הז'אנרים
כל הז'אנרים

דרג ספר זה מתוך 5
0 דירוגים
0
ממוצע
1
0
2
0
3
0
4
0
5
0
3
דברי ימי רוזווד 1: נסיכה בהסוואה
39 

דברי ימי רוזווד 1: נסיכה בהסוואה


דרג ספר זה מתוך 5
0 דירוגים
0
ממוצע
1
0
2
0
3
0
4
0
5
0
3
39 
39 
גודל (עמ'): 347
מו"ל: מודן הוצאה לאור

תקציר

לוטי פמפקין, יתומה בת 14, חובבת אגדות מושבעת, מגשימה חלום ומקבלת מלגה לפנימיית רוזווד היוקרתית. רצה הגורל ושותפתה לחדר, אלי וולף, היא נסיכה אמיתית מממלכת מרדובה. אלא שאלי ידועה כסוררת ואינה מעוניינת כלל בחיי המלוכה והזוהר. למרות השוני המוחלט ביניהן, נקשרת בין השתיים חברות אמיצה. הן מחליטות להחליף זהויות ולהציג את לוטי כנסיכה, על מנת שאלי תוכל לחיות חיים של מתבגרת "רגילה" כפי שתמיד רצתה. לוטי זוכה לחוות את העולם כנסיכת מרדובה. כעת, לא רק שעליה לקבל ציון סביר במתמטיקה, ללמוד ליהנות משיעורי הספורט ולהסתדר חברתית, היא גם לומדת את תפקיד הנסיכה ודרישותיו. החלפת הזהויות אינה פשוטה כפי שהשתיים חשבו. מישהו בפנימייה גילה את סודן, ואם ייחשף יהיו לכך השלכות חמורות. יחד עם ג'יימי, נער מסתורי, הן חוקרות את רזי הפנימייה במטרה לשמור את סודן ולגלות מי עלול לחשוף אותן. עליהן להגן על עצמן וללמוד על מי הן יכולות לסמוך.


בנסיכה בהסוואה אנו מתוודעים להווי הקסום של הפנימייה, לעולם המרתק של האצולה ולסודות שרוחשים מתחת לפני השטח. זהו סיפור על חברות, גורל ואומץ לב שמסופר בכנות והומור, בגובה העיניים ודיבר אל ליבם של נערות ונערים רבים ברחבי העולם.


ספר זה, שנכתב על ידי כוכבת האינטרנט קוני גלין, הוא הראשון בסדרת "דברי ימי רוזווד".

  • ISBN: 2001535322
  • גודל (עמ'): 347
  • מו"ל: מודן הוצאה לאור
  • יצא לאור ב-: 18/02/2019
  • שם המחבר: קוני גלין
  • תורגם ע"י: ניצן לפידות
  • זמין להשאלה: כן

1

בעיירה סנט אַייבז יש מאפייה קטנה ששיחי ויסטריה צומחים על קירותיה הכחולים המחוספסים. מבעד לחלונות הפונים אל הרחוב אפשר לראות את האבק הכבד המצפה את המשטחים מכוסי הסדינים ומנצנץ באוויר כשקרני השמש חודרות פנימה. מעל לכניסה יש גגון מפוספס דהוי ועליו השלט 'המאפייה של גברת פמפקין', אף על פי שדבר לא נאפה שם כבר שנים רבות. מעל למאפייה שוכנת דירה שבעבר הייתה צנועה, אך היום היא עמוסה בפריטים צעקניים ובוויטרינות מצועצעות, ניסיון עקר של הבעלים החדשים ליצור אווירה ביתית. אבל את אחד החדרים השאירה הדיירת החדשה מבלי לגעת בו, מקום מפלט נעים מלא בזיכרונותיו המאושרים של הבית.

לוֹטי פמפקין מתגוררת בעליית הגג ברחוב בֵּתֶסְדָה היל מספר 12, בסנט אייבז, עם אימה החורגת בִּידִי. שם היא בנתה לעצמה מקלט, חבוי היטב בדירה החמימה המשקיפה על הים. רצפת העץ חורקת, והקירות מכוסים בתמונות מילדותה ובספרים המלאים אגדות עד להתפקע. אבל היום היא עוזבת את חדר השינה שלה ואת ביתה ואת קורנוול. היום היא עוברת לגור ברוזווד הול.

"לוטי!" צעקתה המפלחת של בּידי צלצלה באוזניה של לוטי, והיא קפאה בעודה אורזת את פריט הלבוש האחרון במזוודתה.

"כן?" השיבה לוטי, ועיניה נעצמו בכוח בתנועה לא רצונית. היא שמעה תנועה, ואימה החורגת הופיעה בדלת. מסכה קרמית ירוקה כיסתה את פניה, ושערה האדום הסתתר מאחורי מגבת שעטפה היטב את ראשה. בּידי הייתה אישה יפה להדהים שהתייחסה ברצינות רבה מאוד למראה החיצוני שלה. היא גם הייתה צעירה מכדי לשאת בעול ובאחריות הטיפול בלוטי, וזה היה נדיב מאוד מצידה להקריב את חייה בשביל ילדה של מישהו אחר, כפי שנהגה להזכיר ללוטי באופן קבוע.

"שכחתי לגמרי שאת נוסעת היום!" היא נשמעה כאילו אמרה משהו מצחיק ביותר.

לוטי חייכה אליה חיוך משביע רצון, כפי שעשתה כבר מיליון פעמים בעבר. "זה בסדר, אני –"

אבל לפני שהספיקה להשלים את המשפט, בּידי צחקה בקולי קולות.

"איך יכולתי לשכוח? את לא סותמת את הפה על המקום הזה," – היא שוב צחקה – "למרות שאם הם קיבלו אותך לשם, זה לא יכול להיות כזה יוקרתי." לוטי התכווצה מעט, ובּידי הפסיקה לצחוק. "אני צוחקת, לוטי. אל תיקחי הכול ברצינות כזאת."

לוטי המשיכה לחייך וניסתה לצחוק, אבל עיניה של בּידי עברו לשתי המזוודות הוורודות על הרצפה.

"הן ממש גדולות. אני מקווה שאת לא מצפה שאסיע אותך. זאת בקשה גדולה מאוד." בּידי הביטה בה כנעלבת, כמי שהייתה מאוד סבלנית עד כה.

"לא, זה בסדר," השיבה לוטי, בניסיון להיות נחמדה ככל האפשר. היא בשום פנים ואופן לא רצתה להרגיז את בּידי: היא ידעה כמה קשה היה לה לטפל בלוטי אחרי שאימה מתה. היא רק רצתה להקל עליה את החיים. "אוֹלִי ואימא שלו לוקחים אותי."

גבותיה של בּידי התרוממו במורת רוח.

"זה מאוד נדיב מצידם. אני מקווה שדאגת שאימא שלו תדע כמה את אסירת תודה שהיא לוקחת אותך."

"כמובן." לוטי הנהנה ונראה היה שבּידי התרצתה.

"טוב, אז..." בּידי השתתקה והסתכלה סביב על החדר, כמו רואה אותו באמת בפעם הראשונה. היא נשכה את זווית פיה, הסתובבה אל לוטי כדי לבחון אותה מכף רגל ועד ראש, ואז נשמה עמוק כמתכוננת לקראת מה שרצתה להגיד. "עבדת קשה... אני מקווה שלא תתאכזבי."

לוטי בלעה את רוקה. היא ידעה שבּידי שמחה שהיא התקבלה לרוזווד; פירוש הדבר שסוף כל סוף הבית יהיה לרשותה. כשלוטי התקבלה לבית הספר היא לא רק קיימה את ההבטחה שהבטיחה לאימא שלה, אלא גם העניקה לאימה החורגת את המתנה הטובה ביותר שיכלה לתת.

"תודה," השיבה לוטי.

בּידי נופפה בידה, כממעיטה בערכם של הדברים.

"בכל אופן, אני צריכה ללכת לשטוף את המסכה הזאת. נסיעה טובה."

ברגע שהיא הלכה, לוטי מיהרה לחזור לארוז, אבל זמן לא רב לאחר מכן שוב הפריעו לה.

"מה לעזאזל את לובשת?" קולו העוקצני של אוֹלי ריחף אל תוך חדרה של לוטי. הוא עמד בכניסה לחדר, נשען על המשקוף, ובזרועות שלובות צפה בלוטי אורזת את הפריטים האחרונים בחדרה.

"אוֹלי!" לוטי הופתעה מהופעתו הפתאומית של חברהּ הטוב ביותר, וידיה נצמדו במהירות לחזהּ. "איך עלית לפה? וכמה פעמים אני צריכה להגיד לך לדפוק על הדלת?" לוטי התנשפה קצת מהניסיון לסגור בכוח את המזוודות שלה. אוֹלי היה בן ארבע־עשרה, בן גילה של לוטי, ואף על פי שהיה גבוה ממנה עוד היו לו פנים של תינוק, שהזכירו לה גלידה אמריקאית על חוף הים וזיכרונות מאושרים אחרים.

"הייתי צריך להתגנב מאחורי הגב של המכשפה המרשעת. ידעת שהעור שלה נהפך לירוק?" אמר אוֹלי בחיוך שטני.

לוטי צחקקה, אבל לא יכלה להתעלם מההערה שלו. היא הסתכלה על הבגדים שלבשה, ויישרה את שמלתה באי נוחות. "מה לא בסדר במה שאני לובשת?" היא התמרמרה.

אוֹלי צחק וחייך אליה את החיוך המחוצף הטיפוסי שלו. גושים של שערות כלבים כיסו את מכנסי הג'ינס שלו, מצב קבוע שנראה שלא הטריד אותו במיוחד.

"זה לא קצת יותר מדי חגיגי בשביל היום הראשון בבית הספר?"

"יותר מדי חגיגי?!" איזה רעיון מגוחך. לוטי לא האמינה למשמע אוזניה. "שום דבר לא יותר מדי חגיגי בשביל רוזווד הול. אני צריכה להשתלב שם. אני לא יכולה ללבוש משהו שיהפוך אותי למנודה כבר ביום הראשון."

לוטי התחילה לשפשף כתם לא קיים בצווארון שמלתה. "רוב התלמידות בטח לובשות בגדים שנתפרו במיוחד להן, והם כולם עשויים מזהב או משהו."

אוֹלי נכנס לחדר באגביות והתיישב על המיטה של לוטי. הוא הסתכל סביב על החדר בשפתיים קפוצות. בדרך כלל נדמה היה כי חדרה פועם במוזרות הייחודית שלוטי יצרה במו ידיה, אבל עכשיו כשכל חפציה היו דחוסים בשתי מזוודות ורודות הוא נראה עירום וחשוף.

"טוב," התחיל אוֹלי ושלח יד אל תוך כיסו, "אם את יכולה להפסיק לרגע לחשוב מה אנשים אחרים חושבים עלייך..." הוא הוציא מהכיס מעטפה מקומטת ותמונת פולרואיד בלויה שלוטי זיהתה מקיר החדר שלו. "אלה בשבילך."

לוטי הושיטה יד לקחת את הדברים, אבל אוֹלי משך את ידו לאחור במהירות.

"אסור לך לפתוח את המכתב עד שתהיי ברכבת."

לוטי הנהנה בחיוך כעוס, והוא הפקיד אט־אט את שתי המתנות בכף ידה. היא ראתה את התמונה הזאת אלפי פעמים: שניהם בחוף הים, עם אפים מכוסים בגלידה, וחיוכים קורנים על פניהם החמדניות. אף על פי שהצבעים החלו לדהות לגוני סֶפְּיָה, עוד היה אפשר לראות את הכתר על ראשה של לוטי ואת הקרניים על ראשו של אוֹלי. כשהיו ילדים, שניהם דרשו ללכת עם הפריטים המגונדרים האלה כל יום ולכל מקום. אוֹלי הכריז שהוא השדון פָּק מ'חלום ליל קיץ' של שייקספיר, אחרי ערב אחד שבו צפו בהצגה באוויר הפתוח על החוף. הוא נסחף אחרי כל התעלולים שהדמות הזו הצליחה לעולל וחשב שגם הוא יכול להיות שובב כל עוד הוא חובש את הקרניים שלו. הסיפור מאחורי הכתר של לוטי, לעומת זאת, היה פחות משמח. האגודל שלה השתהה על הכתר בתמונה, והיא חשה צביטה קטנה בלב כשנזכרה ביום שקיבלה אותו.

"אני אתן לך קצת זמן להיפרד," הוא אמר, ואז הרים בקלילות את שתי המזוודות שלה וסחב אותן במורד המדרגות אל המכונית. אחרי שהלך היא הניחה בזהירות את המתנות של אוֹלי על המיטה העירומה, לצד שאר חפציה היקרים לה ביותר, שפרשה שם כדי לא לשכוח אותם מאחור. היא הכניסה את כל הפריטים לתיק הצד שלה: קודם כול את תמונת הפולרואיד המהוהה ואת המכתב מאוֹלי, אחר כך את מחברת הציור החביבה עליה, את בובת הפרווה הנאמנה ביותר שלה, מר טראפלס, תמונה ממוסגרת של אימא מרגריט, לבושה בגלימת סיום הלימודים שלה, ולבסוף חפץ שנראה תלוש לגמרי מיתר החפצים – כתר הסהר שלה, רכושה היקר ביותר. לקח ללוטי שישים דקות בלבד לארוז את כל חייה לתוך שתי מזוודות ורודות, תיק גב אחד מג'ינס ותיק צד קטן שנתלה על הכתף ברצועה לבנה חזקה. היא הסתכלה על החדר שהתרוקן.

עשיתי את זה, אימא, היא חשבה. התקבלתי לרוזווד, כמו שהבטחתי.