הז'אנרים
כל הז'אנרים

דרג ספר זה מתוך 5
1 דירוגים
4
ממוצע
1
0
2
0
3
0
4
1
5
0
2
דייגי האשליות מסיפְנוֹס
35 

דייגי האשליות מסיפְנוֹס


דרג ספר זה מתוך 5
1 דירוגים
4
ממוצע
1
0
2
0
3
0
4
1
5
0
2
35 
35 
מו"ל: צבעונים הוצאה לאור

תקציר

היציבות החברתית בנויה על סודות, שתיקות ומוסכמות. לכל אדם יש סוד שידוע רק לו, לכרית ולאלוהים. "דייגי האשליות מסיפְנוֹס" הוא רומן אותנטי, סוחף, גדוש באירועים, רווי הסתרות וגילויים, נוגע בנשמת הקורא ומפגיש אותו עם הפסיפס האנושי, התרבותי וההיסטורי של יוון.

סיפור העלילה מתרחש באתונה של שנות השמונים. מקיס, יהודי יווני, וזואי, נוצרייה אורתודוכסית מאתונה, נפגשים בטיסה מאמסטרדם, מתאהבים באהבה שאינה יודעת גבולות ומחליטים להינשא. הוריה של זואי, נוצרים בעלי דעות אנטישמיות, מתנגדים בחריפות לנישואי בתם עם הצעיר היהודי ומפעילים כל כוח אפשרי כדי להכשיל את אהבתם.

 

אף על פי כן זואי ומקיס מתחתנים ואף עורכים התערבות עם המוזמנים לחתונה שאהבתם תתמיד ותנצח. הגורל מזמן לזוג הטרי שרשרת אירועים מפתיעים המאפילה על הקשר הזוגי ומובילה אותו למחוזות רחוקים ובלתי צפויים, עד שזואי מגלה סוד גדול ומאיים, שמתחיל באתונה, מתגלגל לטורקיה ומגיע לסלוניקי.

זהו סיפור אמיתי, בשל ומתובל בהרבה חוכמת חיים, סיפור אהבה תמים שאיבד שליטה בדרכיו הנפתלות של הגורל, סיפור מאלף שמציג דילמות מוסריות ואנושיות ומותיר את הקורא אחוז מחשבות ותהיות.

המחבר, ד"ר מקס בן שטרית, שהה שנים רבות בשליחות ממלכתית ביוון, שנים שבמהלכן נחשף לפסיפס המורכב והעדין של החברה היוונית על צורותיה ועל סודותיה. זהו רומן הביכורים שלו, והוא כתוב בסגנון יחיד ומיוחד.            

המשך קריאה
  • ISBN: 1978-965-571-070-02
  • מו"ל: צבעונים הוצאה לאור
  • יצא לאור ב-: 27/09/2012
  • שם המחבר: מקס בן שטרית
  • זמין להשאלה: כן

פתיח

הכרוז בטרמינל שלוש של נתב"ג ביקש מהנוסעים האחרונים, שמעון ושלומית, להגיע מידית לשער היציאה של המטוס. זו הייתה הפעם השלישית שהוא קורא לאותם אנשים.

לאחר עיכוב נוסף, הגיעו הזוג בהליכה נינוחה. תשובתם לכל מי שהעז להעיר להם על איחורם החצוף הייתה: "המוכרים האלה בדיוטי פרי, שיגעו אותנו! בסוף הצלחנו לשכנע אותם שממש לא זול פה." או: "מה הלחץ? ריו לא תברח לשום מקום? טרנקילו אמיגוס."

בסופו של דבר, הטיסה לריוּ דה ז'ניירוּ, ברזיל, יצאה בעיכוב של כמעט חצי שעה.

אחד הנוסעים, חנוט בחליפה וחנוק בעניבה, רטן בקול: "ככה זה במדינה הזאת. שנים, שנים שאני טס לריו מאירופה, ודבר כזה עוד לא ראיתי." הנוסעת שישבה לידו השיבה: "תראה, אדוני, הכול עניין של חינוך. וכנראה ההורים פה נכשלו כישלון חרוץ. אממה, אם הייתה ענישה, לא היינו צריכים לבזבז את הזמן שלנו. ככה זה, כשאין הרתעה כל אחד עושה מה שבראש שלו."

שתי דיילות, מאופרות בקפידה, פצחו במופע הפנטומימה שלהן, בזמן שהנוסעים סידרו לעצמם את סביבת הישיבה לקראת הטיסה הארוכה.

הקברניט, בקול מתכתי ומנומס, הודה לנוסעים שבחרו לטוס דווקא בחברת "תל-גד", ומסר פרטים טכניים על הטיסה הצפויה.

כעבור חצי שעה מההמראה החלו הדיילות להגיש אוכל ושתייה, ולאחר שעה ארוכה ומעצבנת במיוחד, פינו את שאריות המזון.

כמו בכל טיסה.

כעת נשאר רק להתרווח בכיסא ולקרוא ספר טוב. או לשאול את הנוסע בכיסא ליד מאיפה הוא בארץ, מה עשה בצבא והאם הוא מכיר את מוישל'ה. או לצפות בסרט שנבחר להקרנה מטעמים מסחריים. או לנסות להירדם. מבט קצר על יושבי המטוס גילה שרובם בחרו לשלוף את הטלפונים הניידים. מעניין, מה עשינו לפני מספר שנים, טרום המצאת הטלפונים החכמים? במה מילאנו את הזמן שאנו ממלאים כעת בדגדוג המסך הקטן?

אחד הנוסעים נזכר בקול בלילה שהוא ואשתו שקעו אל תוך הנייד שלהם – עד אור הבוקר, והחל נואם לנוסעת שישבה לימינו: "ואז זה הכה בי, אני מכור, משועבד וזה חזק ממני. כבר כמה ימים שהמטען של הסמארט שלי מקרטע, וזה אומר שבאזור השעה שתיים אני מקבל התראה שסוף העולם מתקרב – יש לי עוד עשרים אחוזים. בשעה שלוש זו כבר גסיסה, אחרי כמה דקות – המסך משחיר והעסק נגמר. ואז גיליתי עולם חדש. מוזר. עולם שבו אין כל רבע שעה איתות מ'וואלה', 'דה-מרקר' או 'ספורט5'. עולם בלי אפשרות לענות להודעות בוואטסאפ, בלי לעלות פוסט לפייסבוק, בלי לבדוק מיילים. אפילו בלי להתקשר להודיע על איחור בגלל הפקקים. שקט משונה כזה והמון זמן שהתפנה. פתאום יש לי זמן לבלות עם הילדים, וזמן להיות עם עצמי. זה היה מוזר, הרגשתי מוזר, כולם סביבי שקועים בטלפון ורק אני מתבונן מהצד. ואז הפנמתי – החבר הכי קרוב של האדם המודרני הוא הטלפון הנייד."

הנוסעת הנהנה בנימוס, והנוסע, שנראה כי יחד עם תנועת כנפי המטוס גם זרם מחשבתו נסק, המשיך לפרוש את משנתו:

"הטלפון שלי הוא החבר שאני מביא אתי לכל מקום: לכל דיון, לכל הרצאה, לכל סמינר ולכל כנס. וכשקצת משעמם – אני שולף אותו ומאבד קשר עם המרצה, מביך את המנהל – שגם הוא מעיין בנייד או בלפטופ. וואלה, כבר קשה לעניין אותי באופן רצוף. איבדתי את היכולת להקשבה ממושכת. כמו כל האנשים שאני מכיר, סף הריכוז שלי הוא אפסי או לא קיים. ואני לא באמת נאמן לחבר הזה, הטלפון הנייד. הלוא אם יקרה לו משהו תוך יום יהיה לי אחר, חדש. טוב יותר. עם פונקציות רבות יותר, שטח זיכרון גדול יותר, ופחות זמן עבורי לחיות באמת. מסכי מגע החליפו את המגע האנושי. יש לי המון חברים, בפייס, שחלקם כבר התעלו לדרגת חברי וואטסאפ, אבל מעולם לא נפגשנו. ואני חושב על המילואים האחרונים שלי, שאפילו את החוויה של שיחה טובה ועמוקה אל תוך הלילה עם חברים של עשרים שנה – הסמארט הצליח להרוס. כי כשאנחנו חסרי ריגוש למשך יותר מחצי דקה, או כשהשיחה דועכת, אנחנו כבר לא מנסים לאתגר את עצמנו ומיד שולפים את הנייד וצוללים. העולם הווירטואלי תמיד מעניין.

"אני חושב על הילדים שלנו, שנולדו לתוך העולם הזה. אצלם השריר האחראי לקיום שיחה ואינטראקציה בינאישית בכלל לא מפותח.

"ורק כדי למנוע ספק, אני לא בא בקטע של תלונה, או של 'אוי-אוי-אוי לאן הגענו.' אני גם לא מתגעגע לימים עברו, ברור שהסמארט עושה לנו בהמון מובנים חיים טובים וקלים.

"סתם, תוהה על העולם שבו אנו חיים ולאן כל זה מוביל אותנו, את מבינה?"

שאלתו נותרה תלויה באוויר. הנוסעת שקעה בנמנום טיסות והטלפון הנייד שהחזיקה נשמט על חזהּ.

הכול נראה שגרתי בטיסה הלילית לריו, א' במרחשוון.

1. ההודעה

08:00

 

מחוגי השעון הורו על השעה שתיים לפנות בוקר, כאשר חבטה חזקה העירה את מרבית הנוסעים בטיסה.

לאחר שהצליח לייצב את המטוס, מסר הקברניט הודעה לקונית:

"נוסעים יקרים, זה עתה ניתק מיכל הדלק של המטוס. אוכל לנווט אותנו אל היעד בשלום. אך כדי שזה יקרה עלינו להיפטר מעשרים נוסעים. אחרת, כולנו נתרסק.1 יש לכם שמונה שעות להגיע להחלטה מה עושים וממי נפטרים, אם בכלל. אעדכן אתכם מפעם לפעם בזמן שנותר. נסו להישאר רגועים: כרגע הסיכוי שלכם להישאר בחיים הוא שמונים אחוזים."

הקברניט חזר על ההודעה באנגלית.

הס הושלך במטוס.

קול בכיו המקוטע של תינוק נשמע היטב בחלל הצר. תדהמה אחזה בכול. דקת דומייה לפני הסערה הגדולה.


1 לצורך הסיפור נניח כי אין מטען עודף נוסף על המטוס (אחרת, ניתן היה להיפטר ממנו לפני שנפטרים מנוסעים); אין משמעות למשקל גופם של הנוסעים; ואין יתרון מבחינת זמן השהות באוויר לכך שייפטרו מנוסעים כעבור זמן קצר יותר.