הז'אנרים
כל הז'אנרים

דרג ספר זה מתוך 5
3 דירוגים
4
ממוצע
1
0
2
1
3
0
4
0
5
2
0
גם ב - Kindle
גינת אגוז

במקום 44 

28.6 

גינת אגוז


דרג ספר זה מתוך 5
3 דירוגים
4
ממוצע
1
0
2
1
3
0
4
0
5
2
0

במקום 44 

28.6 

במקום 44 

28.6 

מו"ל: אידה קידר-מליץ

תקציר

“אני יכול להביט שעות על הים, על הגלים הגולשים אל החוף ונסוגים. מצב אידיאלי למחשבות, להבנה שמה שקרה אתמול — יסודותיו תמיד היו שם, מהיום הראשון.”
שלושה מטבעות זהב שנעלמו מן הכספת טורפים את שגרת חייה של משפחה חיפאית שלווה. המשבר המשפחתי הפתאומי מתואר מבעד לתודעתם של שלושת הגיבורים — האב צבי, האם מאירה והבן יאיר. ההווה שולח זרועות אל העבר שהושתק והודחק, אל המסויט, אל מה שתמיד היה שם. עתה הוא פורץ אל קדמת ההווה, זועק, מוטח לתוך עולם של רווחה כלכלית וקריירות משגשגות, מרעיל במסתרים, חוזר לחיים באולמות בתי משפט ובחלומות הלילה.
גינת אגוז הוא סיפור מאבקה של משפחה על קיומה. זהו מסע אל העבר וגם אל העתיד החולף על פני ערים אירופיות ובתי קזינו מפוארים, מתפתל בסמטאותיה של חיפה תחתית ובמאורות הימורים אפלות, ועם התקדמו מעמיק אל יסודותיו.
המבנה העלילתי המהודק והסוחף כורך יחד את נקודות המבט של צבי, מאירה ויאיר לכדי סיפור ישראלי מאוד, ההולך ומתרחב וכובש אפשרויות חדשות של קיום, שתמיד היו שם, מהיום הראשון.
מיכל זמיר
אידה קידר־מליץ, ילידת חיפה, אשת עסקים, סגנית נשיא לשעבר בחברת אלביט, בעלת תארים מתקדמים בניהול תעשייתי ובפילוסופיה. זהו ספרה הראשון.

עוד על "גינת אגוז": ginategoz.com

  • ISBN: 978-1-61838-436-2
  • מו"ל: אידה קידר-מליץ
  • יצא לאור ב-: 07/09/2020
  • שם המחבר: אידה קידר-מליץ

1.

ראשון, 18 בדצמבר

יאיר

כשנכנסתי הביתה בצהריים הרחתי את ריח העוף בתנור שאימא שלי מכינה. בבית שלנו זה ריח של שגרה. בעיניי, שגרה זה סתם שעמום. מבחינה גיאוגרפית אני חושב עליה כממלכתם של אלה שוויתרו, גם אם לא תמיד אני יודע על מה, אבל ברור שזה כואב להם. רואים את זה אצלם על הפרצוף. באותו ראשון בצהריים, כשנכנסתי לבית של ההורים, כל מה שקיוויתי לפגוש זה שגרה, כלומר להריח ריח של עוף בתנור עם תפוחי אדמה ולראות את אימא שלי עומדת ליד הכיור ורוחצת כלים, כמו תמיד.

אימא לבשה את הסינר בצהוב־שמש עם הדפס של פרחים באדום־אש, וכשאמרתי שלום הפנתה אליי את הפנים אבל הידיים המשיכו ברחיצה. היה לה טונה קצף על הידיים וקצת נשאר גם על הכלים שהניחה על המתקן לייבוש. הינה, לא תמיד היא רואה הכול. לפי הפנים שלה לא יכולתי לנחש אם היא חושדת. ליתר ביטחון התנהגתי כרגיל, או לפחות הכי כרגיל שיכולתי. נישקתי אותה ואמרתי שלפי הריח הגעתי בזמן הנכון. קיוויתי שאני לא עושה את הפדיחה של החיים שלי. שאלתי "הכול טוב?" וכמעט נרגעתי כשאמרה שאצלה הכול בסדר ושאלה מה אצלי, כאילו היא לא יודעת משום דבר. בקול שלה היה מין קור, ואולי רק נדמה היה לי. "אצלי הכול סבבה," אמרתי. מה יכולתי להגיד? או שהיא יודעת או שהיא לא יודעת.

"שכחתי פה בשבת כמה ניירות, אולי על השולחן במשרד שלך, וקפצתי לקחת אותם," גייסתי את הדיבור הכי אדיש שלי. היא ידעה בדיוק על מה אני מדבר, עובדה שהניירות חיכו לי על השידה בסלון. האם הציצה בהם? האם הבינה מה קרה? השאלות האלה הטרידו אותי, אבל כשהיא לא רוצה להסגיר מידע, היא לא מסגירה.

"תאכל איתנו?" שאלה, על אף שתמיד אני אוכל איתם כשאני מגיע הביתה בזמן ארוחת הצהריים. אני מכיר אותה — היא יודעת. האם הבינה או שהיא רק חושדת? היא ניגבה ידיים וערכה את השולחן כדי שהכול יהיה ערוך ומוכן כשאבא יגיע. "הוא אמור להגיע כל רגע," אמרה מילים רגילות של שגרה בקול צונן, לא טבעי. שאלתי אם היא צריכה עזרה והיא ענתה שאין צורך, שאקח עיתון בינתיים. כבר היה לי ברור לגמרי שהיא לא מסתכלת לי בעיניים. בקיצור — יודעת.

בדרך כלל לשקוע בכורסה החומה הישנה של סבא וסבתא עם מוסף הספורט זו התנוחה האהובה עליי. לא תמיד זה אפשרי. לאבא יש זכות קדימה על הכורסה, גם אם זה לא נאמר במפורש, וברור שחסר לו, למי שיבלגן את הסדר שלו בעיתונים, כלומר יעביר עיתון מהערֵמה של אלה שכבר קרא לערמה של אלה שעוד לא קרא, או לערמה של אלה שבהם הספיק רק לעיין. נשארתי לעמוד והצצתי בעיתון רק כדי לא לפגוש את העיניים שלה. כשהדלת נפתחה ואבא קרא "אהה, איזו הפתעה!" וחייך, נשמתי לרווחה. הוא לא יודע מכלום. ולמה שיֵדע? היא אף פעם לא מגלה לו, תמיד מחליטה בעצמה.

"צבי, תניח את התיק במקום," אמרה בדיוק כשהתכוון להניח אותו.

"צבי, תרחץ ידיים," אמרה בדיוק כשניגש לרחוץ ידיים ממילא.

אחר כך הניחה את כרעי העוף השחומות על הצלחת בתנועות זהירות והעבירה את פרוסות תפוחי האדמה אחת־אחת, והכול היה כל כך איטי כי הראש שלה היה במקום אחר. כלומר, היא יודעת. אבא, כמובן, לא הרגיש כלום. אחר כך, כשערבבה בקערה את הסלט הירוק עם הרוטב, לא התאפק והשוויץ: "לא תאמינו מי נכנס אליי הבוקר למשרד..." כשהוא מתלהב אין סיכוי לעצור אותו. בדרך כלל זה מעצבן אותי, אבל הפעם זה התאים לי בול.

עדינה, המזכירה של אבא, כמעט התעלפה לראות את אלי רון במשרד, ואבא אישר לה באופן חריג להצטלם איתו סלפי כדי שבעלה יאמין לה. אני לא סובל את אלי רון עם כל ה"אין כמו בארץ ישראל" שלו. דווקא את המדינה אני אוהב, אבל במוזיקה אני מעדיף את היהודים או את גבע אלון. אבא אמר לאלי רון שהוא "רואה לעצמו זכות גדולה לייצג אותו." שאלתי באיזה עניין הוא מייצג אותו, אבל אבא לא היה מוכן להגיד מילה על זה: "חסיון עורך דין־לקוח." אבא הוא מה שנקרא "עורך דין חיפאי מצליח". כשאימא שאלה, הוא אמר שמדובר בעניין כלכלי. אימא טענה שלא חשבנו אחרת, והזכירה לו שהוא עורך דין מסחרי, לא פלילי ולא לדיני משפחה. אבא לא הגיב. "איזה בן אדם צנוע, נחמד, אדיב," התפייט, "כל כך רחוק מהדימוי שלו בעיתונים. מהרגע הראשון הרגשתי שיש לנו שפה משותפת."

"כמה זמן הוא ישב אצלך?" שאלה אימא.

"עד שיצאתי. אולי שעתיים..." ענה אבא.

"נשמע כמו תחילתה של ידידות מופלאה," אמרה בטון חמוץ.

מוזר, הייתי בטוח שתתלהב. בכל פעם שמשמיעים שיר של אלי רון ברדיו היא מצטרפת בקול רם, עם כל המילים. פתאום היה נדמה לי שהיא כועסת על כולם: על אבא, עליי, על אלי רון. אם כך, שתגיד כבר משהו... בעצם עדיף שלא תגיד. מסיבותיי העדפתי להצטרף להתפעלות של אבא מכך שזמר כל כך מפורסם כמו אלי רון הואיל בכלל להתייחס אליו.

אבא הציע שאימא תקפוץ למשרד איזה בוקר, רק כדי לראות אם לא כדאי להכניס קצת שיפורים, לפחות בחדר ההמתנה. אימא ארכיטקטית. היא לא הגיבה ונראתה שקועה במחשבות אחרות. היה ברור שהיא חושדת ורק על זה היא חושבת. למזלי, היא החליטה לשתוק, לפחות בינתיים. זה אומר שהיא לא בטוחה עד הסוף. וכיוון שהיא אישה בשליטה, לפחות עד שהיא מתפרצת, היא לא תגיד מילה עד שתהיה בטוחה במאתיים אחוז — מה שאומר שיש סיכוי שאספיק לסדר את זה והיא תוכל לשכנע את עצמה שהכול טעות.

פינוי השולחן אחרי האוכל זה התפקיד של אבא ושלי. פחות עניין של שוויון ויותר הזדמנות לשיחת גברים, לפחות ככה אבא מתייחס לזה. הוא מתחיל עם "נו... בן, מה אתה מספר? חברה יש?" ואחר כך השאלה הקבועה, "אתה לא מתחרט?" וכיוון שחברה עוד אין לי ואני ממש לא מתחרט על שהחלטתי ללמוד פיזיקה ולא משפטים, הוא מאבד עניין. יש רק משפט אחד שהוא רוצה לשמוע ממני: "אבא, החלטתי לעבור לפקולטה למשפטים, וכשאגמור את הלימודים אני מתכוון להצטרף למשרד עורכי הדין שלך ולעזור לך להרחיב אותו עוד יותר." נדמה לי שכבר התחיל להתייאש, וטוב שכך, כי אין סיכוי שישמע ממני את המשפט הזה בחיים.

כמו תמיד, אבא הכין קפה לשלושתנו. הוא שתה את שלו בלגימה אחת, וברגע האחרון, לפני שנדבקתי אליו בדרך החוצה, נזכרתי לקחת את הניירות ששכחתי יום קודם, שחיכו לי על השידה בסלון. רצתי אחריו. לא רציתי להישאר איתה לבד. ליד הדלת, לפני שברחתי, אמרתי שאין כמו האוכל שלה. זה נשמע מה־זה מתחנף.

מאירה

פתאום העיף מבט בשעון, שתה את הקפה שלו בלגימה אחת ורץ החוצה. תמיד ברבע לשלוש מאותת לו השעון הביולוגי שלו שהגיע הזמן לחזור למשרד. יאיר נדבק אליו. לא רצה להישאר איתי לבד. לא רצה שאתחיל לשאול אותו שאלות על הניירות המשונים ששכח אצלי על השולחן. עוד תהיה לי הזדמנות. מחרתיים יש לי פגישה חשובה עם השרודרים, ומכל מה שהבטחתי להם עדיין לא עשיתי כלום. איכשהו, אין לי בדל רעיון. במקרה הטוב זה יצוץ לי בבוקר הפגישה, בין ערות לשינה. ככה זה, גם כשאני ישנה משהו בתוכי ממשיך לעבוד, ואז עולים בדעתי הרעיונות הכי טובים, אלה שמצליחים לתרגם פנטזיות של לקוחות לשפת מעשה.

הקפה שצבי הכין לי כבר התקרר. אין טעם להתחיל שום דבר חדש — תכף צריך להגיע השמאי. כל דקה שחולפת צורבת מבזבוז. יש לי כל כך הרבה משימות לבצע, ודווקא עכשיו הראש שלי טרוד ביאיר, שמסתיר ממני משהו — אני בטוחה, אני מכירה אותו. אולי אלה כל מיני קבלות ורשימות של מישהו אחר, אולי מצא עבודה במקום הזה ששמו מודפס על הקבלות, קפה גינת אגוז... למה העיניים שלו התחמקו ממני? אני לא מתנגדת שיעבוד, ואם הוא מצליח לשלב עבודה ולימודים — אדרבא, זה רק לזכותו. אלמלא השאיר את הניירת שלו אצלי על השולחן בסטודיו, לא הייתי מציצה בהם אפילו. איכשהו נדמה היה לי שהשאיר זאת לטיפולי.

השמאי הבטיח שלא יאחר וכבר הוא מאחר בעשר דקות. אני מוכרחה להספיק לתפוס את לוי, הקבלן של דידי, כי שם כבר עומדים לצקת, ובמקום זה אני מחכה כמו אידיוט. הרי אין מה לעדכן מאז דוח השמאות האחרון. הבעיה היא שבסוף אני תמיד נעתרת לכל בקשה של חברת הגז, לבדיקת בטיחות תקופתית, ולכל תביעה של קופת חולים, לערוך ממוגרפיה וקולונוסקופיה. וגם לדרישה של חברת הביטוח נעניתי כדי שלא יהיה לה פתחון פה אם חס וחלילה... כשהתקשרו זה נראה לי עוד המון זמן, אבל בסופו של דבר גם הנדנוד הזה הגיע, וכך מתבזבז לי חצי יום עבודה, והינה שלוש ועשרים. סוף־סוף אני שומעת צעדים. ברוך השם.

לשמחתי, אפילו כוס מים השמאי לא רצה לשתות — הגיע מארוחת צהריים. התנצל — היו פקקים בדרך. פקקים זה משהו שאנשים צריכים לקחת בחשבון, זו מציאות יומיומית. חייכתי בהבנה. ככלות הכול אין זה מתפקידי לחנך את כל העולם. תחילה סרק השמאי ביסודיות את המיגון: פלדלת, מערכת אזעקה, כספת. אחר כך עבר איתי ברפרוף בין החדרים. במטבח — מדיח חדש. "בית יפה," אמר, "את מעצבת?"

"אדריכלית."

חזרנו לסטודיו שלי. הוא ניגש אל החלון הרחב שמשקיף אל הגינה והפנה אליי את גבו בשעה שאני פתחתי את הכספת ורוקנתי את תכולתה אל המגש. הוא התיישב ליד השולחן ופתח בזהירות מופלגת כל אחת משלוש הקופסאות. בחן את התכשיטים המאוחסנים בהן, שקל, רשם, צילם: זוג עגילי יהלום, סיכה תואמת, טבעות שירשתי מאימי, שני צמידים. ניסיתי להיזכר מתי ענדתי משהו מאלה לאחרונה. לפעמים מתחשק לי לענוד אותם, אבל ברגע האחרון תמיד ממהרים. צבי שונא לאחר. יוצא שבסוף אני תמיד עם אותן שתי טבעות ואותו זוג עגילים. חבל. נותרה רק קופסת המטבעות המקסיקניים שאבא הוריש לי. השביע אותי שאמכור אותם רק במצב חירום, כלומר בסיטואציה של חיים או מוות. אבא ידע על מה הוא מדבר. לשמחתי, לא נקלענו לסיטואציה מהסוג הזה, ואני מקווה גם שלא נזדקק להם. סתם ככה, מתוך סקרנות, שאלתי את השמאי בכמה כסף הוא מעריך אותם. קראתי בעיתון שמחיר הזהב עלה. הוא ספר שבעה מטבעות והניח אותם על המאזניים.

"מה פתאום שבעה?" התפלאתי. נדמה היה לי שטעה. חזרנו וספרנו יחד. מוזר. בטופס שלו רשם שבעה מטבעות זהב מתקופת המהפכה המקסיקנית, שנות העשרים של המאה הקודמת. שתקתי. חושיי הורו לי לא לחולל מהומה. רציתי רק שיסיים וילך כדי שאוכל לחפש בעצמי. בשנייה שיצא מהבית רצתי לבדוק שוב את הכספת. הארתי פנימה בפנס, מיששתי את הדפנות — אולי נדבקו? אולי נפלו? אלוהים אדירים, לאן הם נעלמו? מזל שאני מסודרת ושומרת הכול מתויק. אף פעם לא הצטערתי על זה. הייתי בטוחה לגמרי, ובאמת בדוח הקודם כתוב שחור על גבי לבן: "עשרה מטבעות זהב מקסיקניים מתקופת המהפכה."

אני בטוחה לחלוטין שלא נגעתי בהם מאז. זה לא יכול להיות פורץ, כי לא הייתה פריצה. פורץ לא היה לוקח שלושה מטבעות מתוך עשרה, משיב את המפתח למקומו ומסתלק. זה מישהו מבאי הבית, מישהו שישב אצלי בסטודיו. אבל זה לא הגיוני שאשאיר את הכספת פתוחה, ועוד בנוכחות אדם זר... זו גם לא סילבי. מה פתאום?! אני סומכת עליה בעיניים עצומות, ונניח אפילו שחשבה על זה, היא פחדנית מדי. מי ישב אצלי בסטודיו לאחרונה? אולי צבי? לא! למה לו להוציא את המטבעות שקיבלתי מאבא שלי? יש לנו מספיק כסף בבנק. בכל זאת התקשרתי לברר. צבי לא הבין מה פשר השאלה המוזרה הזו. "מה לי ולמטבעות של אבא שלך? אני צריך את המטבעות שלו? משהו חסר?" העדפתי לומר שאני לא זוכרת בדיוק. "תבדקי," אמר בחוסר סבלנות, "את הרי מתייקת הכול."

יאיר? זה לא הגיוני. קודם כול הוא כבר לא גר בבית, וגם כשגר בבית, בקושי ידע שיש כספת, ואפילו ידע שיש כספת, איך מצא את המפתח? ואם ראה אותו פעם, יש גם קוד... ובכל זאת קול פנימי בתוכי — קול של אם המכירה את בנה — חיבר בין הפתקים והקבלות ששכח על שולחני אתמול והמבטים המתחמקים והאי־שקט בעיניו בזמן ארוחת הצהריים לבין המטבעות. בראשי עלו כל מיני אפשרויות שניסיתי להרחיק ללא הצלחה.

איבדתי את הריכוז. לא היה טעם להמשיך לבהות בשרטוטים ובתוכניות הווילה של השרודרים. לעיתים רחוקות מזדמנים לקוחות כה נוחים שסומכים עליי בעיניים עצומות, ודווקא משום כך חשוב לי לא לאכזב אותם. כל רעיון שלי נראה לבתיה בדיוק מה שחלמה עליו, וגדעון, גם הוא מסכים, ורק שואל בהיסוס אם זה לא יגרום לחריגה גדולה מדי מהתקציב. יפה לראות כמה חשוב לו לרצות את בתיה, לשמח אותה, ולכן אני עוד יותר משתדלת ששאר הרוח שלי יישאר בגבולות התקצוב המקורי. אבל הייתי מותשת, לא הצלחתי לחשוב על כלום.

חושך ירד על הרחוב. מאוחר. אני צועדת עם יאיר, כפו הקטנה בכפי, מושכת אותו קדימה, ממהרת. מזמן כבר היה צריך להיות במיטה, מחר גן. הוא נגרר אחריי, מיילל "אימא, תקני לי, אימא, תקני לי." אני מתעלמת. פתאום ידו משתחררת מאחיזתי, והוא תופס מטבע שנפל לי מהתיק, מאגרף חזק את כף ידו וצורח. אני מושכת אותו אחריי. "אימא, תקני לי, אימא..." בכיו מעושה. עוברים ושבים נועצים בנו עיניים. יאיר מעווה את פניו אליהם, מבייש את אימו בכוונה. סביב מביטים בי בחשדנות. אני לא נכנעת. אבא שלי מגיע, גבוה עד השמיים, חוטף את הילד ושואג: "מה את עושה?"

הטלפון מצלצל. לוי, הקבלן של דידי, צועק "אמרת שתבואי בארבע! כבר ארבע וחצי! אני זז!"

"חצי שעה," אני מתחננת. "עשרים דקות." התעקשתי. מתוך הבלבול שלי בקעה פתאום תקיפות: "אחרי כל הפשלות שעשית, אתה לא זז לשום מקום."

הגעתי אחרי שלושת־רבעי שעה. התנצלתי על הפקקים. לוי צעק שאין לו את כל היום בשבילי. ניסיתי להיזכר אם ישב אצלי בסטודיו בשנתיים־שלוש האחרונות, כי הוא דווקא מסוגל. "ברצלונה נגד מדריד," הטיח בי. חברים באים לראות את המשחק אצלו בבית; רבע שעה והוא משאיר אותי והולך. "אל תאיים עליי," הזכרתי לו שאני הבוס ולא להפך. אני רק יכולה לדמיין אילו דברים יגיד עליי באוזני חבורת הגברים המתלהמים שייאספו בביתו עוד מעט לראות את המשחק. בזמן המחצית, כשאשתו תחדש את מלאי הפיצוחים והבירות, הוא כבר ינבל את פיו. יאמר משהו על נשים ומצבי רוח, או על נשים והורמונים, או על נשים שיש להן גבר שמספק אותן ונשים שאין להן.

*

הכול הלחיץ אותי, אפילו קולו של צבי שהתקשר להודיע שיאחר בערב, כי הוא רוצה לקפוץ למכון כושר, להתאמן קצת ולשחות כמה בריכות. נכון, אין בזה שום דבר חריג, אבל היום הכול פונה נגדי.

דווקא היום הוא מאחר. דווקא כשאני רוצה לדבר איתו, לדבר עם מישהו, הבית ריק. מאז החלה שנת הלימודים בטכניון ומאז שיאיר עבר לגור עם שותף בדירה שכורה — הכול נקי, מסודר וריק. בימים כתיקונם אני נהנית לעבור בין החדרים ולראות את הכול מונח במקומו. אין כלים בכיור, אין בגדים זרוקים, אין כתמים על משטח השיש באמבטיה, אין ערוץ הספורט בקולי קולות. דווקא היום הייתי כל כך רוצה ששניהם יהיו כאן ונשב יחד ונפתור את התעלומה, אם מדובר בתעלומה, כי ייתכן מאוד שמישהו מאיתנו, כלומר יאיר, יודע בדיוק מה קרה.

צבי ואני יודעים שיאיר כבר לא יחזור לגור בבית, אבל שנינו עדיין קוראים לחדר שהיה שלו "החדר של יאיר", ואנחנו מקפידים לשמור עליו כחדר שלו. אפילו כשניבה ודורון שיפצו את המטבח, לא העזתי לבקש ממנו רשות להלין אותם בחדר. במקום זה סידרתי לשניהם את הספה הנפתחת בסטודיו שלי. זה היה אידיוטי, הפסדתי שבוע של עבודה, ואף על פי כן לא רציתי שתהיה ליאיר תחושה שהחדר שלו הוא חדר אורחים.

מעט בגדים בארון מקופלים בסדר מופתי, הקיר עדיין צבוע בכחול כהה, התקרה עדיין זרועה כוכבים זוהרים בחושך, הפוסטרים של מסי ורונלדו עודם תלויים על הקיר ליד המיטה ועל המדפים מונחים בסדר מופתי הספרים שאהב בתקופות שונות: "ספר השיאים של גינס", "כמעיין המתגבר", "משחקי הרעב", "מדריך כללי לשפות תכנות", "מדריך להייטקיסט המתחיל", "המשפט האחרון של פרמה", "שם הוורד", "הפילוסופים הגדולים", "הפיזיקה של העתיד" ו"השען העיוור". מי שהיה עיוור בסיפור הזה הוא צבי, שהעלה בדעתו שהילד הזה יסכים ללמוד משפטים.

כל המזכרות הצבאיות של יאיר — הדיסקית, המשקפת, הקסדה — מלאות אבק, גם הצילום המהורהר שלו על גשר ריאלטו בוונציה, עם הערדליים האדומים המצחיקים, וגם הספל המוזהב הכעור מקזינו די ונציה. אני מוכרחה להעיר לסילבי שלא תשכח לנקות גם כאן. הייתי רוצה לתלות על הקיר כמה תצלומים של יאיר כשהיה תינוק, פלא מתוק ועגלגל ששיגע את כל המשפחה. את התצלום שבו רואים אותו שוכב ומרים ראש וכולם עומדים סביבו ומתפעלים, או את זה שבו הוא על הידיים של צבי, או על הידיים שלי, או על הכתפיים של סבא יוסף, או בחיקה של סבתא מרים, או על הברכיים של סבתא לאה, או על הכתפיים של סבא נחום. מפליא שלמד ללכת בכוחות עצמו.

יאיר בן יחיד ונכד יחיד. עשרים שנה חלפו מאז שצבי ואני ישבנו על המרפסת בדירה הקטנה שלנו, שלא היה בה מקום לשום דבר, וסידרנו את כל התמונות באלבומים. כאילו ידענו כבר אז שלא יהיו לנו עוד ילדים. הינה חגיגת יום הולדת בגן. כמה מתוק הוא נראה בחולצה לבנה עם זר על הראש באמצע המעגל. רציני כל כך, בטוח בעצמו. מה קרה לו? מה זה היה בצהריים? מה פשר הניירת ששכח? מתי חל בו השינוי הזה? מה אני יודעת עליו בעצם? מי החברים שלו? איפה הוא מסתובב?

הינה יאיר בונה מגדל מקוביות. לפי המגדלים שבנה חשבתי שכשיגדל יהיה ארכיטקט. הינה יאיר ויפעת של ניבה ודורון בונים ארמונות בחול. והינה הוא ביני ובין צבי, נכנסים למים. יאיר על הכתפיים של צבי, שאוחז בו ביד אחת ואת ידו האחרת משחיל מתחת לבגד ים שלי. התחנחנתי וביקשתי שיפסיק, אך בחיים לא הייתי מוכנה לוותר על זה. והינה בחצר של סבא יוסף, בונה משהו מקרשים, שרפרף כנראה, אוחז בפטיש גדול כמעט כמותו, נושא עיניים אל סבא יוסף באושר אין־סופי.

אלבומים על גבי אלבומים. הכול מתועד. הינה אני בבר־מצווה של יאיר, נראית ממש מאושרת. השמלה הזאת בטח כבר לא עולה עליי. צבי כמעט לא השתנה. והינה אבא ואימא, שנראים כאילו רק להם בכל העולם יש נכד שהגיע למצוות. בן יחיד לבתם היחידה שדומה שתי טיפות מים לסבא נחום שלו — אותו גוף צנום, אותן פנים מאורכות, אותם תלתלים עדינים, של יאיר חומים־דבשיים ושל אבא תלתלי שיבה.

הפער הזה... הפער בין מה למה, בעצם? בין הילד שלי שלוחץ את ידה של מנהלת בית הספר בטקס חלוקת פרסי הצטיינות בסוף כיתה י', בכרבולת מחומצנת וקעקוע על זרועו השמאלית, הילד שהכרתי, שהבנתי, שהערכתי, שהתווכח עם סבא שלו המרקסיסט על איין ראנד — לבין המחשבות שמשתלטות לי על המוח. די, מספיק. ואי־אפשר להפסיק. איך ייתכן שהילד שלי לא מסוגל לדבר איתי? איך ייתכן שהיה לו יותר פשוט להוציא, לגנוב — כן, לגנוב — את מטבעות הזהב שאבא שלי נתן לי? למה לא ביקש ממני? מתי סירבתי לעזור לו? אילו יחסים יש בינינו? ובכלל, איך אני מעזה לחשוד בו בלי הוכחות מוצקות? למה יש קול בתוכי המכוון אליו? ומהם כל הפתקים שמיהר כל כך לקחת? סרטים של קופה רושמת, ניירות עם חישובים וסיכומים? איזה מין מקום זה קפה גינת אגוז? איפה זה רחוב שאלתיאל? ואיפה צבי? כבר עשר וחצי בלילה!

צבי

עלה בדעתי שאולי מאירה כועסת עליי מאיזושהי סיבה. הטלפון התמוה אחר הצהריים, השאלה על מטבעות הזהב של אבא שלה... ועוד קודם לכן, ההערות העוקצניות על אלי רון בזמן ארוחת הצהריים. כועסת או לא, עם סיבה או בלי, אני לא מפספס אימון. אם אני לא מספיק בבוקר, אני מתאמן אחרי העבודה. פעם אחת אתה מוותר לעצמך, והגוף שלך מוותר עליך. כשאני מביט בעצמי במראה, יש לי תחושת סיפוק. אנשים לא נותנים לי חמישים ושלוש, לכל היותר הם אומרים ארבעים וחמש. כשאני לובש חליפה לבית המשפט, יש יותר מעורכת דין אחת ששולחת בי מבטים חושקים. שעה של ריצה במהירות עשרה קמ"ש, עשרים־שלושים בריכות... ובגילי אין לי כרס אלא שרירים מסורגים ודופק שישים, כמו של ספורטאי.

שחיתי חמש בריכות גב וחמש בריכות פרפר ובבריכה השנייה, בחתירה, התנגשתי פתאום חזיתית בזו ששחתה מולי. התנופה שלי העיפה אותה עד הדופן. קטנטונת. בקושי טיפסה אל מחוץ לבריכה. היד שלה הייתה מונחת על הצלעות. יצאתי מהר בעקבותיה, נלחצתי. תאונה כזאת יכולה להיגמר גם בתביעת נזיקין. השפתיים שלה היו חשוקות בכאב. "קודם כול אני מצטער," אמרתי, "וחוץ מזה, אני גם מתנצל." היא נראתה לי מוכרת. לקח לי רגע להיזכר שהיא הייתה מדריכת השחייה של יאיר. בטח חמש־עשרה שנה עברו מאז. היא לא זכרה אותי. הייתי מהאבות שיושבים על שפת הבריכה. כשכל הילדים כבר מזמן נפטרו מהמצופים, יאיר עם המצופים פחד פחד מוות, קרטע בקושי למרחק של מטר, פרפר בייאוש היישר אל זרועותיה.

היה יפה מצידה להרגיע אותי, להגיד שהיא בסדר. ראיתי בבירור שלא. אבל אפילו אם זה שבר בצלעות, אין הרבה מה לעשות, רק לנוח. שאלתי: "כואב?"

היא הנהנה. "לא חושבת שזה שבר, אבל יש לך הרבה כוח בתנועה."

"אנחנו מכירים," אמרתי בעוד היא מנסה להתיישר, "היית המורה לשחייה של הבן שלי, יאיר." היא הביטה בי, ניסתה להיזכר.

"אאוץ'," אמרה, "זה היה כואב."

"הוא היה קצת פחדן," ניסיתי להזכיר. "לפני השיעור הייתי מגיע איתו לבריכה כדי לאמן אותו."

לא נזכרה. במאמץ הזדקפה כמעט לגמרי. "אני אהיה בסדר," הבטיחה.

הבטתי לעבר המזנון. הוא כבר היה סגור בשעה הזאת. "עכשיו אי־אפשר," חייכתי מודע לפתיינותו של החיוך, "אבל אולי נאכל ארוחת בוקר יחד מחר, לא בתור פיצוי, כדי שאוכל לוודא שאת באמת בסדר."

"אני בסדר," הרגיעה ונזכרה פתאום, "כן, הילד שהפסיק באמצע, שאימא שלו תמיד אמרה: יש גם בשנה הבאה." מתברר שהיא עדיין משתמשת במשפט הזה של מאירה כשהיא נתקלת בהורים אמביציוזיים מדי ובילד שעדיין לא הבשיל.

"הילד שוחה מצוין," אמרתי לה, "לא דומה לאבא שלו, אבל שחיין."

היא חייכה. "ילד רציני כזה, חמוד," אמרה. "דומה לאשתך. בשנה שעברה לקחה אצלי כמה שיעורים לשיפור סגנון."

"אכן השתפרה," אמרתי. "מחר ארוחת בוקר?"

קבענו.

בדרך הביתה נזכרתי בהגדרה שלה "הורים אמביציוזיים מדי." הייתה לי הרגשה שהזכירה את אשתי בכוונה. אולי אפילו נזכרה בוויכוח הקולני בינינו בפעם ההיא. מאירה חיבקה את יאיר ואמרה "יש גם בשנה הבאה," ובעודה מנגבת את יאיר ומלבישה אותו, צעקתי אני בנוכחות כולם שהיא עושה מהילד סמרטוט. יאיר עמד אז בשקט, בפרצוף רציני, הביט בנו ולא בכה. מעניין למה התכוונתי כשאמרתי שהילד לא דומה לאבא שלו.

דילגתי את המדרגות שתיים־שתיים. מדרגות הן הוכחה ניצחת לתועלת שבאימונים. היומיום מספק די הרבה הזדמנויות ספורטיביות — אם לא משתמשים במעלית, למשל. אם אבגוד בגופי, גופי יבגוד בי. אני חוזר ביני לבין עצמי על המנטרה הזאת, וחושב על יוחאי, שבגיל חמישים חטף התקף לב, ועל יואל, שצעיר ממני לפחות בארבע שנים וכרסו הולכת לפניו והוא מתנשף אחרי כל מאמץ. אפילו עזרא השתוחח בזמן האחרון. כשאני מגיע לאימון אני מרגיש את מבטי ההערכה שבהם הנשים מזכות אותי, ויש גם כמה שמנסות ליזום שיחה. בדרך כלל אני נמנע, אבל לפעמים, כשיש לי זמן... לא שאני מחפש סטוצים, ממש לא, אבל מודה שאני נהנה להרגיש את העוצמה הגברית שלי משתקפת דרך עיניהן. במקרה הזה לא הייתה לי כל כוונה... עובדה, כבר בכניסתי הביתה סיפרתי למאירה בהתרגשות על ההתנגשות בבריכה עם המורה לשחייה של יאיר. "מירית," הזכירה לי מאירה את שמה. הכול היא זוכרת. הייתה לי הרגשה שהיא לא רוצה לדבר על זה, לא בגלל מירית, שעדיין מצטטת את המשפט שלה בנוכחות הורים אמביציוזיים, אלא משום שנראתה טרודה במשהו אחר. "קרה משהו?" שאלתי.

"לא, שום דבר," אמרה כדרכה כשהיא לא רוצה לדבר על משהו.