הז'אנרים
כל הז'אנרים

דרג ספר זה מתוך 5
5 דירוגים
3.6
ממוצע
1
0
2
1
3
2
4
0
5
2
0
גם ב - Kindle
30 

דרג ספר זה מתוך 5
5 דירוגים
3.6
ממוצע
1
0
2
1
3
2
4
0
5
2
0
30 
30 
גודל (עמ'): 245
מו"ל: פרדס

תקציר

בדצמבר 2010, גשם יוצא דופן יורד על הארץ במשך שלושה ימים ושלושה לילות, ואז פוסק, ובַצוֹרֶת משונה, דיסטוֹפּית, משתלטת על ישראל. יאיר קוגן - מתכנת צעיר שנולד בסנט פטרבורג, גדל בבת ים וגר בתל אביב - מפוטר מעבודתו, בהתפוצצות של בועת ההייטק המקומית. בעוד האבטלה גואה, והבצורת פולשת לתחומי חיים נוספים, יאיר מנסה למצוא את מקומו בתרגום לעברית של אגדה שכתב המשורר א"ס פוּשקין.

 

בווריאציה עדכנית על רומן החניכה, מבקש "גשם" לספר את סיפורם של בני העלייה הרוסית של שנות ה-90. ברגישוּת הנענית למתח בין העברית לרוסית, ולאופנים שבהם הן יכולות להדהד זו בזו, משתקפת הדרמה הנפשית של יאיר במלאכת התרגום שלו; בקשר עם אמו, החיה לבדה, בקשר עם ענבר, מלצרית ואמנית בעלת נפש סוערת, וברסיסי זיכרונות מאביו, המתגורר בחו"ל; וכל זאת לנוכח סאטירה שופעת רמזים על התנהלות המדינה בעִתות משבר, המרקיעה לפרקים אל מחוזות האבסורד. תחת תנאי האקלים הקיצוני, כשהשמים ריקים ממִשקעים, מתגלה שוב ושוב "המקום הריק" המתקיים בתודעתו של יאיר: של מי הם הצללים שהוא מדמיין בכל מקום? והאם יכול "הברבור הפוּשקיני המפואר" להפוך, במעשה פלא של אמנות, ל"להקת שחפים יפוֹאית צנועה"?

"ריאליזם עשיר ובשל, נוגע בפרטי פרטים ופורץ כל מסגרת אלגורית נתונה - מה עוד שהוא עצמו נפרץ פה ושם לביקורים מטלטלים של אגדה וגרוטסקה. הוא פורט את הצמא המענה ומניע את דמויותיו בסבלנות, מעט מעט, ומרווה אותו בקצב דומה, בטפטוף עדין".
ד"ר עודד וולקשטיין

המשך קריאה
  • ISBN: 978-1-61838-721-9
  • גודל (עמ'): 245
  • מו"ל: פרדס
  • יצא לאור ב-: 26/04/2016
  • שם המחבר: מילה קידר

מילה קידר

י

גשם

י

י

י

י

י

י

a

פרדס הוצאה לאור

Mila Kedar

Rain

י

י

עריכה: יואב רוזן

י

י

י

י

י

אין לשכפל, להעתיק, לצלם, להקליט, לתרגם, לאחסן במאגר מידע, לשדר או לקלוט בכל דרך או בכל אמצעי אלקטרוני, אופטי, מכני או אחר כל חלק שהוא מהחומר שבספר זה. שימוש מסחרי מכל סוג שהוא בחומר הכלול בספר זה אסור בהחלט אלא ברשות מפורשת בכתב מהמו"ל.

מסת"ב: ISBN: 978-1-61838-721-9

© כל הזכויות שמורות למחברת ולפרדס הוצאה לאור

ת"ד 33709, חיפה 3133602

e-mail: contact@pardes.co.il

תשע"ו 2016

Printed in Israel

לשחר

1

ביום שישי, השבעה עשר בדצמבר 2010, בשעה שבע בבוקר, התחיל סוף־סוף לרדת גשם. הוא המשיך לרדת ללא הפוגה במשך שלושה ימים ושלושה לילות, ואחריהם פסק כאילו לא ירד מעולם.

טיפות הגשם הראשונות נקוו כאשר מטוס "אל על", בטיסה LY0082 מבנגקוק, נעץ את גלגליו במסלול הנחיתה של נמל התעופה בן גוריון לקול מחיאות הכפיים המסורתיות. כשהנוסעים גדשו את המעבר בחוסר סבלנות, ליטופים קלילים כבר ליטפו את אדמת הארץ, אולם רק חדי האוזן יכלו לשמוע את רשרוש הגשם מבעד להמולת השיחות הסלולריות המרגשות ותאי האחסון המתרוקנים. כאשר נפתחו הדלתות והנוסעים נהרו החוצה, חולפים על פני פרסומות רב־לשוניות של בנק הפועלים, הלך הגשם והתחזק.

נהג הסעות, שיצא מביתו תחת טפטוף קל ודרכו אל שדה התעופה עברה עליו בגשם המתעצם, התרווח כעת במושבו ועקב בהתפעלות אחר שרשרת ברקים שחצתה את השמים, מלוּוה בקול רעם מתגלגל. כאשר שלושים ושלושה מנוסעי המטוס, מהגרי עבודה תאילנדים לבושים בפשטות בבגדים כפריים ולצדם מלווה ישראלי מעונב אחד, חלפו מבעד לדלתות ההזזה של שדה התעופה ועלו לאוטובוס שהמתין להם, כבר ירד מבול של ממש.

אולי הייתה זו הרוח הטרופית שהתגנבה למטוס בבנגקוק; רוח של יערות גשם, לחה וטעונה, אשר לרוב יודעת את מקומה ונותרת מחוץ לשערי שדה התעופה, אך הפעם הצטרפה לבני ארצהּ, המהגרים שעל המטוס, וכמותם החליטה להעתיק את מקומה ולנסות את מזלה בצדו השני של הגלובוס. ואולי רסיסי גשם נסתרים דבקו בבגדיהם של פועלי החקלאות עצמם. מומחים בתחום מצאו, כמובן, גורמים אקלימיים ארציים יותר, ואולי הסבר אחר המתין להתגלוֹת; כך או אחרת, היה זה גשם ברכה בעיצומה של שנה שחונה במיוחד, שנה שבה הקיץ ההביל, השרבי ורווּי השריפות נמשך עד דצמבר, מפנה מקום ארעי לממטרים הקלים של חג הסוכות, ואחריהם ממהר לשוב ולקפוח על ראשים, שדות ויערות. לכן, על אף חוסר הנוחות הכרוך בהופעתו, התקבל הגשם בקרב מרבית תושבי הארץ בשמחה ובהקלה גדולה.

עקרות בית מבוגרות, חבושות כיסויי ראש בכל הצבעים והצורות, הציצו מחלונות וממרפסות שירות והודו בשפה כזו או אחרת לאֵל הטוב מוריד הגשם, ובאותה נשימה, תוך קיפול קדחתני של בגדים שנתלשו מחבלי כביסה, שאלו אם לא יכול היה, האל הטוב, במחילה מכבודו, להוריד את הגשם במקום אחר. ובתוך הבתים, מטריות פלסטיק צבעוניות נשלפו מארונות וממחסנים למרבה שמחתם של בעליהן, ילדי הגנים ותלמידי בתי הספר היסודיים. צלמים מקצועיים וחובבנים בכל רחבי הארץ מיהרו לתעד את חזותם החורפית של הכבישים, והרשתות החברתיות געשו: "החורף הגיע."

יאיר קוגן לא היה שותף לשמחה הכללית. הוא התעורר מנקישות הגשם על אדן החלון הפתוח והתהפך במיטה מצד לצד, בעוד מוחו מנסה לשייך את רחש הטיפות לחלומו. לבסוף קם, סגר את החלון, הגיף את התריס וחזר למיטה, אולם כבר לא הצליח להירדם.

מאוחר יותר, כשהכבישים נעדרי הניקוז של תל אביב הוצפו בשלוליות ענק, יצא יאיר מדירתו ברחוב נחמני והחל לצעוד נמרצות, מעמיד פנים שהגשם לא מפריע לו כלל, לכיוון בית הקפה הקרוב לביתו. הוא שנא את בית הקפה הזה. הוא שנא אותו בגלל ההמוניוּת שבו. בגלל הניחוח התעשייתי של הקפה העומד באופן תמידי באוויר. בגלל המלצריות המאופרות בכבדוּת, הלבושות גופיות צמודות, שהמסטיקים בפיהן נלעסים ונלעסים עד אין סוף. ובעיקר שנא אותו בגלל המלצרית בחולצה הרחבה, הגזורה, עם התלתלים הג'ינג'יים המזדקרים לכל כיוון, החיוך הרחב והמבט המרחף.

הוא מחה בתנועת יד את טיפות הגשם משׂערו הקצוץ וסָרַק, בעודו עומד בכניסה, את חלל בית הקפה, בתקווה למצוא את מקום הישיבה המועדף עליו פנוי. היה זה שולחן שפניו לרחוב וגבו לשאר שולחנות בית הקפה ויושביהם, שולחן רחב דיו עבור מחשב נייד, ספר פתוח וספל קפה, כך שלא יתרחש שום מפגש לא נעים בין השלושה. אולם היום, ביום שישי הראשון לגשם, לא היה, למרבה הצער, מקום לאף אחד מהם: לא למחשב הנייד, לא לספר, לא לקפה וגם לא ליאיר. את השולחן תפסו מגזין סוף שבוע של אחד העיתונים היומיים, קערה עם עלי חסה שהתחזו לסלט קיסר ואישה כבת שלושים, עם פסים בלונדיניים בשֹערה, שמשום מה הזכירה ליאיר את הסלט שלה.

יאיר עמד כמה רגעים נוספים בכניסה, ידיו בכיסי הג'ינס והוא אובד עצות. הוא התלבט אם לשבת במקום אחר או לחזור על עקבותיו. בדירה התקשה אמנם להתנתק מהחיים היומיומיים ולהתרכז במשימה שלפניו, אבל מצד שני שם לפחות אף אחד לא יתפוס את המקום שלו. אבל איזה מקום? הוא נדד במחשבתו בין הספה האפורה והבלויה בסלון לבין כיסא המחשב היוקרתי, ואף הרחיק לכת עד למיטה בחדר השינה, אבל לא היה מסופק מאף אחד מאלה. ובכלל, חשב, הוא הרי ייראה כמו אידיוט אם יצא מבית הקפה אל הרחוב הגשום רגע אחרי שהגיע.

"אחד?"

"מה?" יאיר הסתובב בבהלה לקול המציאוּת שקטע את הדיון הפנימי שלו. קול המציאות בקע מגרונה של המלצרית המתולתלת בחולצה הגזורה.

"שולחן לאחד?" הבהירה וחייכה חיוך חושף גומות חן.

"אחד. כן," הסכים בכובד ראש.

"אז אתה יכול לשבת איפה שבא לך." היא הצביעה בחביבות לשני כיוונים מנוגדים, כדי להדגיש את האפשרויות הבלתי מוגבלות שעמדו לפניו. יאיר התלבט לרגע אם להעמיד אותה על טעותה הבסיסית ולהסביר שלוּ יכול היה לשבת איפה שבא לו לא היה עומד כמו דביל בכניסה לבית הקפה, אבל מה לעשות שאיפה שבא לו בדיוק יושבת חסה עם עיתון? בִּמקום זאת הנהן בתודה והפיל את עצמו לכורסה עמוקה שניצבה סמוך לדלת הכניסה, לצד שולחן זכוכית נמוך.

החימום בבית הקפה היה מסיבי, כיאה לבוקר חורפי, ויאיר הוריד את הסווטשירט האפור שנרטב בגשם והניח אותו לייבוש על משענת הכורסה. הוא נשאר בטי־שרט שחורה, שלרוחבה צעדו בטור אבולוציוני קוף, אחריו קוף אדם הולך־על־שתיים, במרכז אדם זקוף, בהמשך האדם המתכופף תחת עול כלי עבודתו ולבסוף האדם המודרני, כפוף לחלוטין מול המחשב שלו. "משהו, איפשהו, השתבש לגמרי" גרס באנגלית הכיתוב על החולצה.

לאחר שעיין דקה ארוכה בתפריט ואז הזמין, כהרגלו, קפה הפוך חזק בלי קצף, יאיר שלף מהתיק את האייפון, הארנק, המק הנייד וספר, שעל כריכתו האדומה הסתלסל באותיות קיריליות זהובות השם א' ס' פושקין. הוא הדליק את המחשב, העלה קובץ בשם "הצאר סַלְטאן תרגום לעברית" והסתכל לצדדים. מיד תפסה את מבטו חבורה של צעירים, בני גילו פחות או יותר, שניהלו שיחת עבודה קולנית. יאיר התאמץ להעמיד פנים שהשיחה לא נוגעת לו ולהתעלם ממנה. הוא דיבר כך בעצמו חמישה ימים בשבוע, ולא היה לו שום עניין לפַנות להם מקום בעולמו של יום שישי. הוא תופף בעצבנות על מסגרת המחשב הנייד וניסה למקד את מחשבותיו ב"צאר סלטאן", אך תשומת לבו נמשכה אל השיחה בשולחן ממול, כאילו מישהו קרא בשמו.

"זה ממש לא כמו פייסבוק," הכריז הציר המרכזי בחבורה, בחור מתולתל בחולצת כפתורים משובצת שישב מול מחשב נייד עם אצבעותיו על המקלדת. "זה כמו להגיד שטוויטר זה כמו פייסבוק. אנחנו רק לוקחים פיצֶ׳ר מגניב של פייסבוק ומפתחים אותו לכיוונים חדשים לגמרי. לייק זה לא מספיק עם כמויות הדאטה שמסתובבות היום באינטרנט. אין לי זמן להסתכל על כל שטות שחברים שלי עשו לה לייק. אבל אם החברים שלי ידרגו מאחת עד חמש את הכתבות שהם משתפים, את הדגם האחרון של האייפון שהם קנו, את הסרטים שהם ראו, כל דבר, ואז יהיה לי ממוצע של הדירוגים, זה כבר באמת שימושי."

"אבל," היסס שותפו וסידר את שֹערו הארוך מאחורי אוזניו, "למה שמישהו ימליץ על משהו וידרג אותו נמוך?"

"אתה חושב על המלצות, וזאת הטעות שלך," הסביר בסבלנות הבחור המשובץ. "אתה מפספס את הפוטנציאל של דיס־המלצות. אנשים אוהבים לדרג. אני לא צריך לספר לך כמה אתרי דירוגים יש באינטרנט."

"אז זהו, זה מה שאני רציתי להגיד," הפסיק אותו הבחור השלישי, שגם על משענת הכיסא שלו התייבש סווטשירט אפור. "זה לא דיסְרַפְּטיב. יש מלא אתרי דירוגים באינטרנט, אז למה אנחנו רוצים לעשות עוד אחד?"

"טוב, זה די ברור," המשובץ פשט את ידיו לצדדים ונראה נסער מהשאלה, "אתה צריך להבין שהמודל העסקי שלנו שונה לגמרי."

להמשך השיחה יאיר כבר לא הקשיב. הוא שנא את הביטוי "מודל עסקי". הוא קם, לקח את המחשב הנייד, זרק את הספר, הארנק והאייפון אל תוך התיק, תלה עליו את הסווטשירט, חצה את בית הקפה אל הפינה הנגדית והתיישב ליד השולחן הרחוק ביותר מחבורת הסטארטאפיסטים. הוא הניח את המחשב על השולחן, הוציא את הספר של פושקין ודפדף אל העמוד השלישי של האגדה על הצאר סלטאן.

יאיר הרים את מבטו והבחין במלצרית המתולתלת מסובבת את ראשה אנה ואנה, כשבידיה מגש ועליו ספל קפה. המראֶה של עיניה המחפשות אותו חימם את לבו ופיצה מעט על הדקות הלא נעימות האחרונות. הוא הרים את ידו כדי לעזור לה לאתר אותו, ומיד התחרט על כך. הרגע נהרס.

המלצרית חייכה כשהניחה את הספל על השולחן, והוא השיב לה בניד ראש קל. הוא הוסיף שקיק אחד של סוכר, ערבב, טעם, התלבט לרגע, פתח שקיק סוכר נוסף ושפך מחצית מתוכנו אל הקפה, בדיוק כפי שעשה תמיד. הוא נשען לאחור והקשיב לשיחה שהתנהלה בשולחן שלפניו. גבר כבן ארבעים, לבוש בקפידה ומגולח למשעי, הסביר לאישה מבוגרת ממנו: "את חייבת להבין שבעולם שלנו, זו צורת התקשורת הכי קרובה למדורת השבט. בתור עיתונאים, זה משהו שאנחנו צריכים לקחת בחשבון." יאיר לא ראה את פניה של האישה שישבה בגבה אליו ולא שמע מילה מפיה. הבחור שהגדיר את עצמו כעיתונאי נאם על "הזדמנויות" ועל "להיכנס למקומות הנכונים", והסביר שעורכים בליגה שלהם יכולים לעשות היום כל דבר. יאיר שוב לא הצליח להתנתק מהשיחה, למרות שהפעם הנושא לא נגע לו כלל. השיחה עצבנה אותו לא פחות מזו שממנה נמלט, והייתה לו תחושה חזקה שמדובר למעשה באותה שיחה בדיוק שהתפצלה לשני שולחנות, לשני דוברים ולמילים שונות לחלוטין, אבל שהיא נחושה לרדוף אותו, בצורה כזו או אחרת, בכל מקום בו יֵשב.

יאיר פתח מחדש את הקובץ. המסמך נפתח בכותרת: "האגדה על הצאר סלטאן, על בנו הנסיך הגיבור גְוִידוֹן ועל מלכת הברבור היפהפייה", והוא התלבט לגבי הכותרת הזו בכל פעם שקרא אותה. מדי פעם שינה בה מילה או שתיים, אך לאחר כמה שינויים כאלה היא הצליחה באורח פלא להתגלגל חזרה אל הגרסה ההתחלתית שלה. בהמשך הופיעו שני עמודים של שורות מחורזות שהופרדו פה ושם בשלוש נקודות — סימון של שורה שטרם תורגמה. הפעם ויתר מראש על הניסיון להשלים את השורות החסרות. השולחן לא היה השולחן שלו, והוא הרגיש יותר ויותר שגם היום לא היה היום שלו, ולא האמין שיוכל לעשות היום את מה שלא הצליח גם ביום אחר. הוא דילג אל השורות האחרונות שתרגם וקרא לעצמו, בהטעמה ובניגון:

המלכה ילדה בליל

לא עלמה ולא בן חיל

לא צפרדע, לא עכבר,

אלא מין יצור מוזר.

מיד המשיך בקריאה של השורות הבאות במקור הרוסי, כאילו קיווה שהקִרבה למילות התרגום תגרום למילות המקור להידבק בשפה העברית ולהיתרגם מעצמן. לפעמים, בימים אחרים, זה באמת עבד. הוא הרגיש שחלקים שלמים בתרגום מייצרים את עצמם, כשהתבנית הרוסית הקלאסית מונחת על השפה העברית וגוזרת את המילים שמתאימות בדיוק כדי למלא אותה. אולם רוב הזמן מלאכת התרגום הייתה רחוקה מאוטומטית. הוא קרא את השורות שוב ושוב, מנסה לספוג כמה שיותר מהווייתן, רושם בצד מילים בודדות שצריכות להשתלב בתוצר הסופי ומחכה עם אצבעותיו על המקלדת לרגע שבו המילים יתחברו לכדי משפטים שלמים שמתחרזים זה עם זה. היו ימים שבהם הרגע הזה מיאן להגיע. יאיר הפך בראשו שוב ושוב בסיפור העלילה. המלכה הצעירה יולדת למלך בן בעת שהוא נמצא הרחק, במלחמה, ומספרת לו על כך במכתב. אחיותיה הקנאיות מחליפות את מכתבהּ למלך במכתב אחר, שמְספר על הולדת יצור מוזר במקום ילד. המלך מגיב בזעם, אך מצווה להמתין ולא לעשות דבר לפני שובו. שוב האחיות הקנאיות מתערבות ומחליפות את המכתב מהמלך באחר, שמצווה לכלוא את האם ואת היילוד בחבית ולהשליך אותם לים. כשחשב על זה כך, בעברית פרוזאית, הסיפור בכלל לא נשמע הגיוני. הוא החליט להיצמד לתבנית המתנגנת, המוּכרת, אִתה הרגיש הרבה יותר טוב. לא צפרדע, לא עכבר, אלא מין יצור מוזר.

תמונה ישנה עלתה בראשו, חיה ומוחשית. החדר שלו בדירה בסנט פטרבורג. הוא שוכב במיטה. אביו יושב לידו על קצה המיטה, ספר השירים של פושקין מונח על ברכיו, מרטיב ברוק את קצה אצבעו ומדפדף בעזרתה בספר. "אבא, זה לא הגיוני," מפציעה בו שאלה, "מה זה 'לא צפרדע, לא עכבר'? איך בכלל מלכה יכולה ללדת צפרדע או עכבר?"

"מה הבעיה, יוּרָה?" מחייך אביו מבעד לשפמו העבות. "הנה, אמא שלך מלכה, ואתה עכברון."

"לא נכון," הוא מתרעם, למרות שהוא מבין היטב שאביו מתבדח. "אני ילד. אנשים תמיד מולידים ילדים, ועכברים מולידים עכברים, וצפרדעים מולידות צפרדעים. ככה זה."

יאיר סילק בכעס את הזיכרון הלא רצוי וחזר לתרגום. לא צפרדע, לא עכבר, אלא מין יצור מוזר. ואז המלך מקבל את המכתב. ואז מה. זה לא ילך היום. הוא הרגיש כאב ראש עמום וייחס אותו לשינויי מזג האוויר. הוא לגם לגימה אחרונה מהקפה המתקרר, הכניס את חפציו לתיק, לבש את הסווטשירט האפור שהתייבש בינתיים, ויצא אל הגשם השוטף.

2

ליד שולחן העבודה שלו במשרד, בפארק היי־טק בפאתי תל אביב, יאיר זפזפ בין שלל הלשוניות הפתוחות בדפדפן מולו. אתרי החדשות דנו בהרחבה בסערה שפקדה את הארץ בימים האחרונים ובנזקים שגרמה. ביום השני לגשם אמנם נשברו שיאים יומיים של משקעים בעמק יזרעאל, בערבה ובאילת, אך יחד אִתם קרסו גם כמה גשרים בדרום ומסוקים נאלצו לחלץ עשרות מטיילים, שהגיעו לִצפות בשטפונות. ביום השלישי לגשם קרסה מערכת הרמזורים בתל אביב והפכה את העיר לקריקטורה של כאוס אורבני: המכוניות הציפו את הצמתים מכל הכיוונים בו זמנית, בליווי תרועות צופרים רמות וקללות עסיסיות שהדהדו לכל רוחות השמים. באותו זמן ממש, עץ שפילח את כביש החוף לרוחבו גרם לתאונת שרשרת של שש מכוניות והעמיד אלפי מכוניות נוספות בפקק תנועה שובר שיאים. אולם מעשה הקונדס הנבזי הזה, שבנס הסתיים רק בפציעות קלות, בעוגמת נפש ובנזק לרכוש, היה התעלול האחרון של הסערה. במהלך הלילה הלך הגשם ונחלש. נהגי משאיות, פועלי כבישים, אופים ועוד כמה משכימי קום הספיקו לחזות בטפטופיו האחרונים, אך כשיצא יאיר למשרד בשעת בוקר מאוחרת של יום שני מזג האוויר כבר חזר להרגלו: מעונן חלקית עד בהיר.

הרשויות המטאורולוגיות ושאר בני הסמכא בתחום התכנסו כדי להסביר את הופעתם של ימי הגשם שלא נחזו מראש ולא היו כמותם בארץ. אתרי החדשות תמצתו עבור ההדיוטות את מסקנותיהם המורכבות בזו הלשון: החורף אמנם התאחֵר, אך כעת הוא כאן, וחזית קרה פעילה במיוחד גורמת לאזורנו להיות מוּעד לסערות ולגשמים בתקופה הקרובה.

יאיר הקליד "חזית קרה" בשורת החיפוש בדפדפן וקרא בוויקיפדיה: "חזית במטאורולוגיה היא קו מפגש בין גושי אוויר מנוגדים בתכונותיהם, בעיקר בטמפרטורה אך גם במאפיינים אחרים." הוא גלל מטה. "מזג האוויר האופייני לפעילות של חזית קרה הנו מזג אוויר פעיל, גשום וסוער, מלווה בסופות רעמים, ברקים וברד." הוא שב לבהות ברשימת המשימות, שיום היעדרות אחד גרם לה לעלות על גדותיה. אם ממילא אין שום סיכוי שיסיים את עבודתו עד תאריך היעד שנקבע, הרי זה כלל לא משנה מתי יתחיל, ניסה לעודד את עצמו באמצעות סוג מסוים מאוד של היגיון.

בבוקר הקודם, ביום היום השלישי לגשם, כשצפירות המכוניות ברחוב חדרו בלי היסוס מבעד לחלונות הדירה הסגורים, יאיר התקשר למשרד והודיע שהוא לא מרגיש טוב. המחשבה על ההזדחלות בטור מכוניות אינסופי וקולני שיקעה את גופו עמוק בפּוּך. יאיר לא לגמרי שיקר; הכאב העמום פמפם ברקותיו מאז יום שישי, והצפירות מחרישות האוזניים הכבידו על ראשו עוד יותר, אך כשראש הצוות שלו איחל לו החלמה מהירה אפפו אותו רגשות אשם.

כעת נדד אל החלון שאליו פנתה העֶמדה שלו במשרד. מהחלון ניבט גרם מדרגות החירום החיצוני של הבניין שממול. קו החלון חתך את גרם המדרגות מלמטה והתריס המוגף למחצה חתך אותו מלמעלה, כך שנותר רצף מדרגות שמוביל מכלום לשום מקום. יאיר דמיין את עצמו עולה במדרגות הללו, מגיע לנקודה הגבוהה ביותר, יורד בחזרה, מגיע לנקודה הנמוכה ביותר ועולה שוב. עד מהרה התעייף והחל לחוש בכתפיו את עומס העבודה שהמתינה לו. הוא קם והלך לעבר השירותים, אלא שאת הכניסה חסמה עגלה עמוסה חומרי ניקוי. המנקה המבוגרת, עובדת חברת התחזוקה של הבניין, גרפה את המים שעל הרצפה במגב. כשיאיר התקרב הרימה אליו את עיניה והתריעה: "צריך מאוד בזהירות. רטוב!" הוא הסיט את מבטו במבוכה וויתר על הביקור בשירותים, בין כה לא ממש היה צריך, ופנה למטבח כדי לתדלק את עצמו בקפה הפוך חזק בלי קצף. במטבח נתקל בעובד תחזוקה מבוגר, לבוש בסרבל ירוק, שעמד שעוּן על אדן החלון והשקיף החוצה. יאיר כמעט פנה לאחור, אך התעשת ונכנס למטבח.

עובד התחזוקה התנתק לרגע מהחלון ובירך אותו בניד ראש ובמבטא רוסי כבד, "שלום."

יאיר השיב בניד ראש משלו. לענות בעברית נראה לו כמו שקר, ולענות ברוסית לא הצליח להביא את עצמו. הוא נסוג למכונת הקפה והתמקד בה, מנסה לסיים מהר ככל האפשר ולפנות את המטבח. כמו תמיד, נוכחותו של איש התחזוקה דובר הרוסית גרמה לו להרגיש אשם. כשסיים להרתיח את החלב והרים את מבטו מהמכונה נוכח לדעת שאיש התחזוקה עדיין עומד ליד החלון, מרותק לנוף האפור של אזור התעשייה המתפתח.

"כמה זמן זה תפילה של מוסלמים?" שאל פתאום, ספק את יאיר ספק את הזגוגית. יאיר התקרב כדי לראות במה מדובר. ריח חריף, ריח יום עבודתו של פועל, עלה באפו. בחוץ, במגרש החניה של הבניין, בין ערמות של קרשים ושקי גבס, נפרש ארגז קרטון ועליו כרע בחור צעיר ושחום עור, בג'ינס מרופט וחולצה שהייתה פעם לבנה.

"כבר עשר דקות ככה, זה. לא זז. מתפללים הרבה זמן אלה."

משולל כל עניין להתערב, או ידע בנושא הלכות האסלאם, סיים יאיר להכין את הקפה ונעמד מול החלון לצד איש התחזוקה, נמשך גם הוא, משום מה, לאותו ארגז פרוש תחת כיפת השמים ולצעיר המתפלל שמשתחווה עליו. תחושת כמיהה אפפה את החדר, מתערבבת בניחוח הקפה ובריח יום עבודתו של הפועל.

"יאללה, לעבודה," הכריז לבסוף איש התחזוקה ועזב את המטבח, מושך אחריו כבל ארוך מגולגל.

3

בשבת הראשונה שלאחר הגשם שרר מזג אוויר נהדר. השמש מלכה במרכז שמים כחולים להפליא, ליטפה בעדינות וחיממה ברוך. האוויר היה צלול ורענן, נקי ושקט, ורוח קלילה הרקידה מדי פעם בעדינות את צמרות העצים. שמורות הטבע והגנים הלאומיים התמלאו מאות אלפי מבקרים, שנהרו אל הנחלים מלאי המים ומיהרו לחזות בניצנים של פרחים מבולבלי עונות שזקפו ראשיהם בהיסוס, אסירי תודה על הגשם שירד ועל השמש העולה.

באותו בוקר יצא יאיר מהמיטה באחת עשרה וחצי. הוא התעורר כמה פעמים קודם לכן, התהפך, משך את השמיכה מעל לראשו וחזר לישון. ייתכן שהיה ממשיך כך אלמלא תקפו אותו חלומות העבודה הטורדניים, שחזרו על עצמם לעתים קרובות, במיוחד בבקרים בהם ישן עד שעה מאוחרת. הפעם מצא את עצמו רץ ברחובותיה של עיר עתידנית אפלה וקודרת, רודף אחרי תוכניות מחשב על מנת למדוד את זמני הריצה שלהן. מדי פעם הן עצרו, הניחו לו להתקרב אליהן מעט ואז חזרו לרוץ במהירות כפולה, לועגות לו בעוד הוא משתרך אחריהן. ברגע של ייאוש, כשהבין שהתוכניות לא יעצרו לעולם, החליט להרוג אותן. הוא שלף אקדח וירה באחת מהן, וכשעשה זאת הפכה העיר למסך שחור ורבי־הקומות שלה התפוררו לערמת אותיות לבנות שריצדו על מסך. הוא ידע שכעת הפך לאחת האותיות הלבנות הללו, אך לא היה לו מושג איזו אות הוא. בשלב הזה קרן שמש סוררת הצליחה להתגנב אליו מבעד למעטה שמיכת הפוך. הוא פקח את עיניו ומיד זינק מהמיטה, מזהה את ההזדמנות להימלט מהחלום.

מכשיר האייפון שכב על הכוננית ליד המיטה, בין עותק של הצל של אנדר לכוס ריקה ממים. הוא הרים את האייפון, לחץ על הכפתור וגילה שהשעה 11:32 ושארבע שיחות לא נענו. הוא התנודד לכיוון חדר האמבטיה. כשהשתין הרגיש שגופו מתנקה לאטו מהחלום, וכשסיים היה מאוכזב מעט. כשצחצח שיניים הביט במברשת השיניים הנוספת, הוורודה, שהעלתה עובש בחדר האמבטיה, והזכיר לעצמו שכבר מזמן צריך היה לזרוק אותה, אך גם הפעם יצא משם בידיים ריקות. הוא חלף על פני דלת חדר השינה והמשיך לעבר פינת המחשב, בדק מיילים באדישות ולאחר מכן עבר מוכנית על הפִיד בפייסבוק. כשהרתיח את המים לקפה ולא הצליח לחשוב על תירוצים נוספים, חייג.

"דוֹבּרוֹיֵה אוּטְרוֹ!" צהלה אמו ברוסית, "כבר קמתָ, ועדיין לא ערב."

"לא כזה מאוחר," התגונן בעברית; לא מתוך עיקרון, אלא כיוון שכך היה קל יותר.

"נו, מה נשמע?" שאלה, קשה לומר באיזו שפה, שכן הרכב המילים העבריות כבר התאזרח בשפה הרוסית, כאילו מאז ומעולם השתייך אליה.

יאיר הגה בראשו אפשרויות שונות של תשובה לשאלה, חלקן קשורות לחלום שחלם הבוקר, חלקן לתרגום שלו, חלקן למברשת השיניים המעופשת, אולם לא מצא את המילה הראשונה שתאפשר לפתוח אחד מהנושאים הללו. "הכול בסדר," ענה.

"מה, הלכת לישון מאוחר?" המשיכה בעברית.

"כן, יצאתי עם חברים," שיקר.

"רק חברים, או שגם חברות היו?" צחקקה. "לא חשוב, לא חשוב, אתה לא חייב לספר לי הכול. אני בכלל לא בגלל זה התקשרתי, אבל כבר לא משנה."

"למה לא משנה? מה רצית?"

"תראה כמה יפה בחוץ, השמש זורחת, רציתי להציע לך לצאת קצת לטבע. אבל לא חשוב, כבר מאוחר."

"למה מאוחר?" מחה, "מתי רצית לצאת, בחמש לפנות בוקר?"

"נו, מה פתאום בחמש? בשמונה. מקסימום בתשע. עכשיו כבר אמצע היום, עד שנגיע נצטרך לחזור לארוחת צהריים."

"אפשר לאכול צהריים מתי שרוצים. אבל למה אני מנסה לשכנע אותך? לא כזה אכפת לי אם ניסע לטייל או לא."

"זה שלא אכפת לך אני יודעת טוב מאוד."

"אוי, באמת, אמא." יאיר העביר את המכשיר ליד שמאל. בידו הימנית פתח את צנצנת הקפה ושרבב לתוכה כפית שמצא על השיש.

"אז מה את עושה, עכשיו שהחלטת להישאר בבית?"

"לא יודעת, הפשרתי עוף, אפשר לעשות ממנו משהו לצהריים, אבל כמה שלא מתחשק לי! אתה יודע כמה אני שונאת לעמוד במטבח!"

"אז אל תעמדי במטבח, אנחנו יכולים גם לאכול בחוץ."

"מה, במסעדה? אני נראית לך נובורישית? אני עוד מסוגלת להכין ארוחת צהריים לי ולבן שלי, תודה לאל. אולי לא טעים אצלי כמו במסעדה בתל אביב, אבל אף אחד עוד לא התלונן בינתיים."

הוא דחק את המכשיר בין האוזן לכתף ומזג מים רותחים מהקומקום לכוס הקפה.

"אם תבוא עכשיו, אולי נספיק לפחות לצאת לאיזו שעה לטיילת לנשום קצת אוויר צח."

"טוב. אני מתלבש ובא."

"יופי." היא ניתקה בלי לומר שלום, כהרגלה. הוא לגם מהקפה בזמן שהתלבש, נזכר איפה החנה יומיים קודם לכן ויצא לכיוון בת ים.

יאיר ביקר את אמו אחת לשבוע, פחות או יותר; בסוף השבוע או באחד הערבים אחרי העבודה. היא מעולם לא ביקרה בדירתו בתל אביב, למרות שרק עשרים דקות הליכה הפרידו בין הדירה לבין בית הספר התיכון "שבח מופת", שם לימדה מתמטיקה. היא אף פעם לא הציעה לבקר, והוא אף פעם לא הזמין. שניהם הרגישו שבת ים היא המכנה המשותף שלהם, הבית שלהם, ואילו הדירה בתל אביב היא המקום הפרטי של יאיר, מקום שאליו לא הייתה שייכת. הוא עצמו המשיך לראות בדירת שני החדרים בבת ים את ביתו, על אף שבשנים האחרונות מעולם לא שהה בה יותר מכמה שעות ברציפות וכבר לא נותרו בה אלא השאריות של חפציו, אלה שלא מצא בהם צורך; ואילו דירתו תמיד התקראה בפיו "הדירה" ולא מעבר לכך, למרות שגר בה יחד עם חפציו המובחרים כבר כמה שנים. כשנסע לבקר את אמו הקפיד לומר לעצמו שהוא נוסע הביתה, בין אם הרגיש כך ובין אם לאו, כאילו אם לא יתייחס אל המקום הזה כאל ביתו לא ימצא שום דרך אחרת להתייחס אליו, והוא עלול להתפוגג כליל. לכן, גם בשבת הראשונה שלאחר הגשם, החנה יאיר את המאזדה הלבנה ונכנס הביתה.

כבר ממפתן הדלת שמע צלילי ואלס דרמטיים של צ'ייקובסקי. נדיה ישבה על הספה במכנסי ג'ינס וסווטשירט, ולרגליה נעלי ספורט. זירת קרח לבנה מילאה את מסך הטלוויזיה מולה, ומחליק גבוה ובלונדיני הניף את בת הזוג שלו ונשא אותה סביב משטח ההחלקה. כשראתה את יאיר קמה מיד וכיבתה את הטלוויזיה.

"נו, תראה כמה שאתה רזה! את כל העצמות רואים לך! איך אפשר ככה? אתה בכלל אוכל משהו?" קידמה את פניו.

"אמא, אני רזה עשרים ושבע שנה," רטן. "הייתי מצפה שכבר תתרגלי."

נדיה הסירה מעל אפה את משקפי הראייה המרובעים, הרכיבה משקפי שמש, תלתה על כתפה מימייה וחבשה את כובע המצחייה שהמתין על קולב בכניסה לבית. שרשרת משקפיים דקה השתלשלה בצדי פניה.

"בוא, נלך לטייל," היא אחזה במטרייה שניצבה מתחת לקולב. "אחר כך אני אאכיל אותך."

"אמא, את יכולה להשאיר את המטרייה בבית. השמים כחולים. לא הולך לרדת גשם," הבטיח.

"מה אני יודעת," היא הסתובבה בבית וּוידאה שהברזים סגורים והגז כבוי. "כחולים־כחולים, ובשבוע שעבר ראית איזה גשם ירד פתאום. שום סימן לא היה, ככה משום מקום, מבול. הייתה לי שעת אפס, תפס אותי בדרך לעבודה. עמדתי ככה מול הכיתה, רטובה מכף רגל ועד ראש, זה היה מאוד לא נעים."

"כן, סיפרת לי," קטע אותה ביובש. נדיה הגיחה מהמטבח מסופקת וחמושה במפתח. היא נעלה את הדלת מאחוריהם ומשכה בידית כדי לוודא.

הטיילת המתה אדם ויאיר הרגיש כמו זבוב בנחיל דבורים. הם הלכו בשתיקה, שהופרעה מדי פעם בסיפוריה של נדיה: על המורות האחרות, שאת חלקן יאיר זכר עוד מימיו בבית הספר; ועל מורה חדשה, צברית, שלא ברור איך הגיעה ללמד אצלם. לא שיש לה משהו נגדה, מיהרה נדיה להסביר, פשוט יש לה מנטליות אחרת; ועוד סיפורים, על תלמידים סוררים — גם דבילים שעוד לא ראתה כדוגמתם, גם עצלנים, ומה שהכי גרוע — חוצפנים, ועל תלמיד או תלמידה יחידי סגולה, שהצליחו לענות על שאלת הבונוס שנתנה במבחן, וזאת בכלל שאלה ברמה של אוניברסיטה. הים, צבוע טורקיז עז באור השמש, היה שקט ורגוע כמו שהים יכול להיות רק ביום חורף שמשי. אדוות לבנות קטנות ליחכו את שוברי הגלים.

"סיפרתי לך שאני מתרגם את פושקין?" יאיר שאל בזהירות לאחר דקות ארוכות של שתיקה.

"כן, אמרת לי משהו כזה. רוסלאן ולודמילה?"

"לא," הוא בחן את אמו ארוכות. "הצאר סלטאן דווקא."

"יפה מאוד. אני תמיד אומרת שמי שמוכשר, מוכשר בהכול. אני בטוחה שיֵצא לך מצוין. רק תיישר את הגב," הוסיפה מיד.

יאיר נשם נשימה עמוקה והסב את כתפיו לאחור. הוא החזיק ביציבה המאולצת כמה דקות, עד ששב להליכתו הרגילה.

"ותגיד לי בבקשה, חשבת אולי משהו לגבי תואר שני מאז הפעם האחרונה שדיברנו?" במילה 'תואר' נקְבה תמיד בעברית משום מה, מטה אותה לפי כללי הדקדוק הרוסי ומשלבת אותה במשפט, כאילו מנסה לנכס אותה לשפתה.

"כבר אמרתי לך שלא מעניין אותי כרגע תואר שני," השיב לאט ובשקט.

"ומה, בחיים הכול צריך להיות מעניין? גם ככה לחיות במדינה הזאת נהיה יותר מדי מעניין בזמן האחרון. אני לא רוצה להתערב, זה עניין שלך, תעשה מה שאתה רוצה. אני פשוט חושבת שחבל לבזבז שֶכל כמו שלך ולהישאר עם תואר ראשון. אחרת בשביל מה כל כך השקעת בלימודים וקיבלת כאלה ציונים גבוהים?"

"אני באמת לא יודע, אמא," הפטיר. כמה אירונית נשמעה השאלה שלה כשיצאה מפיה.

"מה, אתה פחות טוב ממישהו אחר? אני שומעת לפעמים על כל מיני תלמידים שלי שממשיכים לתואר שני ולדוקטורט במתמטיקה, במדעי המחשב, בהנדסה, ולא כאלה גאונים גדולים, אפשר לחשוב. אתה לא פחות טוב מאף אחד מהם, אז פשוט חבל."

"אבל אני לא צריך להמשיך ללמוד," יאיר שיחק את תפקידו בדיון הזה, שחזר על עצמו מעת לעת, והסתיים תמיד באותו אופן. "עשיתי תואר, יש לי עבודה, אני מתכנת, אני מרוויח טוב, אני מרוצה, מה אני צריך את זה?"

"תשמע, יורה, מתכנת זה ככה. היום אתה מתכנת, ומחר אף אחד לא צריך אותך. ואל תתווכח אתי, אתה יודע טוב מאוד שאני צודקת. לימודים אף אחד לא יכול לקחת ממך. אני תמיד אומרת, דוקטור הוא גם באפריקה דוקטור," סיכמה כהרגלה במשפט האהוב עליה ועצרה ללגום מים.

"קיבלתי מכתב מפיטר," היא שינתה נושא. "מסבא וסבתא שלך. עם תאריך מתחילת נובמבר. חודש וחצי המכתב הסתובב בדואר."

"אולי הגיע הזמן שההורים שלך ילמדו להשתמש במייל? אני בטוח שיש בסנט פטרבורג אינטרנט."

"מה אתך, הם כבר לא בגיל. סבא אפילו סגר סוף־סוף את המשרד שלו ופרש לפנסיה. הגיע הזמן באמת, הזקן בן שמונים. אם היא לא הייתה לוחצת עליו לפרוש הוא גם היה מת במשרד הזה. נו, אז עכשיו הוא משתגע בבית. אין לו מה לעשות וגם את סבתא הוא משגע. הם משגעים אחד את השני, אם להגיד את האמת."

"הוא בטוח לפחות קצת שמח שיש לו סוף־סוף חופש מהעבודה. פעם ראשונה בחיים, לא?"

"אם הוא שמח שיש לו חופש מהעבודה? מה אני אגיד לך, יוּרָה? חופש, לא מספיק שהוא יהיה ממשהו, הוא צריך גם להיות בשביל משהו. ומה כבר יש לו, לזקן, שהוא ירצה חופש בשבילו?"

יאיר שקל את דבריה. הם המשיכו לפסוע לאורך הטיילת, מודדים אותה בשתיקה ועוקבים שניהם, בלי לדון בכך, אחר להקת ציפורים שחצתה את השמים במבנה מושלם, בצורת וִי.

4

בתום סוף השבוע הנפלא הזה אפפה ציפייה את תושבי המדינה. בגדי הקיץ אופסנו בארונות, מרפסות פונו מריהוט, כבסים נתלו בתוך הבתים, להקדים רפואה לגשם. אפילו פרויקט ההיערכות לחורף של משרד התשתיות הלאומיות, שנדחה כבר כמה חורפים, יצא סוף־סוף לדרך. אולם על אף החזית הקרה, בניגוד לכל תחזיות מזג האוויר, וחרף ריקודי הגשם המשותפים והנפרדים של חסידי ברסלב וחב"ד, הגשם לא הוסיף לרדת. לא באותו שבוע, לא באותו חודש ולא באותה שנה.

בשבועות הראשונים לאחר שפסק הגשם התנהלו העניינים כסדרם. כל החזאים טעו. אז טעו. קורה. על מסכי הטלוויזיה, דוגמנית שפניהּ מתקלפות קוננה שישראל מתייבשת, אולם רוב הצופים העבירו ערוץ ברגע שנתקלו בה, כי לא נעים לראות דוגמנית מתקלפת. מפלס הכנרת נותר מתחת לקו האדום, אך לא היה בכך כל חדש, שכן מפלס הכנרת נותר מתחת לקו האדום כבר שנים, ובינתיים לא קרה שום אסון. מומחים הזהירו מפני פגיעה בלתי הפיכה במאגרי המים, אולם כיוון שדברים דומים נשמעו מפיהם כבר בתחילת השנה, לפני הגשמים וגם בשנה שעברה, איש לא ייחס חשיבות רבה למה שאמרו. אולם, כאשר לא ירד אפילו גשם מקומי במהלך חודש ינואר, ואף לא מִמטר קל בחודש פברואר, החלה הדאגה לתת את אותותיה בכול, מזורזת ומועצמת על ידי כותרות אדומות ושחורות, עטורות משחקי מילים, שזעקו מדפי העיתונים.

איגוד החקלאים התריע מפני מחסור חמור בפירות, בירקות ובגידולים נוספים. החקלאים מחו על אוזלת ידה של הממשלה, שלא עשתה דבר לאורך השנים על מנת להיערך למשבר שכזה, ועל מנת להמחיש את מלוא רצינותם של הדברים, הם פתחו בשביתה. ראש הממשלה מיהר לפרסם הודעה בתקשורת, ובה הביע הערכה עמוקה לחקלאים ולפועלם והסביר ברוב דיפלומטיות שמחאותיהם חסרות כל שחר. הגשם, הבהיר, ועל אחת כמה וכמה היעדרו, כלל אינו נמנה על תחומי האחריות של הממשלה. יחד עם זאת, בהיותו הראשון לזהות את מלוא חומרת הבצורת, הרי נקט בפעולות נחרצות ונמרצות על מנת להביא לסיום המשבר. הוא רתם את כל הגורמים הרלוונטיים בארץ, וגם מחוצה לה, לטיפול בנושא, הקים את משרד המים ומינה לתפקיד השר המיוחד לענייני מים חבר כנסת, פרלמנטר משכמו ומעלה, שלא יהסס לפעול בנחישות על מנת לטפל בהיעדר הגשם. השר לענייני מים התראיין אף הוא לתקשורת. הוא דיבר בטון תקיף ומאיים כל כך שאילו שמע אותו הגשם היה ודאי נבהל ונמנע מכל מפגש עתידי עם הארץ.

תחילה געשו רק הרוחות, אולם החומר לא עמד בפרץ לאורך זמן. מטבע הדברים, ענף החקלאות היה הראשון שהושפע. מחירי הפירות והירקות זינקו, כפי שאיימו החקלאים, עוד בטרם ניכרה פגיעה בגידולים. מחסור המים הצפוי ניבא גם קשיים עתידיים בתפעולם של מפעלים שונים, שמניותיהם צנחו מיד. עד מהרה החלה הבורסה כולה להידרדר במדרון חלקלק, ואספה אל כדור השלג, כהרגלה, גם את קרנות הפנסיה, את הפקדונות בבנקים, את אגרות החוב הממשלתיות ואת ציבור האזרחים. כך, הקדימה רעידת האדמה הכלכלית את משבר המים הצפוי. בעקבותיה מיהר, בדרך הטבע, צונאמי שוצף ועכור של פיטורים, שלא פסח גם על מגזר ההיי־טק ועל החֶברה של יאיר.

יאיר קרא את המייל של המנכ"ל ברגע שהופיע בתיבת הדואר האלקטרוני, כפי שעשה בכל פעם שמעטפה הבהבה על המסך. כשסיים לקרוא וחזר לצוד באג שהטריד את מנוחתו מאז הבוקר, כבר קיננה בו ידיעה בלתי מוסברת. כאשר מאס בציד וקם כדי להביא לעצמו משהו מהמטבח הידיעה התהלכה אתו, שולחת אותו למדף הקפסולות של מכונת הקפה ולמקציף החלב, לוחשת לו, תנצל את זה כל עוד אתה יכול. הידיעה לא עזבה אותו גם כשמצא סוף־סוף את הבאג, שהתברר כטיפשי למדי. הוא תיקן אותו בקלות, ללא תחושת סיפוק. כשנתקל במסדרון במנכ"ל, שהנהן לעברו הנהון סתמי כפי שהיה נוהג בזר מוחלט, התגבשה הידיעה עוד יותר ומתחה את שפתיו לחיוך מריר. בסוף היום, כשחצה את מפתן המשרד בדרכו לחניה, דימה לעצמו שהוא עושה את הדרך הזו בפעם האחרונה — כל זאת אף שאיש לא פיטר אותו בינתיים.

דבריו המכובסים, המגוהצים והמעומלנים של המנכ"ל בדואר האלקטרוני ששלח היללו את כל עובדי החברה, אשר תרמו תרומה שלא תסולא בפז להצלחתה, וזהו הביטוי הכי פחות מתאים שיכול היה מנכ"ל החברה העסקית לבחור, חברה שבה כל תרומה שהיא תסולא, ועוד איך תסולא. הוא כינה את עובדי החברה "משפחה" וקונן על הקושי האישי האדיר הכרוך בפרידה מכל אחד ואחד מבני המשפחה הזו. אולם לצערו הרב, הסביר, החברה לא תוכל להמשיך להתקיים במתכונתה הנוכחית, ולכן הוא נאלץ בעל כורחו להיפרד מעשרים עובדים מוכשרים ונהדרים שלבטח יוכלו בקלות רבה לשגשג ולהצליח בכל מקום אחר.

הודעת הדואר האלקטרוני לא הפתיעה את עובדי החברה. עוד לפני ההודעה הרשמית רחשו המסדרונות שמועות על קיצוצים צפויים. אולם יאיר השתדל להניח לשמועות ולספקולציות לחלוף על פניו בלי לגעת בו, ולא התקשה בכך, שכן לא היה לו חלק של ממש באף אחת מהקבוצות החברתיות שחלקו תמיד את הקפה בבוקר, את ארוחת הצהריים ואת הרכילות של אחר הצהריים. אמנם תמיד יכול היה למצוא מקום לשבת בו לארוחת הצהריים, או שיחת חולין להשתתף בה, אך גם היה משוכנע שאם לא יהיה שם — איש לא ישים לב להיעדרו.

כעת, כשהקיצוצים היו לעובדה קיימת, שאלת זהותם של המפוטרים העתידיים הפכה לזירת הימורים. לכל עובד שני הייתה רשימת עשרים מפוטרים נבחרים משלו, מבוססת על מידע פנימי שקיבל באופן בלעדי מהבכירים בחברה, כך שבעוד כמה שבועות כולם ייווכחו באמיתותה. ריבוי הרשימות וחוסר התאימוּת המשווע ביניהן לא גרע מהביטחון של אף אחד ממחבריהן בצדקתם הבלעדית, וּויכוחים מרים בנושא הפכו לעיסוקם המרכזי של העובדים.

יאיר לא הרכיב רשימות ולא קרא אותן. כיוון שידע מעבר לכל צל של ספק שהוא עתיד לעזוב את החברה, כמעט ולא העסיקה אותו זהותם של אלה שייבחרו להישאר. טרוד בפיטורים הצפויים שלו־עצמו, העלה בעיני רוחו שוב ושוב את השיחה הבנאלית שינהל אתו המנכ"ל. הוא התאמן על הדברים שייאמרו בשיחה, וגם על הדברים שלא ייאמרו; המחמאות ההדדיות חסרות המשמעות שיחליפו ביניהם, לחיצת היד; אפילו את הלחיצה על ידית הדלת ופתיחתה ידע לדמיין. הוא חזר ועקב אחר התנועות הטכניות, מספר הצעדים המדויק שהפריד בין החדר שלו לחדרו של המנכ"ל, הקצב שבו יגמא את הצעדים הללו, מספר הנקישות שינקוש על הדלת ומספר השניות שיעברו בטרם המנכ"ל יורה לו להיכנס. על אף שאמר לעצמו שוב ושוב שהפיטורים לא מפריעים לו, אדרבה, הוא אפילו קצת שמח בהם, משהו בו בכל זאת רצה להיערך לרגע הזה, לא לתת לבשורה שאיננו רצוי עוד לתפוס אותו בלתי מוכן. הרבה פחות מחשבה הקדיש באותם שבועות לשאלה מה יעשה לאחר סיום עבודתו בחברה. בכל פעם שקצה עצב במוחו ניסה להעלות את הסוגיה פטר אותה יאיר בכך שעדיין אינו יודע אם באמת יפוטר, ואם יישאר בחברה הרי יהיה זה בזבוז אנרגיה משווע לחשוב עכשיו מה יעשה בהמשך. בזכות יכולת מופלאה של שכנוע עצמי האמין יאיר בתירוץ הזה, אף שביתר הזמן, כל עוד לא התעקש לשאול שאלות עתידניות, היה בטוח במאת האחוזים שהוא נמצא בעיצומו של חודש העבודה האחרון שלו בחברה. העתיד היה בִּיצה עכורה בירכתי מוחו שבה התקרפדו האפשרויות, מחוסרות צורה, עטויות בוץ ומכוערות, ועצם המראה שלהן, כולן יחד וכל אחת בנפרד, דחה אותו, לא כל שכן הצורך לטבול את ידיו בביצה ולבחור אחת מהן. הוא אטם את אוזניו הפנימיות לקרקורים הבלתי מובחנים שלהן והתעלם.

כשאכן הגיע תורו, מזכירתו של המנכ"ל מצאה אותו במטבח, מורח נוּטֶלה על פרוסת לחם.

"יאיר?" פנתה אליו, כמעט מתנצלת, "תוכל בבקשה להיכנס למשרד?"

הוא הנהן בנונשלנטיות מעוּשה ונשאר במקומו, מחזיק בפרוסת לחם מרוחה למחצה. באופן מוזר הוטרד במיוחד באותו רגע מגורלה של פרוסת הלחם. הרי לא יעמוד כאן עכשיו ויאכל פרוסה עם נוטלה בשעה שהמנכ"ל מחכה לו. גם להיכנס לחדרו של המנכ"ל עם הפרוסה ביד לא בא בחשבון. ומצד שני, מה אכפת לו, מה כבר יקרה? יפטרו אותו? חבל להשליך את הפרוסה סתם כך לפח, מה גם שהוא רעב. הוא נגס בפרוסה והחל ללכת יחד אִתה לכיוון דלת היציאה מהמטבח, התחרט, נגס נגיסה נוספת, גדולה במיוחד, והשליך את השארית. חתיכת הלחם פגעה בפינת הפח וניתרה החוצה, משאירה אחריה שובל של ממרח חום. הוא הפטיר קללה בזמן שסקר את סביבת המטבח. למזלו, לא היה שם אף אחד. הוא הרים את העיסה מהרצפה בעזרת נייר סופג והחזיר אותה לפח. במסדרון, בדרכו לחדר המנכ"ל, נאבק כדי לסיים ללעוס את התערובת היבשה־מתוקה שבפיו וכעס על הרגע המקולל בו פיתתה אותו צנצנת הנוטלה במטבח. מול דלתו של המנכ"ל ניגב שאריות מדומיינות של הממרח משפתיו, בלע רוק מתקתק ודפק בדלת.

"במהלך שש השנים שלך כאן תרמת תרומה משמעותית מאוד לחברה," נאם המנכ"ל, ויאיר הנהן בחוסר עניין.

"המצב הכלכלי, כמו שאתה בטח מבין..." הצטדק, ויאיר דקלם הבנה והשתתפות.

"יש לך פוטנציאל מקצועי מאוד גדול, ואין לי ספק שבכל מקום אחר..." יאיר התנתק לכמה רגעים. "כל המלצה שתהיה מעוניין בה... האופק התעסוקתי שלך..." דברי המנכ"ל התפזרו בחלל החדר, כאילו היו מיועדים לאדם אחר שישב מאחוריו.

לוּ היה חשוב למנכ"ל לדעת, היה שם לב בקלות שהוא מדבר לעצמו ויאיר, שיושב על הכיסא מולו, כבר נמצא במקום אחר, מחוץ לדלת המשרד. אך המנכ"ל היה טרוד בענייניו. הייתה זו השיחה החמישית הזהה היום, וחמש עשרה נוספות, חלקן כואבות במיוחד, המתינו מעבר לדלת שיאיר סגר כעת מאחוריו. העובד הבא זומן פנימה, בדרך להישלח החוצה, ואילו יאיר צעד בראש מורם חזרה אל שולחן העבודה שלו, התיישב מול המחשב וחיכה.

5

הוא לא חיכה זמן רב. השמועות על עוד ספינה טובעת הכו גלים בבִיצת ההיי־טק המקומית. חששות מבוססים למדי מעתיד דומה נפוצו בבניין, בפארק ההיי־טק, במשרדי החברות המתחרות וברשתות החברתיות; אולם בלב המגפה כבר נמצאו נשרים שעטו ממעל. ממנהלת משאבי האנוש של אחד הנשרים האלה קיבל יאיר שיחת טלפון מחמיאה שטמנה בחוּבה זימון לראיון עבודה. יאיר שנא ראיונות עבודה, השתדל למעט בהם, ועד כה עמד בכך הודות למעט קשרים ומעט שאיפות. הוא עבד באותו מקום מאז שחרורו מהצבא, בזמן שהקולגות שלו התחלפו וחבריו מהצבא החליפו משרות בזו אחר זו. אולם כעת לא הייתה ברירה. ובכל זאת, ניסה יאיר לעודד את עצמו, הם זימנו אותו. הם אלה שזקוקים לו.

במהלך הנסיעה הקצרה מהמשרד בפאתי תל אביב למשרדי החברה אליה זומן, בפארק היי־טק בפאה אחרת של העיר, אמו הספיקה להתקשר פעמיים. בפעם הראשונה התעלם. בפעם השנייה לא היה מסוגל.

"אמא, אני בנהיגה. אני אוכל להתקשר אלייך בערב?"

"ולאן אתה נוסע?" חקרה אמו בכל זאת.

"לראיון עבודה," סיפר בלי רצון, "ואני קצת מסתבך פה בדרך, אז אני אדבר אתך אחר כך, טוב?"

"למה אתה מסתבך? מה, אין לך מפה בטלפון שלך?"

"אני יודע איפה זה, אני פשוט מחפש חניה. אמא, אני לא יכול לדבר עכשיו."

"לא פוך ולא נוצה," הספיק לשמוע אותה מאחלת לו הצלחה ברוסית לפני שניתק.

הבניין אליו נכנס נראה רציני מזה שעבד בו. הלובי המפואר היה מרוהט בכורסאות עור ומעוטר בפסלי אבן אבסטרקטיים. מסך שטוח ענק הקרין שידורי פוקר בערוץ היוּרוֹספורט. מול המסך הזה, מאחורי הדלפק, ישבו שלושה שומרים, שככל הנראה החזיקו בהעדפות אחרות לגבי משחקי קלפים; מבטיהם התרכזו במסכי המחשב, וידיהם המונחות על העכבר הפיקו תקתוקי סוליטייר שאי אפשר לטעות בהם. אלא שהמשחק לא הפריע להם כהוא זה במילוי תפקידם, וכשיאיר התמהמה מול המעליות פנה אליו אחד השומרים במבטא רוסי: "תעודה מזהה, בבקשה."

יאיר שלף תעודת זהות מהארנק, ניגש לדלפק והניח אותה עליו. ידו של השומר ביצעה באלגנטיות רבה את ההחלפה בין התעודה לבין תג מבקר מחובר לשרוך. הוא שאל את השומר בנימוס קר על משרדיה של חברת כך וכך, ונענה ב"שבע" כבד. כשנכנס אל המעלית הצטרפו אליו שני צעירים, אותם ראה חוצים את מפתן הבניין במהירות רגע קודם לכן. גם הם לא ענדו תגי זיהוי, ובכל זאת השומרים לא ביקשו מהם תעודה.

כשיצא מהמעלית מצא מולו דלת זכוכית סגורה מסומנת בשם החברה, ולשמאלה קודן. פקידת קבלה ישבה מול מסך מאחורי הדלת. משלא מצא פעמון, יאיר הקיש על הדלת בהיסוס. פקידת הקבלה לחצה ממקום מושבה על כפתור, וקול צרימה פילח את דלת הכניסה.

פקידת הקבלה הרימה את עיניה מהמסך ופנתה אליו. "לאן בבקשה?"

"אני יאיר קוגן, זימנתם אותי לראיון עבודה אצלכם."

"אצל מי הראיון?"

"אתם זימנתם אותי, אני..." גמגם יאיר, מבין שהספיק לטעות עוד בטרם נכנס לראיון. הוא ציפה לנזיפתה של פקידת הקבלה, אולם הבעת פניה נותרה זהה.

"פעם ראשונה שלך כאן?" שאלה. יאיר הנהן. "אם ככה זימנו אותך למבחן, לא לראיון. בוא אתי." היא סימנה לו בידה בכיוון המסדרון הארוך. לרגע נעלמה באחד החדרים ויצאה ממנו עם ערמת דפים. הם המשיכו להתקדם לאורך המסדרון, עד שמימינם נראתה דלת כבדה ממתכת. הפקידה דחפה בכוח את הדלת ומאחוריה התגלה חדר קטן. הדלת הכבדה והיעדר החלונות בחדר רמזו שיוּעד לעתות מלחמה.

הפקידה החוותה בידה לעבר הכיסא והניחה על השולחן את ערמת הדפים. "אנחנו רוצים להעריך את רמת הידע שלך כדי לראות לאיזה תפקיד אתה יכול להתאים," הסבירה במונוטוניות, כמו קוראת מִדף לא קיים. "אנחנו לא מצפים שתדע לענות על כל השאלות, תעשה הכי טוב שאתה יכול. כשאתה מסיים תביא את הדפים אליי."

יאיר ענה בזריזות ובלי קושי על מרבית השאלות האמריקאיות שמילאו את הדפים, וחזר לדלפק הקבלה. הפקידה לקחה ממנו ללא אומר את אסופת הדפים ונעלמה באחד החדרים. כשחזרה התלוותה אליה צעירה נוספת, שהציגה את עצמה כמנהלת משאבי האנוש.

ועוד לחיצת יד. ועוד הליכה במסדרון. ועוד חדר.

"המבחן שלך מאוד מרשים," היא דפדפה תוך כדי דיבור, זורקת ליאיר גלגל להיאחז בו בסערה שלעינהּ עמד להיכנס. "אתה יכול לספר לי קצת על העבודה הנוכחית שלך ולמה אתה רוצה לעזוב אותה?"

יאיר הרגיש שכפות ידיו רועדות קלות וקפץ אותן לאגרופים, התחרט והניח אותן פרושות על השולחן. פיו הפיק מילים שהיוו משפט תחבירי תקין ותשובה מתקבלת על הדעת על השאלה.

"ולמה אתה רוצה לעבוד דווקא אצלנו? יש איזה פרויקט שלנו ששמעת עליו ומעניין אותך במיוחד?"

הוא חש את זרועותיו נמתחות שוב והצמיד אותן לצדי גופו, מסתיר את כתמי הזיעה שוודאי התפשטו מתחת לבתי השחי שלו. למה רוצה. מה מעניין. למה דווקא כאן. הוא היה שמח להחליף את השאלות הללו בעשרה עמודים נוספים של מבחן ידע אמריקאי.

"איזו תכונה שלך עלולה להפריע לך בעבודה? מה תהיה הביקורת המרכזית של הבוס הנוכחי שלך עליך, אם נשאל אותו?"

האוויר בחדר הקטן היה דחוס וכבד.

"איפה אתה רואה את עצמך בעוד חמש שנים? באיזה כיוון היית מעוניין להתפתח בחברה שלנו?"

בעוד חמש שנים. ציר הזמן סירב להתפרש לפניו, ובִמקום זאת התקפל לאחור. לפני חמש שנים הוא התחיל ללמוד לתואר ראשון במדעי המחשב, כי את העולם הזה הכיר ולא היה שום דבר אחר שרצה ללמוד במיוחד; לפני ארבע שנים עבר מתמיכה טכנית לתפקיד של מתכנת בחברה שבה עבד, כיוון שזה היה מסלול ההתקדמות הברור מבחינתו; לפני שלוש שנים, ואחרי אינספור התלבטויות, אזר אומץ והזמין את לוּבָּה לצאת; לפני שנתיים, על גשר קארל בפראג, היא אמרה לו בפעם הראשונה שהוא חסר אמביציות ושזה מאכזב אותה.

הוא הרים את עיניו בחזרה לעיניה של המראיינת, מנהלת משאבי האנוש, מבין שמבטו היה ממוקד בנקודה בלתי נראית בקיר במשך רגעים ארוכים, וניסה לסובב את ציר הזמן קדימה בכל כוחו. בעוד חמש שנים. פיו היה יבש ולשונו התקשתה לייצר את ההברות שהרכיבו את השקר שניסח.

"תודה לך והמשך ערב טוב. אנחנו ניצור אתך קשר."

ההמתנה למעלית התמשכה והתמשכה וברכיו ביקשו להתקפל תחתיו. ברגע שנכנס למעלית לחץ על כפתור חוסר הסבלנות, והדלתות נסגרו. כשנפתחו בקומת הקרקע שעט החוצה, מלמל משהו לעבר השומר ולקח בהיסח הדעת את תעודת הזהות. בדרכו אל מגרש החניה לכדה את מבטו כרזת פרסומת ענקית: צעירה יפה ומאופרת ששערה השחור מסופר בתספורת קארה, עם משקפיים אופנתיים וכוס יין בידה, ישבה במרפסת בבניין הפאר שעתיד היה לצמוח במקום כלשהו בסביבה, בקרבת בנייני המשרדים. היא חדרה במבטה את יאיר והסתכלה קדימה, לעבר נקודה כלשהי מאחוריו.

יאיר התמקד בתמונה, כמו מְשחק "מצא את ההבדלים" עם תמונה אחרת שקיימת רק בראשו, ופתאום התבלבל ולא הבין מדוע הוא נמצא שם, מול הפרסומת הזו, שבבירור איננה מיועדת לו; מול האישה, כוס היין והמרפסת בבניין הפאר, שאין לו אתם דבר וחצי דבר. הוא המשיך בדרכו אל מגרש החניה, אבל פתאום שינה את דעתו ופנה לגינה קטנה בסמוך למגרש. פעמים רבות עבר על פני הגינה, כאשר ביקר באזור ההיי־טק והבילויים הזה, אך מעולם לא נכנס אליה. כעת היא משכה אותו.

הוא התיישב על ספסל והתבונן במשך כמה דקות בנדנדות הריקות, אלא שאז נראתה לו ישיבתו מוזרה וחסרת תוחלת, כזו שעשויה להיראות מטרידה בעיני עוברים ושבים, אם כי לעת עתה לא עבר שם איש. לוּ רק היה לי אתי את הצאר סלטאן, חשב לעצמו, ומיד חתך את המחשבה קול אחר, כן? ומה אז? הוא קם והוביל את עצמו למגרש החניה. כשהתקרב למאזדה הלבנה פשפש בכיסיו אחר מחזיק המפתחות ולחץ על הכפתור. המכונית נענתה לו בצפצוף קל. הוא התניע ונסע במסלול האוטומטי לדירתו.

כשהחנה את המאזדה שחזר את מעשיו ביציאה מהבניין וחוליה אחת בשרשרת חסְרה לו. כאשר שלח את היד לארנק ולאחר מכן, בזה אחר זה, לכיסי מכנסיו, לחלל התיק שלו, לאזור שמתחת למושב וליתר ביטחון גם לתא הכפפות, התבסס חשדו.

המחשבה הראשונה — לחזור על עקבותיו ולחפש את תעודת הזהות במגרש החניה, בגינה בה ישב בבטלה או בדרך מהמשרדים לגינה — נפסלה עוד בטרם התגבשה במלואה בראשו. האפשרות לפגוש שנית את הבחורה על מרפסת הפאר הייתה בלתי נסבלת בעיניו. המחשבה השנייה — למלא טופס ולשלוח אותו בדואר כדי לקבל בחזרה תעודה חדשה — נתקלה בקושי מסוג אחר; יאיר זכר שסניפי הדואר שובתים כבר כמה ימים ומאיימים להמשיך בשביתה עד שייענו דרישותיהם להפסקת הייבוש התקציבי ולהעלאת השכר. בתנאים הנוכחיים סיום השביתה לא נראה באופק.

בהיעדר אפשרויות אחרות מצא את עצמו למחרת בבוקר, לפני העבודה, בתור לקבלת מספר בבניין משרדי הממשלה. למרות השעה המוקדמת, גם התור בהמתנה לתור כבר היה ארוך למדי.

כשזכה סוף־סוף במספר משלו ונכנס לאולם ההמתנה של משרד הפנים, הזמין הצג הדיגיטלי את מספר 895 לגשת לאשנב מספר שלוש. יאיר העיף מבט מיואש במספר שבידו, נטל טופס מעמדת הטפסים והחל למלא אותו בצייתנות אטית. בין כה וכה יחכה פה שעה ארוכה.

306764826

קוגן

יאיר

במשבצת הבאה בטופס לחץ חזק יותר על ראש הדיו של העט וכתב בכוח: דמיטרי. אותיות קשות ומסורבלות הרכיבו את השם הזה בכל הטפסים הממשלתיים שמילא. במשבצת הסמוכה, שנצמדה אליה כאילו כלום לא קרה, מילא באותיות עגולות ורכות: נדיה.

1984 02 06

ברית המועצות או רוסיה? הוא אף פעם לא ידע מה לכתוב בסעיף הזה. בדרך כלל, וגם הפעם, בחר באמת ההיסטורית על פני האמת האקטואלית.

"איקס" לצד "זכר", ובדיוק אותו סימן לצד "רווק". לפתע צמד הקווים החוצים זה את זה השיב לעצמו את המובן הבית ספרי שלו; תשובה לא נכונה. טעוּן שיפור.

בסמוך, על ספסל המתנה, זוג מבוגר התווכח ברוסית, ויאיר ניסה להימנע מלהקשיב להם, אך התקשה. האישה הוכיחה את בעלה על כך שהתעקש לגשת דווקא למשרד הפנים בתל אביב, היא הרי אמרה לו שבבת ים יהיה פחות תור, ועדיין צריך ללכת לשוק ולבנק ומתי הם יספיקו הכול, אבל הוא אף פעם לא מקשיב לה, כמו ילד קטן. תמיד הרגיזו את יאיר העולים שהתעקשו להמשיך ולדבר רוסית בכל מקום. הוא הרים את עיניו מהטופס ובחן אותם, אישה מלאה עם שׂער קצר צבוע באדום וגבר רזה שהקרחת על ראשו מוקפת בשאריות שׂער שיבה. הגבר שתק. אשתו חדלה לנזוף בו והחלה להכתיב לו את רשימת הקניות לשוק. יאיר הסיר את מבטו מהזוג והסתכל סביב. לפניו ישבו שלושה נערים חבושי כיפות ועטויי ציציות, בולטים ומפתיעים על רקע בניין המשרדים התל אביבי, ומילאו טפסים.

"תגידו, מה זאת אומרת 'לאום'?" שאל אחד מהם, נער ג'ינג'י ארוך ורזה עם משקפיים דקיקי מסגרת.

"'לאום' זה דת, לא?" התלבט בתגובה חברו, חושף גשר אורתודנטי בשיניים. "כאילו, יהודי."

"נראה לי 'לאום' זה ישראלי, לא?" הציע השלישי, עגול פנים שנראה צעיר מחבריו.

"אני רשמתי 'יהודי'," פסק הנער עם הגשר בשיניים והכריע את הכף. שני הנערים האחרים שרבטו בעקבותיו את התשובה הנכונה.

יאיר גיחך בנוסטלגיה מרירה מתוך זיכרון הבקשה שהגיש לקבלת תעודת זהות ראשונה. כשהיה בגילם של הנערים הללו ידע היטב שאין לאום ישראלי. בניסיון ליישב יחד את כל הידוע לו, ובהיעדר ברירה אחרת, כתב בטופס "יהודי". הפקידה שהגיש לה את הטופס עלעלה באוסף הדפים שמסר, בדקה את הנתונים במחשב ואחר כך הסתכלה עליו כאילו ביקש להירשם בתעודת הזהות כאורנג־אוטן וירתה את המובן מאליו: "אתה לא יכול לרשום 'יהודי', אמא שלך לא יהודייה, תתקן בבקשה." עם יהדותו של אביו דווקא לא הייתה לה בעיה. לתקן, היא ביקשה ממנו. במקום זאת הוא מתח קו ושרבט מילה אחרת על הטופס.

מאוחר יותר באותה שנה, בשיעור אזרחות שהעבירה המורה האהובה עליו, זו שתמיד הצליחה לדבר אל התלמידים כך שכל אחד מהם האמין שהיא פונה דווקא אליו, התנהל דיון בנושא "האם אני קודם כול יהודי או קודם כול ישראלי?" הוא לא שמע את הדעות שהושמעו כי על ברכיו שכב, מאז שיעור כימיה, הספר ששאל מהספרייה כמה ימים קודם לכן ולא הצליח להניחו מידיו. כבר במשפט הראשון נבלע בסיפור: "כלב דוהר ברחובות, ואחריו רץ נער." כבר אז הרגיש צורך עז להצטרף לריצה הזאת, אולי בגלל לייקה, כלבת הזאב של ילדותו, שמדי פעם נזכר בה בצביטת געגועים. ואולי דווקא בגלל הנער, שיכול לרוץ ככה אחרי כלב שאינו מכיר. כשהגיע תורו להשתתף בדיון הרים את עיניו המבולבלות מהספר, בחן במהירות את שתי העמודות בטבלה שעל הלוח, ופלט "ישראלי."

המורה הוסיפה את שמו לטבלה. הקול שלו השווה לתֵיקו זמני עם העמודה המתחרה, "יהודי". "אתה יכול להסביר לנו למה?" התעניינה.

כי אמא שלי לא יהודייה, אז בשבילכם אני לא יהודי בכל מקרה, חשב. כי לא חתכו לי את הזין, אז בשבילכם אני לא יהודי בכל מקרה. כי כשאני אמות אתם תקברו אותי מאחורי גדר, כדי שבתחיית המתים שהבטיחו לכם העצמות היבשות שלי לא יתערבבו חס וחלילה בעצמות היבשות שלכם, ולא ייווצר מהעצמות שלכם ושלי יצור הכלאיים, השעטנז, התועבה, חצי יהודי וחצי גוי. אבל בקול רם אמר, "כי אני מזדהה יותר עם מדינת ישראל והאזרחים שלה מאשר עם העם היהודי בתפוצות."

"יפה מאוד," התלהבה המורה. "יאיר עמד פה על אבחנה מאוד יפה בין שני סוגי שייכות שונים שאנחנו, כיהודים וישראלים, יכולים לחוש. אנחנו יכולים להגדיר את עצמנו קודם כול כיהודים, הגדרה שמקרבת אותנו לשורשים שלנו, ליהודי התפוצות, למסורת היהודית ולדת היהודית שהן משותפות לנו ולכל היהודים ברחבי העולם, ואילו ההגדרה העצמית שלנו כישראלים מעידה על הזדהות חזקה יותר עם המפעל הציוני ועם ערכים כמו יישוב הארץ." אבל יאיר כבר הספיק לחזור ולשקוע עמוק בספר. ההגדרות וההסברים שהכתיבה המורה התפוגגו בדרך אליו, ולא נודע לו עם אילו ערכים הוא מזדהה.

כמה שנים מאוחר יותר, כשהגיע לביקור בבית הספר כחייל, ראה במסדרון את המורה האהובה עליו משיעורי האזרחות ומיהר להגיד שלום. היא חייכה אליו חיוך מתאמץ, לחצה את ידו ושאלה הרבה שאלות על שירותו הצבאי וגם על תוכניותיו להמשך. היא הביעה את שביעות רצונה מכך שהוא עושה שירות משמעותי ותורם למדינה ומכך שיש לו כיוון לעתיד וכוונה לרכוש מקצוע טוב. אך בשום רגע במהלך השיחה לא נקבה בשמו.

925, הבהב המספר על הצג מעל אשנבי משרד הפנים. המספרים התקדמו מהר מהצפוי בזמן שחלם בהקיץ. ככל הנראה חלק מהממתינים התייאשו ונטשו בטרם הגיע תורם, או אולי החליטו לנצל את הזמן לטובת מסע קניות בקניון הסמוך. הפתק שבידו נשא את המספר 928. גחמה מוזרה בתוכו קראה לו לקום וללכת דווקא עכשיו, כשרק שלושה אנשים נותרו לפניו בתור. לקום וללכת ולהכריז שאין לו צורך בתעודת זהות. לקום וללכת פשוט כי זה לא משהו שעושים. כי אם יקום ויצעק: "אני 928, התור שלי ממש קרוב, אבל אני הולך עכשיו, מוותר על התור ולא מוציא תעודת זהות," אף אחד לא יבין מה נכנס בו. אולי יתייגו אותו כמשוגע. אולי יניחו שקרה מקרה חירום. ואולי המעשה ייתפס כאקט של מחאה נגד הממסד. סוג חדש ומוזר מאוד של שביתה.

שטויות.

הוא נותר במקומו וחיכה בסבלנות עד שהצג מעל האשנבים זימן את 928. התעודה שלו הודפסה מיד, והפקיד הייעודי הדביק עליה ברישול את התמונה שיאיר מסר מבעד לחרך. יאיר הביט לרגע בחוסר שביעות רצון על התמונה המודבקת בזווית, כך שקווי המתאר של המלבן המיועד להכיל אותה מבצבצים מאחור. הוא פתח את פיו בכוונה למחות, סגר אותו, הכניס את התעודה החדשה לארנק בתשומת לב ועזב את הבניין הממשלתי.

6

בוקר. משאית זבל טוענת את סחורתה ברחוב והרעש נוראי. מחנק. יאיר בועט מתוך שינה בשמיכת הפוך המיותרת, מנסה להשתחרר מכלאהּ. דקות ספורות לאחר מכן, כשרוח צוננת קלה מטיילת על פני גופו החשוף, הוא מתחרט ומושך את השמיכה אליו, מצמיד אותה אל גופו ומחבק אותה. הסדין שתחתיו מכסה פחות ממחצית מהמזרן, מרוט בצדדים ומספר על לילה של שינה הפכפכה. הוא נצמד לפיסת הסדין הזו ומפחד ליפול ממנה אל המזרן העירום, כמו ניצול בלב ים הנאחז בפיסת העץ היחידה שיכולה להציל אותו. יתוש חמקמק מזמזם באוזנו אריָה טורדנית, ואולי זה רק חלום. כעבור שעה הוא עומד במטבח עם שתי ביצים בידיו, חסר אונים מול הכיריים. בבתי קפה הוא תמיד מזמין ביצת עין אך הפעם, לבד, הוא חושש שלא יצליח לטפטף כראוי את החלבון לפני החלמון ואם הכול נידון גם כך להפוך לבלילה בלתי מובחנת של בלגן, עדיף להודות בתבוסה מראש ופשוט להכין מקושקשת. המזלג מנגן בדפנות הכוס קסילופוניה חדגונית והביצה מתערבלת בה בסחרור מהפנט. הוא מדליק את הגז ומסתכל בלהבה למשך כמה שניות לפני שהוא מכסה אותה עם המחבת.

חופש. ארוחת בוקר מול הטלוויזיה, כמו בזמן שהיה ילד. חופש מוחלט, כמו כשהיה ילד. מוחלט אפילו יותר, כיוון שילדים לעולם אינם חופשיים להחליט, אינם חופשיים לבחור. החופש האמיתי הראשון מאז השתחרר מהצבא. חופש שמגיע לו. הוא לקח כמה חופשות במהלך העבודה, אך הן היו רק חופשות במהלך העבודה, לא חופשות ממנה. חופשות ולא חופש. במהלך הלימודים למד בחופשות מהעבודה ועבד בחופשות מהלימודים, כמו סטודנטים עובדים רבים אחרים. פעמיים טייל בחופשות שלו, פעם בארץ ופעם בחו"ל. כל אחד מהטיולים תוכנן מראש לפרטי־פרטים, ולא על ידיו. גשר קארל שוב צף ועלה מול עיניו, כמו סצנה בלתי נשכחת מתוך חלום רחוק שפרטיו הולכים ומתערפלים, ורק היא משתמרת לאורך השנים, עירומה מהֶקשר. הוא הסיט את התמונה. אין לה קשר אליו עכשיו. עכשיו חופש. חופש אמיתי לעשות את כל מה שתמיד רצה, ומעולם לא היה לו זמן.

שאריות קרות של טוסט ומקושקשת עדיין שוכבות בצלחת על הרצפה. שורות קרדיט לבנות רצות על המסך השחור מולו, ולא בפעם הראשונה היום. הספה נוחה, מכרבלת, הטלוויזיה מזמינה אותו לצפות בפרק נוסף. הוא כמעט מתפתה אך עוצר את עצמו, מדמיין את כל החופש יורד לטמיון בצפייה בסדרות. הוא מרים את עצמו, אוסף מהכוננית שליד המיטה בחדרו את צלו של הענק, הספר הנוכחי בסדרת הספרים של אורסון סקוט קארד שהוא קורא בחודשים האחרונים, וחוזר אל הספה. כעבור חצי שעה הוא כבר ישן, הספר שמוט על בטנו, אבוד בקרבות דמיוניים על אדמת אסיה.

ערב. הוא מתעורר כשקרני שמש צבעוניות של שעת שקיעה מסתננות לדירה מבעד לחריצי התריסים. מנומנם למחצה הוא שוכב על הספה וצופה בדירה הולכת ומחשיכה. לפתע נדמה שהיא קטנה וגדולה מדי בעת ובעונה אחת. צללים מתארכים ומושיטים זה לזה את ידיהם השחורות. הקירות לבנים, ריקים, מרוחקים זה מזה ולמרות זאת סוגרים עליו. מחנק. הוא קם בחוסר חשק, פותח את החלון ומעלה את התריס. יחד עם האוויר נכנסים לחדר קולות שהוא לא מצליח למקם ולהפריד, המולת רחוב סטנדרטית, בלתי נסבלת. הוא עומד בחלון ובוהה החוצה, לעבר התריסים המוגפים של החלון המקביל בבניין ממול. במרפסת שמתחת לחלון הזה, גבר לבוש למחצה, סיגריה בידו האחת ומכשיר טלפון סלולרי בידו השנייה, פולט רצועות עשן לתוך המכשיר. למטה, ברחוב, קבוצה מצחקקת של נערות שיכולות להיות בנות שתים עשרה או שש עשרה, מהסוג שלא סבל כשהיה בגילן והוא לא סובל גם היום. מחנק. גם הרחוב סוגר עליו. העיר הזאת, רשת של רחובות צרים והומים, סוגרת עליו. הוא מתלבט בין המחנק שבחוץ והמחנק שבפנים, שוקל מחנק אל מול מחנק ושניהם כבדים לו מאוד, ולבסוף מכריע, סוגר את החלון ומגיף את התריס. כשהשחר מתחיל לעלות, שורות קרדיט לבנות רצות שוב על גבי המסך השחור.

את ארוחת הבוקר הבאה, כמו גם את זו שאחריה, הוא אוכל בבית הקפה השנוא עליו. ביצת עין שהחלמונים בה מופרדים להפליא וקפה הפוך חזק בלי קצף עם ניחוח תעשייתי. הם מוגשים אל השולחן המועדף עליו, זה שגבו לשולחנות האחרים ולאנשים שסביבם, ופניו לרחוב. את הבקרים יבלה בבית הקפה, הוא מתכנן, ויקדיש אותם לעבודה על התרגום של פושקין. התרגום מתקדם כבר חודשים באטיות מחרידה. למעשה, מדי פעם הוא קורא את השורות שכבר תרגם, מחליט שהתרגום גרוע ומוחק אותן, ולכן יהיה מדויק יותר לומר שהתרגום לא רק שאינו מתקדם כלל אלא אף נסוג לאחור. גם כעת, בבקרים החופשיים, המוקדשים לדבר אחד וריקים מהסחות דעת, הוא לא שבע רצון מהתקדמותו.

הוא הצליח להתמודד עם בתי השיר המְספרים על האחיות הקנאיות שמחליפות את מכתבו של המלך במכתב אחר, אכזרי, פרי עטן. מדי פעם הוא עובר שוב על החלק הזה.

ממרחק שועט שליח,

והנה סוף־סוף הגיע.

התופרת והמבשלת

עם אִמן, ראש השושלת,

מזימה הן זוממות.

משכרות אותו כלוט,

ובתיקו את האיגרת

מחליפות הן באחרת.

רץ שיכור אל הארמון,

מביא צו בזו הלשון:

"מצווה לכם הצאר

בלי לשרוף עוד זמן יקר,

את המלכה והיילוד

להשליך למצולות."

בינתיים הוא משאיר את הבתים הללו כפי שהם. לאט, בהיסוס, על גבי המסך מִתחרזים לו בעברית הנסיך ואמו, הכלואים בחבית שמיטלטלת אנה ואנה בים הפתוח והגועש. המילים מגיעות אליו עייפות, מבולבלות, מתקשות להתיישב במקומן. שעות ארוכות הוא מעביר במחיקה של שורה אחת ואז בכתיבתה מחדש. ללא רצון וללא הנאה, הוא ממשיך לפקוד את בית הקפה מדי בוקר, להוציא מהתיק את הספר ואת המחשב הנייד ולהיאבק בתרגום.

את הערבים הוא מייעד לחידוש קשרים ישנים. חברים מהאוניברסיטה שלא ראה מאז סיום הלימודים, חברים מהצבא שהוא פוגש רק לעתים רחוקות, חבר ילדות שהוא רואה מדי פעם בבת ים, ותמיד הם אומרים שצריך להיפגש. פעם, כשהיה חוזר מהעבודה, הספה נראתה לו מזמינה יותר מכל פאב או מסעדה. לרוב לא סירב לצאת לבלות אם מישהו התקשר והציע, אבל ליזום בעצמו לא היה לו חשק. לא היה לו כוח, לא היה לו זמן. כוח וזמן היו צבעי הסוואה יפים ששירתו היטב את חוסר הרצון. אולם כעת אזל היעדרם של אלה, הזמן והכוח, והוא לא מצליח לחשוב על תירוצים נוספים. הוא מרפרף על רשימת אנשי הקשר באייפון ובוחר מועמדים לחלוק אתם את ההתעוררות, החופש, שחרורו מאחיזת טלפיהּ של חיית הברזל. בחצי שעה של שיחות ובחצי יום של הודעות טקסט הוא ממלא את כל הערבים שלו לשבועיים הקרובים.

כמו סדרה של אודישנים לסרט הם עוברים עליו. ערבים שמתחילים בלחיצת יד לבבית, לעתים אף חיבוק גברי, טפיחה על שכם. יושבים על הבר. יושבים במרפסת. יושבים בבית קפה. שיחות על בירה. כן, עדיין לומד. היא סיימה כבר. עובדים. מדברים על זה, אבל שום דבר קונקרטי. לא ממהרים לשום מקום. ראית אותו? הבן אדם שרוט לגמרי. זאתי תמיד הייתה דפוקה. אתה לא מעודכן? מפתיע שאתם כבר לא בקשר. אתה לא מאמין מה שמעתי. ומה אתך? שיחות על המצב. איזה בלגן, אה? לא, אלינו זה עוד לא הגיע. ברור שזה יעבור, בטח עניין של כמה חודשים. הממשלה הזאת היא פשוט בדיחה. אני? איזה, אם יהיו מחר בחירות, אני לא מצביע לאף אחד. אין למי להצביע. היה ברור שזה יקרה בסוף. שום תוכניות מגירה? שום דבר? מדינה מערבית, גם כן. גם כן, כל העולם הזה. בטח שהטבע משתגע. אנחנו משגעים אותו. איך אף אחד לא מתכונן למצב כזה? אני אומר לך, בסוף עוד יתברר ששבט המאיה צדק. שיחות על כלום. עשן סיגריות ומוזיקה רועשת. ברמניות סקסיות מפלרטטות, אף פעם לא אתו. ברמנים נוטפי אגו. מחנק. שיחות בין אנשים זרים לחלוטין. זרים, כי בצומת כלשהו בעבר דרכיהם פנו לכיוונים מנוגדים. זרים כי תמיד היו זרים, גם כשנעו במקביל, זה לצד זה, בסִנכרון מושלם על ציר חייהם, קרובים אבל לא מצטלבים. חשבון. עזוב, אני מזמין. הפעם הבאה עליך. בכיף. אני לשם. אני חונה בצד השני. טוב לראות אותך. אנחנו צריכים לעשות את זה לעתים קרובות יותר. תהיה בקשר. לילה טוב. לחיצת יד. טפיחה גברית על השכם.

הרחוב שקט. בפינה, חתול נובר בפח הזבל. בחלק הזה של העיר, רק חתול. הוא מפר את השקט בשריקה אטית: "עד קצווי העצב, עד עינות הליל." חבורה של נערים לבושים בשחור, עמוסי קעקועים ופירסינג, מתאספת בשדרה, קובעת בעלוּת על ספסלים עטורי כתובות גרפיטי. הוא ממשיך לשרוק. "ברחובות ברזל ריקים וארוכים." מהעבר השני, חבורה של נערות אופנתיות צובאת בקולניות על כניסה לבית קפה. פה ושם בני זוג הולכים לאטם, מחזיקים ידיים. חושך אורבני מואר. עטלף חוצה את השדרה ומסתחרר במעופו. הוא צועד בכיוון ההפוך, מאריך את הדרך הביתה כדי להספיק לנשום יותר. מדי פעם נראה לו שהשדרה מגניבה אליו חיוך מבין הרכבים החונים ומבעד לצמרות העצים, ומיד הוא מלגלג לפואטיקה הרומנטיקנית הזאת, השדרה היא רק שדרה, העיר היא רק עיר. אבל לפעמים קל להתבלבל ולכן, בכל זאת, העיר נושמת ונושפת בריזה חמקמקה של לילה. אוויר. לפחות קצת אוויר.

ובין הימים הפושקיניאניים והלילות האלתרמניים, שעות ארוכות, פרוזאיות. קריסה ריקנית בכיסא המחשב. עדכונים שוטפים בפייסבוק ובאתרי החדשות שמפנים את מקומם במהרה, באופן אוטומטי כמעט, לעיסוק שעבורו באמת נועד האינטרנט. יד נשלחת לחבילת הטישוּ. תחושה כללית של כלום. ושוב. תנועת יד מכנית, מנותקת. כמעט מתוך חוסר ברירה. ובחזרה לחבילת הטישוּ. קריאה קופצנית בצלו של הענק, שמסתיימת לרוב בהתעוררות עצלה וכבדה משינה חטופה על הספה אל מחנק של שעת בין־ערביים. לפעמים הוא שוקע במשחק מחשב ומופתע לגלות, כשהוא מסיים לשחק, שבחוץ כבר חושך מוחלט. הוא משחק במשחקים הממכרים ביותר, מהירי הסיפוקים, דלֵי המחשבה. למשחקי האסטרטגיה המורכבים שתמיד אהב אין לו סבלנות עכשיו. ראשו אטום אליהם.

מדי פעם אמו מתקשרת. הוא עונה ומסביר שעדיין לא התחיל לחפש עבודה. לא, הוא לא יודע מתי יתחיל. לא, הוא לא מתכוון להירשם לתואר שני. הוא מבין שההרשמה בדיוק עכשיו וזאת הזדמנות מצוינת. לא, הוא לא יודע מה הוא חושב לעצמו. כמה שיחות מאוחר יותר הוא משקר ששלח קורות חיים לשתי חברות השמה שונות ועכשיו הוא רק צריך לחכות שיחזרו אליו. כן, הוא יכול גם לשלוח קורות חיים לחברות היי־טק באופן עצמאי. כן, הוא יודע שהוא צריך לסמוך רק על עצמו ולא לחכות לאף אחד. כן, הוא יעשה את זה. כן, בהקדם. מאוחר יותר הוא מניח לטלפון לצלצל. אם היא מתקשרת שוב הוא עונה, לא מסוגל אחרת. משקר שהוא עסוק. משקר במה הוא עסוק. שואל מתוך עניין אמיתי שאלות על חייה, אך לא שומע את התשובות. היא מנתקת כשמתאים לה, כשהשיחה מסתיימת מבחינתה, בלי לומר שלום. הוא לעולם לא מנתק לפניה.

ורוב הזמן, שקט. השקט קשה, קשה ומתמשך, מתמשך וטורדני. הוא מתמסר, נפתח אליו, נותן לו לעטוף אותו, מתרוקן מקול מחשבה, יודע מה הולך לקרות ולא מתכוון להילחם. לאט־לאט, בירכתי מוחו, נמתח מחוג של מטרונום. טיק־טק. טיק־טק. טיק־טק. נשימותיו סדורות, מואצות מעט, מתאימות את עצמן לקצב. הדופק שלו ותקתוק הזמן העובר אחד הם. הוא מתרחק מהחדר, מתרחק מעצמו. ידיו הנוגעות זו בזו הן עצמים זרים, קהים, גסים. קולות מתעוררים בראשו, קולות שהוא מזהה כהדים קלושים של מחשבותיו, אך יש להם קיום משל עצמם, קיום רם ושתלטן, ולו־עצמו לא נותר מקום. הקולות לועגים, בזים, מצביעים בגיחוך על אפסותו המוחלטת. הוא מתרומם אט־אט מהספה ואינו מזהה את עצמו בתנועותיו. מסך מפריד בין עיניו לבין העולם שהן צופות עליו. מחסום עומד בכל מִפרק בגופו. הקולות מלגלגים על ניסיונותיו הפתטיים לחזור לשליטה.

הוא פותח את המקרר מוכנית, מושך את הדלת כלפיו ודוחף חזרה בקצב המטרונום, שומע כל צליל שמלווה את פתיחת הדלת ועוקב בעיניים לא לו אחר כל שינוי בזווית שלה. הוא שולף קרטון מיץ ומוזג בתנועה מדודה, חיצונית, לא שלו, אל תוך כוס. הוא לוגם את המיץ באטיות, מחזיר את הכוס אל השיש לאחר כל לגימה ולא מזהה במיץ שום טעם. קולות הבליעה שלו רמים ומגוחכים. הוא מניח את הכוס בכיור, לצד צלחת שמונחת שם כבר כמה ימים, ופותח את ברז המים. המים זורמים בשצף, עולים על גדות הכוס ומטביעים אותה. גם זרימת המים נשמעת קצובה. הוא סוגר את הברז ותקתוק המטרונום מתחזק. נעימה מוּכּרת למחצה, רחוקה ועמומה מגיעה לאוזניו. שניות ארוכות חולפות עד שמבשילה ההכרה המרוחקת שמכשיר הטלפון הביתי מצלצל. המטרונום מתקתק במקביל לצלצול הטלפון, שובר את הנעימה למקטעי סְטָקָטוֹ מנותקים זה מזה. בצעדים רובוטיים הוא מתקדם לעבר השפופרת העומדת על כנהּ. הוא מרים אותה בתנועה אטית ובקול בלתי מוכר לו אומר לתוכה: "הלו?" הוא מסרב להשתתף בסקר ומנתק את הטלפון, אולם מילותיו הקצרות של הסוקר הטלפוני מצליחות לכבות את המטרונום שבו ולהעיר אותו. הוא ממצמץ בעיניו, מתנער מהקטטוניה הקצובה, המנוכרת. היא נותרת לעוד כמה רגעים, נלחמת, אך לבסוף מוותרת ופורחת מעליו.

גופו רפוי ולאה ומוחו עייף. הוא לא ייפול שוב ברשתו של השקט המנכר, לא באותו יום. הוא פותח את החלון אך סוגר אותו מיד. שקט בלתי נסבל של פְּנים ורעש בלתי נסבל של חוץ מסולקים בעזרת סרט אקראי או פרק נבחר בסדרת טלוויזיה. הוא צולל בעולם שנוצר עבורו על ידי אחרים; עולם שחוקיו ברורים לו; הוא מתבדר ברוחו של העולם הזה ושם רגוע לו, ולא מפחיד.

מגיעה השעה. הוא נועל את נעליו, מכבה את האור ויוצא לבלות עוד כמה שעות בחברת סיפורים שכבר שמע ממישהו אחר. הוא נועל את הדלת ומדמיין את הדירה שהותיר מאחוריו: שקטה, אפלה וריקה ממנו. עולה בו המחשבה שדווקא כשהוא נמצא בה הדירה ריקה יותר, כיוון שבלעדיו אין לה עבור מי להיות ריקה. במדרגות הוא שב לשרוק: "אל תניחי לו שיאפיל כחדר, בלי הכוכבים שנשארו בחוץ." הוא מושך את הצלילים, מסלק בעזרתם שאריות אחרונות של תקתוק המטרונום. הערב התל אביבי ניעור לאטו. בית קפה. פאב. מסעדה. לחיצת יד. טפיחה גברית על השכם. עוד ערב. עוד לילה. ועוד יום.

7

בצהרי יום שישי, בשבוע השני לאבטלה, יאיר קוגן משך על עצמו בתנועה אוטומטית, חסרת רצון, טי־שרט וג'ינס, וכמו בכל יום אחר בשבוע האחרון יצא מדירתו לכיוון בית הקפה. הוא סרק את המקום עוד בטרם נכנס, בתקווה למצוא את המקום המועדף עליו פנוי, ופניו נפלו למראה שלט "שמוּר" שניצב על השולחן. בעודו מחפש מקום סביר אחר לשבת בו נזכר שאין אפשרות להזמין מקומות בבית הקפה בימי שישי, וחישב להתרעם בינו לבין עצמו על כל המקומבנים, אלה שהעולם סובב סביבם, כשראה את המלצרית המתולתלת מתקרבת אליו.

"שמרתי לך את המקום שלך," חייכה והחוותה בידה לעבר השולחן.

"אבל לא הזמנתי מקום," התבלבל יאיר, "בכלל אי אפשר להזמין מקום ביום שישי."

"צודק," הסכימה בכובד ראש מדומה. הוא המשיך להסתכל עליה ללא אומר, כמצפה להסבר. "אז אתה רוצה לשבת במקום שלך או לא?"

מבולבל עדיין הוא ניגש אל השולחן הפונה לרחוב, והיא התלוותה אליו עם תפריט בידה.

"אתה רוצה תפריט, או אֶת הרגילה שלך?"

"הרגילה זה מעולה," חייך יאיר. שאלתה הייתה עבורו חלום תל אביבי שהתגשם. תלתליה האדמוניים קיפצו אל המטבח וכעבור מספר דקות ריקדו בחזרה אליו, מתעופפים סביב מגש ועליו צלחת עם ביצת עין משולשת, סלסילת קש עמוסת לחמים, קעריות מטבלים וכוס גבוהה של מיץ תפוזים סחוט.

"פרגנתי לך בְּרִיוֹש. הוא סבבה היום, יחסית," קרצה לו בזמן שסידרה את ארוחת הבוקר על השולחן. מחשוף חולצתה העמיק כשרכנה מולו, והוא מיהר להסיט את עיניו הצידה ולהעסיקן בסידור מחוּדש של חפציו בפינת השולחן. תנועת יד מסורבלת פגעה בספר של פושקין, שהתהפך ונחבט ברצפה.

המלצרית התכופפה, הרימה את הספר ובחנה אותו. "זה ברוסית, נכון?"

"כן," מיהר יאיר לאמץ את השאלה שהציעה לו מפלט מהמבוכה. "זה פושקין. אולי שמעת עליו."

"כן. הוא אמור להיות הביאליק הרוסי, לא?"

"אפשר לומר," הוא שקל את ההשוואה, "למרות שגם ביאליק קצת רוסי."

היא הניחה את הספר על השולחן ופתחה אותו בעמוד אקראי. יאיר הציץ ממקומו, אך התקשה לקרוא באלכסון את השורות הרחוקות. "כבר ראיתי אותך עם הספר הזה, נכון? אתה קורא אותו הרבה זמן."

"אני מתרגם," חידד יאיר, ומיד נסוג, "מנסה לתרגם."

היא דפדפה הלוך ושוב במשך כמה רגעים, סגרה את הספר והושיטה לו את ידה. "אני ענבר."

"יאיר," הוא נגע בידה בלחיצה מהוססת.

"יאיר?" התפלאה, "זה בכלל לא שם רוסי."

"נכון," הסכים.

"אז מה השם האמיתי שלך?" שאלה, ומיד הבהירה: "המקורי, כאילו."

"יוּרי," פלט.

"אז למה יאיר? הכרתי איזה שלושה אורי שהיו בעצם יורי."

יאיר מילא את פיו באוויר ונשף באטיות. "האמת היא שאף פעם לא הייתי באמת יורי. רק המורות בבית ספר קראו לי ככה. גם שם וגם פה. זה מה שהיה כתוב להן בדף, יוּרי. ובתעודת זהות."

"אז איך קראו לך בתכלס?"

"תכלס יוּרָה. אבל יוּרָה נשמע ממש רע בעברית. אז עִברַתי ליאיר."

"ניסית להיות מקורי, אה? דווקא שם יפה, אורי. שם של שירים. של ספרים." היא בהתה במשך כמה רגעים, מהורהרת, בכריכה האדומה, זרקה "בתיאבון" והמשיכה לשולחן אחר.

יאיר לגם בהיסח הדעת מכוס מיץ התפוזים הגבוהה ועקב בעיניו אחרי ענבר. גל ענק פתאום הגיח, הדהד בו הבית האחרון שתרגם. הוא פתח שוב את הספר, אך תפס את עצמו מדלג במחשבתו בין בתי האגדה. ענבר הסתובבה בין לקוחות בית הקפה, כאילו דבר לא השתנה כששאלה לשמו. גל ענק פתאום הגיח, ובעדינות הניח, החבית על חוף נסתר, ולמצולות חזר, דקלם בלבו. הוא הסיט את עיניו מהספר למסך המחשב ומשם לחלל בית הקפה ובחזרה לספר, כמו בתרגיל המנוחה לעיניים שלמד בהרצאת ארגונומיה לעובדי היי־טק. ארוחת הבוקר נעלמה מהצלחת בלי משים. הוא דפדף בספר ורפרף באצבעותיו על המקלדת, מפיק רחשים זעירים שלא הותירו חותם בקובץ הפתוח. בזווית העין חיפש את ענבר. דווקא כשרצה לקום ולפנות את השולחן לא ראה אותה בשום מקום ונאלץ לבקש חשבון ממלצר אחר.

ביציאה מבית הקפה הוא נתקל בה וחייך חיוך קטן לפרידה, אך היא הפתיעה אותו: "לאן אתה?"

הוא הצביע צפונה. "ואת?"

היא הצביעה דרומה. שניהם המשיכו לעמוד מול הכניסה לבית הקפה, וכעבור רגע ענבר נזכרה: "בכלל לא הצעתי לך קינוח."

"זה בסדר," הרגיע, "אני מפוצץ."

"מה זה קשור? אתה לא יודע שקינוח זה קיבה אחרת? בוא." היא סימנה לו בידה והתחילה ללכת דרומה בצעד קליל, רגליה כמו מרחפות מעל הקרקע, נסחפות בכיוון הרוח, ורעמת תלתליה מקפצת מצד לצד. לא היה לו מושג לאן הם הולכים, אך גם לא היה לו אכפת. הוא יסמוך עליה, אמר לעצמו. הוא יזרום, כמו שאומרים, כמו שאמורים.

"אז לאן אנחנו הולכים?" שאל כשהשדרה תחת רגליהם התקרבה לסופה.

"לגלידה הכי טובה בארץ," היא חייכה והובילה אותו דרך רחוב אחד העם לסמטאות נווה צדק.

כיאה לשעת צהריים של יום שישי, הגלידרייה האהובה על ענבר הייתה צפופה והומה, והם מצאו מפלט על ספסל בגינה ציבורית קטנה סמוכה. הוא אחז בגביע גדוש בווניל עוגיות ושוקולד בלגי, ואילו כוס הנייר בידה הלכה והתרוקנה במהירות משוקולד־מנטה וסורבה תפוח.

"אז איך קוראים למה שאתה מתרגם?" שאלה כשכוס הגלידה כבר הייתה ריקה לגמרי.

"'האגדה על הצאר סלטאן, בנו הנסיך גְוִידון ונסיכת הברבור היפהפייה'. זאת אגדת ילדים שמאוד אהבתי כשהייתי ילד." הוא היסס לרגע. "ההורים היו מקריאים לי אותה לפני השינה."

"על מה האגדה?"

"היא מתחילה משלוש אחיות, שכולן רוצות להתחתן עם המלך. אז הוא בוחר אחת מהן לאישה, זאת שמבטיחה ללדת לו בן, ושתי האחרות הופכות להיות המבשלת המלכותית והתופרת המלכותית."

"מאוד פמיניסטי," גיחכה ענבר.

"בקיצור," המשיך, "כשהמלך יוצא למלחמה, המלכה יולדת לו בן, אבל שתי האחיות הקנאיות מסדרות שיזרקו את המלכה והנסיך בחבית לים."

"וזה בכוונה שאתה מתרגם דווקא משהו של ילדים?" חתכה אותו. "פושקין לא כתב גם למבוגרים?"

"כן, אבל לא קראתי," התוודה. "ברוסית קצת קשה לי, ומרגיש לי אידיוטי לקרוא פושקין בעברית." פעם דווקא מצא בספריית בית הספר את יבגני אונייגין בתרגום לעברית והביא אותו הביתה, אך הספר הוחזר לספרייה כבר למחרת. "מי שיש לו את הפריבילגיה לקרוא במקור צריך לקרוא במקור," גערה בו אמו. "גם אני, שקשה לי בעברית, בכל זאת קוראת ספרות עברית במקור. לאט, לפעמים עם מילון, אבל קוראת. אפילו את רומן רוסי'," התגאתה־התלוצצה בפניו, "קראתי בעברית."

הוא נגס בגביע הגלידה שלו ולעס אותו ממושכות. "ולמה בכלל אֶת פושקין?" שאלה ענבר.

יאיר הרהר בשאלתה. "אני אוהב שירה קלאסית," פסק לבסוף. "עם חרוזים. ומשקל יפה. כשכל הברה וכל צליל יושבים במקום המדויק שלהם, והכול נובע אחד מהשני ועובד טוב ביחד."

"לדעתי זה הפוך," ענבר מעכה את כוס הנייר בידה. "בעיניי החריזה סתם מגבילה. הרי כל הקטע בשירה זה לצאת מכל המסגרות המלאכותיות האלה, להסתכל מחדש על הדברים, לעשות משהו אחר. בכלל, זה בעיניי האתגר הכי קשה באמנות. כל אמנות. אני מתחרפנת מזה בעצמי. אני מציירת," הבהירה.

"באמת?" התעניין. "מה את מציירת?"

"כל מיני," סגרה וקמה לזרוק את כוס הגלידה המקומטת. שניות ספורות השתהתה מול הפח, ואחריהן פנתה אליו.

"אתה יודע, גם אני תרגמתי פעם שיר."

"וואלה? איזה?"

היא התיישבה על הספסל והתמהמהה לרגע, מנסה להיזכר במילים המדויקות, כחכחה בגרונה והתחילה לזמזם, מבטאת בשקט את המילים:

הי אַת, אל תפחדי

להרגיש ולהיות סוערת

זכרי לפתוח לו את לבך

רק אז תוכלי להיות מאושרת

קולה העדין והרך לא דייק במנגינה וגם לא הכניס בה שינוי מרגש, ממש כשם שהתרגום שלה לא דייק מילולית וגם לא ביטא משמעות חדשה. היא לא התאמצה להישאר נאמנה לג'ון לנון ולפול מקרטני, אך השיר התנגן ממנה צלול ונכון ואמיתי, נאמן למקור עמוק יותר, ראשוני יותר. יאיר, שהתכוון לומר שזה לא ממש תרגום כי היא פשוט כתבה מילים משלה לשיר, הבין את טעותו עוד בטרם בקעו המילים מגרונו, עצר אותן שם, נזופות, ואמר: "זה מקסים. יש לך את כל השיר?"

"אני כבר לא זוכרת את השאר, זה היה מזמן. וגם אני לא יכולה לשיר ככה שיר שלם בלי גיטרה או משהו."

"את מנגנת?" התמונה עלתה לנגד עיניו, טבעית מאין כמותה: תלתליה מקפצים על פניה, על כתפה המעורטלת ועל גוף הגיטרה, והיא פורטת באצבעותיה הדקות על המיתרים המתוחים.

"ניגנתי פעם. קצת. כבר מזמן לא."

"אבל למה הפסקת?" שאל, כאילו מדובר בפשע, כאילו בסלון שלו לא עומדת גיטרה שלא נגע בה כבר שנים.

"סתם, אף פעם לא הייתי טובה בזה."

"אני בטוח שזה לא נכון," פסק.

ענבר הרימה גבה מפקפקת נוכח המלאכותיות הג'נטלמנית בתגובתו. "איך אתה יכול להיות בטוח אם אף פעם לא שמעת אותי מנגנת?" זרקה לעברו וקמה ללכת מהספסל.

"גם אני ניגנתי פעם בגיטרה," השיב, ספק על השאלה שלה וספק על שאלה אחרת לגמרי.

"ולמה אתה הפסקת?"

גם כשניגן מדי יום, לא רע בכלל, כשהתאמן כנדרש על "מכה אפורה" ועל הפתיחה ל־“Stairway to Heaven”, גם אז לא היה לגמרי בטוח למה אסף שקל לשקל מדמי הכיס שלו, בצירוף כל מתנות החג, והשאיר אותם בחנות כלי הנגינה היָּפואית בתמורה לגיטרה קלאסית של חברת "אדמירה", נרתיק שחור וחבילת מיתרים להחלפה. הוא היה בן שש עשרה ונתלה בהתלהבות של חבריו לכיתה מִלהקות רוק, אולם כבר בחנות התאכזב מעט כשספר במבט מהיר את המיתרים על צווארה של הגיטרה שהציע המוכר. כשפָּרט לראשונה, בזה אחר זה, על ששת מיתריה של הגיטרה החדשה שלו, לא חשב על מדורת ל"ג בעומר המתקרבת, אז יוכל לשלוף את הגיטרה מנדנהּ ומעליה להישיר סוף־סוף מבט אל בנות כיתתו, אלא על הפעם שבה פרט על שבעת מיתריה של גיטרה אחרת, שמונה שנים קודם לכן, ימים ספורים לפני שעזבו את את סנט פטרבורג.

"למה הפסקתי? איבדתי עניין, אני מניח," סיכם במשורה מתוך זיכרונותיו. "האמת, אני אפילו לא בטוח למה התחלתי."

הם עזבו את הגינה הציבורית, נמלטים מהמבוי הסתום של השיחה אל הסמטאות המתפתלות של נווה צדק. בתיה הישנים והמשוחזרים של השכונה קיבלו אותם בחלונות עץ גדולים, פתוחים לרווחה.

הם פנו שמאלה ונעצרו מול בית משוחזר, צבוע בכתום עז. בצדו הימני של קיר הבית היה תלוי שלט — "בית רבקה ושלמה אבולעפיה" — ואותיות קטנות, שאיש מהם לא קרא, סיפרו מי היו בני הזוג אבולעפיה. בצדו השמאלי של הבית, מעברו השני של עץ צעיר, הוטבעו המילים: "בבית הזה התגורר הסופר שמואל יוסף עגנון בין השנים תרס"ט-תרע"ג". רבקה ושלמה אבולעפיה, כמו גם ש"י עגנון, כבר לא גרו כאן. משמאל לדלת הכניסה, אריחי קרמיקה חוברו יחד כדי לאיית באנגלית את השם הבלתי שגרתי RONAT, ושלט זכוכית הבהיק: "תכשיטים בעבודת יד בעיצוב ייחודי". מתוך הבית בקעה מוזיקה. "זה יבוא, אתה תראה, הידיים הקפוצות יתארכו," זמזם יאיר לרגע יחד עם הרדיו ומיד נעצר, לועג לעצמו.

"תגיד," הרהרה ענבר בקול, מתעכבת מול השלט שמימין לדלת, "היית רוצה שגם על הבית שלך יהיה כתוב: 'כאן התגורר יאיר...' מה השם משפחה שלך?"

"קוגן, אבל למה ש...?"

"'כאן התגורר יאיר קוגן'?" עבור כל אחת מהמילים ציירה בידיה אותיות על פני אריחים דמיוניים שהפריחה באוויר. "היית רוצה?"

"למה שזה יהיה כתוב על הבית שלי?" משך בכתפיו. "למי אכפת איך קוראים לי או איפה —"

"אני הייתי רוצה," חתכה אותו. "הייתי רוצה להשאיר אחריי משהו."

"להשאיר אחרייך שלט על בית?"

"זה לא קשור לשלט." ענבר נעצה את עיניה בנעליה, מחפשת את המילים שלתוכן תוכל לצקת את המחשבה הבלתי מגובשת. "נראה לי שאם ישימו את השם שלי על הבית שגרתי בו — אם יעניין מישהו איפה גרתי — אולי זה יגיד שהצלחתי לעשות עם החיים שלי משהו שיש לו ערך." כשהרימה את עיניה, יאיר ראה ניצוץ חדש שהִתְחַלֵּם בהן פתאום.

"אתה מבין?" שאלה אחרי שתיקה ארוכה.

"נראה לי שכן. פשוט, אני לא כל כך מתחבר לזה," הודה יאיר ובעט באבן אקראית. "אבל כשהייתי קטן, חלמתי שיום אחד יקראו על שמי תחנת חלל. רציתי להיות אסטרונאוט."

"ומה אתה רוצה עכשיו?" היא בעטה באבן שהתגלגלה אל רגליה.

"עכשיו אני רוצה הביתה. חם לי." הוא הפנה את גבו לביתם המשותף של רבקה ושלמה אבולעפיה, שמואל יוסף עגנון ורונת תכשיטים בעבודת יד.

8

למחרת, בשעת ערב, יאיר כיוון שעון מעורר לראשונה מאז פוטר מעבודתו. בראשון בבוקר הוא זינק מהמיטה ערני ואנרגטי, ומיד התיישב מול המחשב לבצע את המשימה שהציב לעצמו. מהמסך הביטו בו תחומי ידע ותיאורי תפקיד שלא אמרו לו דבר, מילים גבוהות שלא הבין עד הסוף ושבחים עצמיים שלא האמין בהם. הוא לא זכר מתי בכלל כתב בניב המקצועי־ביורוקרטי את שיר ההלל הזה ליכולותיו; ודאי העתיק אותו מִחבר מהצבא והתאים את הפרטים פה ושם לצרכיו. הוא פתח מסמך חדש וניסה להתחיל מאפס, לנסח את קורות החיים שלו במילים שיוכל לעמוד מאחוריהן. לאחר כמה דקות סגר את המסמך הריק וחסר התוחלת ופנה שוב אל המסמך הראשון, לו לפחות הייתה אחיזה כלשהי בעולם שאליו ביקש לחזור ולהשתייך.

נחוש לעמוד בלוח הזמנים שקבע לעצמו, הוא ביצע את השינויים הדרושים ברוח המסמך וסגר את הקובץ שעה אחת בדיוק לאחר שפתח אותו; בהחלטיות, בנחישות ובשאט נפש סגר אותו. הוא ידע שאם יעיף עוד מבט אחד לעבר השורות הזרות לו הוא עלול למחוק את כולן ולחזור לרעיון האווילי של כתיבה מחדש. בחוסר שביעות רצון שלח את המסמך המרגיז למחוזות שאינם לגמרי חפצו, מתנחם בכך שהמשימה מאחוריו וההמשך, לפחות כרגע, כלל לא תלוי בו.

כשמשימת הבוקר שלו הושלמה ארז, כמו בכל יום, את המק ואת פושקין בתיק הצד ויצא אל בית הקפה. לשמחתו ראה את השולחן המועדף עליו פנוי. רק לאחר שהתיישב הבחין שגם שאר השולחנות פנויים, ובית הקפה ריק מאדם. בעודו מתלבט כיצד יפתח בשיחה עם ענבר ניגשה לשולחן מלצרית שלא הכיר בגופייה שחורה צמודה. שפתון בוהק האדים את שפתיה. בחוסר חשק הזמין ארוחת בוקר, וכשהלכה הוציא את הספר האדום. במשך דקה ארוכה בהה באותיות הזהובות שהרכיבו את שמו של א' ס' פושקין על גבי הכריכה, כאילו אותן התכוון לתרגם. מעניין אם אלכסנדר סרגייביץ' פושקין ניסח אי־פעם קורות חיים, מצא את עצמו תוהה. הוא ניעור ופתח את הספר בעמוד הרביעי של הצאר סלטאן.

באותו יום לא חזרה אליו רכזת משאבי אנוש של אף חברה וגם לא נציגה של חברת השמה. אבל זה היה צפוי. הדברים האלה תמיד לוקחים זמן, עודד את עצמו. למחרת, לאחר שבדק את מסך הטלפון ולא גילה אף שיחה שלא נענתה, יצא שוב אל בית הקפה כשבאמתחתו המק שלו ופושקין. במקומו ליד החלון חייך בהכרת תודה לענבר, שהניחה על שולחנו כוס מיץ תפוזים, ולא שאל אותה על היעדרותה. פעם נוספת קרא את השורות האחרונות שתרגם:

גל ענק פתאום הגיח

ובעדינות הניח

החבית על חוף נסתר,

ולמצולות חזר.

אצבעותיו התמקמו על גבי המקלדת והוא קרא את השורות הבאות במקור הרוסי. הנסיך גְוִידון בעט במכסה החבית ופסע יחד עם אמו החוצה אל העולם. הפְּסיחה בשורה שלפני האחרונה עצבנה אותו. תמיד העדיף לתרגם שורות שנחתכות במדויק. הוא הקליד כמה מילים, התחרט, מחק וניסה שוב, באותה מידה של הצלחה. אחרי שאכל את ארוחת הבוקר והחליף כמה מילים עם ענבר עזב את בית הקפה, בלי להוסיף אף שורה חדשה לקובץ. עד הערב המשיך לבדוק את מסך הטלפון.

במשך שבוע שלם לא הצליח להתקדם בתרגום. בכל בוקר קרא, שוב ושוב, את הבית האחרון בקובץ:

גל ענק פתאום הגיח

ובעדינות הניח

החבית על חוף נסתר,

ולמצולות חזר.

בכל בוקר ענבר הניחה לפניו את ארוחת הבוקר, את מיץ התפוזים ואת הקפה בעל הניחוח התעשייתי, והעיפה מבט מסוקרן אל השורות המחורזות על מסך המחשב הלבן. כשהתקרבה אליו מיהר לסגור את חלון הפייסבוק, לסלק יחד אתו את רגש האשמה ולהעלות את קובץ התרגום, שלא השתנתה בו ולוּ אות אחת. הוא כבר דילג על השורות הסוררות עם הפסיחה הארורה, אבל כמו להכעיס, גם ההמשך לא הסתדר. הנסיך לא הסכים להתהלך על החוף בעברית ולצאת לציִד בעברית בטרם יתאפשר לו — בעברית — לבעוט במכסה החבית.

אף חברת היי־טק לא פנתה אליו באותו שבוע וגם לא בשבוע שלאחר מכן. החופש של בין־העבודות שסידר לעצמו מבחירה התגלגל לאטו לשבועות ארוכים של אבטלה כפויה.

אמו התקשרה אחת ליומיים. "דוֹבּרוֹיֵה אוּטְרוֹ," פתחה כל אחת מהשיחות הללו. "נו, יש חדש?"

"לא כל כך," דאג לצנן ראשית את ציפיותיה, ורק אז סיפר על השיחה האחרונה שניהל עם עמית כזה או אחר מהצבא, על משרה ששמע עליה או על חברה ששלח אליה קורות חיים.

"ואיך אתה מסתדר בינתיים? יש לך מה לאכול?" שאלה. הוא לא ידע אם היא דואגת, שלא לצורך בינתיים, בגלל מצבו הכלכלי, או אולי דווקא לצורך — בגלל עצלותו ויכולות הבישול האפסיות שלו. כך או אחרת, הוא נמנע מלפרט שארוחת הבוקר שלו היא המנה הקבועה בבית הקפה, שארוחת הערב שלו, מנת בריאות מזינה במיוחד, מתגלגלת לפִתחו על אופנוע, עטופה באריזת נייר ומשודכת לסכו"ם חד־פעמי, ובין לבין — אם הוא בכלל ער בין לבין — הוא אוכל במבה ושותה קפה.

"תגיד לי אם אתה צריך עזרה, בסדר? אני ברוך השם עוד יכולה לעזור לך קצת. אחר כך אני לא יודעת מה יהיה, אבל כל עוד אני יכולה — אני יכולה. את הבית ספר עוד לא סגרו." לשניהם היה ברור שלא ייקח שקל ממשכורת המורה שלה, ובכל זאת הרגישה שהיא מוכרחה להציע.

"ואם קשה לך עם הדירה, אז גם כן, אתה יכול לחזור קצת הביתה, מה יש. בת ים זה בסך הכול עשר דקות מתל אביב," הציעה, למרות שידעה היטב שלא הגיאוגרפיה היא שמוציאה את הילדים בבגרותם מבתי הוריהם, "וגם ככה אתה לא עושה שום דבר," הוסיפה.

"זה בסדר, אמא. יש לי מספיק חסכונות," ניסה להרגיע ספק אותה ספק את עצמו, וחשב שמעולם לא אמר לה כמה הוא מרוויח. היא מעולם לא שאלה, ואף הסבירה לו לא פעם שלא מנומס לשאול אנשים כמה הם מרוויחים ולא מנומס לנדב את המידע. כעת הרגיש אשם על כך שיש לו חסכונות שמאפשרים לו לגור בדירה שכורה בתל אביב למרות שהוא לא עובד.

"אני יודעת שיש לך חסכונות, אבל אתה לא חייב לשרוף את כל החסכונות בגיל עשרים ושבע. אני צודקת או שאני לא צודקת?"

"צודקת," דקלם את התשובה הנכונה.

"אז מה יהיה?" התעקשה.

"יהיה בסדר, אל תדאגי," סיים, ממש לפי הפרוטוקול. "אני אמצא עבודה. זה פשוט עניין של זמן."

אך ככל שנקפו הימים, הוא הפך בטוח בכך פחות ופחות. המשבר הכלכלי צעק מאתרי החדשות, ממעמדי העיתונים, מהשולחנות הסובבים. בכל יום פוטרו עוד ועוד אנשים מעבודותיהם ואחוזי האבטלה האמירו. מפעלים בכל הענפים איימו להיסגר. עובדים מבוגרים נשלחו לפנסיה מוקדמת, ואחרים לא גויסו במקומם. ענף ההיי־טק הפך דומם וצחיח, ושוק מבקשי העבודה האקדמאים המה מובטלים טריים. הוא לא שמע על שום אבטלת אקדמאים לפני פיטוריו, וכעת נדמה היה שבכל מקום מדברים רק על זה. רבים מחבריו בפייסבוק חיפשו עבודה בתחום התכנות ללא הצלחה, והמשרות הנדירות שפורסמו נחטפו ללא משא ומתן, כמו דירות להשכרה במרכז תל אביב. אפילו בהנהלת רשת בתי הקפה, שיתפה ענבר במידע פנימי, החליטו לצמצם סניפים. לפחות יש לי הזדמנות לעבוד ברצינות על התרגום של פושקין, חשב מדי פעם, ולגלג על עצמו תוך כדי מחשבה; שכן מאז התקרית, לפני כמה שבועות, לא נגע בתרגום.

בדיעבד, התקשה אפילו לתאר מה קרה לו. מול שיירי ארוחת הבוקר קרא שוב ושוב את החלק שכבר הצליח לתרגם וחזר עוד ועוד אחורה, מנסה לשאוב השראה מעצמו. לא צפרדע, לא עכבר, אלא מין יצור מוזר. המנגינה הפנימית של המשפט מצאה חן בעיניו, והוא קרא שוב, מתמסר לה. לא צפרדע, לא עכבר. לא־צפר־ד־ע־לא־עכ־בר. המילים איבדו ממשמעותן כשחזר עליהן כך והפכו לצלילים מבודדים. בתנועת אצבע מעגלית הֵשיט, לפי הקצב, שקיק סוכר על גבי השולחן. לא־צפר־ד־ע־לא־עכ־בר. מבלי משים החלו ההברות להימתח ולהתעוות, זרות ובלתי אנושיות, כמו הצלילים הבוקעים מרדיו־טייפ ישן לאחר שהסליל המגנטי של הקלטת נפרם והסתבך בתוך עצמו. יאיר הביט בידיו שנחו על השולחן. גם הן הרגישו פתאום זרות. אחת מהן המשיכה לסובב את שקיק הסוכר והשנייה שכבה ללא ניע, גדולה וכבדה. מילותיו של פושקין בספר מולו היטשטשו ונפרמו, כאילו הביט בהן דרך ענן. הכלים שעל השולחן, הספר, המחשב, גופו שלו, אף אחד מאלה לא היה ממשי.

כשהבחין בענבר עומדת מולו, לא ידע כמה זמן עבר. הוא ניעור באחת. זה עוד לא קרה לו. בבית — כן, לבד, כשהחלונות סגורים והתריסים מוּגפים והשקט מקיף אותו, חמישים מטרים רבועים של שקט. אבל לא ככה, בבית קפה הומה אדם. תוך כדי שיחת החולין שהצליח לנהל אִתה סגר את ספר השירים האדום ואסף ממעמד העיתונים שמאחוריו את המוסף הכלכלי של אחד העיתונים היומיים. מאותו יום ואילך חזר ועיין במוסף הזה בכל אחד מביקוריו בבית הקפה, שואף אל קרבו בהנאה מזוכיסטית את הכותרות המאיימות, המציאותיות: "משבר ההיי־טק" ו"התפוצצות הבועה", "ההאטה בצמיחה" ו"שיעור האבטלה".

ענבר הופתעה לראות אותו נובר מדי בוקר בעיתונים בחיפוש אחר מוספי הכלכלה.

"מה קרה לתרגום שלך?" דרשה לדעת, כשלא ראתה עוד את הספר עם הכריכה האדומה במקומו הרגיל על השולחן.

"כלום." לרגע שוב יכול היה לראות את האותיות המטושטשות, המרוטשות, מבעד למסך הערפל, וידיו על השולחן שוב איבדו מעט מתחושתן. "כלום לא קרה לתרגום. אני פשוט צריך גם לעבוד."

"במה אתה עובד?" היא התיישבה לידו והציצה בעיתון.

"היי־טק. אני מתכנת. זאת אומרת, כבר כמה זמן שאני לא שום דבר. בגלל זה אני מחפש עבודה. אבל בגדול אני מתכנת."

"מתכנת שמתרגם פושקין," שקלה ענבר. "איך זה משתלב?"

יאיר משך בכתפיו ומיקד את מבטו בספל הקפה. אצבעו התחילה להניע על השולחן שקיק סוכר ריק, אך הוא חדל מכך מיד.

"אבל מה הקשר?" הקשתה. "יש קשר בין הדברים?"

"אין קשר. למה צריך להיות קשר?" הוא לגם מהקפה בלי להרים את עיניו. גם היא — ניקרה בו המחשבה המעצבנת — אפילו היא. ענבר עמדה לצדו עוד כמה רגעים, כמתלבטת, ולבסוף הסתובבה וניגשה לשולחן אחר. הוא רוקן לתוכו את שארית הקפה וחש בפיו את טעמו המריר של הפספוס.

9

ביציאה מהכביש המהיר יאיר קרא את השלט הענק: "דווקא עכשיו — חופשה בארץ", וגיחך. ימי חמסין ראשונים החליפו את החורף האכזב, מסלקים כל סיכוי לגשם ודוחסים עוד יותר את האוויר הכבד. הפריחה האביבית, שבשנים כתיקונן משכה אליה רבבות מטיילים, התקשתה השנה להרים את ראשה מעל פני הקרקע. פרגים, חרציות, חוטמיות וכליל החורש קמלו כולם זמן קצר לאחר שהחלו לפרוח.

הוא חלף על פני רחובות בת ים המוּכרים. באיי התנועה ובכיכרות הלכו ונבנו קברי אחים של פרחים נבולים. גבעולים כפופים, מרוקנים, התנמכו אל פני הקרקע, בראשם עלי כותרת חרושי קמטים, מקופלים אל תוך עצמם באפיסת כוחות ומלחכים את האדמה. חלקם החיצוני של עלי הכותרת כבר התכהה והתקשח וכתמים שחורים כיסו את פניהם. הוא עצר ליד בית אמו, שחרר את חגורת הבטיחות ושקע בכיסא. איבריו היו כבדים. הוא האשים את ארוחת הבוקר הדשנה שאכל מוקדם יותר ואת הקינוח הבלתי צפוי שחתם אותה.

"על חשבון הבית!" הכריזה ענבר באותו בוקר, כשהניחה על שולחנו צלוחית עם פונדנט שוקולד שזיקוק בוער התנוסס מעליו. הוא בחן בחשד את הפונדנט המותש. הקצוות השחומים הלחים רמזו שחוּמם במיקרוגל לאחר שכבר נשרף בתנור. לרגע חשש שהיא עומדת לפצוח בשירת "היום יום הולדת", אבל לפחות השירה נחסכה ממנו. חבל שלא המציא תאריך אחר כששאלה, חשב. סתם יום אקראי.

"תודה רבה, נראה ממש טעים," חייך מעל הפונדנט שנפער ביניהם.

לרגע התפתה לספר לה על יום הולדתו השנים עשר. אבל אין מה לספר, חשב לעצמו וטבל את הכפית בשוקולד הנוזלי.

כעת התחרט מעט. בין אם יהיה רעב ובין אם לא, בעוד שעה קלה יצטרך לאכול בהתלהבות את הארוחה שסבתו הכינה במיוחד בשבילו. הוא ידע לִצפות מראש את המנות: תחילה תוגש מנת פתיחה, התחום היחיד בו הרשתה לעצמה לנסות ולהתחדש בכל פעם; אלא שמנת הפתיחה הזו תכיל בוודאות מרכיב כלשהו שהוא לא אוכל וגם לא אכל מעולם; סבתו תופתע כרגיל ותתאכזב מכך שלא הצליחה לקלוע לטעמו. לאחר מכן יוגש בורשט, אותו יאכל בתאווה שתפצה על עוגמת הנפש שגרם במהלך מנת הפתיחה. המנה העיקרית תהיה וריאציה כזו או אחרת על עוף בגריל ולקינוח תוגש עוגת נפוליאון, העוגה האהובה עליו מאז שהיה ילד, והוא יזלול ברעבתנות את הפרוסה הראשונה, יבקש תוספת ויחסל גם אותה, מסב רוב נחת לסבתו ומשכיח ממנה את התקרית החמצמצה מתחילת הארוחה.

רעש הדלת הנפתחת חדר את דמיונותיו הקולינריים. נדיה נכנסה למכונית ונישקה אותו בשתי לחייו. "מזל טוב!" קראה בעברית והניחה בידו מעטפה. הוא מלמל "תודה," הוציא את השטרות הצבעוניים ותחב אותם לארנק.

"תקנה לעצמך משהו חדש," ביקשה. "בשנה שעברה לבשת את אותה חולצה." הוא לכסן מבט לעבר גופו, חגר שוב את חגורת הבטיחות, התניע ויצא לכיוון בית הורי אביו, באשדוד.

ארוחת יום ההולדת המסורתית התנהלה בהתאם לראיית העתיד שלו. גם שיחת החולין זרמה לפי הפרוטוקול הידוע מראש. מנת הפתיחה הוגשה בדמות חציל קלוי, והוא תמיד שנא חצילים. נדיה שאלה את השאלות הרגילות, פונה אל חמיהָ בלשון רבים ובשם האב, כמתחייב מכללי הנימוס, התעניינה בבריאותהּ של נלה מרקובנה ובכינורו של יפים איסקוביץ', הציעה עזרה במילוי הטפסים לביטוח לאומי ושיבחה את האוכל המצוין תוך מחאה עיקשת, לא היית צריכה לטרוח.

יאיר ציפה למטר השאלות שניחת עליו בדרך כלל במפגשים הללו והכין את סבלנותו ואת הרוסית שלו כדי להסביר שעדיין אין לו עבודה אבל הוא מחפש כמובן, ודאי בקרוב ימצא משהו, ובינתיים הוא מסתדר, המצב שלו בסדר גמור, יש לו חסכונות, לא, חברה אין, וגם לתואר שני הוא לא מתכוון להירשם בינתיים, אבל שלומו מצוין. אולם השאלות, שתמיד הרגיזו אותו כל כך, מיאנו לעלות, ולהפתעתו חש בחסרונן. יאיר העביר את המבט מסבו, שאכל בשתיקה מהחצילים, לסבתו שלגמה באטיות מכוס המים שלידה.

"בבושקה, את לא זוכרת שאני לא אוכל חצילים?" שאל.

סבתו המהמה בפה מלא במים. הוא העמיס מעט מהחצילים על הצלחת.

"דווקא טעים," בישר וחיכה להרצאה, ברור שטעים, בטח שאתה אוהב חצילים, לא יודעת מאיפה עכשיו נכנס לך ג'וק לראש. אולם סבתו אמרה רק, "אני שמחה, לבריאות שיהיה."

כשסיימו לאכול ונלה מרקובנה קמה באנחת עייפוּת לפנות את הכלים, דיבר יפים איסקוביץ'. "יורה, הגיע מכתב בשבילך השבוע."

הוא ידע מה ההמשך, ולכן לא שאל.