הז'אנרים
כל הז'אנרים
סדרה:‎ בריג'ט ג'ונס - 3

דרג ספר זה מתוך 5
5 דירוגים
3.4
ממוצע
1
1
2
1
3
0
4
1
5
2
14
גם ב - Kindle
בריג'ט ג'ונס 3: משוגעת על הבחור
42 

בריג'ט ג'ונס 3: משוגעת על הבחור


דרג ספר זה מתוך 5
5 דירוגים
3.4
ממוצע
1
1
2
1
3
0
4
1
5
2
14
42 
42 
סדרה:‎ בריג'ט ג'ונס - 3
גודל (עמ'): 430
מו"ל: כנרת זמורה ביתן דביר

תקציר

מה את עושה כשיום ההולדת השישים של החברה שלך חל בדיוק באותו יום שבו בן זוגך חוגג שלושים?
האם זה לא בסדר לשקר בנוגע לגילך באתרי היכרויות?
האם זו טעות מוסרית לעשות פן כשלאחד מהילדים שלך יש כינים?
מה עדיף – למות מהשתלת בוטוקס או מבדידות, כי את כל כך מקומטת?
האם לשכב עם מישהו אחרי שני דייטים ושישה שבועות של סימוסים זה אותו דבר כמו להתחתן אחרי שתי פגישות ושישה חודשים של חלופת מכתבים בימיה של ג'יין אוסטן?
בריג׳ט ג'ונס חוזרת! בוגרת יותר, גם אם לא בהכרח חכמה יותר. הפעם היא מתמודדת עם אתגרי החד־הוריות, הציוצים, האסמסים והגילוי המחודש של המיניות שלה כשהיא מתקרבת למה שחלק מהאנשים מכנים בגסות־לב מיושנת "גיל העמידה".
אחרי ציפייה ארוכת שנים, הנה הוא: בריג׳ט ג'ונס: משוגעת על הבחור, מגיע בדיוק בזמן והוא עדין, נוגע ללב, שנון, חכם ומצחיק בטירוף, בדיוק כמו שזכרנו.
הלן פילדינג כתבה את יומנה של בריג׳ט ג'ונס ואת בריג׳ט ג'ונס: עובדות החיים, והיתה חלק מצוות התסריטאים שכתב את הסרטים שיצאו בעקבות הספרים האלה. "בריג׳ט ג'ונס: משוגעת על הבחור" הוא הרומן החמישי שלה. יש לה שני ילדים, והיא מתגוררת בלונדון ולפעמים בלוס אנג'לס.
המשך קריאה
  • ISBN: 978-965-566-022-7
  • גודל (עמ'): 430
  • מו"ל: כנרת זמורה ביתן דביר
  • יצא לאור ב-: 08/03/2015
  • שם המחבר: הלן פילדינג
  • תורגם ע"י: ארז אשרוב
  • זמין להשאלה: כן

יומן 2012

יום חמישי, 19 באפריל 2012

79 ק"ג, יחידות אלכוהול: 4 (נחמד), קלוריות: 2,822 (אבל עדיף לאכול אוכל אמיתי במועדון, ולא חתיכות ישנות של גבינה ושניצלוני דג בבית), אפשרות לעשות או להשתוקק לעשות סקס אי־פעם: 0.

"היא חייבת זיון," אמרה טליתה בהחלטיות, לגמה מהוודקה מרטיני וחיפשה בקדחתנות אחר מועמדים ראויים במועדון "שורדיץ' האוס".

זה היה אחד מהערבים הקבועים למחצה שלנו שטליתה, טום וג'וד התעקשו שאשתתף בהם במאמץ "להוציא אותי", פחות או יותר כמו שלוקחים את סבתא לחוף הים.

"אכן חייבת," אמר טום. "סיפרתי לכן שהשגתי סוויטה במלון צ'די, בצ'אנג מאי, במאתיים ליש"ט בלבד ללילה, דרך האתר לייט רומס? היתה סוויטת ג'וניור קטנה ב־179 ליש"ט דרך אקספדיה, אבל בלי מרפסת."

בשלב מתקדם זה בחייו טום נעשה אובססיבי לחופשות במלונות בוטיק, וניסה לגרום לנו לסגנן את חיינו כך שיתאימו לבלוג של גווינת פאלטרו.

"טום, תסתום," מילמלה ג'וד והרימה מבט מהטלפון שלה. היא גלשה באתר היכרויות־לרופאים־פנויים. "זה עסק רציני. אנחנו חייבים לעשות משהו. היא עברה בּיתול."

"אתם לא מבינים," אמרתי. "זה בלתי אפשרי לחלוטין. אני לא רוצה מישהו אחר. ובכל מקרה, גם אם רציתי, ואני לא רוצה, אני לא כשירה, לגמרי א־מינית, ואף אחד לא יידלק עלי יותר לעולם, לעד, ולעולמי עד."

הבטתי בבטן שלי שבלטה מתחת לחולצה השחורה שלי. זה היה נכון. עברתי בּיתול — חזרתי להיות בתולה. הבעיה עם העולם המודרני היא שאת מופגזת בדימויים של מין ומיניות ללא הרף — היד על הישבן בלוח המודעות, הזוגות המתגפפים על החוף בפרסומת לסנדלים, זוגות אמיתיים שזורים זה בזה בפארק, קונדומים ליד הקופה בבית המרקחת — עולם שלם, מופלא וקסום של סקס שאת כבר לא שייכת אליו, ולעולם לא תחזרי להיות שייכת אליו.

"אני לא מתכוונת להילחם בזה. זה חלק מהיותי אלמנה ומהתהליך של הפיכתי לגברת זקנה קטנה," אמרתי במלודרמתיות, בתקווה שכולם מיד יתעקשו לטעון שאני פנלופה קרוז או סקרלט ג'והנסון.

"די, נשמה, אל תהיי מגוחכת כל כך," אמרה טליתה ואותתה למלצר להביא עוד קוקטייל. "נכון, את צריכה להוריד קצת במשקל, להזריק בוטוקס פה ושם ולעשות משהו בנוגע לשיער, אבל..."

"בוטוקס?" אמרתי בעלבון.

"אוי, אלוהים," התפרצה ג'וד. "הבחור הזה לא רופא. הוא היה בהיכרויות־אוהבי־מחול. זה אותו התצלום!"

"אולי הוא רופא שגם אוהב מחול, ופשוט מכסה את כל האפשרויות?" הצעתי.

"ג'וד, תסתמי כבר," אמר טום. "את טובעת בבִיצה של זהויות סייבר מפוקפקות, שרובן לא קיימות ושפשוט מגרות ודוחות אחת את השנייה באופן אקראי."

"אפשר למות מבוטוקס," אמרתי בעצב. "זה בוטוּליזם. נקנקת! זה מגיע משימורים."

"אז מה? עדיף למות מבוטוקס מאשר למות מבדידות שנובעת מזה שאת נורא מקומטת."

"באלוהים, טליתה, תסתמי כבר," אמר טום.

לפתע מצאתי את עצמי מתגעגעת שוב לשאזר, ומצטערת שהיא לא נמצאת שם להגיד, "לעזאזל, אולי כבר תפסיקו כולכם להגיד אחד לשני לסתום את הפה?!"

"כן, טליתה, תסתמי את הפה," אמרה ג'וד. "לא כולם רוצים להיראות כמו פריק־שואו."

"נשמה," אמרה טליתה והצמידה את ידה למצח, "אני לא פריק־שואו. מבלי להתייחס לאבל, בריג'ט איבדה, ואולי עדיף להגיד שכחה, איפה היא הניחה את האני המיני שלה. וחובתנו לעזור לה למצוא אותו." ובטלטול תלתליה המבריקים השופעים טליתה נשענה אחורה והתרווחה בכיסאה כששלושתנו הבטנו בה בדממה, יונקים את הקוקטיילים שלנו דרך הקשיות כמו ילדים בני חמש.

טליתה שוב התפרצה, "העניין בלא להיראות בגילך הוא לשנות את כל ה'תמרורים'. חייבים לכפות על הגוף לדחות את הצטברויות השומן של גיל העמידה, הקמטים לגמרי לא נחוצים, ורעמה נאה של שיער בריא, מבריק וקופצני..."

"שנרכש בגרושים מבתולות הודיות עניות," קטע טום.

"...איך שלא הושג וחובר, זה כל מה שצריך כדי להשיב את השעון לאחור."

"טליתה," אמרה ג'וד, "אני באמת שמעתי אותך מבטאת את המילים 'גיל' ו'עמידה'?"

"בכל מקרה, אני לא יכולה," אמרתי.

"תקשיבי, זה ממש מעציב אותי," אמרה טליתה. "נשים בגילנו..."

"בגילך," מילמלה ג'וד.

"...יכולות להאשים רק את עצמן אם הן מתייגות את עצמן כבלתי כשירות, ומלהגות בלי סוף על זה שהן לא יצאו לדייט כבר ארבע שנים. את 'האישה הנעלמת' של ג'רמיין גריר חייבים לרצוח באכזריות ולקבור. למען עצמנו ולמען בנות מיננו, אנחנו צריכות ליצור אווירה של ביטחון ומשיכה מסתוריים, למתג את עצמנו מחדש..."

"כמו גווינת פאלטרו," אמר טום בעליצות.

"גווינת פאלטרו היא לא 'בגילנו', והיא נשואה," אמרה ג'וד.

"לא, אני מתכוונת שאני לא יכולה לשכב עם מישהו," הבהרתי. "זה לא יהיה הוגן כלפי הילדים. יש יותר מדי דברים לעשות, וגברים הם אובייקטים שמצריכים תחזוקה גבוהה במיוחד."

טליתה סקרה אותי בצער, את המכנסיים הרפויים השחורים והחולצה הארוכה, הבגדים המשעממים שעוטפים את ההריסות של מה שפעם היה הגזרה שלי. זאת אומרת, לטליתה יש סמכות מסוימת לדבר, מאחר שהיתה נשואה שלוש פעמים, ומאז שהכרתי אותה מעולם לא היתה נטולת גבר מוקסם לחלוטין שנשרך בעקבותיה.

"לאישה יש את הצרכים שלה," נהמה טליתה בדרמתיות. "איזו תועלת מביאה אם לילדיה האומללים אם היא סובלת מביטחון עצמי נמוך ומתסכול מיני? אם את לא תשכבי עם מישהו בקרוב, את תיסגרי, פשוטו כמשמעו. ומה שיותר חשוב, את תקמלי. ותהפכי למרירה."

"בכל מקרה," אמרתי.

"מה?"

"זה לא יהיה הוגן כלפי מארק."

השתררה דממה לכמה רגעים. היה נדמה שמישהו כיבה את מצב הרוח המרומם של הערב.

אבל מאוחר יותר טום הלך בעקבותי בשכרות אל שירותי הנשים, ונתמך בקיר בזמן שאני ניפנפתי בידי סביב ברז המעצבים בניסיון להפעיל אותו.

"בריג'ט," אמר טום כשהתחלתי לגשש מתחת לכיור בחיפוש אחר ידיות.

הרמתי מבט מתחת לכיור. "מה?"

טום שוב עבר לנימה מקצועית.

"מארק. הוא היה רוצה שתמצאי מישהו. הוא לא היה רוצה שתפסיקי..."

"אני לא הפסקתי," אמרתי והזדקפתי במידה של קושי.

"את צריכה לעבוד," הוא אמר. "את צריכה להתארגן על החיים. ואת צריכה מישהו שיהיה איתך ויאהב אותך."

"יש לי חיים," אמרתי בצרידות. "ואני לא זקוקה לגבר, יש לי ילדים."

"טוב, המינימום שאת צריכה זה מישהו שינחה אותך איך מפעילים ברזים." הוא שלח את ידו אל הבסיס הריבועי של הברז וסובב אותו מעט, וכתוצאה מכך החלו מים לזרום ממנו. "תעיפי מבט ב'גוּפּ'," הוא אמר וחזר בפתאומיות להיות טום המצחיק והשטותי. "תבדקי מה יש לגווינת להגיד בנוגע לסקס ולהורות בסגנון צרפתי!"

23:15 — אמרתי לילה טוב לקלואי וניסיתי להסתיר שכרות קלה. "סליחה שאיחרתי קצת," מילמלתי במבוכה.

"בסך הכול חמש דקות," היא אמרה וקימטה את אפה בחיבה. "אני שמחה שבילית קצת!"

23:45 — עכשיו במיטה. במקום הפיג'מה הרגילה עם הכלבים, שתואמת את הפיג'מות של הילדים, אני לובשת את כתונת הלילה של הקדם־סקס היחידה שאני עדיין מצליחה להשתחל לתוכה, מה שמרמז על מה שעובר לי בראש. לפתע עולה בי גל של תקווה. אולי טליתה צודקת! אם אקמול ואהפוך להיות מרירה, אז איזו תועלת אביא לילדים? הם יהפכו למלכים־תינוקות תובעניים, הסובבים סביב עצמם: ואני אהיה שוטה זקנה שלילית ומעצבנת, שמשקה את עצמה ביין ושואגת, "למה אתם לא עושים משהו למענייייי?"

23:50 — אולי עברתי דרך מנהרה ארוכה וחשוכה שבסופה יש אור. אולי מישהו יוכל לאהוב אותי? אין שום סיבה שאני לא אוכל להביא לפה גבר. אני יכולה להתקין בריח על פנים דלת החדר שלי, כדי שהילדים לא יפתיעו "אותנו" באמצע, תוך כדי שאנחנו יוצרים עולם מבוגר וחושני של... אאארג! מייבל בוכה.

23:52 — רצתי לחדר של הילדים וראיתי דמות עם ראש פלומתי מתיישבת בדרגש התחתון של מיטת הקומתיים ואז מהר מתכופפת כמו באריזה קומפקטית, מה שהיא תמיד עושה, שכן היא לא אמורה להתעורר בלילה. אחר כך מייבל שוב הזדקפה בישיבה, הביטה אל מכנסי הפיג'מה שלה שפלטו שלשול, פתחה את פיה והקיאה.

23:53 — לקחתי את מייבל אל האמבטיה, פשטתי ממנה את הפיג'מה וניסיתי לא להקיא.

23:54 — רחצתי וייבשתי את מייבל, הושבתי אותה על הרצפה, ואז הלכתי למצוא פיג'מה נקייה, להוריד מצעים ולנסות למצוא מצעים נקיים.

חצות — בכי מחדר הילדים. עדיין סחבתי סדינים משולשלים וסטיתי לחדר הילדים, רק כדי לשמוע בכי מתחרה מהאמבטיה. שקלתי לשתות יין. הזכרתי לעצמי שהנני אם אחראית, לא זנזונת פאבים.

00:01 — דישדשתי חסרת הכרה בין חדר הילדים לאמבטיה. רמת הבכי באמבטיה עלתה מדרגה. רצתי פנימה מתוך הנחה שמייבל מכרסמת סכיני גילוח, רעל או משהו בסגנון, ומצאתי אותה עושה קקי על הרצפה בהבעה של אשמה ופחד.

הוצפתי אהבה למייבל. הרמתי אותה. עכשיו היו שלשול וקיא לא רק על הסדינים, שטיח האמבטיה, מייבל וכולי, אלא גם על כתונת הלילה של הקדם־סקס.

00:07 — הלכתי לחדר הילדים כשאני עדיין מחזיקה את מייבל, נוסף על מלתחת השלשול, ומצאתי את בילי מחוץ למיטה, כששערו עדיין חם ופרוע, מביט אלי כאילו אני אלה מיטיבה עם תשובות לכל הדברים. בילי הביט בעיני בעודו פולט קיא בסגנון מגרש השדים, מלבד העובדה שהראש נותר בתנוחה נייחת במקום לסוב על צירו.

00:08 — שלשול התפרץ על הפיג'מה של בילי. ההבעה התמהה של בילי גרמה לאהבה לבילי להציף אותי. מצאתי את עצמי בחיבוק קבוצתי בסגנון קליפורניה, גדוש בקיא ובשלשול, כשאני חובקת את בילי, את מייבל ואת הסדינים המשולשלים, שטיח האמבטיה, הפיג'מות וכתונת הלילה של הקדם־סקס.

00:10 — הייתי רוצה שמארק יהיה פה. היה לי פלשבק פתאומי ונזכרתי במארק בחלוק הבית העורך־דיני שלו בלילה, בהצצה בחזה השעיר, בהבזקי ההומור הפתאומיים בתגובה לתוהו התינוקי, כשהוא נעשה צבאי כזה בניסיון לארגן את כולנו, כאילו אנחנו בהיתקלות בשטח אויב, ואז מבין את האבסורדיות של הכול, ובסוף שנינו היינו צוחקים.

הוא מפסיד את כל הרגעים הקטנים, חשבתי. מפסיד את הילדים שלו גדלים. אפילו זה היה מצחיק במקום שיהיה מבלבל ומפחיד. אחד מאיתנו היה יכול להישאר איתם והשני היה מציע את המיטה, ואחרי זה היינו יכולים להיכנס שוב למיטה ולצחוק על זה... איך יוכל מישהו אחר להתענג מהם ולאהוב אותם כפי שיכולנו אנחנו, אפילו כשהם עושים קקי בכל מקום אפשרי ו...?

00:15 — "אמא!" בילי טילטל אותי בחזרה למציאות. אין ספק שזה היה מצב קשה: כולם היו מרוחים בקקי ובקיא, מבוהלים ומשמיעים קולות הקאה. הדבר האידיאלי היה להפריד בין הילדים ובין הבדים/נוזלים ולהכניס את שניהם לאמבטיה חמה ולמצוא מצעים. אבל מה אם קקי/קיא ימשיכו? מה אז? המים באמבטיה עשויים להפוך לרעילים, ויש להניח שיתמלאו בכולירה, כמו ביוב פתוח במחנה פליטים.

00:16 — מצאתי פתרון מאולתר: שטיח פלסטיק על רצפת האמבטיה, עם כריות, מגבות וכולי בסביבה הכללית.

00:20 — גמרתי אומר לרדת למכונת הכביסה (הווה אומר למקרר, למזוג יין).

00:24 — סגרתי את הדלת ורצתי למטה.

00:27 — לאחר שניקיתי את הראש עם לגימה מהיין, הבנתי שלא דחוף לכבס את הסדינים וכולי. המטרה החיונית היחידה, ללא ספק, היתה לדאוג שהילדים יישארו בחיים עד הבוקר, ואם באותו הזמן יהיה אפשר להימנע מהתמוטטות עצבים, זה בכלל יהיה אידיאלי.

00:45 — הבנתי שהיין אמנם חיזק את הראש, אך עולל את ההפך מזה לקיבה.

00:50 — הקאתי.

02:00 — בילי ומייבל ישנים שניהם על רצפת האמבטיה, על המגבות ומתחתיהן, נקיים עד גבול מסוים. נחושה לישון לידם בכתונת הלילה של קדם־סקס שמכוסה בקיא ובקקי.

02:05 — חוויתי תחושה נעימה של ניצחון, כמו גנרל ששם קץ לטבח, למרחץ דמים וכולי, על ידי תכנון של פתרון בדרכי שלום: אפילו התחלתי לשמוע את נעימת הנושא של גלדיאטור, וראיתי את עצמי כראסל קרואו, מוסתר חלקית על ידי הכיתוב: "גיבור יקום ויעלה".

אולם בה בעת לא הייתי מסוגלת להימנע מהתחושה שהרעיון לנסות לקיים אירוע ארוטי כלשהו כשדברים מהסוג הזה מתרחשים, הוא לא רעיון עם סיכויים טובים במיוחד.