הז'אנרים
כל הז'אנרים

דרג ספר זה מתוך 5
2 דירוגים
4.5
ממוצע
1
0
2
0
3
0
4
1
5
1
0
ג'ואנג דזה - הספר האמיתי של פריחת הדרום

במקום 39 

23.4 

ג'ואנג דזה - הספר האמיתי של פריחת הדרום


דרג ספר זה מתוך 5
2 דירוגים
4.5
ממוצע
1
0
2
0
3
0
4
1
5
1
0

במקום 39 

23.4 

במקום 39 

23.4 

גודל (עמ'): 317
מו"ל: חרגול

תקציר

הג'ואנג דזה, אנתולוגיה המיוחסת לג'ואנג ג'ו בן המאה ה-4 לפנה"ס, אך מקובל שנערכה כ-600 שנה אחריו, הוא חיבור יחיד במינו: צירוף נפלא של חשיבה רעננה, שירה, משלים וסיפורים, בעיטה במוסכמות, עושר ציורי, הומור, ספקנות ואמונה, ארציות וריחוף.
זהו המקור החשוב ביותר להבנת הפילוסופיה של הדאו, שם כללי ביותר לזרמים במחשבה הסינית הקדומה, שיצאו נגד המסורת וההיררכיה. גם אם המילה "דאו" בג'ואנג דזה מזכירה לפעמים את ה"דרך" של ספר הדרך והסגולה המיוחס ללאו דזה, דומה שההבדל בין שני "ספרי היסוד" של המחשבה הדאואיסטית גדול מהדמיון ביניהם.
לאו דזה רואה את היקום בעין של צופה מרוחק ופסימי, העולם שלו קפוא. ג'ואנג ג'ו הוא לעומתו כמו מטייל סקרן ושמח. עולמו כולו תנועה וצבע, הרים ונהרות, בעלי-חיים למיניהם, וגם הרבה אנשים עם שמות משונים וסיפורים מוזרים, ודמויות היסטוריות ומיתולוגיות. לא לטעון טענות אלא לדווח, לספר, לפטפט, להתווכח בלי לנקוט עמדה אלא לצורכי ויכוח - זו דרכו של הג'ואנג דזה: "מכמורת היא אמצעי לתפוס דגים, ברגע שתופסים את הדג שוכחים את המכמורת; מלכודת היא אמצעי לתפוס ארנבות, ברגע שתופסים את הארנבת, שוכחים את המלכודת; מילים היא אמצעי לתפוס רעיונות, ברגע שתופסים את הרעיון שוכחים את המילים. איפה אמצא איש ששכח את המילים כדי להחליף איתו מילה".
דן דאור תרגם את הספר מסינית והוסיף לו מבואות והערות. בין תרגומיו מסינית: ספר הדאו (יחד עם יואב אריאל), ליה דזה, מנג דזה, החיים הסחופים ו-108 שירים מן הקלאסיקה הסינית.
המשך קריאה
  • ISBN: 978-965-13-2031-6
  • גודל (עמ'): 317
  • מו"ל: חרגול
  • יצא לאור ב-: 15/03/2010
  • שם המחבר: ג'ואנג ג'ו
  • תורגם ע"י: דן דאור
  • זמין להשאלה: כן

מבוא

הג'ואנג דזה הוא ספר יחיד במינו, צירוף נפלא של חשיבה רעננה וצפופה, שירה אקסטטית, משלים וסיפורים, בעיטה במוסכמות, עושר ציורי, דימויים מפתיעים, הומור, ספקנות ואמונה, ארציות וריחוף. לא פלא שהוא לא תמיד קל להבנה. ועם זאת הוא המקור החשוב ביותר להבנת הפילוסופיה של הדאו, שם כללי ביותר לזרמים במחשבה הסינית הקדומה שיצאו נגד המסורת וההיררכיה.

"דאו" בסינית פירושו "דרך", ובמאות ה-5 עד ה-3 לפנה"ס, בשטח העצום שבין הנהר הצהוב והיאנגצה, משיפוליה המזרחיים של הרמה הטיבטית ועד לים הצהוב, הסתובבו הרבה אנשים שהציעו לשליטי המדינות היריבות כל מיני דאו: הדאו של השליט, הדאו של החכם, של המלך, של איש המעלה וכו', דרכים איך לנהל את המדינה, איך לגבור על יריבים, איך להיטיב עם העם, איך לחיות. כפי שהקיסר הצהוב שואל את אחד החכמים הנסתרים: "שמעתי שאדוני ירד לחקרי הדרך העליון, אני מעז לשאול איך מושלים בגוף כדי להאריך ימים?" (11.3)

גם לחכם בג'ואנג דזה, יש "דרך":

החכם אינו מחפש לו שום דבר לעסוק בו, לא מתקרב לרווח ולא נמנע מנזק, אינו נהנה לחפש ולא נצמד לדרך, אומר משהו כשהוא לא אומר, ולא אומר כלום כשהוא כן אומר, ומשוטט מחוץ לאבק ולזוהמה. (2.12)

אלא שאותה מילה עצמה משמשת גם ככינוי למשהו אחר, ספציפי יותר, מעורפל ככל שיהיה, כמו במשפט הבא מתוך הג'ואנג דזה:

את טבע הדברים אי-אפשר לשנות, את הגורל אי-אפשר להחליף, את הזמן אי-אפשר לעצור, את הדרך אי-אפשר לחסום. אם מגיעים אל הדרך, אין מה שאינו אפשרי, אם מאבדים את הדרך, אין מה שהוא אפשרי. (14.7)

בספר הדרך והסגולה המיוחס ללאו דזה, "דאו" הוא הכינוי השכיח ביותר לאותו "אין" שאי-אפשר לבטאו במילים, ושאחראי באיזה אופן לא ברור על כל מה שיש. או, כפי שנאמר בספר שלפנינו על הדרך:

אפשר להנחילו אבל לא ללמדו במילים, אפשר לקבל אבל לא לראות. הוא שורש עצמו וגזע עצמו עוד בטרם היו שמים וארץ, משכבר הימים הוא קיים איתן. הוא מקדש את הרוחות ואת האלים, מוליד את השמים ואת הארץ. (6.3)

קצת כמו אלוהים או המניע הבלתי-מוּנע, אלא שהוא נמצא בתוך הדברים:

החכם מהעיר המזרחית שאל את ג'ואנג דזה: "מה שנקרא דרך, איפה הוא נמצא?"

"אין מקום שהוא לא נמצא בו," אמר ג'ואנג דזה.

"מוסכם, אבל אולי תדייק יותר."

"הוא נמצא בצרצר ובנמלה."

"מה, כל-כך נמוך?"

"הוא נמצא ביבלית האורז."

"מה, עוד יותר נמוך?"

"הוא נמצא באריחי חרס."

"מה, הכי נמוך?"

"הוא נמצא בחרא ובשתן."

החכם מהעיר המזרחית לא השיב. (22.6)

המושג "דאו" נוטה לייצר ערפל מטאפיזי, ואחת הדרכים לפזר אותו היא לראות בו ניסוח קצר לטענה שהדברים הם כפי שהם לא מפני שיש איזו ישות שבוראת אותם או מכתיבה להם את התנהגותם, אלא שכל דבר בעולם הוא "כך מעצמו". או בניסוחו של גואו שיאנג, הפרשן הגדול הראשון של הג'ואנג דזה, והאיש שאחראי לטקסט שנמצא ברשותנו:

[הדברים] הם כך מעצמם, ולכן נאמר "כך מידי שמים", הם לא נעשים. גם המילה שמים פירושה "כך מעצמו", ולא הכחול-הכחול הזה... השמים זה שם כללי לריבוא הדברים, ואין בהם אחד שהוא השמים, אז מי האדון שהדברים סרים למשמעתו? כל אחד מהדברים נולד מעצמו ואין משהו שממנו הם נובעים. זוהי דרך השמים. [בסינית מודרנית גם "כך מעצמו" וגם "שמים", פירושם המקובל הוא "טבע", "טבעי".]

בגלל השימוש המיוחד הזה במילה "דרך" מקובל לכלול את שני הספרים האלה בזרם פילוסופי אחד המכונה משום כך "אסכולת הדרך" או "דאואיזם", וגם בשפות אחרות יש המקפידים לשמור על המילה הסינית "דאו" (או "טאו", כפי שרבים מתעקשים לומר, רק בגלל תעתיק קודם לאותיות לטיניות שאינו מקובל היום אפילו בעיתונים), אף-על-פי שקל לתרגם אותה.

"אסכולה" זה שם קצת מחייב מדי לאוסף ההטרוגני של כתבים "דאואיסטיים"; ב"אסכולה" אנחנו מניחים, כמדומה, שהיה פילוסוף מורה שהיו לו תלמידים שהעבירו את משנתו לתלמידיהם, ושברבות הימים נכתבו טקסטים שמבהירים, מפרשים ומרחיבים את רעיונותיו של אבי האסכולה ושל תלמידיו. כמו שאמרה הזקנה ששאלו אותה איך דווקא היא שמעה את ה"דאו":

שמעתי את זה מבנו של דיו עזר, ששמע את זה מנכדו של המדקלם, ששמע את זה מבהיר העין, ששמע את זה מחד האוזן, ששמע את זה מלוחש השבחים, ששמע את זה מהשוקד על הליכותיו, ששמע את זה מאיש המזמורים, ששמע את זה מאופל חשוך, ששמע את זה מהלוקח חלק בריקות, ששמע את זה מהתחלה מפוקפקת. (6.4)

אלא שכבר במאה ה-1 לפנה"ס, כשנכתבו ההיסטוריות הראשונות של המחשבה הסינית, הידיעות על האנשים שקשורים אפילו בטקסטים המוכרים ביותר שנהוג לשייך ל"דאו ג'יא" היו קלושות ומפוקפקות ביותר, ואין בהן דבר על התלמידים שהיו להם. מחבר ספר הדרך והסגולה הוא אולי רק משל; הג'ואנג דזה הוא אנתולוגיה שמרכיביה שונים מאוד זה מזה, לא רק בסגנונם, אלא גם בתפיסת העולם שלהם (ראו ההערה לקורא לאחר המבוא); ואילו הליה דזה, הנקרא על שם לְיֶה יו'-קוֹ, פילוסוף מהמאה ה-5 לפנה"ס, והנמנה אף הוא עם ספרי "הדאואיזם הפילוסופי", הוא ככל הנראה חיבור מהמאה ה-3 לספירה.

נוסף לאלה יש טקסטים רבים אחרים שרעיונות ומונחים דומים מופיעים בהם, ואין לנו דרך לראותם לא כמקשה אחת ולא כקשורים למסורת אחת של מורים ותלמידים. חלקם מופיע באנתולוגיות מוכרות מזמן (גואן דזה, הואי-נאן דזה), וחלקם התגלו בחפירות ארכיאולוגיות שנעשו בעשרות השנים האחרונות (ר' ספר הדאו). על כולם אפשר לומר שיש בהם מרוח ה"דאו", ולמתוח כך את המושג עד שהוא נעשה כולל ורופף כמו "אלוהים", למשל.

אבל גם אם נסכים שהמילה "דאו" בג'ואנג דזה מזכירה לפעמים את ה"דרך" של ספר הדרך והסגולה, דומה שההבדל בין שני "ספרי היסוד" של המחשבה הדאואיסטית גדול מהדמיון ביניהם. הם אמנם יוצאים מאותה נקודה: חוויה מיסטית שנולדת מחסך חושי. "הקהה את החד, התר את הסבוך, עמעם את האור, היה אחד עם האבק" אצל לאו דזה (4), ו"גוף כמו עץ יבש, לב כמו אפר כבוי" אצל ג'ואנג ג'ו (2.1). אבל מסעות הרוח שלהם שונים כפי שטריפ רע נבדל מטריפ טוב. האחד רואה את היקום בעין של צופה מרוחק ופסימי, האחר כמו מטייל סקרן ושמח. העולם של לאו דזה קפוא ויש בו מעט דברים: שמים וארץ, מים, בול עץ, האדם, התינוק, האשה, עיקרון אחד, קביעות מוחלטות. העולם של ג'ואנג ג'ו כולו תנועה וצבע, הרים ונהרות ועצים ושיחים, וציפורים קטנות וגדולות, קופים ודגים וצפרדעים, וגם הרבה אנשים עם שמות משונים וסיפורים מוזרים, ודמויות היסטוריות ומיתולוגיות, ושיחות וויכוחים, ומעשיות ומשלים, וספקות ושאלות. החכם של לאו דזה בעיקר לא עושה כלום ונזהר, תקוע למטה, ורוצה לחיות כמה שאפשר ובלי פגע, ולשם כך הוא ממליץ על קומונה מגוננת ועל מדינה שתדאג שכולם יישארו במקומם. האיש הנעלה של ג'ואנג דזה מרחף בכל הכיוונים ולמעלה ולמטה ומחוץ לעולם, והוא לא זקוק לשום הגנות. הוא מרוצה כשהוא חי אבל אינו חושש מהמוות, ואין לו שום בעיה עם מרחב וזמן אינסופיים בפוטנציאל, מה שמבדיל אותו לא רק מפסקל, בעל "השקט הנצחי של המרחבים האינסופיים האלה מטיל עלי אימה", אלא גם ממלך סין במאה ה-10 לפנה"ס, שעליו מסופר:

קוסם הזמין את המלך לצאת איתו לטיול. המלך החזיק בכנף בגדו של הקוסם, ויחד הם נסקו ועלו ולא עצרו עד שהגיעו אל השמים התיכונים ובאו אל ארמונו של הקוסם. הארמון היה בנוי כולו זהב וכסף ומשובץ פנינים ואיחָד; הוא נישא מעל לעננים ולגשם ואין לדעת על מה עמד. מרחוק הוא נראה כצֶבֶר ענן. כל מה שעינו של המלך ראתה ואוזנו שמעה, אפו הריח ופיו טעם לא היה מעולמם של בני-אדם, והמלך חשב שהוא שומע את מנגינת השמים העליונים בעיר הטהורה, כוכב הארגמן, משכנו של קיסר השמים. הוא הסתכל למטה וראה את ארמונו ואת יעריו, ואלה נראו לו כגלי עפר וערימות קש.

וכעבור מה שנראה למלך עשרות שנים שבהן לא חשב כלל על ארצו, שוב הזמין אותו הקוסם לטיול. במקום שאליו הגיעו לא נראו השמש והירח ממעל, ולא הנהרות והימים מתחת. אורות ובנות אור ריצדו לנגד עיניו, עד שלא יכול היה עוד לראות; קולות ובנות קול הגיעו לאוזניו, עד שלא יכול היה עוד לשמוע; איבריו ריחפו וקרביו התהפכו, דעתו נתבלבלה ורוחו גוועה, והוא ביקש את הקוסם שיחזירו לביתו. הקוסם דחף אותו והמלך כמו צנח בחלל.

כשהתעורר, מצא את עצמו יושב במקומו כמקודם, ומסביבו משרתיו ומקורביו כמקודם. הסתכל נכחו והנה היין עוד לא התקרר, והבשר עוד לא יבש. הוא שאל את המסובים היכן היה, ואלה אמרו: "סתם ישבת כאן ושתקת." (ליה דזה, פרק שלישי)

לא רק שאין שיעור למרחב ולזמן של עולמו, אלא שבזירה הקוסמית הזאת אין שום דבר קבוע; בניסוח הבהיר של גואו שיאנג:

השמים והארץ וריבוא הדברים, אין רגע שהם לא משתנים... ה"אני" שהיה אינו ה"אני" של עכשיו. ה"אני" והעכשיו נלך יחד. אבל בעולם איש אינו ער לזאת, כולם מתעקשים לטעון שאפשר לכבול את מה שפגשו היום ולקיימו. האם הם לא שוטים? (הערה ל-6.2)

האדם גם הוא אינו אלא דבר מן הדברים, ויש לו מקום צנוע למדי במארג הדברים. בניגוד לתלמידי קונפוציוס, למשל, שראו באדם חבר שווה זכויות בשילוש "שמים, אדמה ואדם", הרי שלדעת ג'ואנג דזה אין לאדם איזו מהות שמייחדת אותו משאר יצורים (ר' 5.5), ולפיכך, בעולם של השתנות מתמדת אין סיבה שלא כל דבר יתגלגל בכל דבר, מה שמאפשר לא רק את המתווה האבולוציוני המופרך של 18.6 אלא גם מסביר אולי את שוויון הנפש המופלא שהוא חש כלפי המוות:

מר לאי חלה; הוא חרחר והתנשף ועמד למות, ואשתו וילדיו עמדו מסביב ובכו. מר לי בא לשאול לשלומו ואמר: "די! תסתלקו! אל תפריעו לתמורה." הוא נשען על הדלת ואמר למר לאי: "גדול הוא מחולל התמורות! מה הוא עומד לעשות ממך? לאן הוא רוצה לשלוח אותך? יעשה ממך כבד של עכברוש? רגל של זבוב?"

"בן שהוריו אומרים לו ללכת הולך, אם למזרח ואם למערב, אם לדרום ואם לצפון. רק מצוותם לנגד עיניו. היִן והיאנג לגבי האדם הם יותר מאב ואם, והנה הם דוחקים בי למות, ותהיה זו עזות פנים מצידי לא להקשיב להם, מה הם אשמים? הרגב הגדול העמיס עלי צורה, הלאה אותי בחיים, הבטיל אותי בזיקנה, מניח לי במוות. החיים היו טובים בעיני, ומאותה סיבה המוות טוב בעיני. אילו היה החָרָש הגדול בימינו מתיך מתכת, והמתכת הייתה קופצת וצועקת, 'אני מוכרחה להיות [החרב המהוללת] מוֹ-יֶה', ברור שהחרש היה חושב אותה למתכת לא מוצלחת. אני קיבלתי במקרה צורה של בן-אדם, ואילו אמרתי, 'רק בן-אדם, רק בן-אדם!' מחולל התמורות בוודאי היה חושב אותי לאדם לא מוצלח. הרי השמים והארץ הם כור היתוך גדול, ומחולל התמורות חָרָש גדול, אז לאן לא ייתכן שאלך? אשקע בשינה עמוקה, ופתאום אתעורר." (6.5)

"מחולל התמורות", "הרגב הגדול", "חרש", "יוצר הדברים" - ג'ואנג דזה אינו מסתפק בכינוי "הדרך" כשהוא רוצה לרמוז למה שאי-אפשר לדבר עליו. ולשם כך היה עליו לתת את הדעת על שאלות של ידיעה והיחס בין שפה וממשות:

שאל נְיֶה צ'ו'אֶה [שן חסרה] את ואנְג ני [נצר מלכים]: "האם אתה יודע מה שכל הדברים כאחד חושבים ל'זה'?"

אמר לו: "איך אני יכול לדעת את זה?"

"האם אתה יודע שאתה לא יודע?"

אמר לו: "איך אני יכול לדעת את זה?"

"אם כך, האם אין בדברים שום דבר שכן יודעים?"

אמר לו: "איך אפשר לדעת?" (2.11)

ג'ואנג דזה מכיר בכך שאי-אפשר לבטא טענה מטאפיזית שהיפוכה לא יהיה נכון באותה מידה, ולכן לומר שאי-אפשר לדעת שום דבר זו טעות בדיוק כמו לומר שאפשר לדעת משהו (למשל קיומו ההכרחי של האל). הספקנות שלו מזכירה את "הספקנות הפירונית" של הפילוסוף ההלניסטי סֶקסטוּס אֶמפּיריקוּס, ספקנות "בקטן": לא שלילה גורפת של האפשרות, אלא אסטרטגיה של הפרכה נקודתית ויחסיות: מה שהוא כך מנקודת מבט אחת הוא לא כך מנקודת מבט אחרת, נגד כל "זה" מעמידים "לא זה", מכל הבא ליד, בלי התחייבות לערך אמת. קונפוציוס אמר משהו, מו דזה אמר את ההיפך. אם חוזרים על הנגדות כאלה הרבה פעמים מגיעים אולי להשעיית השיפוט ולשלוות הנפש.

בסקירה של ההיסטוריה הסינית בפרק 33 נאמר על ג'ואנג דזה:

בטענות הריקות שלו, המילים שלוחות הרסן, המשפטים חסרי השחר הוא אולי הגזים לעיתים, אבל מעולם לא התעקש על עמדה מסוימת, ולא ראה את העולם מנקודת המבט האחת הזאת. הוא האמין שהעולם שוקע בבוץ ושאי-אפשר לדבר עליו במילים רציניות; ולכן השתמש ב"מילים מן הכד" כדי להתבטא בלי מעצור, וב"מילים שאולות" כדי לבטא אמיתות, וב"מילים מופקדות" כדי להרחיב. (ר' גם 27.1 לעניין זה)

את המילים "המופקדות" הוא שם בפי דמויות מומצאות, שהוא נותן להן שמות פנסטסטיים, כמו "שן חסרה" בקטע האחרון, והן אופייניות למשלים. כך יש להבין כנראה את "מחולל התמורות" של מר לי בסיפור דלעיל, למשל: מטאפורה ל"דרך", ולא ניצנים של מחשבה מונותיאיסטית. המילים ה"שאולות" הן ציטטות, או ציטטות כביכול, כגון הדברים המעניינים שהוא מייחס משום-מה לקונפוציוס דווקא בעניין "צום הלב" (4.1); וה"מילים מהכד" הן מה שנאמר חופשי בלי סינון של ביקורת עצמית, פטפוט "טבעי", או בהשראה של ה"דרך"; כך או כך, הוא לא מתחייב לאמיתות הטענה. הקטע הבא משלב את שלוש הדרכים האלה:

שאל ג'ו' צ'ו'אֶה דְזְה [מר עורבני חששן] את גָ'אנְג ווּ דְזְה [מר עץ שמשייה גבוה]: "שמעתי מפי קונפוציוס [את דעתו על] 'החכם אינו מחפש לו שום דבר לעסוק בו, לא מתקרב לרווח ולא נמנע מנזק, אינו נהנה לחפש ולא נצמד לדרך, אומר משהו כשהוא לא אומר, ולא אומר כלום כשהוא כן אומר, ומשוטט מחוץ לאבק ולזוהמה'. קונפוציוס חשב שזאת הגזמה פרועה, אבל אני ראיתי בזה את פעולתו של דרך נסתר. מה דעתך על זה?"

אמר ג'אנג וו דזה: "הקיסר הצהוב היה מתבלבל אילו שמע זאת, אז איך יוכל הצְ'יוֹ הזה להבין? וחוץ מזה גם אתה מחשב מהר מדי, רואה ביצה ומחפש את התרנגול, רואה אבן קלע ומחפש את הינשוף הצלוי. אני אנסה לומר את זה בלי חשבון, ואתה תקשיב לזה בלי חשבון, בסדר?

"עמוד לצד השמש והירח, חבק את המרחב והזמן, והיה אחד עם הכל;

שכל הדברים יתערבלו

שנקלה ונכבד יתחלפו

סוער ורוגש איש-הרוב

החכם מטומטם וקפוא

"קח את ריבוא השנים ואחֵד אותן לפשטות מושלמת. ריבוא הדברים כולם כך, ובזאת הם כרוכים זה בזה.

"איך אפשר לדעת שהשמחה לחיות אינה טעות? שמי ששונא למות אינו דומה למי שאיבד את ביתו בינקותו ואינו יודע את הדרך חזרה?" (2.12)

לא לטעון טענות אלא לדווח, להמשיל, לספר, לשיר, לפטפט, להתווכח בלי לנקוט עמדה אלא לצורכי ויכוח; השימוש הזה במילים הוא דרכו של ג'ואנג ג'ו לנסח את הפרדוקס הוויטגנשטייני הבא ולעקוף אותו:

מכמורת היא אמצעי לתפוס דגים, ברגע שתופסים את הדג שוכחים את המכמורת; מלכודת היא אמצעי לתפוס ארנבות, ברגע שתופסים את הארנבת שוכחים את המלכודת; מילים הן אמצעי לתפוס רעיונות, ברגע שתופסים את הרעיון שוכחים את המילים. איפה אמצא איש ששכח את המילים כדי להחליף איתו מילה! (26.13)

ברגע שזונחים את הרעיון הקונפוציאני של "שימוש נכון בשמות", התאמה בין מילים וממשות, אז מהעובדה שאי-אפשר לדבר על זה לא נובע שמוכרחים לשתוק.

אני מודה לאשתי ולידידי שעודדו אותי בתרגום הזה, וביניהם ליואל הופמן, שפירסם כבר לפני שלושים שנה את קולות האדמה, מבחר מתוך הג'ואנג דזה, וליואב אריאל, שותפי בתרגום ספר הדאו; לרוחו של אנגוס גרייהם, מגדולי הסינולוגים במאה הקודמת, מורה וידיד; ולדרור בורשטיין, שהתנדב לקרוא במלואה גירסה מאוחרת שלו, וגם העיר הערות מועילות.