הז'אנרים
כל הז'אנרים
סדרה:‎ פלאביה דה לוס - 3

דרג ספר זה מתוך 5
7 דירוגים
4.3
ממוצע
1
1
2
0
3
0
4
1
5
5
3
דג מלוח בלי חרדל
37 

דג מלוח בלי חרדל


דרג ספר זה מתוך 5
7 דירוגים
4.3
ממוצע
1
1
2
0
3
0
4
1
5
5
3
37 
37 
סדרה:‎ פלאביה דה לוס - 3
גודל (עמ'): 326
מו"ל: מטר הוצאה לאור

תקציר

ספר חדש בכיכובה של פלביה דה לוס, הבלשית הפיקחית וקרת הרוח בת האחת-עשרה, חובבת הרעלים ופענוח מקרי הרצח הפתלתלים. כשצוענייה מגדת עתידות מגיעה לבישופס לייסי, הכפר השלו שבו גרה פלביה, היא מבקשת ממנה מיד שתנבא מה צופן לה העתיד.

למחרת השכם בבוקר הילדה הנמרצת מופתעת עד עמקי נשמתה כשהיא מגלה את הצוענייה מוכה עד זוב דם בקרון הצוענים שלה. האם הייתה זו פעולת נקמה שביצעו תושבי הכפר, המשוכנעים כי הצוענייה חטפה לפני שנים תינוקת מקומית?

הרמזים נערמים לרגליה ומסיחים את דעתה של פלביה, הנאלצת לרחרח ולדוג ממצולות רמזים המצחינים כדגים מלוחים כדי לפענח מעשים אפלים וסודות מסוכנים.

 

"פלביה דה לוס היא גיבורה מרהיבה, שנונה ומצחיקה... אחת היצירות הראויות לציון בספרות העכשווית". USA Today

המשך קריאה
  • ISBN: 99-1877
  • גודל (עמ'): 326
  • מו"ל: מטר הוצאה לאור
  • יצא לאור ב-: 21/08/2013
  • שם המחבר: אלן ברדלי
  • תורגם ע"י: אסנת הדר
  • זמין להשאלה: כן

ביקורות



פלאביה דה לוס מגיעה בסערה ומשאירה אבק לשרלוק ופוארו גם יחד.

הסדרה הזו, שהספרים הראשונים שלה הם "המתיקות שבתחתית הפאי" ו"הגרדום בקרחת היער", היא אחת מסדרות המתח הכי טובות שיצא לי לקרוא. היא החזירה אותי לימי הקיץ בנערותי בהם הייתי יושבת וצופה יחד עם חברה ועם אימא בסדרה בלשית המתרחשת בכפר האנגלי השקט והרגוע.

גיבורת הסיפור היא פלאביה דה-לוס - ילדה בת אחת עשרה הגדלה בכפר אנגלי קטן בשנות החמישים של המאה ה-20, בת למשפחת אצולה מקומית המתקיימת בקושי מנכסיה המתפוררים. היא ילדה לא אהובה במיוחד – אמה נהרגה בתאונה אביה לא מאוד נוכח גם כאשר הוא בבית ואחיותיה מתנכרות לה על בסיס קבוע.

על פניו היא לא בדיוק החומר שממנו עשויים בלשים... אבל חכו שתראו את המעבדה שלה!

פלאביה היא יצור קטן ומופלא עם מוח חריף, חד וציני – בוגר בהרבה מכפי שנותיה במובנים מסוימים אף על פי שהיא עדיין ילדה במובנים אחרים. היא לימדה את עצמה את יסודות הכימיה במעבדת ניסויים מאולתרת משלה, והכי חשוב: יש לה לפלאביה משיכה בלתי מוסברת לצד המורבידי של החיים.

אחרי הכל, כמה ילדות בנות 11 אתם מכירים שהתחביב שלהן הוא לפענח מעשי רצח בכפר הבריטי השליו? זוכרים את הסדרה המיתולוגית "רציחות במידסומר"? עכשיו שימו גרסה צינית מאוד של הרמיוני גריינג'ר מ"הארי פוטר" בתור הגיבורה ותקבלו את "דג מלוח בלי חרדל".

אחד הדברים ששבו אותי תיכף ומיד הוא האווירה של הספר שמהדהדת את התרבות האנגלית לדורותיה, תרבות שאני כל כך אוהבת - מצ'וסר דרך וודהאוס וטולקין ועד לג'יי קיי רולינג; הספר משובץ רפרנסים לתרבות ולספרות האנגלית כמו פנינים קטנות באריג משובח. הכפר האנגלי ודמויותיו המשעשעות, המגוחכות, המסוכנות והנעימות נפרש תחת ידו של המספר בחיבה רבה.

ומעניין לעניין באותו עניין – הדימויים בספר כל כך חיים שאפשר ממש להישען עליהם בזמן שמתפוצצים מצחוק, באמת! התיאורים מנקודת המבט של פלאביה מלאי הומור שנון, הם מושכים את הלב ואת העין בהיותם מלאי צבע ושמחת חיים, למרות – ואולי בגלל, הציניות המופלאה שלהם.

הסיפור קולח ונפלא, מרגש ונוגע ללב ברגעים מאוד בלתי צפויים, ובלתי אפשרי שלא להתאהב בגיבורה המתוקה, החכמה והצינית שכבר דוהרת על האופניים הנאמנים שלה בשבילי הכפר, להוטה לפענח את הרצח הבא ולהביא את הפושעים לצדק!
הסדרה היא אמנם סדרה בהמשכים והדמויות המופיעות בספרים הראשונים יופיעו גם כאן – אבל אל דאגה: כל ספר לגמרי עומד בפני עצמו, ובכל אחד מהם מדובר בעלילה אחרת לגמרי כך שגם מי שלא קרא את הראשונים יוכל ליהנות מהציניות הבריטית להפליא של פלאביה.

1

"את מפחידה אותי," אמרה הצוענייה. "אף פעם לא ראיתי את כדור הבדולח שלי מלא כל כך חושך."

היא חפנה את הכדור בכפות ידיה, כאילו הגנה על עיני מפני הזוועות ששחו במעמקיו העכורים. כשאצבעותיה לפתו את הזכוכית, חשבתי שאני מרגישה מי קרח מטפטפים בתוך גרוני.

בקצה השולחן הבהב נר דק, אורו החלוש התנוצץ בחישוקי הפליז של עגילי הצוענייה, ואז נדד וגווע באחת הפינות החשוכות של האוהל.

שיער שחור, עיניים שחורות, שמלה שחורה, לחיים צבועות אדום, פה אדום, וקול שאינו אלא תוצאה של עישון חצי מיליון סיגריות.

וכמו לאמת את חשדותי, פצחה לפתע הזקנה בהתקף שיעול עז שטלטל את גופה העקום והותיר אותה מתנשמת ומתנשפת נוראות. נדמה כאילו ציפור גדולה נלכדה איכשהו בריאותיה וטפחה בכנפיה בניסיון להימלט.

"את בסדר?" שאלתי. "אלך לקרוא לעזרה."

חשבתי שראיתי את דוקטור דארבי לפני עשר דקות ליד הכנסייה, כשעצר להחליף מילה בכל דוכן ביריד. אבל לפני שהספקתי לזוז, כיסתה ידה הכהה של הצוענייה את ידי על מפת הקטיפה השחורה.

"לא," אמרה הצוענייה. "לא... אל תלכי. זה קורה כל הזמן."

והיא שוב השתעלה.

חיכיתי בסבלנות, וכמעט פחדתי לזוז.

"בת כמה את?" שאלה לבסוף. "עשר? שתים־עשרה?"

"אחת־עשרה," אמרתי, והיא הנהנה בעייפות כאילו ידעה את זה כל הזמן.

"אני רואה - הר," המשיכה, וכמעט נחנקה מדבריה, "ופנים - של האישה שתהיי."

דמי קפא בעורקי למרות החום המחניק באוהל החשוך. ברור שהיא ראתה את הארייט!

הארייט היתה אמא שלי, שמתה בתאונת טיפוס הרים כשהייתי תינוקת.

הצוענייה הפכה את כף ידי ואגודלה התחפר במרכזה והכאיב לי. אצבעותי נפרשו - ואז התכווצו מאליהן כמו בהונות כף רגל כרותה של תרנגולת.

היא הרימה את כף ידי השמאלית. "זאת היד שאיתה נולדת," אמרה כמעט מבלי להביט בה, ואז הרפתה ממנה והרימה את השנייה. "...וזאת היד שגידלת."

היא נעצה ביד מבט לא נעים לאור הנר המהבהב. "הכוכב השבור על גבעת הלבנה מראה מוח מבריק שהשתבש - מוח שמשוטט בדרכים אפלות."

זה לא מה שרציתי לשמוע.

"ספרי לי על האישה שראית על ההר," אמרתי. "זאת שאהיה בעתיד."

היא שוב השתעלה, והידקה בחוזקה את הרדיד הצבעוני שעל כתפיה, כאילו התגוננה מפני איזו רוח חורפית עתיקה ובלתי נראית.

"תניחי כסף בכף ידי," דרשה והושיטה את ידה המלוכלכת.

"אבל נתתי לך שילינג," אמרתי. "זה מה שכתוב על השלט בחוץ."

"על מסרים מהחוג השלישי משלמים תוספת," חרחרה הצוענייה. "הם מרוקנים את סוללות הנשמה שלי."

כמעט צחקתי בקול רם. מי היא חושבת שהיא, המכשפה הזקנה הזאת? אבל היא בכל זאת איתרה כנראה את הארייט מאחורי הרעלה, ולא רציתי שהספקנות תחבל בסיכוי הקלוש להחליף כמה מילים עם אמי המתה.

שלפתי את השילינג האחרון שלי, וכשהנחתי בכף ידה את המטבע, עיניה הכהות של הצוענייה, שהבריקו פתאום כעיני עורב, פגשו את עיני.

"היא מנסה לבוא הביתה," אמרה הזקנה. "האישה... הזאת... מנסה לבוא הביתה מהכפור. היא רוצה שתעזרי לה."

זינקתי על רגלי, ופגעתי בתחתית השולחן בברכי החשופות. השולחן התנדנד, ואז התהפך על צדו, הנר החליק ממנו ונפל על סבך של וילונות שחורים ומאובקים.

אניץ עשן שחור עלה מהלהבה הכחולה, שהאדימה, ואז הפכה במהירות כתומה. ראיתי באימה איך האש מתפשטת לאורך הווילונות.

בפחות זמן משנדרש לספר על זה, עלה כל האוהל בלהבות.

הלוואי שהיה לי שכל בריא לזרוק מטלית רטובה על עיני הצוענייה ולהוביל אותה למקום מבטחים, אבל במקום זה ברחתי - ישר דרך עיגול האש של הכניסה - ולא עצרתי עד שהגעתי לדוכן הקוקוס, שם עמדתי והתנשפתי מאחורי וילון בד, וניסיתי להירגע.

מישהו הביא לחצר הכנסייה גרמופון, ומשופרו הצבוע בקע קולו של דני קיי, מתכתי ומבחיל:

"יש לי ערמה של אגוזי קוקוס.

והם עומדים שם בשורה..."

הסתכלתי לאחור על אוהל הצוענייה, ובדיוק ראיתי את מר הסקינס, השַמש של סנט טַנקרד, ועוד גבר שלא זיהיתי, שופכים על הלהבות גיגית מים עם כל מה שבתוכה.

נראה שחצי מתושבי בישופס לייסי עמדו ובהו בענן העשן השחור שעלה, עם ידיים על הפה או עם קצות האצבעות על הלחיים, ואף אחד מהם לא ידע מה לעשות.

דוקטור דארבי כבר הוליך את הצוענייה לאט־לאט אל אוהל העזרה הראשונה, וגופה הזקן הזדעזע מרוב שיעולים. כמה קטנה נראתה באור השמש, חשבתי, וכמה חיוורת.

"הו, הנה את, תולעת קטנה ומגעילה. חיפשנו אותך בכל מקום."

זאת היתה אופליה, הגדולה משתי אחיותי. פִילִי היתה בת שבע־עשרה, ודירגה את עצמה במקום גבוה, יחד עם מרים הבתולה, גם אם ההבדל העיקרי ביניהן, ואני מוכנה להתערב על זה, הוא שמרים הבתולה לא מבלה עשרים ושלוש שעות ביממה בהתבוננות בראי ובמריטת גבות.

במקרה של פילי, תמיד כדאי לענות מהר: "איך את מעִזה לקרוא לי תולעת, סתומה־בלומה? אבא אמר לך כמה פעמים שזה חסר נימוס."

פילי ניסתה לתפוס לי את האוזן, אבל אני התחמקתי ממנה בקלות. מכורח הנסיבות, למדתי לשכלל את התחמקות הבזק שלי.

"איפה דַפי?" שאלתי, בתקווה להסיט את תשומת לבה הארסית.

דפי היתה אחותי השנייה, מבוגרת ממני בשנתיים. בגיל שלוש־עשרה כבר היתה שותפה מצטיינת לעינויים.

"מזילה ריר על הספרים, אלא מה?" פילי החוותה בסנטרה למקבץ שולחנות עבודה על המדשאה, שעליהם ארגנו נשות הכנסייה ואגודת הנשים של סנט טנקרד מכירת צדקה של ספרים יד שנייה וכל מיני שטויות של משק בית.

נראה שפילי לא הבחינה בשרידים המעשנים של אוהל הצוענייה. כמו תמיד, השאירה את משקפיה בבית מטעמי גִנדור, אבל ייתכן שחוסר הקשב נבע פשוט מחוסר עניין. בדרך כלל פילי לא גילתה התעניינות רבה במה שלא נגע ישירות לה ולגופה.

"תראי את אלה," אמרה וקירבה לאוזניה צמד עגילים שחורים. היא לא יכלה שלא להתייפייף. "ג'ט צרפתי. הם הגיעו מהעיזבון של ליידי טרוטר. גלנדה אומרת שהיה להם מזל, הם קיבלו עליהם שישה פני."

"גלנדה צודקת," אמרתי. "ג'ט צרפתי הוא בסך הכול זכוכית."

זה נכון: לא מזמן התכתי סיכה ויקטוריאנית מזעזעת במעבדת הכימיה שלי, וגיליתי שהיא מורכבת מצורן. לא סביר שפילי תפספס דבר כזה.

"ג'ט אנגלי הרבה יותר מעניין," אמרתי. "הוא נוצר משרידים מאובנים של עצי אַרוקַריה מרועפת ו -"

אבל פילי כבר התרחקה כשראתה את נד קרופר, הג'ינג'י שעבד בפונדק "שלושה־עשר הברווזים". הוא זרק אלות לעבר דמות מעץ בחן שרירי מסוים. המקל השלישי שלו שבר לשניים את מקטרת החומר של הדמות, ופילי נעמדה לצדו בזמן כדי לקבל מנד המסמיק־בטירוף את דובון הפרס.

"יש פה משהו ששווה להציל מהמדורה?" שאלתי את דפי, שאפה היה תקוע בספר, שלפי דפיו המנומרים בכתמי חלודה היה יכול להיות מהדורה ראשונה של "גאווה ודעה קדומה".

אבל זה לא נראה סביר. בזמן המלחמה נמסרו ספריות שלמות למשמרת, וכיום לא נותר מהן הרבה למכירות הצדקה. כל ספר שלא יימכר עד סוף עונת הקיץ, יועלה ממרתף אולם הקהילה, ייערם על מדשאת הכפר ויושלך למדורה ביום גאי פוקס.

הטיתי את הראש והעפתי מבט חטוף בערמת הספרים שדַפי כבר הניחה בצד: "במזחלת ועל גב סוס אל המצורעים הסיביריים המנודים", "מדעי הטבע" של פליניוס, "תולדות התענות האדם", ושני הכרכים הראשונים של "זיכרונות ז'ק קזנובה" - ערמת שטויות איומות. אולי חוץ מפליניוס, שכתב כמה דברים מעולים על רעלים.

הלכתי לאט לאורך השולחן, והעברתי אצבע על הספרים, שסודרו עם שדרתם כלפי מעלה: אתל מ' דל, א"מ דלאפילד, ווריק דיפינג...

בהזדמנות אחרת שמתי לב ששמות רוב המרעילים הגדולים בהיסטוריה מתחילים באות ק', ופה התחילו כל שמות הסופרים באות ד'. אולי עליתי על משהו? איזה סוד של היקום?

עצמתי את העיניים והתרכזתי: דיקנס... דויל... דומא... דוסטוייבסקי - את כולם ראיתי בשלב זה או אחר בידיה של דפי.

דפי עצמה תכננה להיות סופרת לכשתגדל. עם שם כמו דפני דה לוס, היא לא יכלה להיכשל!

"דַף!" אמרתי. "בחיים לא תנחשי -"

"שקט!" אמרה דפי בזעף. "אמרתי לך לא לדבר איתי כשאני קוראת."

אחותי יכלה להיות ממש מגעילה כשהתחשק לה.

לא תמיד זה היה ככה. כשהייתי צעירה יותר, למשל, ואבא גייס את דַפי לשמוע את התפילות שלי לפני השינה, היא לימדה אותי לדקלם אותן בשפת הבי"ת, והתגלגלנו מצחוק בין כריות הפוך עד שכמעט התפוצצנו.

"א־ב־לוהים, ב־ב־רך א־ב־ת א־ב־בא, פי־בי־לי וגב־ב־רת מא־ב־לט. וג־ב־ם א־ב־ת דו־בו־גר!"

אבל במשך השנים השתנה משהו ביני לבין אחיותי.

נפגעתי קצת, והושטתי יד לספר שנח על הספרים האחרים: "מראה ללונדון ולאנגליה". חשבתי שזה ספר שפילי תאהב, כי היא מתה על מראות. אולי ארכוש אותו בעצמי, ואחביא אותו ליום הלא־סביר שבו אולי ארצה לתת לה מתנה, או מנחת פיוס. הרי דברים מוזרים יותר מזה קרו.

דפדפתי בספר וראיתי מיד שזה לא רומן, אלא מחזה - מלא בשמות של דמויות ומה כל אחת מהן אומרת. מישהו שקראו לו אדם דיבר עם ליצן:

"...כוס שיכר בלי אישה, אללי,

זה כמו ביצה בלי מלח או דג מלוח בלי חרדל."

איזה מוטו מושלם למישהו מסוים, חשבתי והעפתי מבט למקום שבו ליחך נד את צווארה של אחותי והיא העמידה פנים שהיא לא שמה לב. בכמה הזדמנויות ראיתי את נד עושה את העבודה שלו בחצר "שלושה־עשר הברווזים" עם קנקן בירה - ולפעמים עם מרי סטוקר, בתו של בעל הפונדק - לצדו. בזעזוע לא צפוי תפסתי שבלי בירה או בחורה בהישג יד, נד היה פגום באיזשהו אופן. למה לא שמתי לב לזה קודם? אולי כמו דוקטור ווטסון בתסכית הרדיו "שערורייה בבוהמיה", לפעמים אני רואה, אבל לא מבחינה. זה משהו שאני צריכה לחשוב עליו.

"אני מבינה שזה מעשה ידייך," אמרה פתאום דפי, הניחה מידיה את הספר ולקחה ספר אחר. היא החוותה לעבר קבוצת הכפריים שעמדו ובהו בהריסות מעלות העשן של אוהל הצוענייה. "זאת בפירוש החתימה של פלביה דה לוס."

"לכי לעזאזל," אמרתי. "התכוונתי לעזור לך לקחת את הספרים הטיפשיים שלך הביתה, אבל עכשיו את יכולה לסחוב אותם בעצמך."

"אוי, תפסיקי!" אמרה דפי ותפסה לי את השרוול. "אנא, חדלי. מיתרי לבי מנגנים את ה'רקוויאם' של מוצרט, ודמעה סוררת עושה את דרכה לעיני הימנית ברגע זה ממש."

הלכתי משם בשריקה קלילה. אחר כך אתמודד עם עלבונותיה.

"איי! עזוב 'תי, ברוקִי! 'תה מכאיב לי."

הקול היבבני הגיע מאיפשהו מאחורי דוכן משחקים, וכשזיהיתי שהוא שייך לקולין פראוט, עצרתי כדי להקשיב.

נצמדתי לחומת האבנים של הכנסייה, הסתתרתי מאחורי האריג שכיסה את דוכן ההגרלה, והצלחתי להקשיב בלי בעיות. לשמחתי יכולתי גם לראות את קולין בבירור דרך הרווחים שבין קרשי הדוכן.

הוא רקד בקצה זרועו של ברוקי הרווד כמו דג גדול וממושקף. משקפיו העבים התעקמו, השיער הבלונדי המלוכלך שלו נראה כמו ערמת שחת, והפה הגדול והלח היה פעור ומתנשף.

"עזוב 'תי. לא עשיתי כלום."

בידו השנייה תפס ברוקי באחורי מכנסיו הרפויים של קולין וסובב אותו אל מול השרידים מעלי העשן של אוהל הצוענייה.

"אז מי עשה את זה?" תבע ברוקי לדעת וטלטל את הנער כדי להדגיש את דבריו. "אין עשן בלי אש. ואין אש בלי גפרורים. ואין גפרורים בלי קולין פראוט."

"תראה," אמר קולין וניסה להכניס את היד לכיס. "תספור 'תם! רק תספור 'תם, ברוקי. אותו דבר כמו אתמול. שלוש. לא 'שתמשתי באפ'חד."

ברוקי שחרר את אחיזתו וקולין נפל ארצה, התגלגל על מרפקיו, חיטט בכיס מכנסיו ושלף קופסת גפרורי עץ, ונופף בה מול המעַנה שלו.

ברוקי הרים את ראשו ורחרח באוויר, כאילו חיפש כיוון דרך. הכובע המלוכלך שלו ומגפי גומי, מעיל פרוות חולד, ולמרות חום הקיץ, צעיף צמר שנצמד לצוואר הבולדוג שלו כמו נחש אדום, שיוו לו מראה של לוכד חולדות מספר של דיקנס.

לפני שהספקתי לחשוב מה לעשות, קם קולין בקושי, ושניהם חצו לאט את חצר הכנסייה. קולין ניער מעליו את האבק ומשך שוב ושוב בכתפיו, כאילו לא אכפת לו.

אולי הייתי צריכה לצאת מאחורי הדוכן, להודות שאני אחראית לשרפה ולדרוש שברוקי ישחרר את הנער. אם היה מסרב, הייתי רצה בקלות לכומר, או קוראת לכל אחד מהגברים החסונים האחרים שהיו בטווח שמיעה. אבל לא עשיתי את זה. והסיבה היתה פשוטה, כך קלטתי בצמרמורת קלה: פחדתי מברוקי הרווד.

ברוקי היה האספסוף של בישופס לייסי.

"ברוקי הרווד?" משכה פילי באפה ביום שגברת מאלט הציעה לשכור את ברוקי כדי שיעזור לדוגר בעישוב הגינה ובגיזום השיחים בבאקשו. "אבל הוא חי על קִצבה, לא? החיים שלנו לא יהיו שווים חצי פני אם הוא יסתובב פה."

"מה זה חי־על־קִצבה?" שאלתי כשפילי יצאה מהמטבח.

"'ני לא יודעת, חומד," אמרה גברת מ'. "אמא שלו זאתי הגיברת שמתעסקת עם צבעים במולדן פניק."

"צבעים?" שאלתי. "היא צובעת בתים?"

"בתים? תהיי לי בריאה! לא, היא מציירת ציורים. אצילים על סוסים וכל זה. אולי פ'ם יגיע תורך והיא תצייר גם אותך. אותך ואת מיס אופליה ומיס דפני."

על זה הגבתי בנחרת בוז ויצאתי בריצה מהמטבח. אם יום אחד יציירו אותי בצבעי שמן, ימרחו על הציור לכה ויעשו לו מסגרת, זה יהיה במעבדת הכימיה שלי ולא בשום מקום אחר.

אשב לי בין כוסות מעבדה, פעמוני זכוכית ובקבוקי ארלנמייר, ארים מבט קצר רוח מהמיקרוסקופ, בדיוק כמו דודי טַארקווין דה לוס המנוח בדיוקן שלו, שעדיין תלוי בגלריית הדיוקנאות בבאקשו. כמו דוד טאר, יראו עלי שאני מרוגזת. אני לא רוצה סוסים ואצילים, תודה רבה!

מעטה דק של עשן עדיין כיסה את חצר הכנסייה. עכשיו, לאחר שרוב המתבוננים הלכו להם, ראו בבירור את שרידיו המפוחמים והרוחשים של אוהל הצוענייה לצד השביל. אבל לא העיגול החרוך בדשא עִניין אותי, אלא מה שהסתתר מאחוריו: קרון צוענים ססגוני.

היה זה קרון צהבהב עם תריסים אדומים, ובגלל לוחיות הצד, שגלשו קצת כלפי חוץ מתחת לגג מעוגל, הוא נראה כמו כיכר לחם שתפחה מעבר לשולי התבנית. מגלגליו הצהובים הדקים ועד ארובת הפח העקומה, ומהחלונות הקתדרליים המקומרים ועד לזוויות העץ המגולפות בפרטי פרטים על שני צדי הדלת, נראה הקרון כאילו התגלגל מתוך חלום. את התמונה השלים סוס זקן ושקוע גב שרעה באופן ציורי בין המצבות בפינה המרוחקת של בית הקברות.

זה היה סוס צועני. זיהיתי אותו מיד מצילומים שראיתי ב"חיים בכפר". בגלל הפלומה על כפות רגליו וזנבו, והרעמה הארוכה שגלשה על פניו (ומתחתיה הציץ בביישנות כמו השחקנית ורוניקה לייק), הוא נראה כמו הכלאה בין סוס עבודה לחד־קרן.

"פלביה, חומד," אמר מאחורי קול. זה היה דנווין ריצ'רדסון, הכומר של סנט טַנקרד. "דוקטור דארבי יודה לך מאוד אם תביאי קנקן לימונדה טרייה מהגברות במטבח."

מבטי הנרגז ודאי עורר בו רגשות אשמה. למה תמיד מתייחסים לילדות בנות אחת־עשרה כמו למשרתות?

"הייתי עושה את זה בעצמי, אבל הרופא הטוב חושב שהגברת המסכנה עלולה להירתע מצווארון הכמורה שלי וכולי, אז, טוב..."

"בשמחה, אדוני הכומר," אמרתי בעליזות והתכוונתי לזה. מתוקף תפקידי כנושאת הלימונדה אוכל לגשת לאוהל העזרה הראשונה.

לפני שהייתם מספיקים לומר "אוף!" דהרתי למטבח אולם הקהילה ("סליחה. מקרה חירום רפואי!"), סחבתי קנקן צונן של לימונדה קרה כקרח, וכעת עמדתי באורו העמום של אוהל העזרה הראשונה ומזגתי את המשקה לכוס סדוקה.

"אני מקווה שאת בסדר," אמרתי והושטתי אותה לצוענייה. "מצטערת על האוהל. אני אשלם עליו, זה ברור."

"מממ," אמר דוקטור דארבי. "אין צורך. היא כבר הסבירה שזאת היתה תאונה."

עיניה האדומות, הנוראות, של האישה התבוננו בי במבט עייף כששתתה.

"דוקטור דארבי," אמר הכומר, שתחב את ראשו מבעד לקפלי האוהל כמו צב כדי להסתיר את צווארון הכמורה שלו, "אם יש לך רגע פנוי... מדובר בגברת פיזלי באוהל הכדורת. היא אומרת שיש לה סחרחורת."

"מממ," אמר הרופא וסגר את תיקו השחור בנקישה. "מה שאת צריכה, סבתא'לה," אמר לצוענייה, "זאת מנוחה טובה." ולי אמר: "תישארי איתה. לא אתעכב."

"אף טיפת גשם," אמר לחלל האוויר בדרכו החוצה.

המון זמן עמדתי במבוכה ובהיתי בכפות הרגליים שלי, בניסיון לחשוב מה לומר לה. לא העזתי להסתכל לצוענייה בעיניים.

"אני אשלם על האוהל," חזרתי. "אפילו שזאת באמת היתה תאונה."

זה עורר בה גל שיעול נוסף והיה ברור, אפילו לי, שהשרפה הקשתה על הריאות הרעועות ממילא. חיכיתי, חסרת אונים, שההתנשפות תשכך.

כששככה, השתררה עוד דממה ארוכה ומעיקה.

"האישה," אמרה בסוף הצוענייה. "האישה על ההר. מי זאת?"

"זאת אמא שלי," אמרתי. "קראו לה הארייט דה לוס."

"וההר?"

"איפשהו בטיבט, נדמה לי. היא מתה שם לפני עשר שנים. אנחנו לא מדברים על זה הרבה בבאקשו."

"אין לי מושג מה זה באקשו."

"שם אני גרה. דרומית לכפר," אמרתי בנפנוף יד לא ברור.

"אה!" אמרה ונעצה בי מבט חודר. "הבית הגדול. שתי כנפיים מקופלות לאחור."

"כן, זהו," אמרתי. "לא רחוק מאיפה שהנהר מתפתל ומסתובב."

"כן," אמרה האישה. "הייתי שם. לא ידעתי איך הוא נקרא."

היתה שם? קשה לי להאמין.

"הגברת שגרה שם הרשתה לי ולרום שלי לחנות בחורשה ליד הנהר. הוא היה צריך לנוח -"

"אני מכירה את המקום!" אמרתי. "הוא נקרא 'הכלונסאות'. יש שם שיחי סמבוק ו -"

"גרגרים," הוסיפה הצוענייה.

"אבל רגע!" אמרתי. "הגברת? לא היתה גברת בבאקשו מאז שהארייט מתה."

הצוענייה המשיכה כאילו לא אמרתי כלום.

"ואיזו יפהפייה היא היתה. די דומה לך," הוסיפה והציצה בי מקרוב, "עכשיו כשאני רואה אותך באור."

אבל אז קדרו פניה. האם דמיינתי את זה, או שקולה גבר ככל שהמשיכה לדבר?

"אחר כך גירשו אותנו," אמרה הצוענייה בכעס. "אמרו שאנחנו לא רצויים שם יותר. זה קרה בקיץ שג'וני פא מת."

"ג'וני פא?"

רום שלי. בעלי. מת באמצע דרך עפר, כשהוא מחזיק את החזה שלו ככה, ומקלל את הגייג'ו - האנגלי - שגירש אותנו."

"ומי זה היה?" שאלתי, וכבר חששתי מהתשובה.

"לא שאלתי איך קוראים לו. זקוף כמו מוט ברזל על שני מקלות, השד!"

אבא! הייתי בטוחה בזה! אחרי מותה של הארייט, אבא גירש את הצוענים מאדמתו.

"וג'וני פא, בעלך... את אומרת שהוא מת בגלל זה?"

הצוענייה הנהנה, וראיתי מהעצב בעיניה שזה נכון.

"כי הוא היה צריך לנוח?"

"היה צריך לנוח," חזרה אחרי בלחישה, "וגם אני."

ואז צץ לי רעיון בראש. לפני שאספיק לשנות את דעתי פלטתי את המילים.

"את יכולה לחזור לבאקשו. להישאר כמה שתרצי. זה יהיה בסדר... אני מבטיחה."

גם כשאמרתי את זה, ידעתי שיצא מזה ריב גדול עם אבא, אבל איכשהו זה לא היה חשוב. הארייט נתנה פעם מחסה לאנשים האלה, וקשר הדם שלנו לא אִפשר לי לנהוג אחרת.

"נחנה את הקרון שלך בכלונסאות," אמרתי, "בין השיחים. אף אחד לא צריך לדעת שאת שם."

עיניה השחורות סרקו את פרצופי וזינקו במהירות מצד לצד. הושטתי לה יד לעידוד.

"מממ. קדימה, סבתא'לה. תיעני להצעה שלה. לא תזיק לך קצת מנוחה."

זה היה דוקטור דארבי, שחמק בשקט בחזרה אל האוהל. הוא שיגר אלי חלקיק של קריצה. הרופא היה אחד מחבריו הוותיקים של אבא, וידעתי שגם הוא כבר חזה את הקרב שיתפתח. הוא בחן את שדה הקרב ושקל את הסיכונים עוד לפני שדיבר. רציתי לחבק אותו.

הוא הניח את התיק השחור שלו על השולחן, חיטט במעמקיו ושלף בקבוק פקוק.

"קחי לפי הצורך נגד שיעול," אמר והושיט אותו לצוענייה. היא נעצה בבקבוק מבטים ספקניים.

"קדימה," דחק בה, "קחי אותו. זה מביא מזל רע לסרב לרופא מוסמך, את יודעת.

"אני אעזור עם הסוס," התנדב. "גם לי היה פעם סוס."

עכשיו הוא גלש לקטע של רופא כפרי, וידעתי שמבחינה רפואית יצאנו מכלל סכנה.

קבוצות אנשים נעצו מבטים ברופא שהוליך אותנו לעבר הקרון. בתוך זמן קצר הוא רתם את הסוס, ושתינו ישבנו על מדף העץ ששימש גם כמדרגה וגם כמושב העגלון.

הזקנה השמיעה קול קרקור והכפריים זזו משני צדי הקרון, שהיטלטל והתגלגל לאט לאורך חצר הכנסייה. מנקודת התצפית הגבוהה שלי הסתכלתי על הפרצופים המורמים, אבל פילי ודפי לא היו ביניהם.

מצוין, חשבתי. הן בטח ישבו באחד הביתנים ותחבו לפרצופיהן האוויליים לחמניות עם שמנת לשעת התה.