הז'אנרים
כל הז'אנרים

דרג ספר זה מתוך 5
6 דירוגים
3.8
ממוצע
1
0
2
0
3
1
4
5
5
0
1
גם ב - Kindle
דרך הייסורים של הגוף
33 

דרך הייסורים של הגוף


דרג ספר זה מתוך 5
6 דירוגים
3.8
ממוצע
1
0
2
0
3
1
4
5
5
0
1
33 
33 
גודל (עמ'): 104
מו"ל: הוצאת הקיבוץ המאוחד

תקציר

ליספקטור, הסופרת הברזילאית-יהודייה, היא "קוסמת שמהפנטת את הקוראים"; היא "מגדולי המספרים בכל הזמנים" - כך אִפיינו אותה המבקרים בארץ לאחר שהופיעו שניים מספריה בעברית (בספריה החדשה). והמבקרת הפמיניסטית הלן סיקסו כתבה עליה ספר שבו טענה שהיא "הסופרת הגדולה ביותר במאה העשרים", הניצבת "במדרגה אחת עם קפקא".

והנה - במאי 1974, בשיא תהילתה בברזיל, שלוש שנים לפני שכתבה על ערש דווי את הנובלה "שעת הכוכב", יצירת המופת האחרונה שלה, מפרסמת ליספקטור 13 מעֵין-סיפורים, שאת כולם כתבה לדבריה תוך ימים אחדים, לפי הזמנת העורך שלה. זה ספרון שהיא מכריזה עליו בפתחו שהוא "זבל" ולא ספרות, וכי תתבייש אם ילדיה יקראו אותו.

 

האנטי-סיפורים הפרובוקטיביים האלה קוראים תיגר על הפוריטניוּת, על התקינות הספרותית ועל התקינות הפוליטית-מגדרית כאחד. הם גם מתגרים במי שמייחסים חשיבות גדולה מדי לספרות (חשובים ממנה החיים). הספר נראה כמין פארודיה מקניטה על כתיבה פורנוגרפית מצד אחד, ועל סיפורים עשויים היטב (בנוסח "דבלינאים" של ג'ויס, או סיפורי אימה של פו) מצד אחר.

ליספקטור מתפרעת. שורת נשים, שרובן מוסרניות וחסודות, קורסות תחת הפֶּרֶץ של מיניותן המדוכאת ושל דחפיהן הבלתי נשלטים. עצמיותן מתורגמת כל כולה לדרישותיו האכזריות של הגוף, לייסורי הבשר הכָּמֵהַּ להתענג, אפילו להיאנס. "אם אטלפן אל עצמי" אומרת ליספקטור, "אשמע רק צליל עצוב של תפוס". וכשהבתולה האירית, שמרוב צניעות אינה מתקלחת עירומה, שוכבת לבסוף (לדעתה) עם חייזר, וכתוצאה מכך מחליטה להתחיל לעמוד ברחוב ולהביא אליה לחדר גברים, היא מתירה את תפארת שערה הג'ינג'י, ואז היא "דמתה ליללה".

הסיפורים הללו נבזקים בלי הרף בהבחנות ובדימויים מצמררים, הפותחים מאחורי השעשוע שבהם חלל תהודה של עצב גדול, כזה שרק סופרת כליספקטור יכולה לעצב.

המשך קריאה
  • ISBN: 31-9006142
  • גודל (עמ'): 104
  • מו"ל: הוצאת הקיבוץ המאוחד
  • יצא לאור ב-: 13/01/2016
  • שם המחבר: קלאריס ליספקטור
  • תורגם ע"י: יעל סלע-שפירו

הבהרה

המשורר אַלבָארוֹ פָּאשֶׁקוּ, העורך שלי ב"אַרטֶנוֹבָה", הזמין ממני שלושה סיפורים אשר, כך אמר, קרו באמת. העובדות היו בידי, חָסַר הדמיון. והנושא היה מסוכן. עניתי לו שאיני יודעת לכתוב סיפורים בהזמנה. אבל - בעוד הוא מדבר אתי בטלפון - כבר הרגשתי איך נולדת בי ההשראה. שיחת הטלפון היתה ביום שישי. התחלתי בשבת. בראשון בבוקר היו שלושה סיפורים מוכנים: "מיס אֶלְגְרֵיב", "הגוף" ו"דרך הייסורים". אני־עצמי נדהמתי. כל הסיפורים בספר הזה נושכים. ומי שסבלה הכי הרבה הייתי אני. המציאות היכתה אותי בהלם. אם יש אי־צניעות בסיפורים האלה, לא בי האשמה. מיותר לומר שהסיפורים לא קרו לי, למשפחתי או לחברַי. איך אני יודעת? אני יודעת. אמנים יודעים דברים. אני רק רוצה לציין שאיני כותבת בשביל כסף אלא מתוך דחף. יסקלו אותי באבנים. לא חשוב. אני לא משחקת משחקים, אני אשה רצינית. יותר מכל התייחסתי לכך כאתגר.

היום הוא השנים־עשר במאי, יום האם. ביום כזה, מטופש לכתוב סיפורים שאתבייש שילדַי יקראו. לכן אמרתי לעורך: אפרסם רק תחת שם בדוי. כבר אפילו בחרתי לי שם נחמד: קלאודיו לֶמוֹס. אבל הוא סירב. אמר שצריכה להיות לי חירות לכתוב כל מה שאני רוצה. נכנעתי. מה יכולתי לעשות? חוץ מאשר להיות הקורבן של עצמי. אני רק מבקשת מאלוהים שאף־אחד לא יזמין ממני יותר כלום. כי דומה שאני עוד עלולה לציית במרדנות, אני הבלתי־חופשייה.

מישהו קרא את הסיפורים הללו שלי ואמר שהם לא ספרות, הם זבל. אני מסכימה. אבל לַכֹּל זמן. יש גם עת לזבל. הספר הזה מעט עצוב כי גיליתי, כמו ילדה מטופשת, שזה עולם־כלב.

בספר שלושה־עשר סיפורים. אבל יכלו להיות בו ארבעה־עשר. אני לא רוצה. כי זו תהיה מעילה באמונו של איש פשוט שסיפר לי על חייו. הוא עגלון בחווה. ואמר לי: כדי שלא יישפך דם, נפרדתי מאשתי, היא סטתה מהדרך, והסיטה איתה גם את בתי בת השש־עשרה. יש לו בן, בן שמונה־עשרה, שלא מוכן אפילו לשמוע את שמה של אמא שלו. וכאלה הם הדברים.

ק.ל.

נ.ב. "האיש שהופיע" ו"בינתיים" נכתבו גם הם במהלך אותו יום ראשון מקולל. היום, שלושה־עשר במאי, יום שני, יום שחרור העבדים - ולכן גם יום שחרורִי - כתבתי את "הדנובה הכחולה" ["יום אחר יום"], "שפת הפֵּ"א", ו"כיכר מַאוּאָה". "קול צעדים" נכתב כמה ימים לאחר־מכן, בחווה, בחשכה של הלילה הגדול.

ניסיתי פעם להביט ממש מקרוב בפניה של אשה - כרטיסנית בקולנוע. כדי לגלות את סוד חייה. לשווא. האחר הוא אניגמה. ועיניו עיני פסל: עיוורות.