הז'אנרים
כל הז'אנרים

דרג ספר זה מתוך 5
0 דירוגים
0
ממוצע
1
0
2
0
3
0
4
0
5
0
0
גבירה אבודה

במקום 44 

30.8 

גבירה אבודה


דרג ספר זה מתוך 5
0 דירוגים
0
ממוצע
1
0
2
0
3
0
4
0
5
0
0

במקום 44 

30.8 

במקום 44 

30.8 

גודל (עמ'): 166
מו"ל: הוצאת הכורסא

תקציר

אי שם במערב ארצות הברית, על גבעה קטנה בעיירה סוויט ווטר, חיים להם קפטן פורסטר המבוגר ואשתו הצעירה מריאן. הוא מחלוצי יישוב המערב, מאנשי החזון שהקימו את מסילות הרכבת מערבה, איש של חלומות אך גם של עקרונות מוסריים חסרי פשרות. והיא אישה מלאת חיים המצליחה להקסים את כל רואיה בהתנהלותה החיננית.


ניל הרברט, נער מבני העיירה סוויט ווטר, מתבונן בזוג בהערצה לאורך שנות התבגרותו. הוא לא יכול להימנע מהתאהבות קלה במריאן פורסטר המסמלת עבורו את העולם הגדול, את היופי והעידון, את החלום ואת ערכה של נאמנות. "כשגברת פורסטר הביטה בך, ידעת שהיא מכשפת. זה קרה באופן מיידי וחדר גם את המעטה העבה ביותר."


אך הפנטזיות של ניל נהפכות לאכזבות, לחלומות מנופצים ולבוז כאשר האישה הנערצת עלו מתגלה כפחות ממושלמת. עם שקיעת עידן חלוצי המערב האגדיים, מעמדה של מריאן פורסטר הולך ומאבד מחשיבותו. וניל מתבונן בצער כשהיא נסחפת בתהפוכות התקופה.


גבירה אבודה, המיטיב לתאר את הדינמיות של חיי אדם בהיסטוריה הפרטית והמשותפת, קצר שבחים בביקורות, וזכה גם לשני עיבודים קולנועיים.
וילה קאתר (1873-1947), אחת מהסופרים האמריקאים החשובים בתחילת המאה העשרים, זוכת פרס פוליצר, מזוהה מאוד עם נברסקה שבמערב התיכון. למרות חשיבותה, תורגם עד היום לעברית רק הרומן "אנטוניה שלי" (עם עובד, 1952).

  • ISBN: 126510000743
  • גודל (עמ'): 166
  • מו"ל: הוצאת הכורסא
  • יצא לאור ב-: 07/01/2020
  • שם המחבר: וילה קאתר
  • תורגם ע"י: רעות בן יעקב
  • זמין להשאלה: כן

1

לפני שלושים או ארבעים שנה, באחת העיירות האפרוריות הללו, השוכנות לצדי מסילת הרכבת בּרלינגטוֹן, עיירות שהיום הן אפרוריות אפילו יותר, ניצב בית שהיה ידוע לכול מאוֹמָהָה ועד דנוור בזכות הכנסת האורחים הנדיבה של דייריו והאווירה הקסומה ששררה בו. "ידוע לכול" פירושו כי היה מוכר בקרב אצולת המסילה של אותם הימים; אנשים שעיסוקם קשור לרכבת או לאחת מ"חברות המקרקעין" שהיו תוצרי הלוואי שלה. בימים ההם, די היה לומר על אדם שהוא "מקושר לברלינגטון". היו מנהלים, סגני מנהלים, סגני נשיאים, מפקחים, שאת שמותיהם הכרנו כולנו; ואחיהם הצעירים או אחייניהם שימשו רואי חשבון, סוכני משא, עוזרים מחלקתיים. כל מי שהיו "מקושרים" לקו, גם סוכני הבקר והתבואה הגדולים, היו עוברים שם שנה אחר שנה; הם ומשפחותיהם נסעו תכופות לאורך המסלול. באותם ימים נחלקו תושבי מדינות הערבה לשתי שכבות חברתיות; בעלי המשקים ועובדי הכפיים שבאו להרוויח את לחמם, והבנקאים והאדונים בעלי החוות שהגיעו מחוף האוקיינוס האטלנטי כדי להשקיע את כספם ו"לפתח את המערב האדיר שלנו," כפי שנהגו לומר לנו.

בשעה שנסעו "אנשי ברלינגטון" הלוך ושוב לאורך המסילה בענייני עסקים הסובלים דיחוי, הם ראו לנכון לרדת מהרכבת ולשהות למשך הלילה בבית נעים כלשהו, אשר בו זכתה חשיבותם להכרה מעודנת; ולא היה בית נעים יותר מביתו של דניאל פוֹרסטֶר שבעיירה סוויט ווֹטֶר. קפטן פורסטר עצמו היה מאנשי המסילה, איש חברת הרכבות, קבלן אשר הניח עבור ברלינגטון מסילות שנמתחו לאורך מאות קילומטרים על פני ארץ הבקר והלענה, ומעלה לעבר הגבעות השחורות.2

הנחלה של פורסטר, כפי שנקראה בפי כול, לא הייתה יוצאת דופן כלל וכלל; הדיירים הם ששיוו לבית מראה גדול ונאה מכפי שאכן היה לו. הבית ניצב על גבעה קטנה ועגלגלה, כקילומטר וחצי ממזרח לעיירה; בית לבן ולו אגף צדדי וגג רעפים משופע בחדות, כדי שהשלג יגלוש ממנו. המרפסות שהקיפו אותו, שהיו צרות מדי במונחי הנוחות המודרניים, נשענו על העמודים המקושטים והשבריריים של אותם הימים, שבהם כל קורת עץ ראויה לשמה עוּנתה במחרטה מסתובבת לכדי צורות מחרידות. אילו היו שולפים את הגפנים ועוקרים את השיחים סביבו, היה הבית ודאי מכוער למדי. הוא ניצב קרוב לחורשה של עצי צפצפה נאים ששלחו את זרועותיהם ימינה ושמאלה והשתרעו עד מורדות הגבעה שמאחור. וכך, בראש הגבעה, על רקע החורשה זקופת הקומה, היה הבית הדבר הראשון שנגלה לעיני המגיעים לסוויט ווטר ברכבת, והדבר האחרון שראו העוזבים.

כדי להגיע אל שטחו של קפטן פורסטר, ראשית היה עליך לחצות ערוץ רחב של נחל בוצי, אשר זרם לאורך גבולה המזרחי של העיירה. לאחר שחצית אותו במעבר על הגשר או היכן שהיו המים רדודים, נכנסת לשביל הפרטי של הקפטן שגבולו סומן בצפצפות שחורות, ואחו רחב ידיים השתרע מכל עבריו. למרגלות הגבעה שעליה שכן הבית, היה עליך לחצות נחל נוסף ליד גשר העץ החסון. הפלג התפתל בלולאות טבעיות ובעיקולים דרך האחו, שהיה בחציו שטחי מרעה ובחציו שטחי ביצה. כל אדם פרט לקפטן פורסטר היה מנקז את האדמות שבתחתית והופך את הקרקע לשדות מניבים ופוריים. אבל הוא בחר בנחלה הזאת לפני זמן רב כי הייתה יפה בעיניו ודווקא חיבב את הנחל המתפתל בשטחי המרעה שלו, עם הערבות המנצנצות, שיחי המנתה ועשבי הפספלון הדו־טורי הצומחים על גדותיו. הוא היה אמיד למדי באותם הימים, ולא היו לו ילדים. הייתה לו האפשרות להשתעשע בדמיונות.

כאשר הסיע הקפטן בכרכרה הקלה שלו ידידים שהגיעו מאומהה או מדנוור אל תחנת הרכבת, הוא רווה נחת מההערצה שרחשו לעדרו המשובח, הרועה באחו משני צדי השביל. וכאשר הגיעו לפסגת הגבעה, רווה נחת כשראה גברים מבוגרים ממנו מנתרים בקלילות אל הקרקע ומדלגים במדרגות אל הבית, בשעה שיצאה גברת פורסטר אל המרפסת לקבל את פניהם. גם הקשוח והצונן שבידידיו, בנקאי מלינקולן בעל פנים מוארכות, התעורר לחיים כאשר אחז בידה, וניסה להיענות למבט מלא השמחה שבעיניה ולענות בחוכמה על דברי הברכה המשעשעים שבפיה.

היא תמיד הייתה שם, מחוץ לדלת הבית, מקבלת את פני המבקרים, שעל בואם הכריזו מבעוד מועד צליל נקישת הפרסות ושקשוק הגלגלים על גשר העץ. אם באותו הזמן הייתה במטבח ועזרה לטבחית הבוהמית שלה, הייתה יוצאת בסינרה, מנופפת בכף ברזל טבולה בחמאה, או לוחצת את ידי האורחים בכף יד שאצבעותיה נצבעו כתמי דובדבנים. מעולם לא התעכבה לסדר את שערה; היא הייתה נאה כשהייתה לבושה ברישול וידעה זאת. הכול הכירו את מנהגה למהר אל הדלת כשלגופה חלוק, מברשת שיער בידה, ושערה השחור גולש בגלים על כתפיה, לקבל את פניו של סיירוס דַלזֶל, הנשיא של חברת הרכבות קולורדו ויוטה; ובעיני האיש הנכבד לא הייתה מחמאה גדולה מזו. בעיניו, ובעיניהם המעריצות של גברים אחרים בגיל העמידה שביקרו שם, כל דבר שעשתה גברת פורסטר היה מעודן והולם גבירות, פשוט משום שהיא עשתה זאת. הם לא יכלו לדמיין אותה בשום לבוש או מצב שבהם לא תהיה מלאת חן. קפטן פורסטר, אדם שאינו מכביר מילים, אמר לשופט פּוֹמרוֹי שהוא עצמו לא ראה אותה כה מצודדת כמו ביום ההוא שבו רדף אחריה השור החדש בשדה. היא שכחה מקיומו של השור ויצאה אל האחו לקטוף פרחי בר. הוא שמע את צעקתה, ובעודו רץ במורד הגבעה, מתנשף כולו, היא חלפה ביעף על גדת הביצה כמו ארנבת, צוחקת בקול ונאחזת בעקשנות בשמשייה הארגמנית שהייתה הגורם לצרה מלכתחילה.

גברת פורסטר הייתה צעירה מבעלה בעשרים וחמש שנה והייתה אשתו השנייה. הוא נשא אותה לאישה בקליפורניה והביא אותה לסוויט ווטר. גם בימים ההם, כששהו בנחלה רק כמה חודשים בכל שנה, הם ראו בה את ביתם. ומאוחר יותר, אחרי שנפל מסוסו בתאונה מחרידה בהרים, נפילה שהסבה לו נזק עד שלא היה יכול עוד לעסוק בבניית מסילות, עברו הוא ואשתו להתגורר בבית אשר על הגבעה. שם היה לאיש זקן, ואף היא — אבוי! — הלכה והזדקנה.


2רכס הרים במערב דקוטה הדרומית, שבו נמצא בין השאר גם הר ראשמור.