הז'אנרים
כל הז'אנרים

דרג ספר זה מתוך 5
0 דירוגים
0
ממוצע
1
0
2
0
3
0
4
0
5
0
0
גם ב - Kindle
גלגול כפול
37 

גלגול כפול


דרג ספר זה מתוך 5
0 דירוגים
0
ממוצע
1
0
2
0
3
0
4
0
5
0
0
37 
37 
גודל (עמ'): 151
מו"ל: ידיעות ספרים

תקציר

שמו של שאמי הנער הלך לפניו בכל כפרי הדרוזים שבגליל. ילדים ומבוגרים כאחד נשבו בקסמיו וידעו לספר על מעלליו. עוז רוחו ויופיו כבשו את לבבות הנשים והכריעו את יריביו עד אחד. אך הרפתקנותו היתה בסופו של דבר בעוכריו. ברגע של קלות דעת ערער על מוסכמות החברה השמרנית שחי בה, עורר עליו את חמתה, והחטא שחטא רדף אותו מאז למשך שארית חייו.

גלגול כפול הוא סיפורו הלא-ייאמן של צעיר דרוזי מהגליל, שתפנית דרמטית בגורל מרחיקה אותו מאהובתו, ממשפחתו, מאדמתו, מכל מה שהכיר. המסע הפתלתל של חייו, מילדותו בתקופת המנדט הבריטי בכפר נורין הציורי, דרך תל אביב של שנות החמישים ועד לביבֵי ניו יורק, רצוף הרפתקאות ואירועים מסמרי שיער. ועל רקע מאמציו לברוח מעברו ולברוא לו זהות חדשה, נפרש לפנינו במלוא עושרו ומורכבותו מרקם החיים של החברה הדרוזית בישראל. בסגנונו המיוחד והפיוטי מיטיב מחבר הספר, שריף סעב, להניח בפיהן של דמויותיו את התמות המוסריות והתרבותיות המעסיקות את העדה הדרוזית, ולנטוע את סיפורו באמונה העמוקה שאין האדם יכול לברוח מגורלו ומתבנית נוף מולדתו: כוחות פנים-חברתיים שאיש אינו יכול לערער עליהם - האמונה בגלגול נשמות וערך כבוד המשפחה - צצים שוב ושוב הן בזהויות החדשות שהגיבור מאמץ והן בהתמודדות של בני הכפר עם היעלמותו, משתרגים בעלילה לבלי התר ויוצרים מקשה מרתקת במקוריותה.

שריף סעב נולד ב- 1952 באבו סנאן, כפר ציורי המשקיף אל הים בגליל המערבי. הוא מתגורר שם עד היום.

בעל תואר שני בניהול מערכות חינוך ובמנהל ציבורי מאוניברסיטת קלרק שבארצות הברית; ובעל תואר ראשון בספרות עברית ושפה וספרות ערבית מהאוניברסיטה העברית. היה איש חינוך, מנהל בית ספר ומרצה לחינוך ולספרות עברית.

פרסם מאמרים רבים בנושאי חברה, פוליטיקה וחינוך בעיתונות הערבית המקומית. ב- 2006 התפרסם קובץ הסיפורים הקצרים פרי עטו "תקוות ומכאובים" (בערבית), שזכה לתהודה רבה בקרב קוראיו. כותב סיפורים ושירים בערבית ובעברית. גלגול כפול הוא ספרו הראשון בעברית.

  • ISBN: 3624226
  • גודל (עמ'): 151
  • מו"ל: ידיעות ספרים
  • יצא לאור ב-: 01/01/1970
  • שם המחבר: שריף סעב
  • זמין להשאלה: כן

1

להקים-להקים חגו הציפורים הנודדות ברקיע הכחול העמוק, מרעידות את היקום בקולן המאיים. זה היה סוף חודש פברואר של אותה שנה ארורה, ועננים קלים, אפורים-לבנים, כיסו פה ושם את השמים החורפיים, הקרירים. קולם הצרוד של העגורים, החסידות ושאר הציפורים הנודדות לא נתן מנוח לאיש. כאילו באו בכוונה תחילה להשתתף בצערה ובאבלה של נדא המסכנה, שלא מכבר פתחה במסע רחב של נדודים וחיפושים אחר בנה שאמי, שנעדר זה חודשים רבים, אבד לה ואיננו. והיא עדיין לא מצאה כל זכר ממנו.

היא ישבה על אחד הסלעים הלבנים והשטוחים מול בית הקברות של הכפר וביכתה אותו, לבדה. לא היה אדם אחד בכפר נורין שלא יצא וחיפש אחר הבן הנעדר במשך תקופה ארוכה, בסביבתו של הכפר ואפילו בשדות ובמטעים של הכפרים השכנים. לא נשארה אבן שלא הפכוה צעירי הכפר בחיפושם אחר חברם, קוראים בכאב ובקולי-קולות בשמו. גברים, ילדים וצעירים, אפילו נשים וצעירות שהעריצוהו, אהבוהו והתגאו בו, כולם שוטטו ימים ארוכים בשדות, בפרדסים ובכרמים הסובבים את כפרם, חיפשו בבארות, במערות, בגבעות ובוואדיות במאמץ עילאי וקדחתני, אולי ימצאו ולו רמז לגורלו של שאמי. אך לשווא.

הוא נעלם כאילו פערה הארץ את פיה ובלעתו. היעלמותו היתה חידה שאיש לא ידע את פתרונה. כולם היו טרודים בניסיון להבין לאן נעלמו עקבותיו של גבר הגברים, החמוד והנאה מכולם, חביבם, בן כפרם.

העננים צמצמו פערים, כחיילים בשדה המערכה, והשמים הקדירו. הרי היה זה חודש פברואר, שיאה של עונת הגשמים. ובחודש זה, אומרים זקני הכפר, אין לבטוח, כי אין בו יציבות: פעם הוא קיצי ופעם חורפי שבחורפיים, והוא עלול לשנות את מזגו תוך רגעים ספורים.

פתאום החלה נושבת רוח קרירה. כעבור זמן החלו טיפות גשם ברכה לרדת בקלילות. זהו מזגה של הארץ. הציפורים המשיכו במחוגן, וקולן הצרוד הוסיף להטריד ולקרוע את שלוות היקום, כאילו באו לספר סודות כמוסים לאישה שישבה על הסלע הלבן. היא בהתה בהן ובדרכן בשמים ודמעות זלגו על לחייה, נמהלות בטיפות הגשם הקל. היא קיוותה שיש להן, לציפורים הללו, איזו בשורה לה ולנפשה ההומייה. שירתן קרעה את לבה. איש אינו יכול לתרגם את מנגינתן ולגלות מה מסתתר מאחורי צרידותן, חשבה נדא הבוכייה לעצמה והחלה מקוננת בנעימת קול תבוסתנית ובתחינות כלפי הציפורים, כמפצירה בהן שיגלו לה משהו על שאמי, על מקום הימצאו וסוד היעלמו. והציפורים הצרודות, כדרכן של ציפורים, כאילו יד מכוונת אותן מהשמים וכאילו שמעו את תחינותיה של האישה הרטובה קמעה שישבה על הסלע הלבן, חגו מעליה. להק אחד הנמיך טוס ועף ממש מעל ראשה, מגביר את קול קריאותיו. הציפורים כמעט נגעו בה ובאמירי העצים הגבוהים שלידה, ואט-אט נעלמו שוב כלפי מעלה והדרימו, וקולן הלך ונבלע אל על, אל השמים הגבוהים, אל מעבר לעננים הלבנים.

השעה כבר היתה שלוש אחר הצהריים, ולנדא לא נשאר אלא לאסוף את קצות מלבושיה השחורים, המסורתיים, לנגב את לחייה ואת עיניה האדומות והבוכיות ולהסתלק מהמקום במפח נפש. יום נוסף של חיפושים, נדודים ורעב עבר חלף לו. היקום עמד להחשיך. היא קמה מעל הסלע ובכבדות גררה את רגליה והסתלקה מבית הקברות של הכפר לכיוון ביתה, בית העניים.