הז'אנרים
כל הז'אנרים

דרג ספר זה מתוך 5
9 דירוגים
3.4
ממוצע
1
2
2
0
3
2
4
2
5
3
7
ברידג'רטון

במקום 46 

33 

ברידג'רטון


דרג ספר זה מתוך 5
9 דירוגים
3.4
ממוצע
1
2
2
0
3
2
4
2
5
3
7

במקום 46 

33 

במקום 46 

33 

גודל (עמ'): 383
מו"ל: א(ה)בות

תקציר

שימו לב: שמו הקודם של הספר היה "הדוכס ואני"


"דוכס לא נשוי - התוכלו לשוות בנפשכם אתגר גדול יותר לאימהות השאפתניות של לונדון?"

עלון החברה הגבוהה של הליידי וויסלדאון, אפריל 1813

לונדון מוצפת בימים אלו שמועות עקשניות הגורסות כי סיימון באסט עומד להציע נישואין לאחותו של חברו הטוב ביותר, דפני בריג'רטון היפה שכבר עברה את תקופת פרקה. אבל שניהם, גם סיימון, שאין בכוונתו להתחתן לעולם, וגם דפני, יודעים את האמת; שהכל חלק מתרמית; תוכנית שרקמו יחד כדי להגן על סיימון - מפני האימהות הדורסניות של החברה הגבוהה וכדי לעזור לדפני למשוך מחזרים ראויים, עכשיו, כאשר ידוע לכל שהיא מוצאת חן בעיניו של הדוכס האופנתי.

אבל בעוד דפני רוקדת בזרועותיו של סיימון, נשף אחר נשף, היא מתקשה יותר ויותר להזכיר לעצמה שהחיזור הזה הוא זיוף אחד גדול. אולי זה החיוך הזדוני שלו, או עיניו החורכות אותה בכל פעם שהוא מביט בה. מה שברור הוא שדפני מתאהבת. עכשיו היא חייבת לעשות את הבלתי אפשרי ולשכנע את ההולל הנאה שהתוכנית הקטנה והחכמה שלהם צריכה להשתנות מעט ושהדבר ההגיוני ביותר בשבילם יהיה להתאהב... באמת!

  • ISBN: 9789657648674
  • גודל (עמ'): 383
  • מו"ל: א(ה)בות
  • יצא לאור ב-: 01/09/2020
  • שם המחבר: ג'וליה קווין
  • תורגם ע"י: דינה עזריאלי
  • זמין להשאלה: כן

פרק 1

הבריג'רטונים הם ללא ספק המשפחה הפורה ביותר בשדרות הגבוהות של החברה. יכולת הייצור המרשימה שהפגינו הויקונט המנוח ואשתו היא עובדה ראויה לציון, גם אם בחירת השמות שלהם לילדיהם לוקה בחוסר מעוף ניכר. אנתוני, בנדיקט, קולין, דפני, אלואיז, פרנצ'סקה, גרגורי והיאסינת' — לסדר יש, כמובן, יתרונות רבים, אבל ניתן היה לצפות מהורים נבונים שיהיו מסוגלים להבחין בין ילדיהם גם בלי שיצטרכו לקרוא להם על פי סדר האלף־בית.

כמו כן, מראה הויקונטית וכל שמונת הילדים שלה בחדר אחד מספיק כדי למלא אותך בחשש שמא אתה רואה כפול — או משולש — או גרוע מכך. מחברת שורות אלו לא ראתה מעולם אסופה כזו של אחים הדומים זה לזה במראם עד כדי גיחוך. על אף שהמחברת מעולם לא בחנה את צבע עיניהם, הרי שכל השמונה ניחנו באותו מבנה עצמות ובאותו שיער עבות בצבע ערמוני. אין לקנא בויקונטית בזמן שהיא תרה אחר נישואים מועילים לצאצאיה, על כך שלא ילדה ולו ילד אחד בעל צבע שיער אופנתי יותר. ובכל זאת יש יתרונות למשפחה שמראה בניה עקבי כל כך — אין ספק שכל השמונה נולדו להוריהם כחוק.

אה, קורא חביב, המחברת המסורה שלך היתה רוצה שזה יהיה המצב בקרב כל המשפחות המכובדות...

חדשות החברה הגבוהה של ליידי וויסלדאון, 26 באפריל, 1813

וווווווווהההההההה!" ויולט בריג'רטון קימטה את הדף הבודד של העיתון לכדור והעיפה אותו לצדו השני של חדר ההסבה המהודר.

דפני ביתה היתה חכמה מספיק לא להגיב והעמידה פנים שהיא שקועה ברקמה שלה.

"קראת מה היא אמרה?" שאלה ויולט. "קראת?"

דפני הביטה בכדור נייר העיתון, שנח עתה תחת שולחן צד מעץ מהגוני. "לא היתה לי הזדמנות לפני שאת, אמ, סיימת עם זה."

"אז תקראי," קוננה ויולט, זרועה מתנופפת בדרמטיות באוויר. "תקראי עכשיו איך האישה הזאת השמיצה אותנו."

דפני הניחה בנחת את הרקמה והושיטה יד אל מתחת לשולחן הצד. היא החליקה את דף העיתון על ירכה וקראה את הפסקה על אודות המשפחה שלה. היא הרימה את מבטה ומצמצה. "זה לא כל כך רע, אימא. למעשה, זאת ברכה אמיתית בהשוואה למה שכתבה על הפת'רינגטונים בשבוע שעבר."

"איך אני אמורה למצוא לך בעל בזמן שהאישה הזאת מכפישה את שמך?"

דפני הכריחה את עצמה לשחרר נשיפה. אחרי כמעט שתי עונות בלונדון, עצם אזכור המילה בעל הספיקה כדי לגרום לרקות שלה להלום. היא רצתה להינשא, באמת ובתמים, והיא אפילו לא התעקשה למצוא אהבת אמת. אבל האם זה באמת יותר מדי לקוות לבעל שתהיה לה לפחות חיבה כלפיו?

עד כה ביקשו את ידה ארבעה גברים, אבל כאשר דפני חשבה על האפשרות לחיות את שארית חייה בחברת מי מהם, היא פשוט לא יכלה לעשות את זה. היו מספר גברים שחשבה שעשויים להיות בעלים טובים למדי, אבל הבעיה היא שאיש מהם לא היה מעוניין. הו כן, כל אחד מבין הארבעה חיבב אותה. כולם חיבבו אותה. כולם חשבו שהיא מצחיקה וחביבה ופקחית, וכולם חשבו שהיא רחוקה מלהיות לא מושכת, אבל בו בזמן אף אחד לא הסתחרר מיופייה, לא נאלם דום במחיצתה, או פצח בכתיבת שירה לכבודה.

גברים, חשבה בגועל, מעוניינים רק באותן נשים שמפחידות אותם. אף אחד לא נוטה לחזר אחרי מישהי כמוה. הם העריצו אותה, או כך אמרו, כי היה כל כך קל לדבר איתה, ונראה היה כי תמיד הבינה איך גבר מרגיש. כפי שאמר אחד הגברים שדפני חשבה כי עשוי להיות בעל טוב למדי, ״לעזאזל, דפ, את פשוט לא כמו כל הנשים. את לגמרי נורמלית."

אמירה שהיתה מצליחה לראות בה, אולי, מחמאה, אלמלא הפליג הלאה בחיפושיו אחר היפיפייה הבלונדינית החדשה.

דפני השפילה עיניה וראתה שידה התהדקה לאגרוף. אחר כך הרימה אותן והבינה שאימא שלה נועצת בה מבט, מחכה ללא ספק שתאמר משהו. מאחר שכבר נשפה, כחכחה דפני בגרונה ואמרה, "אני בטוחה שהטור הקטן של הליידי וויסלדאון לא יפגע בסיכויים שלי למצוא בעל."

"דפני, כבר עברו שנתיים!"

"והגברת וויסלדאון מפרסמת את רשימותיה רק מזה שלושה חודשים, כך שאני מתקשה לראות איך אפשר להטיל עליה את האשמה."

"אני אטיל את האשמה על מי שארצה," מלמלה ויולט.

ציפורניה של דפני ננעצו בכפות ידיה בזמן שהכריחה את עצמה לא לענות. היא ידעה שליבה של אימהּ מלא בכוונות טובות, היא ידעה שאימא שלה אוהבת אותה. וגם היא אהבה את אימא שלה. למעשה, עד שדפני הגיעה לגיל נישואין, ויולט היתה ללא ספק האימא הטובה מכולן. וגם כעת היתה, חוץ מאשר ברגעים שבהם אחז בה הייאוש מכך שיש לה עוד שלוש בנות להשיא אחרי דפני.

ויולט הניחה יד עדינה על חזה. "היא הטילה ספק במוצאך."

"לא," אמרה דפני לאט. היה רצוי תמיד להתקדם בזהירות, כאשר חולקים על דעתה של אימהּ. "למעשה, מה שאמרה הוא שאין מקום לספק באשר לחוקיות מוצאנו. שזה יותר ממה שניתן לומר על רוב המשפחות המכובדות של החברה הגבוהה."

"היא לא היתה צריכה להעלות את הנושא כלל," נשפה ויולט בכעס.

"אימא, היא המחברת של מדור רכילות. זאת העבודה שלה להעלות נושאים כאלו."

"היא אפילו לא אדם אמיתי," הוסיפה ויולט בכעס. היא נטעה את ידיה על מותניה הדקות, ואז שינתה דעתה ונופפה באצבעה באוויר. "וויסלדאון, הא! מעולם לא שמעתי על אף וויסלדאון. תהיה מי שתהיה האישה המושחתת הזאת, אני בספק אם היא אחת מאיתנו. כאילו שמישהו בעל ייחוס היה כותב שקרים מרושעים כאלו."

"בוודאי שהיא אחת מאיתנו," אמרה דפני, ועיניה החומות התמלאו שעשוע. "אילו לא היתה אשת החברה הגבוהה, לא היתה לה כל דרך לבוא בסודן של חדשות מהסוג שהיא מפרסמת. את חושבת שהיא איזה סוג של מתחזה, מציצה בחלונות ומצותתת מאחורי דלתות?"

"אני לא אוהבת את הטון שלך, דפני בריג'רטון," אמרה ויולט ועיניה הצטמצמו.

דפני בלעה חיוך נוסף. "אני לא אוהבת את הטון שלך," היתה תשובתה הרגילה של ויולט כשאחד מילדיה ניצח אותה בוויכוח.

אבל זה היה יותר מדי משעשע להתגרות באימא שלה. "אני לא אתפלא," אמרה, מטה את ראשה הצידה, "אם ליידי וויסלדאון היא אחת החברות שלך."

"תנשכי את הלשון שלך, דפני. שום חברה שלי לא תרד לרמה נמוכה כל כך."

"בסדר גמור," הסכימה דפני, "זאת כנראה לא אחת החברות שלך. אבל אני בטוחה שזאת מישהי שאנחנו מכירות. אף אחת מבחוץ לא היתה מצליחה להשיג את המידע שהיא מפרסמת."

ויולט שילבה את זרועותיה. "הייתי רוצה לגרום לה לפשוט את הרגל פעם אחת ולתמיד."

"אם את רוצה לגרום לה לפשוט את הרגל," לא הצליחה דפני להתאפק מלומר, "את לא צריכה לתמוך בה בכך שאת קונה את העיתון שלה."

"ואיזו תועלת תצמח מזה?" שאלה ויולט. "כל היתר קוראים את זה. האמברגו הקטן והעלוב שלי לא יעשה דבר מלבד לגרום לי להיראות לא מעודכנת, כשכל היתר יתבדחו על הרכילות האחרונה שלה."

היה אמת בדבריה, דפני הסכימה בשקט. לונדון האופנתית היתה מכורה לגמרי לעלון החברה הגבוהה של הליידי וויסלדאון. העלון המסתורי הופיע על מפתן דלתו של כל אחד מאנשי החברה הגבוהה לפני שלושה חודשים. במשך שבועיים חולק באופן יזום כל שני, רביעי ושישי. ואז, ביום השני של השבוע השלישי, חיכו רבי משרתים בכל רחבי לונדון לשווא לחבורת מחלקי העיתונים שחילקה בדרך כלל את וויסלדאון, רק כדי לגלות שבמקום חלוקה הם מוכרים את גיליון הרכילות במחיר שערורייתי של חמישה פני לגיליון.

דפני נאלצה בעל כורחה להכיר בתבונתה של הגברת הפיקטיבית וויסלדאון. כשהגיע הרגע שבו אילצה אנשים לשלם בעד הרכילות שלהם, כל החברה הגבוהה היתה כבר מכורה. כולם שלפו את המטבעות, והיכן שהוא אישה תככנית כלשהי התעשרה במהירות.

בזמן שויולט צעדה אנה ואנה בחדר ורשפה על אודות אותו "עלבון נבזי" כלפי משפחתה, הרימה דפני מבט כדי לוודא שאימא שלה לא שמה לב אליה, ואז שבה והשפילה אותו כדי להמשיך ולקרוא באותו גיליון שערוריות. וויסלדאון — כפי שנקרא עתה — היה עירוב מוזר של דעות, חדשות בענייני חברה, עלבונות פוגעניים ומחמאה אקראית. מה שהבדיל אותו משאר טורי חדשות החברה הקודמים הוא שהמחברת ציינה את שמות נשואי הכתבות שלה במלואם. לא היתה שום הסוואה מאחורי קיצורים כגון הלורד ס׳־ והליידי ג'־. אם ליידי וויסלדאון רצתה לכתוב על מישהו, היא ציינה את שמו המלא. החברה הגבוהה הצהירה על עצמה כמזועזעת, אבל בסתר היתה מוקסמת.

המהדורה הנוכחית היתה וויסלדאון אופייני. מלבד הכתבה הקצרה על הבריג'רטונים — שהיתה למעשה לא יותר מתיאור של המשפחה — תיעדה הליידי וויסלדאון את האירועים בנשף של ליל אמש. דפני לא השתתפה, מאחר שזה היה יום ההולדת של אחותה הצעירה, והבריג'רטונים תמיד עשו עניין גדול מימי הולדת. ועם שמונה ילדים, היו הרבה ימי הולדת לחגוג.

"את קוראת את הזבל הזה," קראה ויולט בטון מאשים.

דפני הרימה מבט, מסרבת להרגיש אפילו שמץ של אשמה.

"הגיליון של היום לא רע. נראה שססיל טומבלי הפילה מגדל שלם של כוסות שמפניה אתמול בלילה."

"באמת?" שאלה ויולט, מנסה לא להיראות מתעניינת.

"מממ־המממ," השיבה דפני. "היא נותנת דיווח די טוב של הנשף אצל מידלת'ורפ... מזכירה מי דיבר עם מי, מה כולם לבשו —"

"ואני מניחה שהיא חשה צורך להביע את דעתה בעניין הזה," התפרצה ויולט.

דפני חייכה ברשעות. "הו, באמת, אימא. את יודעת שהגברת פת'רינגטון תמיד נראתה מזעזע בסגול."

ויולט ניסתה לא לחייך. דפני יכלה לראות את קצות השפתיים שלה מתעוותות, כשניסתה לשמור על הבעה שנחשבה בעיניה הולמת לאם ולאישה במעמדה. אבל תוך שתי שניות היא חייכה והתיישבה לצד ביתה על הספה. "תני לי לראות את זה," אמרה, חוטפת את העיתון. "מה עוד קרה? האם הפסדנו משהו חשוב?"

דפני אמרה, "באמת, אימא, כשליידי וויסלדאון היא הכתבת, לא צריך להשתתף בפועל בשום אירוע." היא החוותה לעבר הגיליון. "זה טוב כמעט כמו להיות שם. כנראה עדיף. אני בטוחה שאכלנו יותר טוב אתמול בערב ממה שהם אכלו בנשף. ותחזירי לי את זה." היא חטפה את הגיליון בחזרה, משאירה פינה קרועה בידיה של ויולט.

"דפני!"

דפני זייפה צדקנות. "אני קראתי בו."

"באמת!"

"תקשיבי לזה."

ויולט רכנה קדימה.

דפני קראה בקול: "'ההולל הידוע בכינויו הקודם הרוזן של קלייבדון הואיל סוף־סוף לכבד את לונדון בנוכחותו. הדוכס החדש של הייסטינגס נצפה מספר פעמים בווייט ופעם אחת בטטרסאל, גם אם טרם מצא לנכון להופיע באירוע מכובד'." היא הפסיקה כדי לקחת נשימה. "'הוד מעלתו שהה מחוץ לארץ במשך שש שנים. האם ייתכן כי זה צירוף מקרים שהוא חזר רק עתה, משהדוכס הזקן נפטר?'"

דפני הרימה מבט. "אלוהים אדירים, היא בוטה, לא כן? האין קלייבדון זה אחד מחבריו של אנתוני?"

"הוא הייסטינגס עכשיו," אמרה ויולט מוכנית, "וכן, אני מאמינה שהוא ואנתוני היו מיודדים באוקספורד. וגם באיטון, אני חושבת." הגבות שלה התכווצו ועיניה הכחולות הצטמצמו בריכוז. "הוא היה צרה צרורה, אם זכרוני אינו מטעני. תמיד בסכסוך עם אבא שלו. אבל יצא לו שם של בחור די מבריק. נדמה לי שאנתוני סיפר שהיה מצטיין במתמטיקה. שזה משהו," הוסיפה בגלגול עיניים אימהי, "שאני לא יכולה לומר על אף אחד מילדיי."

"רגע אחד, אימא," התגרתה בה דפני. "אני בטוחה שאני הייתי יכולה להיות מצטיינת, אילו באוקספורד היו מקבלים ללימודים גם נשים."

ויולט נחרה בבוז. "אני תיקנתי את עבודות האריתמטיקה שלך כשהאומנת שלך היתה חולה, דפני."

"טוב, אז אולי בהיסטוריה," אמרה דפני בחיוך. היא הסתכלה בחזרה אל הגיליון שבידיה, ועיניה התעכבו על שמו של הדוכס החדש. "הוא נשמע די מעניין," מלמלה.

ויולט נתנה בה מבט חד. "לא ראוי כלל לאישה צעירה בגילך, זה מה שהוא," מלמלה.

"מצחיק איך שה'גיל' שלי, אם נשתמש במילים שלך, נע בין צעירה מכדי לפגוש אפילו את חבריו של אנתוני, לבין מבוגרת עד כדי כך, שאת נתקפת ייאוש שמא לא אזכה לעולם בנישואין טובים."

"דפני בריג'רטון, אני לא —"

״— אוהבת את הטון שלי, אני יודעת." חייכה דפני. "אבל את אוהבת אותי."

ויולט חייכה בחום וכרכה זרוע סביב כתפה של דפני. "שאלוהים יהיה בעזרי, זה נכון."

דפני נשקה לאימא שלה קלות על הלחי. "זאת קללת האימהות. את נדרשת לאהוב אותנו גם כשאנחנו מעצבנים אותך."

ויולט רק נאנחה. "אני מקווה שיום אחד יהיו לך ילדים —"

״— בדיוק כמוני, אני יודעת." חייכה דפני בנוסטלגיה והניחה את ראשה על הכתף של אימהּ. אימא שלה יכולה היתה להיות חטטנית יתר על המידה, ואבא שלה התעניין יותר בכלבי צייד ובצייד מאשר בעניינים חברתיים, אבל נישואיהם היו נישואים מלאי חום, אהבה, צחוק וילדים. "אני יכולה לחשוב על דברים גרועים הרבה יותר מאשר לקחת מכם דוגמה, אימא," מלמלה.

"דפני," אמרה ויולט, ועיניה התמלאו דמעות, "איזה דבר יפה לומר."

דפני סובבה תלתל של שיערה הערמוני סביב אצבעה וחייכה, נותנת לרגשנות להתמוסס לתוך קנטור. "אני אלך בשמחה בעקבותייך בכל הקשור בנישואין ובילדים, אימא, כל עוד אני לא חייבת ללדת שמונה."

באותו רגע ממש ישב סיימון באסט, הדוכס החדש של הייסטינגס ונשוא שיחתן של נשות בריג'רטון, בווייט. בן לווייתו היה לא אחר מאשר אנתוני בריג'רטון, אחיה הבכור של דפני. השניים היו צמד מרשים, שניהם גבוהים ואתלטיים, שיערם כהה וסמיך. אבל בעוד עיניו של אנתוני היו באותו צבע חום שוקולד כשל אחותו, של סיימון היו בצבע כחול קרח, ובעלות מבט חודר באופן מטריד.

העיניים הללו, לא פחות מכל דבר אחר, היו אלו שקנו לו שם של אדם שיש לקחת ברצינות. כשהישיר מבט צלול ויציב, גברים נתקפו מבוכה. בנשים אחז רעד של ממש.

אבל לא אנתוני. שני הגברים הכירו זה את זה מזה שנים, ואנתוני רק צחק כשסיימון הרים גבה ונתן בו את מבט הקרח שלו. "אתה שוכח, ראיתי אותך כשראשך רכון אל תוך סיר לילה," אמר לו פעם אנתוני. "קשה לי לקחת אותך ברצינות מאז."

לזה ענה סיימון, "כן, אבל אם אני זוכר נכון, אתה היית זה שאחז בי מעל אותו כלי קיבול ריחני."

"אחד מרגעיי היפים, ללא ספק. אבל אתה התנקמת בלילה הבא באמצעות תריסר צלופחים שהכנסת לי למיטה."

סיימון הניח לעצמו לחייך, כשנזכר במקרה וגם בשיחה שבעקבותיו. אנתוני היה חבר טוב, בדיוק מהסוג שאדם ירצה לצידו בעת צרה. הוא היה האדם הראשון שסיימון חיפש כשחזר לאנגליה.

"לכל הרוחות, טוב שחזרת, קלייבדון," אמר אנתוני, ברגע שהתיישבו ליד השולחן שלהם אצל ווייט. "אה, אבל אני מניח שתתעקש שאקרא לך הייסטינגס עכשיו."

"לא," אמר סיימון בהדגשה מסוימת. "הייסטינגס תמיד יהיה אבא שלי. מעולם לא היה לו שם אחר." הוא הפסיק לרגע. "אני אשא את התואר שלו בלית ברירה, אבל לא את שמו."

"בלית ברירה?" עיניו של אנתוני התרחבו מעט. "רוב הגברים לא היו נשמעים מסויגים כל כך מן האפשרות לדוכסות."

סיימון העביר יד בשיערו הכהה. הוא ידע שהוא אמור להוקיר את זכותו המולדת ולהפגין גאווה בלתי מעורערת בהיסטוריה המפוארת של משפחת באסט, אבל האמת היתה שכל זה גרם לו לבחילה. הוא בילה את כל חייו בניסיון לחיות בניגוד לציפיות של אביו; עתה נראה לו מגוחך לנסות לחיות בהתאם לשמו. "עול מקולל, זה מה שזה," נהם לבסוף.

"מוטב שתתרגל לזה," אמר אנתוני בנימה מעשית, "כי כך כולם יקראו לך."

סיימון ידע שזה נכון, אבל הוא פקפק בכך שהתואר יהלום אי פעם את דמותו.

"ובכל אופן," הוסיף אנתוני, מכבד את הפרטיות של חברו בכך שלא המשיך לחטט במה שניכר שהיה נושא רגיש, "אני שמח שחזרת. זאת הזדמנות לזכות סוף־סוף במעט שקט בפעם הבאה שאלווה את אחותי לנשף."

סיימון נשען לאחור, משלב את קרסולי רגליו הארוכות והשריריות. "הערה מעוררת סקרנות."

אנתוני הרים גבה. "כזאת שאתה בטוח שאסביר?"

"ברור שכן."

"אני צריך לתת לך לראות בעצמך; מצד שני, מעולם לא הייתי אדם אכזרי."

סיימון גיחך. "ואת זה אומר אדם שהכניס את ראשי לתוך סיר לילה?"

אנתוני נופף בידו בביטול. "הייתי צעיר."

"ועכשיו אתה דוגמה ומופת להתנהגות בוגרת ומכובדת?"

אנתוני חייך. "בהחלט."

"אם כך אמור לי," אמר סיימון לאט, "איך, בדיוק, אני אמור לגרום לחייך להיות כל כך הרבה יותר שלווים?"

"אני מניח שאתה מתכנן לתפוס את מקומך בחברה?"

"הנחה שגויה."

"אבל אתה מתכוון להשתתף בנשף של ליידי דאנברי השבוע," אמר אנתוני.

"רק מכיוון שאני מחבב באופן לא מוסבר את הגברת הזקנה. היא אומרת מה שהיא חושבת, ו —״ העיניים של סיימון הפכו מעט מזוגגות.

"ו־?" דחק בו אנתוני.

סיימון נענע מעט את ראשו. "שום דבר. זה רק שהיא היתה די נחמדה אליי כשהייתי ילד. ביליתי כמה חופשות בביתה עם ריברדייל. האחיין שלה, אתה יודע."

אנתוני נד בראשו פעם אחת. "אני מבין. אז אין לך שום כוונה להיכנס לחברה. אני מתרשם מההחלטיות שלך. אבל הרשה לי להזהיר אותך — גם אם אינך בוחר להשתתף באירועי החברה הגבוה, הן תַּשֵּׂגְנָה אותך."

סיימון, שבחר ברגע הזה לקחת לגימה מהברנדי שלו, נשנק למראה פניו של אנתוני ואמר, "הן." אחרי כמה רגעים של שיעול ושל השתנקויות הצליח לבסוף לומר, "למי, אם יורשה לי לשאול, הכוונה ב'הן'?"

אנתוני נרעד. "אימהות."

"מאחר שלא היתה לי אחת כזאת, אני לא לגמרי מבין למה אתה מתכוון."

"אימהות החברה הגבוהה, דביל שכמוך. הדרקוניות רושפות האש הללו עם בנות — ישמרנו האל — בגיל נישואין. אתה יכול לנסות לברוח, אבל לעולם לא תצליח להימלט מפניהן. ואני חייב להזהיר אותך, שלי הכי גרועה."

"אלוהים אדירים. ואני חשבתי שאפריקה היתה מסוכנת."

אנתוני ירה בחברו מבט מלא רחמים. "הן תַּצודְנָה אותך. וכשתיתפס, תמצא את עצמך לכוד בשיחה עם גבירה צעירה וחיוורת לבושה כולה לבן, שאינה מסוגלת לשוחח על נושאים אחרים מלבד מזג האוויר, אישורי כניסה לאלמאק וסרטים לשיער."

מבט משועשע התפשט על פניו של סיימון. "אני מבין, אם כך, שבמהלך שהותי בחו"ל הפכת להיות אדון די מבוקש?"

"בלי שום שאיפות לתפקיד הזה מצידי, אני מבטיח לך. אילו זה היה תלוי בי, הייתי נמנע מאירועים חברתיים כמו ממגיפה. אבל אחותי עשתה את הכניסה שלה לחברה בשנה שעברה, ואני מוכרח ללוות אותה מדי פעם."

"דפני, אתה מתכוון?"

אנתוני הרים מבט מופתע. "נפגשתם פעם?"

"לא," הודה סיימון, "אבל אני זוכר מבית הספר את המכתבים שלה אליך, ואני זוכר שהיא הרביעית במשפחה, כך שהשם שלה אמור להתחיל באות ד' ו —״

"אה, כן," אמר אנתוני בגלגול עיניים קל, "שיטת מתן השמות של הבריג'רטונים מבטיחה שאיש לא ישכח מי אתה."

סיימון צחק. "זה עבד, לא?"

"תגיד, סיימון," אמר אנתוני לפתע, כשהוא רוכן קדימה, "הבטחתי לאימא שלי שאסעד בבית בריג'רטון השבוע עם המשפחה. למה שלא תצטרף אליי?"

סיימון הרים גבה כהה. "לא הזהרת אותי כרגע מפני אימהות החברה הגבוהה והבנות הצעירות שלהן?"

אנתוני צחק. "אני אדאג שאימא שלי תתנהג למופת, ואל תדאג בעניין דפ. היא היוצא מן הכלל שמוכיח את הכלל. היא תמצא חן בעיניך מאוד."

סיימון צמצם את עיניו. האם אנתוני משחק את תפקיד השדכן? הוא לא היה בטוח.

אנתוני צחק כאילו קרא את מחשבותיו.

"אלוהים אדירים, אתה לא חושב שאני מנסה לשדך לך את דפני, נכון?"

סיימון לא אמר דבר.

"אתם לעולם לא תתאימו. אתה קצת יותר מדי שקט לטעמה."

סיימון חשב שזאת אבחנה מוזרה, אבל במקום זה החליט לשאול, "היו לה כבר הצעות כלשהן, אם כך?"

"כן." אנתוני רוקן את שארית הברנדי שלו, ואז פלט נשיפה מלאת סיפוק. "נתתי לה רשות לסרב לכולן."

"זה סובלני למדי מצידך."

אנתוני משך בכתפיו. "אהבה היא כנראה רגש שמוגזם לצפות לו בנישואין בימינו, אבל אני לא רואה סיבה שלא תהיה מאושרת עם בעלה. היו לנו הצעות מגבר אחד מבוגר מספיק להיות אבא שלה, אחר מבוגר מספיק להיות אחיו הצעיר של אביה, אחד שהיה מיוחס מדי לחבורה הקולנית לעיתים שלנו, והשבוע, אלוהים אדירים, זה היה השיא!"

"מה קרה?" שאל סיימון בסקרנות.

אנתוני שפשף את רקותיו בעייפות. "האחרון היה חביב ביותר, אבל לא העיפרון הכי מחודד בקלמר. אפשר היה לחשוב, שאחרי הימים הפרועים שלנו אני אהיה חסר רגשות לחלוטין —"

"באמת?" שאל סיימון בחיוך זדוני. "אפשר היה לחשוב כזה דבר?"

אנתוני הזעיף פנים כלפיו. "לא נהניתי במיוחד לשבור לשוטה המסכן הזה את הלב."

"אה, זאת לא דפני שאמורה לעשות את זה?"

"כן, אבל אני הייתי צריך להודיע לו."

"אין הרבה אחים שיאפשרו לאחותם חופש פעולה כזה בנוגע להצעות נישואין," אמר סיימון בשקט.

אנתוני רק משך שוב בכתפיו, כאילו שלא יכול היה להעלות בדעתו לנהוג באחותו בשום דרך אחרת. "היא תמיד היתה אחות טובה. זה המעט שאני יכול לעשות."

"גם אם פירוש הדבר ללוות אותה לאלמאק?" אמר סיימון ברשעות.

אנתוני נאנק. "גם אז."

"הייתי מנחם אותך בעובדה שהכול ייגמר בקרוב, אבל יש לך עוד, כמה? שלוש אחיות בדרך?"

אנתוני השתופף בכיסאו. "אלואיז תיכנס לחברה בעוד שנתיים, ופרנצ'סקה שנה אחר כך, אבל אחר כך תהיה לי הפוגה קלה לפני שהיאסינת' תגיע לגיל."

סיימון גיחך. "אני לא מקנא במחויבויות שלך בתחום הזה." אבל בזמן שאמר את המילים, הרגיש כמיהה משונה, ותהה איך זה יהיה לא להיות לבד כל כך בעולם. לא היו לו תוכניות להתחיל בהקמת משפחה משלו, אבל אולי, אילו היתה לו כזאת מלכתחילה, החיים שלו היו נראים קצת אחרת.

"אם כך תבוא לארוחת ערב?" אנתוני קם. "לא רשמית, כמובן. אנחנו אף פעם לא עורכים סעודות רשמיות כאשר רק המשפחה נוכחת."

לסיימון היו הרבה דברים לעשות בימים הקרובים, אבל לפני שיוכל להזכיר לעצמו שהוא חייב להכניס סדר בענייניו, שמע עצמו אומר, "בעונג רב."

"מצוין. ונתראה עוד לפני כן בנשף אצל דאנברי?"

סיימון נרעד. "לא אם זה תלוי בי. המטרה שלי היא להיכנס לשם ולצאת תוך שלושים דקות."

"אתה באמת חושב," אמר אנתוני בהרמת גבה מלאת ספק, "שתוכל ללכת למסיבה, לברך את הליידי דאנברי ולעזוב?"

ההנהון של סיימון היה נחוש ומלא כוונה.

אבל נחרת הצחוק של אנתוני לא היתה מרגיעה במיוחד.