הז'אנרים
כל הז'אנרים

דרג ספר זה מתוך 5
0 דירוגים
0
ממוצע
1
0
2
0
3
0
4
0
5
0
1
ג'ספר ג'ונס
קרייג סילבי
39 

ג'ספר ג'ונס

קרייג סילבי

דרג ספר זה מתוך 5
0 דירוגים
0
ממוצע
1
0
2
0
3
0
4
0
5
0
1
39 
39 
מו"ל: מודן הוצאה לאור

תקציר

צ'רלי באקטין, נער מתבגר בעיירה אוסטרלית נידחת, רק רצה לעבור בשלום את הקיץ הלוהט בחברת ספריו האהובים. אבל נקישה מפתיעה בחלון חדרו באישון לילה שולחת אותו אל לב היער המסתורי ואל חידה נוראה שעתידה לטלטל את עולמו. ג'ספר ג'ונס, בן התערובת הנערץ והמנודה, בחר לגלות לו - דווקא לו - את גופת הנערה שמצא בפינה נסתרת ביער.
כיוון שהוא החשוד המיידי בעיירה, וכיוון שהיה בקשר עם הנערה המתה, ג'ספר מבקש את עזרתו של צ'רלי. אף על פי שצ'רלי לא ניחן באומץ לב יוצא דופן, הוא מתגייס לסייע בפענוח התעלומה, ויחד יוצאים השניים לחקירה שתחשוף אותם בפני סודות אפלים בחיי העיירה הקטנה - ואפילו בחיי האנשים הקרובים אליהם ביותר.
ג'ספר ג'ונס הוא סיפור מרגש על שותפות גורל, על חברוּת אמיצה, על אהבת נעורים - ועל ילד שנאלץ להתבגר מהר משציפה. קרייג סילבי הוא סופר ומוזיקאי אוסטרלי. ג'ספר ג'ונס הוא הרומן השני מפרי עטו.
"...מסע גילוי עשיר של אמת ושקר מסופר על ידי מספר אמן." קירקוס רוויוז
המשך קריאה
  • ISBN: 20-52539
  • מו"ל: מודן הוצאה לאור
  • יצא לאור ב-: 01/01/2010
  • שם המחבר: קרייג סילבי
  • תורגם ע"י: אהד זהבי

ג'ספר ג'ונס בא לחלון שלי.

אני לא יודע למה, אבל הוא בא. אולי הוא בצרות. אולי אין לו למי לפנות.

כך או כך, הוא כמעט עשה לי התקף לב.

לא זכור לי קיץ חם כזה, והחום הכבד ממש מחלחל לחדר שלי ומתנחל בו. אני מרגיש פה כמו בתוך ליבת כדור הארץ. רק האוויר הקריר יותר, שמסתנן בין שלבי התריס שבחלון היחיד בחדר, מביא עימו הקלה מסוימת. בקושי אפשר לישון, ולכן ברוב הלילות אני קורא לאור העששית.

כך היה גם הלילה. וכשג'ספר ג'ונס הקיש פתאום על התריסים ולחש את שמי, זינקתי מהמיטה, ו'וילסון ראש כרוב', הספר שהחזקתי, עף לי מהידיים.

"צ'רלי! צ'רלי!"

כרעתי כמו אצן, דרוך ומבוהל.

"מי זה?"

"צ'רלי! צא החוצה!"

"מי זה?"

"זה ג'ספר!"

"מה? מי?"

"ג'ספר. ג'ספר!" והוא קירב את פניו לאור. עיניו ירוקות ומבטו פראי. כיווצתי את עיניי.

"מה? באמת? מה קרה?"

"אני צַך שתעזור לי. צא החוצה ואני אסביר לך," הוא לחש.

"מה? למה?"

"אלוהים אדירים, צ'רלי! נו כבר, בוא החוצה!"

ובכן, הוא כאן.

ג'ספר ג'ונס עומד מחוץ לחלון שלי.

אני מטפס על המיטה במאמץ, קצת המום, מסיר את תריסי הזכוכית המאובקים ועורם אותם על הכרית. אני קופץ לתוך זוג מכנסי ג'ינס ומכבה את העששית. אני משחיל את ראשי החוצה, אבל משהו בלתי נראה מושך ברגליי. פעם ראשונה שאני מעז לחמוק מהבית. התרגשות אמיתית - והעובדה שג'ספר ג'ונס צריך דווקא את עזרתי מלבה אותה עוד יותר.

אני נפלט מהחלון כמו סייח שיוצא לאוויר העולם. נפילה ארוכה וחסרת חן, היישר לתוך ערוגת הגֵרבֶּרות של אמי. אני קם בזריזות ומעמיד פנים שזה לא כאב.

הירח מלא הלילה, ובחוץ שוררת דממה. לכלבי השכונה כנראה חם מכדי להתריע בנביחות. ג'ספר ג'ונס עומד במרכז החצר האחורית שלנו. הוא מתנדנד מרגל לרגל, כאילו האדמה בוערת.

קומתו של ג'ספר גבוהה. הוא מבוגר ממני רק בשנה, אבל נראה מבוגר בהרבה. גופו צנום, אבל תוויו ברורים. השלד והשרירים כבר התגבשו. שערו גס ופרוע. די ברור שהוא גוזז אותו בעצמו.

הבגדים של ג'ספר ג'ונס קטנים עליו. חולצת הכפתורים שלו מלוכלכת וכמעט מתפקעת, ומכנסיו הקצרים גזורים מתחת לברך. הוא לא נועל נעליים. הוא נראה כמו ניצול מספינה טרופה.

הוא פוסע פסיעה אחת לעברי. אני פוסע פסיעה אחת לאחור.

"טוב. אתה מוכן?"

"מה? מוכן לְמה?"

"נו, אמרתי לך. אני צַך שתעזור לי, צ'רלי. בוא כבר." עיניו מתרוצצות, וצורת העמידה שלו מעידה שהוא מוכן לצאת לדרך.

אני מתרגש אבל חושש. הייתי רוצה להסתובב ולהידחק בחזרה לתוך התחת של הסוס שמתוכו נפלתי לפני רגע, לשבת לבטח בחדרי, הרחם החם שממנו הגחתי. אבל ג'ספר ג'ונס פה, והוא בא אלי.

"טוב. חכה רגע," אני אומר, כי אני יחף. אני ניגש למדרגות האחוריות, שם נחים הסנדלים שלי, מצוחצחים למשעי ומסודרים בקו ישר. אגב קשירת הרצועות אני מבין שברגע זה, בעצם נעילת הסנדלים החנוניים, אני כבר מתנהג כמו בת, וכל זאת בחלוף דקות ספורות בלבד. לכן אני חוזר בריצה קלה עם כל הגבריות שאני מצליח לגייס, ומן הסתם נראה, אפילו באור הירח, כמו תרנגולת שסובלת מדלקת פרקים.

אני יורק. אני מושך באף. אני משפשף אותו. "טוב, תָבְּסדר? תָמוכן?"

ג'ספר לא מגיב. הוא פשוט מסתובב ויוצא לדרך.

ואני בעקבותיו.

אנחנו מטפסים על הגדר האחורית שלי ואז צועדים במורד הגבעה לעבר קוריגן. הבתים מצטופפים ומתקבצים ואז נגמרים בפתאומיות בהגיענו למרכז העיירה. המבנים נראים קודרים וחסרי צבע באישון לילה, כאילו אנחנו משוטטים בתוך גלויה. בפאתי העיירה במזרח, אחרי תחנת הרכבת, הבתים מלבלבים שוב ואנחנו חולפים בדממה מתחת פנסי רחוב שמאירים מדשאות וגינות. אין לי מושג לאן פנינו מועדות. חששותיי מחריפים ככל שאנחנו מתקדמים. אבל העובדה שאני ער בזמן ששאר העולם ישן מפיחה בי אומץ. כאילו אני יודע משהו שאחרים לא יודעים.

אנחנו הולכים במשך עידן ועידנים, אבל אני לא שואל שאלות. בצאתנו מתחומי העיירה, אחרי שעברנו את הגשר ואת חלקו הרחב של נהר קוריגן, באזור של החוות, ג'ספר נעצר ומכניס לפיו סיגריה. הוא מפנה את החפיסה המהוהה כלפי ומטלטל אותה ללא מילים. מימיי לא עישנתי. למעשה, מימיי לא הציעו לי סיגריה. גל של בהלה גואה בי. אני רוצה גם לסרב וגם להרשים ומחליט משום מה להגיב להצעתו בהצמדת כפות ידיי לבטני ובניפוח לחיי אגב נדנוד הראש מצד לצד, כאילו בכך אני אומר שכבר עישנתי כל כך הרבה סיגריות הערב, שאין לי מקום לסיגריה נוספת.

ג'ספר ג'ונס מרים גבה ומושך בכתפיו.

הוא מסתובב ומשעין את מותנו על עמוד של שער. בזמן שג'ספר יונק מהסיגריה שלו, אני מסתכל על הנוף שנפרש מאחוריו ומזהה את המקום שאליו הגענו. אני צועד לאחור. לפני רובץ, באור הרפאים של הירח, ביתו של ג'ק ליונל המשוגע, שפגעי הזמן ניכרים בו. אני ממהר להביט שוב בג'ספר. אני מקווה שזה לא היעד שלנו. ג'ק המשוגע הוא דמות שמעוררת עניין וסקרנות בקרב ילדי קוריגן. אין ילד שראה אותו במו עיניו. יש שמדווחים בחזה נפוח על תצפיות ועל מפגשים, אם כי השקרים שלהם לא מאריכים ימים. אבל כל השמועות וכל סיפורי המעשיות נטווים סביב עובדה אחת שאין עליה עוררין: ג'ק ליונל הרג אישה צעירה לפני אי אלו שנים, ומאז לא נראה מחוץ לביתו. איש מאיתנו לא יודע את נסיבותיו האמיתיות של המקרה, אבל השערות מהשערות שונות צצות חדשות לבקרים. גודל הפשע שלו וטיבו החמירו, כמובן, במרוצת השנים, דבר שרק הוסיף שחת לערימה וקבר את המחט עמוק יותר ויותר. אך ככל שהאגדה גדֵלה ותופחת, גדל גם הפחד שלנו מהרוצח המשוגע המסתתר בביתו.

אחד ממבחני האומץ הנהוגים בקוריגן הוא לגנוב משהו מחצרו של ג'ק ליונל המשוגע. אבנים ופרחים ופסולת מכל סוג ומין נחטפים בגאון מהעשב היבש והגבוה שבחזית הבית ואז נבחנים בפליאה. אך מעשה הגבורה החריג והמוערך ביותר הוא סחיבה של אפרסק מהעץ הגדול, שצומח לצד הבית כמו יד של זומבי שעולה ופורצת מתוך קבר. מי שמפלח אפרסק מחצרו של ג'ק ליונל המשוגע ואוכל אותו זוכה תכף ומייד לכבוד ויקר. הגלעין נשמר כמזכרת למעשה הגבורה, והכול מתפעלים ממנו וחושקים בו.

אני תוהה אם אנחנו פה כדי לגנוב שני אפרסקים, אחד כל אחד. אני מקווה שלא. אמנם האפשרות לשפר את מעמדי קוסמת לי, אבל נולדתי בלי מהירות ובלי אומץ, ולכן אני לא כשיר למבצע כזה. חוץ מזה, גם אם אצליח בדרך נס להשיג אפרסק, אני משוכנע שבלאו הכי איש לא יאמין לי - אפילו לא ג'פרי לוּ.

אבל ג'ספר דווקא נועץ מבט בבית. הוא מעיף את הסיגריה שלו ומועך אותה.

"זהו? זה היעד שלנו?" אני שואל.

ג'ספר מסתובב.

"מה? לא. לא, צ'רלי, רק עצרתי לסיגריה."

אני מנסה להסתיר את תחושת ההקלה. שנינו סוקרים במבטנו את אדמתו של ליונל.

"נראה לך שזה נכון?" אני שואל.

"כן. בדרך כלל אנשים סתם אומרים שטויות, אבל נראה לי שהוא באמת משוגע."

"בטח," אני אומר ומושך באפי ויורק שוב. "לגמרי."

"האמֶתי שראיתי אותו. מלא פעמים." הנימה העניינית של ג'ספר משכנעת אותי. אני מחייך מאוזן לאוזן.

"באמת? איך הוא נראה? הוא גבוה? באמת יש לו צלקת ארוכה על הפנים?"

אבל ג'ספר רק בועט חול על הסיגריה שלו ומסתובב כאילו לא שמע אותי. אנחנו יוצאים שוב לדרך.

"קדימה," הוא אומר.

אני משתרך אחריו.