הז'אנרים
כל הז'אנרים

דרג ספר זה מתוך 5
0 דירוגים
0 ממוצע
1
0
2
0
3
0
4
0
5
0
0
דרכו של הלב

דרכו של הלב


דרג ספר זה מתוך 5
0 דירוגים
0 ממוצע
1
0
2
0
3
0
4
0
5
0
0
42 
42 
גודל (עמ'): 208
מו"ל: כנרת זמורה ביתן דביר

תקציר

שבת לפנות בבוקר. שלושה נערים נוסעים לגלוש בים. בדרכם הביתה הם נקלעים לתאונת דרכים קטלנית. שניים מהם חוגרים חגורת בטיחות; השלישי עף דרך השמשה הקדמית. זמן קצר אחרי שהגיע לבית החולים מכריזים הרופאים על מוות מוחי, אבל לבו עדיין פועם.

הרומן דרכו של הלב מתפרש על פני עשרים וארבע השעות שסביב השתלת הלב, עת החיים נלקחים מבחור צעיר וניתנים לאישה במצב אנוש. בפרוזה יפהפייה ומהורהרת הוא חוקר את מעמקי הרגשות של כל המעורבים הנאלצים להכריע בהחלטות של חיים ומוות.

זהו רומן נועז ונפיץ שהיפנט את הקוראים בצרפת והוכתר בה כפריצת דרך ספרותית. בדייקנות של מנתחת ובשפה של משוררת, מליס דה קרנגל, כלת פרס מדיסיס 2010, הפיקה יצירה אפית של יגון, תקווה והישרדות.

"רומן יוצא דופן ועוצר נשימה… גדוש עוצמה רגשית והפוגות מהורהרות, המשרטט הרפתקה אינטימית של לב אחד."
ניו יורק טיימס

"כתיבה נדירה מעוררת השתאות!"
הניו יורקר

"רומן מתנשף, יפהפה כמו טרגדיה עתיקה. והוא גם שיר הלל לבריאה והרהורים על הקשר בין הגוף לתודעה, בין החיים למוות." לה פיגארו

  • ISBN: 15100858
  • גודל (עמ'): 208
  • מו"ל: כנרת זמורה ביתן דביר
  • יצא לאור ב-: 06/02/2018
  • שם המחבר: מאיליס‏ דה קרנגל
  • תורגם ע"י: רמה איילון
  • זמין להשאלה: כן

בלילה ההוא, אם כן, טנדר מֵאט במגרש חניה שומם, עוצר באלכסון, הדלתות הקדמיות נטרקות בזמן שדלת צדית מחליקה על צירהּ ושלוש דמויות מגיחות, שלושה צללים מזדקרים באפלה ונהדפים מעוצמת הקור — פברואר קפוא, הנזלת ניגרת, מנומנמים בבגדיהם — נערים, כמדומה, רוכסים את המעילים עד הסנטר, מותחים את כובעי הצמר עד הריסים, תוחבים תחת הפליז קצות אוזניים בשרניות, נושפים על כפות ידיים מעוגלות כאפרכסת ושמים פעמיהם אל הים, שבאותה שעה אינו אלא הֶמיה, המיה ועלטה.

נערים, עכשיו זה ברור. הם נעמדים בשורה מאחורי החומה הנמוכה שמפרידה בין מגרש החניה לחוף, רוקעים ברגליים ונושמים בחוזקה, נחיריהם דואבים מהזרמת יוד וצינה, והם סורקים את המרחב האפל הנטול כל מקצב מלבד שאגת הגל המתנפץ, מִשבּרי הים בקריסה הסופית. הם בולשים אחר מה שנוהם מולם, אחר הזעקה הטרופה שאין בה שום עוגן לתלות בו את המבט, שום דבר, למעֵט אולי האִמרה הלבנבנה המקציפה, כשמיליארדי אטומים מוטחים אלה באלה בתוך הילה זרחנית, ולאחר שניגפו תחת החורף בצאתם מהטנדר ונאלמו דום נוכח הלילה הימי, שלושת הנערים מתאוששים עכשיו, מסגלים את הראייה והשמיעה, בוחנים את הצפוי להם, את ה סְוֶול,2 מודדים את הגל באוזן, אומדים את נקודת השבירה שלו, את מקדֵם העומק שלו, וזוכרים שהגלים הנוצרים בים תמיד נעים מהר יותר מכל סירת מירוץ.

2 מערכת גלים הנוצרת מסערה בלב ים ונעה בכיוון מסוים.

כן, לוחש אחד הנערים בקול ענוג, זה הולך להיות סֶשן אדיר, השניים האחרים מחייכים ושלושתם נסוגים שכם אחד, באיטיות, משפשפים את הקרקע בסוליות הנעליים וחגים סחור־סחור כמו טיגריסים. הם מגביהים את המבט כדי לחדור את החושך שבפאתי העיירה, חושך הלכוד עדיין מאחורי המצוקים, ואז זה שדיבר מציץ בשעונו, עוד רבע שעה חבר'ה, והם חוזרים אל הטנדר לחכות לשחר הימי.

כריסטוף אַלבָּה, יוהן רוֹשֶה והוא, סימון לַמבְּר. צלצולי ההשכמה הוסיפו להדהד כאשר הדפו את השמיכות ויצאו מהמיטות לקראת סשן שנקבע במסרונים קצת לפני חצות, סשן בין גאות לשפל, המתחולל פעמיים או שלוש בשנה — כשהים חזק, הגלים סדירים, הרוח חלשה, ואין נפש חיה בחוף. ג'ינס, עליונית, הם חמקו החוצה בלי להכניס דבר לפה, אף לא כוס חלב או חופן דגנים, אף לא פיסת לחם, התייצבו מתחת לבניין (סימון), מחוץ לשער הבית (יוהן), מחכים לטנדר (כריס) הדייקן כמותם, והשלושה האלה, שבימי ראשון מעולם לא קמים לפני הצהריים למרות כל הפצרות האימהות, השלושה האלה, שאומרים עליהם שכל שהם יודעים לעשות זה להשתרך כמו סחבות מהספה שבסלון למיטה שבחדר השינה וחוזר חלילה, השלושה האלה דוהרים במורד הרחוב בשש בבוקר, שרוֹכים פרומים והבל פה מבאיש — לאור הפנס הסתכל סימון באוויר המתפרד שיצא מפיו, בַּתמורות המתחוללות בפלט הקיטור הלבן שהיתמר, דחוס, ואחר התמוסס באוויר עד שנעלם, ונזכר שבילדותו אהב להעמיד פני מעשן, זוקר את האצבע המורה והאמה מול השפתיים, שואף שאיפה עמוקה שחרצה תלמים בלחייו ונושף כמו גבר — השלושה האלה, כלומר שלושת הקַבָּלֶרוֹס, כלומר Big Waves Hunters, כלומר כריס, ג'ון וסקיי, כינויים שאימצו לא כשם חיבה אלא כפסבדונים, שכן ביקשו להמציא את עצמם מחדש כגולשים עולמיים בעוד שאינם אלא תלמידי תיכון משֶפך הנהר, שהַקריאה בשמותיהם הפרטיים מצמצמת אותם בן רגע לכדי תצורה עוינת, זרזיף גשם קפוא, גל גדוע, מצוקים הסוגרים כחומות ורחובות המתרוקנים לעת ערב, נזיפה הורית ותביעה לימודית, קובלנות מפי החבֵרה שנזנחה לאנחות, זו שפעם נוספת העדיפו על פניה את ה וואן, זו שלעולם לא תוכל להתחרות בגלישה.

הם בתוך ה וואן — לעולם לא יאמרו "טנדר", גם אם יחרב העולם. לחות טחובה, חול המגרען את פני השטח ומשייף את הישבן כמו נייר זכוכית, גומי מלוח קלות, צחנה של חוף ופרפין, גלשנים מונחים זה על זה, ערימה של חליפות גלישה — טייץ קצרצרים או חליפות שלמות ועבות עם ברדסים מחוברים — כפפות, נעלי גלישה, גושי שעווה, לישים.3 שלושתם יושבים מלפנים, דחוקים כתף אל כתף, מחככים כפות ידיים בין הירכיים ומשמיעים צווחות של קוף, איזה קור, קיבינימט. הם לועסים חטיפי דגנים עתירי ויטמינים — אבל אסור לחסל הכול עכשיו, רק אחר כך בולעים, אחרי שנבלעת בעצמך — מעבירים מיד ליד את בקבוק הקולה, את שפופרת החלב המרוכז מתוצרת "נסטלה", את ה"פֶּפּיטוֹ" וה"שאמוֹני", עוגיות לנערים רכים ומתוקים, ולבסוף שולפים מתחת למושב את הגיליון האחרון של סֶרף סֶשֶן ופותחים אותו על לוח המחוונים, מצמידים ראשים מעל הדפים המנצנצים באפלולית, נייר מבריק כמו עור שנמשח בקרם שיזוף ובעונג, דפים שנהפכו כבר אלפי פעמים ושהם שוקעים בתוכם מחדש, גלגלי העין מתרוצצים כה וכה, הפה יבש: גלי ענק במאוֶוריקס ופוינט בּרֵייק בלוֹמבּוֹק, מלתעות בהוואי, צינורות בוואנוּאטוֹ ומִשברים במרגרט ריוור4 — החופים המופלאים בעולם פורשׂים לנגד עיניהם את הגלישה במלוא הדרהּ. הם מצביעים על תמונות באצבע יוקדת, כאן, כאן, יום אחד הם ייסעו לכאן, אולי אפילו בקיץ הקרוב, שלושתם יצאו למסע גלישה מארץ האגדות בעקבות הגל היפה ביותר שנוצר אי־פעם, ינדדו בחיפוש אחר אותו מקום פראי ועלום שאותו ימציאו כפי שכריסטופר קולומבוס המציא את אמריקה ויהיו לבדם ב לַיין אַפּ כשסוף־סוף יופיע האחד שלו חיכו, הגל שבא מקרקעית האוקיינוס, קמאִי ומושלם, התגלמות היופי, והתנועה והמהירות יזקיפו אותם על הגלשן בדהרת אדרנלין בזמן שכל גופם עד קצות הריסים יפיק חדווה כבירה, והם ירכבו על הגל, יצטרפו אל כדור הארץ ואל שבט הגולשים, אותה אנושות ימית בעלת שיער דהה ממלח ומהקיץ הנצחי, עיניים שטופות, בחורים ובחורות שכל מלבושם הוא טייץ מודפס בפרחי טיארה או היביסקוס וחולצות טריקו בגוני טורקיז או כתום־דם, שכל מִנעלם הוא כפכפי אצבע, נעורים הבוהקים משמש ומחופש: הם יגלשו על הקפל כל הדרך אל החוף.

3 "ליש" (מאנגלית leash) הוא רצועת הגלשן הנקשרת לקרסול.

4 מאווריקס: אתר גלישה ידוע בצפון קליפורניה. פוינט ברייק: נקודת שבירה של גל כשהוא פוגע בקבוצת סלעים או בתלולית אדמה הבולטות מקו החוף. לומבוק: אי באינדונזיה. ואנואטו: מדינת איים בדרום־מערב האוקיינוס השקט. מרגרט ריוור: עיר באוסטרליה המערבית.

דפי המגזין מתבהרים ככל שהשמים בחוץ מחווירים, חושפים את מניפת צבעי התכלת שלהם כמו הכחול־קוֹבַּלְט המזוכך שתוקף את העיניים, וירוקים כה עמוקים עד כי נדמה שצוירו באקריליק, פה ושם נראה באופק שובל של גלשן, פס לבן זערורי על קיר מים כביר, הנערים מפלבלים בעיניים, לוחשים, זה מטורף, לעזאזל, זה פסיכי לגמרי, ואז כריס מציץ בנייד שלו, הצג הבוהק מכחיל את פניו, והאור שהוא שופך עליו מלמטה מדגיש את מבנה העצמות — קשת גבינים מקומרת, לסת תחתונה בולטת, שפתיים סגלגלות — בעודו קורא בקול רם את הנתונים: היום בלֶה פֶּטיט דַל,5 סוול אידיאלי דרום־מערבי/צפון־מזרחי, גלים בין מטר וחצי למטר שמונים, הסשן הכי טוב בשנה. והוא חותם בחגיגיות: אנחנו הולכים לחגוג, יֶס, אנחנו נהיה kings! — האנגלית משתבצת בצרפתית שלהם תדיר, לכל תכלית ועניין, אנגלית כאילו חיו בתוך שיר פופ או בסדרת טלוויזיה אמריקנית, כאילו היו גיבורים, זרים, אנגלית שמקלילה את המילים הגדולות, "חיים" ו"אהבה" נעשות life ו־love אווריריות, ולבסוף, אנגלית כהפגנת איפוק — וג'ון וסקיי מהנהנים בהסכמה אינסופית, יֶה, big wave riders, kings.

5 חוף מדרום לעיר דייפ בנורמנדי עילית.

הגיעה השעה. ראשית היום, עת המחוסר־צורה לובש צורה: היסודות מתארגנים, השמים ניתקים מהים, האופק מצטלל. שלושת הנערים מתכוננים, שיטתיים, נשמעים לסדר מדויק שאינו אלא ריטואל נוסף: הם מורחים שעווה על הגלשן, בודקים את קישורי ה לִיש, לובשים בגדים תחתונים מיוחדים מפוליפרופילן ועליהם החליפות בעודם מתפתלים במגרש החניה — הניאוֹפּרֶן נדבק לעור, משפשף אותו ולעתים גם צורב אותו — כוריאוגרפיה של בובות גומי המבקשות עזרה זו מזו, הם מוכרחים לגעת, לטפל זה בזה; ואז נעלי הגלישה, הברדס, הכפפות, והם נועלים את הטנדר. עכשיו הם יורדים אל הים, הגלשן מתחת לזרוע, קלים, גומאים את החול בפסיעות רחבות, חול שחלוקי האבן שלו שוקעים תחת צעדיהם בקול פצפוץ מחריש אוזניים, ועם הגיעם אל החוף, שעה שהכול מצטלל לנגדם, הכאוס והחגיגה, הם מחליקים את ה ליש מסביב לקרסול, מהדקים את הברדס, מצמצמים לאפס את שטח העור החשוף מסביב לצוואר על ידי משיכת הרוכסן שבגב עד הזיז האחרון — עליהם להבטיח בידוד מרבי לעורם המתבגר, עור המתכסה לא פעם פצעים במעלה הגב, על עצם השכם, שם סימון למבר חושף קעקוע מאורי המשתרע על כל הכתף — והתנועה הזאת, הזרוע הנפשטת חדות, מציינת שהסשן מתחיל. Let's go! ויכול להיות שהלבבות נרגשים עכשיו, שהם מפזזים לאיטם בבית החזה, יכול להיות שהמסה והנפח שלהם גדלים ושהלמותם מתעצמת, שתי סדרות נפרדות בפעימה אחת, שתי דפיקות, תמיד זהות: אימה ותשוקה.

הם נכנסים למים. שום צעקה לא נפלטת מפיהם כשהם צוללים פנימה, מתמצקים בתוך הקרום הגמיש המשמר את חום הגוף ואת נפיצות הזינוק, הם לא מוציאים הגה, רק מעווים את פניהם בעודם חוצים את משוכת חלוקי האבן המתגלגלים, והים נפער במהרה, כי במרחק חמישה או שישה מטרים מהחוף הם כבר לא נוגעים בקרקעית, הם נעים קדימה, משתטחים על גחונם על הגלשן, זרועותיהם מפלחות את הגל בחוזקה, הם צולחים את אזור משברי הגלים ומתקדמים לעבר הים הפתוח.

כמאתיים מטרים מהחוף הים הוא מתח גלי, נפער ומתקמר, מתרומם כסדין המושלך על מזרן. סימון למבר נמס לתוך התנועה שלו, חותר לעבר ה לַיין אַפּ, אותו אזור בים שבו הגולש ממתין לגל, הוא מוודא את נוכחותם של כריס וג'ון לשמאלו, מצוֹפים שחורים קטנים שבקושי נראים לעין. המים כהים, מפוספסים, מגוידים, בגון הבדיל. עדיין שום ברק, שום הבלח, למעֵט החלקיקים הלבנים שמפדרים את פני המים כמו פתיתי סוכר, והמים קפואים, תשע או עשר מעלות לכל היותר, סימון לא יצליח לעולם לתפוס יותר משלושה־ארבעה גלים, הוא יודע זאת, הגלישה במים קרים מכלה את הגוף, בעוד שעה הוא יהיה מחוסל, עליו לברור בקפידה, לבחור את הגל המושלם, זה שפסגתו גבוהה אם כי לא מחודדת מדי, זה שסלסולו ייפתח רחב דיו שיוכל להיכנס לתוכו, ושיתמיד עד הסוף, שישמֵר עד סוף מסלולו את הכוח הנחוץ כדי להקציף על החוף.

הוא מסתובב לעבר החוף כפי שהוא תמיד אוהב לעשות בטרם ירחיק עוד: היבשה משתרעת לפניו, קליפה שחורה בתוך חזיזים כחלחלים, וזה עולם אחר, עולם שניתק ממנו עכשיו. המצוק השלוח בחיתוך דמוי חץ מראה לו את רובדי הזמן, אבל במָקום שהוא נמצא בו אין יותר זמן, אין יותר היסטוריה, רק הזרם המקרי הזה שנושא אותו עמו ומסחרר אותו. מבטו משתהה על הטנדר המאופר כ וואן קליפורני אשר חונה במגרש ליד החוף, מזהה את החיפוי המכוסה מדבקות שנאספו ברְבות הסֶשֶנים, הוא מכיר את השמות המצופפים יחד, Rip Curl, Oxbow, Quiksilver, O'Neill, Billabong, ציור קיר פסיכדלי המערבב בתוך אותה קלחת הֶזיונית אלופי גלישה וכוכבי רוק, כולם מלווים במספר מכובד של בחורות מקומרות גֵו בביקיני זעירים ושיער של בתולות ים, ה וואן הזה שהוא יצירתם המשותפת והפרוזדור אל הגל, ואז הוא עוקב אחר פנסיה האחוריים של מכונית המעפילה על הרמה ונבלעת בפנים הארץ, צדודיתה של ז'ולייט הישֵנה מצטיירת, היא שוכבת מכורבלת בשמיכת הפּוּך הילדותית שלה, מרדנותה ניכרת אפילו בשנתה, ולפתע הוא מבצע היפוך, מפנה את גבו אל היבשה, נעקר ממנה, ניתור, עוד כמה עשרות מטרים והוא מפסיק לחתור.

הזרועות נחות אך הרגליים מכוונות, כפות הידיים לופתות את שולי הגלשן ופלג הגוף העליון מורם מעט, הסנטר זקור, סימון למבר צף. הוא ממתין. הכול זורם סביבו, נתחים שלמים של ים ושמים מגיחים ונעלמים עם כל מערבולת של פני המים האיטיים, הכבדים, העציים, עיסת בזלת. השחר שורט וצורב את פניו ועורו נמתח, ריסיו מתקשחים כחוטי ויניל, העדשות מאחורי אישוניו מתכסות כפור כאילו נשכחו במעמקי מקפיא, ולבו מתחיל להאט, מגיב לקור. ואז הוא רואה אותו, הוא רואה אותו מתקרב, מוצק ואחיד, הגל, ההבטחה, והוא ממקם את עצמו בכוחו של אינסטינקט כך שימצא את הכניסה ויחדור לתוכו, שיחליק לתוכו כמו שודד המתגנב לתוך כספת כדי לבזוז את אוצרה — אותו ברדס, אותה תנועה דייקנית עד כדי מילימטר — כדי להיבלע בתוכו, בתוך אותו פיתול של החומר שבו הקרביים מתגלים כגדולים ועמוקים אף יותר מהחוץ, הוא כאן, כשלושים מטרים ממנו, מתקרב במהירות קבועה, ובבת־אחת, כל כוחו מופנה אל אמות ידיו, מזנק סימון וחותר במלוא העוצמה שהוא מסוגל לה כדי לתפוס את הגל במהירות, כדי להילכד בשיפוע שלו, ועכשיו זה ה טֵייק אוֹף, שלב שאורכו שבריר שנייה כשהעולם כולו מתרכז ומסתער, הבזק חולף שבו עליך לשאוף אוויר מלוא הריאות, לכלוא את הנשימה ולאסוף את הגוף לכלל פעולה אחת, לתת לו את הדחיפה האנכית שתזקוף אותו על הגלשן, כפות הרגליים מרוחקות זו מזו, השמאלית לפנים, עמידת רגולר, הרגליים כפופות והגב שטוח כמעט במקביל לגלשן, זרועות פשוטות המאזנות את המערך כולו, והרגע הזה הוא בלי ספק האהוב ביותר על סימון, זה שמאפשר לו לתפוס את מפץ חייו בהבלח אחד, להתפייס עם היסודות, להתמזג בתוך החי, וכאשר הוא נעמד על הגלשן — ברגע זה נמדד הגובה מהפסגה לנקודת השפל ביותר ממטר וחצי — הוא מותח את החלל, מאריך את הזמן, ועד קצה המסלול, סוחט את האנרגיה מכל אטום בים. הוא נעשה נחשול, הוא נעשה גל.

הוא פולט שאגה כשהוא רוכב על הגל הראשון הזה ולמשך זמן־מה נוגע במצב של חסד — זו סחרחרת אנכית, הוא בגובה העולם, וכמו ממשיך שלו, אחד עם הזרם שלו — המרחב פולש לתוכו, מוחץ אותו ובד בבד משחרר אותו, מרווה את סיבי שריריו, את הסימפונות, מחמצן את דמו; הגל נפרש על ציר זמן מטושטש, איטי או מהיר קשה לומר, הוא מותח כל שנייה עד שהיא מסיימת באפיסת כוחות, גוש אורגני חסר משמעות, וזה לא ייאמן אבל אחרי שהתעמרו בו חלוקי האבן בשצף־קצף הסופי, סימון למבר מסתובב ומיד יוצא שוב, בלי לגעת בקרקעית, בלי להתעכב ולו להרף עין על הצורות החטופות שנתוות בקצף כשהים נתקל ביבשה, עימות חזיתי, הוא חוזר אל הים הפתוח, חותר ביתר שאת, מסתער על אותו סף שבו הכול מתחיל, נקודת הזינוק של הכול, הוא מצטרף אל צמד רעיו שעוד רגע יפלטו אותה שאגה בירידה, ומערכת הגלים העומדת לכסות עליהם מן האופק סוחטת את גופם, אינה נותנת להם כל הפוגה.

אף גולש לא חבר אליהם, איש לא התקרב אל המעקה כדי להסתכל בהם גולשים, גם לא ראה אותם יוצאים מהמים כעבור שעה, רצוצים, חרוכים, בברכיים פקות, מתנודדים בעודם חוצים את החוף בדרכם חזרה למגרש החניה ופותחים את הטנדר, איש לא ראה את כפות הרגליים והידיים הכחולות במידה שווה, פצועות, סגלגלות עד מתחת לציפורניים, ולא את הקשׂקשׂת שפצעה כעת את פניהם, את הסדקים בזוויות השפתיים כששיניהם נוקשות טק־טק־טק, רעד בלתי פוסק של הלסתות החופף לרעד הבלתי נשלט של הגוף; איש לא ראה דבר, וכאשר התלבשו, תחתוני צמר מתחת למכנסיים, שכבות של סוודרים וכפפות עור, איש לא ראה אותם מגרדים זה לזה את הגב בלי שיהיה בכוחם לומר דבר מלבד אלוהים אדירים, איזה טירוף, בעוד שהשתוקקו כל כך לדבר, לתאר את הרכיבה, לכתוב את אגדת הסשן, וכך, רועדים ומצומררים הם נסגרים בתוך הטנדר, כריס אוזר כוחות ומפעיל בלא שהות את המנוע, הוא מתניע והם מסתלקים מן המקום.