הז'אנרים
כל הז'אנרים

דרג ספר זה מתוך 5
0 דירוגים
0
ממוצע
1
0
2
0
3
0
4
0
5
0
0
האימפריה של היטלר - כיצד שלטו הנאצים באירופה
מארק מאצובר
39 

האימפריה של היטלר - כיצד שלטו הנאצים באירופה

מארק מאצובר

דרג ספר זה מתוך 5
0 דירוגים
0
ממוצע
1
0
2
0
3
0
4
0
5
0
0
39 
39 
גודל (עמ'): 694
מו"ל: מודן הוצאה לאור

תקציר

האימפריה של היטלר היתה יוצאת דופן בעוצמתה, באכזריותה ובמידת שאפתנותה לשנות את פניה של אירופה. השורשים לשאיפות ההתפשטות של הנאצים היו נעוצים עוד בתפיסות הנושנות של האימפריה הפרוסית, ושאבו השראה מהצלחתה של האימפריה הבריטית. אולם בעוד שהצבא הגרמני כבש במהירות חסרת תקדים שטחים נרחבים באירופה, כשל המנגנון הנאצי במשימה לשלוט בנתינים החדשים.
בהתבססו על תחקיר בהיקף יוצא דופן, מתאר ההיסטוריון מארק מאצובר את הדינמיקה של השלטון הנאצי באירופה על היבטיו השונים, החל באדמיניסטרציה היומיומית באימפריה הכבושה וכלה במאבקי הכוחות ובשיגיונותיהם של בכירי המפלגה הנאצית. מאצובר מראה כיצד הכשיל השילוב הקטלני של רצחנות והיעדר כל יכולת למשול, את "הסדר החדש" ששאפו הנאצים להנהיג באירופה.
האימפריה של היטלר הוא מסמך מרתק המטיל אור חדש על הדרך שבה הנאצים תיכננו, הוציאו לפועל ובסופו של דבר איבדו את שליטתם באירופה, ותוך כך מציג חזון מצמרר לדמותו של העולם לו היו מנצחים במלחמה.

"חובה לקרוא... מאצובר מציע תובנות ופרטים נוקבים אשר הופכים את 'האימפריה של היטלר' לספר מרתק." - וושינגטון פוסט
"מאצובר מתבסס על מחקר עצום בהיקפו, הכתוב בצורה בהירה וקולחת, על מנת לקחת את הקורא לסיור בכל פינה בשלטון הנאצי." - ניו־יורק סאן
"יוצא דופן... מעורר מחלוקת... ספר חשוב." - סאנדיי טלגרף
המשך קריאה
  • ISBN: 2000529826
  • גודל (עמ'): 694
  • מו"ל: מודן הוצאה לאור
  • יצא לאור ב-: 03/03/2015
  • שם המחבר: מארק מאצובר
  • תורגם ע"י: אריה חשביה
  • זמין להשאלה: כן

1

גרמנים וסלאבים: 1848-1918

שרשרת האירועים שבסופה הוקמה האימפריה של היטלר, לא החלה בפלישה לפולין ב-1939 או בתפיסת השלטון ברייך השלישי ב-1933, וגם לא בייסוד המפלגה הנאצית עצמה במינכן לאחר מלחמת העולם הראשונה. מה שהתרחש בין 1938 ל-1945 היה הפרק הסופי בתולדות רעיון הרבה יותר ישן - הרעיון של גרמניה רבתי.

לפחות כך נראו פני הדברים ב-1944, כאשר רקטות V-1 נחתו על לונדון, וההיסטוריון לואיס נמייר חזר בזיכרונו כמאה שנים לאחור, לאירועי 1848 - אותה שנה מופלאה שבה מהפכנים הפילו מלכים, ובפריז, בפראג, בווינה וּבוונציה הידהדו קריאות שדרשו חירות. בכנסייה על שם פאולוס הקדוש, פאולסקירשה, בפרנקפורט התכנסה אספה לאומית גרמנית, במושב חגיגי מתחת לציור ענקי של "גרמניה" - עלמה שופעת, בגלימה קלאסית, המניפה ביד אחת חרב שלופה במחוות ניצחון, ואת הדגל של האומה הגרמנית בידה האחרת - והצירים התווכחו על אחדות פוליטית, חופש העיתונות והצורך בחוקה מודרנית. אספה זו סיפקה מאז לרבים הצצה אל הדרך שלא הלכו בה, ביטוי של רוח דמוקרטית גרמנית, שנמחצה עד מהרה בידי מיליטריזם פרוסי, ואשר אילו ניצחה, היתה חוסכת מאירופה מאה של מלחמות.1

לא כך ראה נמייר את פני הדברים. לדעתו, הרוח האמיתית של 1848 אכן ניצחה, ואותם צירים אשר חלמו על גרמניה רבתי, הם שסללו את הדרך לאסון הנאציזם. הוא טען שלא היה פער גדול בין הליברלים הגרמנים במאה התשע־עשרה ובין הנאציונאל־סוציאליסטים של המאה העשרים: אהבת האומה ושנאת הסלאבים - זה היה מכנה משותף ביניהם. 1848 היתה השעה שבה גילתה הלאומנות הפרלמנטרית הגרמנית בפעם הראשונה את יכולתה להרוס את השלום ביבשת. שוב לא היה אפשר שמחלוקות פוליטיות ייושבו אך ורק בין מלכים ודיפלומטים, משום שעכשיו היו מעורבות בכך שאיפותיהם של עמים שלמים - שאיפות אשר הוגדרו יותר ויותר במונחים של אדמה, שפה ודם.

באותם נאומים שנשכחו מלב לפני זמן רב ואשר נישאו בפרנקפורט, הבחין נמייר בשורשי מגמת ההתפשטות הגרמנית. נואמים רבים קיוו לראות מולדת מאוחדת, בעלת תרבות וכלכלה ברמה גבוהה, אשר תמשוך משיכה שאין לעמוד בפניה פולנים, צ'כים וסלאבים אחרים. הם דיברו על אודות מדינה המשתרעת מהים הבלטי ועד דרום־מזרח אירופה, ובהיצמדם לרעיון של מדינה־לאום רבת־עוצמה, דחו את עצם המחשבה שגרמנים יהפכו אי־פעם למיעוט: "האם יחיו חצי מיליון גרמנים תחת ממשלה גרמנית ויהיו חלק מן הפדרציה הגרמנית הגדולה, או שמא ייגזר עליהם להיות במעמד נחות של זרים שהתאזרחו?" מדינת־לאום גרמנית שתקום בעתיד חייבת לכלול בגבולותיה את כל הגרמנים, ולהציל את בני האומה מהגורל הנורא של נתינים בשכנה סלאבית: "זכותנו היא זכותו של החזק יותר, הזכות של הכובש ... חוק ומשפט אינם נראים עלובים יותר מאשר בהתיימרם לחרוץ גורלם של עמים." באוזניהם של מי ששמעו את הרצאתו של נמייר בלונדון, נשמע חלק גדול מן הרטוריקה הבלתי מתפשרת הזאת כמשהו מוכר באופן מעורר חלחלה:2 דרושה גרמניה חזקה שתעמוד כחומה איתנה נגד רוסיה ונגד "אומות נמושות" שכמוהן כ"טפילים הרסניים המנסים לפלס את דרכם ולחיות בקרבנו."

פירוש זה שניתן לעברה של גרמניה היה, בלי ספק, מגמתי ואנכרוניסטי. היו הבדלים רבים בין הליברלים של שנות הארבעים במאה התשע־עשרה ובין הנאציונאל־סוציאליסטים כעבור מאה שנים, בין מי שהאמינו בכוחה של התרבות הגרמנית ובין מי שהאמינו בדם הגרמני. אבל היו נאצים שתיארו את ההיסטוריה שלהם במונחים דומים למדי. שנים מעטות בלבד מוקדם יותר, פרופסור ריינהרד הון, אחד האינטלקטואלים החביבים על הימלר, העלה על נס את אנשי 1848. לדבריו, הם צדקו כאשר קבעו את העיקרון של שליטת האזרחים בצבא, משהו שהרייך השלישי הצליח לבסוף להגשים אך ורק הודות לכוחה של המפלגה הנאצית. היטלר גם הוא שיבח את הדמוקרטים של פרנקפורט. בנאום שנשא בעיר זו לאחר האַנְשׁלוֹס עם אוסטריה ב-1938, אמר כי הוא מאושר להיות "מגשים הכמיהה שמצאה כאן את ביטויה העמוק ביותר." הוא אמר ליוזף גבלס שאין להשוות בשום פנים ואופן את אנשי 48' עם ה"דמוקרטים של נובמבר" השנואים, שהקימו את רפובליקת ויימאר, מן הסיבה הפשוטה שהם היו "אידיאליסטים של גרמניה רבתי", שהאמינו כמוהו באומה גרמנית רבת־עוצמה, שיש לה ייעוד אירופאי. לדברי הפיהרר, הם ניסו לבנות גרמניה שתוכל למחוץ את הסלאבים ולשלוט באירופה. משוחרר מכבלי המלכים והנסיכים שהביסו אותם, הוא ינצח במקום שבו הם נכשלו.3

ניצחון הלאומנות בושש לבוא, משום שבאמצע המאה התשע־עשרה עדיין היו מיעוטים דוברי גרמנית תחת שליטת ערב־רב של דוכסויות, נסיכויות וממלכות. תושבי אירופה התיכונה והמזרחית אשר הגדירו את עצמם כ"גרמנים", היו שונים מאוד במקומות שונים, ורבים מהם לא היו מסוגלים להבין זה את זה בגלל הניבים האזוריים החזקים כל כך. מן הבחינה הפוליטית, רוב ה"גרמנים" הביעו נאמנות לשליטיהם ולא ראו את עצמם חלק של קבוצה יחידה, קל וחומר קבוצה האמורה להיות מאוחדת במדינה יחידה. האינטלקטואלים בפרנקפורט קראו אפוא תיגר על הדעה הרווחת, כאשר לא הלכו בתלם. אחד העיתונאים הסביר ב-1848: "רוב האיכרים האוסטרים אינם יודעים בכלל שיש גרמניה ושהיא מולדתם!" פקיחת עיני הגרמנים אל האמת של הלאומנות היתה שליחות שהטיל על עצמו מיעוט של עושי צרות: יידרשו מהם קרוב למאה שנים עד שהמסר שלהם ינצח.4

שתי המדינות החזקות ביותר בקונפדרציה הגרמנית הרופפת, שצמחה לאחר תבוסתו של נפוליאון, היו אוסטריה ופרוסיה, והיחסים האינטימיים, ועם זאת סוערים, בין השתיים הם שעיצבו את השאלה הגרמנית של אירופה למשך עשרות שנים. אמנם שטחה של פרוסיה היה קטן ממחצית השטח של יריבתה, אך רבים יותר מתושביה דיברו גרמנית. היו בה רק 16 מיליון תושבים, לעומת 36 מיליון נתינים של שושלת הבסבורג, אבל מתוך אותם 16 מיליון, 14 מיליון דיברו גרמנית, לעומת פחות משבעה מיליון תושבים שחיו בקיסרותו הרבגונית של הקיסר פרנץ יוזף. בקצרה, מנקודת הראות של הלאומנים, מדינה מהסוג ששאפו אליה יכלה לקום אך ורק בהנהגת פרוסיה.

לאחר מלחמת צרפת־פרוסיה, אכן אוחדו המדינות הגרמניות ברייך גרמני חדש, וּוילהלם הראשון מפרוסיה הוכרז כקיסר. אבל לאומנים רבים ראו בזאת רק חניית ביניים - פתרון שקראו לו "גרמניה הקטנה", משום שהיא לא כללה את השטחים דוברי הגרמנית באימפריה ההבסבורגית. לדאבונם, אדריכלי הרייך החדש דחו את הרעיון של הפלת ההבסבורגים. ביסמרק ידע היכן למתוח את הקו - משום שלדבריו, "שינויי מבנים במרחב הזה יולידו אך ורק מסע של מהפכנות מתמדת." שמרנותו הטילה סייגים נוקשים על התפשטות גרמניה, והברית עם אוסטריה־הונגריה נשארה אבן היסוד של מדיניות החוץ של הרייך עד לפרוץ מלחמת העולם הראשונה ואף לאחר מכן: ב-1915 ציין היסטוריון גרמני כי "המשימה העיקרית והמיידית ביותר של המלחמה [היא] שמירה על שלמותה של אוסטריה."5

בתוך האימפריה עצמה רחשו תנועות לאומיות גם בקרב ההונגרים, האיטלקים, הפולנים והסלאבים־הדרומיים. לא כולן שאפו לקבל עצמאות פוליטית, שכן רבות מהן הבינו שהחלופה הסבירה ביותר לאימפריה ההבסבורגית היתה להילכד בין "מלוכה אוניברסלית פרוסית" ובין גרמניה החדשה רבת־העוצמה. ב-1848 דחה האינטלקטואל הבולט בבוהמיה, פרנטישק פאלאצ'י, הזמנה להצטרף לאספה הלאומית בפרנקפורט, והסביר כי "אילו לא היתה קיימת האימפריה האוסטרית, היה צורך ... להמציא אותה, לטובת אירופה, לא, לטובת האנושות." בסוף המאה עברה האמונה באימפריה כמרחב רב־לאומי כחוט השני על פני הקשת הפוליטית, החל במלוכנים הקתולים וכלה במרקסיסטים האוסטרים, שהחלו להאמין בצורך "למנוע את מכירת אוסטריה ולאפשר לעממים שבה לחיות יחד בשלום."6

הקיסר פרנץ יוזף בוודאי לא היה מעוניין להתעטף בדגל הלאומיות הגרמנית. הוא ידע שמדיניות כזאת תגרום רק לאנטיפתיה בקרב נתיניו האחרים - שהיו רבים יותר - והוא ידע כמו כן שהדת מונעת מרוב הגרמנים האוסטרים לבקש עזרה מברלין הפרוטסטנטית. הנאמנות לבית הבסבורג היתה חשובה לו יותר מהרקע האתני. אבל כאשר האיטלקים, הצ'כים והפולנים דרשו זכויות לשון ותרבות משלהם, היו גרמנים הבסבורגים שהקימו מועדונים לאומיים ואגודות לאומיות כדי לפעול נגדם, פתחו בתי־ספר, ייסדו עיתונים ואגודות ספורט. מועדוני דו־קרב שיגשגו. סטודנטים שתו לשוכרה והשמיעו נאומים קולניים ממורמרים, הריעו "גרמניה, האמא של כולנו!" במקומות המפגש שלהם, מתחת לתמונות של ביסמרק והקיסר הגרמני שהוצגו בהבלטה וקושטו בזרי פרחים. הם דיברו על מאבק לבלימת הצ'כים או הסלובנים המקומיים, המבקשים למחוץ את "הגרמניוּת". מגילת היסוד של "אַלדוֹיצ'ה פֵרַאינגוּנג" נפתחה בנדר "לחתור לשטחים הגרמניים לשעבר של אוסטריה, ולרייך הגרמני, אשר יבטיח תמיד את קיומו של ה'פוֹלקשטוּם' [העם]." בבוהמיה קראה מפלגת הפועלים הגרמנית "לקיים ולהגדיל את הלֵבֶּנְסְרַאוּם [מרחב המחיה] הלאומי" שלהם לנוכח ה"לחץ מצד פועלים זרים בני תרבות נחותה." התנועות הללו - אנטי־סלאביות תקיפות, רבות מהן אנטישמיות - היו הסביבה שמתוכה יצא היטלר. כאן - בביקורת לא מתפשרת על האימפריה, תוך דחיית נכונותה לקבל את העמים השונים של אירופה התיכונה, ובמאמץ לאחד את כל הגרמנים במדינה יחידה, בלי להתחשב בגבולות הלאומיים הקיימים - נמצאת נקודת ההתחלה של השקפת עולמו של הפיהרר לעתיד לבוא.7

פולנים

הנאציזם אימץ לעצמו הרבה מהלאומנות הגרמנית ההבסבורגית לשעבר, אם כי לקח הרבה יותר מהפרוסים, במיוחד בנוגע ליחס כלפי הפולנים. פולין עצמה חדלה להתקיים לאחר שחולקה בין אוסטריה, רוסיה ופרוסיה, בשלהי המאה השמונה־עשרה. אבל מבחינת הפרוסים, החלוקה היתה רעיון רע במיוחד: היא הרסה את מדינת החַיִץ ששימשה בלם מסוים בינם ובין עוצמתה של רוסיה, והגדילה מאוד את השטח שבו חי המיעוט הדובר פולנית במדינה. במחוז פּוֹזֶן במיוחד, נשארו הפולנים רוב באוכלוסייה, למרות מאמציה של ממשלת פרוסיה למשוך לשם מתיישבים גרמנים. ציר פולני באספה המחוקקת בפרנקפורט נדרש ב-1848 למילים של ז'אן־ז'אק רוסו כשהזהיר את עמיתיו הנאמנים: "אולי בלעתם אותנו, אבל באלוהים, לא תצליחו לעכל אותנו." כעבור חמישים שנה היו קשיי העיכול של הפולנים בפרוסיה קשים יותר מאי־פעם. הפולנים היוו את המיעוט הגדול ביותר בפרוסיה - כ-10 אחוזים מסך כל האוכלוסייה - והעובדה שהם היו קתולים רק החמירה את המצב. משטרת הקיסר ניסתה לפקוח עליהם שבע עיניים. אבל במזרח גדל מספרם מהר כל כך, שממשלת פרוסיה התמלאה דאגה. במסע אנטי־קתולי שניהל ביסמרק, נסגרו בתי־ספר שלימדו בשפה הפולנית, הוחרמו נכסי כנסייה ונעצרו כמרים רבים. אבל הפועלים והחקלאים הפולנים עדיין היוו את רוב האוכלוסייה ברבים מאזורי הספר. העיר פוזן/פוזנן היתה אי גרמני מבוצר היטב בתוך ים פולני: במחוז שהקיף אותה חיו 800 אלף פולנים לצד 400 אלף גרמנים.

במחצית השנייה של המאה התשע־עשרה התפתח יחס שלילי קיצוני מתעצם והולך כלפי הסלאבים בקרב האינטליגנציה הגרמנית. הגיאוגרף פרידריך רצל, אישיות חשובה בהסבת תשומת לב הציבור לחשיבות ההתיישבות החקלאית לבריאות האומה, החיל תיאוריות של דארווין על עלייתו ונפילתו של הלאום ("פולק"), וטען שמה שהוא הגדיר כ"מרחב מחיה" דרוש כדי להבטיח את המשך הצמיחה של האומה. רבים מחסידיו נתנו לטיעוניו ביטוי קשה וגזעני. בהסבירו את המדע החדש שנקרא "גיאופוליטיקה", דיבר רודולף קיילין, איש מדע המדינה השוודי, על "שאיפתה של המדינה להתאחד אורגנית עם האדמה": התפשטות היא "הגנה עצמית". "ככל שהעולם יתארגן וילך", כך יפרחו וישגשגו מדינות גדולות, ואילו מדינות קטנות ייעלמו בהדרגה. קיילין העלה על נס את המלחמה והדגיש את מעמדה העמום של גרמניה כ"הרייך של המרכז". מצד אחד, רק היא נמצאת בסכנת כיתור, ומן הצד השני, הגורל מחייב אותה להתפשט ולהיות המנהיגה.8

ביסמרק לא התעניין ברעיונות כאלה. הוא התרכז בייצוב פנימי. אבל השגת הניצחון במאבק זה היתה הרבה יותר קשה ממלחמותיה של פרוסיה מחוץ לגבולותיה. הוא גירש פועלים פולנים, אבל רובם חזרו מהר מאוד. הוא הקים ועדה חדשה, ועדה מלכותית פרוסית להתיישבות, כדי לחזק את "היסוד הגרמני ... נגד ניסיון הפולניזציה." זה היה המאמץ הגרמני הרציני הראשון לממש מדיניות אכלוס ממשלתית המבוססת על הלאומיות. לתכלית זו נעשה שימוש באשראי בנקאי וברכישות אדמה כפויות כדי לקדם את התיישבות הגרמנים באזורי הספר.9 אבל התוצאה העיקרית של המאמץ הזה היתה עלייה במחירי הקרקע: מתיישבים גרמנים גרפו רווחים, משלם המיסים הגרמני מימן את התוכנית. בינתיים, הקימו הפולנים קרן אשראי לאומית משלהם וייסדו קבוצות קואופרטיביות של חקלאים. בין השנים 1896 ו-1912 השתלטה הוועדה הפרוסית על 600 אלף דונם של פולנים, אבל אלה האחרונים רכשו מיליון דונם ובכך אף הגדילו את שטח המשקים שלהם. מדיניותו של ביסמרק לא סיפקה אף לא אחד מן הצדדים, והעכירה באופן חמור את היחסים ביניהם. הבעיה היתה, שמדיניות ההתיישבות החקלאית פגעה למעשה במגמת התיעוש על ידי מתן עדיפות לחלום האגררי מימי הביניים, אשר כוחות כלכליים גלובליים הרסו ללא תקנה.10

מאחורי כל האירועים הללו עמדה שאלה שהיתה קריטית למטרות הפוליטיות של הנאצים: עד כמה יכולה מדינה לשלוט בבחירתם של אזרחים את המקומות שבהם ירצו לחיות? אמנם היו גרמנים שנענו למה שהוגדר ביבושת בשם "הבונוס המזרחי" - סובסידיה ממשלתית - אבל מספרם היה קטן מכדי לפצות את פרוסיה על מאות אלפי הגרמנים שעדיין היגרו מחוץ למדינה, בעיקר לארצות־הברית. 170 אלף המהגרים שהתפתו לקבל את שטחי הקרקע מידי הוועדה, התגמדו מול 830 אלף הגרמנים שיצאו ממזרח פרוסיה לבדה לאחר 1895. הלאומנים הגרמנים ניצבו מול מציאות של דילול אוכלוסייה ולא גידולה. עיתונאי מפוזן - שם גדלה האוכלוסייה הפולנית במהירות מאז שנות השישים של המאה התשע־עשרה - כתב בעצב ב-1902:

פקידים של הרייך רואים בהעברתם לעבודה במחוז שלנו אסון גדול. לדבריהם, העברה כזאת אינה שונה בהרבה מהגליה לסיביר. כל עוד יכול איכר למצוא פרנסה במקום אחר, הוא נזהר מלהישלח למחוז הגרוע שלנו, שבו האדמה אינה פורייה במיוחד, והתחרות עם האיכר הפולני קשה. הוא מעדיף להגר לאמריקה.11

מקס ובר הצעיר, שחקר לעומקה את הבעיה הפולנית, הרגיש שהתחזית קודרת. הוא האשים במיוחד את בעלי הקרקעות הגדולים, בהעדפת הפועלים הפולנים. האחוזות הגדולות, כתב ובר, הן "הפולניזציה הגדולה ביותר שלנו," ו"המשבר החמור בחקלאות" מוביל באין עוצר לניצחונו של "הלאום הנחשל ביותר." דרושה תוכנית התיישבות הרבה יותר נרחבת מזו שביסמרק היה מוכן לשקול. אין די בהזרמת עוד כסף לכיסיהן של משפחות עשירות, שאינן זקוקות לו, יש לתת עדיפות לתמיכה באיכר הגרמני הקטן. כעבור ארבעים שנה מצאו טיעוניו של ובר אוזן קשבת בחוגים הנאציים. במסה שהוקדשה למפקד האס־אס היינריך הימלר בשעה שעסק ביישובם של גרמנים ובגירושם של פולנים באכזריות שלא היתה עולה על הדעת לפני מלחמת העולם הראשונה, נדרש סוציולוג נאצי בכיר לניתוח של דברי ובר כדי לגנות את חוסר הרצינות שבו טיפל הרייך הקיסרי הישן בסוגיה גזעית לוחצת זו. הוא טען שהרייך השלישי, בהיותו פטור מהשפעתו הפוליטית הריאקציונית של מעמד היונקרים, מוכיח שהוא יעיל יותר מכל קודמיו.12

כאשר הסתיימה המאה התשע־עשרה הופיעו שדולות להגנה על "השטחים הגרמניים במזרח", והן לקחו את היוזמה מידי האליטה הפרוסית הישנה. ארגון ה-H-K-T (ראשי התיבות של שמות שלושת המייסדים) אירגן חרם על בתי עסק פולניים, נתן הרצאות לציבור הרחב (לדוגמה, על "הציוויליזציה והמדינה הלאומית", או "מה מאחד את הגרמנים ומה מפלג אותם?"), ערך סיורים באזורי הספר ואירגן פסטיבלים קיטשיים של "יום גרמניה". אחרים הזכירו לציבור הגרמני את העבר הגרמני המפואר מימי הביניים - כאשר האבירים הטבטונים נושאי הצלב הביאו את הגרמניזציה למזרח בחרבותיהם - והדפיסו מפות מפחידות שהראו את הסכנה הדמוגרפית המאיימת במזרח. בדרך זו או אחרת, הושקעה אנרגיה רבה בחידוש מה שנקרא בפי הלאומנים "תודעת האחווה הלאומית".13

פוליטיקאים גרמנים - שנטשו לזמן קצר את המדיניות חסרת התועלת של ביסמרק - חזרו אליה עתה, תחת לחץ. אבל הפן־גרמנים רצו שהם יפעלו כדי לעשות הרבה יותר מכך - לדוגמה, לאסור את השימוש בשפה הפולנית בשלטים של בתי־עסק, ברשומות של הכנסייה ושל אגודות פרטיות, או לאלץ עיתונים פולניים לפרסם תרגום גרמני לצד כל ידיעה או מאמר. "מדינה שמוותרת על השימוש בשפתה, מוותרת על האחדות הפוליטית כולה," כתב אחד המשפטנים. זו היתה לא פחות מאשר "מלחמת העמים", והזמן הלך ואזל. "עלינו לתמוך בכל כוחנו בהגירה הגרמנית למחוזות הפולניים," כתב פלוני ב-1906. "ועדת ההתיישבות חייבת להחיש את קצב עבודתה, משום שתקופת השלום היא פרק זמן שאין לו ערוך להשגת הישגים כאלה, והשלום לא יימשך לנצח. חייבים להשלים את הגרמניזציה של השטחים במזרח בטרם נצא למלחמה בסלאבים שמצפון ומדרום."14 אפילו התבוללות לא היתה עוד התשובה לבעיה. נהפוך הוא, לדברי פלוני שכתב ב-1902: "לגרמני שרוצה לשמור על הטיפוס הגרמני לעומת גזעים נחותים כמו הסלאבים שנעשו מונגולים מאוד, המצווה הראשונה במעלה היא: 'לא להתחתן עם זרים'."15

ובר זיהה את הבעיה המרכזית: בעלי האחוזות הפרוסים היו להוטים להמשיך ולהעסיק את פועליהם הזולים. הפטריוטים בני מעמד הביניים, בעלי התודעה הגזעית, רצו שפועלים אלה יסולקו. בניסיון לצנן את הרוחות בשני הצדדים הזכיר לקוראיו עיתון בשפה הגרמנית שיצא לאור בפוזן, את מה שמונח על כף המאזניים:

אין כאן מאבק תוקפני "לחיים ולמוות" בכל האוכלוסייה הפולנית. לא מדובר בחיסולם של הפולנים. המדיניות הפולנית של הממשלה מכוונת אך ורק לחיסול המאמצים של לאומנים פולנים, שמימוש כוונותיהם אינו עולה בקנה אחד עם רעיון המדינה הפרוסית ועם ביטחונו של הרייך הגרמני.16

אף על פי כן, עדיין היו מי שחשבו על מאבק "לחיים ולמוות". ביסמרק עצמו האמין בכל ליבו שגרמניה זקוקה לשלום. הוא העיר ב-1887 כי "רוסיה רוצה לכבוש אדמה גרמנית, ולנו אין כוונה לכבוש אדמה רוסית. קיימת אך ורק שאלת המחוזות הפולניים, וכאלה יש לנו כבר די והותר."17 משום כך הוא לא שעה לתוכניות המטה הכללי שלו, להתקיף את הצבא הצארי, בסיוע למורדים הלאומנים בפולין, בפינלנד ובקווקז. הרעיון האחרון במיוחד נחשב בעיניו כטירוף גמור. אבל לאחר שהסתלק ביסמרק, נעשו הפוליטיקאים הגרמנים מתוחים ולוחמניים יותר. אל הליברלים והסוציאליסטים, ששנאו מסורתית את המשטר הצארי, הצטרפו שמרנים שפחדו שמא הרייך שביסמרק הקים פגיע להתקפה ממזרח, יותר מכפי שהוא שיער. כתוצאה מכך, הם השיקו את המלחמה אשר רק תחמיר את בעיותיהם, כפי שיתברר בדיעבד.

מלחמת העולם הראשונה

ב-1914 ננטשה לגמרי מורשת ביסמרק. הקנצלר בתמן־הולווג קרא להדוף את רוסיה הרחק מזרחה, ולשים קץ לשליטתה בעממים לא־רוסיים.18 בקיץ הבא אכן הדפו כוחות הצבא של מעצמות המרכז את הרוסים לאחור, והגרמנים נכנסו לוורשה. פתאום הפכה השאלה הפולנית מנושא תיאורטי בלבד לסוגיה מעשית, ופולין הרוסית חולקה בין כוחות הכיבוש של מעצמות המרכז. ממשל צבאי אוסטרי הוקם בחלק הדרומי, ואילו הגרמנים הקימו "גנרלגוּבֶרנֵמַן" - ממשל־כללי - בוורשה.

קשה להעלות על הדעת הבדל גדול יותר בין אותו ממשל ובין הכיבוש הנאצי במלחמת העולם השנייה. האוניברסיטה של ורשה נפתחה מחדש, ההוראה בשפה הפולנית חודשה לאחר כחמישים שנות שלטון רוסי, ומספר רב של סטודנטים הוחזרו לספסל הלימודים. הודות לגרמנים קיבלו הפולנים לראשונה ממשל עצמי עירוני - שלא היה קיים תחת שלטון הצארים - ובמהלך המלחמה התקיימו בחירות. הצבא הגרמני קיים גם מדיניות מיוחדת של תמיכה בעיתונות היהודית בפולין, והמושל, גנרל הנס פון בזלר, הקים ממשל עצמי יהודי. בקצרה, הגרמנים ניסו להציג את עצמם כמשחררים מהעריצות הרוסית, ובזלר עודד הקמה של "מדינה לאומית פולנית", "שתקיים את הקשרים ההדוקים ביותר עם גרמניה" - ממש תחייה של הקונגרס הפולני שהוקם לאחר נפוליאון, אלא שהפעם תחת שלטון גרמני, לא רוסי. ביולי 1916 המליץ הגנרל אריך לודנדורף, ראש המטה הכללי של הצבא הגרמני במזרח, להסב את פולין לנסיכות, עם צבא משלה, בשליטה גרמנית. כעבור חודש הסכימו מעצמות המרכז לתמוך ביחד ב"ממלכת פולין העצמאית" והקימו מועצת מדינה שחבריה נכבדים פולנים, שתסייע בניהול המדינה.19

אבל אם המדיניות הזאת נראית כניגוד מדהים לאופן שבו התייחסו הנאצים לפולין ב-1939, הרי קווי מדיניות אחרים נראו באופן מפליא כהקדמה לבאות. לדוגמה, במקביל למדיניותם הפרו־פולנית, תיכננו הגרמנים לספח חלק מפולין הרוסית, כדי ליצור מה שהם הגדירו כרצועת גבול חדשה לאורך הגבול המזרחי של הרייך: האוכלוסייה הקיימת בשטח הזה תפונה כדי לפנות מקום למתיישבים גרמנים. השדולה הפן־גרמנית דרשה זאת, וכמוה גם מספר רב של אישים גרמנים אשר חתמו כדי שנקרא "מִנשר האינטלקטואלים" בקיץ של 1915. המִנשר, שנועד להעלות את הדיון במטרות המלחמה מעל לתחום הכלכלי לבדו, קרא להגדלת ההתיישבות הגרמנית במה שהיה טריטוריה רוסית, ולבנות חומת גבול אנושית.20

כל מלחמה הניעה צבאות לעקור אוכלוסיות ממקומותיהן, במיוחד באזורי ספר רגישים. הצבא הגרמני פינה רצועה גדולה מתושביה לאורך חוף הים הבלטי, וכמו כן יצר "שטח מת" בעומק של כמה קילומטרים בתוך צרפת, כאשר נסוג אל קו הינדנבורג ב-1917. מדיניות של אדמה חרוכה שללה מן האויב כל מה שיכלה האדמה להניב. ההרס המופלג של הרצועה שלפני קו זיגפריד בצרפת ב-1917 היה השיא של הגישה הזאת - השטח היה ל"ישימון, מדבר מת" שבו נעקרו עצים ונהרסו בתים בשיטתיות, באמצעות חומרי נפץ, ונשאר נוף שטוח לגמרי. גם צבאות אחרים טיהרו את גבולותיהם. כוחות עות'מאניים גירשו יוונים וארמנים מרצועת החוף של הים התיכון אל תוך אנטוליה. כפרים סרביים פונו מיושביהם והועלו באש בידי חיילים הונגרים. ומעל הכול, קצינים רוסים מטילי אימה ושונאי זרים אילצו יותר מ-750 אלף אזרחים לנוע בעקבות צבא הצאר הנסוג מאזורי הספר, ויצרו נדידת פליטים ענקית.21

כמו במושבות האימפריאליות לפני 1914, וכמו באירופה לאחר 1939, מדיניות הצבא הגרמני בתור כוח כיבוש שילבה ניצול שיטתי והשלטת חוק וסדר ביד קשה. אחת הסיבות לכישלונם של הגרמנים בהקמת צבא פולני חדש, כפי שהם קיוו לעשות, היתה המרירות הקיצונית שהם עוררו, לדברי דוח שנכתב בזמנו, על ידי

שורה ארוכה של התערבויות צבאיות בתעשייה, כגון החרמת חומרי גלם, בתי־חרושת ומכונות, רכישת בתים בכפייה וגדיעת יערות פרטיים ... כל האמצעים הללו עוררו קובלנות, והוא הדין ליד הקשה שבה נהגו כלפי האוכלוסייה חיילים ופקידים גרמנים, שהטילו הגבלות תנועה לא נחוצות.22

בבלגיה היתה התנהגות הצבא גרועה יותר, אם זה אפשרי, וגירושם של קרוב ל-60 אלף פועלים אל בתי־חרושת גרמניים תפס מקום בולט במדיניות, שננקטה בקנה מידה הרבה יותר גדול ברחבי אירופה לאחר 1941. גם חצי מיליון פועלים צרפתים גויסו לעבודות הקשורות למלחמה, והוקמה רשת גדולה של מחנות עבודה. טיעונים של צורך צבאי ניצחו כל שיקול של חוק בינלאומי או דיפלומטיה, והיה נדמה שהצבא אדיש לסערה שחוללה המדיניות הזאת ברחבי העולם. הצבא גם לא נתן את דעתו לתגובה לידיעות בדבר מעשי הזוועה שהוא ביצע בבלגיה בסתיו של 1914, כאשר לפחות ששת־אלפים בני־אדם הוצאו להורג ואלפי בתים נהרסו והועלו באש. כמו במלחמת העולם השנייה נדמה שהצבא הגרמני לא טרח לדאוג למצוקת האוכלוסייה המקומית, ולמרות הסיוע מבחוץ, גדל והלך שיעור התת־תזונה - למעשה, זו היתה בעיה הרבה יותר חמורה בבלגיה לאחר 1914 מאשר במלחמת העולם השנייה.23

השליטים הצבאיים החדשים של הרייך - הינדנבורג ולודנדורף - התכוונו להשתמש ב"מזרח" כדי להראות ל"מערביים" בצרפת ובבלגיה כיצד בונים "משהו שיאריך ימים" באמצעות "עבודה גרמנית". בשטח הכבוש רחב הידיים באזור הבלטי הם התכוונו לאכלס את היערות והביצות ולחנך את התושבים המקומיים (בדיוק כפי שדורות קודמים של גרמנים דיברו על חינוכם של הפולנים). בהתעלמם מן המורכבות האתנית והלוגיסטית של השטח הזה, הם ראו בכיבוש צבאי דרך לניצול המשאבים הלא־מנוצלים הנמצאים בפִתחה של גרמניה. במקדוניה היו לצבא הצרפתי שאיפות דומות. אבל הינדנבורג ולודנדורף רצו לא רק לכבוש את הטבע. בשונה מהצרפתים הם רצו לכבוש את השטח גם מהבחינה הגזעית, להשגיח על הסלאבים בשבע עיניים ולהקים יישובים חדשים שבהם יוכלו "גיבורים גרמנים" לפתוח דף חדש בחייהם. כמו בתקופת הכיבוש הנאצי, ניסה הצבא לגייס את האוכלוסייה כולה לעבודות כפייה. נוצרה מערכת נרחבת של רישום והנפקת תעודות זהות, ורבבות פועלים גורשו לגרמניה. זו היתה גם תרבות שדרשה הכרה מתמדת ביוקרתו של הצבא. לא־גרמנים נדרשו לרדת מן המדרכה כאשר פגשו קצין גרמני, ולכבדו בהסרת הכובע מראשם. נאסר עליהם להיכנס לקרונות רכבת השמורים לגרמנים. בוז לאזרחים והיעדר הגבלות בינלאומיות על התנהגות הצבא, יחד עם אידיאולוגיות של שינויים חברתיים שאינם ניתנים למימוש, איפשרו לצבא הגרמני להתייחס לאוכלוסייה כבושה ולרכושה ככל העולה על רוחו. כאשר התהפך הגלגל במלחמה, התוצאה היתה הרס נרחב חסר טעם.24

אל בּרֶסט־ליטובסק

אבל באביב של 1918 היה נדמה שהמלחמה במזרח מתנהלת טוב מאוד, וחלום האימפריה הגרמנית הולך ומתגשם שם, כאשר גרמניה אכפה שלום נוקשה על משלחת בולשביקית מדוכדכת. הודות להסכם בּרֶסט־ליטובסק, שנחתם במצודה רוסית קודרת רחבת־ידיים, הושלט pax Germanica - "שלום גרמני" - על מחוזות צאריים מהים הבלטי ועד הים השחור - שטח דומה בדיוק מדהים לזה שיכבוש הוורמאכט ב-1941. בחזית המערב רוכזו כוחות גרמניים למתקפה המכרעת, בכוונה לחסל את כוחות מדינות ההסכמה בטרם יוכלו החיילים האמריקאים לשנות את מאזן הכוחות, כאשר יגיעו. אבל במזרח כבר החל להתבסס סדר חדש. שעה ששלטון האימפריה הרוסית קרס, השתלט הצבא של הקיסר על המדינה. לדברי קצין גרמני, רוסיה היתה "לא יותר מאשר ערימה גדולה של תולעים נרקבות ומתפתלות זו על פני זו, בלי סדר."25

בברסט־ליטובסק ויתרו הבולשביקים על 90 אחוז ממכרות הפחם של רוסיה, על 54 אחוז של מפעלי התעשייה שלה ועל שליש מרשת הרכבות ומהאוכלוסייה. חיילים גרמנים נכנסו לאוקראינה ולגיאורגיה, וכאשר מיליון חיילים התפרשו בשטח הכבוש, יצרו האסטרטגים של ברלין רצועה של מדינות־בובה חלשות שיחצצו בין גרמניה ובין הבולשביזם ויספקו את השווקים, את הדגנים, את הנפט ומשאבים אחרים אשר יבטיחו את מעמדה של גרמניה כמעצמה עולמית. יהיה "סדר חדש באירופה, שיבטיח יציבות הרבה יותר גדולה מאשר סיפוח של שטח זר." הגרמנים הקימו משטרים צייתניים באוקראינה, בליטא ובפולין, והפכו גם את רומניה לגרורה. הפיקוד העליון הגרמני חלם על חומת גבול העשויה מ"בני־אדם בריאים בגופם ובנפשם," אשר יהדפו את הסכנה הגזעית הגלומה בסלאבים המתרבים במהירות. אחרים שלחו את מבטיהם רחוק יותר מזרחה - הסבתו של חצי האי קרים ל"ריביירה" גרמנית, לאחר שיפרצו דרך הקווקז אל פרס, אפגניסטן ובסופו של דבר הודו, כדי להכניע את האימפריה הבריטית באמצעות התמיכה בתנועות פן־איסלאמיות או פן־תורכיות על פני אירו־אסיה.26

היתה רק בעיה אחת, המלחמה עדיין לא הסתיימה. המתקפה במערב ב-1918 מיצתה את עצמה, ולאחר שאמריקה נכנסה למלחמה, מאזן הכוחות נטה במהירות נגד ברלין. כעבור חודשים מספר, במהירות שהציבור הגרמני התקשה לתפוש - ביקשו בעלות־הברית של גרמניה שלום, והפיקוד העליון הגרמני החזיק־החרה אחריהם, כשהוא זוקף את הכניעה לחובת בגידה של האזרחים ולא לחובת טעויות אסטרטגיות שלו. הקיסר נאלץ לוותר על כיסאו, ושלא בטובתו יצא לגלות ממושכת בהולנד. בחודשים הבאים התפורר הסדר החדש הגרמני במזרח, והסכם ברסט־ליטובסק היה ל"הסכם השלום הנשכח". אבל לא כולם שכחו אותו. לאומנים נזעמים לא יכלו להאמין שהפרס המזרחי הזה נחטף מידיהם, והם נאבקו להשיגו מחדש. קבוצות של מתנדבים התגייסו ל"כוחות חופשיים" שונים, להגן על גבולות העם: הם נאבקו בסוציאליסטים במינכן ובפולנים בפוזן. במדינות הבלטיות נתמך גנרל פון דר גולץ על ידי מדינות ההסכמה כאשר הצבא האדום של טרוצקי כבש את ריגה בדצמבר. אנשי מיליציה וחיילים גרמנים לשעבר נהרו אל מפקדתו של דר גולץ כדי להשאיר בידיהם חלק גדול ככל האפשר מהסכם ברסט־ליטובסק, לא רק נגד הבולשביקים, כי אם גם נגד הלאומנים הבלטים, ואם יהיה צורך בכך, גם נגד הבריטים. במהלך ההדיפה לאחור של כוחות הבולשביקים, הם זרעו טרור וביצעו הוצאות להורג המוניות. חמש־מאות אזרחים נורו למוות בלי משפט במיטאו לבדה, שלושת־אלפים נרצחו בריגה, שנכבשה במאי 1919. זה היה שיא הפעולה שלהם - הם הגדירו זאת כ"סמל הניצחון של הציוויליזציה האירופאית על הברבריות האסיאתית." הכיבוש מחדש של לטביה וליטא, שלא האריך ימים ושכמעט לא נודע ברבים, היה אחת הפרשיות האלימות ביותר בכל המלחמה כולה וקדם למה שעתיד לבוא. "הקרבות במדינות הבלטיות היו יותר ברוטאליים מכל מה שחוויתי עד כה," כתב אחד החיילים שהשתתף באותה לחימה, ושיהיה לימים מפקד אושוויץ, רודולף הס. "כמעט לא היה קו חזית. האויב היה בכל מקום. כל אימת שהיתה התנגשות עם כוחות אויב, היה טבח ולא נותר איש בחיים."27

בעודם טוענים שהם מצילים את המדינות הבלטיות מהבולשביזם, התנהגו הגרמנים כבוזזים. מקצתם ביקשו להיות בעלי אחוזה משלהם. אחרים רצו רק למלא את פקודות מפקדיהם. בשטח שררו "מלחמה והרפתקאות, ריגוש והרס." "כפרים הועלו באש, שבויים נרמסו ברגליים," סיפר אחד מהם. הם זכרו את כל אלה ברומנטיות זוהרת, כשהם רואים את עצמם כהתגלמות הצלבנים בעת החדשה, דור חדש של האבירים הטבטונים. "הלכתי שבי אחרי זרותה המסוכנת של הארץ הזאת, שלכדה אותי בכבלי קסם," כתב אחד מהם. "זו היתה ארץ שהעניקה למלחמה משהו מאופיהּ הסוער, המשתנה בלי הפוגה ... אולי זה מה שנתן לאבירים הטבטונים את חוסר המנוחה שהניע אותם לצאת, שוב ושוב, ממצודותיהם החסונות, להרפתקאות חדשות ומסוכנות."28

כאשר הנאציזם התבסס בגרמניה בשנות השלושים, נדחפו אנשים אלה לקיצוניות. הם נעשו פרועים מאוד, תובענים ולא צפויים, ורבים מהם נספו בטבח שנעשה בליל הסכינים הארוכות ב-1934. אבל הם הצטיינו במלחמה, ורבים מהם חזרו לאחר 1939, כאשר צבא גרמני חדש השליט סדר חדש שני באותם שטחים מזרחיים. מזכירו האישי של היטלר, רודולף הס, ויורשו בתפקיד מרטין בורמן (שהמלחמה עשתה לאחד האנשים החזקים ביותר ברייך), היו אנשי הפרייקוֹרפּס. הס, בעזרת חברו בורמן, ביצע רצח לנקמת דמו של אחיהם לנשק בפרייקוֹרפּס, ליאו שלאגטר. אריך קוך, הנציב של היטלר באוקראינה בין 1941 ל-1944, היה אחד מנושאי ארונו של שלאגטר. הקשרים בין "הלוחמים הוותיקים" האלה היו בני שנים רבות. גם בפולין הכבושה משלו ותיקי הפרייקוֹרפּס - המושל הכללי, הנס פרנק, ומושל ורטגאו, ארתור גרייזר. מפקד משטרת גרמניה במלחמה, קורט דלוגה, היה מפקד מחלקה בפרייקוֹרפּס של רוסבך, ואילו הציר הדיפלומטי ברומניה, מנפרד פון קילינגר, הוא שתיכנן את הרצח של כמה מבכירי הפוליטיקאים של ויימאר. והיו אחרים - אריך פון דם באך־צלווסקי, גנרל האס־אס שפיקד על כל המבצעים נגד הפרטיזנים באירופה, וילהלם שטוקרט במשרד הפנים (אחד הביורוקרטים החשובים ביותר ברייך במלחמה), וגם ריינהרד היידריך וארנסט קלטנברונר, שני ראשי המשרד הראשי לביטחון הרייך. הכיבוש השני של המזרח היה שעתם הגדולה.29

מעניין מה היה ראש המטה הכללי הקודם של הרייך, הקיסר וילהלם, חושב כאשר כוחות צבא גרמניים פלשו לברית־המועצות ב-1941. הוא שיבח את הניצחונות בארצות השפלה ובצרפת בשנה הקודמת. אבל חודש אחד לפני שהחלה המלחמה השנייה בבולשביזם, הוא מת בטירתו ההולנדית, בגיל שמונים ושתיים. הקיסר והיטלר היו שותפים להתמקדות באירופה המזרחית, שהם ראו בה את השטח הקריטי לביטחון הלאומי. לשניהם היה אותו קיבעון של אדמה, קולוניזציה והתיישבות גזעית. כמו רבים מחסידיהם, הם האמינו שהרחבת גבולותיה של גרמניה נחוצה להשגת ביטחון בעולם שבו ניטש מאבק מתמיד בסכנה הסלאבית מן המזרח. הקיסר, כמו היטלר, ראה בבולשביזם קשר יהודי חובק עולם נגד גרמניה, קשר שדרש התנגדות חסרת רחמים: מבצעים צבאיים לחיסול הבולשביקים, כשהוא קורא לחייליו להתנהג "כמו התורכים בארמניה." הגנרלים המובילים שלו רצו - בדיוק כמו היטלר מאוחר יותר - לשלול מרוסיה פריטים חיוניים כגון דגנים, פחם, מחצבים ונפט, על ידי כיבוש אוקראינה והקווקז.30

אבל גם ההבדלים מאלפים. הנאצים התאמצו מאוד להראות שהם אינם רק מעתיקים את מדיניותו של הקיסר (אף על פי שהם היו יוצאים נשכרים אילו עשו זאת). במרס 1942 ליגלג יוזף גבלס, שר התעמולה הנאצי, על מי שחשבו שהסדר החדש הנאצי, שהדף את הצבא האדום מאות קילומטרים מהגבול, יקים ממשלות ב"מדינות הננסיות" במזרח. הוא כתב: "צריך לראות במשטר האימפריאלי של קייזר וילהלם מודל, אם רוצים לחנוך מדיניות כה קצרת רואי. הנאציונאל־סוציאליזם הרבה יותר קר מזג והרבה יותר מציאותי מכל הבחינות הללו." ואכן, בשונה מהיטלר, הקיסר וילהלם השני וממשלתו דיברו על שחרור לאומי, מלוכנות והגדרה עצמית, ושקלו הקמתן של מדינות עצמאיות לכאורה במזרח אירופה. הם דיברו לפעמים על כוח הגזע, אבל המילון שלהם היה רצחני הרבה פחות לגבי האוכלוסייה שבשליטתם. כיבוש על ידי הצבא האימפריאלי היה אולי קשה, אבל כפי שהראה המקרה של פולין, הוא לא היה דומה כלל ועיקר למה שחוו האזרחים ממכונת הכיבוש הנאצית. אותם פולנים ויהודים (והם היו רבים), שציפו ב-1939 שהרייך השלישי המנצח ינהג כמו הרייך השני, נחלו אכזבה נוראה. למעשה, חרף האנטישמיות שרווחה בפמליית הקיסר, היהודים לא נכללו בתוכניותיה של גרמניה במלחמת העולם הראשונה. הם נראו יותר כבעלי־ברית פוטנציאליים מאשר כאויבים, ועודדו אותם כשם שעודדו לאומים מרדניים אחרים תחת שלטון הצאר.31

חשוב מכול, במלחמת העולם הראשונה עדיין היה בית הבסבורג. סולידריות שושלתית היתה הבלם המכריע לרעיון של גרמניה רבתי. אבל ב-1918 נפלו בני הבסבורג ובני הוהנצולרן ובמקומם קמה לאחר 1933 מדינה חדשה, ריכוזית יותר, של העם הגרמני, שהיטלר היה אדריכלה, והיא בלעה בקלות את החטוטרת הקטנה של אוסטריה שנוצרה בוורסאי. היטלר אמנם נולד כנתין של הקיסר פרנץ יוזף, אבל השקפת עולמו התבססה על חזון של סדר ולאומיות במזרח אירופה, שלא היה פוסט־הבסבורג אלא אנטי־הבסבורג, המושתת על טוהר אתני הרמטי, נאמנות לאומה ולא לשושלת על־לאומית כלשהי. לשון אחר, שורשי הסדר החדש הנאצי לא היו נעוצים באנטישמיות, גם לא בתאווה עיוורת לכיבושים במגמה לאחד את כל הגרמנים במדינה גרמנית יחידה. בהנהגתו של מי שהכתיר את עצמו למנהיג ובהנהגת מפלגתו ההמונית, היתה מדינה זו אמורה להצליח במה שנכשל הקיסר: בהקמת שלטון קבוע במזרח, על הסלאבים, וכך להיות חזקה די הצורך להשתלט על אירופה כולה.