הז'אנרים
כל הז'אנרים

דרג ספר זה מתוך 5
1 דירוגים
2 ממוצע
1
0
2
1
3
0
4
0
5
0
2
האומנת

האומנת


דרג ספר זה מתוך 5
1 דירוגים
2 ממוצע
1
0
2
1
3
0
4
0
5
0
2
44 
44 
גודל (עמ'): 242
מו"ל: תכלת

תקציר

הם נולדו ביום קיץ יפה באחוזת המשפחה באנגליה. אבל השמחה היתה קצרה: שעות לאחר לידת התאומים, טיפסה אמם של דני וסרפין לצוק הסמוך לביתם וקפצה אל מותה. האומנת שגידלה את אחיהם הגדול, נעלמה גם היא במפתיע, וגל עכור של רכילות ושמועות על ילדים שהוחלפו בלידתם שטף את הכפר הקטן.

עכשיו, כאישה בוגרת, ומתוך עצב עמוק על מותו הפתאומי של אביה, מתחיל החשד להציק לסרפין. מה באמת קרה שם, ביום שבו נולדה? תמונה קטנה שהיא מגלה בבית המשפחה מזעזעת את עולמה. זוהי תמונה מיום הלידה, אשר צולמה שעות ספורות לפני ההתאבדות. האם נראית בה כשהיא שלווה ושמחה, מוקפת בבעלה ובבנה הבכור. בידיה היא מחזיקה רק תינוק אחד. אבל באותו היום הרי נולדו תאומים, אז היכן התינוק השני?

האומנת הוא ספר מרגש על המקום שממנו באנו ועל האופן שבו הוא משפיע על חיינו. כשסרפין מבינה שרוב האנשים שהיא מכירה יודעים עליה הרבה יותר ממה שהיא יודעת על עצמה, היא מחליטה לצאת למסע שבו תגלה את האמת על חייה – ואלה, יחד עם חייהם של הסובבים אותה, לא יראו שוב אותו הדבר.

האומנת מאת אמה רוס זכה להצלחה מסחררת בבריטניה וזכויות התרגום שלו נמכרו לשפות רבות.

  • ISBN: 1245-89
  • גודל (עמ'): 242
  • מו"ל: תכלת
  • יצא לאור ב-: 15/04/2019
  • שם המחבר: אמה רוס
  • תורגם ע"י: קטיה בנוביץ'
  • זמין להשאלה: כן

1

סרפין

אוגוסט 2017

לדני ולי אין תמונות מהימים הראשונים לחיינו. רִיק של שישה חודשים נפער באלבום של משפחת מייז לאחר לידתנו. אין שום תמונה של אדווין מיומו הראשון בלימודים, ואין דרך לדעת מי מאיתנו דמה לו יותר בהתחלה. כפולת עמודים ריקה ממחישה את הכאב התהומי שנלווה ללידתנו.

הערב חם ולח בסאמֶרבּוֹרן, והחלון הסגור בחדר העבודה מעמעם את אוושת הים הרחוקה ומשאיר את עורי דביק. מגדלי הנייר שבניתי במהלך היום מתגודדים עכשיו סביב המגרסה ומטילים צללים ארוכים שמזכירים לי את בית הקברות. אם אדווין גמר לארוז, הוא מחכה לי למטה; הוא מסתייג מההחלטה שלי לעשות את זה מהר כל כך, ואולי הוא מסתייג מהמעשה בכלל.

הכיסא המסתובב נוטה איתי כשאני שולפת עוד נרתיק תמונות ממגירת השולחן התחתונה — עוד תצלומי נוף של אבי, אני משערת — וכשאני מתיישרת, אני ממקדת את מבטי בלוח השנה התלוי על הקיר וסופרת ריבועים אדומי מסגרת. חלפו עשרים יום מאז התאונה של אבא. שמונה ימים מאז הלוויה. הנרתיק נפתח בטפיחה, ותשלילים שחורים מבריקים נשפכים על השטיח. הלסת שלי מתהדקת. אני לא זוכרת כמה ימים עברו מאז ישנתי בפעם האחרונה.

בתצלום הראשון רואים את אדווין הקטן על החוף, ואני בודקת את התאריך מאחור: יוני 1992, שבועות ספורים לפני שדני ואני נולדנו. אני בוחנת את הגרסה בת הארבע של אחי הבכור ומחפשת סימני מודעות לאסון המשפחתי הקרב ובא, אך לא מוצאת, כמובן: הוא צוחק, מצמצם את עיניו מפני השמש המסנוורת ומצביע באת חפירה מפלסטיק על בחורה צעירה, כהת שיער, בשולי התמונה.

אחר כך אני מדפדפת על פני שחפים ושקיעות, עד התמונה האחרונה: סצנה ביתית מוכרת ובלתי מוכרת בעת ובעונה אחת. שערות עורפי סומרות, ואני עוצרת את הנשימה, האוויר בחדר נדחס, כאילו גם הוא מתאמץ לקלוט את הפרטים.

דני ואני גדלנו בלי תמונות מהימים הראשונים לחיינו. אבל הנה אמא שלנו, יושבת במרפסת של סאמרבורן, ופניה רכונות אל תינוק עטוף המעורסל בזרועותיה. הנה אבא שלנו עומד לצדה, אדווין הצעיר בצד השני, ושניהם קורנים מגאווה אל המצלמה.

אני רוכנת ומביטה מקרוב: אמא שלי, לפני שעזבה אותנו. הבעתה מטושטשת, התמונה לא ממוקדת, אבל היא מקרינה חזות שלֵווה שניכרת בשיער המסודר, בזווית הלחי, בהתקמרות גופה סביב העולל היחיד. אין זכר למצוקה הקדחתנית הרודפת כל חיי את דמיוני בהיעדר מישהו שיסכים לספר לי על שעותיה האחרונות.

אני הופכת את התמונה, וכתב ידו האופייני של אבא מאשר שהיא צולמה ביום לידתנו, לפני קצת יותר מעשרים וחמש שנה. אני יודעת שהתמונה לא יכולה להיות ממועד מאוחר יותר, כי ביום שדני ואני נולדנו, אמא שלנו התאבדה בקפיצה מהצוקים שמאחורי הבית שלנו.

כפות רגלי החשופות אינן משמיעות כל רחש על המדרגות.

חלוק הבית שלי נתפס בתרמיל הרובץ לרגלי השולחן במבואה. אני מוצאת את אדווין במטבח האפלולי, נשען על משטח העבודה העשוי עץ ומשקיף על צללי הגן מבעד לדלתות הזכוכית הרחבות.

"תראה." אני מדליקה את האורות. "אף פעם לא ראיתי את זה."

הוא לוקח את התמונה וממצמץ.

"גם אני לא," הוא אומר. הוא בוחן אותה. "זה מהיום שנולדתם. לא ידעתי שזה פה אבל... כן, נדמה לי שאני זוכר שצילמו אותה." זאת הפעם הראשונה זה ימים שאני רואה אותו מחייך. "אבא נראה כל כך צעיר. תראי. ואמא כל כך..."

"מאושרת," אני אומרת.

"כן." קולו מתרכך; כולו שקוע בתמונה.

"היא לא נראית כמו מישהי שעומדת להתאבד."

חיוכו גווע.

אני חוטפת את התמונה מבין אצבעותיו ובוחנת אותה. "למה היא מחזיקה רק אחד מאיתנו? זה דני או אני?"

"אין לי מושג. ומה זה?" הוא שולח יד אל התמונה השנייה שהבאתי — הוא נראה בה צוחק על החוף עם הבחורה כהת השיער. "אוי, זאת לורה. אני זוכר אותה. היא היתה נחמדה."

"האומנת שלך?" אני שואלת. עכשיו כשהוא אומר את שמה, אני די בטוחה שראיתי אותה באלבום המשפחתי. הבחורה שטיפלה באדווין בימים השאננים שקדמו ללידתנו, כשעוד היתה לו אמא ולא היה צורך בסבב של אומנות שיגדלו את דני ואותי.

"היא צילמה את זה," אומר אדווין ושוב אוחז בתמונה של אמא שמחזיקה תינוק יחיד, אבל אני לא מרפה ולוקחת אותה איתי לשולחן המטבח. אני צונחת על כיסא ומניחה את התמונה על השולחן. אני מיישרת את התמונה לפני ומחליקה באגודל את הפינות המתעקלות.

"מוזר," אני אומרת. "רואים שזה מבוים לכבוד האירוע. היה אפשר לצפות שהם יצרפו את שנינו."

אדווין מנענע בראשו. "לא יודע. אולי — קרו כל מיני דברים מאחורי הקלעים שאנחנו לא יודעים עליהם."

"אבל אמא כל כך רגועה כאן." אני משתוממת "אני יודעת... אני יודעת למה אין לנו תמונות מהינקות. כולם היו בהלם מהמוות של אמא. אבל מוזר שסוף־סוף מצאתי תמונה — ואני אפילו לא יודעת אם זאת אני שמופיעה בה, או דני."

"תני לי אותה," אומר אדווין. "אני אקח אותה — אני אשאל את סבתא." הוא שוב שולח יד, אבל אני מגבירה את לחץ האגודל על פינת התמונה.

"סבתא אף פעם לא רוצה לדבר על הדברים האלה," אני אומרת. "אף אחד לא רוצה."

אדווין נאנח. "את צריכה לישון קצת, סֶף. את רוצה לנסות איזה כדור של סבתא? אולי תתלבשי מחר ותצאי לטייל או משהו." הוא משפשף את עיניו. "המצב ישתפר, את יודעת."

"אתה חושב שנצליח לאתר את לורה?" אני שואלת. "אם היא צילמה את התמונה הזאת, אולי היא תדע להגיד לנו..." אני רוכנת קרוב יותר לתמונה ומביטה בשיער של אמי, באופן שבו היא מערסלת את התינוק. "זה ממש שעות ספורות לפני שאמא מתה, לא? זה היום שהכול כאן השתנה."

"סרפין," אומר אדווין.

אני מרימה את עיני. "ואין לנו מושג למה. ועכשיו אבא מת, ויכול להיות שלעולם לא..." אי הצדק הזה — לגדול בלי אמא, ועכשיו לאבד את אבא שלנו בתאונה מטופשת — מכה בי מחדש.

מבטו של אדווין נודד משערי הלא רחוץ לכתם הקפה שעל החלוק שלי, ולבסוף הוא עוצם חזק את עיניו. "טוב, אני אשאר עוד לילה אחד. אני לא יכול לעזוב אותך ככה. אני אצלצל לעבודה על הבוקר ואסביר את המצב."

"לא." אני מחליקה את התמונה על השולחן ממני והלאה, מגלגלת את כתפי ומותחת את צווארי. "אל תקשקש. הכול בסדר, באמת. פשוט תהיתי לאן לורה נעלמה. אחרי שזה קרה."

אדווין צופה בי. אני מנסה לרפות את שרירי הפנים, להפגין סקרנות טהורה. הוא שוב נאנח.

"אחרי שאמא מתה היא עזבה, אין לי מושג לאן. ובת כמה היא אמורה להיות עכשיו? ארבעים ומשהו. גם אם תאתרי אותה, את לא יכולה סתם לדפוק לה על הדלת ולהתלונן שאחד מכם חסר בתמונה שהיא צילמה לפני עשרים וחמש שנים. היא תחשוב שאת משוגעת."

אני מהנהנת, ואדווין הודף את גופו ממשטח העבודה ופונה למבואה. פינת התמונה מתעקלת שוב, ואני מושכת אותה לאט בחזרה אלי.

"אבל אם היא תוכל לספר לנו מה קרה..."

הוא עוצר בפתח החדר. "אנחנו יודעים מה קרה, סף. אמא היתה חולה. היא הרגה את עצמה. אנחנו לא יכולים לשנות את זה."

אני קופצת את שפתי.

"את רוצה שאני אשאר?" הוא שואל. "אני יכול להישאר פה עוד לילה. בעצם — אולי תארזי תיק ותבואי איתי? ומחר תיסעי עם דני לסבתא ותאכלו ארוחת צהריים יחד. זה יסיח את דעתך."

אני חורקת שיניים. כבר כמעט שלושה שבועות שהאחים שלי וסבתא שלי מתארחים אצלי בסאמרבורן, מטפלים בסידורי הלוויה, בעניינים משפטיים ובביקורי תנחומים. אני לא יכולה אפילו להתחיל להסביר לאדווין כמה אני צמאה למעט בדידות עכשיו.

"לא, באמת, אני בסדר," אני אומרת. "אתה צריך ללכת. כבר מאוחר." אני משלבת ידיים בחיקי ומנסה לחייך אליו. "אני אלך לישון עכשיו. יכול להיות שאבוא בסוף השבוע."

"ג'ואל ישן אצל מייקל — אני יכול לבקש ממנו שיקפוץ אלייך לוודא שהכול בסדר."

אני לא מצליחה לכבוש את האנחה. "נו באמת." גם ככה היה מוזר ללחוץ את ידו של ג'ואל בלוויה של אבא; לא היה לי מושג שהוא ישן אצל סבא שלו, מייקל, הגנן הזקן שלנו, שגר בהמשך השביל.

"טוב, אז אולי תזמיני מישהו למחר?" שואל אדווין. "חברה... מישהי מהעבודה?"

אני מושכת בכתפי ומבטו גולש ממני. מעולם לא הרגשתי צורך בחברויות, לא טיפחתי אותן, וזה מביך את אחי הגדול. אני חושבת על משפט שדני אומר לפעמים על אדווין — "הוא לא מאוכזב ממך, סרפין, הוא מאוכזב בשבילך" — קולו העדין של דני מקהה את העוקץ. אני מרסנת את תגובתי המתוסכלת, ולא בפעם הראשונה. טוב לי ככה, אדווין. תעזוב אותי במנוחה.

אני מניחה לו לחבק אותי ליד הדלת, נשענת עליו לרגע, שואפת את ניחוח יערת הדבש של מרכך הכביסה שסבתא מוסיפה לבגדים שלנו כשהיא מתארחת כאן. כשאני מתנתקת ממנו, אני מקפידה לא להרים את העיניים. אני לא רוצה לראות את קמטי המתח סביב עיניו.

"תישני קצת, סף," הוא אומר.

"טוב."

אני חוזרת לאוויר המעופש של חדר העבודה שלי, מדליקה את האור ואומדת במבטי את ערימות הנייר. צורה של לוגו כחול מנקרת בזיכרוני. אני מתחילה במסמכים שפיניתי הבוקר מהמגירה התחתונה של ארון התיוק, וכעבור חמש דקות מונח בידי טופס של סוכנות אוֹמְנוֹת — דיו דהוי על נייר מלבני ארוך.

לורה סילְוֶורָה מלונדון היתה בת שמונה־עשרה ב־1991.

אני מקישה את שמה במנוע החיפוש בטלפון, מנסה את הכתובת, אבל מה שעולה לא מתאים לבחורה שעבדה כאן כאומנת לפני עשרים וחמש שנה. אני יורדת עם הטופס לסלון, שולפת את האלבום של 1992-1991 והופכת בזהירות את הדפים המציגים את החיים בסאמרבורן באחד־עשר החודשים שבהם שהתה כאן, עד כפולת הדפים הריקה ביום לידתנו.

היא מופיעה בכחמש תמונות בלבד. הברורה ביותר מתויגת כ"אדווין ולורה" בכתב ידה הדוקרני של אמא, וכשאני מטה את הדף כדי להביט מקרוב, הדבק הישן נכנע, והתצלום צונח מעטיפתו השקופה היישר לכף ידי.

אני מביטה בדמותה של לורה. בתמונות האחרות היא מופיעה בשוליים, מביטה למקום כלשהו. אדווין נמצא במרכז ולפעמים גם חברו הטוב ג'ואל. בתצלום הזה היא מחייכת למצלמה ואוחזת בידו של אדווין. הם עומדים בקדמת בריכות הסלע. היא גבוהה, אתלטית, והרעמה הכהה שלה אסופה בקוקו הדוק. בטופס של הסוכנות נכתב שהיא לקחה שנת חופש כדי לחזור על בחינת הבגרות עקב "נסיבות קשות בבית". אני בוחנת את פניה. האם חיוכה חושף רגשות מסובכים? לי היא נראית פשוט מאושרת.

השמש שקעה, אבל החום של אוגוסט נותר בעינו. אני מציבה את התצלום המשפחתי על שולחן הלילה, והעיניים של אבי ושל אחַי, כולם עדיין צעירים מאוד, עוקבות אחרי כשאני משוטטת חסרת מנוחה בחדר.

ההתאבדות של אמא מעולם לא נחשבה במפורש כטאבו, אבל בשנות ילדותנו קיבלנו מידע מוגבל בלבד. אני מסתכלת עכשיו בתמונה, ומבטה השלֵו, שנח על הצרור העטוף והלא מזוהה שבחיקה, סותר את כל מה שאי פעם דמיינתי על היום ההוא. העובדה שאפסו הסיכויים לחלץ את הפרטים מאבי מכה בי במלוא העוצמה. אבל אם לורה היתה שם — אם לורה היתה עדה למה שהתרחש בין רגע הצילום לרגע הקפיצה של אמא — אולי לא אצטרך להעביר את שארית חיי בחוסר ידיעה.

אני מעיפה מהמיטה את שרידיו של קן הסדינים מליל אמש ונשכבת על הגב. אני מתמתחת על המזרן באצבעות פרושות ומחכה לרוח שתחדור מבעד לחלון הפתוח.

על מסך עפעפי האדום־שחור מרצדים פני הילדים שלמדו בכיתות הגבוהות בבית הספר של הכפר — ילדים חדי לשון שכינו את דני ואותי "השדונים התאומים" ושאלו ללא הרף למה אני לא דומה לאחים שלי. ורה, סבתא שלנו, נהגה לומר שהם מקניטים אותי כי אני מגיבה בזעם, בניגוד לדני, שמבטל את דבריהם ברוח טובה.

ציוץ ציפורים שחודר מבעד לחלון עם קרני השמש הראשונות מעיר אותי, ואני לא יודעת בוודאות אם ישנתי או סתם שקעתי במחשבות. מאחורי עפעפי הכבדים מתגבשת תוכנית. בשבע אני כבר רחוצה ולבושה, נחושה ונמרצת כפי שלא הייתי מאז מותו של אבא. אני מקישה את הכתובת הישנה של לורה במכשיר הניווט ומצטרפת לשטף התנועה שיוצאת מהחוף לעבר הבירה, מסע שנמשך שלוש שעות, ומתארך לפעמים גם לארבע.

בכתובת הישנה של לורה ניצב בית מדורג נאה שדלת הכניסה שלו משובצת בקשת של זכוכית צבעונית. מעבר לכביש משתרע פארק קטן, מוקף מעקות ירוקים שנוצצים בשמש הבוקר המאוחרת, כאילו נצבעו זה עתה. אני מהססת בפתח הבית, מדמיינת עיניים חשדניות צופות בי מאחורי וילונות הרשת הצחים. לבי פועם ואני שוקלת להסתלק, אך לבסוף מתרצה ודופקת.

האיש שפותח את הדלת מחייך חיוך מעושה עוד לפני שאני מסיימת את דברי.

"אני מחפשת את לורה סילוורה שגרה כאן לפני עשרים וחמש שנה. אתה יודע במקרה איפה אני יכולה למצוא אותה?"

אפו גדול ומעוקל, ראשו קירח וגופו ממלא את הפתח הצר.

"את מהמשפחה של העשירים האלה שהיא גרה אצלם?" הוא שואל.

אני ממצמצת אליו. הוא סורק במבטו את שמלת הפשתן המגוהצת שלי עד נעלי הבלרינה בצבע קרם, והחיוך המעושה עדיין מעקל את שפתיו.

"חכי פה. אני אקרא לאמא שלה. היא יודעת בדיוק איפה היא עובדת." הוא סוגר לי את הדלת בפרצוף.

מים נוטפים מסלסילת פּטוּניות שתלויה ליד הדלת, ושלולית בוץ מנצנצת על רצפת הבטון מתחתיה. רעש התנועה בקצה הרחוב מטביע כל צליל מהבית. הייתי מעדיפה לקבל תשובה קצרה ועניינית, אבל בתוך תוכי אני מקווה שאמא של לורה תחקור אותי קודם בנוגע לכוונותי; אני רוצה לקוות שאמא שלי לא היתה מוסרת בקלות את הפרטים שלי לידיים זרות. זיכרון מנעורי עולה בי: סבתא ורה גוערת בי כי מסרתי את מספר הטלפון של מכר ללא רשותו המפורשת.

הדלת נפתחת לרווחה, והגבר שוב מופיע. הוא מחזיק פיסת נייר בין אצבעותיו העבות. מאחוריו אני רואה בחטף מדרגות מרופדות בשטיח בצבע קרם, מראה עגולה גדולה על הקיר, אבל אין אישה — אין שום דמות אמהית סקרנית שבאה לתחקר אותי. האיש מצמצם את עיניו ומצמיד את הדלת לגופו.

"שם היא עובדת." כשאני מנסה לקחת את הדף הוא ממשיך לאחוז בו לרגע. "היא שוב הסתבכה?"

אני מנענעת בראשי. "בכלל לא."

הוא נוהם. "תגידי לה שתצלצל לאמא שלה, טוב?"

"בסדר. תודה."

כשהוא מרפה, אני מקפלת את הדף בכף ידי המיוזעת וממהרת לדרכי.

הכתובת לוקחת אותי לבניין משרדים אפור בן שלוש קומות בצפון־מזרח לונדון, ובדיוק כשאני מתקרבת מתפנה מקום חניה, כמו כדי לאשר שהביקור שלי אינו חורג מגבולות הסביר. אני חונה, עוברת למושב האחורי, והחלונות המואפלים מאפשרים לי להציץ בחשאי על אזור הקבלה.

אני בוחנת את הפקידה. היא קמה מאחורי הדלפק הגבוה, לוקחת כמה ניירות, ואני משוכנעת שזו אינה לורה — היא לא גבוהה מספיק, לא מבוגרת מספיק. מדרכה מאובקת מפרידה בינינו, ועוד שלוש מדרגות נמוכות וצמד דלתות זכוכית גבוהות, שמחליקות לצדדים בכל פעם שאנשים יוצאים ונכנסים. אני מלטפת באגודלי את קצה הטלפון ומשננת בשקט את הדברים שאני מתכוונת להגיד ללורה: קוראים לי סרפין מייז. את היית האומנת של אחי אדווין. אבא שלנו מת לא מזמן... אני עוצמת עיניים חזק מפני הדמעות המאיימות להתפרץ. הביטחון שלי מתערער מרגע לרגע.

צלילים ראשונים של אוטו גלידה נישאים מהפארק שבקצה הרחוב, ואני רואה את האחים שלי בעיני רוחי: שניהם גבוהים, גלויי פנים, ומתחבבים על הזולת בן רגע. לרגע אני מתענגת על תחושת הנפרדות, על היותי שונה מהם, מנותקת מכולם. אני חורקת שיניים. זו ההזדמנות שלי לברר מה קרה ביום שבו נולדנו. איש לא הסכים מעולם לספר לי פרטים. אולי לורה תתרצה.

אבל לפתע אני מבינה שאני רוצה קודם לראות את לורה. אני רוצה לדעת איך היא נראית לפני שאגש אליה ואשאל אותה את השאלה שעשויה לשנות הכול.

אני משתחלת אל מחוץ למכונית, מתקדמת עד הפינה ומסתובבת כדי להגיע לבניין מכיוון הפארק. עננת אוויר צונן מחבקת אותי כשאני נכנסת.

"איך אפשר לעזור לך?" שואלת הפקידה, וגבותיה מתרוממת לקשתות מחודדות.

"יש לי משלוח ללורה סילוורה," אני אומרת.

בחור צעיר שנשען על הדלפק מלכסן אלי מבט בוחן, והפקידה מביטה בידיים שלי.

"איפה זה?" היא שואלת.

אני מקפלת את אצבעותי. "במסחרית שם בחוץ. היא צריכה לבוא לראות את זה קודם. נכניס את זה רק אם היא תרצה."

הפקידה מחליפה מבט עם הבחור, שמשתעל לכף ידו.

"אז מה, זה סודי ביותר?" היא שואלת.

אני מתקרבת לדלפק ועוטה את ההבעה הכי קפואה של סבתא שלי.

"את מתכוונת לקרוא לה, או שאת רוצה שאני אחזור למחסן ואגיד לבוס שלי שיתקשר לבוס שלך?" אני מקישה בציפורני על הדלפק החלק. הפקידה נרתעת מעט בכיסאה.

"טוב, אני אקרא לה. מאיפה את?"

"אני אחכה בחוץ," אני אומרת.

אני חוצה את דלתות הזכוכית ויורדת במדרגות, פונה שמאלה ומרסנת את צעדי במידת האפשר עד שאני יוצאת מטווח הראייה שלהם. אחר כך אני חוצה את הכביש ומסתובבת חזרה. אני מתירה את שערי האסוף כדי להסתיר את פני, הולכת כפופה בין המכוניות הנוסעות לאטן, וצוללת חזרה למכונית שלי. אני נצמדת לחלון ומשקיפה.

דלתות המעלית נפתחות, אבל זה גבר אפור שיער בחולצה ועניבה שאומר משהו לפקידה. השמלה נדבקת לעורי המיוזע. אני מחכה.

המעלית שוב נפתחת, והפעם זו אישה. גבוהה. רחבת כתפיים. נראית בהחלט בת ארבעים ומשהו. שערה הכהה אסוף בשקע עורפה והיא לובשת מכנסיים שחורים וחולצה חסרת צורה בצבע קרם, לרגליה נעליים שחורות שטוחות. היא נשרכת בכבדות לעבר השולחן, אף על פי שהיא לא ממש שמנה. לא בטוח שזאת האומנת הצעירה והרעננה מהאלבום המשפחתי שלנו, אבל בהחלט ייתכן.

פקידת הקבלה אומרת לה משהו, והיא מסתובבת ושולחת מבט חד מבעד לדלתות על הקונים המשוטטים בחוץ ועל שורת המכוניות החונות שביניהן אני מסתתרת. אני מתכווצת במושב שלי מאחורי הזכוכית המואפלת בעיניים עצומות למחצה. היא מתקדמת, והדלתות נפתחות לקראתה. עכשיו היא עומדת במרחק שני מטרים ממני, מביטה ימינה ושמאלה בזעף. אין שום מסחרית באופק. מאחוריה, הפקידה אומרת משהו לבחור הכחוש והוא מחייך. הנחיריים שלי רוטטים.

אני בוחנת אותה מבעד למסך הריסים. היא לא מאופרת. כמה שערות שיבה לאורך הפסוקת. שני קמטי דאגה אנכיים בין העיניים. שרשרת עם תליון כסוף על הצוואר. שום טבעות על האצבעות.

היא יורדת כמה מדרגות כדי להשקיף על הרחוב כולו, והבעת הזעף מתחלפת בחשדנות. לפני שאני מספיקה לבחון אותה, היא מסתובבת, חוזרת פנימה ונכנסת למעלית, בלי להעיף ולו מבט אחד לעבר דלפק הקבלה. אני מתיישרת ומשפשפת את חצאי הסהר שחרצו ציפורני בכפות הידיים.

מצאתי את לורה.

עכשיו שאני יודעת איך היא נראית אוכל לתפוס אותה ולהציג את עצמי כשהיא תצא. אני אוספת את השיער בלי להסיר את העיניים מהבניין. לקראת השעה אחת, עובדים יוצאים מהמעלית ונשפכים לרחוב, מקלפים מעליהם סוודרים ומעילים ומצמצמים עיניים לעבר השמים, שולפים טלפונים מתיקים וכיסים. לורה לא ביניהם. לבסוף אני חוזרת למכונית ומפעילה את המזגן. אני יכולה לחכות.

אם זו היתה המכונית של אדווין, בטח הייתי מוצאת בקבוק שתייה וחטיף אנרגיה לשעת חירום בתא הכפפות. ואם דני היה כאן, אין סיכוי שהוא היה מחכה בלי לנשנש משהו. מולי פוסעת אישה בנחת ושותה קפה מכוס חד־פעמית. הבטן שלי מקרקרת. אני חולצת נעליים ומכוונת את כפות הרגליים אל המשבים הבוקעים בעצלתיים מפתחי האוורור.

היא תהיה חייבת לצאת מתישהו.

אני חושבת על החברים שלי לעבודה בנוריץ' — שאוכלים כריכים בשטח הקתדרלה, תחת אותם שמים חפים מענן, חולקים אותן בדיחות קבועות אחרי בוקר רגוע שעסקו בו בניהול החשבונות של חברת ההשמה. אני מתגעגעת לשגרה המרגיעה של עבודת החשבונאות שלי: לאמינות המספרים, לתשובות החותכות. הבוס שלי בטח לא מתאר לעצמו שככה אני מעבירה את ימי האבל שקיבלתי.

אני שולפת את התמונה המשפחתית מהתיק ומביטה שוב בתינוק. אני יודעת שאני הייתי גדולה יותר כשנולדנו — זה משעשע, כי כיום דני גבוה ממני בהרבה — אבל אני לא מצליחה לאמוד את גודל העולל העטוף. החיוך של אדווין מכווץ את גרוני: הוא בן ארבע, והוא לא יודע שזה היום האחרון שלו בחברת אמו. אמנו. כשאני חושבת עליה אני מדמיינת את הלב שלי שולח זרועות, כמו סוכריות גומי ארוכות שנמתחות ונאבקות להיאחז ברגש. אך לשווא. היעדרה הותיר חלל ריק בתוכי.

שובה של לורה מקפיץ אותי וקוטע את מחשבותי.

היא יוצאת מהבניין לכיוון הפארק וחולפת על פני המכונית שלי. אני שבה ונועלת נעליים ונחלצת מהמכונית כדי לעקוב אחריה. רגע לפני שהיא נכנסת בשער הפארק היא מעיפה מבט לאחור, אבל כשאני מגיעה לשער כעבור חצי דקה, היא כבר איננה.

שביל חוצה את מרחבי הדשא. אנשים שרועים מסביב, אורזים שאריות פיקניקים, אבל לורה לא נראית באופק. בהמשך החומה החוצצת בין הפארק לרחוב יש שער נוסף. אני פונה לעברו, נצמדת לרצועת הצל הדקה של הגדר החיה ועיני בולשות אחר מקומות מחבוא אפשריים: מאחורי בימת התזמורת? בין העצים?

אני יוצאת חזרה לרחוב המהביל ועדיין לא רואה אותה. אני מעסה את עורפי. מעבר לכביש יש דוכן עיתונים קטן, וכשאני חוצה את הכביש ומחכה שם בתור עם בקבוק מים, אני ממשיכה לסרוק את הרחוב. יד מונחת על זרועי החשופה ומקפיצה אותי.

"זה נפל לך," אומרת אישה במטפחת ומושיטה לי מטבע. היא נרתעת למראה הבעת פני.

כשאני חוזרת למכונית וצונחת מאחורי ההגה, התצלום של אמי עדיין מונח על מושב הנוסע. אני הופכת אותו על פניו. חשבתי שאני חכמה כל כך, אבל פישלתי בגדול. אני מתניעה וממשיכה לשבת עוד רגע עם הידיים על ההגה. מחשבה טורדנית מעקצצת מתחת לתסכול. אם אצור עכשיו קשר עם לורה — אם אתקשר כמו בן אדם ואבקש להיפגש איתה — האם היא תנחש שבגללי נאלצה לרדת היום כדי לקבל משלוח שלא היה ולא נברא? האם היא הבחינה בי כשניסיתי לעקוב אחריה? האם היא אי פעם תסכים לדבר איתי?

עשרים ואחד יום חלפו מאז התאונה של אבא; תשעה ימים מאז הלוויה. אני לא מצליחה לקבל החלטה במכונית הלוהטת, באמצע הרחוב המאובק, העייף. אני מוחה את כפות ידי בשמלה ומקישה סאמרבורן במכשיר הניווט, מקווה שמחשבותי יתבהרו כשאחזור הביתה.