הבהרה
המשורר אַלבָארוֹ פָּאשֶׁקוּ, העורך שלי ב"אַרטֶנוֹבָה", הזמין ממני שלושה סיפורים אשר, כך אמר, קרו באמת. העובדות היו בידי, חָסַר הדמיון. והנושא היה מסוכן. עניתי לו שאיני יודעת לכתוב סיפורים בהזמנה. אבל - בעוד הוא מדבר אתי בטלפון - כבר הרגשתי איך נולדת בי ההשראה. שיחת הטלפון היתה ביום שישי. התחלתי בשבת. בראשון בבוקר היו שלושה סיפורים מוכנים: "מיס אֶלְגְרֵיב", "הגוף" ו"דרך הייסורים". אני־עצמי נדהמתי. כל הסיפורים בספר הזה נושכים. ומי שסבלה הכי הרבה הייתי אני. המציאות היכתה אותי בהלם. אם יש אי־צניעות בסיפורים האלה, לא בי האשמה. מיותר לומר שהסיפורים לא קרו לי, למשפחתי או לחברַי. איך אני יודעת? אני יודעת. אמנים יודעים דברים. אני רק רוצה לציין שאיני כותבת בשביל כסף אלא מתוך דחף. יסקלו אותי באבנים. לא חשוב. אני לא משחקת משחקים, אני אשה רצינית. יותר מכל התייחסתי לכך כאתגר.
היום הוא השנים־עשר במאי, יום האם. ביום כזה, מטופש לכתוב סיפורים שאתבייש שילדַי יקראו. לכן אמרתי לעורך: אפרסם רק תחת שם בדוי. כבר אפילו בחרתי לי שם נחמד: קלאודיו לֶמוֹס. אבל הוא סירב. אמר שצריכה להיות לי חירות לכתוב כל מה שאני רוצה. נכנעתי. מה יכולתי לעשות? חוץ מאשר להיות הקורבן של עצמי. אני רק מבקשת מאלוהים שאף־אחד לא יזמין ממני יותר כלום. כי דומה שאני עוד עלולה לציית במרדנות, אני הבלתי־חופשייה.
מישהו קרא את הסיפורים הללו שלי ואמר שהם לא ספרות, הם זבל. אני מסכימה. אבל לַכֹּל זמן. יש גם עת לזבל. הספר הזה מעט עצוב כי גיליתי, כמו ילדה מטופשת, שזה עולם־כלב.
בספר שלושה־עשר סיפורים. אבל יכלו להיות בו ארבעה־עשר. אני לא רוצה. כי זו תהיה מעילה באמונו של איש פשוט שסיפר לי על חייו. הוא עגלון בחווה. ואמר לי: כדי שלא יישפך דם, נפרדתי מאשתי, היא סטתה מהדרך, והסיטה איתה גם את בתי בת השש־עשרה. יש לו בן, בן שמונה־עשרה, שלא מוכן אפילו לשמוע את שמה של אמא שלו. וכאלה הם הדברים.
ק.ל.
נ.ב. "האיש שהופיע" ו"בינתיים" נכתבו גם הם במהלך אותו יום ראשון מקולל. היום, שלושה־עשר במאי, יום שני, יום שחרור העבדים - ולכן גם יום שחרורִי - כתבתי את "הדנובה הכחולה" ["יום אחר יום"], "שפת הפֵּ"א", ו"כיכר מַאוּאָה". "קול צעדים" נכתב כמה ימים לאחר־מכן, בחווה, בחשכה של הלילה הגדול.
ניסיתי פעם להביט ממש מקרוב בפניה של אשה - כרטיסנית בקולנוע. כדי לגלות את סוד חייה. לשווא. האחר הוא אניגמה. ועיניו עיני פסל: עיוורות.
