הז'אנרים
כל הז'אנרים

דרג ספר זה מתוך 5
1 דירוגים
5
ממוצע
1
0
2
0
3
0
4
0
5
1
0
האינטלקטואלים והשוק

במקום 39 

25.4 

האינטלקטואלים והשוק


דרג ספר זה מתוך 5
1 דירוגים
5
ממוצע
1
0
2
0
3
0
4
0
5
1
0

במקום 39 

25.4 

במקום 39 

25.4 

גודל (עמ'): 573
מו"ל: איפאבליש ePublish - הוצאה לאור

תקציר

האינטלקטואלים והשוק

• האם שנאת הקפיטליזם היא בעצם סוג של אנטישמיות?
• מדוע תמך פילוסוף הנאורות וולטר בקפיטליזם שלוח רסן?
• איך הפכו הקפיטליזם מנתץ המסורות והשמרנות לבני ברית?
הקפיטליזם אינו נחלתם של כלכלנים בלבד.
פילוסופים, פוליטיקאים, מדעני חברה, סופרים ומבקרי תרבות דנים כבר מאות שנים במאפייני המשק החופשי ובהשלכותיו התרבותיות, המוסריות והפוליטיות.
וולטר ואדם סמית, אדמונד ברק ויוסטוס מוזר, מקס ובר ומתיו ארנולד, הגל ומרקס, לוקאץ' ומרקוזה, שומפטר והאייק – אלה ואחרים, חסידי השוק החופשי ומתנגדיו השוצפים, נחרזים בידיו האמונות של ההיסטוריון ג'רי מולר לשרשרת רעיונית מרתקת; שרשרת של ניגודים, המשפיעה עד ימינו על המדיניות החברתית והפוליטית, על התרבות בכל מובני המילה, ועל מידת החופש והרווחה של כלל בני האדם.
"האינטלקטואלים והשוק" מנגיש לקורא סקירה פילוסופית מעמיקה וממוסמכת, אך עם זאת סיפורית, נגישה וקולחת, של ההגות וההוגים סביב אחת התופעות המכוננות של מציאות חיינו.
ג'רי מולר הוא פרופסור להיסטוריה באוניברסיטה הקתולית של ארה"ב בוושינגטון הבירה. הוא מחברם של ספרים העוסקים בפילוסופיה ובהיסטוריה של הוגים ורעיונות.
"ספר מרתק!" – The Philadelphia Inquirer
"מולר מצייר פרופיל מרתק והוגן של השונאים והאוהבים הגדולים ביותר של הקפיטליזם" – The Wall Street Journal

ג'רי מולר הוא פרופסור להיסטוריה באוניברסיטה הקתולית של ארה"ב בוושינגטון הבירה. הוא מחברם של ספרים העוסקים בפילוסופיה ובהיסטוריה של הוגים ורעיונות.

  • ISBN: 1386-10261
  • גודל (עמ'): 573
  • מו"ל: איפאבליש ePublish - הוצאה לאור
  • יצא לאור ב-: 31/07/2019
  • שם המחבר: ג'רי מולר
  • זמין להשאלה: כן

מבוא

העולם שאנו חיים בו עוצב בידי הקפיטליזם. באחת או אחרת מצורותיו המשתנות תדיר הוא נמצא איתנו זה כשלוש מאות שנה, ועתיד להישאר איתנו עוד זמן רב. באירופה של המאה העשרים כשלו הקומוניזם מכאן והפשיזם מכאן בהעמדת חלופות בנות קיימא לקפיטליזם. גם מקבילותיהם מחוץ לאירופה לא נחלו הצלחה רבה יותר. המבקש להבין את הדינמיקה של הקפיטליזם בהווה ואת השלכותיו על העתיד, כדאי שיתוודע למיטב שנכתב ונהגה על הנושא בעבר. זאת הנחת המוצא של ספרנו. יסודה בהכרה כי הקפיטליזם הוא נושא חשוב ומורכב מכדי שיימסר לידיהם של כלכלנים. כדי להגיע להבנה ביקורתית יש צורך בנקודות מבט נוספות על אלו המאפיינות את הכלכלה המודרנית. משום כך, מושא עיוננו ההיסטורי אינו רעיונות כלכליים אלא רעיונות על כלכלה קפיטליסטית. בתקופה שאחרי ימי אדם סמית התפתחה הכלכלה כתחום ידע גם באמצעות השעיית העיסוק ברבים מהנושאים שעמדו קודם לכן בלב התעניינותם של החוקרים שנעסוק בהם כאן. גישה זו הניבה, ללא ספק, תרומה לדיוק הניתוחי ולשפה מחקרית משותפת לעוסקים בתחום. אבל אין ארוחות חינם, גם לא בתחום החשיבה הכלכלית: התרומה בטכניקה המחקרית ובלכידות הדיסציפלינרית באה במחיר דחיקתם אל שולי הדרך של נושאים רבים העשויים להטריד אנשים חושבים.

הרעיון לספר הזה נולד באמצע שנות השמונים. לאורך העשור שקדם להן העמידו כמה מן המעמיקים שבמנתחיה של החברה בת זמננו את ההשלכות המוסריות, התרבותיות והפוליטיות של הקפיטליזם בחזית השיח התרבותי. כמה מן הפרשנים הללו, כמו יורגן האברמס, היו אנשי שמאל. אחרים, כמו אירווינג קריסטול, באו מימין. ועוד אחרים, כמו דניאל בל וכריסטופר לאש, ניצבו בתווך.1 טענותיהם היו רבות ומגוונות: שכוחות הסחר פלשו אל חדר המשפחה; שהמידה הטובה האזרחית נעלמת; שהנכונות לדחיית סיפוק, שהקפיטליזם תלוי בה, נמצאת בדעיכה; שהאינדיבידואליזם והאנוכיות הורסים את תחושת הייעוד הקולקטיבי; שהעבודה מאבדת את משמעותה; שהציבור מואבס במוצרי צריכה שאינו זקוק להם; שהשוק הבינלאומי מחריב תרבויות היסטוריות ייחודיות ומותיר רק מרק תרבותי תפל או הדוניזם ניהיליסטי; שהתפשטות ערכי השוק שוחקת את המסורות והמוסדות שהקפיטליזם תלוי בהם; שהגענו אל קצה הגבול הטכנולוגי של הצמיחה; שהעשירים מתעשרים והעניים מתרוששים — ושמכל הסיבות הללו, ומסיבות נוספות, הקפיטליזם מצוי במשבר.

בלומדי את ההיסטוריה האינטלקטואלית המודרנית של אירופה, נתון להשראתם המעוררת של פולמוסים עכשוויים אלה, נוכחתי לדעת שהחששות הללו טורדים את מנוחתם של אינטלקטואלים זה שנים רבות מאוד, מן המאה השמונה־עשרה לכל המאוחר. לאמיתו של דבר, המחשבות על השלכות הקפיטליזם מלוות דרך קבע את ההגות המודרנית האירופית לדורותיה — כפי שלמדתי מדברי היסטוריונים אנטי-קפיטליסטים מימין ומשמאל שהצביעו על עובדה זו.2 נוכחתי לדעת שההגיגים על השפעותיו התרבותיות, המוסריות והפוליטיות של הקפיטליזם היו מרכזיים לא רק אצל אינטלקטואלים הנחשבים "כלכלנים", כמו אדם סמית ויוזף שומפטר, אלא גם אצל אישים שאנו ממעטים לקשר אותם לענייני השוק, מוולטר ועד הגל, מאדמונד ברק עבור במתיו ארנולד והלאה. השיח העכשווי על הקפיטליזם והשלכותיו מתנהל תדיר כאילו מדובר בנושא חדש, והמודעות לעבר האינטלקטואלי העשיר הזה מועטה. פרשנים למיניהם נוטים, לפיכך, להמציא מחדש את הגלגל האנליטי, להציג את בעיות זמננו כחדשות יותר מכפי שהן ולהתייחס למתחים מובְנים אך ארוכי שנים כאל סתירות גורליות — או להחמיץ קווי חשיבה מועילים שהוצגו בעבר אך נשכחו. במקביל, עוד לפני התפרקותה של האימפריה הסובייטית נהיר היה שהעולם, כמכלול, צועד לקראת הקפיטליזם ולא הלאה ממנו. בשעה שרבים מאנשי הרוח האירופים ושוליותיהם האמריקנים דיברו על תקופתנו כעל עידן "שלהי הקפיטליזם", כוחות פוליטיים וכלכליים בעולם החופשי, בגוש הקומוניסטי ובעולם השלישי הובילו את מדינותיהם לא אל השלב שמעבר לקפיטליזם, אלא לקראת כלכלה וחברה מוכוונות שוק יותר.3 אני יוצא אפוא לשחזר ולהחיות את מה שהטובים והמבריקים מקרב האינטלקטואלים האירופים — מהדגולים וגם מאלו שכמעט — חשבו על השלכותיו המוסריות, התרבותיות והפוליטיות של הקפיטליזם.

אף כי ספר זה עוסק בהוגים אירופיים, אין הוא מיועד לאירופים בלבד. ההוגים אמנם מוצבים בהקשר ההיסטורי של חייהם, אך תוקף טיעוניהם והיגיון הדברים אינם מוגבלים בהכרח לתנאים המסוימים שבארצותיהם. אדרבה, כמה מן המאוחרים שבהוגים כתבו את החשובים בחיבוריהם בארצות־הברית, גם משום שחשבו שלדברים המתרחשים בה יש השלכות על-לאומיות.

ההוגים הנידונים בספר זה באים מכל רחבי מערב אירופה ומרכזה, ומכל צדדי הקשת האידאולוגית. מהם שצידדו בקפיטליזם ומהם שתיעבוהו. כפי שעוד נראה, אותו ניתוח עצמו עשוי להיחשב לטיעון בעד הקפיטליזם או נגדו, בעיני הוגים שונים שבחנו את הקפיטליזם מתוך נקודות מוצא מוסריות שונות. הערכת משמעותו המוסרית של הקפיטליזם תלויה במידה לא מבוטלת בהערכת השפעותיו הכלכליות, ומשום כך יעסוק הספר בהכרח גם במה שחשבו אינטלקטואלים אירופים אלה על תפקודה של הכלכלה הקפיטליסטית ועל זהותם של האנשים שהיא מתגמלת.

לאורך המחקר תשוב ותעלה שאלת העוני והעושר. האם השוק מעשיר אנשים או מרוששם? אם הוא נוטה להעשיר אנשים, האם זה דבר טוב בהכרח? "הייתי עשירה והייתי ענייה. האמינו לי, מוטב עשירה", מכריזה גיבורת סרטו של פריץ לאנג החום הגדול (1953). אך כפי שנראה, המסורות המושרשות של הרפובליקניזם הקלאסי ושל הסגפנות הנוצרית גרסו אחרת. שלל הוגים מודרניים, מרוסו עד מרקוזה, התנגחו בדרך זו או אחרת עם ההנחה שמוטב להיות עשיר מעני, וטענו שהרווח החומרי כרוך בהפסד מוסרי.

ויש גם שאלות של קפיטליזם ותרבות. האם השוק יוצר חברה המתמקדת בענייני העולם הזה וזונחת את ענייני העולם הבא? ואם כן, האם זה דבר טוב? האם יש מנטליות אופיינית הקשורה בשוק? ואם כן, האם היא גולשת לתחומים אחרים? וגלישה זו, אם היא קיימת, האם היא מבורכת או מקוללת?

מהו היחס שבין השוק לבין מה שמכונה כיום "פלורליזם תרבותי"? מונח זה עשוי לשמש בכמה מובנים שונים. ברמה הבינלאומית, הביטוי מציין את השמירה על ייחודן התרבותי של אומות שונות. פלורליזם כזה, בין אומות, מתיישב בלי בעיה עם אחידות כפויה בתוך כל אומה — כלומר ניסיון של הממשלה להשתמש בכוחה ליצירת תרבות לאומית יחידה ולכידה, או לשמירה עליה. מובן אחר של "פלורליזם תרבותי" הוא קיומו של מגוון אורחות חיים בתוך ישות מדינית אחת; ושוב, ריבוי זה עולה בקנה אחד עם אחידות כפויה בתוך כל קהילה במדינה, כמו עדה דתית או אתנית, העשויה להפעיל את השוט התרבותי-חברתי שלה נגד פרטים חריגים בתוכה. ברובד שלישי, הרובד האישי, "פלורליזם תרבותי" מציין את התפתחותם של יחידים המשלבים בחייהם רכיבים השאובים ממגוון תרבויות ומסורות. מה עושה הקפיטליזם לפלורליזם התרבותי בכל אחד ממובנים אלה? שאלה זו נתונה אף היא לדיון מתמשך. כפי שעוד נראה, רבים מההיבטים העולים בימינו בשיח על הגלובליזציה וסכנותיה לזהויות הקבוצתיות ההיסטוריות מטרידים את אנשי הרוח האירופים כבר מאתיים שנה ויותר, שנים רבות לפני בוא ה"גלובליזציה".

גם השפעת כלכלת השוק על המשפחה מטרידה את מנתחי הקפיטליזם זה שנים רבות. האם התפשטות קשרי השוק ממריצה את שחרור האישה, בכך שהיא חושפת את הנשים למוצרים חדשים ולהזדמנויות תעסוקה חדשות מחוץ לבית — זו אחת מהשאלות הנוגעות לסוגיה זו, ושמרנים, ליברליםא ורדיקלים העניקו לה תשובות שונות. לאורך שנים חשבו רבים גם על השפעת השוק על הפוריות: עליית הפוריות וירידת הפוריות התפרשו שתיהן, בנסיבות שונות, כהרסניות לסדר החברתי.

שאלת היחס שבין קפיטליזם לשוויון אף היא שבה ועולה. האם הקפיטליזם מחזק את השוויוניות או מעמיק את אי־השוויון? אם כך ואם כך — האם יש בכלל חשיבות לשאלת השוויון? האם הקפיטליזם נשען על תרומתם השווה של הכול, או שהוא תלוי ברתימת כישרונות ואנרגיות של יחידים יוצאי דופן? האם עשוי לשרור מתח בין הדגש בדמוקרטיה הפוליטית על שוויוניות לבין רתימתם של החברים היצירתיים והפוריים ביותר בחברה לעגלה הקפיטליסטית?

נושא רחב יותר, המאגד כמה מאלה שהזכרנו, הוא השפעת השוק על המוסדות הוותיקים ממנו — המדיניים, הדתיים, התרבותיים, הכלכליים והמשפחתיים. האם חברה קפיטליסטית תלויה במוסדות אלה? ואם כן, האם הקפיטליזם תומך בהם, שוחק אותם, או משנה אותם? והאם זה טוב, רע או גם וגם? כפי שנראה, התשובות לכול אלה קשורות בטבורן לנטיות מוקדמות — אם לדינמיות, אם ליציבות.

עליית השוק למעמד המרכזי שיש לו בחברות האירופיות המודרניות אירעה במקביל לעלייתם של האינטלקטואלים כקבוצה חברתית מובחנת. צירוף זה יוצר שאלה נוספת שנשוב וניתקל בה: מהו, לדעת ההוגים שנעיין במשנתם, תפקידו של האינטלקטואל בחברה הקפיטליסטית? האם יש לראותו כאנטיתזה ליזם הקפיטליסטי, או כעמיתו הפועל בשדה התרבות? האם שומה על האינטלקטואל להפיל את הקפיטליזם, לקדם אותו, לשפר אותו, או ליצור מוקדי כוח נגדיים שיאזנו את ערכי השוק? ואיך אפשר לטפח בציבור מודעות מעמיקה יותר לשוק ולהשפעותיו?

למן ימי הביניים קשרו הנוצרים במערב את היהודים עם ניהול כספים. לפיכך, אין זה מפתיע שעמדותיהם של האינטלקטואלים כלפי מערכת כלכלית שהכסף ממלא בה תפקיד מרכזי נכרכו תכופות בהשקפותיהם על היהודים או היהדות. הכנסייה התירה ליהודים לעסוק במלאכה המושמצת של הלוואה בריבית מפני שהיהודים נחשבו מי שמצויים מחוץ לקהילת הערכים המשותפים. בעיניהם של כמה מההוגים שנבחן, היהודים היו מעין גילום מטפורי של הקפיטליזם. רק חברה שבה גוועה ממשותה של הקהילה המשותפת, טענו, תעודד את הפעילויות הכלכליות האנוכיות והלוואת הכספים בראשן. המתקפה המשולבת נגד היהודים ונגד הקפיטליזם הובילה בתורהּ מיעוט חשוב מקרב היהודים אל הסוציאליזם ואל הקומוניזם — וזיהוי זה, בתורו, נוצל בידי אנטישמים להכפשת היהודים. הנה לנו אפוא נושא נוסף שישוב ויצוץ בספר הזה: הקשר בין אופני תפישתו של הקפיטליזם לבין דימויי היהודים וגורלם.

האינטלקטואלים והשוק נע בין הקפיטליזם המעשי והממשי לבין החשיבה העיונית עליו — בין התכלס לשמונצעס, כפי שכינה זאת הסטיריקן הווינאי קרל קראוס באופרטת הקסם שלו.

הכתבים שאעיין בהם הם אלה המייצגים לטעמי את הטובים, הנפוצים והמשפיעים שבטיעונים על קפיטליזם. לפעמים אתמקד בטקסט בודד מאת מחבר מסוים, ולפעמים במכלול יצירתו של כותב. אציג את ההקשרים המועילים בעיניי להארת הכתבים ולשחזור כוונת מחבריהם. לעיתים ידרוש הדבר הסבר לאירועים פוליטיים, לפעמים סקירה של התפתחויות כלכליות, במקרים אחרים עמידה על תמורות חברתיות ודמוגרפיות, ובעוד מקרים תיאור ההקשרים המשתנים של החיים האינטלקטואליים. בדרך כלל, עיונים כאלה דורשים גם היכרות עם המסורת האינטלקטואלית והמחלוקות האקטואליות שהמחברים הגיבו להן. מתוך כך ימצא הקורא את עצמו למד על עניינים הרחוקים לכאורה מהקלחת הרגילה של תולדות הרעיונות, כמו בועות בורסה, הגירת איכרים, מהפכות צרכניות, חברת הודו המזרחית, חוזי סחורות עתידיות, רפורמות חינוכיות בשיטת "תגמול לפי תוצאות", ומהפכות סוציאליסטיות ופשיסטיות. מייקל אוקשוט הגדיר פעם הבנה היסטורית כ"הזדמנות לראות קטע מן העבר בראי קשרים שהתעלמו מהם עד כה, ולדמיין אותו באופן רענן ובהיר יותר".5 ספר זה ינסה לספק הבנה רעננה ובהירה יותר של הדיון על הקפיטליזם בשלוש מאות השנים האחרונות, באמצעות חקר קשרים שנעלמו בדרך כלל מן העין.

ניסיתי לבנות את הספר כך שאפשר יהיה לקרוא כל פרק בפני עצמו, אך גם באופן שקריאת הפרקים כסדרם תציג את התפתחותם של נושאים וטיעונים מרכזיים לאורך זמן ובמקומות שונים. באמצעות שורת מקרי מבחן מכוון הספר להראות כי השוק הקפיטליסטי היה תמיד ישות עמומה ומורכבת מבחינה מוסרית. הכירו בכך החריפים מקרב מבקריו וגם הדקדקנים מקרב חסידיו. נעשה עוול להם ולעצמנו אם לא נתוודע לחוכמתם — קל וחומר אם ננהג, כפי שנוהגים רבים מדי, וננופף בשמותיהם כשבאמתחתנו רק הבנה קלושה של היגיון דבריהם.

הספר אינו מבקש לשכנע כי הקפיטליזם הוא טוב או רע. הוא מבקש לעמוד על מקומה המרכזי של סוגיית הקפיטליזם בהיסטוריה האינטלקטואלית של העולם המודרני, להשיב לחיים טיעונים שהושמעו בעבר, ולהנגיש לבני ההווה נקודות מבט ביקורתיות מן העבר.

הצגתם של ההוגים בסדר כרונולוגי, פחות או יותר, לא נועדה לרמוז כי המאוחרים בהם הם בהכרח חכמים או חדי אבחנה מקודמיהם. דומני כי מרוב רובם אנו יכולים ללמוד דברי טעם מיוחדים להם, אף כי הם חולקים זה על זה. למשל, אפשר לקרוא את כל כתביו של ההוגה האחרון הנידון בספרנו, פרידריך האייק, ולא להיתקל ולו פעם אחת בתובנתו החשובה של ההוגה הקודם לו בסדר הפרקים, הרברט מרקוזה — היינו, שהשוק מלא באנשים המנסים לשכנע אתכם לקנות דברים שאינכם צריכים באמת, ושרכישתם תגזול מכם משאבי זמן, עונג ויצירתיות. זהו אולי אחד הלקחים החשובים ביותר שאנשים המנסים לגבש את חייהם בחברה קפיטליסטית יכולים ללמוד. מנגד, אפשר לקרוא את כל כתבי מרקוזה לאורכם ולרוחבם בלי להיתקל אף פעם בתובנותיו המרכזיות של האייק — שהשוק מתאם בין שלל הפעילויות של פרטים באמצעות העברת מידע שלא ניתן לבטא באופן אחר, ושהוא מאפשר לגברים ונשים עם מטרות מנוגדות מיסודן לשתף פעולה על ידי התמקדות באמצעים המשותפים, דבר הממזער את הצורך בהשגת הסכמה כללית. המצדדים מלכתחילה בתובנתו של מרקוזה ייצאו נשכרים אם יהרהרו גם בזו של האייק — ולהפך.

הערה מתודית: ספר זה מנסה לשחזר את רעיונותיהם של הוגים מן העבר, מתוך הנחה שאולי יש להם דבר חשוב לומר לנו על ההשפעות המוסריות, התרבותיות והפוליטיות של הקפיטליזם. מטרתי בכל פרק היא להבין מה חשבו האינטלקטואלים הנידונים בספר על השוק, כיצד חשבו עליו, ומה הוא היה בעיניהם. כדי לברר כיצד חשבו עליו בחנתי איך משתלבת חשיבתם על השוק במסכת המלאה של עולמם העיוני והרעיוני. כדי לדעת מה הוא היה בעיניהם בדקתי לאילו מוסדות כלכליים הם התייחסו.

הנחת העבודה שלי (פרי עשרות שנות חשיבה מתודולוגית של היסטוריונים של הרעיונות) היא שאפשר להבין על מה בדיוק דיברו הוגי העבר רק באמצעות הצבת טיעוניהם בתוך הקשרם ההיסטורי. עיסוק ב"קפיטליזם" או "השוק" (או "חירות" או "המשפחה", ורוב המושגים הרחבים) ברִיק היסטורי הוא חסר תועלת, כי הוא מוביל להתייחסות לתופעות שונות זו מזו בתכלית כאילו היו זהות, ולמילים שמשמעותן השתנתה מאוד לאורך השנים כאילו נותרו כשהיו. הגישה ההקשרית להיסטוריה של הרעיונות, גישה שספר זה מאמץ, גורסת שההיסטוריון העוסק בדברים שנאמרו בעבר צריך לברר מה היה מובנם המדויק בעיני אומריהם. טיעון מן העבר יכול להתפענח מקישורו למכלול משנתו של ההוגה שהשמיע אותו, ומכלול זה, בתורו, מובן רק לאור המציאות התרבותית, הפוליטית, הכלכלית והחברתית שהולידה אותו.

ועדיין, הכתרתה של גישה זו בתואר "הקשרית" אין בה כדי לקבוע מהם ההקשרים שראוי לבחון.6 לאמירה או טענה מסוימת, ההקשר הרלוונטי עשוי להיות שאר הטקסט שהאמירה מופיעה בו. הוא עשוי להיות שאר כתביו של המחבר. הוא עשוי להיות ההקשר האינטלקטואלי שהחיבור נכתב בו: ההקשר שמספקים כותבים אחרים בני זמנו, או מסורת הטיעון שהמחבר מרגיש מחויב להיענות לה. הוא עשוי להיות גם הקשר כלכלי זה או אחר — של המחבר, של אנשי הרוח בימיו, של מעמדו, של קבוצתו האתנית, של הלאום שלו — או ההקשר הפוליטי, או, לפעמים, ההקשר התרבותי והדתי. הוא עשוי להיות סכום ההקשרים המוסדיים שהמחבר נטל בהם חלק. איך להחליט אילו מן ההקשרים האלה לבחון?

כשהתחלתי לכתוב את הספר הזה, לפני יותר מעשר שנים, חשבתי שבכל פרק אבחן את ההקשר הביוגרפי, הפוליטי, הכלכלי, החברתי והאינטלקטואלי של כל מחבר שאדון בו. התברר לי שהדבר אינו מעשי, בין השאר מפני שהוא היה מאמת את מימרתו של וולטר "אם רצונך לשעמם את הקורא, ספר לו הכול". בסופו של דבר, ההקשרים הרלוונטיים נקבעו בחלקם על דרך ניסוי וטעייה, ובחלקם באמצעות החוש שפיתחתי עם הזמן ושהדריך אותי בבחירת הטיעונים והמחברים הראויים להדגשה.

בחירת הכותבים והטקסטים התבססה על כמה אמות מידה. ראשית, שאפתי לכלול את הטיעונים המשמעותיים ביותר והנפוצים ביותר על קפיטליזם, בניסוחיהם הנוקבים ביותר. שנית, רציתי לעקוב אחר התפתחותם של טיעונים אלה לאורך הזמן, ולהראות איך השתנתה לעיתים משמעותם כשנוסחו מחדש בהקשרים תרבותיים, כלכליים ופוליטיים שונים. אם יש ייצוג יתר למחברים מארצות דוברות גרמנית, הרי זה משום ששם התנהל הוויכוח בין אינטלקטואלים על קפיטליזם בלהט הגדול ביותר. כמה מהאישים ממרחב זה, כמו הגל, מרקס ושומפטר, היו נכללים בכל ספר מסוג זה. לאחרים העומדים בלב כמה מן הפרקים (כמו מוֹזֶר, זומברט ופרייר), אפשר למצוא מקבילים אידאולוגיים במקומות אחרים, שהשמיעו טיעונים דומים בהקשרים לאומיים אחרים. אולם מגוון הטיעונים עניין אותי יותר מהגיוון הגיאוגרפי (או גם המגדרי) של אומריהם.

יש מתח הכרחי בין השאיפה למצוא משמעות עכשווית בהגות הישנה ובין כתיבת היסטוריה הקשרית. מה שנחשב "משמעותי" בבחירת נושאים למחקר היסטורי קשור לענייני ההווה בכלל, ולענייניו של הכותב בפרט. הם יכתיבו את האופן שבו תמוסגר שאלת החקר ואת אמות המידה להיבטים שייבחנו, יובלטו או יוצנעו. הללו יהיו רחוקים בדרך כלל ממוקד עניינה של ההיסטוריה ההקשרית — זמנם ועולמם של ההוגים מושאי המחקר. דרכי לקשור את שני אלו באפסר היא לזכור שהשאלות המטרידות אותנו אולי אינן אלו שהטרידו את ההוגים, אך אנו יכולים לצאת נשכרים מהעלאת השאלות שלהם, גם אם בהקשר שונה. נוסף על כך, לא פעם השאלות שלהם קרובות לשאלותינו שלנו די הצורך שנוכל להפיק תועלת מעיון בתשובות שנתנו להן.

התייחסות לרעיונות בלי התחשבות הולמת בהקשרם היא בגידה ברעיונות הללו. אך גם התפלשות יתרה בהקשרים ההיסטוריים עלולה לעלות ביוקר ולעמעם מאוד את הרלוונטיות הנמשכת של הרעיונות.7 אני מקווה שמה שאיבדתי ברלוונטיות עכשווית או במיקוד-יתר היסטורי יזכה לפיצוי בהבנת טיעוני האתמול ובעמידה על ערכם הפוטנציאלי היום ומחר.

"קפיטליזם" הוא מונח שטבעו במאה התשע־עשרה אויביה של שיטה זו בבקשם לתאר את השיטה (ולהשמיצה). אך רבים מהמונחים השימושיים ביותר באוצר המילים המשותף שלנו נטבעו במקורם כמילות גנאי, או נכנסו לשימוש רווח זמן רב לאחר התפשטות התופעה שהם מתארים. התופעה שעתידה הייתה להיקרא קפיטליזם באה לעולם הרבה לפני המונח המתאר אותה. לפני מרקס, היא נודעה כ"חברת הסחר" (כמונחו של אדם סמית) או "החברה האזרחית" (כלשונו של הגל). לפיכך אני משתמש בספר הזה במונחים "קפיטליזם" ו"השוק" לציון מושאי הניתוח של הכותבים, אך אצל כל הוגה אני מנסה להגדיר מחדש מה ציין "השוק" בזמנו ובמקומו.

הנה הגדרה שימושית של קפיטליזם: "שיטה שבה הייצור וההפצה של מוצרים נתונים בראש ובראשונה למנגנון השוק, המבוסס על בעלות פרטית על הקניין ועל חליפין בין פרטים חופשיים לפי חוק". שימו לב שהגדרה זו אינה "כלכלית" לגמרי, שכן קניין "פרטי" ופרטים חופשיים לפי חוק קיימים רק מפני שיש מנגנונים פוליטיים המגינים על הפרט מפני השתלטות של אחרים על גופם ועל קניינם. הגדרה זו היא דפוס אידאלי — דגם מופשט המיועד להדגיש מאפיינים מסוימים, שבמציאות מתקיימים רק באופן חלקי. למשל, כמעט בשום מקום לא נקבעו הייצור וההפצה אך ורק בחליפין חופשי בשוק; הקפיטליזם התקיים עם מידה מסוימת של עבודה לא חופשית (כמו בדרום ארצות־הברית לפני מלחמת האזרחים); וכלכלת שוק מתקיימת במקרים רבים לצד מגזר בבעלות ממשלתית.

בני אדם עוסקים בחליפין של חפצים מאז תקופת האבן. אבל רק מהמאה השמונה־עשרה ואילך אפשר לדבר על משק שהייצור לצורך מסחר חשוב בו יותר מייצור לצורך מחיה, ושהשוק תופס בו מקום מרכזי בייצור ובהפצה של סחורות. לפני כן, באירופה הפיאודלית, אמצעי הייצור העיקרי היה הקרקע, והשליטה בו התבססה על כוח פוליטי, שבתורו נגזר במידה רבה מכוח צבאי. בנסיבות אלו, כשהאדמה והאנשים החיים עליה היו הפרס על כוח פוליטי וגם הבטוחה לכוח פוליטי, לא עלה על הדעת שאפשר יהיה למכור את הקרקע או את העבודה לכול מי שמחזיק באמצעים לקנות אותן, בלי קשר למקורן.8 כמובן, השחיקה בארגון הפיאודלי של החברה החלה עוד לפני תחילת המאה השמונה־עשרה, ובאזורים המפותחים יותר מבחינה כלכלית הוא הפך מיושן או נכחד עוד לפני כן. רוב ה'התחלות' בהיסטוריה הן שרירותיות במידת מה, אבל צריך להתחיל במקום כלשהו, ובתחילת המאה השמונה־עשרה המוסדות שיהיו מזוהים עם הקפיטליזם כבר התבססו די הצורך להצדיק עיון אינטלקטואלי מתמשך. ובכל זאת, עיון זה התקיים על רקע מסורות קודמות, ולכן עלינו להתחיל עוד לפני ההתחלה הזאת.


א המונח ליברלי משמש בהקשר האמריקני במשמעות שונה מזו המוכרת בישראל ובאירופה, וקרובה יותר לסוציאל-דמוקרטיה כמשמעה במדינות אחרות. הערת שוליים זו וכל הבאות אחריה בשולי העמודים הן משל המתרגמים והעורכים של המהדורה העברית.