הז'אנרים
כל הז'אנרים

דרג ספר זה מתוך 5
4 דירוגים
3.3 ממוצע
1
1
2
0
3
1
4
1
5
1
5
האחים ג'יפסי 8: שעת אפס

האחים ג'יפסי 8: שעת אפס


דרג ספר זה מתוך 5
4 דירוגים
3.3 ממוצע
1
1
2
0
3
1
4
1
5
1
5
29 
29 
גודל (עמ'): 203
מו"ל: YOU ספרות שנוגעת

תקציר

הסוף המוחלט והמטלטל לסדרת רבי המכר האחים ג'יפסי

***
ג'ולייט פורטלנד הציבה לעצמה מטרה פשוטה: לפתות. להרוג. לנקום. מרגע שדורנן רוס ובניו יהיו כולם מתים, עתידה יהיה בהיר סוף כל סוף.
ג'ולייט חלמה על חיים אמיתיים ואהבה. כנגד כל הסיכויים, היא זוכה לאהבתו של הבחור
שחשבה שלא תראה עוד לעולם. הכול היה אמור להתנהל כמתוכנן. החיים של כולם יהיו קלים יותר מרגע שדורנן ייקבר באדמה.

אבל שום דבר בחיים הוא לא קל, נכון?

ג'ולייט:
אולי שרדתי את נחת זעמו של דורנן, אבל הייתי שונה אז. צעירה יותר. טיפשה
יותר. היה לי יותר מדי זמן לחשוב מאז שיצאתי מהכלוב שבו כלא אותי.
היה לי יותר מדי זמן לחלום על כל הדברים שעשה לי.

אני חושבת הרבה על נקמה. כשאני נזכרת באור שדעך בעיניו של דורנן הגוסס
ובצורה שבה אמר הרגת לי את הבנים. כמה יפה היה הרגע הזה, וכמה חלול.

ג'ייסון:
לפעמים אין לי מושג אם אני מתחיל להיות כמוהו. כמו אבא שלי. דורנן. מי
שאני. הדברים שעשיתי. כל אלה גורמים לחטאיה של ג'ולייט להיראות כמו משחק ילדים.
ברור שלא אגיד לה את זה בחיים. לעולם לא אספר לה מה עשיתי, אבל זה לא אומר שהיא לא תגלה בכוחות עצמה.

***
לילי סיינט ג'ירמיין זכתה בפרסים רבים על עבודתה, וספריה התברגו לרשימות רבי- המכר של הניו-יורק טיימס, וול סטריט ג'ורנל ועוד...

המשך קריאה
  • ISBN: 13910923114
  • גודל (עמ'): 203
  • מו"ל: YOU ספרות שנוגעת
  • יצא לאור ב-: 07/09/2018
  • שם המחבר: פפר וינטרס
  • תורגם ע"י: דפנה לוי
  • זמין להשאלה: כן

ג'ולייט

סערה מתקרבת.

אני יודעת את זה עוד לפני שאני פוקחת את עיניי ושואפת את האוויר. מבטי דבוק לתקרה ואני מנסה להסדיר את נשימתי. אני יודעת את זה בשעה שאני מפנה את ראשי ימינה ומצמידה אצבעות רועדות ללחיו עטורת הזיפים, בשעה שאני מביטה בעיניו של הבן ומבינה שהן אינן עיני אביו.

"היי," לוחש ג'ייס בעדינות וקולו חף מהצרידות הגרונית המאפיינת אותו בשנתו. עיניו החומות-כהות אדומות ואני רואה שהוא לא הצליח לישון. אני מרגישה אנוכית מפני שאני הצלחתי לחטוף כמה שעות שינה והוא לא ישן בכלל.

שוב.

אני מתרככת כשהוא מצמיד את שפתיו המלאות והבשרניות אל אצבעותיי. "בוקר טוב."

אני בטוחה. דורנן מת. ג'ייס איתי. זו המנטרה שלי, אלה המלים שאני חוזרת עליהן שוב ושוב.

אני בטוחה.

דורנן מת.

ג'ייס איתי.

השני והשלישי נכונים, אבל הראשון שקרי. אנחנו לא בטוחים יותר משהיינו ביום שבו נולדנו כדור ההמשך של מועדון האופנוענים של האחים ג'יפסי, כלֵי משחק במלחמה שלא ידענו עליה דבר ועם זאת היא שהביאה אותנו לעולם. ג'ייס, שנוצר כתוצאה ממפגש אסור, בלתי חוקי, ונולד בסתר במרחק מאות קילומטרים מהאבות שלנו. אמו הייתה חכמה. היא כנראה מיהרה לברוח מלוס אנג'לס ביום שבו השתינה על המקל וראתה שני פסים. אני, בתו של נשיא מועדון האחים ג'יפסי, שנולדה וגדלה בזרועותיו של הרֶשע בכבודו ובעצמו. דורנן רוס. הוא לא היה אבי, אבל הוא היה האדם הראשון שחיבק אותי בזרועותיו, האדם הראשון שנגע בי פרט לרופא שאחז אותי בידיו כשאימי שיגרה אותי מתוך גופה אל העולם ומאז נטשה אותי פחות או יותר.

התחלנו בשני מקומות שונים לחלוטין, אבל הדם שלנו הוביל אותנו בדיוק לאותו המקום: לכאן.

עצמותיי לא משקרות והן מבשרות לי שענני סערה נאספים בחוץ. אני לוחצת את ידו של ג'ייס פעם אחת, משוכנעת שלא אזכה לישון יותר היום.

הוא מרחיק את ידי ופונה ממני, מתיישב בצד שלו במיטה. "אני נכנס להתקלח," הוא אומר, קם ונכנס לחדר האמבטיה.

אני צופה בו בדממה כשהוא סוגר את הדלת.

המנעול נוקש בעברה האחר של הדלת, ואני מתכווצת.

הוא משאיר אותי בחוץ.

הוא אף פעם לא עשה את זה קודם לכן.

זה בטח לא אישי, אני מנסה לנחם את עצמי. כל אדם צריך קצת פרטיות.

אני שומעת את המים זורמים, את דלת הזכוכית של המקלחת נטרקת, ומביטה בדלת.

אני מרגישה שזה אישי.

הוא משאיר אותי בחוץ.

הוא מרחיק אותי.

אי אפשר להאשים אותו.

האמת? אחרי כל החרא שעברנו?

אני מופתעת שהוא עדיין כאן.