הז'אנרים
כל הז'אנרים
סדרה:‎ האחים מקנזי - 2

דרג ספר זה מתוך 5
5 דירוגים
4.4
ממוצע
1
0
2
1
3
0
4
0
5
4
50
האחים מקנזי 2: האש של מקנזי

במקום 44 

35.2 

האחים מקנזי 2: האש של מקנזי


דרג ספר זה מתוך 5
5 דירוגים
4.4
ממוצע
1
0
2
1
3
0
4
0
5
4
50

במקום 44 

35.2 

במקום 44 

35.2 

סדרה:‎ האחים מקנזי - 2
גודל (עמ'): 400
מו"ל: אדל

תקציר

“לגמרי הלכתי לאיבוד. איך הוא ירה בעצמו?”

“קארמה.”

“קארמה?”

“כן, קארמה. כל החיות האלה שהוא ירה בהן? קארמה אוהבת דברים כאלה. האקדח שלי נפל, נפלט כדור ופגע בו בקרסול. אז הקארמה ירתה בו, בעצם. קארמה היא כלבה אכזרית. הוא היה צריך לדעת שלא מתעסקים איתה.”

כבר שלוש שנים, מאז ביטול ארוסיו, איאן מקנזי מסתובב בבייקר סיטי ועושה צרות. האושר שזכה לו אחיו מאק בנישואיו רק מעצבן אותו יותר ועכשיו חברתה הכי טובה של גיסתו ההרה מגיעה לבקר.

על אף שקנדיס לא נלהבת להחליף את בגדי המעצבים בחולצות פלנל ואת נעלי העקב היוקרתיות במגפיים מלאי בוץ, היא נוסעת לבקר את אנדי לקראת הלידה המתקרבת, והדבר האחרון שהיא מצפה שיקרה במקום שכוח האל הזה הוא שתימשך בטירוף אל השד ירוק העיניים בג’ינס צמוד ובכובע בוקרים שעושה את כל מה שהוא יכול כדי לאמלל אותה ולגרום לה להצטער על כך שבכלל באה לביקור.

האש של מקנזי מאת סופרת רבי המכר אל קייסי הוא רומן עכשווי על האש והלהט שיש בשני הפכים הנמשכים זה אל זה. ספר זה הוא שני בדואט האחים מקנזי, ויכול להיקרא כספר יחיד. הספר הראשון, בוער ולא נשרף, כיכב ברשימות רבי המכר וזכה להצלחה רבה

  • ISBN: 040319-1338
  • גודל (עמ'): 400
  • מו"ל: אדל
  • יצא לאור ב-: 04/03/2019
  • שם המחבר: אל קייסי
  • תורגם ע"י: יהודית רובנובסקי-פז
  • זמין להשאלה: כן

פרק 1

האוויר בבויסי, איידהו, קר כל־כך עד שהוא מקפיא את השערות באפי כשאני שואפת. אני מזיזה את האף קצת וממש יכולה להרגיש אותו נסדק. זה כל־כך לא בסדר. אני מפלורידה. נחיריים אף פעם לא נסדקים באקלים הטרופי.

האוויר בחוץ נראה כחול. אני מניחה שהסיבה לכך היא הקור. קר זה כחול, חם זה כתום. בגלל זה השמיים בפלורידה תמיד נראים כתומים. זו עובדה מטאורולוגית; אתם יכולים לבדוק. אני חושבת שעל קו המשווה הכול כנראה אדום יותר.

העננים הערפיליים גבוה בשמיים האפורים נראים כאילו מתחשק להם להוריד קצת שלג על הראש שלי וזו תהיה בעיה כי עבדתי קשה כדי לוודא שהוא יהיה מושלם. לא פשוט להגיע לצבע הבלונד־אפרפר עם גוונים טבעיים למעלה וגווני צבע מתחת, אבל הצלחתי, כמובן. והמראה המרושל לכאורה של התסרוקת הגלית שעל ראשי דרש יותר משעה של עבודה עם מחליק שיער והרבה חומר עד שהגעתי בדיוק לתוצאה הרצויה. כובע לגמרי יהרוס את הרושם. שיער זו העבודה שלי ואני תמיד נותנת דוגמה אישית.

אני סורקת בעיניי את אזור מקבלי הפנים ושואלת את עצמי בפעם העשירית בערך מאז שהמטוס נחת למה אני פה, אבל אז אני רואה את החברה הכי טובה שלי מתגלגלת על המדרכה מחוץ לשדה התעופה ונזכרת. לא הייתי רוצה להיות בשום מקום אחר בעולם מלבד ממש פה, בטונדרה הקפואה של צפון־מערב ארצות הברית, בהמתנה ללידת בת הסנדקות הראשונה שלי.

"קנדיס!" אנדי צועקת בשמחה ומגבירה את קצב הליכתה, "הגעת!"

היא נראית כאילו היא עומדת ליפול קודם לצד אחד ואז לשני. רגליה מעוקלות כמו רגלי ברווז. השלג על המדרכה חורק בקצב צעדיה.

אני רצה לפגוש אותה ואת הקאובוי המלווה אותה מאחור, והפונפונים שעל מגפיי מקפצים ונחבטים בקרסוליי ובשוקיי. אף פעם לא יוצא לי לנעול מגפיים בעלי פונפונים וריפוד פרווה בפלורידה, אבל כאן אני יכולה להפגין את כל מלתחת החורף האופנתית שלי. נו, הרי אי אפשר לתת לתואר שלי מאוניברסיטת פלורידה להתבזבז ככה סתם.

אני כמעט מגיעה לחיבוקה של החברה הכי טובה שלי כשאני נתקלת במרצפת מכוסה קרח.

"אופס!"

זרועותיי נפרשות בניסיון לייצר מעט התנגדות באוויר ולהאט את נפילתי. אני לא בטוחה שזה עובד הפעם, למרות שהתיאוריה נכונה. הכול מתהפך והשמיים תופסים את מקומה של הקרקע. אני לא יכולה לראות כלום מלבד עננים צמריריים לאחר שהישבן שלי נוחת בחוזקה על המדרכה. רטיבות קרה מחלחלת מייד לג'ינס הדיזל שאני לובשת.

תחת, נעים מאוד - תכיר את קרח. קרח קר וקשה.

"איזה דפוק זה," אני גונחת ומנסה להתיישב, "המדרכה קשה כמו בטון או משהו." הגוף שלי קצת המום מכדי לציית לפקודותיי כרגע והכפפות שלי נדבקות לקרקע. עכשיו אני יודעת איך מרגיש צב כשהוא מתהפך על הגב. צבים מסכנים.

כובע בוקרים חוסם את השמיים האפורים ופנים חסרות הבעה מופיעות מעל ראשי. "זה היה חינני," הוא אומר.

אני מזעיפה פנים ומתעלמת מהעיניים הירוקות היפות ומהמראה המסותת והנאה של הקאובוי הזה, שנולד וגדל באורגון. "מובן שזה היה חינני. התאמנתי על זה הרבה."

הוא מושיט לי יד עטויה בכפפה ואני לוקחת אותה בחוסר רצון מופגן. איאן, גיסה של אנדי, נמצא ברשימה השחורה שלי. אנדי עדכנה אותי על אודות מעלליו העלובים בדואר אלקטרוני, בהודעות ובשיחות טלפון במשך השנה האחרונה, אז יש לי הרבה סיבות שלא לאהוב אותו. מסתבר שהגישה שלו כלפי אנדי לא השתנתה הרבה מאז חתונתה עם אחיו. ניתחנו את המצב עד שיצא לנו עשן מהאוזניים והגענו למסקנה שהוא עדיין מאשים את בעלה של אנדי, או אולי את אנדי עצמה, בחייו המתוסבכים.

"את בסדר? אלוהים, זו הייתה נפילה קשה." אנדי מנופפת בידיה סביבי ומנערת את בגדיי כשאני נעמדת.

"כלום לא נשבר מלבד הישבן שלי ובו כבר יש חריץ. אני בסדר." אני אוחזת בידיה ומצמידה אותן לצדדיה כדי שאוכל לראות את הבטן שלה ולהסיח את דעתה מהכרכורים המטורפים האלה. ממש מוזר לראות אותה מתנהגת בצורה שונה כל־כך. אני מוכנה להתערב שאנדי חיית המסיבות כבר בכלל לא בסביבה.

"מה שלומך?" אני שואלת, "מתפוצצת כבר?" מעיל הפוך הלבן שהיא לובשת נפוח כל־כך עד שהיא נראית כמו הדמות של צמיגי מישלן או כמו איש מרשמלו. אני לא ממש יכולה לראות את הבטן שלה, אבל היא בטח ענקית אם הפכה את חברתי, עורכת הדין הקטנטנה־לשעבר לכדור שלג אנושי ענקי.

"אין לך מושג." היא מושכת אותי לחיבוק גמלוני. היא צריכה לרכון לעברי כדי שהבטן שלה לא תיתקע בי ואני צריכה להתקפל לשניים כדי לפגוש אותה מפני שהיא נמוכה ממני. "התגעגעתי אלייך כל־כך!" היא נשמעת כאילו היא עומדת להתחיל לבכות.

אני מגלגלת את העיניים לכיוונו של איאן שמעמיד פנים שהוא משועמם בטירוף. "כן, אני יודעת. אין הרבה מה לעשות פה חוץ מלבהות בבוקרים כל היום. מסכנה."

יש לה משרד עורכי דין קטן בעיר שבה הם גרים, אבל היא עושה את כל העבודה מהבית. גיליתי שגרים בחווה שלושת הגברים לבית מקנזי, חבר של המשפחה בשם בוּג ועוד כמה עובדים שמסתובבים שם כל יום. "את בטח ממש מתגעגעת לחיים בעיר. הקרבת הרבה."

איאן לא מביט בי, אבל הבעה לא ברורה חולפת בפניו לשבריר שנייה ונעלמת.

יופי. שימצוץ את הלימון הזה. הוא עוד יחטוף ממני אחר כך על שהיה כזה מנוול לחברה הכי טובה שלי, וזאת לאחר שוויתרה על החיים שלה כדי לבוא לאמצע שומקום כדי להיות אשתו של חוואי. אני מצמצמת את עיניי לעומתו ומצווה עליו בלי מילים להסתכל עליי ולספוג את האיום הדומם שלי.

הוא מתעלם ממני ומשחק במפתחות הרכב שמצלצלים שוב ושוב.

"בואי," אומרת אנדי, "נחזור לטנדר. יותר מדי קר פה, לעזאזל."

איאן כבר פונה כדי לקחת את המזוודה שלי, אבל אני רצה אחריו על קצות האצבעות ועוקפת אותו, דואגת לדרוך רק על האזורים מכוסי המלח במדרכה כדי שלא אצטרך לבדוק את תיאוריית התנגדות־האוויר־לריכוך־הנפילות שלי שוב.

הציצים שלי מקפצים בחזיית התחרה ואני לא מצליחה לעצור את החיוך שעולה על פניי כשלא פחות משלושה גברים נועצים בי מבטים ומתפעלים מהנוף. אני לא מתביישת להגיד שאני נהנית מתשומת הלב וזו אחת מהסיבות לכך שבחרתי את המעיל הלא כל־כך מחמם שאני לובשת. הוא מדגיש את קימורי הגוף טוב יותר מאשר מעיל פוך. אני לא מוכנה להיות נערת הבצק של פילסברי בטיול הזה, או בכל זמן אחר, לצורך העניין.

"אני יכולה לקחת אותה," אני אומרת כשאני משיגה את איאן ומגיעה אל המזוודה ראשונה.

"שטויות, אני ארים אותה," הוא אומר ומתכופף.

אני סוטרת על ידו ומרחיקה אותה. "עזוב, ג'ון ווין. בלי ידיים."

הוא מזדקף ומקמט את מצחו. כתפיו מתיישרות ומדגימות היטב עד כמה הן רחבות. אלוהי כל הדברים השריריים. הוא בטח יכול להרים את המזוודה שלי בלי שום בעיה על הדברים האלה.

"את מתכוונת לסחוב את כל הדברים האלה בעצמך?" הוא שואל, "מה את... מהנשים הפמיניסיטות האלה שמפגינות בעד שחרור האישה או משהו?"

אני מתבוננת במזוודה. היא די גדולה וכבדה. הוא בטח יניף אותה ממקום למקום ואז יחשוב שהוא גיבור גדול על שעזר לי. אני לא רוצה לתת לו את הסיפוק. יש לו הרבה ללמוד על נשים ואני בדיוק האישה שתלמד אותו. גם אם לא אצליח להשיג שום הישג אחר בזמן שהותי פה, בארץ נטולת־הנשים הזאת, לפחות אדאג לכך שלחברה הכי טובה שלי יהיה קל יותר לחיות עם המאצ'ו הזה. כבוד, גבר. כמו שארית'ה פרנקלין שרה - חכה וגלה מה המשמעות שלו עבורי.

"העליתי אותה על המטוס, לא?" אני תופסת את המזוודה וגוררת אותה בידית, ממלמלת אליו או אולי לעצמי כיוון שהוא בטח לא מקשיב בכלל. "שחרור האישה? מי אומר דברים כאלה בכלל בימינו?"

האתגר הכי גדול שעומד לפניי מאז שהגעתי לגיהינום הקפוא הזה הוא להסיע את המזוודה בקו ישר. צליל הגלגלים שצוברים מתחתיהם שלג, מלח ובוץ רטוב גורם לי לרצות לבעוט בעצמי על שלא הרשיתי לאיאן לסחוב אותה. פחות מדקה מאוחר יותר אני כבר לא בטוחה מי כאן לומד לקח.

אנדי מתקרבת אליי ואני משחררת יד אחת מידית המזוודה כדי שנוכל לשלב זרועות. למרבה הצער, כשאנחנו הולכות זו לצד זו אני נאלצת להתאים את עצמי להליכתה המתנודדת. המזוודה ואני שומרות על קצב אחיד: דשדוש, דשדוש, גלישה... דשדוש, דשדוש, גלישה... עכשיו אני כבר לא מקבלת תשומת לב בזכות הז'קט ההדוק. עכשיו אני בעיקר סופגת מבטי רחמים.

איאן הולך מאחורינו ומצחקק.

אני מסרבת להודות שעשיתי טעות. לא מגיע לו ליהנות מזה. חוץ מזה, אני גאה מדי. אני מעיפה את הפוני הארוך מעיניי בנשיפה כדי שאוכל לראות.

"אז מה אמר הרופא היום?" אני שואלת בניסיון להסיח את דעתי מהבחירה האומללה שעשיתי בעניין הובלת המטען.

דשדוש, דשדוש, גלישה.

"אני כמעט מוכנה. זה יכול לקרות כל יום."

"את בכלל אמורה לדדות פה ככה?" אני שואלת ונועצת מבט באזורים המסוכנים ומכוסי הקרח על המדרכה. השיטה שלהם לפזור מלח כדי למנוע החלקה מותירה לא מעט מקום לשיפור. הבחור שעשה את זה בטח היה שיכור.

"סליחה, אני לא מדדה. אני מחליקה. וסביר להניח שלא, אבל חסר למי שהיה מנסה לעצור אותי בדרכי לשדה התעופה לפגוש את החברה הכי טובה שלי."

איאן נושף בקול, אבל שתינו מתעלמות ממנו.

דשדוש, דשדוש, גלישה.

"איפה מאק?" אני שואלת ומביטה קדימה. אני כמעט מצפה לראות אותו מתקרב אלינו בטנדר. הוא לא רכושני בדיוק, אבל בהחלט מאוהב באנדי ובגדול. היא אומרת שהוא לא מסוגל לסבול להיות רחוק ממנה ליותר מכמה שעות כשהוא בעבודה, בייחוד עכשיו, כשהיא בהיריון מתקדם.

"הוא היה צריך לעזור לאבא שלו עם כמה יילודים. עגלים חדשים נופלים על ימין ועל שמאל בכל שעות היממה."

"בשלג? זה נורא."

"אני יודעת. אני ממש מכבדת את הפרות בימים אלה. אני לא מוכנה ללדת בשום מקום חוץ מאשר במיטה חמה ורכה בחדר מחומם כשפניו היפיפיות של בעלי לידי."

איאן מגביר את קצב הליכתו ועוקף אותנו בדרכו למגרש החנייה. הוא עוצר בסוף שורת המכוניות ליד קצהו האחורי של טנדר פתוח. זה רכב מפלצתי. פנסיו האחוריים בולטים החוצה בכמעט מטר ביחס למכוניות האחרות.

"קבעתם תאריך לידה מסודר?" אני שואלת. אני משחררת את עצמי לחופשי מאחיזתה וגוררת את המזוודה לעבר הטנדר. אני מנסה להבין אם להכניס אותה למושב האחורי או לארגז כשאיאן תופס את הידית.

"לא," אנדי עונה, "הרופא אומר שאני צריכה לעשות את זה בדרך המסורתית. התינוק יחליט מתי להגיע, לא אנחנו."

"אוי, כיף." אני מתבוננת באיאן ומתכווצת כשאני רואה באיזו קלות הוא מניף את המזוודה לארגז תוך התעלמות מוחלטת מתווית המעצבים שעליה. אין סיכוי למושב האחורי. אני מנידה בראשי כשהוא זורק עליה כלאחר יד יריעת ברזנט. הוא מצפה שאתלונן - אני יודעת - אבל לא אתן לו את הסיפוק, אפילו שהמזוודה הזאת עלתה לי יותר שעות של צביעת שיער ותספורות משהייתי רוצה להיזכר.

"צריכה עזרה להיכנס?" איאן שואל ומרים גבה. זו קריאת תיגר. אני יודעת.

"נו באמת," אני עונה בגלגול עיניים, "אני לא נכה."

"לא דיברתי אלייך," הוא מפטיר ואז מביט באנדי וממתין לתשובתה.

"אה." פניי בוערות. אני מניחה שזה לא היה אתגר. איך פירשתי אותו כל־כך לא נכון? גברים הם בדרך כלל המומחיות שלי. אני מדברת גברית שוטפת, וגם שולטת בשפת הבעות הפנים הגברית והלך החשיבה הגברי.

"קנדיס יכולה לעזור לי, נכון, קנדיס?" אנדי מדשדשת לכיוון דלת הנוסע. לטנדר הזה יש ארבע דלתות, לא רק שתיים. אין לי מושג איך הוא הצליח לדחוס אותו למקום החנייה.

"ברור, אין בעיה." אני פותחת את דלת הנוסע הקדמית ומסמנת לה לעבור לפניי. "תקפצי פנימה, חברתי הלווייתנית."

היא מנופפת באצבעה ממש מול פניי. "אל תקראי לי לוויתן." היא מסתובבת, תופסת את הדלת ביד אחת ואת צד המושב ביד השנייה ומנסה לעלות לרכב.

נשמעת גניחה.

קולות של מאמץ.

ואולי שניים־שלושה סנטימטרים של התרוממות.

ואז אנדי חוזרת לעמוד על הקרקע בשתי רגליים, בפנים סמוקות ובהבעה מעוצבנת. "את מתכוונת לעזור לי או מה?" היא נועצת בי מבט זועם מעבר לכתפה.

אני מתמקמת מאחוריה, מניחה את ידיי על מותניה ומכופפת את הברכיים במטרה להרים את המשקל הכבד באמצעות הרגליים ולא הגב. "טוב, נסי שוב."

כשהיא מתחילה לזוז אני דוחפת. כלום לא קורה. היא שוקלת כמו ערמת לבנים. השיר Brick House מתחיל להתנגן לי בראש. "היא בית... ביפ ביפ ביפ... מלבנים... היא עצומה, עצומה..."

"קדימה!" היא צועקת, דורכת באחת מרגליה על המדרגה ומרימה מעט את השנייה מהקרקע. אני מתכופפת עוד ודוחפת את הכתף מתחת לישבנה. "אחת, שתיים, שלוש, קדימה!" אני מניפה אותה בכל הכוח. גופה מתרומם בגל ענק של תנועה וראשה מתנגש בפתח הדלת.

"איי! לא כל־כך גבוה, קנדיס!"

אני מאבדת את אחיזתי בישבנה והרגל שלי מחליקה. "תיכנסי! תיכנסי!" אני גונחת איתה ועכשיו אני גם מזיעה. לעזאזל! אני שונאת להזיע. זה לגמרי הורס לי את האיפור.

פתאום משקלה נעלם ואני נופלת קדימה, נוחתת בפניי על הכיסא. ראשי מנתר מעוצמת המכה ואז רגליי מחליקות תחתיי. שערי עף הצידה ונדבק לליפגלוס כשכוח המשיכה משתלט עליי וגורר אותי למטה.

אני נוחתת על ברכיי ואז מתגלגלת על גבי כדי לא לשבור שום דבר. קראתי שצריך להמשיך עם כיוון הנפילה כדי למנוע מכוח הפגיעה להיספג לך בגוף. זה חוק של ניוטון או משהו כזה. כל העניין הוא גלגול, גלגול, גלגול. כמו פעלולנית, אבל לא מהפעלולניות הגבריות האלה.

שמיים אפורים.

כובע בוקרים.

חיוך על פניו המטופשות של איאן שהוא לא מצליח להסתיר.

"צריכה עזרה?" הוא שואל.

אני מתחילה לנופף בידיי מעל ראשי ולחבוט בו. "לא! לך מפה, ג'ון ווין!"

הוא נעלם משדה הראייה שלי, אבל אני יכולה לשמוע את הגיחוך המעצבן שלו ואת חריקות השלג והמלח כשהוא הולך מסביב לטנדר. ייתכן שאפילו שמעתי אותו ממלמל גם 'מפונקת'.

אני שוכבת שם במשך כמה שניות ומהרהרת בעולם שלי. בקושי חציתי את הגבול לתוך אורגון וכבר נהרסה לי התסרוקת והתחתונים שלי ספוגים. זה לא סימן טוב.

אני נאבקת להתיישב ומתכווצת כשאני מרגישה עוד מים חודרים למכנסיי. הדרך היחידה שבה אצליח לעמוד היא אם אפשק את הרגליים כמו ברווז ואני אפילו לא בהיריון.

אני מצליחה להגיע סוף־סוף למושב האחורי של הטנדר ומבלה את חמש הדקות הבאות בניסיון להחזיר את השיער למצב 'מדהים'. הוא מסרב לשתף פעולה. אולי אין שלג באוויר, אבל זה לא מונע מהלחות הבלתי נראית לגרום לי להיראות כמו כלב רטוב. נגזר גורלי להגיע לבייקר סיטי כשאני נראית כמו איזו הומלסית שאנדי ואיאן מצאו ברחוב. אפילו הפונפונים שלי הרוסים, ספוגים במים ובטינופת מהרחוב.

אנדי מקשקשת עוד ועוד על פרות ועל סוסים ועל עוד כל מיני שטויות, אבל כל מה שאני יכולה לחשוב עליו הוא על כל המזל הרע שתקף אותי מאז הגעתי לפה. אלה סימנים למשהו רע, נכון? שתי החלקות על הקרח בתוך חמש דקות? תסרוקת הרוסה? פונפונים מטונפים?

מה עוד כבר יכול להשתבש?