הז'אנרים
כל הז'אנרים
סדרה:‎ הרפתקה

דרג ספר זה מתוך 5
6 דירוגים
4.2
ממוצע
1
1
2
0
3
0
4
1
5
4
16
גבעת ווטרשיפ
ריצ'רד אדמס
35 

גבעת ווטרשיפ

ריצ'רד אדמס

דרג ספר זה מתוך 5
6 דירוגים
4.2
ממוצע
1
1
2
0
3
0
4
1
5
4
16
35 
35 
סדרה:‎ הרפתקה
גודל (עמ'): 543
מו"ל: מודן הוצאה לאור

תקציר

לוז וחמישון הם שני ארנבונים אחים, החיים יחד בארנבייה שלווה על צלע גבעה. יום אחד מרגיש חמישון, הניחן בחוש נבואי, שמשהו רע עומד לקרות. הוא מזהיר את מנהיג הארנבייה אך נתקל באדישות ולגלוג. לוז מחליט לאסוף קבוצת ארנבונים, ותחת הנהגתו הם יוצאים לחפש מקום מגורים חדש ובטוח יותר.
המסע הופך מסוכן כשהחבורה נתקלת באויב בלתי צפוי - ארנבון פראי ומזרה אימה בשם גנרל אשבל, מנהיגה של ארנבייה עוינת ואפלה. זהו סיפור הרפתקאות מופלא על חבורת ארנבונים היוצאת למסע רווי סכנות, ועל אומץ הלב הנדרש מהם כדי לצאת מחורבן לתקווה חדשה.
גבעת ווטרשיפ, ספרו הראשון של ריצ'רד אדמס, יצא לאור בשנת 1972 והפך בן לילה לציון דרך בספרות הילדים והנוער. הוא מוזכר בנשימה אחת עם ספרי מופת כמו "אליס בארץ הפלאות", "ההוביט" ו"הסיפור שאינו נגמר".
הוא זכה בפרסים רבים, ביניהם פרס "מדליית קרנגי" היוקרתי, והוכתר כספר הנמכר ביותר של הוצאת פינגווין. עד היום הוא ממשיך להימכר ללא הפסקה ולהסעיר את דמיונם של מיליוני קוראים בכל העולם. אנו שמחים להגיש תרגום חדש לעברית של ספר נפלא זה מאת הסופר יואב אבני.
המשך קריאה
  • ISBN: 2000528218
  • גודל (עמ'): 543
  • מו"ל: מודן הוצאה לאור
  • יצא לאור ב-: 15/07/2013
  • שם המחבר: ריצ'רד אדמס
  • תורגם ע"י: יואב אבני
  • זמין להשאלה: כן

ביקורות


"לרומן יש את שפתו הבדיונית הייחודית, לאפין, שהומצאה על ידי אדאמס, אבל איכשהו קל להבינה, כאילו ידענו אותה מאז ומעולם. זוהי שפתו של הטבע, של מעבה החורשות ועצי האשור, של מזג האוויר. הדברים הציפו את גרסת בת השמונה שלי בהתלהבות עמוקה....
"אדמס הקדיש את 'גבעת ווטרשיפ' לבנותיו ג'וליה ורוזמונד, וטען בתוקף כי הספר אינו אלגוריה, באמרו "פשוט כתבתי סיפור שסיפרתי לשתי בנותיי הקטנות". במפגשי הראשון עם הספר, משהו שנשא את הארנבים במשאם עורר בי נוסטלגיה קסומה, לעולם שמעולם לא ידעתי שחסר לי. העונג בו אינו תולדה של הסוף הטוב, אלא של אומץ, הנאמנות והאמת שמגלם המסע. זהו מסע שאני יודעת שאעשה שוב".

-קרן לוי, הגארדיאן, 2013

פרק 1

לוח המודעות

מקהלה: מדוע תזעקי כך, אלא אם ראית חֶזיון אֵימה?

קסנדרה: צַחנַת מוות ודם ניגָר בבית.

מקהלה: הכֵיצד? זהו רק ניחוח קורבּן המזבֵּחַ.

קסנדרה: הסירחון כמַשָב מן הקבר.

אַייסכילוֹס, אָגָמֶמנוֹן

עונת הרקפות הגיעה אל סופה. לקראת קצהו של היַער, היכן שהשטח הפך פתוח והאדמה השתַפּלה אל גדר ישנה שערוץ קוצני מעֵבר לה, נותרו רק טְלָאים דהוּיים ומַצהיבים שעדיין בִּצבּצוּ בין צמחי המַרקוּלית ושורשי עץ האלון. מעֶברה השני של הגדר, חלקו העליון של השׂדה היה מלא מחילוֹת ארנבונים.

במקומות שבהם העשב נעלם לחלוטין נותרו גושֵי גלָלים יבשים, ודבר פְּרט לסביונים לא צָמח תחתם. כתשעים מֶטרים משם, בתחתית המִדרון, זָרם הנחל - רוחבּו לא עלה על מטר אחד - וציפורנֵי חתול, גרגיר הנחָלים וקוֹרָנית כחולה חסמו אותו למֶחצה. דרך עפר חצתה גִשרון ניקוּז וטיפסה על המדרון שמִמול עד לשער הגדר. ממנו והלאה המשיך לו שביל.

שקיעת מַאי הֶאֱדימה בין העננים ונותרה עוד מחצית השעה עד לדמדוּמים. המדרון היבש היה מנוּקד בארנבונים - חלקם כִּרסמו את העשב הדליל ליד המחילות, ואחדים התרחקו מעט כדי לחפש פרחי שֵן אֲרִי או אולי איזה בְּכוֹר־אָבִיב שהאחרים פִספסו.

פה ושם ישב ארנבון זקוף על תֵל נמלים והביט סביבו, אוזניו זקופות וחוֹטמו מרחרֵח ברוח. אך שַחְרוּר המזַמֵר ללא הפרעה בפאתֵי היַער העיד שלא היתה שום סיבה לדאגה. בכיווּן השני, לאורך הנחל, היה הכול גלוי, ריק ושקט. שַלווה נחה על הארנָבייה.

במעלֵה הגָדה, קרוב לדובדבן הבַּר, שם צייץ השַחרוּר, היתה קבוצה קטנה של מחילות, נסתרת כמעט כָּליל בין השיחים הקוצניים. באפלוּלית הירקרקה שבפֶתח אחת מֵהן ישבו שני ארנבונים יחד, זה לצד זה. לבסוף יצא הגדול מביניהם וחמק מַטה לאורך הגדה תחת מַעטֵה השיחים, לתוך הערוץ ומעלָה לעֵבר השדה. כמה דקות אחר כך, יצא השני אחריו.

הארנבון הראשון עצר בחֶלקה מוארת ובעזרת רגלו האחורית גירד את אוזניו בתנועות מהירות. אף שהיה ארנבון צעיר ועדיין לא הגיע למשקלו המלא, לא נֵיחַן במבט המוטרד של רוב ארנבוני הבֵּינַיים - כלומר, הארנבונים הפשוטים בשנתם הראשונה. אלה לא נהנו ממוצָא אצילי או מחוֹסֶן גופני יוצא דופן, ונִשלטו בידי הבוגרים מהם כשהם חיים כמיטַב יכולתם, לרוב בשטח הפתוח, בשולֵי הארנבייה.

נראה שידע לדאוג לעצמו. היה משהו נבון ומלא חיים באופֶן שבו הביט סביבו וחיכֵּך את שתי כּפּוֹתיו הקדמיות בחוֹטמוֹ. ברגע שבו השתכנע שהכול כשורה, שיטֵחַ את אוזניו אחורה והתמקד בעשב.

חברו נראה פחות רגוע. הוא היה קטן, בעל מבט בּוֹהֶה, והאופן שבו זקף וסובב את ראשו רָמז על מֶתח תמידי יותר מאשר על זהירוּת. חוֹטמו נע בלי הֶפסק, וכשדְבורה זִמזמה מאחוריו בדרכה אל דַרדַר פורח, קפץ והסתובב בפתאומיוּת שהֵניסה שני ארנבונים סמוכים אל מחילותיהם, עד שהקרוב שבהם - זָכָר שאוזניו שחורות בקצוֹתֵיהן - זיהה אותו וחזר לאכול.

"אה, זה רק חֲמִישׁוֹן," אמר הארנבון שְחור הקצָווֹת, "נבהל שוב מזבובונים. אז אֶשְׁחָר, מה התחלת לספֵּר לי?"

"חֲמִישׁוֹן?" אמר הארנבון האחר, "למה קוראים לו ככה?"

"היו חמישה בַּהַמלטה והוא היה האחרון והקטן שבהם. פלא שלא קרה לו כלום עד עכשיו. אני תמיד אומר שאדם לא יבחין בו ושועל לא ירצה בו. ובכל זאת, אני מודה - נראה שהוא מסוגל להישמר מסַכּנה."

הארנבון הקטן התקרב אל חברו, מתנודד על רגליו האחוריות והדקות.

"בוא נתקדם קצת, לוּז," אמר, "משהו מוזר קורה בארנבייה הערב, למרות שאינני יכול לומר בדיוק מה. נרד אל הנחל?"

"טוב." ענה לוּז, "ואתה תמצא לי בְּכוֹר־אָבִיב. אם אתה לא תמצא, אף אחד אחר לא יוכל."

הוא הוביל במדרון וצִלוֹ נמתח אחריו על העשב. הם הגיעו לנחל והחלו לכרסם ולחפש היטב בתְלָמים שעל השביל.

לא עבר זמן רב עד שחֲמִישׁוֹן מצא את מבוקשם. בְּכוֹר־אָבִיב הוא מַעֲדן עבור ארנבונים, ובדרך כלל נדיר למצוא אותו בסוף מאי, אפילו בקִרבת ארנביות קטנות. בְּכוֹר־האָבִיב הזה עדיין לא פָּרַח ועליו השטוחים נחבאו תחת העשב הגבוה. ברגע שבו החלו לכרסם, התקרבו אליהם שני ארנבונים גדולים יותר בריצה מעֶברו השני של משעול בָּקָר קרוב.

"בְּכוֹר־אָבִיב?" אמר אחד. "בסדר, תשאירו אותו לנו. קדימה, מהר," הוסיף כשחֲמִישׁוֹן היסס. "שמעת אותי, נכון?"

"חֲמִישׁוֹן מצא אותו, פִּשְׁתָן."

"ואנחנו נאכל אותו," ענה פִּשְׁתָן, "בְּכוֹרי־אָבִיב שייכים לאָאוֹסְלָה, לא ידעת? אם לא, נוכל ללמֵד אותך בקלוּת."

חֲמִישׁוֹן כבר פנה לאחור. לוּז הדביק אותו ליד הגִשרון. "נמאס לי לגמרי מכּל זה," אמר, "בכל פעם אותו הדבר - 'אלה הציפורנַיים שלי, אז גם הפּרח הזה הוא שלי. אלה השיניים שלי, אז גם המחילה הזו היא שלי.' אני אומר לך, אם אֵי פעם אגיע לאָאוֹסְלָה, אתייחס לארנבוני הבינַיים קצת יותר בהגינוּת."

"לךָ יש לפחות את האָאוֹסְלָה באופֶק," ענה חֲמִישׁוֹן, "המשקל שלך יעלה, וזה יותר ממה שיִקרה לי אֵי פעם."

"אתה יודע שלא אשאיר אותך לדאוג לעצמך, נכון?" אמר לוּז, "אבל האמת היא, שלפעמים אני רוצה להסתלק מהארנבייה הזו וזהו. ובכל זאת, בוא נשכח מזה עכשיו וננסה ליהָנות מהערב הזה. אתה יודע מה? רוצה לחצות את הנחל? יהיו שם פחות ארנבונים ויהיה לנו קצת שקט. אלא אם כן אתה מרגיש שזה לא בטוח?" הוסיף.

האופֶן שבו שאל זאת העיד שאכן חשב שחֲמִישׁוֹן יֵדע על כך יותר ממנו, ומתשובתו של חֲמִישׁוֹן היה ברור כי העניין הזה היה מוסכם על שניהם.

"לא, זה מספיק בטוח," ענה. "אם אתחיל להרגיש שיֵש איזושהי סכנה, אגיד לך. אף שזו לא בדיוק סכנה שאני מרגיש לגבי המקום, זה - אני לא יודע - משהו מֵעיק, כמו רעם: אני לא יודע בדיוק מה, אבל זה מדאיג אותי. ובכל זאת, אבוא אתך."

הם רצו על הגִשרון. העשב היה רטוב וסמיך והם טיפסו במעלֵה המדרון שממול, מחפשים קרקע יבֵשה יותר. חלק מהמדרון היה מוּצל כי השמש שקעה מולם ולוּז, שחיפש פינה חמימה ומוארת, המשיך לטפס עד שהיו קרובים לשביל. כשהתקרבו לשער עצר ונעץ מבטו.

"חֲמִישׁוֹן, מה זה? תראה!"

מעט לפניהם, האדמה נחפּרה. שתי ערֵמות של עפר טרי נחו על העשב. עמודים כבדים, מַצחינים מזֶפת ומצֶבע, התנשאו מעלָה, גבוהים כשיחֵי הצִינית בַּמשׂוּכה, ומהשֶלט שהיה מחובר אליהם נמתח צל ארוך לאורך השדה. לצד אחד מהעמודים נותרו פטיש וכמה מסמרים.

שני הארנבונים התקרבו אל השלט בדילוגי ריצה והִשתוֹפפו בחֶלקת סִרפּדים כשהם מקַמטים את חוֹטמם בִּסְלידה לריח בּדַל סיגריה שהושלך אֵי שם בעשב. לפתע נרעד חֲמִישׁוֹן ונִבעַת.

"אוי, לוּז! זה מגיע מכאן! עכשיו אני יודע - משהו רע מאוד! משהו נורא ואיום - הולך ומתקרב!" הוא החל ליַיבּב בפחד.

"איזה משהו? לְמה אתה מתכוֵון? חשבתי שאמרת שאין סכנה."

"אני לא יודע מה זה," ענה חֲמִישׁוֹן המסכן. "עכשיו אין כאן סכנה, אבל זה מגיע - זה מגיע! אוי, לוּז, תראה! השדה! הוא מכוסה בדם!"

"אל תהיה טיפשון, זה רק אור הַשְקיעה. חֲמִישׁוֹן, באמת, אל תדבר ככה, אתה מפחיד אותי!"

חֲמִישׁוֹן רעד והתייפח בין הסרפדים כשלוּז מנסה להרגיע אותו ולברר מה היה יכול לגרום לו להתנהג כך ולצאת מדעתו. אם פחד כל כך, מדוע לא רץ למקום בטוח, כמו כל ארנבון הגיוני? אבל חֲמִישׁוֹן לא היה יכול להסביר, ורק הפך מבוהל יותר ויותר.

לבסוף אמר לוּז, "חֲמִישׁוֹן, אתה לא יכול לשבת ולבכות כאן ככה. חוץ מזה, כבר מחשיך. כדאי שנחזור לַמחילה."

"בחזרה למחילה?" יִיבּב חֲמִישׁוֹן. "זה יגיע גם לשם - אל תחשוב שלא! אני אומר לך, השדה מלא בדם–"

"תפסיק כבר," אמר לוּז בתקיפות. "תן לי לשמור עליך קצת. לא משנה מה, הגיע הזמן לחזור."

הוא רץ במורַד השדה ומעֵבר לנחל. כאן נאלץ להתעכב, כי חֲמִישׁוֹן - מוקף בערב הקיץ השקט - הפך חסַר אוֹנים וכמעט משותק מפַּחד. כשלוּז הצליח לגרור אותו לבסוף חזרה הביתה, סירב בתחילה לרדת אל מתחת לאדמה, ולוּז נאלץ לדחוף אותו אל המחילה.

השמש שקעה מאחורי המדרון שממול. הרוח הפכה קרירה יותר. גשם קל החל לרדת ותוך פחות משעה הכול החשיך. כל הצבעים בשמַים הִתעַמעמו, ואף שהשֶלט הגדול חָרק מעט ברוח הלילה (כאילו כדי להוכיח שלא נעלם בחשֵכה, אלא להֶפך - עדיין עמד יציב במקום שבו הונח), איש לא עבר שם כדי לקרוא את האותיות החדות והקשות שחָרצו כמו סכינים שחורות את המִשטח הלבן. וכך היה כתוב:

על חלקת אדמה זו - עשרים וארבעה דוּנָמים של קרקע לבנייה במיקוּם מצוין - יוקם פּרוֹיֶקט מגורים חַדשני בגימוּר גבוה על ידי סַאץ' את מַרְטִין בע"מ, נְיוּבֶּרִי, בֶּרְקְס.