הז'אנרים
כל הז'אנרים

דרג ספר זה מתוך 5
1 דירוגים
3
ממוצע
1
0
2
0
3
1
4
0
5
0
1
האחים ג'יפסי 4: ארבע פגיעות
33 

האחים ג'יפסי 4: ארבע פגיעות


דרג ספר זה מתוך 5
1 דירוגים
3
ממוצע
1
0
2
0
3
1
4
0
5
0
1
33 
33 

תקציר

"אין הבדל גדול בין אהבה לשנאה.


הן שני צדדים של אותו המטבע, יין ויאנג."


ג'ייסון רוס אהב אותי פעם. ועכשיו, כשישנה סכנה שהוא יבין מה עשיתי, אני רואה את האהבה והשנאה נאבקות בתוכו בקרב איתנים.


מה שהכי גרוע הוא שאין לי מושג מי מהן תנצח.

  • ISBN: 1391923109
  • מו"ל: U ספרות שנוגעת
  • יצא לאור ב-: 01/08/2018
  • שם המחבר: לילי סיינט ג'רמיין
  • זמין להשאלה: כן
id="Gypsy4-6" lang="he-IL" xml:lang="he-IL">

פרק 1

"ג'ולייט. ג'ולייט!"

פיו של ג'ייסון על פי, מחניק את ייפחותיי החרישיות, משתיק בכוח את אנחותיי. הוא מנשק אותי כאילו הוא מבקש לטרוף אותי.

הדרך שבה הוא חוזר על שמי שוב ושוב. שמי האמיתי.

יש בי חלק שרוצה להיכנע לחלוטין, להתמוסס אל בין זרועותיו ולהישאר ביניהן לעד, אבל יש בי גם חלק אחר שצווח בתוך ראשי ורוצה לדעת איך הוא גילה. איך לעזאזל הוא עלה עליי?

תמונה של דורנן מבזיקה בראשי, ואני מתכווצת לרגע. הוא בתרדמת ולכן אני בטוחה לעת עתה. אבל אני צריכה לדעת איך ג'ייס גילה את סודי ואם עוד מישהו במועדון יודע.

אני מוכרחה לדעת אם עליי להיעלם, לפני שמישהו אחר יעלים אותי... לתמיד.

אצבעותיו המחוספסות של ג'ייס מלטפות את עצם הבריח שלי ושפתיו ממשיכות להיצמד לשפתיי, בתאווה ובמתיקות. אני בוכה והוא בוכה ואני מרגישה כאילו כל החלומות וכל הסיוטים התגשמו ברגע יפה ומסובך.

אני מרגישה התעלות. אני מרגישה תבוסה. אבל בעיקר, אני מפחדת.

אני מצליחה להדוף אותו בידיים רועדות כך שאנחנו מישירים מבט זה אל זה. אני עדיין בוכה, וגם עיניו שלו נוצצות. אני יושבת על הבטון, רגליי פרושות לפניי. ג'ייס כורע ומשתופף מעליי.

שם אני רואה אותו, את הניצוץ הראשון של הזעם נדלק בפניו. אני רואה אותו מחלחל אל תוך ההקלה שלו, אולי עוד לפני שהוא יודע על קיומו. פיו מתעוות – שפתיו עדיין לחות ממגע שפתיי – וחיוכו מתפוגג לאטו בשעה שאנחנו ממשיכים להביט זה בזה.

ידעתי שזה יקרה. חיכיתי לזה, אבל כשאני רואה את זה אני נעצבת מאוד.

הוא קם, מושיט לי יד. אני אוחזת בה ורגליי דואבות כשהוא מקים אותי על רגליי. אוזניי מצלצלות מהפיצוץ בבית סבו ואני מסוחררת. אני פוסעת לאחור ומרפה מידו. אני נשענת על תא המטען של מכוניתו.

"למה לא סיפרת לי?" הוא נוהם בחירוק שיניים.

אני מסבה ממנו את מבטי ומשקיפה אל הרחוב שמעבר לקירותיו המתפוררים של חניון בית החולים.

"ג'ולז," הוא קורא.

אני מפנה אליו את עיניי ומושכת בכתפיי. "כי היית אומר לי להפסיק. ואני לא יכולה להפסיק עד שזה ייגמר."

"יכולת למות," הוא אומר וידיו נקפצות לאגרופים. "שנינו יכולנו למות. אלוהים אדירים, חשבתי שאת כבר מתה. ואז את חוזרת לכאן, מתגרה בגורל בפעם השנייה?"

אני מהדקת את הלסת בנחישות. "מאוחר מדי לחשוב על דברים כאלה."

הוא מתקדם אליי ואצבעותיו עוטפות את פרק ידי. "אנחנו חייבים לזוז," הוא אומר. "את צריכה להתרחק מכאן לפני שמישהו במועדון יבין מה עשית."

הוא מושך בזרועי אבל אני לא זזה, ואז המצב באמת נעשה מפחיד.

"לא," אני אומרת.

"מה?"

"אני רוצה לראות אותו," אני אומרת ומושכת את ידו.

הוא שואג בתסכול, פולש לגמרי למרחב האישי שלי ומצמיד את גופו אל גופי, דוחק אותי שוב אל המכונית. אני לא אמורה לפחד כי ציפיתי לזה. זה מה שמגיע לי – הזעם שלו, הכעס שלו – זה לא אמור להפחיד אותי, אבל מסיבה בלתי מוסברת, זה כן מפחיד.

"מה נסגר איתך?" הוא מסנן. "את רוצה לראות אותו?"

אני הודפת את חזהו בכעס אבל הוא לא זז. אם הייתי עם עקבים הייתי דורכת לו על הרגל כדי להרחיק אותו, אבל אני יחפה ומכוסה בשכבה דקה של אבק ופסולת, הודות לפצצות של אליוט במכל הדלק של דורנן.

"תתרחק ממני," אני אומרת. "אתה לא תגיד לי מה לעשות."

הוא רק מגחך וממשיך לאחוז בי. "לא השתנית בכלל," הוא נוהם ועיניו בוערות. "את עקשנית כמו ביום שפגשתי אותך."

היום שפגשתי אותך. אסור לי להרשות לעצמי להיזכר ביום ההוא. פשוט אסור לי.

"רד ממני או שהברך שלי תכיר מקרוב את הזין שלך," אני מאיימת עליו ולופתת באצבעותיי את מפרקי ידיו. אני נועצת בו את הציפורניים עמוק מספיק כדי להקיז דם.

הוא אפילו לא נרתע.

"את לא רוצה לפגוע בי," הוא אומר. "אני רואה את זה בפנים שלך, ג'ולייט. את לא תפגעי בי כדי להשיג אותו."

"אני לא רוצה," אני אומרת וממשיכה לנעוץ את ציפורניי בבשרו. "אבל זה לא אומר שלא אפגע בך."

"ג'ולייט," הוא נובח. "די כבר! פשוט תיכנסי כבר למכונית ורדי ממסע הנקמה הקטן שלך לשתי שניות!"

אני פותחת את הפה כדי לסרב, אבל לפני שאני מצליחה אני קולטת תנועה בזווית העין. אני מסובבת את הראש שמאלה ורואה ים של מכוניות משתרע ליד בניין בית החולים, ואני נאבקת בדחף לצרוח.

כי יש שם בחור שעומד וצופה בנו.

בחור בבגדי עור.

אחד מהאחים ג'יפסי.

ג'ייס נסוג לאחור במהירות כשהוא מבחין בבחור ואצבעותיו לופתות את אמת ידי. אני מתכווצת כשהוא לוחץ חזק ומקווה בכל לבי שהאחיזה הזאת נועדה להגן עליי ולא לכלוא אותי.

"ג'ולייט?" הבחור מגחך ומתקרב. "ג'ולייט של ג'ון פורטלנד? בולשיט. הזונה הקטנה ההיא הייתה בלונדינית."

אני פותחת את הפה לפני שאני מספיקה בכלל לחשוב על הכחשה. "קוראים לזה צבע שיער, חתיכת מזדיין."

פיו מתפתל בעווית מכוערת והוא מרים גבות בהבעה משועשעת. "אה, כן. עכשיו אני מזהה אותך. הכלבה הקטנה של ג'ון. את נראית לא רע יחסית לבחורה מתה."

שם אבי על שפתיו הוא כמו חילול הקודש. מרה עולה בגרוני ומחשבותיי מתחילות להתרוצץ כשמתברר שאני כבר לא שולטת במצב.

הוא יודע. הוא יהרוג אותי.

אין לי נשק. אין לי אפילו נעליים. האוזניים שלי מצלצלות מהפיצוץ וקר לי ואני עייפה ורעבה והבן זונה הזה יודע.

"ג'ימי," אני פונה אל חברו הבוגדני של אבי בשנאה עצומה כל-כך שהיא כמעט מרחפת באוויר בינינו.

המגפיים שלו, עם חרטומי הפלדה שלהם, דורכים על הבטון המכוסה בעלים כשהוא מתקרב אלינו. ג'ייס התרחק ממני, ואנחנו עומדים זה לצד זה. אני מגניבה מבט אל ג'ייס ומופתעת לראות אותו מביט בי בזחיחות.

זה מדאיג אותי. יכול להיות שהוא יודע משהו שאני לא יודעת?

יכול להיות שהוא ידע שג'ימי יהיה כאן?

בצד של מי הוא בכלל?

"תני לי לנחש," אומר ג'ימי וצעדיו מתקרבים. "את קשורה לאסון הקטן הזה. פצצות מלוכלכות במכלי דלק, באמת? זו מכה מתחת לחגורה להרוג מישהו תוך כדי נהיגה."

אני מצמצמת את עיניי ומתקרבת לג'ייס. "זו מכה מתחת לחגורה להרוג מישהו שמנסה לעזוב."

ג'ימי צוחק צחוק גרוני שמהדהד במגרש החניה השומם.

"לא בגלל זה הרגו אותו," הוא עונה. "כולנו יודעים את זה. אם אתה לוקח משהו שלא שייך לך, אתה משלם על זה."

אני מגלגלת עיניים. "אם אתה מדבר על מריאנה..."

"אני מדבר על הכסף," הוא מתיז ורק שלושה צעדים מפרידים בינינו. "אני מדבר על זה שהוא ניסה לקחת את הבן של דורנן."

הוא מעיף מבט אל ג'ייס, בשאט נפש גלוי.

כאן אני מחליטה לפעול.

אני בכלל לא חושבת. אני מגיבה לחלון ההזדמנויות הקטן שניתן לי. בלי להתיק את מבטי מג'ימי, אני מחלצת את זרועי מאחיזתו של ג'ייס ומושיטה את ידי אל אחורי חגורתו. אני שולפת את האקדח מהרווח שבין עורו החמים והג'ינס ומרימה אותו אל פניו הזחוחות של ג'ימי.

הזחיחות נעלמת מפניו ומתחלפת בתיעוב מריר. אני מחייכת באכזריות והאקדח מכביד על ידי היציבה.

"תמיד היית אטי מדי, ג'ימי. בגלל זה אף פעם לא עלית בדרגה, זוכר?"

הלעג למעמדו הנמוך במועדון למרות שנות השירות הארוכות פועל כבמטה קסם. אני ממש רואה את העשן יוצא לו מהאוזניים.

אני מניחה את האצבע על ההדק. "חושב שתספיק לעצום עיניים לפני שאני אפוצץ לך את הראש?" אני שואלת אותו וחיוך מרוצה מעצמו פרוש על פניי. שפתו של ג'ימי מתעקלת והוא פותח את פיו לומר משהו. אבל אז אני נחבטת על המכונית בידי האדם היחיד שחשבתי שיגבה אותי.

פאק!

לא פקחתי עין על ג'ייס, וזו הייתה טעות מטופשת מצדי. לפני שהאצבע שלי מספיקה ללחוץ על ההדק הוא מתַקל אותי, כורך זרוע סביב גרוני בנעילת גוף ומחלץ בעזרת היד השנייה את האקדח מאחיזתי. אני נאחזת זמן רב ככל האפשר אבל המאבק חסר תועלת. יש לו יתרון של שלושים קילו עליי והוא הרבה יותר חזק ממני. הוא מעקם את מפרק ידי ומכאיב לי, ואני מרפה את אחיזתי בזעקה מתוסכלת. לבי נשבר למיליוני רסיסים כשאני מבינה שג'ייס לא בצד שלי.

הוא נגדי.

אני אוהבת אותו. אני פאקינג אוהבת אותו! ובכל זאת הוא מצמיד אותי למכסה המנוע של הרכב וחזהו הנוקשה נועל אותי במקום כשאני מנסה לשווא להשתחרר מאחיזתו.

זין!

"תפסיקי להילחם," הוא מצווה ואני מצייתת. לא כי אני רוצה לציית לו. אלא כי כך אוכל לשמר את האנרגיה שלי.

כל רוח הקרב אוזלת ממני ואני מניחה לעצמי להתרפות. הוא מרפה ממני ונראה מרוצה. הוא צועד לאחור, תוחב את האקדח בחזרה בחגורתו ונוקש באצבע לעבר ג'ימי. אני מזדקפת לאטי כשגבי עדיין שעון על המכונית.

"תן לי את האקדח שלך, ג'ימבו," הוא אומר. "אני הולך לקחת את הכלבה הזאת ולהיפטר ממנה."

ג'ימי מביט בג'ייס בחוסר אמון. "יש לך אקדח."

ג'ייס שולח אליו מבט מצמית. "הוא רשום. שלך לא."

ג'ימי מביט לרגע אל ג'ייס בהיסוס בשעה שהוא מרים את ידו אל נרתיק הכתפיים שלו.

ג'ייס נראה חסר סבלנות. "ג'ימי! אני אתחלף איתך, בסדר?" הוא שולף את האקדח ומניח אותו בידיים של ג'ימי. הוא שוב נוקש באצבעותיו. "בחייך. הייתי נותן לך לירות בה, אבל מישהו עלול לראות. בוא איתי ואני אתן לך לזיין אותה לפני שאירה בה."

דמעות מרות צורבות את עיניי לשמע המילים שיוצאות מפיו. מעולם לא הרגשתי נבגדת כל-כך. זה לא הוא. זה לא הנער שסיכן את חייו ונאבק באחיזתו של אביו בזמן שאחיו הרסו את חיי על-פי התור.

באותו רגע אני מרגישה הרוסה כפי שלא הרגשתי מעולם. הכול היה לשווא.

עיניו של ג'ימי נדלקות בזמן שהוא שולף את אקדחו ומניח אותו בכף ידו הפתוחה של ג'ייס. "עשינו עסק," הוא אומר, לוקח את האקדח ומתקרב אליי. אני שוקלת לברוח אבל יודעת מניסיון שכדורים מהירים יותר מרגליים.

הוא מרים את האקדח אל פניי ומשתמש בו כדי להסיט הצדה את קווצות השיער שלי. העצב מתחלף בשנאה עזה וטהורה, ואם מבט היה מסוגל להרוג הוא כבר היה פגר.

"אני באמת יכול לעשות הכול לאט," הוא אומר ומצחקק. "אני אזיין אותך ממש לאט לפני שתקבלי את הכדור שלך, ג'ולי הקטנה."

"לא ראית את הזין שלך כבר עשרים שנה, ג'ימי," אני אומרת בלעג מר ודוקרת את הבטן העגולה שלו בקצה אצבעי. "אבל שיהיה בהצלחה."

ג'ימי סוטר לפניי בידו הפנויה, והסטירה חזקה כל-כך שאני טועמת דם על לשוני.

"אותו פה מתחכם," הוא אומר לשנינו. "אבל היא נראית אחרת לגמרי. אתה בטוח שזו הבת של ג'ון?"

ג'ייס נוחר. "הזנזונת עשתה מייקאובר."

אני מתכווצת בשעה שג'ימי מצמיד אותי למכונית, הבל פיו המסריח חם וחמוץ על פניי. הוא משחיל את ידו הפנויה בין רגליי וחופן שם. הוא לוחץ בכוח.

"נעשית ממש יפה, ג'ולייט," הוא אומר ומעלה את היד כדי למעוך את שדיי. זה השד שדורנן נשך, ואני מתכווצת.

"ויש לך חתיכת..." אני לא מספיקה לסיים את המשפט, כי קול נפץ מחריש אוזניים נשמע מולי ופתאום ג'ימי לא שם. זאת אומרת, הוא שם, אבל הוא חטף כדור בצד הראש וחתיכות ממנו ניתזות על פניי וזרועותיי. הוא נופל ארצה כמו בהילוך אטי, בעיניים פקוחות לרווחה, ונהר של דם אדום כהה זורם מרקותיו. נדמה שהכדור עבר מצד אחד של ראשו לצד האחר.

טיפות נוזל מרות נדבקות ללשוני ואני מקיאה עד כאב. הדם שלו. הדם שלו בפה שלי. אני מקיאה בכל הכוח לצד גופו ונחנקת מהרוק החומצי.

הטעם חרא, אבל לפחות זה טוב יותר מדם.

אני מסובבת את הראש ורואה את ג'ייס מדבר אליי אבל אני לא שומעת אותו. רק אז אני מבינה שהתחרשתי לגמרי מקול הנפץ. אני רואה את פיו זז והוא מנער אותי ועושה תנועות עזות בידיו.

את שחקנית מעולה. המילים שאמר מקודם חוזרות אליי בלילה.

חיוך עגום מתפשט על שפתיי כשאני מתחילה להבין מה עשה. הוא רצח אחד מהאחים ג'יפסי. בשבילי. המילים חומקות מפי לפני שאני מצליחה לעצור בעצמי.

"אתה שחקן מצוין," אני אומרת, בקושי מסוגלת לשמוע את עצמי מדברת כשאני מתנדנדת על רגליי.

ג'ייס ממצמץ ומביט בי במבט כל-כך קטלני שהבטן שלי מתהפכת.

"מי אומר ששיחקתי?" הוא נוהם ואני יודעת שהוא אומר את זה כי שפתיו נעות.

החיוך על פניי עדיין מתפשט בזמן שהכול מחשיך ואני מתעלפת.