הז'אנרים
כל הז'אנרים
סדרה:‎ אלמנטים - 1

דרג ספר זה מתוך 5
18 דירוגים
3.5
ממוצע
1
4
2
1
3
1
4
6
5
6
26
האויר שהוא נושם

במקום 44 

35.2 

האויר שהוא נושם


דרג ספר זה מתוך 5
18 דירוגים
3.5
ממוצע
1
4
2
1
3
1
4
6
5
6
26

במקום 44 

35.2 

במקום 44 

35.2 

סדרה:‎ אלמנטים - 1
מו"ל: מודן הוצאה לאור

תקציר

ליז איבדה את אהבת חייה ועולמה חרב עליה. לפני שנה נהרג סטיבן, בעלה, בתאונת דרכים והיא ובִיתם המשותפ ת נאלצות להתמודד עם האובדן .אבל למזלן, הן לא לבד. יש להן משפחה אוהבת, ויש להן חברים תומכים ויש גם שכן חדש. קוראים לו טריסטן.


כולם מפחדים מטריסטן. הוא מסתובב מוזנח ופרוע ברחבי העיירה עם כלבו המאיים ואינו מחליף מילה עם שכניו. בבדידותו ובקשיחותו טריסטן הופך להיות האיש המוזר של העיירה, ורק ליז מצליחה לראות גם את מה שהתנהגותו מבקשת להסתיר. 

היא רואה את נפשו הפצועה ואת הכאב השוכן בקרבו ומצליחה לחדור מבעד לחומות ההגנה שבנה סביבו, ויחד הם מנסים לשקם את חייה. לאט ובזהירות הם מתקרבים זה לזה עד שסוּפה סוערת של רגש ותשוקה סוחפת אותם.

אלא שלא כולם מרוצים מכך. הקשר שנוצר בין ליז לטריסטן מעורר התנגדות רבה אצל מי שתכנן להם עתיד שונה לגמרי, ועתה הוא נחוש להפריד ביניהם.


האוויר שהוא נושם הוא ספר חושני, רגיש ומטלטל, על להט יצרים ועל כוחה המרפא של האהבה.
זהו הספר הראשון בסדרת “אלמנטים”.

המשך קריאה
  • ISBN: 10-222-7685-8832
  • מו"ל: מודן הוצאה לאור
  • יצא לאור ב-: 01/02/2018
  • שם המחבר: בריטני ס' צ'רי
  • תורגם ע"י: מיכל כהן
  • זמין להשאלה: כן

1

אליזבת

3 ביולי 2015

ג'יימסוויל, ויסקונסין

בכל בוקר אני קוראת מכתבי אהבה שנכתבו לאישה אחרת. יש לנו הרבה במשותף, לה ולי, החל בעיני השוקולד שלנו וכלה בגוון הבלונדיני של שערנו. יש לנו אותו צחוק שקט, שמתחזק בחברת האנשים שאנחנו אוהבות. היא מחייכת מהזווית הימנית של פיה ומזעיפה פנים מהזווית השמאלית, בדיוק כמו השפתיים שלי.

מצאתי את המכתבים נטושים בפח האשפה, נחים להם בקופסת פח בצורת לב. מאות פתקים, חלקים ארוכים, חלקם קצרים, חלקם שמחים, אחרים עצובים ושוברי לב. תאריכי המכתבים האלה הם מלפני שנים, חלקים מבוגרים יותר מכל שנות קיומי עלי אדמות. על חלקם מופיעים ראשי התיבות ק"ב, ועל חלקם ה"ב.

תהיתי מה היה אבא מרגיש אילו ידע שאימא זרקה את כולם.

מצד שני, לאחרונה התקשיתי להאמין שהיא זו שהרגישה את הדברים שהביעו המכתבים האלה.

שלמה.

שיש מישהו שמשלים אותה.

חלק ממשהו נשגב.

לאחרונה היא נראתה כמו ההפך הגמור של כל הדברים האלה.

שבורה.

חסרה.

כל הזמן בודדה.

אחרי שאבא מת אימא נהייתה זונה. אין עוד הרבה דרכים להגדיר את זה. זה לא קרה מייד, למרות שמיס ג'קסון, שגרה במורד הרחוב, קשקשה לכל מי שהיה מוכן להקשיב שאימא תמיד פתחה רגליים, גם כשאבא היה בחיים. ידעתי שזה לא נכון, כי מעולם לא שכחתי איך היא הייתה מביטה בו כשהייתי ילדה. המבט של אימא שלי היה מבט של אישה שלא רואה אף אחד חוץ מגבר אחד. כשהוא היה יוצא לעבודה עם שחר היא הייתה אורזת לו ארוחות בוקר וצוהריים עם חטיפים לשעות שביניהן. אבא תמיד התלונן שהוא נהיה רעב מייד אחרי הארוחה, אז אימא תמיד דאגה שיהיה לו יותר ממה שצריך.

אבא היה משורר ולימד באוניברסיטה במרחק שעה מפה. לא מפתיע שהשניים כתבו זה לזה מכתבי אהבה. אבא שלי שתה מילים עם הקפה שלו, ובערב היה מעביר אותן לכוסית הוויסקי. אימא אומנם לא הייתה טובה כל כך במילים כמו בעלה, אבל היא ידעה להביע את עצמה בכל מכתב שכתבה.

מרגע שאבא יצא מהדלת בבוקר אימא חייכה וזמזמה לעצמה בזמן שניקתה את הבית והכינה אותי להמשך היום. היא הייתה מדברת על אבא ואומרת כמה היא מתגעגעת אליו, והייתה כותבת לו מכתבי אהבה עד שהיה חוזר הביתה בערב. כשחזר הביתה, אימא תמיד מזגה לשניהם כוס יין בזמן שהוא זמזם את השיר האהוב עליהם, והוא נישק אותה בפרק היד בכל פעם שידה התקרבה מספיק לפיו. הם היו צוחקים ומצחקקים כאילו הם שני ילדים שמתאהבים בפעם הראשונה.

"אתה האהבה שלי שאין לה סוף, קווין ביילי," היא הייתה אומרת, ומצמידה את שפתיה לשלו.

"את האהבה שלי שאין לה סוף, האנה ביילי," היה אבא משיב ומסחרר אותה בין זרועותיו.

הם אהבו בצורה שגרמה לאגדות לקנא.

וכך, באוגוסט הלוהט ההוא לפני עשר שנים, כשאבא מת, חלק מאימא עזב גם הוא. נזכרתי באיזה רומן שקראתי. המחבר אמר, "אף נפש תאומה לא עוזבת את העולם לבדה. הן תמיד לוקחות איתן פיסה מהחצי השני שלהן." שנאתי את זה שהוא צודק. אימא לא יצאה מהמיטה חודשים. הייתי חייבת להכריח אותה לאכול ולשתות מדי יום, בתקווה שלא תתאייד מרוב עצב. עד שאיבדה את בעלה מעולם לא ראיתי אותה בוכה. לא הפגנתי יותר מדי רגש בסביבתה, כי ידעתי שזה רק יעציב אותה יותר.

בכיתי מספיק כשהייתי לבדי.

כשהיא סוף־סוף יצאה מהמיטה, היא הלכה כמה שבועות לכנסייה ולקחה אותי איתה. אני זוכרת את עצמי בת שתים־עשרה, יושבת בכנסייה ומרגישה אבודה לגמרי. לא היינו ממש משפחה שמתפללת, אלא רק אחרי שדברים רעים קרו. אבל הביקורים שלנו בכנסייה לא החזיקו מעמד הרבה זמן, כי אימא קראה לאלוהים שקרן ולעגה לאנשי העיירה על שבזבזו את זמנם על הונאה כזו ועל הבטחות שווא לארץ המובטחת.

הכומר ריס ביקש שלא נבוא למשך זמן־מה, כדי לאפשר לדברים להירגע קצת.

עד אותו רגע לא ידעתי שאפשר לגרש אנשים ממקום מקודש. כשהכומר ריס אמר שהדלת פתוחה בפני כולם, הוא כנראה התכוון לסוג אחר של "פתוחה" ול"כולם" מסוג מיוחד מאוד.

אימא עברה הלאה, לבילוי חדש: קטע עם גבר חדש בכל פעם. עם חלקם היא שכבה, באחרים השתמשה לתשלום חשבונות, והיו כאלה ששמרה בסביבה כי הייתה בודדה והם קצת דמו לאבא. לחלקם היא אפילו קראה בשמו. הערב חנה רכב מול הבית הקטן שלה, רכב שצבעו כחול עמוק, עם מסגרות כסופות־מתכתיות מבריקות. בפנים היו מושבי עור בצבע אדום־תפוח. גבר ישב כשבפיו סיגר, ואימא בחיקו. הוא נראה כאילו נפל ישר משנות השישים. הוא לחש לה משהו והיא צחקקה, אבל זה לא היה הצחוק שתמיד העניקה לאבא.

הוא היה קצת ריק, קצת חלול, קצת עצוב.

הצצתי לעבר הרחוב וראיתי את מיס ג'קסון מוקפת בכמה רכלניות אחרות, מצביעה על אימא ועל גבר השבוע החדש שלה.

הצטערתי שאני לא קרובה מספיק כדי לשמוע אותן ולומר להן לסתום את הפיות הקשקשניים שלהן, אבל הן עמדו במרחק גוש בניינים אחד לפחות. אפילו הילדים שהתמסרו בכדור ברחוב וחבטו בו במקלות שבורים חדלו ממעשיהם ובהו בעיניים פעורות לרווחה באימא ובזר.

מכוניות כאלה יקרות, כמו שלו, מעולם לא שייטו ברחובות כמו שלנו. ניסיתי לשכנע את אימא לעבור לשכונה טובה יותר, אבל היא סירבה. חשבתי שזה בעיקר מפני שאבא והיא קנו את הבית הזה יחד.

אולי היא עדיין לא הרפתה ממנו לגמרי.

הגבר נשף ענן עשן בפניה של אימא ושניהם צחקו. היא לבשה את השמלה הכי יפה שלה - שמלה צהובה שנפלה ברישול וחשפה את כתפיה, חיבקה את מותניה הצרים ואז התנפחה בתחתית. היא הייתה כל כך מאופרת, שהפנים בנות החמישים שלה נראו יותר בנות שלושים. היא הייתה יפה בלי כל האיכס הזה על לחייה, אבל נהגה לומר שקצת סומק הופך ילדה לאישה. הפנינים שסביב צווארה היו של סבתא בטי. לפני הערב הזה היא מעולם לא ענדה את הפנינים האלה למען זרים, ואני תהיתי למה היא עונדת אותן עכשיו.

השניים הציצו לעברי ואני התחבאתי מאחורי עמוד המרפסת, המקום שממנו עקבתי אחריהם.

"ליז, אם את מתכננת להתחבא, לפחות תעשי את זה בצורה יותר מוצלחת. עכשיו בואי הנה ותפגשי חבר חדש שלי," קראה אימא.

הגחתי מאחורי העמוד וניגשתי לשניהם. הגבר נשף עוד עננת עשן, והריח עמד בנחיריי בזמן שספגתי את שערו המאפיר ואת עיניו הכחולות העמוקות.

"ריצ'רד, זאת הבת שלי, אליזבת. אבל כל מי שאנחנו מכירות קורא לה ליז."

ריצ'רד העביר עליי מבט מלמעלה למטה ובחזרה, בצורה שגרמה לי להרגיש פחותת ערך. הוא בחן אותי כאילו הייתי בובת חרסינה שהוא רוצה לנתץ. ניסיתי לא להסגיר את חוסר הנוחות שלי, אבל התחושה שטפה אותי והשפלתי את עיניי לאדמה. "מה שלומך, ליז?"

"אליזבת," תיקנתי, וקולי הוטח בבטון שבו בהיתי. "רק אנשים שאני מכירה קוראים לי ליז."

"ליז, זאת לא צורה לדבר אליו!" גערה בי אימא, והקמטים הקלים במיצחה העמיקו. היא הייתה משתגעת אם הייתה יודעת שרואים לה את הקמטים. שנאתי את זה שבכל פעם שגבר חדש נמצא בסביבה היא מזדרזת לגבות אותו במקום לעמוד לצידי.

"זה בסדר, האנה. ובכל מקרה, היא צודקת. לוקח זמן להכיר מישהו. שמות חיבה צריך להרוויח, ולא אמורים לחלק אותם בכזאת חופשיות." היה משהו חלקלק באופן שבו ריצ'רד הסתכל עליי ושאף מהסיגר שלו. לבשתי זוג מכנסי ג'ינס רפויים וחולצת טריקו פשוטה וגדולה מדי, אבל העיניים שלו גרמו לי להרגיש חשופה. "התכוונו ללכת לאכול משהו בעיר, אם את רוצה להצטרף אלינו," הוא הציע.

דחיתי את ההזמנה. "אֶמה עדיין ישנה." עיניי הציצו חזרה לעבר הבית שבו שכבה הילדונת שלי על הספה הנפתחת שהיא ואני חולקות כבר יותר מדי לילות, מאז שחזרנו לגור עם אימא.

לא רק אימא איבדה את אהבת חייה.

אני מקווה שלא אגמור כמוה.

אני מקווה שפשוט אשאר בשלב העצב.

שנה עברה מאז שסטיבן מת, וכל נשימה עדיין הייתה קשה. הבית האמיתי של אֶמה ושלי היה עדיין במדוס קריק שבוויסקונסין. זה היה בית מגורים שסטיבן, אמה ואני שיפצנו והפכנו לבית של ממש. התאהבנו עוד יותר, רבנו עוד יותר, התאהבנו מחדש - שוב ושוב ושוב.

הבית היה מקום חם רק מעצם היותנו בין קירותיו, ואחרי שסטיבן מת, חלל הבית התמלא במשב קור.

בפעם האחרונה שהוא ואני היינו יחד הוא כרך את ידו סביב מותניי במבואה ויצרנו לעצמנו זיכרונות שחשבנו שישרדו לעד.

"לעד" היה קצר בהרבה מכפי שמישהו אי־פעם רוצה לדמיין.

במשך המון זמן החיים זרמו כרגיל, ויום אחד הכול עצר בצורה בלתי נתפסת.

הרגשתי שהזיכרונות והעצב חונקים אותי, אז ברחתי לגור עם אימא.

המשמעות של חזרה הביתה תהיה בסופו של דבר ההכרה שלי בכך שהוא באמת איננו. במשך יותר משנה חייתי בארץ דימיונית והעמדתי פנים שהוא יצא לקנות חלב וממש תכף ייכנס בדלת. בכל ערב כשהייתי שוכבת לישון נשארתי בצד השמאלי של המיטה, עצמתי את עיניי ודמיינתי שסטיבן נמצא בצד ימין.

אבל עכשיו אמה שלי נזקקה ליותר. אמה האומללה שלי הייתה זקוקה לחופש מספות נפתחות, מגברים זרים ומשכנות רכלניות שאמרו מילים שלעולם לא צריכות למלא את אוזניה של ילדה בת חמש. היא הייתה זקוקה גם לי. אני צעדתי לי באפלה, והייתי רק חצי האימא שהגיעה לה, אז אולי ההתמודדות עם הזיכרונות מהבית שלנו תעזור לי למצוא שלווה.

נכנסתי בחזרה הביתה והבטתי במלאכית הישנה שלי, בבית החזה שלה, שעלה וצנח בקצב מושלם. אנחנו חולקות כל כך הרבה, היא ואני – מהלחיים עם גומות החן ועד לגוון שערנו הבלונדיני. יש לנו אותו צחוק: שקט, אבל כזה שמתגבר בחברת האנשים שאנחנו אוהבות. היא מחייכת מהזווית הימנית של פיה ומזעיפה פנים מהשמאלית, בדיוק כמו השפתיים שלי.

אבל יש הבדל אחד גדול.

היא קיבלה את העיניים הכחולות שלו.

שכבתי לצד אמה, נישקתי אותה בעדינות על אפה, ואז תחבתי את ידי לקופסת הפח בצורת הלב, וקראתי עוד מכתב אהבה. זה היה מכתב שכבר קראתי פעם, ובכל זאת הוא נגע לי ללב.

לפעמים אני מדמיינת שהמכתבים האלה הם מסטיבן.

ואני תמיד בוכה קצת.