הז'אנרים
כל הז'אנרים

דרג ספר זה מתוך 5
1 דירוגים
4 ממוצע
1
0
2
0
3
0
4
1
5
0
3
האחים ג'יפסי 3: חמישה מיילים

האחים ג'יפסי 3: חמישה מיילים


דרג ספר זה מתוך 5
1 דירוגים
4 ממוצע
1
0
2
0
3
0
4
1
5
0
3
29 
29 
מו"ל: YOU ספרות שנוגעת

תקציר

"אבא שלי לימד אותי את חשיבות הנקמה. עין תחת עין. כלל הברזל הזה נחקק בלבו של כל אחד מחברי המועדון. חיים תמורת חיים."


שבעה חיים בתמורה לרשימת חטאים מחרידים שלא ניתן להעלות על הדעת.


שניים מתו, נשארו עוד חמישה.


הגיע הזמן להעיף את האחים האלה מהעולם הזה בקול נפץ מהדהד.

  • ISBN: 1391923108
  • מו"ל: YOU ספרות שנוגעת
  • יצא לאור ב-: 01/08/2018
  • שם המחבר: לילי סיינט ג'רמיין
  • זמין להשאלה: כן
id="Gypsy3-7" lang="he-IL" xml:lang="he-IL">

פרק 2

מישהו שאל אותי אם יש אי-פעם הצדקה לנקמה.

מובן שכן. עין תחת עין.

אנשים אולי ישאלו את עצמם למה אני עושה את זה. אם זה מפני שאני מנסה למנוע מאחרים להיפגע מידי משפחת רוס. אם אני סתם לוקחת את החוק לידיים.

האמת היא שאני עושה את זה בשבילי. אני עושה את זה כי אני אוהבת את זה. אני עושה את זה כי הארשת על פניו של מקסי ועל פניו של צ'אד כשרצחתי אותם הייתה מזור לנשמתי. אני עושה את זה כי זה מה שמגיע להם. לכולם.

קוקאין מורעל. סטריכנין וקוקאין.

זה היה אמור להיות פשוט וישיר. לרצוח את מקסי, להסניף קצת בעצמי – בכמות שתספיק כדי שאפי ידמם ועיניי ייטשטשו – ואז ללכת למצוא מישהו כדי "לנסות להעיר את מקסי."

אלא שמה שהזמנתי דרך אנשי הקשר שלי היה קטלני להחריד והתמזל מזלי שאני בכלל חיה, לדעתם של הרופאים.

לדעתו של ג'ייס.

מקסי מת – כבר ידעתי את זה – אבל לא ציפיתי שאתעורר בדיוק באותו בית חולים שבו כמעט מתּי לפני שש שנים.

זה היה כמו דז'ה וו. אז מובן שברחתי מהמקום הזה כמה שיותר מהר. זרזיף דק של דם זולג במורד מפרק ידי ומסמן את צאתו הפתאומית של העירוי שתלשתי מזרועי.

השעה שלוש בבוקר בווניס, קליפורניה, אינה שעה יפה. היא מלוכלכת ואלימה ומחוספסת. הומלסים דחוקים בפתחי הבתים. חבורת בחורים שותה ומתגוששת ברחוב. נרקומנית שוכבת לצד הכביש, מחט חדשה עדיין מתנודדת מירכה והיא צוחקת בטירוף. מרחוק נשמעים רעשים שאולי הם יריות ואולי קולות נפץ ממכונית – אבל אני מוכנה להתערב שמדובר ביריות.

אני עוקפת ערמת זכוכית שבורה בפעם העשירית מאז שיצאתי מבית החולים. בדרך כלל ההליכה הזאת לאורך חמישה מיילים הייתה לוקחת לי שעה ומשהו, אבל כמעט מתּי לפני כמה שעות בלבד. אני מתה מעייפות ומרגישה כאילו מישהו טלטל אותי חזק כל-כך עד ששיניי יצאו ממקומן ומוחי ניזוק.

בקיצור, אני מרגישה חרא. לכן אין פלא שהמילים שיוצאות לאליוט מהפה משקפות את התחושה הזאת.

אני נוקשת קלות על דלת הכניסה של העיר האבודה, סטודיו הקעקועים של אליוט, וכמעט צונחת פנימה כשהדלת נפתחת. עיני הפלדה הכחולות של אליוט מביטות בי, ונשקפות מהן דאגה ומחסור בשעות שינה. הוא יחף, וחלוק חום דק קשור ברפיון סביב מותניו.

"היי, סבא," אני אומרת. "חלוק יפה."

"את נראית חרא," הוא מקדם את פניי. אני מזעיפה אליו פנים ונכנסת לסטודיו, החושך והשקט הם מפלט מבורך מהרחובות שבחוץ.

"תודה," אני עונה, בקול שמזכיר חצץ ואבק.

"תחת יפה," הוא מוסיף. אני משפילה מבט אל חלוק בית החולים הדק בצבע ירוק-קיא עם הפתח מאחור.

"בבקשה," הוא אומר, פושט את החלוק שלו ומושיט לי אותו. עכשיו הוא לובש רק תחתוני בוקסר בצבע צהוב עז. שאני אמות. אני מביטה בחזהו המקועקע, שהיה נקי מדיו לפני שלוש שנים כאשר נטש אותי בנברסקה. עכשיו קורים עליו כל-כך הרבה דברים שאני לא יודעת איפה להסתכל. גולגולת ענקית תופסת כמעט את כל אמצע החזה, מוקפת בציורים ובציטוטים בשפות שונות. כשהוא מסתובב לנעול את הדלת אני רואה שגם גבו מכוסה, מכתף לכתף, במפת עולם ענקית בסגנון עתיק.

הוא מסתובב אליי. "אני מחכה בקוצר רוח לשמוע על זה," הוא אומר ומצביע על הבגדים שלי, שעדיין מציצים מתחת לחלוק הפתוח התלוי על כתפיי. "איבדת את התחתונים בנשף מסכות? או שאיזה אופנוען סקסי הוריד אותם ממך?"

"חחח," אני עונה ביובש ומבטי עולה כדי להסתכל בפניו. "יופי של קעקועים," אני אומרת בהערכה.

"השם שלך מקועקע לי על הצינור," הוא אומר ברצינות מעושה. אחת מידיו מושטת אל מפשעת תחתוני הבוקסר. "רוצה לראות?"

אני צוחקת. "מה שתגיד, אֶל. סביר יותר שהשם שלי מקועקע לך בלב." אני מנסה להצחיק אבל אליוט לא קולט את ההומור, והוא משפיל את מבטו ארצה ומהדק את שפתיו בגמלוניות.

"אני יכולה לעלות?" אני שואלת.

הוא מעביר את משקלו מרגל לרגל ונושך את השפה. "ג'ולז, קיילה אצלי בסופ"ש הזה. אני לא יודע אם זה רעיון..."

בכי קטן מגיע מלמעלה, כמעט בלתי נשמע מבעד לדלת המובילה למדרגות.

"טוב," מסיים אליוט. "שיט. חכי פה רגע."

הוא לא רוצה שאתקרב לבת שלו. אני בולעת את הרוק בכוח, וחזי כואב פתאום.

הוא לא רוצה שהיא תראה אותי.

הוא נעלם לכיוון המדרגות וסוגר את הדלת מאחוריו. בסדר. אני לא רצויה. קלטתי את המסר הברור. אני שוקלת לצאת, אבל השעה עכשיו בערך ארבע בבוקר ואני רוצה כמה שעות מפלט עם אליוט לפני שאתקשר לג'ייס כדי שיאסוף אותי מבית החולים.

אני מביטה בקירות החדר, טפט לבן מבריק מקיר לקיר, עם הדפסים של כל קעקוע שאפשר לחשוב עליו. דרקונים ואותיות מסולסלות וגולגולות. סמלים וציטוטים. ציפורים עפות.

רבות מהן נראות כאילו צוירו ביד, ואני רואה שרבוט בפינה התחתונה של רוב הציורים. א"מ.

אליוט מקריי.

וואו. ידעתי שהוא מצוין, אבל זה שהוא צייר את הרוב בעצמו לגמרי מעיף לי את המוח.

אני נוגעת באצבעותיי בעיצוב מורכב של גולגולת לבנה ושחורה מוארות באורות צהובים בוהקים ומעוטרות בוורדים. זה נשמע לא מתאים, אבל כשאני מתבוננת בעיצוב, המואר אך ורק באור העדין של המנורה בפינת החדר וברסיסי אור ירח שזורחים מבעד לחרכים בווילונות, זה אחד הדברים היפים ביותר שראיתי מעודי.

"היי."

אני מסתובבת ורואה את אליוט בתחתית המדרגות המובילות לדירה שלו, ילדה קטנה תחובה בחלל שבין כתפו וסנטרו. יש לה גוש של תלתלים חומים כהים שגולשים על פניה ומסתירים אותן.

אני לא מתאפקת. אני קורנת. חיוך נפרש על פניי. המראה של אליוט בתור אבא עם בתו מתכרבלת צמוד אליו מעורר משהו ישן שנקבר בתוכי.

הוא אבא, וזה יותר ממה שאני אהיה, כי אני לעולם לא אהיה אימא. אני פגועה כל-כך מבחינה רגשית עד שאסור לי להסתכן בהבאת ילד לעולם הזה. אני פשוט לא מסוגלת. שום דבר טוב לא יצמח מתוך האפלה שבתוכי.

אליוט מניד בראשו ומסמן לי לבוא אחריו. הוא מתחיל לעלות במדרגות. אני הולכת בעקבותיו וסוגרת את הדלת שמפרידה את סטודיו הקעקועים מהמדרגות שמאחוריי.

אני עולה במדרגות המכוסות בשטיח בשקט רב ככל האפשר ומתכווצת לשמע חריקות מזדמנות בקורות שמתחתיי. אני רואה את אליוט פונה בראש המדרגות ונעלם. במשך כמה רגעים אני שומעת את קיילה מפטפטת בשקט, ואז הכול משתתק.

אני לא בטוחה מה לעשות עם עצמי ולכן אני נכנסת למטבח. העלייה הקצרה במדרגות כנראה הוציאה את כל האוויר מריאותיי, ואני נושמת בכבדות. הדלפק שבמטבח קר תחת כפות ידיי ואני עומדת שם שעה ארוכה. הקולות היחידים הם טפטוף אטי של ברז מאיזה מקום וקולות ה"ששששש" המרגיעים של אליוט שמגיעים מהמשך המסדרון.

כעבור כמה רגעים הוא נכנס למטבח. החדר חשוך ומואר רק על-ידי המנורה החלשה בסלון. אני בטח נראית זוועה, כי פניו מתרככות ומתמלאות דאגה כמו פעם והוא פורש את זרועותיי אליי. אני צועדת קדימה בהיסוס, תוחבת את עצמי תחת סנטרו כמו פעם. אלא... שאני מרגישה שמשהו השתנה. זאת אומרת, חוץ מהעובדה שאנחנו כבר לא יחד. משהו חוצץ בינינו מבחינה גופנית ואני כמעט צוחקת כשאני מבינה במה מדובר. אני כנראה עייפה.

"אתה יודע," אני אומרת בעצבים, "הרבה יותר קל לחבק אותך בלי הבזוקה הזאת בינינו."

גופו מתאבן, ולא במובן החיובי של המילה. "אה, כן, האחים ג'יפסי בטח מתים על כאלה, לא?" קולו מריר, ואני פוערת את הפה בהפתעה. אין לי תגובה הולמת כי הוא צודק. אני שונאת כשהוא צודק.

אליוט מרפה ממני וצועד אחורנית, הוא מגרד את עורפו ומקמט את מצחו. "הזדיינת איתו?"

אני מרגישה שלחיי מאדימות ומסבה את מבטי מפניו. "עם מי, עם ג'ייס? לא!"

אליוט שולח אליי מבט זועם. "לא עם ג'ייס."

דמי קופא וצמרמורת עוברת בזרועותיי. אני לא מגיבה, אבל ארשת פניו מגלה לי שהוא מצליח לקרוא את התשובה בעיניי הזגוגיות.

התבוסה בפניו ברורה כשמש. "אלוהים, ג'ולייט."

"לא תכננתי את זה," אני אומרת בחולשה. "זה פשוט... קרה. זו הייתה הדרך היחידה שיכולתי להיכנס. אתה לא מבין?"

אני מתכווצת כשהוא אומר את המילים שחמקתי מהן לאורך כל הדרך.

הוא קופץ את ידו לאגרוף ומשהה אותו מעל הדלפק, ואני יודעת שהסיבה היחידה שבגללה הוא לא מטיח אותו בכוח רב ככל האפשר היא מפני שהבת שלו ישנה מטרים ספורים מכאן.

"את אומרת לי," הוא אומר בשקט, "שהברֵרה היחידה שלך היא ליזום קשר מיני עם האיש שהוביל אונס קבוצתי שנעשה בך וכמעט הרג אותך? האיש שרצח את אבא שלך? שככל הנראה רצח את אימא שלך?"

"הוא לא רצח אותה," אני אומרת בעגמומיות. "היא עדיין כאן."

עיניו של אליוט כמעט יוצאות מחוריהן. "מה?!!"

"אה, לא סיפרתי לך?" אני עונה ומתעלמת מהתגובה שלו. "חשבתי שאמרתי."

הוא נושם עמוק ומנענע בראשו תוך כדי שפשוף עורפו. הוא ממש נסער. לא דמיינתי שכך זה יתנהל. חיפשתי מנוחה ומקלט אצל פנים מוכרות, אצל בעל ברית מוכר – לא חקירה מחורבנת בארבע לפנות בוקר.

הוא פולט נשיפה ארוכה ולופת את ראשו בידיו, כל שריר בזרועותיו ובכתפיו נמתח בכוח. בכל מצב אחר הייתי אומרת שהוא נראה חתיך ככה. אבל כאן ועכשיו הוא נראה מפחיד.

"את לא יכולה לחזור לשם," הוא אומר, והמטר שמונים שלו מתנשאים מעל המטר שישים וחמישה שלי.

"די כבר," אני עונה ומנענעת את ראשי. "אני לא מנהלת איתך את השיחה הזאת שוב".

הוא מתעצבן. "בטח שכן. לעזאזל, ג'ולז."

אני מזהה את המבט הזה בעיניו, את הנחישות שבמשך שלוש שנים גרמה לו להישאר איתי, עם בחורה שרצתה למות וכל אדם בעל שכל ישר היה מוותר עליה.

"החמרתי את המצב, מה? בזה שהייתי איתך? אלוהים, את כבר לא מבדילה בין טוב לרע. והכול בגללי." הוא פוסע עכשיו. "הכול בגללי. היית בת שבע-עשרה, לעזאזל. הייתי צריך לדעת." הוא מקשקש עכשיו, בלי להביט בי. "זה בגללי."

הוא מאשים את עצמו בקשר הלא מתפקד והחולני שלי עם דורנן? זה לא באשמתו. כלום לא באשמתו.

אני ממצמצת במהירות וזוכרת את הפעם הראשונה שלנו יחד.

אליוט וג'ולייט.

זה היה יפהפה.

בפעם הראשונה מאז ש"מתּי" הרגשתי שלמה. אהובה. מוגנת.

רצויה.