הז'אנרים
כל הז'אנרים

דרג ספר זה מתוך 5
1 דירוגים
5
ממוצע
1
0
2
0
3
0
4
0
5
1
2
דוח מן הפנים
37 

דוח מן הפנים


דרג ספר זה מתוך 5
1 דירוגים
5
ממוצע
1
0
2
0
3
0
4
0
5
1
2
37 
37 
גודל (עמ'): 244
מו"ל: עם עובד

תקציר

"בראשית היה הכל חי. העצמים הכי קטנים ניחנו בלבבות פועמים ואפילו לעננים היו שמות [...] טלפונים ותיוֹנים היו דודנים, עיניים ומשקפיים היו אחים".

 

לאחר שבממואר "יומן חורף" תיעד פול אוסטר את חייו מנקודת הראות של הגוף, הוא ממשיך עכשיו ומביא דוח זה על התפתחות חייו הפנימיים. בסגנונו הישיר והאלגנטי הוא נותן תחילה ביטוי להשקפתו הילדותית, שראתה חיים מפעמים בכל חפץ, ומשם ממשיך לתיאור מודעותו הגוברת למציאות, ובין השאר לעוולות הקיימות בחיים האמריקאיים. כך נפרש לעיני הקורא המסע האינטלקטואלי, הפוליטי והמוסרי שהביא אותו משנות ה-50 היציבות לכאורה אל שנות ה-60 הסוערות והמסעירות. והוא מוסיף למסע המילולי הזה אלבום של תצלומים הנענה לאתגר האוטוביוגרפי בדרכים אחרות.

 

"על יסוד חמשת הממוארים שלו זכאי אוסטר להכרה כאחד מגדולי הכותבים של הפרוזה האמריקאית בימינו [...] לא יהיה זה בלתי מדויק לתאר את החלק הראשון, המעניק לספר את כותרתו, כמושלם". שרה מנגוזו, מוסף הספרים של הניו יורק טיימס

 

"[אוסטר] הוא הסופר האמריקאי הבולט ביותר בדור שלאחר אַפְּדַייק ובֵּלוֹ, ולמעשה המחבר היחיד [...] הרשאי לטעון לגדולה".
הספקטייטור, לונדון

  • ISBN: 978-965-13-2556-4
  • גודל (עמ'): 244
  • מו"ל: עם עובד
  • יצא לאור ב-: 20/01/2016
  • שם המחבר: פול אוסטר
  • תורגם ע"י: אברהם יבין
  • זמין להשאלה: כן
Duch_Min_Hapnim_Getbooks-3

בראשית היה הכול חי. העצמים הכי קטנים ניחנו בלבבות פועמים ואפילו לעננים היו שמות. מספריים יכלו ללכת, טלפונים ותיוֹנים היו דודנים, עיניים ומשקפיים היו אחים. לוח השעון היה פני אדם, לכל אפון שבקערית שלך היתה אישיות משלו, והסבכה שבחזית המכונית של הוריך היתה פה מגחך עם שיניים רבות. עטים היו ספינות חלל. מטבעות היו צלחות מעופפות. ענפי העצים היו זרועות. אבנים יכלו לחשוב, ואלוהים היה בכל מקום.

לא היה כל קושי להאמין שהאיש בירח הוא אדם אמתי. ראית את פניו מביטות אליך משמי הלילה והן היו בלי כל ספק פני אדם. מה זה חשוב שלאיש הזה לא היה גוף — הוא בכל זאת היה בשבילך בן אדם, והאפשרות שאולי יש בכל זה איזו סתירה לא עלתה בדעתך אפילו פעם אחת. ובו בזמן נראתה לך אמינה בהחלט האפשרות שפרה תקפוץ מעבר לירח ושצלחת תברח עם כף.

מחשבותיך הראשונות, שיירים של חייך בתוך עצמך כילד קטן. אתה זוכר רק כמה מהן, קטעים קצרים לא קשורים זה לזה, הבזקים קצרים של הכרה שפורצים בך במפתיע ובאקראי — שמעלים אותם ריח של משהו או מגע של משהו או הצורה שנופל בה האור על משהו בכאן ובעכשיו של הבגרות. לפחות אתה חושב שאתה זוכר, אתה מאמין שאתה זוכר, אבל אולי אינך זוכר כלל, או זוכר רק זיכרון מאוחר יותר של מה שאתה חושב שחשבת בזמן הרחוק ההוא שכמעט אבוד לך עכשיו.

3 בינואר 2012, בדיוק שנה אחרי שהתחלת לחבר את ספרך האחרון, יומן החורף שלך שכתיבתו כבר הסתיימה. לכתוב על גופך, לקטלג את מגוון המהלומות והתענוגות שחווית באני הגופני שלך הוא בכלל לא כמו לחקור את דעתך כמו שאתה זוכר אותה מימי הילדות, שתהיה בלי ספק משימה קשה יותר — אולי משימה בלתי אפשרית. ואף על פי כן אתה חש חובה לנסות לעשות זאת. לא מפני שאתה סבור שאתה מושא נדיר או יוצא דופן למחקר, אלא דווקא מפני שאינך סבור כך, מפני שאתה בעיניך ככל אדם אחר, ככל בני האדם.

ההוכחה היחידה שיש לך שהזיכרונות שלך אינם מטעים מכל וכול היא העובדה שלפעמים אתה עדיין נקלע לדרכי החשיבה הישנות. שרידים שלהן שרדו והגיעו לאמצע שנות השישים לחייך, האנימיזם של שנות הילדות הראשונות לא טוהר כל כולו מנפשך, וכל קיץ, כשאתה שוכב פרקדן על הדשא, אתה מביט מעלה בעננים החולפים ורואה אותם נהפכים לפנים, לציפורים ולבעלי חיים, למדינות ולארצות ולממלכות דמיוניות. סבכות המכוניות עדיין מעלות בדעתך שיניים, ומחלץ הפקקים הוא עדיין בלרינה רוקדת. למרות העדות החיצונית, אתה עדיין מי שהיית, הגם שכבר אינך אותו האדם ממש.

כשחשבת עד להיכן תרצה להגיע עם כל זה, החלטת שלא לעבור את גבול השתים עשרה, כי אחרי שנת השתים עשרה לחייך לא היית עוד ילד, גיל ההתבגרות כבר נראה מבעד לערפל, הבהובים של בגרות כבר החלו להבהב במוחך ונהפכת לסוג של יצור השונה מהאדם הקטן שחייו היו צלילה לא פוסקת לתוך החדש, שבכל יום עשה משהו בפעם הראשונה, ואפילו דברים אחדים, או דברים רבים, וההתקדמות האטית הזאת מאי־ידיעה אל משהו שהוא פחות מאי־ידיעה היא המעסיקה אותך עכשיו. מי היית, איש קטן? איך נעשית אדם היודע לחשוב, ואם ידעת לחשוב, להיכן הוליכו אותך מחשבותיך? חפור והעלה את הסיפורים הישנים, גרד וחפש כל מה שתוכל למצוא, ואז קרב את השברים אל האור והסתכל בהם. עשה זאת. נסה לעשות זאת.

העולם היה כמובן שטוח. כשניסה מישהו להסביר לך שהארץ היא כדור, כוכב לכת החג סביב השמש עם עוד שמונה כוכבי לכת במשהו הנקרא מערכת השמש, לא הבנת מה הנער הגדול ממך אומר. אם הארץ עגולה, צריך כל מי שהוא שמתחת לקו המשווה ליפול ממנה, משום שלא ייתכן שאדם יכול לחיות את חייו כשהוא הפוך. הנער הגדול ממך ניסה להסביר לך את מושג כוח הכבידה, אבל גם זה היה למעלה מבינתך. דמיינת לך מיליוני בני אדם צונחים וראשם כלפי מטה דרך אפלת לילה אינסופי, בולע כול. אילו היתה הארץ באמת עגולה, אמרת בלבך, היה המקום הבטוח היחיד הקוטב הצפוני.

אין ספק שבהשפעת הסרטים המצוירים שאהבת לצפות בהם, חשבת שהמוט הבולט מן הקוטב הצפוני1 דומה לעמודים המפוספסים הסובבים שעמדו לפני המספרות.

את הכוכבים, לעומת זאת, לא היה אפשר להסביר. לא חורים בשמים, לא נרות, לא אורות חשמל, לא שום דבר דומה לְמה שהכרת. גודלו העצום של האוויר השחור שממעל, המרחב העצום של החלל שבינך ובין המאורות הקטנטנים האלה, היו משהו שאין שום אפשרות להבינו. נוכחויות טובות לב ויפות המרחפות בלילה, הן שם מפני שהן שם ולא משום סיבה אחרת. מעשה ידיו של אלוהים, כן, אבל מה לכל הרוחות הוא חשב לו?

נסיבות חייך בזמן ההוא היו אלה: אמריקה של אמצע המאה; אמא ואבא; תלתי־אופן, אופניים ועגלות; מקלטי רדיו וטלוויזיות שחור־לבן; מכוניות עם תיבת הילוכים ידנית; שתי דירות קטנות ואחר כך בית בפרוורים; בריאות רופפת בהתחלה, אחר כך כוח ילדותי רגיל; בית ספר ציבורי; משפחה מהמעמד הבינוני השאפתני; עיר של חמישה עשר אלף שתושביה פרוטסטנטים, קתולים ויהודים, כולם לבנים לבד ממעט שחורים, אבל שום בודהיסטים, הינדים או מוסלמים; אחות קטנה ושמונה דודנים; ספרי קומיקס; הספרים המצוירים רוּתי קזותי2 ופינקי לי3; "ראיתי את אמא מנשקת את סנטה קלאוס"; מרק קמפבּל, לחם ווֹנדר ואפונה משומרת; מכוניות משודרגות (תוספת עוצמה) וסיגריות בעשרים ושלושה סנט החפיסה; עולם קטן בתוך העולם הגדול, שהיה לך העולם כולו בימים ההם, מאחר שהעולם הגדול עוד לא היה גלוי לעין.

חמוש בקלשון רץ החוואי גריי הזועם בשדה תירס במרדף אחרי פליקס החתול. לא זה ולא זה יכולים לדבר, אבל פעולותיהם מלֻווֹת בצלילים רצופים של מוזיקה נמרצת ומהירה, וכשאתה צופה בשניהם יוצאים לעוד קרב במלחמתם שאין לה סוף, אתה משוכנע שהם אמתיים, שדמויות מצוירות ברישול אלה בשחור־לבן אינן חיות פחות ממך. הן מופיעות כל יום אחר הצהריים בתוכנית הטלוויזיה הנקראת "בידור לנוער" בהנחיית פְרֵד סיילס, המוכר לך פשוט כדוד פְרֵד, השוער כסוף השֵׂער לארץ הפלאות הזאת, ומאחר שאינך מבין כלום בהפקת סרטי אנימציה, ואפילו אינך יכול להתחיל לתפוס מהו התהליך שמאפשר לציורים לנוע, נראה לך שיש בוודאי איזה מין יקום חלופי שדמויות כמו החוואי גריי ופליקס החתול יכולות להיות קיימות בו — לא כשרבוטי עט מרקדים על פני מרקע טלוויזיה, אלא כיצורים תלת־ממדיים ממש גדולים כאנשים בוגרים. ההיגיון דורש שיהיו גדולים מפני שהאנשים המופיעים בטלוויזיה גדולים יותר תמיד מדמויותיהם על המרקע, וכן דורש ההיגיון שיהיו שייכים ליקום חלופי מאחר שהיקום שאתה חי בו אינו מאוכלס בדמויות מצוירות, אף שהיית רוצה מאוד שכך יהיה. יום אחד, ואתה אז בן חמש, מודיעה אמך שתיקח אותך ואת חברך בילי לאולפן בניוארק, שמשם משודרת התוכנית ״בידור לנוער״. אתה תראה את הדוד פרד בכבודו ובעצמו, כך היא אומרת לך, ותהיה חלק מהמופע. כל זה מרגש אותך, מרגש אותך בלי גבול, אבל מרגשת אף יותר המחשבה שסוף־סוף, לאחר שבועות של השערות, תוכל לראות בעיניך את החוואי גריי ואת פליקס החתול. סוף כל סוף תגלה איך הם נראים באמת. בעיני רוחך אתה רואה את העלילה מתרחשת על בימה ענקית, בימה גדולה כמו מגרש כדורגל, כשהחוואי הזקן הכעסן והחתול השחור הערמומי רודפים זה אחרי זה הנה והנה באחת התגרות המתמשכות שלהם. ואולם ביום שנקבע לא קורה שום דבר כמו שחשבת שיקרה. האולפן קטן, לדוד פרד איפור על פניו, ולאחר שנותנים לך שקית של סוכריות מנתה לארוח לך לחברה בזמן ההופעה, אתה מתיישב ביציע הצופים עם בילי ויתר הילדים. אתה מביט למטה אל מה שצריכה להיות בימה, אבל לאמתו של דבר זו רק רצפת הבטון של האולפן, ומה שאתה רואה שם הוא מקלט טלוויזיה. אפילו לא מקלט טלוויזיה מיוחד, אלא מקלט לא גדול יותר ולא קטן יותר מזה שיש לך בבית. לחוואי ולחתול אין זכר. לאחר שהדוד פרד מברך את הצופים, הוא מציג את הסרט הראשון. הטלוויזיה נדלקת והחוואי גריי ופליקס החתול מופיעים, מקפצים לכאן ולכאן כמו שקיפצו תמיד, עדיין לכודים בתוך התיבה, עדיין קטנים כשהיו. אתה מבולבל לגמרי. איזו טעות טעית? אתה שואל את עצמך. איפה השתבש מהלך המחשבה שלך? המציאותי שונה שינוי מנוגד כל כך מהמדומיין עד שאינך יכול שלא לחוש שעשו לך תרגיל נבזי. המום מאכזבה, אתה בקושי יכול להכריח את עצמך לצפות בהצגה. אחר כך, כשאתה חוזר אל המכונית עם בילי ועם אמך, אתה משליך בסלידה את הסוכריות.

עשב ועצים, חרקים וציפורים, בעלי חיים קטנים, וקולות בעלי החיים האלה כשגופיהם הלא נראים עברו נחבטים בסבכי השיחים שמסביב. היית בן חמש וחצי כשעזבו הוריך את דירת הגן הדחוסה ביוּניוֹן והשתכנו בבית הלבן הישן בארווינג אווניו בסאוּת' אוֹרנג'. לא בית גדול, אבל הבית הראשון שגרו בו הוריך מימיהם, שנעשה גם הבית הראשון שלך, ואף שפנימו לא היה מרווח, נראתה לך החצר שמאחורי הבית ענקית, כי לאמתו של דבר היתה שתי חצרות, הראשונה חלקת דשא קטנה ממש מאחורי הבית, גובלת בגינת הפרחים הסהרונית של אמך, ומפני שמוסך עץ לבן עמד היישר מעבר לפרחים, מחלק את הנכס לחלקות נפרדות, היתה חצר שנייה מאחוריה, החצר האחורית שמאחור, שהיתה מגודלת פרא וגדולה יותר מהחצר האחורית שמלפנים, תחום מבודד שערכת בו את חקירותיך הכי נלהבות בעולם החי והצומח שבממלכתך החדשה. הסימן היחיד למציאותו של אדם שם היתה גינת הירק של אביך, שהיתה בעיקר גינת עגבניות ונשתלה זמן לא רב אחרי שעברה משפחתך אל הבית הזה ב־1952, וכל שנה מעשרים ושש וחצי השנים שנשארו לו מחייו בילה אביך את הקיצים שלו בטיפוח עגבניות, האדומות והעגלגלות שבעגבניות ניו ג'רזי שראה אדם מימיו, סלים מלאים על גדותיהם עגבניות בכל אוגוסט, עגבניות רבות כל כך שהוא היה צריך לתת אותן במתנה לפני שיתקלקלו. הגינה של אביך משתרעת לצד המוסך בחצר האחורית שמאחור. חלקת האדמה שלו, אבל עולמך שלך — ושם גרתם עד שהיית בן שתים עשרה.

אדומי החזה, פרושים, עורבנים כחולים, זהבנים, טנגריים ארגמניים, עורבים, דרורים, גדרונים, קרדינלים, שחרורים ומדי פעם בפעם גם ציפור כחולה. הציפורים היו לך זרות לא פחות מן הכוכבים, ומאחר שביתן האמתי היה באוויר, חשת שציפורים וכוכבים הם בני משפחה אחת. הסגולה הלא מובנת של היכולת לעוף, ולא כל שכן שלל הצבעים הבהירים והעמומים, היו נושאים ראויים לעיון ולהסתכלות, אבל מה שסקרן אותך בהן יותר מכול היה הקולות שהשמיעו, לשון שונה שמדבר כל סוג של ציפורים, שירים מתנגנים או צעקות צרודות צורמניות. וכבר אז היית משוכנע שהן מדברות זו אל זו, שהקולות האלה הם מילים הנאמרות בלשון ציפורים מיוחדת, וכשם שיש בני אנוש בצבעים שונים שמדברים מספר אינסופי של לשונות, כך גם אצל היצורים המעופפים שלפעמים מקפצים להם על הדשא בחצר האחורית שלכם, כל אדום החזה מדבר אל אחיו אדומי החזה בלשון שיש לה אוצר המילים וכללי הדקדוק שלה, המובנת להם כמו שהאנגלית מובנת לך.

בקיץ: לחצות עלה עשב ולשרוק דרכו; לתפוס גחליליות בלילה ולהתהלך ובידך צנצנת הקסמים הזוהרת שלך. בסתיו: לתחוב את התרמילים שנשרו מעצי האדר לתוך אפך; לאסוף בלוטים מן הקרקע ולהטיל אותם רחוק ככל שיכולת — עמוק לתוך השיחים ונעלמים מן העין. הבלוטים היו מעדנים שהסנאים חמדו אותם, ומאחר שהסנאים היו בעלי החיים הכי נערצים עליך — זריזותם! ניתוריהם הנועזים דרך ענפי האלונים שמעל לראשך! — צפית בהם בקפידה כשחפרו בקרקע בורות קטנים וטמנו בהם בלוטים. אמך אמרה לך שהם שומרים את הבלוטים לחודשי המחסור של החורף, אבל האמת היא שמעולם לא ראית סנאי חופר ומוציא לו בלוט בחורף. הסקת שהם חופרים בורות רק לשם ההנאה שבחפירה, שהם להוטים לחפור ואינם יכולים להתאפק.

עד שהיית בן חמש, שש, ואולי אפילו שבע, חשבת שהמילים human being [בן אנוש] נהגות human bean [בן אפון]. נראה לך מפליא שהאנושות מיוצגת על ידי ירק רגיל וקטן כזה, אבל איכשהו, מעוות את מחשבותיך כדי שיתאימו לאי־ההבנה הזאת, החלטת שעצם קטנותו של האפון הוא שעושה אותו בעל חשיבות, שכולנו ראשיתנו ברחם של אמנו, לא גדולים יותר מאפון, ולכן האפון הוא הסמל הכי אמתי והכי חזק של החיים עצמם.

אלוהים, שהיה בכל מקום ומלך בכול, לא היה כוח של טוב או אהבה אלא של פחד. אלוהים היה אָשָם. אלוהים היה המפקד של משטרת הנפש השמימית, הלא נראה, אדיר כוח שיכול לפלוש לראשך ולהאזין למחשבותיך, שיכול לשמוע אותך מדבר אל עצמך ולתרגם את השתיקה למילים. אלוהים משגיח כל הזמן, מקשיב כל הזמן, ולכן היה עליך להתנהג הכי יפה כל הזמן. אם לא, ירדו עליך במלוא עוצמתם עונשים נוראים, עינויים שלא יתוארו, כליאה בצינוקים הכי אפלים, נדון להתקיים על לחם ומים עד סוף ימיך. כשהגעת לגיל בית הספר התברר לך שכל מעשה של מרי ידוכא. ראית את חבריך חותרים תחת החוקים ברוב תחבלנות ופיקחות, ממציאים צורות חדשות וכל הזמן ערמומיות יותר ויותר של התפרעות מאחורי גבי מוריהם ושוב ושוב לא נענשים על כך, בשעה שאתה, בכל פעם שאתה נענה לאיזה פיתוי ומשתתף בתעלולים האלה, נתפס ונענש תמיד. בלי יוצא מהכלל. לא שום כישרון למעשי קונדס, אבוי, וכשדמיינת לך את אלוהיך הזועם לועג לך בפרץ של צחוק מלא בוז, הבנת שאתה חייב להיות טוב — וָלא...

בן שש. עומד בחדרך בבוקר שבת אחת, זה עתה התלבשת וקשרת את שרוכי נעליך (כבר ילד גדול כל כך, ילד כשיר כל כך), מוכן ומזומן לפעול, עומד לרדת במדרגות ולהתחיל את יומך, וכשעמדת שם באור של ראשית הבוקר האביבי, הוצפת בתחושת אושר, תחושה אקסטטית, לא מרוסנת, של רווחה ושמחה, וכעבור רגע אמרת לעצמך: אין דבר טוב יותר מלהיות בן שש, שש הוא הגיל שאין טוב ממנו להיות בו. אתה זוכר שחשבת זאת בבהירות לא פחות ממה שאתה זוכר מה שעשית לפני שלוש שניות, וזה עדיין זוהר בתוכך חמישים ותשע שנים לאחר הבוקר ההוא, ברור לא פחות, בהיר כמו כל אחד מאלפי או מיליוני או עשרות מיליוני הזיכרונות שהצלחת לשמור בך. מה הדבר שגרם הרגשה מדבירה כל כך? אין לדעת, אבל נראה לך שיש לזה איזה קשר להולדת המודעות העצמית, הדבר הזה הקורה לילדים בגיל שש בערך, כשהקול הפנימי מתעורר ואתה כבר יכול לחשוב מחשבה ולומר לעצמך שאתה חושב את המחשבה הזאת. אז נוסף לחיינו ממד חדש, כי זה הרגע שאנחנו רוכשים לנו את היכולת לספר לנו את הסיפורים שלנו, להתחיל את הנרטיב הלא נפסק הנמשך עד יום מותנו. עד לבוקר ההוא רק היית קיים. עכשיו ידעת שאתה קיים. יכולת לחשוב על היותך חי, וכשיכולת לעשות זאת, יכולת ליהנות הנאה מלאה מן העובדה שאתה קיים, זאת אומרת יכולת לומר לעצמך כמה טוב להיות חי.

1953. עדיין בן שש, ימים אחדים או שבועות אחדים לאחר ההארה הנשגבת ההיא, עוד מפנה בהתקדמות הפנימית שלך, שבמקרה אירע באולם קולנוע אי־שם בניו ג'רזי. לפני כן היית בקולנוע רק פעמיים או שלוש, בכל פעם בסרט מצויר לילדים ("פינוקיו" או "סינדרלה" עולים על הדעת), אבל סרטים ובהם בני אדם אמתיים יכולת לראות רק בטלוויזיה, בעיקר מערבונים דלי תקציב משנות השלושים והארבעים. הופָּלוֹנג קסידי,4 גבי הייז,5 בַּסטֶר קרבּ6 ואל "פזי" סיינט ג'ון,7 סרטי פעולה ויריות מיושנים שגיבוריהם חבשו כובעים לבנים ולנבלים היו שפמים שחורים, ומכולם נהנית מאוד והאמנת להם מתוך שכנוע נלהב. ואז, באיזה יום בשנה שמלאו לך בה שש, לקח אותך מישהו לסרט שהוצג בערב — בוודאי הוריך, אף על פי שאינך זוכר שהיו שם. זאת היתה חוויית הקולנוע הראשונה שלך בסרט שלא היה הצגה יומית בשבת, לא סרט מצויר של דיסני, לא מערבון שחור־לבן עתיק — אלא סרט חדש בצבע שנעשה בשביל מבוגרים. אתה זוכר כמה עצום היה האולם המלא עד אפס מקום, כמה מפחידה היתה הישיבה בחשכה כשכבו האורות, תחושת ציפייה ואי־שקט, כאילו אתה שם ולא שם בו בזמן, לא עוד בתוך גופך שלך, כמי שנעלם מתוך עצמו כשהוא חולם. הסרט היה "מלחמת העולמות", לפי רומן של ה"ג' ולס, שהיללוהו בשעתו כיצירה פורצת דרך בתחום האפקטים המיוחדים — משוכלל יותר, משכנע יותר, מתקדם יותר מכל סרט אחר שנוצר לפניו. זאת קראת לפני כמה שנים, אבל לא ידעת כלל ב־1953. היית אז רק ילד בן שש הצופה בגדוד של אנשי מאדים פולשים לכדור הארץ, ובגדול שבין המסכים הגדולים שלפניך הצבעים נראו חיים יותר מכל הצבעים שראית עד אז, זוהרים כל כך, ברורים כל כך, חריפים כל כך עד שהכאיבו לעיניך. חלליות עגולות ממתכת נחתו מתוך שמי הלילה, אחד־אחד נפתחו המכסים של המכונות המעופפות האלה ולאט־לאט יצא משם איש מאדים, דמות שגובהה על־טבעי דמוית חרק ובעלת זרועות מקלות ואצבעות ארוכות משונות. איש המאדים נעץ את מבטו בבן כדור הארץ, מאפס עליו את עיניו הפקעתיות המגוחכות, וכעבור רגע קט הבזיק אור. כעבור עוד כמה שניות נעלם בן כדור הארץ, נמחה, איבד את ממשותו, נעשה צל על הארץ, ואחר כך נעלם גם הצל, כאילו לא היה שם האדם הזה מעולם, אף לא היה חי. מוזר שאינך זוכר שפחדת. מאובן היא כנראה המילה שמביעה הכי טוב מה שקרה לך, תחושה של יראת כבוד, כאילו הפנט אותך החיזיון למצב של התפעלות חסרת תחושה. ואז קרה משהו נורא, משהו נורא הרבה יותר ממותם או מהימחותם של החיילים שניסו להרוג את בני המאדים בכלי הנשק חסרי התועלת שלהם. אולי טעו אנשי הצבא האלה בהניחם שהפולשים באו בכוונות זדון, אולי אנשי המאדים פשוט הגנו על עצמם כמו שהיה מגן על עצמו כל יצור אחר אילו חש מותקף. על כל פנים, רצית לתת להם ליהנות מן הספק, מפני שרע היה בעיניך שבני האנוש נתנו לפחד שלהם מן הלא נודע להיהפך מהר כל כך לאלימות. ואז בא איש השלום. הוא היה אביה של הגברת המנהיגה, החברה או הרעיה הצעירה והיפהפייה של המנהיג. האב הזה היה מין כומר או כוהן, איש אלוהים, ובקול שקט ומרגיע יעץ לסובבים אותו לקרוב אל החייזרים בחביבות ובחברות, לבוא אליהם כשאהבת אלוהים בלבם. כדי להוכיח את צדקתו התחיל הכומר־האב האמיץ ללכת לעבר הספינות, בידו האחת ספר תנ"ך ובידו האחרת צלב, אומר לאנשי המאדים שלא יפחדו, שאנחנו אנשי כדור הארץ רוצים לחיות בשלום ובידידות עם כל מי שנמצא ביקום, פיו רועד מרוב רגש ועיניו מוארות בעוצם אמונתו. ואז, כשהיה קרוב כמה מטרים מהספינה, נפתח המכסה, איש מאדים דמוי מקל הופיע ועד שהספיק הכומר־האב לצעוד עוד צעד הבזיק אור ונושא דבר האלוהים נהפך לצל, ומיד אחר כך אפילו לא לצל — נהפך ללא כלום. אלוהים, החזק מכול, אבד כל כוחו. לנוכח הרשע נמצא אלוהים חסר ישע כאדם הכי חסר ישע, ואלה שהאמינו בו גורלם נחרץ. זה הלקח שלמדת בערב ההוא מ"מלחמת העולמות". זאת היתה טלטלה שאף פעם לא החלמת ממנה החלמה מלאה.

סלח לאחרים, לאחרים סלח תמיד — אבל אף פעם לא לך עצמך. אמור בבקשה ותודה. אל תניח את מרפקיך על השולחן. אל תתרברב. אף פעם אל תאמר דברים לא יפים על אדם מאחורי גבו. זכור לשים את בגדיך המלוכלכים בסל. כבה את האורות לפני שאתה יוצא מהחדר. הבט לעיני מי שאתה מדבר אתם. אל תתחצף להוריך. רחץ את ידיך בסבון ואל תשכח לנקות היטב תחת הציפורניים. אל תשקר, אל תגנוב, אל תכה את אחותך הקטנה. לחץ ידיים בחוזקה. תחזור הביתה בחמש. תצחצח שיניים לפני שאתה שוכב לישון. ומעל לכול זכור: אל תעבור תחת סולמות, חמוק מחתולים שחורים ובשום אופן אל תיתן לכפות רגליך לדרוך על הסדקים שבין מרצפות המדרכות.

הדאיגו אותך חסרי המזל, הנדכאים, העניים, ואף על פי שהיית צעיר מכדי להבין משהו בפוליטיקה ובכלכלה, לתפוס כמה מוחצים יכולים להיות כוחות הקפיטליזם כלפי מי שיש להם מעט או לא כלום, די היה שתרים את ראשך ותביט סביבך להיווכח כמה לא צודק העולם, שיש אנשים שסובלים יותר מאחרים, שהמושג "שווה" הוא לאמתו של דבר מושג יחסי. זה מן הסתם קשור איכשהו בהיותך חשוף בצעירותך למשכנות העוני של השחורים בניוארק וג'רזי סיטי, בערבי השבת שהיית הולך עם אביך לגבות את דמי השכירות של דייריו, הילד בן המעמד הבינוני שלמעטים כמוהו היתה הזדמנות להיכנס לדירותיהם של העניים והעניים המרודים, לראות ולהריח את תנאי הדלות, את הנשים העייפות וילדיהן ומתי מעט הגברים שנראו שם, ומשום שדייריו השחורים של אביך היו תמיד נלבבים עד מאוד כלפיך, תהית מדוע האנשים הטובים האלה צריכים להסתפק בכל כך מעט, כל כך הרבה פחות ממה שיש לך, אתה שכל כך נוח ונעים לך בבית שלך שבפרוורים, והם בחדריהם החשופים עם הרהיטים השבורים או כמעט בלי רהיטים בכלל. לך זאת לא היתה שאלה של גזע, על כל פנים אז, מאחר שהרגשת נינוח בין דייריו השחורים של אביך ולא שינה לך אם עורם שחור או לבן, כל זה לא היה אלא שאלה של כסף, של מחסור בכסף, של אי־מציאת עבודה שתכניס להם די כסף שיוכלו לחיות בבית כמו שלך. כעבור זמן, כשהיית קצת גדול יותר והתחלת לקרוא את ההיסטוריה האמריקנית, בפרק זמן בהיסטוריה האמריקנית שבמקרה הקביל לפריחתה של התנועה לזכויות האזרח, יכולת להבין טוב הרבה יותר את מה שראית כילד בן שש ושבע, אבל אז, בימים המעורפלים של ראשית המודעות שלך, לא הבנת כלום. החיים נדיבים כלפי חלק מן האנשים ואכזריים כלפי אחרים, ולבך כאב בגלל זה.

והיו אז גם "ילדי הודו הרעבים". זה היה לך מופשט יותר, קשה יותר לתופסו, מפני שהיה רחוק וזר יותר. ואף על פי כן השפיע השפעה עזה על דמיונך. ילדים עירומים למחצה שאין להם די אוכל, גפיים מצומקים, דקים כחלילים, יחפים, לבושי קרעים, משוטטים בערים ענקיות, צפופות, מתחננים על קרומי לחם. זה המראה שראית בכל פעם שדיברה אמך על הילדים האלה, מה שאף פעם לא קרה אלא בזמן הארוחה, מפני שזאת היתה התחבולה של כל האמהות האמריקניות בשנות החמישים למאה הקודמת, שבלי הרף הזכירו את ילדי הודו העזובים הסובלים מתת־תזונה כדי לבייש את ילדיהן שלהן שאינם אוכלים את כל מה שהניחו בצלחתם, וכמה פעם הצטערת על שאינך יכול להזמין לביתך ילד הודי שיחלוק אתך בארוחה שלך, כי לאמתו של דבר היית בילדותך אכלן בררן, בלי ספק בשל איזה ליקוי במערכת העיכול שסבלת ממנו עד גיל שלוש וחצי או ארבע, והיו מזונות מסוימים שלא יכולת לשאת, שראייתם רק היא החלתה אותך ובכל פעם שלא כילית את מה שהושם לפניך, היית חושב על הילדים והילדות ההודים ולבך נקרע מאשמה.

אינך זוכר שקראו באוזניך, גם אינך זוכר איך למדת לקרוא. לכל היותר אתה יכול להיזכר איך דיברת עם אמך על כמה מהדמויות שהתחבבו עליך, דמויות מספרים, ספרים שבוודאי קראה באוזניך, אבל אינך זוכר את עצמך אוחז בידיך את הספרים ההם, אינך זוכר אותך יושב ליד אמך או שוכב לצדה כשהיא מצביעה על האיורים וקוראת לך בקול את מילות הסיפורים. אינך מצליח לשמוע את קולה, אינך מצליח לחוש את גופה ליד גופך. אבל אם אתה מתאמץ דייך, עוצם את עיניך די זמן להכניס את עצמך למין חצי טרנס, אתה מצליח רק לסכם את הרושם שעשו עליך כמה אגדות, בייחוד הֶנזל וגרֵטל שהיתה האגדה שהפחידה אותך יותר מכל האחרות, אבל גם עוץ לי גוץ לי ופעמונית ועמן הזיכרונות העמומים של ראיית הציורים של דמבו, פו הדוב וכלב דלמטי קטן ששמו פּיבי. אבל הסיפור שמצא חן בעיניך יותר מכל השאר, הסיפור שאתה עדיין יודע פחות או יותר בעל פה, שזאת אומרת שבוודאי נקרא באוזניך הרבה עשרות פעמים, הוא פיטר ארנבון, המעשה בפיטר השובב המסכן, בנה הסורר של מרת ארנבון הזקנה, ועלילותיו הכושלות בגן הירק של מר מקגרגור. כשאתה מעלעל עכשיו בעותק של הספר, אתה נדהם להיווכח כמה הוא מוכר לך, כל פרט של כל ציור, כמעט כל מילה בטקסט, ובייחוד המילים המרתיעות של מרת ארנבון הזקנה בעמוד השני: "אתם יכולים לצאת לכם אל השדות או לטייל בשדרה, אבל לגן של מר מקגרגור אל תיכנסו — אביכם קרתה לו שם תאונה: מרת מקגרגור עשתה אותו מילוי לפשטידה." לא פלא שהסיפור היתה לו השפעה כזאת עליך. מקסים ופסטורלי אולי היה הרקע. פיטר לא יצא לאיזה מעשה משובה קל דעת של אחר הצהריים. בהתגנבו אל גנו של מר מקגרגור הוא מסכן באומץ לב את חייו, מסכן ברוב איוולת את חייו, וכשאתה בוחן את תוכן הספר עכשיו, אתה יכול לדמות לך כמה גדול היה החשש שלך לחייו של פיטר — וכמה עלצת כשהוא ניצל. זיכרון שאינו זיכרון ואף על פי כן הוא עדיין חי בזיכרונך. כשנולדה בתך לפני עשרים וארבע שנים היתה אחת המתנות שקיבלה ספל חרסינה מעוטר בשני איורים מספריה של ביאטריקס פוטר. הספל הצליח איכשהו להינצל מן הסכנות שארבו לו בינקותה ובילדותה, וכבר חמש עשרה שנים אתה שותה בו את התה שלך בבוקר. רק חודש אחד אתה לפני יום הולדתך השישים וחמישה וכל בוקר אתה שותה מספל שנועד לילדים, ספל פיטר ארנבון. אתה אומר לעצמך שאתה מעדיף את הספל הזה מכל יתר הספלים שבבית בגלל גודלו המושלם. קטן ממאג, גדול מספל התה המקובל, עם עיקול נעים לשפה למעלה שנוח לשפתיך שלך ומניח לתה לרדת בגרונך בלי להישפך. אם כן, ספל תכליתי, ספל נחוץ, ועם זאת לא תאמר את האמת אם תטען שאתה אדיש לתמונות המעטרות אותו. אתה נהנה להתחיל את יומך עם פיטר ארנבון, ידידך הוותיק משחר ילדותך, מזמן שהוא רחוק כל כך עד שאין לך זיכרונות מודעים ממנו, ואתה חי חרד מן היום שהספל יחליק בו מידך ויישבר.

בשלב מסוים בגיל ההתבגרות שלך אמרה לך אמך שיכולת לזהות את אותיות האלף־בית כשהיית בן שלוש או ארבע. אינך יודע אם הטענה הזאת אפשר להאמין לה, מאחר שאמך נטתה להגזים בכל פעם שדיברה על הישגיך כילד, והעובדה שמוקמת באמצע קבוצת הקריאה כשהתחלת ללמוד בכיתה א' כמו מעידה שלא היית מהיר להתבגר כמו שחשבה אמך. תראה איך דיק רץ, תראה איך ג'יין רצה. היית בן שש והזיכרון הכי חי מן הזמן ההוא מושיב אותך ליד מכתבה מופרדת משאר הילדים, מכתבה ליחיד באחורי החדר, שלשם הוגלית זמנית על התנהגות רעה בכיתה (שיחה עם מישהו כשהיית צריך לשבת בשקט או אחד העונשים שהוטלו עליך בגלל נטייתך לעשות מעשי קונדס), וכשישבת אל המכתבה המבודדת שלך ודפדפת בספר שנדפס כנראה בשנות העשרים למאה הקודמת (הנערים שבאיורים לבשו אברקיים), ניגשה אליך המורה שלך, אישה צעירה טובת לב בעלת זרועות עבות מנומשות ששמה מיס דורסיי או דורסי, ואולי מרת דורסיי או דורסי, והניחה את ידה על כתפך, נוגעת בך בעדינות, אפילו ברוך, מה שהפתיע אותך בתחילה אבל היה כל כך נעים, ואז נרכנה אליך ולחשה על אוזנך, אמרה לך שהיא מעודדת מהתקדמותך, שלימודיך השתפרו פלאים ולכן החליטה להעביר אותך לראש קבוצת הקריאה. נראה אפוא שנעשית תלמיד טוב יותר. הקשיים שהיו לך בשבועות הראשונים של שנת הלימודים כבר היו מאחוריך, ובכל זאת, כשאתה מאחזר את הזיכרון הברור היחיד האחר שנותר בך מן הימים ההם כשלמדת לקרוא ולכתוב, אינך יכול אלא לטלטל את ראשך במבוכה. אינך יודע אם התקרית הזאת היתה לפני או אחרי קידומך לקבוצת הקריאה הכי גבוהה, אבל אתה זוכר בבירור שבאת לבית הספר קצת באיחור בבוקר ההוא בגלל ביקור אצל רופא ושהשיעור הראשון ביום ההוא כבר החל. חמקת אל מושבך הקבוע ליד מלקולם פרנקלין, ילד גדול, מגושם, שכתפיו רחבות במידה לא רגילה, שאמרו עליו שהוא קרוב של בנג'מין פרנקלין, עובדה או בדיה שעשתה עליך תמיד רושם. מיס או מרת דורסיי־דורסי עמדה ליד הלוח בקדמת החדר, מלמדת את הכיתה איך לכתוב את האות W. כל התלמידים והתלמידות, רכונים על מכתבותיהם והעפרונות בידיהם, חיקו אותה בקפידה בכתיבת שורה של האותW . כשהבטת לשמאלך לראות איך הקרוב של בנג'מין פרנקלין מתקדם במשימה, שעשע אותך כשגילית שחברך לכיתה לא הפריד בין האותיות (W W W W) אלא חיבר את כולן יחד (WWWW). נהנית לראות כמה נועזת ומעניינת נראית האות המוארכת הזאת על הדף, ואף על פי שידעת היטב ש־W אמתית יש לה רק ארבעה קווים, החלטת בפזיזות שעדיפה בעיניך גרסתו של מלקולם, וכך, במקום לבצע את המשימה כראוי, העתקת את הדוגמה של חברך, מחבל במתכוון בתרגיל ומוכיח הוכחה ניצחת שלמרות ההתקדמות שהתקדמת, אתה עדיין מטומטם עולמי.

היתה תקופה בחייך, אולי לפני גיל שש או אחריו — הכרונולוגיה התערפלה — שבה האמנת שהאלף־בית כולל עוד שתי אותיות, שתי אותיות סודיות הידועות רק לך. L מוסבת לאחור, ו־A הפוכה.

הדבר הכי טוב בבית הספר היסודי שלמדת בו, מגן הילדים עד סוף כיתה ו', היה שאף פעם לא ניתנו לכם שיעורי בית. המנהלנים שניהלו את ועדת החינוך המקומית היו חסידיו של ג'ון דיוּאי, הפילוסוף ששינה את שיטות ההוראה האמריקניות בגישתו ההומנית הליברלית להתפתחות הילד, ואתה היית הנהנה מחוכמתו של דיואי, ילד שהרשו לו להתרוצץ חופשי מרגע שנשמע הצלצול האחרון והלימודים תמו עד למחרת, חופשי לשחק עם חבריך, חופשי ללכת הביתה ולקרוא, חופשי לא לעשות כלום. היית אסיר תודה לאדונים האלמונים האלה על שלא פגעו בילדות שלך, על שלא העמיסו עליך שיעורים לא נחוצים רק כדי להעסיק אותך, שהיו נבונים דיים להבין שילדים יכולים לקלוט רק כמות כזאת ואחר כך צריך לעזוב אותם לנפשם. הם הוכיחו שכל מה שצריך להילמד יכול להילמד בבית הספר עצמו, משום שאתה ובני כיתתך קיבלתם חינוך ראשוני טוב בשיטה הזאת, אולי לא תמיד עם המורים הכי יצירתיים שבעולם, ובכל זאת ראויים, והם החדירו לתוככם את הקריאה, הכתיבה והחשבון לצמיתות. וכשאתה חושב על שני ילדיך שלך, שגדלו בתקופה של בלבול וחרדה בכל הנוגע לעניינים פדגוגיים, אתה זוכר איך נדונו להכנת שיעורי בית מייגעים ולא נסבלים ערב־ערב, לפעמים נזקקים לעזרת הוריהם כדי לסיים את מה שהוטל עליהם, וכשראית שנה אחר שנה את גופיהם צונחים ואת עיניהם מתחילות להיעצם, ריחמת עליהם, מצטער על ששעות רבות כל כך מחייהם הצעירים מבוזבזות בגלל רעיון נפסד.