, בדרך לגאולה. נרחיב על כך בהמשך... זה אינו שונה בכל הדורות במאה שלנו, הנה אתה תיארת במאמר את ההבל של הממסד בקשר לביטול הופעת הביטלס בישראל בהקשר לעולם שבו אנו חיים. כל מה שמעניין את בני הדור הישן של המבוגרים הוא שיש לחברי הלהקה שיער ארוך יתר על המידה לטעמם והם עלולים לקלקל את הנוער כביכול. איזו איוולת! הלא כמוסיקאי ולא רק כסופר אני יכול לומר לך שהמוסיקה שלהם אמנם בחיתוליה, אבל היא עוד תתפתח. הביטלס עושים שימוש מצוין במספר אקורדים מועט. ובטהובן, האם הוא לא כתב חלק מהיצירות שלו במספר קטן של אקורדים? צריך לקלוט שיש בביטלס מסר של מרד שלא ברור לי עדיין כיוונו - וכנראה גם לא להם - וטוב שכך. הביטלס הוא מרד שציפיתי לו מזמן. מצב העולם אינו טוב והצעירים הם הראשונים לחוש בזה. שוב נהרגים במלחמה סתמית בוויטנאם. האזרחים האמריקאים ממשיכים לקרוא שקרים נתעבים על המלחמה האכזרית ביודעם שיש הרוגים רבים, והם ממשיכים בהדוניזם שלהם. ומי יודע לאן תיקח המלחמה את העולם? תרבות השאיפה לעושר של הדור הישן והאדישות למלחמה, לצנינים הם בקרב הצעירים - כתבתי רבות בספרַי על תסכול הצעירים. דורות שלמים של נוער חשים ריקנות. קפקא ואני סירבנו לשתף פעולה עם עולם הבורגנות המנוכרת, שמסתגלת לכל רוע בעולם. אתן לך ספר של הפילוסוף הרברט מרקוזה אודות הניכור של האדם בחברה המודרנית. אתה קורא אנגלית? יופי ילד משכיל... מ'הנשיונל ג'יאוגרפיק'? יפה, יפה. מרקוזה, יקה יהודי, עשה מהפכה במחשבה של צעירים באמריקה. אבל מאמר נדיר, יפה לא פחות, ולא מוכּר, מניפסט חברתי המוצא לשיטתו פתרון לעוולות העוני, נכתב על ידי קפקא. בוודאי שרק מעטים יודעים על המניפסט החברתי הסוציאליסטי הגאוני שלו על השוויוניות בין בני אדם, בעולם בו מתקיים יחס חמלה לחלשים, חולים וזקנים, והסדרת היחסים בין העובדים למעסיקים, לרווחת כולם. היה לו חזון גדול".

הוא שוב חיכך במרץ רב את שתי כפות ידיו זו בזו כמוּכן לקרב ואמר: "אני מוכן פטר. הבה נתחיל ב'המשפט', צחק בעליצות. "שוחרי טובתו וזכרו של פרנץ קפקא נגד מקס ברוד!' והיו לא מעט כאלה. אני משועשע מהמשחק שנקרה בדרכי בזכותך וגם אם אוכל להיות לך לעזר נערי הצעיר ואולי מ'העולם הזה' של אורי אבנרי, עיתון של צעירים נועזים ומוכשרים כמוך, כן פטר, אפשר להבחין בתבונתך וביחס הבוגר שלך, אתם דור של צעירים שאינם מוטי דעה וצייקנים כמו אותם 'מומחי קפקא' למיניהם היורדים לחיי. מי יודע אולי מכם תצא האמת שלי?" צחק ברוד בעליצות שובבה, אלא שמיד קדרו פניו, שפתיו התעוותו בכאב עצור. "כן פטר, אתם ורק אתם הם עתיד העולם ולא הטרחנים מהעבר. אתה תקרא בוודאי בספריית 'בית אריאלה' את המאמר של איש בשם פוליצר, שתורגם לעברית בעיתונות העברית, אותו איש שהיה עוזרי והצלתי את חייו מהנאצים, היום הוא באמריקה ומתפרנס מהשטויות ולשון הרע שהוא מפיץ עלי על מנת להתפרסם. אני מקבל קבס למשמע שמו, נבזות שכזו, אין די באוצר הקללות במילון לתאר שרלטנות מסוג זה, וגם מצטטים את וולטר בנימין המנוח ואת איש הקבלה הדגול, גרשום שלום מאוניברסיטת ירושלים, שמות שאולי לא אומרים לכם הצעירים הרבה, אבל דיבתם עלי הלכה רחוק מאוד. אנשים שהם מ'טובי הלב'", עיווה את פניו בבוז, "הגדולים שפגשתי בחיי, שמיררו את חיי והפיצו עלי כזבים כאילו הייתי אחד השמשים עלובי החיים של קפקא, בגללם הפכתי לאחד ששמו יצא למרחוק כמי שרימה ועשה שימוש בכתביו של קפקא כאחד האנשים הנקלים בשוק. אויבַי מאשימים אותי בכך שלא קיימתי את צוואתו של חברי הטוב ביותר לשם שימוש לצרכי האישיים, כדי שאוכל לערוך את כתביו כביכול לפי האידיאולוגיה הציונית שלי, כך טענו. וכמובן", לאט דבריו במרירות ושני הקמטים הגדולים והעמוקים שחרצו את פניו משני צדם לכל אורכם העמיקו עוד יותר, "יש המאשימים אותי שעשיתי הון מכתביו, יבושם להם, פוליצר הוא עלוקה החיה מהשחרת שמי בגיבובי דברים, אבל נניח להם. יש מי שבא אִתם חשבון לשמירה על שמי הטוב, העיתונאי בן־חורין, פליקס וולטש, ובכלל הרשימה של מיטיבַי ארוכה... קדימה, פטר קליין, שטויות במיץ עגבניות, כמו שאתם הצעירים נוהגים לומר, למה להתייחס", הניף ידו בביטול, "אבל להעמיד אותי כגנב ורמאי? אין כואב מזה, אנחנו נתחיל פטר, מהדורות הבאים תבוא הגאולה".

לא ציפיתי לפרץ רגשות שכזה מצד ברוד. הפתעה משתקת, תחושת קדרות כבדה שכרסמה בי נראתה כמערערת באכזריות אמתות בסיסיות בנפשי. איזו אכזבה!

ענן כבד כיסה לפתע את השמים, אפלה קודרת ירדה על החדר. בחוץ התגבר הגשם במטחים כבדים שנראו כמאיימים למוטט עלי את החדר והוסיפו למצב רוחי הנעכר.

הייתה זו חוויה שונה לגמרי ממפגשינו מדי שבוע אצל פרופסור יזרעאלי ברחוב בוגרשוב, שם אנו שותים בצמא את דברי הסופרים והמשוררים, מביטים בהערצה בדמותם בעלת החזות הרגועה. דבר לא יערער את שלוותם. אצילות הנפש בה הם נוהגים, משרה עלינו הצעירים רוממות רוח רוחנית, רוח של אהבה שריגשה את נפשותינו. מין שלמות אנושית, שכה רציתי, עול ימים תמים, להידמות אליה ולחקות אותה - את הבעות פניהם שהפיצו את חוכמת יודעי הכול באמת מוסרית מרעננת וראויה, וחלילה להם להשמיץ בפנינו, אין הם נוהגים כך, ביקורת צריכה להיות בונה, וחלילה - הכול נאמר בלשון נקייה וברוח מתונה. והנה פגישתי לראשונה בחיי פנים מול פנים עם סופר ידוע מאיימת לרסק באחת את ציפיותי ביחס לדמותם של אנשי רוח נעלים שמאצילים מרוחם על הסובבים אותם ומשפיעים על מהלכי ההיסטוריה האנושית. אני יושב עם אחד מאנשי הרוח של דורו כפי שתיאר לי אבא, והוא, איך אומר, סתם אדם, סתם... מגדף, אולי הוא לא האדם שתיאר אבא אלא כמו שהיה, כפי שאמר המורה שלי לספרות - עוזר עלוב של קפקא?

מהחדר הסמוך נשמע קול צעדים נמרץ ומעצבן, שהיו מהדסים בעצבנות הלוך וחזור ולא הוסיפו למצב רוחי המבולבל והמדוכדך, ונדמה שהם נעצרים מאחורי הדלת, כמו היה עומד שם סוהר וחוסם את הדלת, מאיימים על נפשי שדומה היה שהיא רוצה לפרוח לחדרי, לחשוב, לסדר את המחשבות.

ואולם לפתע, כמו ממרחקים, הגיע כמעין שיקוי שנמסך בנפשי המתערערת, קולו המלטף והאנושי של ברוד, נוסך בי תחושת קרבה חדשה של בן משפחה אהוב.

ברוד עצר באגרופו את הצחוק שאיים להתפרץ, רכן לעברי ולחש:

"אין צורך להתרגש יתר על המידה, פטר נערי, לא ממני ולא מאסתר", ואת המילים הבאות אמר כמעט בלחש, מקרב את ראשו אלי: "אסתר אוהבת לשמור עלי ומכאן סקרנותה הגדולה לכל מה שקורה לי לבל יאונה לי כל רע, שדבר לא יפגע בי וביצירתי. אסתר גם לא אוהבת את גישת הדלת הפתוחה שאני נוהג כלפי כל אדם, חסה על בריאותי וכוחותי, ואין דבר הקשור חלילה אליך, אתה אורח רצוי. היא מאשימה אותי בבזבוז כוחותי, אולי הצדק אִתה, זמני הולך ומתקצר בעולם הזה, יש אדם אחד משכונת פלורנטין שהיא רואה בו מוזר מאוד, לבוש סחבות המסכן וגם לא כל כך מתקלח, משורר לא רע בכלל שמגיע אלי תכופות עם חרוזיו היפים ואסתר רוצה כל הזמן להיפטר ממנו, גם לא יכולה לסבול את הריח", הצליח לעצור פרץ צחוק שהיה בדרכו אל חלל האוויר, "כן... סותמת את האף, אבל הוא עקשן המסכן וגם מוכשר, איך אפשר שלא אסייע לו... אבל אם לא הייתה בי פתיחות כזו, לא היו מתגלים לעולם ידידי הטובים, יוצרים גאונים, גדולים בהרבה ממני... שלא לדבר על קפקא. וכפי שתראה בהמשך יש לגישה הפתוחה שלי, במיוחד לאנשים צעירים, סיבות טובות, זה בא מתוך טראומה שחוויתי כיוצר צעיר מאוד על ידי משורר בשם סאלוס ונשבעתי... אבל הבה לא נקדים את המאוחר... אנא ממך, לא שתית את מיץ הפטל שמזגתי לך, מיץ פטל בסיפולוקס כמו של אסתר אין למצוא בכל תל אביב, גם לא בפראג, תתרווח לך, תרגיש בבית, אולי נשתה תה, מתאים למזג האוויר הסוער שמתאים יותר לפראג מאשר לתל אביב, כשאנחנו מוגנים כאן, לא מובן מאליו".

 

 

4.

 

"נתחיל בפרשת 'אלה תולדות'", צחק ברוד ושילב את כפות ידיו זו בזו, "בעיר של המהר"ל מפראג יצאתי לאוויר העולם לקראת סופה של המאה התשע־עשרה. כבר בצעירותי, סייח צעיר, הוכתרתי על ידי הביקורת והסלון הספרותי - שנטו לי חסד גדול מהמגיע לי, כשם שידעו לקטול אותי בשנים מאוחרות יותר - לאחד הסופרים הבולטים במרחב השפה הגרמנית, חברם של גדולי הדור, מה שנקרא 'אנשי החבורה הפרגאית': וֶרפל, מרטין בובר, הפילוסוף הוגו ברגמן, פליקס וולטש, ארנהאוז, אנשים משכמם ומעלה, ששמותיהם לא צריכים לומר לך דבר, חוץ אולי ממרטין בובר, שאת יצירתו אתם לומדים קרוב לוודאי בבית הספר. ליצירותי הספרותיות הייתה תהודה רבה בברלין ובווינה, הן הומחזו והוסרטו על בימות התיאטרון ועובדו לסרטי קולנוע בתקופה שהקולנוע הגרמני שהיה בשיאו, לפני היטלר כמובן. באחד מהסרטים שנעשו על פי ספרי היה לי הכבוד להשתתף כתסריטאי. בסרט כיכבה הדיווה הגדולה, ידידתי האמיצה בבני אדם, השחקנית מרלן דיטריך. אגב, כשביקרה בישראל, ישבה מולי במקום שאתה יושב פטר, שוחחנו הרבה על קפקא, שאל יצירתו נחשפה אחרי ששיחקה אצל חבר טוב שלה, במאי הקולנוע והשחקן אורסון וולס, שהעריץ את קפקא ועיבד את 'המשפט' לסרט הטוב ביותר שלו, כך לדברי וולס. אתה יודע שבהופעתה כאן ביקשה מרלן, אצילת הנפש, גרמנייה נוצרייה שנאבקה בנאצים, את רשות הקהל הישראלי, רובו ניצולי שואה, לשיר בגרמנית. איזו גדוּלה!... את קפקא איש לא הכיר בתקופת ראשית תהילתי, למרות שכאמור היינו בני אותו דור. בי ראו, באווילות רבה, את גאון הדור. ארתור הילר, שֵם שאולי אינו אומר לך הרבה, אבל נחשב מאוד בעולם באותה תקופה, והיה ראש התנועה האקספרסיוניסטית, הכתיר אותי כ'נביא האקספרסיוניזם באומנות'... לא פחות", הוסיף בנימה שלא נעלם ממנה קורטוב של הנאה סרקסטית. "בעקבות כך, צעירי העולם המרוסק של תחילת המאה העשרים נהו אחרַי כמו גורו גדול שחושף את מצוקותיהם ואת ערוות העולם הרקוב, סוג של ישו חדש שקם בכל דור ודור... נו טוב. צעירים צודקים. לחפש ולחפש ולחפש רק - לא להכתיר אלוהים חדש בכל פעם... ביהדות אומרים שהמשיח כאן כל הזמן, רק ממתין לבני אדם שיהיו ראויים לו. כל זה טוב ויפה, אלא שאני לא הייתי לא המשיח ולא נביאו.

"המשפחה אליה נולדתי, חיה דורי דורות בפראג שבקיסרות האוסטרו הונגרית. משפחה מאוד מיוחסת. אבי היה בנקאי בכיר בבנק בוהמיה, אגב בתפקיד מקביל לאביו של תיאודור הרצל בבודפשט שהיה נגיד הבנק של הונגריה. יהודי פראג, שבה גדלתי, היו טיפוסים מיוחדים במינם, יהודים שונים בתכלית. רק לתת לך דוגמא. סבי מצד אמי היה יכול ללכת לבית הכנסת 'אלט נוי' ביום שישי בערב ומיד אחרי זה היה הולך לתיאטרון ומחלל שבת – כוונתי בביטוי 'מחלל שבת' במירכאות. כך היה רק על פי דעת כהני הדת מהרבנות כמובן. הוא וחבריו היהודים לא ראו סתירה בין שני העולמות. יהודי פראג היו חובבי תרבות ואומנות, והוכיחו שמסורת דתית ומודרנה יכולים לחיות בכפיפה אחת.

"אמי נולדה בכפר קטן בצפון מערב צ'כיה. אשה יפהפייה, אֵם מסורה, אבל נוירוטית מאוד, שפיטרה כל עובדת במשק הבית שלנו כשקיבלה את התקפות העצבים וכאשר הניקיון והסדר בבית לא היו לרוחה, מחלה פסיכיאטרית לא קלה. אמי ואחותה גדלו אצל סבתי הנרגנת שננטשה על ידי סבי, שנראתה כמו מכשפה זקנה מאגדות האחים גרים ואת דמותה המעוררת דחייה ומשיכה כאחד השאלתי לרומן שלי 'ארנולד בר'. פחדנו ממנה פחד מוות. היא הייתה כל כך שתלטנית שהצליחה לאלץ את ראש הכפר לחגוג לה יום הולדת מאה כשהייתה רק בת שמונים. דווקא אלי התייחסה ברכּות נדירה, אולי בגלל שהייתי ילד חולני ונוטה למות, ועל כן חשבתי תמיד שאמות לפני קפקא והנה הוא מת כבר לפני למעלה מארבעים שנה", לחש ברוד ונדמה היה שהוא מתייחד עם עצמו. אלא שלאחר רגע קצר התעשת וחייך אלי בשובבות: "כן פטר... סבתי הייתה מרשעת אבל הייתה צדקת גדולה בכל הקשור אלי, נכדה העלוב, שנולד נכה חסר כל סיכוי לשרוד בחיים. חמלה אנושית יכולה להבליח באופן מפתיע גם אצל אנשים מרושעים. כתבתי על כך באחד מספורַי... תדע לך נערי, לעומת זאת רוע יכול להופיע אצל אנשים טובים ואפילו רציונאליים. זו סכנה גדולה בהרבה מאשר רוע אצל טיפשים. חברי מרטין בובר, שלימדני חסידות ומשך את קפקא ואותי לציונות, ציטט את אחד מגדולי האדמו"רים שאמר שמעט אור מאיר על הרבה חושך ואילו מעט חושך עלול להתעצם עד לכדי חושך מוחלט. החלק השני הוא כבר תוספת שלי", צחק, "וכאן הוא המקום והתפקיד של הומניזם שעליו כתבתי בספר 'טיכו ברהא ודרכו אל האלוהים' אודות האסטרונום המהולל קפלר שצדק לחלוטין מהבחינה המדעית בוויכוחו עם טיכו ברהא הזקן - אסטרונום המלך רודולף השני בפראג של תחילת המאה השבע־עשרה - אבל טיכו ברהא התעלה מוסרית על קפלר. ולכן כאדם שלם הוא היה גדול אלף מונים מקפלר. המסקנה שלי מהספר היא שלכל המדעים המדויקים אין ערך ללא אנושיות. הנה לך הוכחה מצוינת: פרופסור בטכניון ביקש מתלמידי הנדסה לבנות צינור דם מחיפה לאילת".

"צינור דם זה אמתי?" לא יכולתי להתאפק ופרצתי בצחוק.

"זה נשמע כבדיחה טובה פטר, אבל זה סיפור אמתי. כל הסטודנטים ללא יוצא מהכלל הרכיבו צינור לעילא ולעילא, אבל אף אחד מהסטודנטים לא שאל למה צריך צינור דם. כמו המכונה הנוראית בסיפור הגאוני של קפקא 'מושבת העונשין', מין מכונה מתוחכמת שחורטת את פסק הדין על עורו של הנאשם והקצין, מפקדהּ של המושבה, מתגאה במכונה שהומצאה על ידי המפקד שקדם לו ומפרט את פעולתה בהתפעלות רבה. הרי לך פטר מדוע במדעים המדויקים חייבים ללמוד במקביל מדעי הרוח.

"אמי, פאני היה שמה, ואחותה סופיה, עזבו את הכפר ואת סבתי ועברו לפראג. שתיהן היו יפהפיות. סופיה הייתה שחורת שיער ואילו אמי הייתה תמירה, בלונדינית, עם עיניים כחולות, מצודדת גברים שחלקם נפלו קורבן להתאהבותם הנואשת. בחברת לא יהודים האנטישמים היו מדברים אִתה באופן חופשי על היהודים בגלל מראָה המטעה, ואילו בחברת יהודים הם היו רואים בה שיקסה, גויה. אמי הייתה כל כך יפה שנבחרה לדגמן עבור פירמה גדולה של בגדי נשים. את אבא הכירה במסעדה. הם התאהבו אהבה גדולה אבל זה לא עזר להרמוניה בנישואיהם, כיוון שאבא היה אדם אציל בהליכותיו ואיש רגוע לעומת מזגה הסוער והמטורף. אצל קפקא ואצלי זה היה הפוך. אמו הייתה אשה מבינה, רכה ואוהבת, ואילו אביו של פרנץ היה קשוח עם תביעות גדולות, שלא העריך את רצונותיו של בנו הרגיש והשברירי. אינני יודע אם יצא לך לקרוא את 'מכתב אל האב' של קפקא".

"לא", אמרתי, "אבל אמא קראה את זה".

"יפה".

"ולא אהבה את זה". ושוב פרצתי בצחוק כשנזכרתי בשצף קצף הנורא שהטיחה אמא בקפקא.

"סליחה", פלטתי ומיד חסמתי את אגרופי בפי להפסיק את פרץ הצחוק הסרבני וחסר הנימוסים.

אלא שמקס ברוד עודד אותי וצחק בעליצות יחד אתי, כמה נעים היה לי שכבר יכולתי לחוש ביטחון בחברתו.

"כן", אמר לאחר שנרגענו שנינו.

"הורים לא אוהבים יצירה זו של קפקא, צעירים מרחבי העולם דווקא אוהבים מאוד את 'מכתב אל האב' - יצירת מופת שהיא הרבה מעבר לתיאור היחסים בין אב לבן. יש בה גם הנגדה בין כוח וגשמיות של האב החזק לבין הרוחניות וחולשת הנפש של הבן. יש בין הצעירים המרדנים בעולם, במיוחד לאחר מלחמת העולם השנייה, שרואים בספר הגאוני הזה כמרד בין דורות ובין תרבויות. בכל אופן נחזור לאמי... " ופניו התכרכמו בגוון אפרורי. אנחה השתחררה מחזהו, הוא נשען לאחור ועיניו ננעצו בעגמומיות בתקרה.

"אצלי דווקא אבא היה טוב... טוב כל כך ומעודד. אדם רוחני. הטירוף של אמא המסכנה הלך וגדל וכך גם התדירות בפיטוריהם של עובדות משק הבית האומללות שלנו שרק הלכה וגדלה. אבא קיבל את הקפריזות שלה בסובלנות אין קץ. אבל יום אחד הגיע האסון".

ברוד הפסיק את שטף דיבורו, נאנח ועצם את עיניו בחוזקה, כמנסה לגרש זיכרונות כואבים, לגם כוס מים לאחר שפקח את עיניו, כחכח בגרונו, חייך אלי, ואולם מיד נעכרו פניו.

"אחת מעובדות הבית התאבדה כשקפצה מחלון ביתנו. זו הייתה אחת הטראומות הגדולות בחיי שהרֵעה את בריאותי שגם כך הייתה רעועה. אמי האהובה, שהואשמה כאחראית להתאבדות, הייתה עבורי האדם הכי מסור בעולם, שגם הציל את חיי חסרי הסיכוי בגלל נכותי עוד בשלב מוקדם בילדותי. הקומוניסטים בפראג ארגנו יום־יום הפגנה מתחת ביתנו והעיתונים כתבו כל מיני ספקולציות. זה היה איום ונורא. לא עזר למפגינים העקשנים, כאשר נודע בעקבות חקירות המשטרה שהייתה לנערה המתאבדת אהבה נכזבת. ייתכן שהתאבדותה נבעה מצירוף הנסיבות שאחת מהן הייתה אמי. מי יודע? את המתאבדת אי אפשר היה לשאול ואם היא הייתה נותרת בחיים ספק אם היינו מקבלים ממנה תשובה מדויקת.

"אני מספר על הנוירוזות של אמי מכיוון שייתכן שהכוחות בעלי העוצמה הנוירוטית שכרסמו בנפשה האומללה הם גם אלה שהצילו את חיי לאחר שיצאתי לאוויר העולם, כמו גולם חסר חיים.

"כבר מלידתי חליתי בכל המחלות המסוכנות ביותר. דיפתריה שחנקה את גרוני ונשימתי, חצבת - באותה תקופה כל אלה הביאו לכיליון ומוות. אבל אמי הלביאה נאבקה בטירוף, במסירות אין קץ, בעולל ששכב כל היום חסר אונים במיטה.

"השיא היה כשבגיל ארבע קיבלתי את מחלת עקמת חוט השדרה שהלכה וכופפה את גבי מיום ליום, שיקעה את ראשי בין כתפי. נשימתי, שגם כך הייתה בעייתית בגלל הדיפתריה, נעשתה קשה עד סכנת מוות. העקמת חנקה את הריאות. רופא המשפחה אמר לה שאין לי סיכוי לחיות. היא הלכה לפרופסור מפורסם שאמר לה את האמת האכזרית, אוי לאותן אמִתות: 'יש אנשים שנועדו לחיות ויש כאלה שנועדו למות'.

"היא לא נכנעה. שמעה שבכפר מסוים בצפון מורביה יש מסגר שמטפל במחלות אלה. היא לקחה אותי ונסענו ברכבת שעות ארוכות ומייסרות עד שהגענו אליו.

"לאחר בדיקה קצרה, אמר המסגר, צ'כי שורשי, סימפטי ורחום, שהסיכוי היחידי להציל את חיי הוא לבנות סביב גופי הקטן וראשי כלוב העשוי ממוטות מתכת ועור. ייתכן, כך אמר, שאצטרך לחיות כך כל ימי. וכך היה, הוא בנה את הכלוב שממש מחץ את גופי וראשי ואילץ אותי להיות מרותק בכאבי תופת למיטה.

"אמי, שישבה אתי כל שעות היממה, הייתה מקריאה לי את אגדות האחים גרים שהילכו עלי קסם רב, השכיחו את ייסורי מחלתי וללא ספק העשירו את דמיוני. המסגר אמר לה שאצטרך להישאר אצלו בתוך המכונה, 'מכונת העונשין' הפרטית שלי, לפחות חצי שנה נוספת. אמי, שלא מזמן ילדה את אחי אוטו - ילד יפהפה, 'תאום נפש' אהוב מאוד עלי, שהיה המשענת שלי כל ימי ילדותי, כתבנו יחד, ניגנו יחד בפסנתר - נאלצה לעזוב את הכפר ולחזור הביתה לאחר כחודש, משאירה לי צעצועים ואת אגדות האחים גרים. כך נותרתי בבדידות שקשה לתאר את סִבלה, פעוט, גוף זעיר הנתון בכלוב ברזל ונושם בכבדות בכפר מוקף ביערות, מתקשה לעצום עין גם בגלל הכאבים הבלתי נסבלים וגם מאימת יללות הזאבים והתנים.

"כשהחזירו אותי הביתה לאחר שגופי המתפתח התאים את עצמו למידות הכלוב, התחלתי לנגן על הפסנתר, למרות מגבלותַי הקשות, דקירות כמו זרמי חשמל שנלוו לישיבה הממושכת ליד הפסנתר, הכלוב עדיין מולבש על גופי וצווארי, אינני יודע מאין נטלתי את כוח הרצון, למזלי. נכות אופי קשה מנכות פיסית. אצלנו נכי הגוף, 'אלוהים לקח אלוהים נתן יהי שמו מבורך', כמו שאמרו חז"ל, אבל אם לקחת מאדם את הנפש לקחת ממנו הכול, שלא נדע. תוך פחות משנה נחשבתי לילד פלא, ליוויתי בנגינתי בפסנתר זמרים וזמרות, הייתי כותב שירים למנגינות והלחנתי מוסיקה לשירים, אופרות, ליברטות. מצד אחר, הנגינה, היופי והתשוקה, גרמו לי להתאהבויות מבלבלות, בו זמנית לנשים שונות, שילוו אותי כל חיי. באומנותי קניתי את אהבותי. נאלצתי למצוא תחבולות שיתגברו על המראה המשונה שלי והכלוב, בן זוגי המשונה עוד יותר. למזלי, לכל מקום שהגעתי, התבקשתי, ילד הפלא, לנגן פרלודים בפסנתר - שופן, בטהובן ומוצרט, וזה היה המוצא שלי מכיעור גופי שהרתיע נערות. הרי לך סיפור אהבה יפה של נכות.

"היה לי דוד מצד אמי שהיה גר בבית שנראה כארמון של ממש שמחלונותיו נשקפו חורשותיה וגינותיה המרהיבות של פראג. לדודי היו חמש בנות יפהפיות - כולן נרצחו באושוויץ, שתיים מהן, הבוגרות, היו חושניות ביותר. התשוקה שלי בערה, והרעידה אפילו את חוט השדרה החלשלוש שלי. הגדולה הייתה מבוגרת מדי לגילי, ועל כן תשוקותַי התמקדו בצעירה יותר, רומנטית, שהדמעות היו זולגות מעיניה מאליהן למשמע סונטות של בטהובן שהייתי מנגן לעת ערב לאורחים כשהיו טועמים את ממליתות הפרג והשזיפים המתוקות שהייתה מכינה דודתי שלאחריהן היה מוגש יין טוקאי הונגרי, מתרווחים עם כוסות על הכורסאות העמוקות בחדר האורחים הגדול, מקטרותיהם מעלות עשן שלריחו המתקתק הייתה השפעה מענגת ומשכרת. כדי להרשימה ולהצליח בחיזורַי, הייתי מנגן לה בבקרים סונטות לפסנתר. חלמתי לנשקה את הנשיקה הראשונה בחיי. בקפידה תכננתי את המהלך הבא.

"לילה אחד לא נעניתי להפצרותיה, שאנגן לה את ה'סונטה לליל ירח'. היא הייתה נרגשת עד דמעות כשסיפרתי לה שבטהובן הושפע עמוקות מנערה שביקשה לראות את הירח. לבסוף הבטחתי לה לנגן עשרים פעם את המנגינה אבל בתנאי..."

"בתנאי?"

"בתנאי שעל כל עשרים ביצועים תאפשרי לי לנשקך על לחייך.

לאחר התלבטויות רבות היא נעתרה, וכשהגיעה השעה לנשיקה, קירבתי שפתַי ללחייה. נשמתי מין ריח משכר של ורדים, בזווית העיניים ראיתי את קשר הסרט הלולאתי בצבע תכלת עדינה על שערה, מה שגרם לנשימותַי להיעשות קצרות מהתרגשות ולבסוף הנחתי בעדינות את שפתַי על הלחי שרכוּת כמו זו טרם הכרתי, כל גופי רעד, התרגשות ארוטית הציפה ובלבלה אותי, צעיר חסר ניסיון לגמרי... לאחר מכן, היא חדלה לדבר אתי למשך כחודש, כנראה בשל בושה מהאתנן שהעניקה לי בתמורה. גם אִמהּ התערבה ונזפה בי על המעשה המביש. רק אביה, כלומר דודי, צחק במלוא הפה. כך בכשרוני הצלחתי לרכוש את אהבותי".

ברוד התמוגג כעת בצחוק, כשכל גופו ופניו משתתפים בו, אבל ללא קול, כאילו צוחק אל תוכו כשנזכר במעשה הקונדסי שלו, מוחה דמעה בממחטתו. האיש המכובד מאוד למראה נראה עתה כמו נער שובב, משוחרר מכל עכבות, משתף אותי במעשה שובבות של אוהבים. רגשותַי היו מבולבלים מאוד לנוכח הפתיחות המפתיעה, חסרת המעצורים והמחיצות של האיש הזקן הזה. גופו הזעיר נשען אחורנית על הכורסה, מחייך בהנאה כמרחף בקפיצת זמן והמשיך לתאר את פרשיות אהבותיו.

"כן פטר, התרגשויות והתאהבויות מילאו את כל חיי הצעירים והבוגרים. לא היה גבול להערצתי את היופי והנשים. עיתוני הרכילות עשו 'צימעס', כמו שאומרים ביידיש, כאשר התאהבתי בשחקנית תיאטרון כל כך יפה, רומן שנמשך שתים־עשרה שנה, אין לי מה להסתיר, ובפרט שאתה כבר לא ילד, בוודאי תקרא על מעללַי בארכיוני העיתונים באחד הימים. כל הבוהמה של פראג לא הבינה כיצד היא הייתה מוכנה להישאר כל השנים עם הגמד והגיבן המכוער - כך כינו אותי מאחורי גבי", צחק ברוד צחוק מלא של בריאות, כחומד לצון לסבלות הזמנים. "אם לומר את האמת שכולם יודעים עליה, זה היה זמן לא רב לאחר נישואי לאשתי אלזה. למרות אהבתי, סירבתי להפצרותיה של אהובתי להתגרש מאלזה.

"קפקא, שבעטיו נועדנו היום, פטר, קידש את מוסד הנישואין, כעס עלי, מה זאת אומרת כעס? - התנפל עלי, בשל בגידתי באשתי, והיה קרוב לנתק את היחסים אתי. הוא היה מקדש את טוהר החיים שראה במוסד הנישואין - עוד נחזור לזה פטר - ב'מכתב אל האב' כתב קפקא שלשאת אשה, להביא ילדים לעולם, לקיימם ולהנחותם בעולם הלא בטוח זה ההישג הגדול שהאדם יכול להשיג".

ברוד חייך חיוך גדול שחרץ שני קמטים ארוכים ועמוקים לכל אורך פניו, הסב פניו אל הדלת שמאחוריה עמדה כנראה אסתר הופה, חזר והביט בי ודיבר בקול נמוך מאוד: "היא טוענת שאני מקשקש מדי. אם עולה השאלה מדוע אני מקשקש בחופשיות ובקלות רבה בעניינים אינטימיים, תשובתי היא כזאת: אָלֶף, כבר כתבתי על זה. בֵּית, הגעתי השנה לגבורות וכבר אינני מתבייש לספר. שמונים! איזו אנרגיות מבזבזים אנשים על מאמצי הסתרה והכחשה. ממה יש לחשוש? גם לא בגיל עשרים. שמונים שנה! מי פילל שאגיע לכך עם מחלותי...", צחק בהנאה לא מסותרת בקול צלול, "אני מוכן לדבר גם על 'חטאַי' במירכאות. ואגב, שמתי לב שהיית נבוך מאוד כשדיברתי על הארוטיקה שחשתי בשעה שנשקתי לבת דודתי היפהפייה... לא ציפית לשובבות כזו מפי זקן מכובד כמוני". כל כך צדק הזקן חד העין הזה.

ואמנם הייתי נבוך לשמוע מברוד, ישיש המדבר באופן כזה, בן דור המהגרים האירופיים, דור אחד מעל דור הורי, מדבר בשפה חופשית וגלויה כל כך. ברוד היה חושף דברים שהזכירו לי רגעים שלאחריהם הייתי נחרד להעלותם אפילו ביני לבין עצמי, תקופה בה יצרַי המיניים געשו ובעטו, מגששים אחר דרכים לפורקנם בלילות שטופי הזיות, וחש אז כגדול החוטאים. אמנם דבריו של ברוד היו מעין גשר אל עניינים שבנפשי המציקים לי מאוד, ויחד עם זאת שררה מבוכה: עומד לפניך אדם המקפיד מאוד בלבושו, כמו היקים בבתי הקפה בבן יהודה שטראסה, ומצד שני הוא מבטא עניינים הקשורים למיניות באופן טבעי ומובן מאליו. הוא חש במבוכתי והזדרז לשככה, אלא שתוך כדי היה הולם בי שנית בפתיחות הבלתי שגרתית.

"אל נא פטר", אמר ברוד בחדוות חיים, "בגיל צעיר התחושות הארוטיות הן הכי יפות, הכי נעלות, הכי גשמיות ובו בזמן הכי פיוטיות, אף־על־פי שליחיד הצעיר שחי בחברה שמרנית, נדמה שהמיניות התוססת בתוכו מכוערת או סוטה. אבל לא! תראה כמה ארוטיקה נפלאה יש בציורי האומנות לדורותיה. הקמא סוטרא ההודית העומדת משתאה לנוכח פסגת היצירה האלוהית - הארוטיקה. לא מכיר פטר? כדאי לך מאוד. הספר נמצא בספריית 'בית אריאלה'. אל תתבייש מהספרנית... כמה חבל שאין כאן בישראל חינוך מיני. אני מעריץ את דור הביטניקים החדש באמריקה בקומונות הססגוניות שלהם בערים, בדשאים ובכפרים, עם גיטרות, משוחררים מצווי חברת השפע. אהבה חופשית לגמרי, ללא כל הצביעות הבורגנית, מוסיקה משוחררת מכבלים, ללא חומרנות קפיטליסטית. באמריקה ובאנגליה החבר'ה האלה הם הדור שלך ממש. תתעודד פטר. הממסד פוחד מהם פחד מוות. כדאי לך לקרוא את המשורר הצעיר אלן גינזברג מניו יורק. גם אותו, כמו הביטלס כאן, ניסה הממסד השמרני להשתיק, אבל ללא הצלחה. משורר גדול! הוא חווה טרגדיה דומה לשלי: אמו סבלה כמו אמי, ממחלת נפש, ואפילו הוציאו לה את האונה הימנית של מוחה בניתוח. וכשהיא מתה הוא כתב לכבודה יצירה מצמררת בשם 'קדיש', מהיצירות הגדולות במאה הזאת. אינני יודע אם יש תרגום של שיריו לעברית. בספרייה יש את שיריו המופלאים באנגלית, בשפה לא מסובכת מדי, כדאי לך לקרוא... שוב אני סוטה מהסיפור... אמשיך, פטר.

"לגימנסיה של דוברי הגרמנית בפראג הגעתי תודות לעקשנותה של אמי. אחרי אינסוף טיפולים רפואיים מייסרים שאין לתארם, הייתי הולך לבית הספר יום־יום עם כלוב הברזל על גופי. נראיתי מפלצת קטנה שהגיעה מכוכב אחר. הייתי משתחרר מלול התרנגולות הזה רק כשהלכתי לישון. מאז לא צמחתי הרבה מעבר לגובהי כיום, ונותרתי עם גבנון בגב. זה חישל אותי. השתדלתי שלא לתת למראי המוזר להפריע לילדים בבית הספר, שמטבע הדברים נרתעו והתרחקו ממני. וכיצד עשיתי את זה? הייתי מפרק את הכלוב לנגד עיניהם הפעורות בתדהמה ומסביר להם את דרך פעולתו. בהתחלה הזדעזעו הילדים, אחר כך העריכו את אומץ לבי ומאוחר יותר התקרבו אלי יותר, מלאי סקרנות, הסתופפו סביבי, נמשכים, מתאווים כמו מהופנטים לדעת את טבעה של החיה המוזרה. תופעה הדומה לזו שקפקא כתב ב'אמן התענית' המסוגר בכלובו ומוצג לראווה בפני הצופים.

"לאחר שהסירו את הכלוב, נותרתי עם גב כפוף, מגובנן ועקום וכתפיים שמוטות כמו של שימפנזה. בשום פנים ואופן לא רציתי בגדים חדשים, לא נעניתי למרדפיה של אמא שסחבה אותי לחנויות בגדים או הייתה מביאה לי בגדים חדשים כדי שאראה יפה יותר. שום בגד חדש לא עזר, הבגדים היו מתלבשים עלי כמו על קרשים וקירות עקומים והבליטו את כיעורי. נאבקתי בכל הכוח נגד רצונותיה של אמי לפנק אותי בבגדי מלך חדשים. התרסתי כלפי קללות הטבע, אם אני מכוער - אשאר מכוער בבגדים הישנים. אלא שבו זמנית התעצמה הטרגדיה במשפחתנו. הטירוף של אמי המסורה לי בכל נשמתה הלך והתגבר ונאלצו לאשפז אותה תכופות. היא הייתה מתקשרת פחות ופחות עם האנשים מסביבה. רק דבר אחד החזיר אותה לעולם: קסם המוסיקה. ברגעים שהייתה מכונסת בעולמותיה היית יכול לעורר אותה בעזרת זמזום אופרה שאהבה. אוהו! גדולתה של המוסיקה! מיהו הגאון שיכול לפרש גדולה שכזו! אבי הטוב היה לוקח אותה לאופרה כשהגיעה לחופשה מבית החולים. היא הייתה מאושרת כמו שלא ראיתי אותה מעולם. סמוך למותה, כשאני כבר הייתי סופר ידוע, לקחתי אותה לסיבוב במכונית ולאחר מכן נכנסנו למסעדה. שם השמיעו את 'לה טרוויאטה'. פניה אורו לחלוטין, כאילו נרפאה באותו רגע לחלוטין מחוליה הנורא, דמעות זלגו מעיניה כשביקשה ממני לנגן לה עוד פעם, פעם אחרונה, את החלק הנוגה של הקונצ'רטו לפסנתר מספר 23 של מוצרט".

ברוד השתתק לרגע ארוך, נאנח, ומלמל לעצמו, "כן... בגימנסיה ובאוניברסיטה הייתי התלמיד המצטיין, מנת חלקו של כל חלש שזוכה לתמיכה ואהבה מהוריו. כמו כל היהודים למדתי באוניברסיטה העתיקה קרל פרדיננד, אוניברסיטה של דוברי גרמנית, שפה בה דיברו רוב יהודי פראג. גם פרנץ קפקא למד בה.

"כבר באוניברסיטה חשתי שאינני מוכן להסתפק בנגינה בפסנתר. הייתה לי משיכה גדולה לכתיבה הגותית וספרותית שאין להפריד ביניהן. ואכן כבר בגיל צעיר מאוד כתבתי ונודעתי בזכות מאמרים וסיפורים שפרסמתי. התחברתי לפילוסופים, לסופרים ולמשוררים. היו לנו מועדוני תרבות בשפה הגרמנית שבהם הופיעו גדולי עולם פרגאיים, 'הקאזינו', ה'האלֶה', מועדון ליברלי שרוב חבריו היו יהודים - מועדון אינטלקטואלי מרשים - אם כי ברבות הימים גיליתי שהוא נוהל על ידי צעירים סנובים עם ועד אליטיסטי של בני עשירים מורמים מעם שלא הרשה להביע שמץ של ביקורת על החלטותיו.

"כבר אז הייתי מעורב פוליטית במאבק הבין מעמדי והאתני העז של הצעירים בצ'כיה. תחושת העוולות והפערים בין האליטה דוברת גרמנית שהייתה המיעוט בצ'כיה לבין הרוב הנחות כביכול של דוברי הצ'כית. הרוב העני, הפועלים קשיי היום, הם שהטרידו אותי, וכך מצאתי את עצמי עומד בצד הנאבק למען צדק חברתי והפכתי לסוציאליסט, כמו הצעירים המהפכנים בכל העולם, בברלין, פריז, מוסקבה וניו יורק.

"יחד עם חברים נאמנים הקמתי את הסקציה לתרבות וספרות של צ'כיה. אופוזיציה שגרמה למלחמות של ממש בין שני גופים: הלאומני הגרמני בצ'כיה מול הסוציאליסטי, שאגרופים הדדיים לא חסרו, משל היו תוספת למלחמה האידיאולוגית, כמו היו קרבות האגרוף בין ג'ו לואיס השחור האמריקאי ומקס שמלינג הגרמני שכיכבו בפוליטיקה, בין אמריקה של רוזוולט וגרמניה של היטלר. אבל החשוב ביותר, במועדונים אלה זכיתי להיפגש ולשמוע משוררים צ'כיים ענקיים: מאיירנק, סלוס, ורילקה. רילקה האהוד על קהל קוראים מכל העולם, עד היום הזה... קראת אותו פטר? יפה. נכון: יש תרגומים לעברית... האם אין הוא נהדר?... רילקה היה גדול המשוררים של דורו, אם לא של כל המאה. כמונו הוא היה יליד פראג שעמו המשכתי להתכתב בלהט גם לאחר שעזב את העיר. התכתבנו אודות יחסי הגומלין, תשובות לא פתורות אצלנו, בין האלוהות לאדם, המודרנה מול הקלסיקה... לא מזמן הופיע אצלי, בדירתי כאן בתל אביב, פרופסור צעיר מהטכניון, גאון במתמטיקה שעוסק ב'מימד השנים־עשר', גבוה, בשיער פרוע ולבוש פרוע, במעיל שחור קרוע בשרוולים, עיניו טרוטות מחוסר שינה, צער העולם נשקף מהן, שעד שכמה שניסה להסביר לי, בפשטות, כדבריו, לא הצלחתי להבין במה מדובר לא מילה ואפילו לא רבע מילה. הפרופסור הזה סיפר לי שהוא שוכב יום ולילה במיטתו כרדוף שדים ומהרהר בשירתו של רילקה. הוא בא לדון אתי באחדים משיריו וטען ששירתו של רילקה היא מתמטית בגבהים ושאף מתמטיקאי לא הצליח להגיע לדרגתו. הוא ביקש לדעת ממני על רילקה כיוון שקרא באיזשהו מקום שהיינו מיודדים. חשפתי בפניו את התכתבויותי עם רילקה ועיניו אורו, כמו היה ארכיאולוג שגילה את עצמותיו של ישו בבית הכנסת של המהר"ל בפראג".

"המשורר רילקה ומתמטיקה?!"

"נותרתי פעור פה גם לנוכח הגילוי המפתיע אבל יותר מכך: האיש שיושב מולי ממש, היה בקשר חברי עם רילקה יליד פראג, שכל שורה בשירי האהבה שלו שלהבה את דמיוני בפרץ של גילוי מסעיר של העצמי החבוי בתוכי.

"אוהו! אם היית פוגש את איינשטיין בחוג שלנו בפראג היה מסביר לך את העניין של הקשר בין שירת רילקה למתמטיקה יפה ממני. איינשטיין ידע, למשל, לעשות את הקשר ההדוק בין מתמטיקה למוסיקה. אגב, איינשטיין היה המומחה הגדול ביותר של מוצרט".

אני לא מאמין למשמע אוזני. כבר שוכח לגמרי את המטרה לשמה באתי.

"מר ברוד, האם פגשת את איינשטיין?!" קראתי בהתלהבות ילדותית, ומיד מצאתי את עצמי מתחרט ונרתע משאלתי המביכה. הרי רק לפני רגע אמר שפגש אותו.

כחודר לעמקי נפשי ברוד הביט בי במבט אוהד ומלא הבנה.

"פעמים רבות פטר. גם קפקא שלנו ואיינשטיין, שני ענקי הרוח של המאה זכו להיפגש אחד עם השני בפראג עירנו האהובה", ענה בטבעיות גמורה. "איינשטיין היה מרצה באוניברסיטת פראג והצטרף ל'חוג הפרגאי' שלנו. מימי לא פגשתי אדם שידע לראות את האומנויות, מדעי הרוח והמדעים המדויקים כמקשה אחת - דיברנו על כך קודם לכן. אחדות יקומית שלמה. שוחחנו שיחות ארוכות ובמשך שנים התכתבנו עד יום מותו... לדעתי הוא היה בנשמתו יותר סופר של ספרות מדע בדיוני מאשר איש המדעים המדויקים, ראה את סודות העולם במראות כמו תסריטאי קולנוע, אם כי הוכח שהתיאוריות שלו מדויקות להפליא... והנה אני שוב מקשקש לך פטר כמו שאתם הנוער נוהגים לומר. הרי באת לשוחח אתי אודות קפקא".

מבט שובבי ניצת בעיניו, אחר כך רכן קדימה, פרקי ידיו היו נשענים על ירכיו ועצבות גדולה נפלה עליו וברוד היה מדבר כאילו אל עצמו:

"מאז היכרותנו בתחילת שנות העשרים לחיינו, פטר, פרנץ קפקא ואני היינו נפגשים בכל יום כמעט. לטוב ולרע, בבתי קפה, בחדרי, בחדרו. שיתף אותי בקשיי וייסורי כתיבתו הנוראיים, התלבט אתי בכל צעד ושעל בלבטיו, גם בלבטים של כתיבת ה'משפט' שלך. חשוב שתבין צעירי: משוררים וסופרים אינם מלאים בביטחון עצמי כפי שנדמה לקוראים, למרות שלקורא הרגיל נראה שהם מוליכים את קולמוסם, את עצמם ואת הקורא בבטחה רבה. פרנץ קפקא היה רחוק מהכרה עצמית באשר לאיכות כתיבתו. ההיפך הגמור מכך... אני הוכרתי כסופר וקפקא עדיין לא הוכר כסופר, כך שמבחינה זו של כתיבה ספרותית, אני הייתי האח הבוגר אם אפשר לומר כך".

דווקא ברגע מרתק זה קטע צלצול טלפון חד מכיוון הפרוזדור את סיפורו של ברוד שנרתע לאחור ובו זמנית נתקף בפרץ של שיעול כבד וארוך. לחדר נכנסה במהירות אסתר הופה, בידה כוס מים, טפחה לו על גבו ומלמלה בגרמנית: "בריאות, בריאות".

"סליחה, סליחה", הצליח ברוד לסנן בשארית כוחותיו משפט, וחייך אלי תוך שהוא אומר בקול צרוד:

"סליחה, סליחה, פטר..." לא הצליח ושוב השתעל.

"אתה לא צריך לדבר, דיברת יותר מדי", אמרה בנחרצות אסתר הופה בגרמנית והישירה אלי מבט שהשתקפה בו ארשת שהייתה בה נזיפה שקטה אך תקיפה. זעתי על מקומי באי נוחות וקמתי ממקומי במהירות. "אני אלך, אני מצטער גברת הופה", גמגמתי.

"מי זה בטלפון?" שאל ברוד.

"זה משגרירות גרמניה, מזכירת השגריר מר פאולוס", ענתה אסתר בחגיגיות.

"אני עוד מעט ניגש..." שיעולו פסק והוא נשען אל מסעד הכורסא, חיוך גדול על פניו. רווח לו.

"החורף לא מגיע, זו הסיבה שאני משתעל פטר. חום נורא, אבק מהחמסין ויתושים בסוף הסתיו, חשבתי שהתרגלתי כבר. אבל כנראה שאף פעם לא מתרגלים למזג האוויר המשוגע ב'ארץ הסברסים'. נמשיך ביום אחר. זה השגריר הגרמני שרוצה לדבר אתי", פנה מקס ברוד לאסתר הופה.

"אדחה את הטלפון ליום אחר. זה לא טוב לבריאות לדבר עכשיו", אמרה הגברת הופה נחרצות.

"לא־לא, מר פאולוס רוצה לדבר אתי על 'יוהנס רוכלין'. הספר התקבל יפה מאוד בגרמניה".

"קבלת הפנים בשגרירות לכבוד הספר רק בשבוע הבא. מה בוער? אצלצל אליהם מחר".

"תאמרי שאגש לטלפון בעוד שני רגעים", השיב ברוד ורכן לעברי כאילו אני מבין במה מדובר.

"נודע לי שהשגריר שוחח עם פרופסור ידוע מאוד בביקורו האחרון בגרמניה, המלומד היחידי בעולם שקרא את שבחי העברית ותורת הקבלה בספרים שכתב יוהנס רוכלין".

בלבול גדול איים לטשטש ולבטל בבת אחת את האהדה הגדולה שחשתי אל ברוד עד כה. מקס ברוד בקשר עם השגריר הגרמני בישראל, קצין הוורמכט הארור?... החלה הרוח הרעה מכרסמת בנפשי.

"בטח", אמרה אסתר הופה בקול עבה בגרמנית, כאילו משיבה להרהורי, "ולא נמצאה בישראל שום הוצאת ספרים שהייתה מוכנה לתרגם את 'יוהנס רוכלין' של מר ברוד לעברית?" נדמה היה שהיא הפנתה את דבריה אלי, כאילו בישראליותי אני שייך למשפחת האויבים של ברוד.

"הספר של מר ברוד", המשיכה, "הוא אפולוגטיקה הכי גדולה לשפה העברית ולציונות, וזה על סמך דברים שכתב איש הדת יוהנס רוכלין לפני כשלוש מאות וחמישים שנה. בגרמניה כרגיל מפרסמים את ברוד. איזה כבוד נותנים לו שם!" נענעה את ראשה בחוסר שביעות רצון וצקצקה בלשונה, "ואחר כך מתלוננים על מר ברוד שהוא בקשר עם הגרמנים. היפוקרטים גדולים".

"עזבי את הילד", חייך מקס ברוד, "מה לו ולפוליטיקה של התרגומים שלי לעברית ומה שייך ליחסים שלי לתרבות הגרמנית?"

"שיהיה", אמרה בכעס, פנתה לעבר הדלת, עצרה וסובבה אלי את ראשה במבטה המצמית ואמרה: "הגיע הזמן שתלך מר קליין, זה יותר מדי עבור מר ברוד".

"אילזה (זה היה שמה של אסתר בגרמנית). עזבי את הילד ותקבעי לו תאריך חדש לפגישה".

וניגש במהירות בצעדים קטנים אל הטלפון שבקצה המסדרון.

 

 

5.

 

שוטטתי ברחובות תל אביב ללא כיוון וללא תכלית, עד שמצאתי את עצמי ניצב ברחוב הירדן, מול ביתו של מקס ברוד. איך זה? טמבל שכמותי! כאילו אני מחקה את יוזף ק. מ'המשפט', מסייר הלוך וחזור ללא תכלית באותו מעגל בפרברי העיר. בושתי מעצמי ופסעתי במהירות לעבר הים, לכיוון טיילת הרברט סמואל, כאילו להשכיח מעצמי את תכונת פיזור הנפש שקיימת בי, חלפתי על פני מועדון 'יחדיו' של המפא"יניקים והתחמקתי במהירות כשראיתי קבוצת נערים בחולצות כחולות מהנוער העובד מסתודדים בפתחו של המועדון. חמקתי במהירות לעבר החוף, כשרוחות חזקות מסעירות את גלי הים האפור בקצף לבן.

חוץ מכך שדוּבר בספר חדש של ברוד שפורסם בגרמניה, לא היה לי שמץ של מושג, מי הוא יוהנס רוכלין, עליו שוחחו ברוד ואסתר. מחשבות אחרות החלו מציקות. חשתי מועקה מתפשטת, מכבידה בחלל הבטן התחתונה. היה ברור לי שלמקס ברוד יש קשר עם השגרירות הגרמנית, ומכאן עם הגרמנים. לא מזמן השתתפתי בכיכר דיזנגוף בהפגנות המוניות נגד חידוש היחסים עם גרמניה ופתיחת השגרירות הגרמנית בתל אביב, והנה מקס ברוד היקר הוא בין הקושרים קשר אִתם ועוד מוזמן לשגרירות גרמניה, לא פחות! איזו אכזבה.

רק לפני שעה קלה התחברתי לסיפור ילדותו מכמיר הלב של הזקן, שכדי להציל את חייו היו צריכים לקבע את הילד האומלל, שחוט שדרתו מעוקם ללא תקווה בכלוב ברזל - ילד בכלוב! איך אפשר? ובאיזה אומץ, סבלנות ותבונה התמודד הילד האומלל הזה עם הילדים האחרים. ילדים הם עם אכזר. הכי אכזר. אני זוכר היטב כיצד לגלגו עלי ילדי הכיתה, כשהגעתי - ילד מנוכר לצבריות הישראלית המחוספסת של ילדי הכיתה, בבגדים שתפרה לי אמא לכבוד היום הראשון בבית הספר - מכנסי טרליין וחולצה מגוהצת ומשובצת, מחויטת באופנה אירופאית. הילדים האחרים, שלבשו מכנסיים וחולצת חאקי קצרים, לגלגו עלי בצחוקים אכזריים. הצטנפתי כקיפוד בפינת החצר המרוחקת של בית הספר, שונא את אמא המסורה, למה עוללה לי את זה? כל צרותי בגללה... למשך ימים אחדים סירבתי ללכת לבית הספר, עד שהחליפה לי אמא את הבגדים. נדמה לי שאת האמפתיה והחמלה לחלש פיתחתי מאז אותם ימים ארורים שהתמשכו והתמשכו עד שנכנסתי לבית הספר התיכון, בו למדתי עם תלמידים חדשים. במשך השנים פינה הכעס שפיתחתי כלפי זרותם של אמא ואבא לחמלה ואהדה.

ביקשתי מהורי שיספרו לי עוד ועוד על ימיהם הצעירים והיפים בפראג. חייהם נקטעו בזדון, ועכשיו, כאילו לא די להם בטרגדיה האיומה של אובדן משפחתם, הם נאלצים בגילם הלא צעיר, להיאבק ולהקים את חייהם מחדש, להתמודד עם שפה שמית זרה. זה כמו ללעוס אבנים, הייתה אמא אומרת, ולחיות "עם הונים" כמו שהיה אומר אבא מאחורי גבם של עסקני מפא"י, שהיו מגיעים למכבסה ומתנהגים באדנות. "ז'לובט" (בריון), סינן פעם באיבה כאשר הגיע חבר כנסת ובקול רם היה טופח על שכמו ואומר בקול רם עד כדי צעקה: "מה העניינים קליינצ'יק (קטנצ'יק), מסתדר עם הלכלוך של הכביסה?"

אני משוטט בטיילת הרברט סמואל, כדור השמש הענק והבוהק, מכוסה באובך החמסין הבלתי נסבל לאחר הגשם הפתאומי בסוף הסתיו, מסנוור את העיניים ואת הנשמה הדוויה בלאו הכי ומקצר את הנשימה. אנשים יושבים בחום המעיק בבתי קפה, מנפנפים בתפריטים ובעיתונים להפיג את החום המעיק ומוחים בממחטותיהם את הזיעה הנוטפת. אבל רגע, מה מציק יותר: הזיעה הטורדת או העובדה שמקס ברוד מתרועע עם השגריר פאולוס, שהיה קצין וורמכט במלחמה?!

תחושת כעס על ברוד הציפה את נשמתי המורעלת. הרי בכל ההפגנות ובעיתונים ציינו שהשגריר הזה היה קצין נאצי! איך אפשר? אני, בן לאנשים שכל משפחתו משני הצדדים נספתה, אוכל לשאת זאת?!

"הפאולוס הזה, שגרירה של גרמניה קיבל מדליית הצטיינות של הצבא הנאצי!" זעק בשצף קצף מנחם בגין, מנהיג מפלגת חרות, בנאום שנשא בהפגנה שערכה מפלגתו.

"פאולוס לא היה נאצי", ניסה אבא להרגיע אותי. לאחר שתיניתי בפניו את מצוקתי, המשיך לעיין בעיתון כדרכו, כשהוא לוגם את מרק הכרוב החמוץ.

"אז מה הוא?" מתערבת אמא, בעודה מתקנת את וילון חדר האורחים הפרחוני.

"קצין וורמכט. קצין בצבא. לא היה לו שום קשר עם השמדת יהודים. להיפך, הוא ניסה עם עוד קצינים להרוג את היטלר. פוליטיקאים ושקרים זו חתונה אמתית, האמן לי", רעם קולו של אבא כשהוא דופק על השולחן.

אבא הטוב, שבכל פעם יש לו תשובה נכונה מרפאה לנפשי.

"השגריר פאולוס ניסה להתנקש בהיטלר?"

"בטח פטר. יש דוקומנטים. גם מנחם בגין יודע את זה. הכול פוליטיקה. מה, הקנצלר של גרמניה עד כדי כך טיפש שיביא דווקא למדינת ישראל נאצי?"

תודה לך אבא הטוב.

"מעשיות", קבעה אמא ושבה לתפור את הווילון ולהתעקש על האמת האכזרית שלה, "גרמני הוא גרמני".

"נו, גם את מקשיבה לסיפורים של בגין והמפ"מניקים והקומוניסטים. בלי גרמניה לא היה לנו מה לאכול. הפיצויים שלהם הצילו את המדינה. ותזכרי טוב, מגדה: לא מזמן, כשהם הפסיקו לתת לנו נשק, לפני כמה חודשים - היינו בהיסטריה".

"יפה קלאוס, אז מה זה קשור למקס ברוד שמסתובב כל הזמן בגרמניה. ומה הוא מחפש בצ'כוסלובקיה אצל הקומוניסטים ומקבל מהם מדליות? זו האמת קלאוס. בושה! הוא סוציאליסט אופורטוניסט", הקשתה אמא בהתרסה.

"הוא עוזר שם למדינת ישראל כמו שאף אחד לא עוזר, ואת זה יודעים רק מעט אנשים בממשלה, יותר טוב מכל המפא"יניקים שלכם שנואמים כל היום?"

"שלי?" אומרת אמא, "שלך... מי מגיע למכבסה שלך אם לא המפא"יניקים?"

"טוב אל תיקחי את זה ככה. לא דיברתי עלייך... אבל זה פאקט, זה פוליטיקה, ואת לא מצליחה לתפוש את זה. את יודעת יפה מאוד שמישהו צריך להחזיק בשתי ידיים את היחסים עם צ'כוסלובקיה שבכל זאת נתנה למדינה נשק במלחמת השחרור וברוד ועוד כמה אנשים טובים עושים את זה יפה מאוד. בן גוריון לא סתם אוהב את ברוד, לא רק בגלל שהוא סופר. וגם בגרמניה ברוד עוזר למדינה... מה את חושבת? לא הכול אנחנו יודעים, מגדה".

"מבינה יפה מאוד. אל תעשה ממני טיפשה. אבל כמו שאמרתי: גרמני הוא גרמני. אם תהיה להם אפשרות יהרגו גם היום שלושים מיליון יהודים. מזל שאין שלושים מיליון יהודים בכל העולם".

"אבא", אני מתערב בהתקוטטות שבאה מאהבה, ולכן אף פעם לא נבהלתי ממריבותיהם, "ולמה לסלוח לגרמנים ולהיות אִתם בקשר אחרי שרצחו לנו שישה מיליון ועוד לשנורר מהם כסף?"

"ולמה אנחנו מדברים גרמנית?" השיב אבי בדרכו הנינוחה. תשובה ניצחת, "הכול שטויות. בעוד עשרים־שלושים שנה יסתובבו יהודים כמו נמלים בגרמניה. כבר עכשיו יהודים עושים שם לופטגשפט ויש להם בתי זונות, והממשלה והסוכנות שלנו עושים כסף גדול עם הפיצויים שבמקום שיגיעו לאנשים שהיו ב'לאגר' מגיעים ישר לכיסים שלהם. אל תאמין בשום דבר פטר ואל תתעצבן על שום דבר בפוליטיקה. מה שהיה הוא שיהיה. ברוד מתעסק בגרמניה בקולטורה ולא בבתי זונות".

"טוב. אני לא מאמינה לאף אחד", פוסקת אמא בהחלטיות.

"ואת רוצה להכניס את הקרקטר הזה שלך לנשמה של הילד ולהפוך את זה לטבע בחיים שלו?" הגיב בכעס, "זה בסדר פטר אתה יכול להאמין בדוקטור ברוד. הוא אדם אמתי שרוצה קשר עם הצעירים הגרמנים שלא עשו שום דבר ואפילו קשה להם עם מה שעשו הוריהם. דוקטור ברוד בעצמו איבד את כל המשפחה שם. אתה יכול ללכת אליו בשקט. פאולוס הגרמני בסדר גמור. הצרה שלו היא שלא הצליח להרוג את היטלר. נרגעת פטר?"

"אהה... אני צריך לעכל. צריך להחליף ראש. אבל בפרנציפ כן, אבא. נרגעתי. תודה".

"אז כשאתה פוגש אותו תגיד לו שהוא שכח לקחת מהמכבסה את הז'קט האפור".

 

 

6.

 

השמש הרכה של הבוקר, שעמדה עדיין במזרח, התחבאה מאחורי הבתים של שכונת התקווה מעבר לנחל איילון החרב. אסתר כבר אִווררה את החדר שהבהיק בניקיונו והדיף ריח נעים של נוזל רצפה בריח לימון שסילק את אבק וכתמי האתמול. אגרטל עמד בפינה ובו פרחי בר רעננים מעוטרים בטללי בוקר כמו חרוזים שקופים, מאירים את החדר בכל צבעי הקשת. "מיליוני מחשבות, ואף אחת לא תשווה לסודו של צמח אחד", קראתי באיזה מקום.

ברוד קידם אותי בחיבה מופגנת, פניו מאירים, לחץ את ידי בחום ואמר בקול: "בוקר טוב פטר קליין נערי. שב ותשתה בנחת את הקפה ותאכל את המאפה המוצלח של אסתר, עכשיו יש גם תוספת גלידת וניל, ואחרי זה נתחיל. אם אתה מוכן אז אני מוכן לספר לך כיצד נפגשנו לראשונה פרנץ ואנוכי... שתה לבריאות בחור צעיר, שיהיה גזונט! בגילך אסור להחסיר אוכל. בגילי כבר קשה לאכול, השיניים לא אותן שיניים, הקיבה לא אותה קיבה והחומציות עולה לגרון עם כל פרוסת לחם. בתיאבון לך. תודה לך אסתר".

הוא התיישב בכורסא, שילב את כפות ידיו לתמוך בברך רגל שמאל המונחת על רגלו הימנית וברוד החל בסיפור ההיכרות שלו עם פרנץ קפקא.

"באוניברסיטת פראג, שאין יפה כמוה בכל העולם עד היום הזה, הכרתי לראשונה את פרנץ קפקא. מי לא למד שם? גדולי עולם! במועדון התרבות של האוניברסיטה, שבו נפגשו טובי המוחות המזהירים, נשאתי הרצאה על הבגידה הגדולה של פרידריך ניטשה במורהו הגדול, הפילוסוף שופנהאוור שהיה הפילוסוף הנערץ עלי ביותר ובהרצאה זו קראתי לניטשה רמאי ובוגד - אמירה שאני מצטער עליה היום.

"עקב פרסומי המוקדם כסופר נחשבתי כמרצה מבוקש למדי. האולם היה מלא תמיד מפה לפה. את קפקא לא הכרתי. ראיתי אותו תכופות בהרצאות, תמיד יושב בשורה האחרונה, לובש ז'קט אפור או כחול ושותק. אני חושב שאף אחד לא הכיר אותו. היה זאב בודד אבל לא טורף.

"ערב אחד, לאחר הרצאתי, קפקא, פנה אלי. הוא היה בחור מרשים וגבוה, פנים חזקים, עצמות גרומות. הוא נעץ בי את עיניו האפורות והסקרניות, שהיו מלאות ברוך, לא כמו בצילום המפורסם המטעה שלו, ושאל אותי בקולו העמוק שלא היה בו שמץ של נימת ביקורת כלפי: 'האם יואיל אדוני להקדיש לי מקצת מזמנו ולהסביר לי מה יש לו נגד ניטשה?'

"הו! הרבה", עניתי, "הרי שמעת את הרצאתי. אתה לא מסכים?"

"קפקא הרכין את ראשו אחר כך נעץ בי את עיניו הבוערות.

"כלל לא. אני מצדד בניטשה!"

"במגלומן החצוף?"

"הוא היה אדם שצידד באמת ובחיים", אמר קפקא.

"לחלוטין לא הסכמתי אתו.

"יצאנו החוצה לרחוב. עד מהרה הבנתי שקפקא לא נטה לפילוסופיות מופשטות. הן לא עניינו אותו. לפליקס וולטש, חברנו המשותף, הפילוסוף, הוא אמר פעם 'פליקס יקירי. אם הייתי מוכשר כמוך לא הייתי פילוסוף אלא סופר. האם תוכל להאמין'? כך חשב באמת ובתמים מי שהיה גדול סופרי המאה העשרים.

"מאותו יום התקשרו נפשותינו זו בזו, כאילו מהשמים נועדנו מלידתנו, באופן שנעלה מעל לטבע ולהסברים. מצאנו זמן להיפגש בכל הזדמנות, למעט מספר ימים בהם היה שרוי במחלתו - היינו יושבים בבתי קפה פעמיים בשבוע, קוראים את אפלטון והומרוס ביוונית כדי לשמר את ידיעתנו בשפה. הוא שיתף אותי באהבתו לפלובר וקרא בפני את 'החינוך הסנטימנטלי'. כדאי מאוד שתקרא את הספר הזה, פטר, אם לא קראת. קראת? יפה, פטר, אני גאה בך. כיום אעז לומר שהיה משהו משותף בין קפקא לפלובר שאגב, היו רווקים עד יום מותם, כי חששו כנראה מחיי נישואין, ואהבתם למין הנשי פרחה בדמיונם כמין אידאה. אני שיתפתי את קפקא באהבתי לגוסטב מיירנק וקראתי בפניו את 'המוות הסגול', סאטירה מופלאה על התנהגות המין האנושי - כמיטב המסורת הצ'כית, למרות שנכתבה בגרמנית. אני בספק אם תרגמו את הספר הנפלא הזה לעברית. בספר החדש שלי, שיתורגם לעברית, כך כולי תפילה, אני מקדיש פרק שלם למיירנק הדגול. גם הוא היה צ'כי, צריך להוציא את הסופר הזה מה'בוידעם' של ההיסטוריה האכזרית, המשכיחה מטבעה משוררים וסופרים.

"התכתבנו מדי יום - קפקא ואני, כל מכתב ומכתב שלו, תאווה לנפש, ויכול להיכלל בקלות בפנתיאון הספרות הנעלה. למרות זאת, אתה יכול לשאול מדוע היינו צריכים להתכתב כשגרנו לא רחוק אחד מהשני ויום־יום טיילנו ממשרדו מרחוב צ'לטנר עד לאלטשטטר־רינג?

"יפה נערי אני קורא את שאלתך על קצה הלשון?... היה בזה משהו שרק סופרים מאותה תקופה יכולים להבין: ההתכתבות האינטימית שאין קשר בינה לבין תדירות פגישותינו. המכתבים האלה לא מילאו את תפקיד הדואר במובנו הרגיל, לא תפקיד של יוני דואר, אלא צורה אחרת לדיבור ששקט אינטימי בצדו: הכתיבה.

"חברותנו הלכה והתהדקה עד שהפכה לחברות בנפש. כשקפקא הסתבך בכל מיני עניינים, הוא היה כותב אלי, אפילו על עניינים פרקטיים, כמו 'האם יהיה לך פנאי לשהות במחיצתי בכל ערב?' היום קוראים לזה פסיכותרפיה. כלומר טיפול נפשי בעזרת שיחות עם איש מקצוע בתחום הפסיכיאטריה או הפסיכולוגיה. אבל אנחנו לא היינו צריכים הגדרות לחברוּת, רק חברים חשדניים צריכים הגדרות להסביר את טיב חברותם. עיקרו של דבר, היה לנו אחד את השני. גם חברנו פליקס וולטש יפה התואר - שהיה קשור בעבותות אל קפקא ואלי - נמנה על חוג המתכתבים. קפקא היה קנאי לחברויות. אשתו של פליקס וולטש התלוננה שנישואיו של פליקס אִתה היו אסון מבחינתו של קפקא. הוא סירב להשלים עם אובדן חברו בעקבות הנישואין והיה בא לבקר בביתם כל יום, למגינת לבה של גברת וולטש. כמובן שכאשר כל זה התפוצץ הצהיר קפקא שנישואין הורסים חברויות, זאת למרות שכפי שכבר סיפרתי לך על הערצתו של קפקא למוסד הנישואין. אבל מי אמר שיש סתירה? בנסיבות מסוימות תרגיש כך ובנסיבות אחרות - תרגיש אחרת. זה לא עניין להשקפת עולם.

"בפראג בילינו, פרנץ ואני, חיי לילה בוהמיינים, מהולים בעושר תרבותי עמוק וגם התרועענו עם נערות במסבאות הרבות שברחבי העיר עד שעות הבוקר. כן, עם קפקא המתנזר כביכול, על פי פרשנים בשם עצמם, כמובן", והוסיף בצחוק מתריס שהייתה בו נימה אירונית דקה שבדקות, שרק צ'כים יכולים להבין אותה.

"ההתנזרות של קפקא זה כבר השקר של אחרים - לא אחד משקרַי... נו, פטר אני רואה את התמיהה עולה על פניך... פרנץ קפקא בשום פנים ואופן לא היה נזיר פרנסיצקני למרות מראהו שהטעה בחומרתו. ככלות הכול פראג הייתה בירת הבירות העולמית, וככל הידוע המשורר אלתרמן לא שותה בקפה 'כסית' תה, כמו פקידי ההסתדרות אלא משקה בצבע דומה... והמשוררות הצעירות ב'קליפורניה' של אייבי נתן אינן בדיוק כלות חסודות, וסופרי האומה הם לא בדיוק אותם אנשים שהמורים מציגים אותם בכובד ראש לא טבעי בשיעורי ספרות". צחק בקול.

"באותה תקופה של פראג התוססת כמו בירה פילזן בעושר תרבותה, הייתי כותב במרץ רב. שלחתי לעיתונים מאמרים, שירים וסיפורים. אגב, אצל קפקא, לא ראיתי אפילו רמז קל, לאיזה שהיא אספירציה לכתיבה ספרותית חוץ ממעקב אוהד ותומך מצדו אחר יצירותַי שבאו אחת אחרי השנייה בשטף. מתי הוא החל לכתוב? סבלנות בחור צעיר נגיע לזה...

"בתחילת דרכי, זה היה בערך בגילך, פטר, ניסיתי לקדם את יצירותי. הקדשתי מאמצים בלתי נלאים לכך עד שלאחר זמן רב, הגעתי אל המשורר סאלוס, שהיה מפורסם בקרב חוגי היוצרים בפראג. בוודאי שבני דורך אינם יודעים עליו, משורר נשכח, שיש אומרים שהיה אביו הרוחני של רילקה. סאלוס נענה להפצרותי וזימן אותי לביתו להאזין ליצירתי.

"הגעתי לווילה הגדולה שלו, ארמון של ממש. זמן ארוך ישבתי בחדר המתנה והתעניתי כשעתיים, כוסס ציפורניים מהתרגשות כאשר מי שאירח לי לחברה הייתה ציפור כנרית צהובה מעצבנת שהתרוצצה בכלוב וניסרה לי כל הזמן בצפצופיה. לבסוף, כשהואיל סאלוס לקבלני במלוא כבודו המעוטר בשפם עבות כמו קצין קאוולירים אוסטרו־הונגרי אצל הקיסר פרנץ יוזף ועוד לפני שפתחתי את פי הוא החל להרצות בהתנשאות פומפוזית מכוונת אלי, לינוקא, כשעיקר דבריו הם ששירה וספרות לא נועדו לצעירים שאינם מוכנים להמתין בסבלנות לזמן הבשלה רצוי, ולאחר מכן הקדיש שעה ארוכה לשירי הלל על עצמו, כשהוא מגלגל באצבעותיו את שפמו האדיר ותוך כדי כך אומר, 'מר ברוד הצעיר זמני קצר אני אדם עסוק' (אני חושב שמשוררנו הדגול רילקה גידל שפם בגלל הערצתו הדַי מיותרת לסאלוס...).

"אחרי החוויה בביתו של סאלוס נשבעתי לעצמי שלעולם לא אנהג באנשים בהתנשאות ולא אתן לאנשים צעירים להמתין לי, וזוהי הסיבה, פטר קליין, שאתה יושב כאן אתי למרות שראשי היה טרוד בעניין חשוב שאני כותב, ספר שאקרא לו בעברית 'ימי מריבה'. אל תרגיש שלא בנוח אני שמח בנוכחותך. עוד פטל? לא? אל תתבייש אם תרצה...

"והנה הגיע יומי הגדול, נערי. מורי ורבי, המשורר מיירנק, מושא הערצתי כפי שהזכרתי, ושזכיתי להסתופף בחוגו בקפה 'קונטיננטל' במרכז פראג, קרא את סיפורי 'אספרגוס' והחליט לשלוח אותו לכתב עת נחשב ביותר לספרות Mgazin fur literatur. הסיפור התקבל והתפרסם!

"איזה אושר! זו הייתה הרגשה מופלאה שכמותה לא חשתי ולא אחוש לעולם: לראות את יצירתך כתובה באותיות שחורות ממש לצד כותבים שהערצתי, ליד שירו של רילקה, שיר אבוד של שילר, סיפור לא ידוע על גתה. תחושה שהעולם נפתח לפניך, מאיר פניו, ומרחבים אינסופיים פרושים לקראתך, אין גבול לעתידי הנפלא!

"ימים הסתובבתי כשיכור, רגלַי הולכות ומתרוממות מהקרקע... במהירות מטאורית הפכתי סופר ידוע בקרב החוג שלנו כבר מגיל תשע־עשרה, שנה בלבד מבוגר ממך אם אינני טועה. הסיפורים הבאים שלי התפרסמו בעיתונים מכובדים בברלין, הפכתי למקור של גאווה בעיני האינטלקטואלים בפראג. טיברגר כתב ש'בזכות הכשרון שלי הוצאתי את בוהמיה ופראג מהפרובינציה'. לא יאומן! לפתע גיליתי תופעה שצעירים רבים נוהים אחרי, הייתי בעננים... לא, בעצם בשמים. כאשר הוזמנתי להרצאות בברלין הגדולה, הפכתי בן רגע ממש להיות מה שנקרא כיום כוכב גדול. אחדים כתבו שסיפורַי מזכירים את אדגר אלן פו. הוזכרתי בנשימה אחת עם בודלר.

"ההתלהבות בקרב הקוראים ברחבי גרמניה ואוסטרו־הונגריה גאתה כשפרסמתי את 'מוות למתים', שהסיפור האחרון בקובץ זה נקרא 'אינדיפרנטימוס', אדישות בעברית. במקרה שלנו נכון יותר הפירוש: שוויון נפש, סיפור שהפך כמו אש בשדה קוצים להשראה פילוסופית ממש בקרב מעריצַי. הם קראו לפילוסופיה זו: 'האינדיפרנטימוס'.

"מבלי שהספקתי להתעכב על התופעה, פילוסופיה זו שפיתח ילד בגילי, הפכה למרכזית במחשבה של צעירים באירופה הכמהים לבשורה חדשה. נו, איך להסביר את ההרגשה שתהילה גדולה נופלת בחלקך בבת אחת ובגיל צעיר כל כך? צריך לשאול יוצרים צעירים ומפורסמים כיום כמו הביטלס או אלביס פרסלי, המחוללים מהפכות. קשה להסביר את התופעה הנפשית של כיבוש עולמות על ידך... הכול נראה דמיוני, מסחרר, מטמטם, מערער את ישותך, מבלבל, מעורר פחדים. כל הרגשות מתערבבים, הפחד המערער משתנה לפתע, בהיבריס אתה כאילו אלוהים - שינוי מצבי רוח כמו מטוטלת: האישיות שלך הולכת לאיבוד כאשר אתה מוקף קהל אוהדים הצמא לדבריך, למגע שלך.

"עיקר הפילוסופיה בסיפור 'אינדיפרנטימוס' היה להשתחרר! צעירי העולם ביקשו להשתחרר מכבלי הבורגנות החונקת! הצעתי מין דרך אמצעית ליוצר ולאדם בכלל: מצד אחד לא להעריץ דבר, מצד שני להעריץ כל דבר. כלומר, להעריץ את הטבע, את יצירת אלוהים המופלאה שאין גבול לנשגבותה. בהערצה לטבע האלוהי קפקא חברי (שבשלב זה של חיינו היה עדיין 'כלומניק', במירכאות, בעיני עולם הספרות) ואני - היינו שותפים לדעה.

"הצעירים בגרמניה ובפראג ראו בי מין מורה דרך שידריך את עולמם המבולבל כתוצאה מדרישות החברה. האמנות היא דבר חשוב, יש לעודד אותה. היא מתריסה, היא נבנית על ידי ההכרה שיש ייאוש גדול בעולם, אבל אין סיבה לפסימיזם, יש ליצור. יש מקום נרחב לאמנות, פסגת היצירה, שעל יסודותיה ייבנו יתר אבני הבניין של היצירה האנושית, גם הטכנולוגיה. כי הרי גם ההנדסה והרפואה במיטבן, דורשות דמיון ושאר רוח של אומן.

"בקיצור, ההבנה שלנו הייתה שהימנעות מהערצה למוסכמות תיבנה ההערצה לנצחי, לגדול לאינסופי".

"וקפקא?"

"בכל התקופה הפורה הזו של כתיבתי, לא שמעתי ממנו אף מילה על כך שהוא כותב. שנים של שתיקה! ואתה מבין שעל אף שהתאספנו תכופות בדירתם החמימה של הסופר והמוסיקאי העיוור הנפלא אוסקר באום ואשתו אצילת הנפש, פרנץ, וולטש ואנוכי היינו דנים בעיקר ביצירותי, אך גם ביצירותיו הפילוסופיות של וולטש ושיריו של באום האומלל שהתעוור כתוצאה ממכות איומות שחטף בבית הספר מנערים אנטישמיים (כבר שנים אני רוצה לכתוב את סיפור טרגדיית חברי העיוור, בבחינת לאן יכול הרוע האנושי להגיע). בכל אופן, קפקא, פרנץ, היה מעניק בחסד כדרכו ונדיבותו, עצות נהדרות לכולנו. אבל שהוא כותב? כלל וכלל לא ידענו. לא הזכיר במילה! רק שעשע אותנו בליצנות שלו. כן, קפקא היה ידוע בקונדסות, בדיבורים ובתעלולים המצחיקים שלו. ליצן גדול. אני רואה שזה מפתיע אותך, ידידי הצעיר..."

"ליצן, קפקא?" שאלתי. זה שהיה לו חוש הומור כבר ידעתי. אבל ליצן?"...

"ועוד איזה, פטר", צחק ברוד. "צעיר שובב. מפתיע ידידי הצעיר עניין ליצנותו? נו, לא התייחס לדיבורים הרי גורל בכובד ראש. מין חוש הומור אירוני... לא רק בספריו. דוגמאות? בשיחה הרצינית ביותר בינינו, כששאלתי את פרנץ שהפך להיות צמחוני איך הוא מרגיש עם המהפך שטמון בו עומק פילוסופי רציני. הוא ענה כקומיקאי לכל דבר, ובפרצוף הכי רציני, כמו בסטר קיטון, הצחיק את כולנו: 'כבר הודעתי לדגים באקווריום שלי שאין להם סיבה לדאוג'.

"או, כשהוא עבד כעורך דין בחברת ביטוח, החבורה שלנו פיתחה דיון מעמיק וסוער על משמעותו של הביטוח בחברה התעשייתית קפיטליסטית כמגיִנה על האדם ביום סגריר. קפקא, עורך דין בחברת ביטוח שהתבקש לחוות את דעתו, אמר ברצינות תהומית ובנון שלנטיות האופיינית רק לו: 'רבותי הנכבדים. שיטת הביטוח משולה לדתם של עמים פרימיטיביים המאמינים במניעת פורענויות בעזרת תחבולות שונות'.

"ואיזה חבר מסור ואמתי היה קפקא! לא להאמין. בימים קשים הוא הגן עלי, וכחבר שאין כמותו לטוב ולנתינה עמד לצדי גם בעצות מעשיות בתקופה דרמטית וכואבת של הקריירה הספרותית שלי... לא, פטר, הוא עדיין לא היה סופר.

"זה קרה לאחר שחטפתי על הראש בעקבות פרסום סיפורי 'תאומי הנפשות' שהתפרסם בכתב העת המכובד בברלין 'די גגנווארט' שעורר בתחילה התלהבות אבל אחר כך גרם לסערה בקרב חוג חברי הסופרים והפילוסופים בפראג.

"מהות הסיפור היא שלכל יצור אומלל בעולם יש אי־שם נפש תאומה מאושרת שגוזלת ממנו את אושרו. כך ניסיתי ליצור מקבילית כוחות של אומללות ועושר בעולם. טוב ורע. מעין תשובה למשפט התנכ"י 'צדיק ורע לו'. ניסיתי להראות שלמתרברבים בכל מה שיש להם בעולם אין סיבה מוצדקת, כשם שלאומללים אין סיבה להרגיש עצמם יצורים מאוסים. ניסיתי להסביר מדוע האדם הנגזל בעולם על ידי העשירים שעושקים אותם (וזה לא רק בתחום החומרי) יכול למצוא מקומות אחרים בהם ימצא את ייעודו. בסיפור שלי, הגיבור המוסיקאי האומלל שמתאבד אומר על תאומו המדומיין, יוליוס המטורזן והמתהולל, המתגורר הרחק ממנו, שהוא גזל ממנו את אושרו: 'ובזה טבעתי יותר ויותר בתוך האסון. בבשרי הייתי אנוס להרגיש, כיצד אושרו (של תאום הנפש שלי) גדל והולך בשפע, ואותי הוא מרוקן כטפיל. הכול הוא גוזל ממני, את יופיי, את אשתי, את בריאותי, את עמדתי, ואת כבוד האזרח שלי, ולבסוף את המצאותַי ואת כשרוני. הכול, הכול, הכול'.

"ובאותו יום נמצא גם תאומו המדומיין המאושר (מה שהסתבר כאשליה) ירוי בראשו. גם הוא התאבד ובמכתבו כתב: 'הקשר מנותק. הרצון שבור - בצדק'. איזה מהומה עשה הספר!

"בסוף שבוע אביבי קפקא ואני מטיילים כדרכנו בגני העיר. סביב שררה שלוות נפש לאה ועצלה, שנחה על שנינו לאחר יגיע יומנו. פרנץ היה מתאר לי את התלהבות אחיותיו מ'תאומי הנפשות', שאוטלה הייתה קוראת להן בקול רם לאחר ארוחת הערב והייתה מספרת שהיא מתגאה לפני כל חבריה שהסופר המהולל מקס ברוד הוא חבר של אחיהן הגדול. בתוכי שררה רוממות רוח של סיפוק שעדיין אינה יודעת על הסערה הגדולה שעוד צפויה לי מאוחר יותר בערב.

"בטיולנו ברחובות פראג החדשה, אנשים ששמעו כבר על הצלחתי ב'תאומי נפשות' היו מנופפים לעברי בחביבות מבתי הקפה, אחרים עוצרים לברך אותי לשלום. עניין מפליא הוא שפראג הייתה עיר כה תרבותית, שחלקם הגדול של מיעוט דוברי הגרמנית, קרא בשקיקה בכתבי עת ספרותיים וכך גם את סיפורַי, ומטבע הדברים הייתי מוּכּר ומפורסם בקרב מרבית העוברים ושבים בני התרבות הגרמנית.

"לאחר טיול ארוך באזור המצודה, לקראת תנומת הלילה, פנינו לרחוב נרדובה וחצינו את גשר קרל המלא אנשים החוזרים מטיול לבתיהם, ילדים נמים את שנתם, בעגלות או על זרועות הוריהם. משם פנינו בדרך עקלקלה בין הסמטאות עם גגות הרעפים האדומים והכיפות הירקרקות, שקרני השמש עוד היו מפזזות עליהן באור האחרון של היום - איזה שילוב של מעשה הבריאה ביציר מעשיו של אדם. סליחה פטר, בזכרי ימים אלה אינני יכול אלא להתפייט... ואז פנינו לקפה 'לובר', שם התאספו אויבַי, ממתינים לקורבנם כמו לטרף, אנשי החוג הדוגל בתורה הברטניסטית התיאסטית, שנוסד על פי משנתו של ברטנאו הפופולרי מאוד שגר באיטליה. קפקא, וולטש ואני היינו נוהגים לבוא לשם לעתים קרובות.

"כשנכנסנו למועדון התקבלתי בפנים חמוצים. מטר של הטחות אשמה שהושלכו לעברי בגסות רוח הקפיא את דמי. והסיבה לאיבה כנגדי הייתה אחד המשפטים שאומר 'המאושר' הטיפש ב'תאומי נפשות': 'אני לא מאמין ברוחניות. אני חסיד משנתו התיאיסטית של ברטנאו, מאמין באל ואין לי דבר עם המטפיזיקה כדבר שהוא דמיוני'.

"תאר לך, פטר, נקלענו לגוב האריות של חסידי ברטנאו. אנשי החוג שלו האמינו באלוהים כמקור הטוב, תקפו אותי ללא הרף ואיימו לנדות אותי מהחוג בגלל משפט זה מהספר. לא הועילו לי התנצלויותי כשניסיתי להסביר שאלה לא דעותי אלא דעותיה של הדמות הספרותית שמביעה את דעתה על מי שהיה מושא הערצתי, שופנהאור, על האמונה באלוהים... כמה טיפשיות יכולות להיות מריבות של אלה הקרויים אנשי רוח.

"והנה באותם רגעים של ייאוש, בהם אינני מבין מה חטאי, התחושה שייתכן וברוב איוולת חטאתי חטא בל יכופר שאיני מודע לו, הבזיק לפתע כאור באפלת תהום קפקא, שאהב להביע את דעותיו אך ורק בחוגים אינטימיים, והיה שותק בפורומים גדולים בהם כל אחד נדחף לדבר – ופצה את פיו, בכוונה בקול רם, כשהבין שההתקפות עלי הן מעין דיקטטורה של המחשבה, ואמר בקולו הברור והעמוק: 'בוא נלך, מקס. איננו שייכים לכאן לא הרגע ולא לעולם. נלך לפני שישליכו אותך'.

"עד היום אני מתרגש כשאני נזכר בסצנה: הייתה בכך עמדה חד משמעית ואמיצה של אדם שהערכתי מאוד־מאוד, כמו שאמרתי - אור באפלה. מדוע אמיצה? דרכו של קפקא הייתה נטולת חישובים אישיים, כי הרי בחוג זה היו אנשים נחשבים מאוד. והנה הוא עשה את המעשה החברי הפשוט ביותר! הוא הבין את מה שלא הבנתי בתמימותי, שפרסומי המפתיע והמהיר הביא לי אויבים רבים, קנאה שהביאה להתנהגות שהיצרים האפלים עלו וגאו. והנה קפקא לא היה נשלט בידי יצרים מסוג זה. בטוהר נפשו (כמו שאמרה לימים אהובתו מילנה שתרגמה את יצירותיו לצ'כית 'הוא בטוהר לבו אינו שייך לעולם הזה') מביע את דעתו בצורה הכי כנה ללא מורא.

"אך ראה איזה פלא! למרות יריבַי המושבעים בפראג ששפכו עלי קיתונות של רותחין ואיימו על מעמדי ויושרתי, רדפה אותי ההצלחה הגדולה של יצירותַי דווקא מהכיוון ההפוך, מברלין, מרכזה של אירופה, שם הפך ספר שלי לרב מכר ואותי לנביא ממש!

"היה זה הספר, 'טירת נורפיגה'. הרומן עב הכרס שלי עורר התלהבות וסערה כל כך גדולה בברלין שמבקרים כתבו עלי שאני גתה המודרני (היום כעבור חמישים שנה אני מחייך בסלחנות, כמובן), וכי הספר הוא הפאוסט של התקופה החדשה, לא פחות! איך יכול אדם להכיל כל כך הרבה תשבחות? אנשים עלו אלי לרגל הזמינו אותי להרצאות בערים בגרמניה. היומן שלי היה מלא מראש לתקופה ארוכה.

"כל זאת ואני רק בן עשרים ושלוש. על מה הספר 'טירת נורפיגה?' הוא מסוּפר דרך גיבורו העשיר שיש לו הכול כביכול, החי בטירה שיש בה הכול, ושלמרות הטכנולוגיה המתקדמת של תחילת המאה העשרים, הרפואה המתקדמת, הרכבות, המצאת המכונית והמטוסים, התקדמות אדירה בתעשייה והמסחר, מין - כל אלה לא שיפרו במאומה את אושרו של גיבורנו העשיר. אדרבא, הם הפכו אותו לאומלל בקפיטליזם הגלובלי, שניצלו לרעה את ההמונים בעזרת הטכנולוגיה אך גם הם לא הפכו למאושרים יותר. הוא הרגיש מיואש בזרם האדיר של המסחר החופשי בעולם ורואה בעצמו מפלצת.האדם בעת המודרנית הוא שקוף, מין נפיחה, שהגיע לעולם המפוצץ במידע ותנועה רעשנית אינסופית והגיבור מתאבד לבסוף מרוב השפע והריקנות".

וברוד נאנח והוסיף בשקט: "התהילה שלי בפרסום המפתיע של 'טירת נורפיגה' עוררה בי פחד גדול שמא אהיה כמו גיבור הספר שהתהילה תתפוש את מקום האידיאה הרוחנית. התהילה בעוד אתה חי, יכולה להיות המכשול הגדול בחייו של כל אומן. כן פטר. היא מעוררת בבן האנוש שאפתנות ללא גבול לטיפוח האגו. היא עלולה ליצור ריקנות חלולה ואיומה אם לא תדע להתעשת בזמן".

"ריקנות?" תמהתי.

"כן פטר", השיב, "שאפתנות־יתר מכל סוג, גם לרוחניות - מחסלת את הרוחניות. הבודהיסטים חושבים ששאיפה להשיג משאבים רוחניים היא לא פחות חומרית בסופו של דבר".

"למה?" נמתחתי על מושבי בסקרנות למחשבה חדשה שמעולם לא שמעתי עליה.

"למה פטר? אני חושב כל הזמן על החשיבה הזאת, שנראית סותרת, לכאורה: כיצד יכולה אמביציה ללא שובע, להשגת משאבים רוחניים להיות שווה לאמביציה להשיג משאבים חומריים, ואני נוכח שזה נכון. זה מוביל לסבל, חוסר שלווה וקנאה בכל דבר שמסכן את תהילתך שמכרסמת בך, ולבסוף מחסלת אותך בקנאה לכל דבר".

ברוד עשה אתנחתא קלה ומזג לשנינו מיץ פטל מקנקן הקריסטל ורמז לי על פרוסת השטרודל האחרונה שנותרה בצלחת.

"תאכל עוד נערי, אל תתבייש. מעשי ידיה של אסתר הם הטובים בעולם להתפאר, כמו שכותבים הסופרים העבריים מרוסיה, לא כן פטר?"

"מאוד־מאוד טעים", אמרתי, למרות שאין מי שתתחרה בעולם בשטרודל של אמא.

"אסתר תאהב אותך מאוד פטר, אם תגיד לה מילה טובה על השטרודל, תאכל נערי ואל תתחשב בגורל השטרודל, תאכל לבריאות".

תוך כדי לעיסה, הרהרתי במשפט האחרון של ברוד. אכן נראה שיש סתירה: כיצד אמביציה להשגת רוחניות יכולה להיות מוגדרת כחומרנות. הדבר היה מעבר להשגתי. את עניין הקנאה הכרתי היטב מעצמי: קנאה עזה לתלמיד בעל הישג טוב ממני בלימודים, קנאה כואבת בספורטאים המצטיינים של בית הספר, קנאה מאמללת לבחורים מצודדים ונאים ממני, שזה כמעט כולם, קנאה נואשת חסרת תקווה לרות סלובק היפה בבנות בית הספר שמכרסמת בי ונראה שאינני יכול להכיל את הסבל, קנאה לאביה של רות, אחותה ואמהּ של רות, הזוכים להיות במחיצתה, קנאה בחתול הג'ינג'י שזוכה לליטופיה, ויותר מכול: קנאה במי שהעניקה לו רות את חסדיה...

האם קפקא לא חש קנאה בהצלחה המטאורית של חברו הטוב.

"מר ברוד..", אמרתי בהיסוס, "איך הרגיש קפקא עם כל הפרסום שלך? האם לא קינא בהצלחותיך?"

"איך פרנץ הרגיש?" אורו פניו של ברוד, "האם לא קינא?" פרץ בצחוק.

"או! הוא תמך מאוד! האם חברותנו לא נפגמה בגלל פרסומי הגדול לעומת האנונימיות המוחלטת שלו? כלל לא! הוא כלל לא שאף לפרסום, להיפך - כפי שעוד תבין, אדרבא: פרנץ חיבל בפרסומו שלו עצמו, כתבתי על כך ב'אחרית דבר' ל'המשפט'".

"כן. אבל איך הוא חיבל בפרסומו? זה לא נשמע...?" שאלתי מסוקרן.

"נורמלי... אל תתבייש פטר. ודאי שלא. אני עוד מעט מגיע ל'איך' הוא חיבל בעצמו, בל נקדים את המאוחר", השיב והוסיף בגיחוך סלחני כמגלה סוד, "בפרסום המטאורי שלי פרנץ לא קינא כלל, אבל הוא לא היה חף מרגש הקנאה, הרי הוא היה אנושי: הוא קינא בחברי הרבים וחשש לאבד אותי. הייתה לו חולשה גדולה בעניין זה לחבריו המעטים. כבר הזכרתי את זה. היה לי חבר שפרנץ תיעב ופעל כנגד אותה חברוּת. כן־כן, פטר, אתה מחייך... קפקא כתב לי מכתבים המכפישים אותו. אבל לגבי כתיבתי הוא הביע הערכה והתפעלות לא מסויגת, הוא כתב... רגע ידידי הצעיר, תעזור לזקן שכמותי ותחזיק את הסולם, אוציא את מכתבו של קפקא אלי באותם ימים".

וללא התרעה מספקת, הזדרז הישיש הקטן והחביב ובמהירות מפתיעה טיפס על הסולם אל עבר המדף העליון של ספרייתו והוציא קלסתר גדול שהיה כמחצית מגודל גופו הקטן. מיהרתי ואחזתי בחוזקה בסולם, עם חשש גדול שברוד והקלסר יפילו אחד את השני לתהום הפעורה בה נמצאתי אני. ממרומי הסולם הוא פתח קלסר בזריזות מפתיעה.

"הנה... הנה... מצאתי, אתה רואה? זה כתב ידו המבולבל והבלתי קריא... ודאי שזה המכתב המקורי של קפקא, אתה נראה מלא פליאה פטר, כל החלק העליון של הספרייה, הם מכתבים ששלח לי קפקא, בוודאי, מקוריים, בהחלט.... אתה נחשף לקודש הקודשים. הברחתי אותם מפראג מהנאצים, את כל כתביו. סבלנות ידידי, נגיע גם לסיפור המתח הזה. הנה מכתב בו פרנץ כותב אלי, אתרגם באופן חופשי.

 

מקס היקר.

קראתי שוב ושוב את הספרים המופלאים שכתבת, את 'תאומי הנפשות' וה'אינדפרנטימוס' שכל ברלין מדברת עליהם. הצורך להיות אדיש לעולם האכזר שאיננו יכולים לשנות. 'טירת נורפיגה' שכל צעירי אירופה המבולבלת תוססים בגלל הספר... בכל פעם אני נמלט אל ספרך מפני הייאוש שמקנן בי - אף־על־פי שיצירתך שואפת לעזור לאומללים. כולי קנאה בכשרונך הגדול מקס, יותר מאשר בהצלחותיך. רק ספרך הגדול, שסוף־סוף אני קורא בו לעומק, משפיע עלי לטובה. שוב ושוב אני חושב על גיבור, 'טירת נורפיגה' שלך... כולי קנאה בכשרונך, הוא כותב.

 

זו לא הייתה קנאה, אלא אהבה גדולה אלי. הנה אתה מחייך פטר, חיוך של הבנה ואהדה לחברנו, בוודאי... אם קפקא היה דיכאוני, אתה שואל פטר חביבי? בגלל שהוא כותב על הייאוש? זה כלל לא העניין. על דיכאונותיו עוד נשוחח. עולם הצעירים בכללותו היה מלא בייאוש וקפקא חתר להגיע לאמת בדרכו המיוחדת, הטהורה, או! הנה עוד קטע ממכתב שלו שיענה על מקצת משאלתך. כיוון שמדובר באדם מורכב ללא שיעור, אנסה לתרגם סימולטנית מגרמנית, וחלקו אקרא בגרמנית. אתה תבין פטר. זו גרמנית לא מסובכת:

 

מקס אהוב נפשי חברי היקר שלי.

כעת שתים־עשרה בחצות, שעה מיוחדת, מתבהר לי שאני אדם אומלל. איש לא מסוגל לסבול אותי ואני לא מצליח לסבול איש. אני אדם לא מוצלח. זה מי שאני. אבל אני כזה... כל מעשַי לחלוטין אינם טובים. זהו גורלי, לרדת לאבדון כמו כלב. אני שמח למצער שאין בי רחמים עצמיים והפכתי לאנוכי, כלומר לאדם מוגבל.

 

אבל רגע אחד, אקרא את ההמשך...

למרות תחושות הייאוש והאבדון שתקפו אותו לעתים, היה לקפקא חוש הומור מיוחד לגבי הייאוש העצמי שלו, וזה אתה מוצא בשורה אחרת במכתבו אלי:

רציתי להימנע להיפגש עם עצמי, אבל היות וזה בלתי אפשרי...

וברוד פרץ בצחוק מתענג על האפוריזם הנפלא.

 

זה הייחוד שלו במשפט אחד, באפוריזם אחד הוא מתמצת עולם ומלואו, חוסר הביטחון שהוא חש מגיל צעיר מאוד, היה רגיש מאוד לעצמו, חש אי נוחות וייאוש מגופו החלש שמאס בו, רוצה להיפטר ממנו, ומהייאוש שאין לו מה לעשות בעניין מפני שלדעתו הטבע חנן אותו בתכונה זו - בלתי אפשרי לברוח מעצמך. אבל! הדברים האלה למרות הכאב התפתחו לספרות נפלאה פטר יקירי.

 

וברוד ממשיך להקריא לי את המכתבים של קפקא, אני קשוב אליו ואל עצמי וחושב: אני, פטר קליין הקטן מרחוב הירקון, חש התרוממות רוח ועליצות, אינני מסוגל לקלוט בתודעתי המופתעת שברוד קורא בפני מכתבים אישיים מפי חברו, גדול הסופרים של המאה, מי היה מאמין! זאת ועוד: תוך כדי קריאתו של ברוד אני מתחיל לשקוע במין ערפילים מענגים של תחושות הזדהות נפשית משונה ואם קפקא קולע כל כך במכתביו האישיים לרגשותי ולמועקותי. אלה מכתבים אישיים שיצאו ממש מקרקעית הנפש של קפקא שלי ללא מחסומים. ובמכתבי קפקא שמקריא לי מקס ברוד אני כאילו שומע את עצמי - את פטר מרחוב הירקון מתל אביב שנולד בפראג, עירו של קפקא, כאילו אני שומע ישירות מפי קפקא את אכזבת נפשי מעצמי, נפש שמתייסרת ומנוכרת מגיל צעיר אל גופי המעיק עלי ועל מהותי בכללותה. כשאני שומע את מכתבי קפקא, כאילו מצאתי חבר שמעולם לא פגשתי, ועכשיו מזדמן לי לפגוש אותו. כל כך הרבה פעמים חשתי שאני רוצה, ברוב ייאושי, לברוח מעצמי, מאי נוחות שחשתי לעתים כל כך קרוב מישותי הלא מוסברת, אף אחד אחר לא. ועכשיו! באותם רגעים בהם ברוד הקריא את מכתביו של קפקא, עומד בגופו הזעיר בחלקו העליון של הסולם, נוצרה שותפות של חסד שהעניקו לי השניים, חמימות נעימה ממלאת אותי, חש געגוע וקִרבה אינטימית לאדם שמת כבר לפני ארבעים שנה כשם שלא חשתי אל אדם זר מימי.

ברוד המשיך לפשפש במרץ בערימת הניירות.

ראשו הגדול ביחס לגופו הקטן, היה זקוף להפליא, אפילו מוטה במעט אחורנית, בניגוד מפתיע לחוקי הפיזיולוגיה, כלומר כנגד תנוחת הגבנון שכופפה את גופו קדימה. ראשו נראה כמו ראש בובה משוחרר המסוגל לנוע לכל הצדדים.

אני מרגיש צורך להודות לברוד, שכני הישיש, שמתמרן בלוליינות מפתיעה בין שלבי הסולם. 'תודה לך מר ברוד היקר שלי'. אני חש צורך לחבק את האיש על שהוא חושף בפני את נשמתי אני...

לאחר שברוד ירד מהסולם, הוא פסע בחדר מקצהו האחד לשני, מעיין תוך־כדי בקלסר, חיוך גדול של הנאה היה שפוך על פניו כאשר שני חריצים, אחד בכל צד, היו מעמיקים כגאיות בין הרים באופן סימטרי לכל אורך פניו, ואפו הנשרי הבשרני היה מאנפף לעתים בצחוק כבוש. אחר כך הוא שוב עלה בזריזות על הסולם ושלף מתוכו קלסר אחר. דפדף, מלמל אלי, הנה מכתבים גלויים של פרנץ על אהבותיו הנואשות שעליהן נדון עוד...

לאחר מכן ירד ברוד שוב מהסולם והיה פוסע בחדר הלוך וחזור, מעביר דפים בתוך הקלסר. לבסוף שלף דף צהבהב מיושן.

"הנה פטר, מצאתי מכתב אישי, אפוריזמים מופלא שקפקא כתב לי היישר מבילוי עם זונה, ללא כל כוונה ספרותית, אבל זוהי ספרות נעלה. הנה בעצם נואשותו מעצמו בכלל, ומאהבתו בפרט, הוא כותב אלי:

מקס, ידידי היקר מכול. אני סובל. הייתי בליל אתמול עם יצאנית במלון. היא זקנה מכדי לחיות את חייה במלנכוליה, אלא שהיא עצובה - אם כי אינה מתפלאת כלל על כך שמתייחסים אל זונה פחות טוב מאשר אל אשה אהובה. לא ניחמתי אותה כיוון שהיא לא ניחמה אותי.

 

ומה המסקנה של קפקא, אתה חושב, ממכתב ריאליסטי־אבסורדי גאוני זה, בו הוא מבטא את צער העולם האדם הקטן אל זונה הכמהה לאהבה, מבלי יכולת להושיע, הוא מנסה אך נכשל לנחם ולהתנחם אצל זונה. אני מנסה להיות מובן, איך זה נשמע לך? שאל האיש הקטן ממרומי הסולם. "קפקא הלך אל זונות?" נפלטה מפי שאלה, והסמקתי. ברוד ציין זאת זה עתה. אבל סופר מכובד כמו קפקא...

 

"או, הלכנו ביחד לזונות", חייך ברוד בסלחנות ונופף בידו לביטול.

ובעודי משתאה בהלם כפול ומכופל, המשיך: "זה לא כמו שזה נשמע: העניין הזה של בית הבושת עצמו יש לו חשיבות קטנה. כל מי שיכול היה הולך אליהן באותה תקופה. מכתב זה של פרנץ מקיף עולם ומלואו של ההוויה האנושית ובית הבושת הוא בסך הכול מקום בו באה לידי ביטוי התנגשות אנושית. מה שקרה כאן לפרנץ זו מסקנה אכזרית מאוד לגבי עצמו, אבל גם לגבי המין האנושי. זהו קפקא מעבר לכל הפרשנויות המסולפות. ו...הוא ציין כשהוא מדגיש את המילים באיטיות ובהומור כואב יוצא דופן, קיבל את תחושות נחיתותו, כמו שכבר ציינו, נערי. זהו ההומור המנחם של פרנץ קפקא ברגעיו הקשים ביותר, כשהתקווה והאהבה היו כלא נראות באופק - כי מה הוא יכול לעשות עם מה שהעניקה לו הבריאה - כך הוא חשב לגבי עצמו, האחרים חשבו אחרת. כלומר, שתחושת נחיתותו אין לה מקום במציאות. מה שלא יהיה, נערי, הכתיבה הייתה עבורו גם החבל שהציל אותו מטביעה".

וברוד עלה עוד מדרגה בסולם, להמשיך ולחפש מכתבים נוספים של קפקא, ותוך כדי כך היה מקריא לי אופוריזמים נפלאים, חודרי לב, על מפגשי האהבה הכוזבים בהם שִרטט קפקא באופן מכמיר לב את דמותו חסרת הישע של האוהב, ועם זאת בכל אחד מהאפוריזמים היה אותו הומור מנחם של קפקא, עליו דיבר ברוד.

איזה ביטוי מאלחש אני שומע מברוד: "הומור מנחם!" כך אולי אפשר יהיה ביכולתי לשאת את סבל התאהבותי הצעירה, הנואשת וחסרת התכלית לנערה שהייתי רחוק ממחשבותיה בשעה שמחשבותי היו קרובות אליה, אל רות, עד טירוף: בנוכחותה של רות היפה השפלתי את עיני, רציתי להימלט מפניה, מעצמי! בלילות, כשתשוקתי הנואשת לא ידעה גבולות אל אהבתי חסרת התוחלת, שהתפרצה מתוך הזיותי המייסרות והמטורפות, רציתי רק דבר אחד לאחריה: להיפטר מעצמי. קיללתי את גופי המגוחך, שהיה נדמה לי כשיא הכיעור, נאלח ומזוהם.

 

'רציתי להימנע להיפגש עם עצמי, אבל היות וזה בלתי אפשרי...' אני מחייך כעת כשאני נזכר במכתבו של קפקא, שוכב על מיטתי בחדרי, מחייך אל עצמי כשאני שומע בדמיוני את חברו של קפקא מצטט את מכתבו, וכמעט עמדתי לפרוץ בצחוק גדול של שחרור מענג. המשפט המדהים של קפקא - שנאמר בפשטות כל כך גדולה, שעלה על כל דמיון - גם דמיוני הפרוע. קפקא העדיף פתרון זה של הומור יהודי או צ'כי על פני הפתרון שמציג גתה בספר 'ייסורי ורטר הצעיר', המרטיט את הנפש בייאוש אהבתו הלא ממומשת כאשר מצא לבסוף פתרון גואל והתאבד. אמנם רעיון ההתאבדות המשחרר עלה בי בזמנו בהבזק של רגע מסוים של 'מניעת מפגש עם עצמי', אבל למרות הכול, היה זה רגע בודד. כנראה שהתאבדות היא לא המוצא המתאים לגנטיקה שירשתי מהורי ששרדו את שיאו של רוע המאה העשרים - בחייהם הלא ארוכים. האם דיכאונו של קפקא הצעיר היה תוצאה של אהבה נכזבת, אחת מאותן תחושות - שאני מרגיש עמוק־עמוק בסרעפת באהבתי החד־צדדית, מעין כובד עמום בלתי נסבל - מאלה שאין להם הסבר בשפה רגילה, מעין שפת סתרים עלומה, שפת האהבה הכוזבת, אהבתי לרות מסבה לי תחושת כאב בלתי נסבל, מפלחת את לבי כשדמותה עולה לנגד עיני, לו רק הייתי יכול לשוחח עם קפקא...

רות הייתה נערה מבוגרת ממני בשנה ולמדה כיתה מעלי, גדלה אצל השען החביב מר סלובק שעלה לישראל מפראג לפני הורי, ובעזרת מכריו, משפחת מולר שהגיעה מצ'כיה שהקימו בישראל עוד לפני כיבוש הנאצים את אתא, המפעל הגדול ביותר לטקסטיל בארץ, פתח מר סלובק חנות קטנטנה לשעונים ברחוב בן יהודה. הם גרו במרחק שלושה בתים מאתנו. רות (לא רותי) הייתה בתה של 'טטה' הגויה, בלונדינית ותמירה, שאיש באזור בן יהודה שטרסה, גם לא היֶקים המאופקים, לא היה יכול לעמוד בפני יופייה, שהדהים את כל הגברברים של השכונה, שערגו בסתר אל הגויה היפהפייה, שעה שהיא מצדה הפגינה אדישות קרירה כלפי כל המחזרים שהיו כרוכים אחריה. מדי בוקר היו פוסעים בעקבותיה מחוף לחוף. היא הייתה שוחה קיץ וחורף, ולפי גחמותיה שחתה כל יום בחוף אחר, פעם בחוף פרישמן, פעם בחוף גורדון, פעם בחוף בוגרשוב, פעם בחרה בחוף תל ברוך, צופים על האשה הצ'כית הרווקה, שלא ידעה מילה בעברית עד סוף ימיה, וגברברים נחושים היו שוחים לצדה כמו להקת דולפינים, וכשבגרה בתה, ושתיהן היו הולכות לשחות לים - לא ראתה תל אביב מימיה, כך סיפרו הוותיקים, מין יופי שכזה, של אם ובת, שנראו כתאומות לכל דבר.

פירושו של 'טטה' בצ'כית הוא דודה. את שמה האמתי של טטה לא ידעתי. טטה, אמהּ של רות, עבדה בצ'כוסלובקיה כעוזרת הבית של משפחת סלובק היהודייה, מהמשפחות העשירות בפראג, בעלת רשת של חנויות שעונים בצ'כיה, סלובקיה והונגריה, כך שמעתי מאבא.

כשהגיעו אירועי הרדיפות אחרי יהודים, עם פלישת היטלר לצ'כוסלובקיה, הסתירה טטה את מר סלובק, אשתו הלנה, ובתם הפעוטה שרה, במרתף צר וטחוב ומר סלובק חטף אז חסימת ריאות כרונית. משפחתה הענייה של טטה גרה באחד מפרבריה העלובים של פראג, היה בכך סיכון נועז מצדה של אמהּ, האלמנה הצ'כית שהייתה כפרית אצילת נפש, כיוון שברובע זה גרו לאוּמנים צ'כים שונאי גרמנים ויהודים.

לאחר המלחמה, כאשר משפחת סלובק החליטה לעלות לישראל ביקשו מר סלובק ואשתו מטטה, אותה אימצו כבת משפחה לכל דבר, להצטרף אליהם. טטה שאמהּ, סבתהּ של רות, חברת המחתרת הצ'כית, הוּצאה להורג על ידי הגרמנים, בינתיים, סיפרה למשפחת סלובק שהיא הרתה בזמן שהם הסתתרו במרתף. תגובתם הייתה שהם ישמחו לאמץ את התינוק.

כל החבורה נסעה באניית מעפילים שנעצרה על ידי הבריטים והוגלו למחנה בקפריסין. שם ילדה טטה את רות, בִּתה היחידה שאומצה לאחר מכן באופן רשמי כשהגיעה החבורה לישראל, והייתה אחות לכל דבר של שרה, בתם היחידה, שמראָה החיצוני היה בולט בכיעורו, במיוחד בהשוואה לרות היפה. כגודל הניגוד כך עוצמת האהבה שנרקמה בין האחיות והן נפרדו זו מזו רק לעתים רחוקות.

רות הייתה כל כך יפה עד שכל הילדים בבית הספר היו כרוכים אחריה כמו עדת הטרזנים שנהו אחרי טטה, אמהּ, בחופי תל אביב, ושרצו סביבה בהפסקות כמו עדת צבועים מאיימים לחטוף את הטרף משיני האריות, מנסים למשוך את תשומת לבה בדיבורים מתוחכמים, לשעשע אותה בפוזות שראו בסרטים הגברברים של אלביס פרסלי. שׂערה, בגוון ברונזה־בלונד, היה שופע תלתלים רכים ועדינים עד למותניה, היו לה עיני תכלת שהיו משנות את מבען, לעתים זוהרות, לעתים צוהלות, לעתים עצובות, לעתים חולמניות, לעתים תכלת, לעתים כחול עמוק, לפעמים אפור קשוח. כל איבר בגופה היה תואם במושלמות היחסית שלו לאיברים האחרים, כפי שרק אלוהים במצב רוח טוב יכול היה ליצור ברגע של השראה. 'שיקסע' היו מכנים אותה המבוגרים על יופייה הסלבי, שבימים אלה לא היה כינוי גנאי, אלא להיפך. תל אביב לא הייתה מאה שערים ולא ברוקלין, ושיקסע היה אצלנו - שלא כמו אצל החרדים - שם נרדף ליפהפייה. אורסולה אנדרס, גיבורתו של ג'יימס בונד, היו מכנים את רות הצעירים, רומי שניידר, כוכבת סרטי 'סיסי', האוסטריים, היו מכנים אותה היֶקים.

נדחקתי אל החבורה הגדולה של הבנים שוגֵי חלומות השווא אודות רות בבית ספרנו. מי אני ומה אני, לעולמים אהיה חסר כל סיכוי (בינינו, העולם מלא הרבה יותר בחסרי הסיכוי מאשר בעלי הסיכוי בכל הנוגע לאהבה).

וכי מי מסוגל לשלוט ביצריו? הייתה בי תשוקת שטן: לתצפת בהיחבא על יופייה המכאיב ברחוב, לחלוף על פניה, אולי יתרחש מין רגע אלוהי אבל הייתה זו תקוות שווא, לקוות שרות סלובק, הנעלה מכל יצור אנוש, תשים לב ותפנה אלי. הייתי עוקב בסתר אחריה על אף האיוולת וחוסר התוחלת במעשַׂי. ואם היינו חולפים אחד על פני השנייה - תמיד־תמיד הייתה פוסעת יד ביד עם שרה אחותה הגדולה. מפגשינו האקראיים נגמרו תמיד ב'שלום שלום' 'מה נשמע'... אלוהים! איך אני המכוער מעז להעלות על דל מחשבתי חיבור כלשהו עם יצור שמימי זה? מצד שני צפוי היה שכך זה ייגמר - בלא כלום, לפחות אינני גורם נזק בחלומות השווא. כי אם הייתי עומד מולה והיא הייתה פותחת בדיבור אני בטוח שהייתי משתתק, לא יכול להוציא הגה מפי.

הייתי עוקב אחריה בפיק ברכיים כמו סוטה. 'חלאה', כך חשתי במעקבַי הפוצעים, משווה את מעשַׂי הנואלים - תחושה איומה שדקרה את קרבַי ללא רחם - לאותו הומו בשכונה, דחוי ונאלח, שהיה עומד, מציץ מאחורי השיחים ועוקב בחשאי אחר נערים. במעקבַי אחרי רות, הייתי נוהג כמוהו להסתתר בשעת צהריים בגומחה שמאחורי קיר בית הכנסת של היֶקים ברחוב בן יהודה, שעמד מול החנות הקטנטנה של אביה השען, וממתין לה בשעה שהיא ואחותה היו מגיעות מדי צהריים לחנות לקבל לקוחות ולתת לאביהן הזדמנות לפוש מעט. וכשפעם אחת הגיע מר סלובק ממנוחת הצהריים יצאתי ממחבואי ובחרדת קודש צעדתי בצעדים מהססים הלוך וחזור לעבר פתח החנות, להיכנס, להיכנס על החיים ועל המוות. לבי פעם בחוזקה, תחזור במהירות אידיוט, מה אתה עושה כאן. היא כל כך קרובה, המחשבות התערבבו במוחי שהפך מטושטש, מסוחרר ומטומטם חושים. לבסוף, נכנסתי לחנות בתירוץ שיצא מפי בספונטניות, ללא תכנון מוקדם, כאילו לתקן את שעון ה'דוקסה' שקנו לי הורי לכבוד בר המצווה. לנגד עיני התגלתה תמונה מרגשת עד דמעות שעוררה את קִנאתי: רות הייתה תלויה על צוואר אביה, נושקת על לחייו ואומרת בצ'כית בקול רך ומתנגן, שכל האהבה שבעולם הייתה מוצפנת בו, "אבא האהוב", ופנתה אלי ואמרה בחינניות, כשנשמתי נעתקת מעוצמת יופייה, "נכון שאין דבר יותר יפה מאבא שלי, פטר?"

"בוודאי", מלמלתי בקול לא קול.

"נו פטר", צחקק מר סלובק בגאווה מוצנעת ואמר בצ'כית: "אתה מאמין לשובבה הזאת?"

"כן", עניתי והצצתי בביישנות לעברה.

"אתה רואה אבא? פטר, שהוא הילד הכי חכם בבית הספר, גם הוא אומר את זה", חייכה אלי באהדה גלויה, וכאילו עולם חדש הפציע והציף את ישותי בתחושת אושר. היא שבה וחיבקה את אביה, שאכן אדם יפה תואר וגבוה היה, רעמת תלתלים רכים וכסופים היו מתנשאים מעל מצחו ועיניו הכחולות והרכות היו מביטות עליך במבט עצוב שבא לך לבכות. ריחמתי עליו באותו רגע, חש צורך לגונן עליו - למען בתו רות אהובתי! כי מאמא ידעתי שחייו קשים מאוד. פרנסתו הייתה דלה. שעונים קונים היום בחנויות בדיזנגוף, אף־על־פי שאמרו בהלצה שאת השעונים בגריניץ' באנגליה היו מכוונים לפי השעונים של מר סלובק. אבל סיפרה גם שמר סלובק היה משלים את פרנסתו ומוכר לפעמים 'דוחנס ופולשטש', שזה כרים וכסתות בצ'כית. האיש האציל הזה היה מתדפק כמו קבצן מדלת לדלת בצהלה ובנווה מגן, מגורי קציני הצבא, מקומות שבהם לא הכירו אותו. "איזה יפה ועשיר היה בחוץ לארץ ועכשיו ככה מתחנן לנשים הסנוביות של הקצינים...", הייתה אמא אומרת בצער. ואני מתמלא חמלה ואהבה גם אל רות שנושאת יחד עם אחותה שרה את עול מצוקת הוריה, והיא הטובה לופתת את ראשו של אביה ומצמידה אותו חזק־חזק אל ראשה, כאילו אין דבר בעולם שיביע עד תום את אהבתה אליו, ותוך כדי נדמה לי שהיא נועצת בי מבט, בולעת את כל כולי באהדה. אין מילים לתאר את הריגוש כשעיניה שואבת אותך אל תוכה. היא לא הסירה את עיניה היפות הנוצצות והלחות ממני, ואני מתוך ביישנות, השפלתי את עיני, לא מאמין שזכיתי לאושר הבלתי צפוי. לילות רבים לא נרדמתי.

"יש מסיבת גיוס של ריקודים סלוניים אצל נחום אפשטיין. זה גם יום הולדת של שרהל'ה שלנו, תבוא פטר, טוב?" קפצה רות לפתע בצהלה מחיק אביה, הפתיעה והותירה אותי המום, חיבקה ונשקה לאחותה המבוגרת שסיימה כבר את שירותה הצבאי.

"הם כולם גדולים ממני", אמרתי כשלשוני מתלעלעת בכבדות.

"אבל אתה חכם מכולם", צחקה בעליצות וקפצה וחיבקה את אחותה, "אתה תהיה בן זוג של שרהל'ה או שלי. תבחר!"

תבחר!

האם זה אמתי? אהיה בן זוגה רק אם ארצה?! כך בדיוק אמרה! אחסוך את חיבוטי נפשי באותו שבוע לקראת יום שישי. מילים לא יוכלו לתאר כראוי את הבלבול והכמיהה העזה שמילאו אותי לקראת היום שבו אהיה בן זוגה של רות, ומרצונה!

אתאר במקצת את מסיבת יום השישי, שבעוד יומיים תתרחש. יהיה זה היום הגדול בחיי, באם אוזמן למסיבה כבן זוגה של הנסיכה. מי יוכל לתאר את אושרי! ראשי הסתחרר מרוב מחשבות שטוויתי, בעיקר בשעות ההולכות ומתארכות בלילות ללא שינה. הנסיכה בוחרת בצפרדע! העולם מיטיב אתי. טוב הוא העולם!

המסיבות הללו נערכות כל שבוע בחדר האורחים של משפחה אחרת של הורי התלמידים. היו אוספים את כל הכיסאות מהבית ומציבים אותם מסביב לקירות. על השולחן היו שמים בקבוקי מיץ וּוַפלה ובצד עמד פטיפון, שהיה משמיע את 'טוויסט אנד שאוט' של הזמר צַ'בּי צֶ'קר, את שירי אלביס פרסלי, החיפושיות, ריקודי רומבה וסלואו, ובעיקר את שירי הזמר קליף ריצ'רד, ואת נעימות הסלואו הרומנטייות של פול אנקה והפּלֶטֶרס. שעת הריקוד היא הזדמנות להיות קרוב־קרוב לנערה, כשהאתגר הוא לחוש בחזה הבתולי שלה. הבנים היו מזמינים את הבנות לרקוד. אכזר הוא העולם. על רות היו מתנפלים כולם. את אחותה הגוצה והשמנה שרה אף אחד לא הזמין. הייתי מזמין את שרה בחפץ לב, תחושת חמלה הייתה לי על המסכנה, אבל כבַד רגליים אני ורגלַי מתבלבלות בזמן הריקוד, אינני יודע מתי לצעוד קדימה ומתי אחורה, שני צעדים לצד ימין שניים לשמאל. לכן עמדתי תמיד במסיבות הללו בצד, ולידי עוד כמה בנים פיסחים ועלובים כמוני, מתבוננים בקנאה בבנים המטורזנים המנענעים את ירכיהם במיומנות, לעזאזל...

"תרקוד עם שרה", התנתקה רות מבן זוגה לריקוד והתכופפה לעבר הכיסא שעליו ישבתי. משב ריחה, שגאה כמו גל ים הנושא את מליחותו מעוררת הגעגועים לעולמות אחרים, אפף אותי בשפעת יופייה, זרם היישר לעמקי אונותי חסרת הישע. חשתי חולשה.

בכל כוחותי, אמא! האטתי את קצב נשימתי כדי שהתרגשותי לא תורגש ואהיה ללעג.

"אני לא יודע לרקוד", אמרתי וחשתי שפני מתכסים סומק עז. עוד מעט וכל הדם בגופי ישפריץ ממנו.

"אז בוא אלמד אותךָָ", אחזה בידי ובמותנַי, ובדיוק התחלפה המוסיקה לריקוד סלואו רומנטי, put your head on my shoulder.

"צעד אחורה צעד קדימה", אני מקשיב לה בקושי, נחירי שואפים את הריח המשכר שהדיף שערה, נשמתי את ניחוח לחייה הצחורות, שבושם קליל עם ריח מענג נדף ממנו. בקצות אצבעותי חשתי בתשוקה שעִרפלה את חושַי כאשר ידי הרוטטת הקיפה את מותניה הצרים, והיא הניחה את ידה ברכוּת על כתפי, תחושה שאין לתאר: חזי זכה להרגיש את חזה, לרגע קט אמנם, אבל שום ריגוש לא ישווה לרגע הזה. שינַי נקשו מהתרגשות, רעד חלף בגופי, שוב אונותי. הוי אונותי הסרבנית בחוצפתה - היכן אסתירה? אלוהים, היא מתגברת עלי, ורות לוחשת באוזני בקולה המתוק. לא אזכור מה לחשה. וכשהתחלף התקליט לסלואו אחר לחשה, עיניה עצומות:

"נמשיך פטר, מוכן?"

אם אני מוכן? אני מאוהב־אוהב, והיא רוצה להמשיך? עד סוף חיי אהבתי את רות, והגיע היום בו התנפצו־התרסקו כל האשליות ויחד אִתן חזרתי לממדים שהעניק לי הטבע, איך העזתי אפילו לדמיין, להעלות על דל מחשבתי? יצור עלוב ונחות שכמותי.

רות הייתה הספורטאית המצטיינת של המחזור שזכתה בריצת שישים מטר במקום שלישי בתחרות בין בתי הספר בתל אביב. כשהייתה משחקת כדורעף, היו נערי בית הספר מתאספים רק כדי לצפות בה מתרוממת להנחתה, מותחת בקשת לאחורנית את גופה הנהדר, כליל השלמות, מכנסי הספורט מתוחים ומהודקים, מבליטים, כלועגים לניסיונות להצניע את איבריה הנהדרים, ורגליה ארוכות, שדיה דמויי אגסים התעגלו והתרוממו, צמת הקוקו הייתה מתבדרת ומתפתלת כמו נחש שטירוף אחז בו, פניה הנחושים נמתחים כמו פסל של אלה יוונית המתעופפת בנחישות אל האולימפוס לפגוש את זאוס. אוי, אפרודיטה ארורה שלי!

לאחר משחק הכדורעף שרכה נעליה בקרבתי. רציתי ולא ידעתי איך לגשת אליה. למרות שכבר רקדנו סלואו, חוסר ביטחוני גבר מאותו ערב כפליים. מחשבותַי התבלבלו, לשוני היבשה נתקעה בפי ללא יכולת לנוע - כמו שממית הנדבקת על קיר ביום קיץ לוהט.

"אומרים שלאחר הזכייה שלך בתחרות הריצה, היית יכולה להיות באולימפיאדה", כחכחתי בגרוני, מגמגם איזו שטות, כאילו לבדח אותה. הרמתי את קולי וחייכתי חיוך מאולץ - להוסיף ביטחון לעצמי, לתירוצי לפתוח בשיחה, אבל דווקא אז חשתי מגוחך עוד יותר - ויצא לי, להכעיס, קול צרוד ורועד, צפצפני בסוף משפט.

"מי אמר לך?" פנתה אלי ונעצה בי את עיני התכלת הנהדרות וה'מדברות' שבלבלו אותי.

"לא... ככה אומרים", פלטתי וכבר הצטערתי..

"מי זה אומרים?" שאלה בקוצר רוח ובנחישות. קור שסימר אותי על מקומי נשקף מעיניה משַנות הצבעים, שהפכו מתכלת ים רגוע לאפרפר עכור כשלובנו שרוג בנימי דם.

"אומרים, ככה אומרים", מלמלתי סתמית. 'תברח, תברח עכשיו!' שמעתי בתוכי קול פנימי חסר אונים. אינך רואה שכל מה שדמיינת באותו ערב הוא פרי מוחך המעוות? אבל דווקא אז נאזרתי באומץ של פחדנים, אינני יודע מהיכן שאבתי אותו, כמו הייתי סל מינאו הקטן והעלוב העומד מול ג'יימס דין ונטלי ווּד יפי התואר בסרט 'מרד הנעורים'.

מאינשהו צצו אלי פיכמן, הרומני הבריון, וצמוד אליו שלום קוך, אביו פקיד נכבד בעירייה, ואותו שלום היה מתחנף כל הזמן לאלי בן החלפן שהיה הולך למסיבות סלוניות עם ז'קטים כמו אדי קונסטנטין וטבעות גדולות ושרשרות זהב על ידיו. שלום קוך קטן קומה אפילו ממני, היה מסתובב כל היום צמוד לבן החלפן עם מסרק בכיס, מנסה לשווא לשוות לשערו המקורזל כמו ערימת קוצים, תסרוקת אלביס פרסלי, בעזרת משחת גומינה מסריחה, אבל אז שערו נראה יותר כמו חלזונות שיוצאים משריונם.

"אולי תעזוב אותה, נודניק. אתה לא רואה שהיא לא רוצה לדבר אתך?" פנה אלי הבריון בטון מאיים והבעת זלזול של מנצחים מרוחה על פניו הדוחים.

"יאללה תסתלק מפה צ'כי", סייע לו שלום קוך.

רות התרוממה לפתע במלוא יפעתה, במבט גאה ומתגרה, שדיה הזקופים ניצבים אל מול השניים.

"תסתלקו מפה שניכם", סיננה בין שפתיה שהאדימו באדום כמו דם, כאילו מגינה בחירוף נפש על צ'כיותנו.

"למה?" נרתע הרומני, אבל בשארית כוחו עוד גיחך, מנסה לשמור על כבודו הגברברי, "אנחנו פחות יפים מהמורה לאזרחות?"

"עופו מפה!" צרחה במלוא גרונה, בקול מקפיא־דם, פניה הסמיקו ופצעונים זעירים בלטו מעורה הצח, היא התקרבה אליהם קרוב־קרוב, עוד שנייה תעיף להם אגרוף ותצרח במלא גרונה: "עופו לי מהעיניים מסריחים!!!"

ועדיין לא הבנתי.

השניים נרתעו אחורנית בבהלה וצעדו הצידה, צמודים זה לזה, מגוננים על עצמם כמו שני סרטני חולות, הנמלטים במהירות אל החורים והמחילות שלהם בחוף הים.

גם אני צעדתי חרש הצידה, מתכוון להסתלק מרוב אימה.

"לא! אתה תישאר פה פטר. לא אמרתי לך לעוף", סיננה אלי בשקט והקפיאה את תנועותַי. ידַי נתלו באוויר כמו פסל של רץ אולימפי.

עכשיו התקרב לעברנו, כדי 'לסדר את העניינים', המורה החתיך והמסוקס להתעמלות בנים. הוא פסע בצעד טווסי וכדרכו חייך חיוך עוגב שנמתח על שפתו תמיד כשדיבר אל הבנות היפות. הוא אמר לרות בקולו הפתייני: "רותי, מה קרה? אם יש בעיה אפשר לדבר. בשביל זה אני פה".

"לא קוראים לי רותי, מרלון ברנדו. רות קוראים לי, רות, ותעוף גם אתה", צרחה ותוך־כדי הטתה בחדות את ראשה לעברי ופקדה בשקט, "פטר תישאר. אתה שומע?"

המורה להתעמלות החוויר למראה המטורפת שצווחה בלי לעשות חשבון לאף אחד. תלמידי כל הכיתות נצמדו אל הקירות במבטים משתאים, ממתינים בסקרנות להמשך, כאילו צפו באקדוחנים העומדים מול גרי קופר בסרט 'בצהרי היום'. דבר כזה לא קרה מעולם בבית הספר ובוודאי לא כשמדובר היה במורה להתעמלות. לאחר שהביט לצדדים ראה את המנהל לבקוביץ' ניצב במרחק צופה מחלון חדרו, מסומר כמו כולם על מקומו, לא בלי גיחוך דק של הנאה מרושעת צופה במחזה הפלאי, מהופנט בעיניים פעורות ונוצצות, בציפייה דרוכה לבאות. המורה סובב ראשו אל רות, וכעומד לבדו במערכה מול דלילה זו, החל מתרפס אליה כמו בניסיון חוזר של מחזרים עקשנים.

"למה רות, תירגעי, בואי לחדר המורים אני מבטיח לך שאני אעזור".

"תסתלק מפה זיין אחד! זיין דה לשמאטע מאחורי הגב של החברה שלך", פקדה עליו בקול מצווה וחזק דיו כדי שיגיע אל המנהל ואל המורים שעמדו מחוץ לחדר המורים במבטים מושפלים, אף שהפיקו הנאה מן המתרחש - כמו רקדניות בלט הצופות במריבת אוהבים של הבלרינה והרקדן הראשי. קפאתי על מקומי בבהלה. מה קרה? רות אהובתי במצב איום ונורא אם היא מדברת כך אל מורה בבית הספר, מסכנה, קרה לה משהו.

מרוב התרגשות פרצו מתוכי רגשות החמלה, מחליט להיות האביר הגואל ומילת איוולת נלעגת ואיומה נפלטה מפי, שגם היום אני מרגיש מובך, אידיוט שכמותי.

"זה בגלל שרוצים תשומת לב ממך, רות", כך בשארית כוחותי ביטאתי את נאמנותי. היא הרשתה לי, יחיד מכולם, להישאר בקרבתה בבדידות מזהירה. "זה עובר בין החבר'ה בגלל שהם רוצים אותך", הוספתי חסר נשימה. חשתי את רטט רגלַי, אהבה נטולת מעצורים גאתה בתוכי אליה.

"אתה, כמו כולם", אמרה כמעט בלחש, פרצה לפתע בבכי, עיניה היפות התלחלחו בדוק של דמעה ויופי ענוג של חוסר אונים לא מוּכּר האיר את פניה.

"אתה בין אלה שמציקים לי ועוקבים אחרי בלי סוף".

"אני? אני עוקב? אני האחרון..."

"אתם עקבתם אחרי ואחרי המורה לאזרחות. כבר לא מאמינה לכלום. לא האמנתי שבחור כמוך יעשה את זה. אבל כנראה גם אתה פטר - אני לא מסוגלת! אתם הבנים סוטים, סוטים", פרצה בבכי ונמלטה במסדרון בית הספר.

חשתי כאילו הדף של כדור ברזל ענק נורה היישר לתוך מוחי, רגשותי התעמעמו בבת אחת. נמלאתי תחושה כאילו איני קיים. עולמי חרב עלי.

כשנה חלפה מאז המקרה, ועדיין לא נרפאתי לגמרי, ועדיין כולי חולה אהבה, קנאה ותיעוב עצמי. איך בכלל העזתי, איך מטומטם שכמותי בא לעולם? שוב ושוב מטפסת לסרעפתי התחושה שאני היצור הבזוי ביקום, והיא הולמת בעוצמה: להיפטר מעצמי, ממראי המכוער, מאפי הרחב - כמה שנאתיו - ומפצעי הבגרות שמסרבים להיעלם, גם אחרי שבלעתי שמרים מגעילים בעצת אמא כדי להעלימם, וגובהי העלוב, והישגי הספורט המביכים בכיתה, לצד שאר הבנים החלשים בכיתה. כמה תיעבתי את אותם בני הכיתה הלא אהודים, נערים אומללים כמוני. קריאת הייאוש המדממת והאילמת התנפצה והדהדה בכל ישותי.

המורה המטורזן לאזרחות...

ויום אחד פילח כאב חד את בטני. הכאבים הלכו ותכפו, התכווצתי אל תוך עצמי במיטתי ללא יכולת לזוז. אמא הזעיקה מהטלפון של בית המרקחת של דויטש אמבולנס שלקח אותי לבית חולים איכילוב החדש. ארבעה ימים אושפזתי, עברתי את כל הבדיקות שבעולם. שום ממצא פתלוגי לא נמצא.

"אולי זו פשוט היפוכונדריה", אמר הרופא לאמא שלא הסכימה שישחררו אותי עד שימצאו אצלי ממצא ממשי, כי הרי לא יכול להיות שלא קיימת סיבה לחוליי.

"מה עם אפנדציט?" שאלה אמא.

"לא מצאנו בעיה. מצטער", הגן הרופא על מומחיותו מול אמא שלא הרפתה.

"אז זה בטוח חיידק. צריך אנטיביוטיקה דחוף", אמרה אמא בניסיון נואש אחרון.

"עשינו בדיקות דם. אין חיידק".

"אז מה יש לילד? בכל זאת דוקטור, כולם הלכו שם, מי כבר נשאר לי?" פרצה בבת אחת בבכי מר.

 

 

7.

 

ברוד שעמד על הסולם המגיע לאצטבה העליונה סגר את קלסר המכתבים, הביט רגע ממושך מבעד לחלון, כמו לכוד בקסם פלאיו של הטבע. זוג ציפורי בולבול שעמדו על ענף עץ הלימון הרעישו בחדווה, חיככו מקור במקור, צייצו שירי אוהבים זה לזה. "באיזשהו מקום קראתי שהבולבולים מונוגמים לנצח, אהבה ללא פניות, ללא סיבוכים..", לחש בשקט כמו לא להפריע לאהבתם של המאושרים.

האמנם? מי יידע נפש ציפור...

ברוד נאנח, כאילו־בהשלמה, לנוכח הטבע המסתורי, הנעלם מהשגת בן אנוש, החזיר ודחף בכוח את הקלסר למקומו באצטבה העמוסה במכתבי קפקא.

"ועכשיו, בחור צעיר, הפעם אצטרך את עזרתך. תחזיק בבקשה את הסולם".

הוא דילג בזריזות מופלאה בשלבי הסולם ואני קמתי ומיהרתי להשיג אותו, מנסה לאחוז בסולם כדי שלא יצנח ממנו.

לאחר שירד מהסולם התיישב כמוכן למשימה הבאה, ואמר תוך שהוא מזיז לעברי את צלחת העוגות של גברת הופה: "תאכל את השטרודל כולו, אחרת אסתר תיעלב... אִתה לא מתעסקים", הרים במהירות את אגרופו לבלוע צחוק שאיים להתפרץ, פניו צהלו, חדווה שובבית התפשטה על פניו, כאילו היה ילד קטן העלול להיתפס בקלונו ושיתף אותי בסודי תעלוליו.

צחקתי גם אני צחוק קצרצר, ובתוכי התפשטה תחושת עליצות גדולה, כמי שברוד זיכה אותו להיות שותפו לכל דבר - הנה קרוב אני להיות איש סודו של הסופר הגדול ומלא המסתורין.

"טוב", התעשת ושב לדבר בטון מעשי, "ועכשיו נגיע לסיפור, פטר. כיצד התגלה לי בכלל הסוד שקפקא כותב, סוד תמוה שהסתיר ממני ומחבריו הטובים, וכיצד גיליתי את קפקא לעולם למרות התנגדויותיו. פרנץ עשה את כל המאמצים להפריע, לקלקל, לייסר, לחבל, לנתץ, להרוס במלוא כוחותיו את מאמציו לחשוף אותו לעולמו של הקדוש ברוך הוא לאחר שנתגלה לי סוד גאונותו". ברוד הרשה לעצמו להתלוצץ כאילו מתוך השלמה סלחנית עם מעלליו של קפקא. "אומר כך על טרגדיית קפקא: המצב הנפשי של חוסר ביטחון שבנה את יצירתו המופלאה הוא גם שהכריע אותו בחייו המעשיים. ומעבר לזה כמובן אגע גם בתפקידו של העוזר כביכול של קפקא", גיחך ועיווה את פניו, מתאפק שלא לפרוץ בצחוק. "אני הוא בכבודי ובעצמי העוזר של פרנץ קפקא. עבדך הנאמן שיושב מולך", וצחק בעליצות.

"טוב אז איפה היינו? כן אני יודע איפה היינו, הגילוי המפתיע והמאוחר שקפקא בכלל כותב. התאמין פטר? שלוש שנים תמימות הסתיר את זה מאתנו. מֵילא מאתנו, מי אנחנו ומה אנחנו? הוא הסתיר זאת מהעולם!" ואז המתין בסבלנות עד שאוציא מתיקי את המחברת והעט.

"זה היה באחד מימי החופשה המיוחדים שלנו שבילינו מחוץ לפראג. פליקס וולטש, קפקא ואני, ולפעמים גם אחי אוטו היקר, יהיה זכרו ברוך, היה מצטרף. עברו עלינו ימים נפלאים בחופשות באוסטריה, באיטליה, בפריז וביערות ובמרחצאות ברחבי צ'כיה. היינו מבלים באגמים כחולים לרגלי הרים מושלגים, בשיט על הנהר, בצעדות ארוכות, בהשתזפות לאור השמש, מעשי קונדס שהיוזם שלהם היה כמובן פרנץ. בילינו בצפייה בסרטים, קפקא מאוד התלהב מהתופעה המרתקת של הקולנוע שנחשב אז לאומנות נחותה בעיני אניני הטעם - לא לנו, ובשחייה בבריכות פתוחות לשמים ולאוויר המזוכך והמטוהר ממחנק הכרך. פרנץ נהנה מאוד מעוצמתו והדרו של הטבע וסגד לו ממש, אמר שרב בו המסתורין והקיים והנצחי עומד מדי יום לעינינו ממש, סוד הבריאה. בטבע מצא פרנץ את מה שכינה 'עקבות האלוהים'. אני הייתי מאמין באלוהים והוא אמר 'אלוהים איננו. רק עקבותיו נמצאים', שמעת מימיך ביטוי יוצא דופן שכזה, רק עקבות אלוהים מתגלים ואלוהים מסתתר מאתנו. בערב היינו נהנים מכוס יין במרחבים הפתוחים לאורו של הירח וצללי העצים המשחירים לקול מעופן וצווחותיהן של ציפורי הלילה בסימפוניה מופלאה, שהפרטיטורה שלה נכתבה במשך מיליוני שנים. ברגע של אושר חזר על מה שהיה נוהג לומר 'מוטב לנגוס בחיים מאשר לנגוס בלשונך'. ואכן היו אלה ימים בהם בלע את החיים בשקיקה. קפקא הנאֶה, בעל קול הבס השקט, היה מטרה לנערות שהיו נמסות מקסמו. היינו מבלים בלובי של בתי הארחה בקריאה, וקפקא ואני היינו ממשיכים את המסורת שהיינו נוהגים בבתי הקפה בפראג - של קריאה בצוותא מכתבי סופרים ומשוררים מרחבי העולם, כמו גם דברים שכתבנו אנחנו. קפקא, כמובן, היה בצד של המביע דעה על יצירותַי ועל היצירות של אחי אוטו ושל פליקס. והנה יום אחד בעודנו משתכשכים במימי המרחצאות החמימים של אתר הנופש בעיירה ריבה באיטליה, הוא אמר לי: 'אינני רוצה שתכעס מקס, אבל יש גילוי שאני שומר לעצמי מספר שנים'.

"מה כבר יש לך להסתיר ממני פרנץ שאינני יודע?" התלוצצתי מבלי לנבא את גודל הרגע.

"אני כותב".

"הרי שנינו דוקטורים למשפט ואוכל לומר בבטחה שחוות הדעת המשפטיות שאתה כותב ערוכות כיצירת אומנות".

"לא מקס, לא מדובר בחוות דעת משפטיות. מדובר בניסיונות של כתיבה ספרותית".

"ספרותית?!" קפצתי מהמים.

הייתי די המום.

"ממתי אתה כותב דברים מחוץ לעניינך כעורך דין ומכתבים שאתה כותב מדי יום אלי?" שאלתי.

"מאז שהכרנו מקס". ענה פרנץ.

את התדהמה שאחזה בי שום בעל קולמוס לא יוכל לתאר.

"שלוש שנים פרנץ?! למה אתה מסתיר זאת ממני?!" הגבתי בקול רפה, כמי שחש נבגד בעמקי נשמתו. אני משתף את הספינקס הזה בכל סודות כתיבתי האינטימיים ביותר, ואילו הוא יושב כמו זאוס על האולימפוס, לא יאה ולא נאה לו להתייחס לבני אנוש!

"נעצתי בו מבט חמור ביותר, אלא שמתוך הבעת פניו הבנתי מיד שלא זאוס מולי אלא חבר מתייסר שייאוש גדול ניבט מעיניו, הזקוק לרחמַי.

"כיוון שכתיבתי לא ראויה, מקס ידידי, אל תבוא אתי בחשבון שלא לא גיליתי לך את דבר כתיבתי. אמנם הממונים עלי מרוצים למדי מהמסמכים המשפטיים שאני מגיש לבתי המשפט, אבל בכל הקשור לכתיבה ספרותית, אני כישלון מוחלט. מבין אלפי השורות שכתבתי ישנן אולי עשר שורות שאוכל לקרוא אותן בעצמי בסבלנות כלשהי. חוס על זמנך, זה מלל ילדותי מקס, אינני מסוגל לקרוא את זה, אני בטוח שסופר כמוך לא יהיה מסוגל לעכל גיבוב דברים של כותב עלוב, מאוהב עד שיגעון במילים מתיימרות, במילים גבוהות".

"לא עושים דברים כאלה לחבר, פרנץ", שחררתי צחוק של ניחומים, "גם אני מוצא את עצמי כותב לעתים מלל גרוע ואווילי, אבל זה חלק מתהליך הכתיבה פרנץ".

"בבקשה מקס. אל תשווה את כתיבתך אלי".

"איך אדע פרנץ אם לא קראתי?" אמרתי באירוניה משועשעת, "עשית משהו עם כתיבתך?"

"כן", ענה קפקא, "שלחתי סיפור לתחרות לעיתון Ziet בווינה. סיפור בשם 'שמים ברחובות צרים'".

"ו...?"

"דחו אותי".

"איך?"

"לא שלחו לי אפילו תשובה".

"ואיפה הסיפור?"

"זרקתי אותו".

"זרקת אותו? זה מנהג מגונה לכותב", נזפתי בו, "לא לכבד יצירה ולא חשוב מה אתה מרגיש כלפיה".

והוספתי בציניות: "לפחות השארת משהו מהסיפורים שלך עצמות לכלבים?"

"כן".

"אז אנא, פרנץ, הראה לי משהו ממה שכתבת".

"אמרתי לך שזה מלל ילדותי", השיב מסויג וחרדה נשקפה מעיניו, "זו האמת, מלל ריק ויומרני. או אלוהים! הייתי צריך להשמיד את מה שכתבתי".

"ועדיין לא ידעתי שזה מה שהוא באמת היה נוהג לעשות עם כתביו, פרנץ האומלל, לשרוף....

"יום לאחר שחזרנו מהטיול, נפגשנו בערב בבית הוריו, ברחוב צלטנר, בית עתיק, מוזר מאוד, שחדריו הצרים ומבוכיו בנויים בזוויות חדות ללא היגיון ארכיטקטוני, המשרות על המתבונן תחושה מוזרה, שללא ספק השפיעה, לדעתי, על כתיבתו של פרנץ.

"עברנו במסדרון המוליך לחדר האוכל, שם היו אחיותיו הצעירות ממנו משוחחות בעליצות רבה עם האֵם. אחותו האהובה אוטלה, קמה ממקומה, לחצה את ידי ובירכה אותי לשלום, אחר כך נפנתה לפרנץ, חיבקה בחום את זרועו ושאלה אותו על יומו, והוא השיב כדרכו בהומור אירוני על כך שהוא משמש כזרוע במעללי חברת הביטוח בה עבד, שם לחם נואשות בשדים ובאינסוף תביעות כתוצאה מתאונות עבודה כמו במלחמה, ופרנץ היה ממשיך ומתאר בכשרון אין־קץ ובהומור מצבים אבסורדיים של התחמקות בעלי המפעלים מאחריותם לפועליהם, ואוטלה הייתה צוחקת בחינניות ובעליצות רבה. לבסוף פנתה אלי: שמעתי שפרנץ הזמין אותך סוף־סוף לקרוא ממה שכתב. אז תדע לך כך הוא כותב בדיוק, כפי ששמעת את תיאוריו ברגעים אלה.

"את סגנון סיפוריו, בהם הוא משעשע אותנו, חבריו, אני מכיר היטב", הפניתי אליו מבט היתולי־נזפני, "אבל את כתיבתו שלו הסתיר ממני".

"אנא, דוקטור ברוד, תעודד את רוחו".

"אם רק יואיל", השבתי.

"לא נותרה בי שמץ של רוח", אמר פרנץ בחיוך גדול אל אוטלה, וניכר שיש הבנה ואהבה עמוקה מאוד בין האח והאחות הנפלאה שנספתה באושוויץ, כמו שתי אחיותיו האחרות.

"לאחר שהתרווחנו בחדרו הסגפני הוא הושיט לי את סיפורו שנשא את הכותרת 'הכנות לחתונה כפרית', ושוב מלמל כדרכו התנצלויות. ביקשתי ממנו בקוצר רוח להפסיק לבלבל לי את המוח עם ההתנצלויות המגוחכות שכאילו היו לקוחות מטיפוסים בסיפורי גוגול, להניח לי להתרכז ושקעתי בקריאה.

"כבר מתחילת הקריאה שיתקה תדהמה את כולי. זה היה גילוי שלא מהעולם הזה. מאותו רגע קרה דבר שהיה בגדר נס אלוהי. אחרת לא אוכל להסביר זאת. מיד הבנתי שאין לי עניין עם כשרון רגיל. מדובר בגאון גדול באמת. הוא כתב מעט. אבל היו בדברים שכתב משהו אמתי וצנוע, העוסק בדברים שמעבר, אך נמצאים ממש מול עינינו, שלא מסוגלות לראות את הדברים שמעל ליומיומי, כתיבה העולה על כל כושר ההבחנה שפגשתי. בקפקא היה חי משהו מ'קול הדממה שבטבע' שדיבר אל גתה. חשתי במעמקי נפשי שאני ודומַי היינו תקועים ב'מובן מאליו'. דוסטוייבסקי, טולסטוי, ולהבדיל אני, כתבנו באופן ישיר. לקפקא הייתה כתיבה חדשה לגמרי. מין תורה קבלית נסתרת שלא חושפת מיד את העיקר, אלא ניתנת לפרשנויות רבות לגבי מקומם של האדם ואלוהים ביקום. קיצורו של דבר, קמתי ממקומי נסער ולאחר שנרגעתי שאלתי חרישית את פרנץ: 'שוב פעם אני שואל, בחור רע שכמותך, מדוע הסתרת ממני, חברך הנאמן והאוהב, בכל השנים, את הדברים האלה?'

"קפקא ענה בעיניים מושפלות: 'אינני ראוי, מקס. אינני עומד אפילו קרוב ליכולותיך והמרץ והיוזמה כאדם וכסופר שאני מעריץ בך'.

'אינני ראוי...', "קמתי ממקומי נרגש ומלמלתי וחזרתי על דבריו כלא מאמין, 'אינני ראוי... אינני עומד אפילו קרוב ליכולותיך'". הסתובבתי נסער בחדר, חוזר שוב ושוב על דבריו, נרגש מאוד, כמו כלב נגוע בכלבת. לבסוף פלטתי קללה עסיסית בצ'כית ולא בגרמנית. כאשר נחה עלינו רוח ההומור השתעשענו שנינו בביטויים בצ'כית.

"כבר בשלבים הראשונים שבהם מסר לי קפקא בארבע עיניים דוגמאות של יצירתו, כתבתי ביומני:

'אני רואה בקפקא את הסופר הגדול ביותר של הדור שלנו, ויחד עם גתה, קפקא הוא בעיני הסופר הכי גדול בתולדותיה של הספרות הגרמנית'.

"באותם שבועות, זנחתי לחלוטין את כתיבתי ובלילות כשחזרתי הביתה, הייתי מסתגר בחדרי וקורא שוב ושוב את הדברים הבלתי רגילים שמצאתי בכתבי קפקא, הייתי חוזר וקורא בהם שוב ושוב, כמו בשירה נעלה, כשאני מנותק מהעולם. לא התייחסתי לאיש, אף לא להורי. הייתי מסתובב נרגש בלילות בסמטאות האפלות של פראג, שם יכולתי לפרוק את התרגשותי, מבלי שיחשבו שאני מטורף. אני זוכר שאמי, שהייתה כבר בשפל מצבה הנפשי, ואבא הטוב החזיר אותה מבית החולים לחולי נפש, כדי לשמוע את האופרה שהוצגה ב'לה סקאלה' ממילנו, ולפתע היא צרחה אל אבי: 'הבן שלך לא שם לב אלי. אפילו לא נשיקה. הוא לא מתייחס לאמו שהצילה את חייו. הוא שכח שבזכותי הוא קיים ובזכותי קוראים אותו בכל העולם'. אחי אוטו נכנס בסערה לחדרי, בו התבודדתי עם סיפורי קפקא, והתחנן שאבוא אל אמא האומללה. כמובן שנחפזתי אל אמא היקרה, מחבק ומנשק אותה על פניה, שהיו עדיין יפים מאוד למרות הסבל, ממלמל דברי התנצלות על ששכחתי ממנה....

"זה הכול בגלל פרנץ קפקא. אתה מזניח אותי בגללי", התייפחה.

"חס וחלילה, אמא. אין אדם בעולם שאוהב אותך יותר ממני".

היא הפסיקה לבכות. מחתה את דמעותיה ולפתע שאלה: "מי הוא פרנץ בשבילך?"

"הנה אספר לך מיהו פרנץ בשבילי, אמא אהובה. אם אומר לך שהוא היינריך פון קלייסט, אם אומר לך שהוא גתה..."

"אמא נתנה בי מבט מוזר, כאילו חזרה בה בתשובה משיגעונה, מבטה היה שפוי להחריד וחדר לעיני כאילו אומרת: 'מי כאן המשוגע אתה או אני?...'"

קלאק! לפתע נפתחה הדלת וגברת הופה נכנסה לחדר, נמרצת ועניינית כהרגלה, שמלתה שחורה הפעם, תסרוקתה הדוקה בסיכות, ואמרה בגרמנית נוקשה כמו רעש נקישת עקביה שהיא רוצה שנפסיק את השיחה כי עת המנוחה הגיע. כמעט קפצתי ממקומי. בבת אחת התפרק המתח הגדול בו הייתי מקשיב לסיפורו של ברוד.

ברוד קם ממקומו, הביט בחיוך סלחני בגברת הופה ואמר: "דווקא עכשיו כשהגענו לעיקר, מעבר להררי הפטפוטים שלי שפטר המסכן נאלץ להקשיב?"

"זה יחכה לשבוע הבא", אמרה כשהיא אוספת אל המגש את הצלוחיות והכוסות, "יש לנו מספיק זמן לחיות גם אחר כך".

"האמנם גדולת אמונה את, אסתר?" צחק ברוד בעליצות.

"אם לא תתיש את עצמך ותשמע להוראותי, תחיה עד מאה ועשרים", וצעדה לעבר המטבח וקראה לעברי: "יום שלישי בשעה פונקט ארבע, פטר", עצרה והסתובבה, נעצה בי עיניה שבגלל עדשות המשקפיים העבות הפכו לגדולות בהרבה משיעורן האמתי ואמרה כנוזפת: "לדייק!"

 

 

8.

 

למחרת שיחתי האחרונה עם מקס ברוד, בשיעור ספרות, ערך המורה דיון ממושך לעייפה באחד משיאי הספר 'המשפט' - סיפור הנקרא 'הכנסייה'. ובעודו מדבר נפער לפתע פיו בפיהוק ענק ובלא שהתכוון נפלט מפיו צפצוף, פניו המבוהלים מהפעולה המפתיעה והלא רצונית, גרמו לו להטות במהירות את פניו אל הלוח, הצד הנגדי לפרצופי תלמידי הכיתה, לבל יתגלה בקלונו, והוא הנמיך את קולו, מכסה כל העת את פיו באגרופו הקמוץ, אך לשווא. תלמידי הכיתה כבר הטמינו חיוכיהם מתחת לשולחן ופרצו בצחוק רם.

"שקט־שקט", דפק כדרכו באופן נואש על השולחן, מנסה להסיט את המבוכה אל מקום אחר, וכמנסה לזרז סוס המשיך בדיבור מהיר ונמרץ, שהלך והתגבר, אך תוך כדי כך איבד את קולו שהפך למעין צפצוף ארוך, שקול בס מוזר התלווה אליו כבדואט של זמר וזמרת סופרן.

"הסיפור מספר, אסכם זאת במילים פשוטות, על בן כפר העומד לפני שער החוק, ממתין בציפייה שהשומר החזק יאפשר לו להיכנס, אף כי איננו מאמין שהסיכויים לכך גדולים. הרי השומר מספר על שומרים חזקים העומדים בהמשך הדרך, וכל שידול מצד בן הכפר להיכנס מבעד לשער לא הועיל. אם כך, תלמידים, האם לפי קפקא, בני אדם מקבלים את הצדק המגיע להם בגין החוק - כי זו מהותו של החוק והיא מחייבת?" שאל המורה, שילב ידיו לאחור ופסע הלוך וחזור לאורך לוח הכיתה בצעדיו הגמלוניים, מסיר את משקפיו ונותן בנו מבט לֵאֶה, שלא חסרה בו טרוניה, כאומר, כמו שהיה ק. של קפקא חסר תקווה ותוחלת, כך אני עומד כאן מולכם בשעה שהייתי מעדיף להיכנס באיזשהו שער נסתר ולהיעלם מהכיתה.

הכיתה הייתה מנומנמת ורוב התלמידים היו משעינים את זרועותיהם על השולחנות בתנוחה עייפה של אפיסת כוחות – כאילו תש כוחם לאחר אוננות לילה בלתי נגמרת, הריחות המעופשים של אבק הגירים ועירוב מוזר של ריחות זיעת קיץ, מעורב בריח המר של וֶסת הנערות.

המורה חזר במהירות על שאלתו, תוך שהוא מצליח במהירות ובמאמץ עילאי לחסל באִבו פיהוק נוסף. שרירי הלסת עיקמו ועיוותו את פניו להבעה משונה של בכי תינוקי, לא היה מי שישיב לו על שאלתו והוא המשיך לפסוע הלוך חזור, כשרק זבוב חצוף היה טס הלוך וחזור במרחבי הכיתה ומשמיע זמזום מעצבן שלא הצליח לעורר את התלמידים משיממונם.

"נו פטר, אין לך מה להגיד, נגמרו לך המילים?"

כך הרעים לפתע המורה את קולו בלעג, פנה לעברי כנאחז בקש, וכדרכו הגניב מבט לעבר התלמידים, לדעת איזה רושם עשתה הלצתו החדשה: 'נגמרו לך המילים'.

ידעתי בדיוק, כמו בסרט שעלילתו צפויה, שזה הדבר שהולך לקרות. המורה הממורמר מרגיש כמנוצח למרות שלא התכוונתי לנצחו. הייתי מותש מכדי למחות ולהתנגד. לא נרדמתי במשך כל הלילה - הרהורי נעו בין קפקא, ברוד, הסנסציה הענקית שנחשפה בפני כיצד התגלה לברוד הסוד הכמוס שקפקא בכלל כותב, וגם דמותה של רות התערבבה במחשבותי, חזרה וכישפה אותי בקסמיה, כמו לוליטה של נבוקוב בסרטו של סטנלי קובריק, שצפיתי בו אמש כמכושף ומוכה הלם. לוליטה הקטנה הייתה תמימה אך בו בזמן דמות שטנית - משוטטת באכזריות במוחו של הומברט, המורה לצרפתית הנואש שנפל בקסמי הילדה־אשה, האומלל שמחפש ללא לאות את צילה ברחבי הארץ.

אני אוהב חסר תקווה! ואף־על־פי־כן אי שם בפינה מודחקת של נפשי אני מקווה... כאילו מעולם לא נטשה אותנו רות, מעלימה את עצמה מנוף חיינו לעולמים.

מחשבות התערבבו במוחי בסחרחורת מענָה, כמו גלגל ענק השב ומסתובב בלונה פארק. מאז אותו אירוע מביך עם רות במסדרון בית הספר, עשיתי הכול כדי להימנע מלפגוש בה ולוּ באופן האקראי ביותר, ברחוב או בשבילי בית הספר. לשכוח, לשכוח, ולשכוח. למשך זמן זה עזר, דמותה התעמעמה ופרקי הזמן שבין המחשבות עליה הלכו וגדלו, עד לאותו מקרה בו נעלמה לחלוטין מבית הספר ועברה לגור בקיבוץ נידח בצפון הארץ, ועכשיו שוב חזרו לילות הנדודים והייאוש שאינו יודע מרפא.

אבל המורה המשיך במפגיע לתבוע ממני תשובה, ולא ויתר.

"זהו ההומור המיוחד לקפקא. עצוב כמו החיים הלא נסבלים", מצאתי את עצמי משיב בלֵאות ומנסה לעודד את נפשי המיוסרת על ידי הזדהות עם גיבוריו השלומיאלים – שלא היו אלא חבורת ליצים.

"רק בדרך שהוא צוחק על עצמו ועל העולם אפשר להתמודד עם סבל החיים", הוספתי, מנסה במילותיו של ברוד לשאת את הדיכאון הבלתי נסבל שנפער בתוכי כמו פצע ענק השקוע עמוק במעמקי הבטן.

"אוהו, פילוסופיה גדולה, מר קליין! ולמה הוא צריך לצחוק אם החיים בלתי נסבלים?" השליך לעברי את הלצתו הבאה: "הוא צריך לבכות, לא כך?"

קולות צחוק בודדים עלו מקהלו השבוי של המורה.

"זה כמו ג'רי לואיס בסרט 'הפרופסור המטורף'. צוחק על עצמו המסכן", זרקתי לעברו 'קונטרה' חצופה.

לפתע נעורתי בבת אחת: עלי למרוד במורה הענק, המשפשף את כפות ידיו הענקיות בהנאה מרושעת לא מסותרת, מתכוון להחליף את מסכנותי במסכנותו. עלי להכניס לו באבי־אביו. הרי מאז נפגשתי עם מקס ברוד אני מומחה לקפקא יותר ממנו. חכה, יא טמבל...

"צוחק על עצמו?" הוסיף המורה, יורק את ארסו לעברי כ'קונטרה' משלו, כאילו הטמבל המבוגר ואני התלמיד שווי כוחות.

עיוויתי את פני וחייכתי, הישרתי מבט חצוף לעברו, כאומר 'תתכונן מנייאק' הנה זה מגיע, תלמד שזאת לא חוכמה להתלבש על קטנים ממך.

"מה אנחנו מצפים מיוסף ק. ומקפקא?" שאלתי בהתרסה.

"כלומר?! התואיל מר קליין להסביר את עצמך", הרים קולו בקריאת ניצחון שהדהדה ברחבי הכיתה.

"מר ישיב ברצון רב", השבתי מצדי בעקיצה עדינה בשפתו, כך שבשום פנים ואופן לא יוכל להאשים אותי בחוצפה. הרי הוא התחיל. והמשכתי בביטחון הולך וגואה.

"יש חוסר היגיון לאיך שהאדם מתמודד עם החיים מהרגע שבו נולד. האדם הוא חיה מסכנה. זאת גם הייתה ההרגשה של קפקא לגבי עצמו. לא הייתה לו בעיה עם רגשי הנחיתות שלו. אז הוא צחק על עצמו ועל העולם, כמו צ'רלי צ'פלין, דרך הדמות של ק".

"יפה מאוד, יפה מאוד", פלט בציניות, ונראה שהוא עצמו נהנה מהדו־קרב שהפיג את שיממונם של תלמידיו שהתקשה למשוך את תשומת לבם. לעזאזל, בשביל מה המורים המבוגרים האלה עובדים כל כך קשה להתמודד עם ילדים מטומטמים, חסרי עניין לחלוטין בשטויות של חומר הלימוד - קפקא... למה להם לעורר בילדים עניין ולהתאמץ כל כך. אין למורים אנשים בגילם להתעסק אִתם בחיים, מה יש להם עם ילדים עוינים ומעצבנים?

אבל המורה העלוב לא הרפה והמשיך להתמודד בעקשנות עם אותם ילדים.

"אתה משווה את קפקא לצ'רלי צ'פלין ולג'רי לואיס? אוההו! הפעם הגזמת!"

"וגם לשמן והרזה", לא ריחמתי וסיננתי בארסיות את 'הקונטרה' שלי, "זאת אומרת לורל והרדי, וגם לואי דה פינס, בורביל, וכל הדבילים מהקולנוע. הדמויות בקומדיות האלה צוחקות על עצמן ועל העולם. מביאות מצבים שנפש בני אדם לא יודעת איך... איך לומר הכי טוב? איך להתמודד אִתם. כי אחרת איך יוכלו להמשיך ולחיות בעולם הזה ולא יתאבדו? זה עושה להם כיף שהבנאדם מזדהה אִתם. כי אחרת אי אפשר להבין את האכזריות שהביא לעולם אלוהים - או מי שזה לא יהיה... זה 'ההומור המנחם'... של קפקא", הוספתי במילותיו של ברוד.

"יתאבדו... 'ההומור המנחם'..." התריס המורה, מעווה פניו בתמיהה מעושה, "מאיפה המצאת מילים יפות כל כך, פטר", הרים קול בוטח כאילו היה מצעיד מהלך מנצח במשחק שחמט. "...את עצמך אתה מכניס לסיפור", הוסיף באכזריות, "מעניין..."

הפעם לא ניסה אפילו להסתיר את לגלוגו והציץ שוב לעבר הכיתה כדי לראות את הרושם שעוררה בדיחתו והמשיך, "את עצמך, פטר", שב וחזר הנודניק על הלצתו בסרקזם של 'נוק־אאוט' מכניע סופית, "עם קפקא. יפה יפה..."

"את עצמנו, בני האדם, הכנסתי. כולנו יצורים מחורבנים - כאן ובכל העולם... קפקא הוא כולנו, אחרת לא היינו לומדים ממנו, גרם, מיליגרם", חשתי שהדם ניתז עוד שנייה מפרצופי.

המורה נרתע ונראה מוכה הלם. לאחר רגע ארוך סינן בשקט: "טוב, הכיתה תתעלם הפעם, ורק הפעם, ממילים לא ראויות למוסד חינוכי. נו, אם היית משווה את עצמך לשלומיאליות של צ'רלי צ'פלין, לזה אני יכול להסכים".

פרצי צחוק נשמעו מכל עבר. הצליח לו הנבל והוא המשיך בתנופת ניצחונו.

"אבל ברור לכל בר דעת שהצגותיהם הקומיות של לורל והרדי וג'רי לואיס אינו ספרות. ובוודאי אי אפשר להשוות אותם לקפקא. יש לך דוגמא לטענותיך?" המשיך בניסיונות ההתעללות.

"כן המורה, לא השלמת את כל הסיפור של קפקא".

עכשיו הכוח המתריס התפרץ ממני לגמרי, הייתי הורג אותו: "התמונה שתיארת בסיפור של קפקא... הבאת אותה בצורה חסרה, מורי. הנה התמונה המלאה..." ובאותו רגע שקומם את כל הווייתי לא היה אכפת לי כלל שלא להקפיד על תיאור הסיפור לפרטי פרטיו. התפרצתי ללא מעצור, מצטט חלק מהספר וגם מוסיף פרשנות פראית משלי: 'כל בני האדם שואפים להגיע אל החוק', אומר המסכן, 'איך זה קרה שבמשך כל השנים הרבות לא ביקש איש חוץ ממני להיכנס?' שומר הסף רואה שקרב קיצו של האיש, וכדי להבקיע אל שמיעתו הגוועת, הוא שואג לו באוזן: 'איש מלבדך לא יכול היה לקבל כאן רשות להיכנס, בגלל שהפתח הזה נועד רק לך. עכשיו אני הולך וסוגר אותו'.

"כלומר אף אחד, גם השומר, לא אמר לו שלא להיכנס לשער החוק אלא שהוא לא יוכל להיכנס והוא טיפש, ישב מיליון שנה ליד שער החוק, חשב וחשב, חיכה וחיכה בלי מטרה מבלי לעשות דבר, עד שקיבל זקן ארוך ארוך ובזקנתו התכופף עד הרצפה ורגע לפני שמת, כמו כולם, אומר לו השומר, שהוא יכול היה בעצם לנסות להיכנס, אבל הוא פשוט לא ניסה, האידיוט".

חשתי לפתע שאינני יכול להתאפק. המילה 'אידיוט' שהשתמשתי בה ללא קשר לטקסט בספר כל כך הצחיקה אותי עד שפרצתי בצחוק רם, ממלמל "סליחה סליחה", חש שהפעם באמת הגזמתי, אבל מה לעשות, המורה עצבן באמת.

"ואותך זה מצחיק?" הסמיקו פניו של המורה ועיניו הביטו בי בחומרה.

"זה לא רק עצוב מאוד, אלא בא לך לצחוק על כל העולם, קיבינימט על כל החרא של העולם", את החצי השני של המשפט מלמלתי אל עצמי, אך איכשהו המורה שמע אותו, על אף שהפעם לא התכוונתי לכך, והסמיק כולו.

"אני מבקש לשמור על שפה נקייה. אנחנו בבית הספר. אז איפה בכל זאת הצחוק אם עצוב כל כך?"

"אני מבקש סליחה מורי. הומור?... לא יכול להיות עצוב? עצוב מאוד לפעמים לדעתי, דוגמא? צ'רלי צ'פלין משחק בהומור דמויות טראגיות עד שבא לך לבכות. אחרת הוא לא צ'פלין. ודון קישוט הטראגי שסרוונטס צוחק ממנו, מה הוא?"

בשתי כפות ידי ניגבתי את פני מאגלי הזיעה הקרה ששטפה את פני כתוצאה מההתגוששות הספרותית הטפלה למדי, ורגע עצוב עלה בדמיוני כשהזכרתי את צ'רלי צ'פלין המאהב האומלל: דמותי העלובה והמשלה את עצמה בתמימות נלעגת עלתה להכעיס לפני רוקד סלואו עם רות המלאכית ששטן שורץ בגופה ובפניה ועיניה המטעות ברכותן ובצבען המשתנה כמו זיקית מסֵפר אגדות שהפכה לנחש, רגע נשגב בו נראו עולמי וגופי האידיוטי הגמור, הנמוך לפחות בעשרה סנטימטר מרות המיתמרת במלוא יופייה, מתגלגל לגופו של צ'רלי צ'פלין, חש עצמו בפסגת האושר האנושי, מתחבר אליה, בשעה שהיא השטן המכשף. לא שמתי לב שמעייניה של רות היו נתונים בכלל למורה לאזרחות, היא מתעופפת אל זרועותיו ואני בדמיוני, כמו צ'רלי צ'פלין המסכן, מנסה לסדר את המגבעת העלובה והעניבה, לשמור על כבודי, ואז לפתע הופיע לנגד עיני משום מקום המשפט האלמותי והמשעשע של קפקא 'רציתי להימנע להיפגש עם עצמי, אבל היות וזה בלתי אפשרי...', הבעת תדהמה עלתה על פניו של המורה שעצר בבת אחת מפסיעותיו הארוכות ברחבי הכיתה, עווית משונה נמתחה על פניו. כבר לא היה אכפת לי אם נפלתי. כמה התענגתי על פרצופו הסמוק בוורידיו הכחולים ובעורק צווארו שהתנפח ודומה היה שהוא עומד להתפוצץ. לפתע פצחתי בנאום, שאינני מבין מאין קיבלתי את ההשראה אליו. המילים זרמו מפי בשטף שאי אפשר היה לעוצרו: "קפקא מראה לנו, שזה האופי של בני אדם ואולי מי שיצר אותנו בנה מכונה לא טובה, גרועה, מקולקלת. מכונה שהמוח והנפש שלה בעייתיים. רק מביאה סבל. בשביל מה אלוהים יצר את הבנאדם, לסבול? נו אז האם זאת לא בדיחה גרועה של אלוהים למי שעוד האמין בו? והיטלר והגרמנים הוכיחו את זה: שהבנאדם הוא חיה נוראית, מפלצת, ממש בדיחה של אלוהים או הטבע, או איך שנקרא לזה! וזה לא רק היטלר, זה כולנו, כולנו! סתם סבל מיותר בעולם מחורבן".

את שני המשפטים האחרונים המצאתי בסערת אותו נאום משונה ביותר, שנשאבתי לתוכו באקסטזה, נתקף במין שיגעון פתאומי, שכוּון כלפי עצמי וכלפי המורה שהפך לשנוא נפשי. לבסוף נשנקתי. נשימתי כבדה, וראיתי במטושטש את התלמידים מסתובבים אלי בעיניים פעורות לרווחה והבעת תדהמה על פניהם.

"שקט! שקט!" חבט המורה כהרגלו בחוזקה על השולחן, זאת על אף שאף אחד מהתלמידים לא פצה את פיו. "אינני רואה כאן שום צחוק או בדיחה, פטר", פנה אלי המורה העקשן בשיא הרצינות. "ההיפך, זוהי תחילתו של פסק הדין על פי חוק שאין דרך מילוט ממנו. ואני מבקש לא להשתמש במילים גסות שלא יאות לפורום שלנו".

"אני לא מתבדח, אבל זהו פסק דין מוזר ומחורבן, לא ככה?" המשכתי להתריס, ראייתי הייתה כבר לגמרי מטושטשת. דומה שהאד כיסה את רשתית עיני. "עד יציאת נשמתו של ק. כשקיבל גזר דין של עונש מוות, הוא אפילו לא יודע על מה הולכים להרוג אותו. זה האבסורד הכי גדול שאפשר לשמוע".

"בעולם בו המשפט טוטליטרי אשמתם של האנשים לא ברורה, כמו בברית המועצות, ואני שוב מבקש להשתמש במילים יאות לוויכוח במוסד חינוכי בטרם אאלץ לנקוט באמצעים לא אהובים עלי", התריס המורה בחזרה, כמו במשחק פינג פונג, והסמיק בהבעת כעס משוללת רסן.

"מבחינת קפקא אין עניין של פוליטיקה". איומיו של המורה לא פעלו עלי. "לפי מה שקראתי הוא לא התעניין בפוליטיקה. יש כאן עניין של עולם מטומטם שנולדנו אליו כי אנחנו בני אדם שלא שווים הרבה", שוב הופתעתי מעצמי על הפרשנות - על אחריותי בלבד - שזרמה מפי בשטף. משחרר את חרצובות לשוני, שטויות או לא שטויות, מה זה משנה בכלל, הרי כבר השתגעתי לגמרי ואני ממשיך ומרגיש כיצד פני לוהטים.

"עולם שלא ברור היה לגיבור שלו איך להסתדר בו עם עצמו, כמו רסקולניקוב הרוצח המסכן ב'חטא ועונשו' שלמדנו בשנה שעברה, גם ק., שהוא קפקא, מבולבל. כמו כל צעיר". ואת הביטוי 'כל צעיר' הדגשתי בכוונה כדי להבדיל את עולמו של המורה מעולמי.

"כל כך פשוט קפקא, מר קליין? בלבול זה הכול?" אמר ועיווה את פניו בלעג, "זו פרשנות פשטנית לנושא רציני מאוד", חתך אותי המורה כשהוא לא מביט לעברי, מתעלם ממני כאילו הייתי אוויר. כעסתי והחלטתי להיות מרושע, ואם כבר אז עד הסוף, ופלטתי את השטות הבאה: "קפקא עצמו לא היה אדם רציני כל כך. הוא חיפש אהבה בבתי זונות".

כל התלמידים געו בצחוק, המורה הסמיק ומלמל בשפתיים קפוצות: "אנחנו צריכים לברר מספר דברים, פטר. אי אפשר לעשות את זה בשיעור. הזמן קצר ובחינות הבגרות בשער החוק ואנחנו מנסים להיכנס דרכו", ניסה לשעשע בלי הצלחה. רק מספר תלמידים המשיכו בצחוקים קלושים למדי כמו במופע של קומיקאי לא מוצלח. "נא לגשת אלי לחדר המורים לאחר השיעור שם נלבן את הסוגיה".

ישבתי מול המורה, בחדר המורים שהצחין מביצים קשות שנדפו מהכריכים של המורים שהיו לועסים בלֵאות ומביטים אלינו בעיניים סקרניות כמו פרות משועממות המעלות גירה ונועצות מבטיהן בכל אדם העובר בשבילי הרפת. הנוכחים בחדר המורים היו מאזינים לדברי הכיבושים של המורה כלפי, שריח רע של ריקבון נדף מפיו, כאילו הם יושבים וצופים בדיון בבית משפט. ואכן זה היה מעין מיני משפט.

המורה ישב מולי, הניח רגל על רגל, חופן בשתי כפות ידיו את ברכו, מרוגז, לגמרי לא משועשע הפעם.

"תשמע פטר. שיעורי הספרות לא נועדו לפרובוקציות שאתה עושה. מאז התחלנו לעסוק ב'משפט' אתה, כדרכך, עושה את זה על מנת לשעשע את התלמידים בחומר שתצטרך להיבחן עליו בבחינות הבגרות. אם לא תפסיק אני אבקש מהמנהל להשעות אותך. כך לא תוכל לגשת לבחינות הבגרות בספרות. 'המשפט' יהיה בבחינת הבגרות בעל פה. שם תיבחן על ידי מפקחים רציניים ממשרד החינוך".

"אני מודה שאני אוהב לשעשע את התלמידים מדי פעם, אבל במקרה הזה לא זו הייתה כוונתי. לכל מילה שאמרתי התכוונתי", השבתי ביושר וללא מורא.

"אז מאיפה העניין המטופש הזה על...", והוא הנמיך את קולו, "על הבית בושת...?"

"את זה אני לא יכול לגלות... וזה כלל לא מטופש. זו האמת".

הוא הביט סביבו על המורים והם השפילו את מבטם כתלמידים שנתפסו בקלקלתם.

"זה ממקס ברוד? אתה פוגש אותו?"

"מה פתאום?"

"אז ממי? מאיפה? אין לך מושג על מה שעבר על קפקא בחייו הפרטיים, אלא אם אתה פוגש את מקס ברוד, ואל תשכח שלפני שסיפרתי לך עליו לא היה לך מושג מיהו. כך שלא קשה לי לעשות אחד ועוד אחד..."

"אלה עניינים פרטיים שלי. לגמרי. יש לי זכות להביע דברים שאני יודע. לא?"

"לא כדי להפריע למהלך השיעור, ובוודאי לא עם חומר שלא נלמד לבחינת הבגרות ומומצא על ידך. טוב, אאלץ להזמין לשיחה את הוריך. אל תשכח שאנו דנים ביצירה ספרותית, לא בתעלולים לא מוכחים שלא מעניינים אף אחד. אולי תספר לנו גם מה הוא אהב לאכול?"

"קפקא לא אהב לאכול, הוא גם היה צמחוני", עניתי.

כנראה הגדשתי את הסאה, כיוון שהמורה הורה לי לצאת מחדר המורים כשהוא ממלמל: "חצוף... חצוף...", מפנה את פניו הסמוקים אל המורים כאומר, "אתם רואים עם איזה חומר אנחנו צריכים להתעסק?"

אבי מעולם לא הגיע לאסיפת הורים. טוב לו במכבסה, אמר. בהפסקות שבין לקוח אחד לשני, הוא תוחב את חוטמו באחד מהספרים הרבים שקיבל במשלוחים מחבריו בפראג, עכשיו הוא להוט אחרי סופר צ'כי חדש, מילאן קונדרה, ונהנה מאוד מהקולנוע הצ'כי החדש ובמיוחד של הבמאי הצעיר מילוש פורמן בסרט 'נשף מכבי האש' שהוצג בקולנוע 'פריז'.

"סרט על תחרות שלומיאלית של שמונה נערות מסכנות בתחרות מלכת יופי של נשף מכבי האש, כשפתאום פורצת שריפה גדולה. תאר לך פטר... בסרטים האלה מרגישים את ההומור הצ'כי הסובטילי, שהוא הכי טוב בעולם", צחק אבא, "וגם הכי רבלוציוני נגד השלטון הקומוניסטי. כדאי שהמורים שלך ילכו לראות את הסרט המיוחד הזה. לא יזיק. בבקשה פטר, תבקש את אמא שתלך לפגוש את המורה. היא טובה בדברים האלה".

בקיצור, מי שהייתה אחראית על נושא המפגשים עם המורים הייתה אמא הטובה. היא הוזמנה לחדר המנהל וישבה מולו ומול המורה לספרות וכך התנהלו הדברים, כפי שסיפרה לי אחר כך. ראשית אמרה שאותה הטרידה יותר מכול הבחנתה שהמורה לא מצחצח את השיניים, אחר כך הוסיפה שהמנהל פתח ואמר שדברים כאלה, כמו שאומר פטר בנך, אין להם שחר, הם מנוגדים לתוכנית הלימודים, והם חמורים ביותר. בית הספר הוא לא מקום למשחקים ולשעשועים, ואם פטר יעשה פעם נוספת פרובוקציות נאלץ להשהות אותו משיעורי הספרות, הוא לא ייבחן וכתוצאה מכך לא יהיה זכאי לתעודת בגרות.

אמי השיבה ללא היסוס: "זה בגלל קפקא שהלך לזונות?"

שניהם, גם המנהל וגם המורה, כחכחו בגרונם במבוכה והשפילו מבט אל הקרקע. הישירוּת של אמא הייתה בהחלט לא צפויה.

"תראו", המשיכה, "זה שקפקא הלך לבתי זונות זה עניין לגמרי פרטי שלו. אבל זה עוד שום דבר לעומת הדברים שעשה האיש הזה, שאתם נותנים לו כבוד כל כך גדול ועוד מלמדים אותו לבגרות. הוא היה רע אל אבא שלו. מישהו מכם קרא את 'המכתב אל האבא' שכתב קפקא הזה?" שאלה.

המורה לספרות מלמל: "זה מצוי ברשימת הקריאה שלי באנגלית".

"אם היית קורא אותו בגרמנית", אמרה אמא, "היית מבין עם איזה פושע קטן יש לך עניין. החוצפן הזה כותב דברים כל כך נוראיים על האבא הטוב שלו, שאם היית יודע לא הייתם מלמדים אותו בבית הספר. הוא היה איש לגמרי לא חינוכי. לכבד אבא ואמא זה כתוב בעשרת הדברות. לפי התורה מקבלים עונש על זה. עונש מוות. אבל ללכת לזונות, כל התנ"ך והקולטורה מתעסקים עם זונות ואף אחד לא קיבל עונש".

"טוב", ענה המנהל הנבוך שלא ציפה להידרדרות השיחה לכיוון זה, מנסה לשים לה קץ.

"אנחנו לא אחראים לתוכנית הלימודים לא אנחנו קבענו אותה".

"אז תכתוב לשר החינוך".

המנהל מלמל משהו על כך שאין זה מתפקידו.

אבל את ה'מורה־בלש' שלי עניין מאין היא יודעת את הפרטים הכמוסים על חיי קפקא.

"תאמרי גברת", שאל, "האם בנך נפגש במקרה עם מר ברוד?"

"מקס ברוד? אדוני, מאז הקומוניסטים בפראג שברחנו מהם, אני לא עוקבת אחרי אף אדם גם אם הוא הבן שלי. אני אפילו לא אהבתי שהקומוניסטים החרימו את קפקא בגלל שחשבו שהוא מקלקל את העם והאמת היא שהוא היה משוגע ומסכן גדול להורים מסכנים עוד יותר. הכרתי את המשפחה, משפחה טובה מאוד, אם הייתם מכירים כמוני את אחותו אוטלה שהייתה אתי באושוויץ, אבל זה סיפור אחר רבותי... כמו שאמרתי, אני לא מבינה למה בכלל מלמדים את קפקא זה, אבל אנחנו חיים בדמוקרציה (כך מבטאת אשה צ'כית את המילה דמוקרטיה), ואני מבקשת מכם לא לעקוב אחרי פטר, כמו שהמשטרה עושה במדינות קומוניסטיות כי אז אני יכתוב לראש הממשלה, ומזל שראש הממשלה כבר לא בן גוריון אלא לוי אשכול, יהודי חכם מאוד עם הרבה חוש הומור".

תבורכי, אמא יקרה, אין מה שישווה ליושרך, גם אם את מנדנדת לפעמים לי ולאבא ולא מרוצה במיוחד ממפגשי עם מקס ברוד.

כזאת הייתה אמי. מאז שחוותה את המשטר הנאצי ואת המשטר הקומוניסטי היא תיעבה כל צורה של טוטליטריות, או אפילו רק סימנים של טוטליטריות, וראתה באינטואיציה שלה בחופש הביטוי דבר קדוש, ולכן שנאה את ראש הממשלה המיתולוגי בן גוריון, שלדעתה היה דיקטטור. היא אמרה שכל ביקורת שנכתבת עליו בעיתון - הוא מחרים, והיא קראה שכשהייתה שביתת הימאים בחיפה הוא שלח את הבריונים שלו לאסוף מהדוכנים את כל העיתונים שדיווחו על הסיפור.

לשווא ניסו המורים לזמן לשיחות גם את אבא, שהיה בעל מזג הרבה יותר נוח מאמא. אבל הוא עמד בסירובו וטען שבית הספר הוא המקום שהכי לא מעניין אותו בעולם, ושהוא סומך על בנו, ואם בנו לא בסדר, לטענתם, זה הכישלון שלהם ושלו - שווה בשווה - והמורים צריכים לקחת אחריות על כך באותה מידה כשמישהו מחזיר מהמכבסה בגד שנשארו עליו כתמים. הייתה לבעל המכבסה המשכיל הזה, נשמה יתרה, והוא לא חדל מלהתגעגע לפראג, אם כי לא הודה בכך. כל כך הרבה דברים העסיקו אותו: אומנות, מוסיקה ופילוסופיה, ספרים בנושאים אלה הגיעו אליו מפראג בתחכום מעודן, כדי להערים על הצנזורה במשטר הקומוניסטי הצ'כוסלובקי.

"אי יה יה יה. ללקק את השפתיים. מה אגיד לך, פטר? הספרים האלה שמגיעים היום מצ'כיה הם יותר טובים דווקא בגלל האינקוויזיציה של הקומוניסטים. צריך הרבה סובטיליות וחוכמה לכתוב ספרים אצל הקומוניסטים ואז הספרים האלה יוצאים הכי טוב. לא רומנים מטופשים של אמריקאים. זה מוזר? אה...", היה אבא נוהג להיאנח בהנאה, הוא בדרום ולבו בצפון.

אבא נהנה מכל מילה או קריקטורה חתרנית שנשלחה מארץ הולדתו, כך שתלונות על התנהגותי הסוררת בבית הספר עניינו אותו כקליפת השום ואולי אף שאב מכך הנאה מרובה.

"בייחוד שהילד באמת־באמת אף פעם לא מפריע בכיתה. הוא רק אומר מה שהוא חושב. היה יותר טוב למורים אם הילד היה חתיכת פלגמט דגנרטי?" היה שואל.

והאמת, גם אותי לא העסיקה יתר על המידה ביקורת המורה והמנהל על התנהגותי 'פורעת הסדר', בכל הקשור לפרשנותי לקפקא. עוד נכונו לי גדולות ונצורות בפגישותי הבאות עם מקס ברוד.