הז'אנרים
כל הז'אנרים

דרג ספר זה מתוך 5
1 דירוגים
1
ממוצע
1
1
2
0
3
0
4
0
5
0
0
ברח, החיים קוראים לך
בוריס סירולניק

במקום 44 

26.4 

ברח, החיים קוראים לך

בוריס סירולניק

דרג ספר זה מתוך 5
1 דירוגים
1
ממוצע
1
1
2
0
3
0
4
0
5
0
0

במקום 44 

26.4 

במקום 44 

26.4 

גודל (עמ'): 258
מו"ל: מודן הוצאה לאור

תקציר

ספר העיון הנמכר ביותר בצרפת לשנת 2013! בוריס סירולניק יודע שהוא נולד פעמיים. בלידתו הראשונה רק גופו בא לעולם, לפחות על כך מעידים המסמכים, והוא נאלץ להאמין להם. לידתו השנייה, לעומת זאת, זכורה לו היטב: לילה אחד, כשגופו היה בן שש, הקיפו גברים חמושים את מיטתו.
הם באו לעצור את הילד היהודי שהוסתר על ידי הגננת שלו כדי להוציאו להורג. באותו לילה נולד בוריס סירולניק: הוא והסיפור שלו.
בוריס הקטן מצליח לברוח ולהינצל, ולאחר המלחמה הוא נודד ממקום למקום עד שדודתו לוקחת אותו תחת חסותה ואצלה הוא מנסה להשתקם כילד, להתפתח כמתבגר ולהגשים את חלומו ללמוד פסיכיאטריה. לימים הוא הופך פסיכיאטר מוביל בתחומו, ומתפרסם בעולם כולו כמומחה בנושא ה"חוסן הנפשי".
סירולניק, שלמד בשנות המלחמה ולאחריה את מעלותיה של השתיקה, מחליט בספר זה להפר דממה בת 40 שנה, ובתהליך יוצא מגדר הרגיל של אנליזה עצמית, לצלול לתוך רסיסי זיכרונותיו המתעתעים ולמבוך הפסיכולוגי שהפך אותו לאדם שהוא היום. בעזרת השכלתו הוא מנסח תובנות מרתקות ושוות לכל נפש על התפקיד המכונן שיש לארגון הזיכרון הטראומטי על עיצוב האישיות הבוגרת.
"ברח, החיים קוראים לך" זכה להצלחה מסחררת בצרפת, קצר ביקורות נלהבות וזכויות התרגום שלו נמכרו ל-12 מדינות. בוריס סירולניק, פסיכואנליטיקאי, נוירו ֿפסיכיאטר, סופר ומרצה מבוקש בחו"ל ובאוניברסיטאות ישראליות.
המשך קריאה
  • ISBN: 20-52995
  • גודל (עמ'): 258
  • מו"ל: מודן הוצאה לאור
  • יצא לאור ב-: 12/06/2012
  • שם המחבר: בוריס סירולניק
  • תורגם ע"י: מתי בן יעקב
  • זמין להשאלה: כן

1

המלחמה בגיל 6

נולדתי פעמיים.

בלידתי הראשונה לא הייתי נוכח. גופי בא לעולם ב-26 ביולי 1937 בבּוֹרדוֹ. כך סיפרו לי. אני נאלץ להאמין, היות שאינני זוכר דבר מהאירוע.

לידתי השנייה, לעומת זאת, זכורה לי בבירור. לילה אחד נעצרתי בידי גברים חמושים שהקיפו את מיטתי. הם באו לקחת אותי כדי להוציאני להורג. הסיפור שלי נולד באותו לילה.

המעצר

בגיל 6 הבנת המושג "מוות" עדיין אינה בשלה. יש לחכות שנה או שנתיים עד שהזמן החולף מאפשר את הבנת רעיון הסופיות המוחלטת, הבלתי־הפיכה.

כששמעתי את מדאם פארְז' אומרת: "אם תיתנו לו לחיות, לא נספר לו שהוא יהודי," הסתקרנתי. אותם גברים חמושים, כך הבנתי, רצו שלא אחיה. המשפט שאמרה הבהיר לי מדוע הם כיוונו אלי את אקדחיהם בשעה שהעירו אותי משנתי: פנס ביד אחת, אקדח ביד השנייה, כובע לבד, משקפיים שחורים, צווארון המעיל זקוף, איזה אירוע מרתק! כך מתלבשים אפוא כאשר רוצים להרוג ילד.

התנהגותה של מדאם פארז' עוררה בי עניין רב: בעודה לבושה בכתונת לילה, היא דחסה את בגדיי לתוך מזוודה קטנה. ואז אמרה: "אם תיתנו לו לחיות, לא נספר לו שהוא יהודי." לא ידעתי מה פירוש הדבר להיות יהודי, אבל זה עתה שמעתי שמספיק לא להגיד זאת כדי לקבל אישור לחיות. איזו קלות!

אחד הגברים, כנראה המפקד, ענה: "צריך לחסל את הילדים האלה, אחרת, כשיגדלו, הם יהיו האויבים של היטלר." כך דנו אותי למוות על פשע שעדיין לא ביצעתי.

הגבר שנולד בתוכי באותו לילה נשתל בנשמתי על רקע אותה תפאורה: אקדחים שלופים כדי להרוג אותי, משקפיים שחורים בלילה, חיילים גרמנים עומדים במסדרון ברובים מכותפים, ומעל לכול אותו משפט מוזר שהציג אותי כעבריין לעתיד.

הגעתי למסקנה שהמבוגרים אינם רציניים ושהחיים מסעירים.

לא תאמינו כמה זמן נדרש לי כדי לגלות שבאותו לילה בלתי נתפס הייתי בן 6 וחצי. נזקקתי לציוני דרך חברתיים כדי להבין שהאירוע הזה התרחש ב-10 בינואר 1944, בעת הפשיטה על יהודי בורדו. בלידתי השנייה היה צריך לצייד אותי בציוני דרך מחוץ לזיכרון האישי שלי,1 במטרה להבין את מה שאירע.

בשנה שעברה הוזמנתי לבּוֹרדוֹ על ידי תחנת הרדיו הנוצרית RCF, כדי להשתתף בתוכנית ספרותית. העיתונאית שליוותה אותי החוצה עם תום התוכנית, הורתה לי את הדרך באומרה: "פנה ברחוב הראשון ימינה, ובסוף תראה את תחנת החשמלית שתוביל אותך לפאלאס דה קֶנקוֹנס, במרכז העיר."

מזג האוויר היה נאה, השידור היה מוצלח, חשתי קלילות. ולפתע, החרידו אותי משלוותי מראות שגאו והציפו אותי במלוא עוצמתם: הלילה, הרחוב, הסתערות חיילים גרמנים חמושים, משאיות מכוסות ביריעות ברזנט חונות לאורך המדרכה, והמכונית השחורה שלתוכה נהדפתי.

מזג האוויר היה נאה, חיכו לי בחנות הספרים "מוֹלָה"1 למפגש נוסף. מדוע חזר אלי לפתע אותו עבר רחוק?

כשהגעתי לתחנה ראיתי בניין גדול שעל קיר האבן שלו היה חרוט: "בית־חולים לילדים". בבת אחת חזרה אלי האזהרה של מַרגוֹ, בתה של מדאם פארְז', מאותם ימים: "אל תלך לרחוב של בית־החולים לילדים, יש שם הרבה אנשים, מישהו עלול להסגיר אותך."

נרעש כולי, חזרתי על עקבותיי וגיליתי שזה עתה חציתי את רחוב אדריאן־בֶּסֶלאנְס. חלפתי על פני ביתה של מדאם פארז' בלי משים. לא שבתי לראות אותה מאז 1944, אבל אני חושב שאיזשהו רמז, עשב שביצבץ מבין המרצפות או צורת המדרגות, הוא שהצית בי זיכרון והחזיר אותי לליל המעצר שלי.

גם בימים כתיקונם די ברמז אחד כדי להעיר מתרדמתה פיסה מן העבר. חיי היומיום, מפגשים, תוכניות, טומנים את הדרמה בנבכי הזיכרון, אך הסימן הקטן ביותר, כמו עשב בין המרצפות או מדרגה בנויה שלא כהלכה, מעלה את הזיכרון אל פני השטח. דבר אינו נמחק, רק נדמה לנו ששכחנו, זה הכול.

לא ידעתי אז, בינואר 1944, שיהיה עלי לשאת כל חיי את הזיכרון. נכון, אינני האדם היחיד שחי בקרבת המוות: "פגשתי במוות, הוא נהפך לחלק מניסיון חיי…2" אבל בגיל 6 כל דבר מותיר את רישומו. המוות נחרת בזיכרון ומארגן מחדש את מהלך החיים.

הזיכרון המעניק משמעות

פטירת הוריי לא היתה אירוע בעל משמעות לגבי. הם היו לצידי, ופתאום לא היו עוד. מותם לא הותיר עקבות, אך היעלמותם הטביעה בי חותם.3 איך לחיות איתם ואז לפתע בלעדיהם? לא מדובר בסבל; לא סובלים בתוהו ורִיק, אלא מתים, זה הכול.

זכורים לי מראות ברורים מאוד מחיי המשפחה שלי לפני המלחמה. הייתי בן שנתיים וזה עתה יצאתי להרפתקה של גילוי השפה, ועם זאת התמונות הן שנשמרו בזיכרוני. אני זוכר את אבי קורא בעיתון ליד שולחן המטבח. אני זוכר ערימת פחמים במרכז החדר. אני נזכר בשכנים מאותה הקומה, שאליהם הלכתי כדי להתבונן בהתפעלות בבשר הנצלה בתנור. אני זוכר את חץ הגומי שדודי, ז'אק, בן 14, ירה היישר בפניי. אני זוכר שצעקתי בקול רם מאוד כדי שיבוא על עונשו. זכור לי איך אמי חיכתה בסבלנות רבה שאנעל את נעליי בעצמי. אני זוכר אוניות גדולות במעגן של בורדו. אני זוכר אנשים שירדו מהן ועל גביהם אשכולות בננות ענקיים ועוד אני זוכר אלף אפיזודות אחרות בלא מילים שעד היום מייצגות עבורי את התקופה שלפני המלחמה.

יום אחד אבי חזר הביתה לבוש מדים והייתי גאה מאוד. ממקורות ארכיוניים התברר לי מאוחר יותר שהוא גויס ל"גדוד המתנדבים הזרים", חטיבה שהיתה מורכבת מיהודים זרים ורפובליקנים ספרדים. הם נלחמו בסוּאַסוֹן וספגו אבדות קשות.4 באותה תקופה לא יכולתי לדעת זאת. כיום הייתי אומר שהתגאיתי באבי החייל, אבל אז לא מצא חן בעיניי כובעו בעל שני החודים הזקופים שנראו לי מגוחכים. הייתי בן שנתיים: האם חשתי כך באמת או שמא ראיתי אותו בתצלום אחרי המלחמה?

רצף העובדות מעניק משמעות לאירוע.

אפיזודה ראשונה: הצבא הגרמני צועד בשדרה רחבה ליד רחוב דֶה לָה רוּסֶל. המראה נהדר בעיניי. הלמות צעדי החיילים על הקרקע בקצב אחיד משדרת עוצמה שמהפנטת אותי. המוזיקה פותחת את המצעד ותופי ענק התלויים על סוס משני צדדיו נותנים את הקצב ומעוררים רטט של בלהה מופלאה. סוס אחד מחליק ונופל, החיילים מקימים אותו, הסדר שב לקדמותו. הדרמה מרהיבה. אני מתפלא שכמה מבוגרים בוכים סביבי.

אפיזודה שנייה: אני ואמי נמצאים בבית הדואר. החיילים הגרמנים מטיילים בעיר בקבוצות קטנות, בלי נשק, גלויי ראש ואפילו נטולי חגור. הם נראים בעיניי פחות צבאיים. אחד מהם מכניס את ידו לכיס ונותן לי חופן סוכריות. אמי חוטפת אותן מידי, מחזירה לחייל ומעליבה אותו. אני מעריץ את אמי ומצטער על הסוכריות. היא אומרת לי: "אסור לדבר עם גרמנים."

אפיזודה שלישית: אבי נמצא בחופשה. אנחנו מטיילים על המזח של נהר הגארוֹן. הוריי מתיישבים על ספסל. הכדור שאני משחק בו מתגלגל לעבר ספסל אחר, שעליו יושבים שני חיילים. אחד מהם מרים את הכדור ומחזיר לי אותו. בתחילה אני מסרב לקבל אותו מידיו, אבל הוא מחייך אלי ואני נעתר לו.

זמן קצר לאחר מכן, אבי חוזר לצבא. אמי לא תשוב לראותו. הזיכרון שלי מתעמעם.

הזיכרונות שלי ישובו במועד מאוחר יותר, כאשר מרגוֹ תבוא לקחת אותי מלשכת הסעד. ההורים שלי נעלמו. אני נזכר שדיברתי עם החיילים ההם למרות האיסור שהוטל עלי, ואותו רצף זיכרונות גורם לי לחשוב שאם הוריי מתו, הרי זה משום שמסרתי להם בבלי דעת את הכתובת שלנו.

איך ילד קטן יכול להסביר את היעלמות הוריו כשאיננו יודע על קיומם של החוקים נגד היהודים,5 ושהגורם היחיד האפשרי לכך הוא האיסור: "אין לדבּר עם גרמנים"? רצף זה של רסיסי זיכרונות הוא שמעניק לכידות לתמונת העבר. תוך כדי חיבורם וסידורם של כמה זיכרונות מפה ומשם, הגעתי למסקנה שהם מתו בגללי.

אצל מפלצת אגדית, הכול אמיתי: הבטן היא בטן של שור, הכנפיים של נשר והראש של אריה. ובכל זאת, חיה כזאת אינה קיימת במציאות. או היא קיימת בעצם רק בדמיון. כל התמונות המופיעות בזיכרון הן אמיתיות. החיבור מחדש הוא שמסדיר את הזיכרונות ויוצר את הסיפור. כל אירוע שנחרת בזיכרון מכיל מרכיב אחד של המפלצת האגדית הזאת.

לא צברתי זיכרונות אלא מן החיים שנמשכו סביבי. הזיכרון שלי כבה כאשר כבתה אמי. בינתיים, בגן הילדים ברחוב פּא־סן־ז'ורז' החיים התנהלו במלוא המרץ. מרגו פארז', הגננת, עסקה בבימוי משל 'העורב והשועל' עם שחקניה הקטנים בני השלוש. אני עוד זוכר את המבוכה הרבה שאחזה בי למשמע השורה: "האדון עורב עמד על ענף העץ…" שאלתי את עצמי איך אפשר לעמוד על ענף ובו בזמן לשים עליו עורב,2 אך זה לא מנע בעדי לגלם בהתלהבות את תפקיד אדון שועל.

הדבר שהכעיס אותי במיוחד היה ששתי ילדות נקראו בשם "פרנסואז". חשבתי שצריך לייחד כל ילד בשם פרטי שאין דומה לו. חשבתי שאם קוראים לכמה ילדות קטנות באותו שם, לא מתחשבים באישיות שלהן. כבר אז החלה להתעצב ראיית־העולם הפסיכולוגית שלי!

להיקרא ז'אן בּוֹרְד (או לאבּוֹרד?)

בבית, החיים־לא־חיים הקהו את חושינו. באותה תקופה, כשהגברים גויסו לצבא, לנשים לא נותר אלא לסמוך על המשפחה. עזרה סוציאלית לא היתה בנמצא ב-1940. ואולם משפחת אמי בפריז נעלמה. כך נעלמה גם אחותה הקטנה, ז'נט, בת 15. לא היה סימן וזכר למעצר, לפשיטה, לא כלום, לפתע היא לא היתה שם. "נעלמה," כך נאמר.

גם לא היתה אפשרות לעבוד, העבודה נאסרה עלינו. אני זוכר במעומעם את אמי מוכרת חפצים מהבית על ספסל ברחוב.

חור ענקי בזיכרון בין 1940 ל-1942. התעלמתי מהתאריכים ובמשך זמן רב הייתי שרוי בתוהו ובוהו מבחינת הזמן. "הייתי בן שנתיים כשנעצרתי… לא, זה בלתי אפשרי, הייתי כנראה בן 8… אבל לא, אז המלחמה כבר הסתיימה." כמה תמונות מדויקות להפליא דבקו בעקשנות בזיכרוני בלי שיכולתי למקם אותן בזמן.

לאחרונה נודע לי שאמי הפקידה אותי בלשכת הסעד, ערב המעצר שלה ב-18 ביולי 1942. אין לי רצון לאמת עובדה זו. כפי הנראה מישהו הזהיר אותה מראש. מעולם לא חשבתי שהיא הפקירה אותי. היא הכניסה אותי לשם כדי להציל אותי. אחר כך היא חזרה לביתה הריק, בלי בעל, בלי ילד. היא נעצרה לפנות בוקר. אינני רוצה לחשוב על כך.

נשארתי כנראה בלשכת הסעד כשנה, אינני יודע בדיוק. אינני זוכר דבר. הזיכרון חזר אלי ביום שבו מרגוֹ באה לקחת אותי. כדי לרכך ולקרב אותי אליה, היא הביאה איתה קופסה של קוביות סוכר, והאכילה אותי בהן זו אחר זו עד הרגע שסירבה להמשיך ואמרה: "זה נגמר." זה היה, אני חושב, בקרון רכבת שהגיעה ממקום כלשהו ונסעה לבּוֹרדוֹ.

במשפחה של מרגו, הזיכרון שלי שב לחיים. מסיה פארז', מפקח במשרד החינוך, איים "להתפוצץ מרוב כעס". העמדתי פנים נפחדות. מדאם פארז' נזפה בבתה: "יכולת להודיע לנו מראש שאת הולכת להביא את הילד הזה מלשכת הסעד."

סוזן, אחותה של מרגו, לימדה אותי לקרוא את השעה בשעון המטוטלת הגדול שניצב בסלון, ואיך לאכול כמו חתול, לדבריה, בלקיקות קטנות, ולא כמו כלב שבולע הכול בבת אחת. אני חושב שאמרתי לה שאינני מוכן לאכול כך.

בני משפחת פארז' נהגו להתכנס לישיבות מוזרות סביב חפץ גדול שמתוכו בקעו משפטים כגון "הענבים ירוקים מדי… אני חוזר… הענבים ירוקים מדי." או "הדובונים שלחו מתנה לפרפר… אני חוזר…" לעיתים נשמע רעש מתכתי והִקשה על שמיעת המילים. לא ידעתי שקראו לזה רדיו־לונדון, אך חשבתי שהם נהגו בצורה לא רצינית כשנאספו להאזין למשפטים מצחיקים כשעל פניהם הבעה חמורה.

הטילו עלי כמה משימות במשפחה הזאת: לטפח ערוגה קטנה בגינה, לעזור בניקוי הלול ולהביא את החלב שחולק ליד שער בית־החולים לילדים. כך עברו עלי הימים, עד שיום אחד אמרה מדאם פארז': "החל מהיום, יקראו לך ז'אן בּוֹרד. חזור אחריי!"

מן הסתם חזרתי על דבריה, אבל לא הבנתי למה עלי לשנות את שמי. אישה אחת שבאה מדי פעם לעזור למדאם פארז' בעבודות הבית הסבירה לי בחביבות: "אם תגיד את השם האמיתי שלך, תמות. ואלה שאוהבים אותך ימותו בגללך."

בימי ראשון, קאמי, אחיה של מרגו, הצטרף לארוחה המשפחתית. כולם צחקו מרגע שהופיע. יום אחד הוא הגיע לבוש במדי צופים בלוויית חבר צעיר. החבר היה מנומס ומאופק, שערו מקורזל כמו צמר כבשים, וחיוכו מסויג.

מעולם לא הצלחתי להיזכר בשם שהגן עלי: בּורד?… לאבּורד? לא ידעתי. במועד מאוחר הרבה יותר, כשהייתי רופא מתמחה בנוירוכירורגיה בבית־החולים דֶה לָה פּיטיֶיה בפריז, פגשתי רופאה צעירה בשם בּוֹרד. ניסיתי לספר לה שהיא נושאת את השם שמאחוריו הסתירו אותי בזמן המלחמה. ואז השתתקתי. חשבתי: "אולי זה לאבּורד?" וחוץ מזה, הייתי צריך לתת הסברים רבים כל כך!

שנתיים אחרי השחרור, כשהחזירו לי את שמי בבית־הספר, ידעתי לבטח שהמלחמה הסתיימה.

דודתי דוֹרה, אחות אמי, אספה אותי אליה עם סיום המלחמה. הארץ כולה לבשה חג. האמריקאים שימשו אז דוגמה לחיקוי. הם היו צעירים ורזים, ולכל מקום שהלכו הביאו איתם שמחה. פרצי הצחוק שלהם, מבטאם המשעשע, סיפורי המסעות שלהם, תפיסת החיים שלהם, הקסימו אותי. הבחורים האלה חילקו גומי לעיסה ואירגנו תזמורות ג'ז. הנשים ייחסו חשיבות רבה לגרבי הניילון נטולי התפר ולסיגריות "לאקי סטרייק". אמריקאי צעיר שהרכיב משקפיים קטנים עגולים החליט ש"בּוֹריס" אינו שם הולם, רוסי מדי. הוא העניק לי את השם בּוֹבּ. השם הפרטי הזה הקרין אור, הוא סימל את "שיבת החירות". כולם מחאו כפיים, ואני קיבלתי אותו באי רצון.

רק כשהייתי סטודנט לרפואה שבתי להיקרא בּוֹריס. באותו רגע חשבתי שיש לבטא את השם הזה הרחק מטווח השמיעה של דורה, שמא תיפגע. עבורה היה זה עדיין השם המסוכן, ואילו בוב סימל את הלידה מחדש, את החגיגה עם האמריקאים, המשחררים שלנו. בקרב משפחתי הקרועה לגזרים נותרתי עדיין במחבוא, אבל כשהייתי רחוק מהם יכולתי לחזור לעצמי ולהיות מי שאני באמת, תחת שמי האמיתי.

אחרי ביקורם של שני הצופים, החיים כבו גם אצל מרגו. לילה אחד התעוררתי לקול צעקות ואורות דולקים בבית. מסיה פארז' מת בשנתו. מדאם פארז' נעשתה קודרת, סוזן נסעה ללמד בבּאיוֹן ומרגו נעלמה בבוקר יום שני כדי להתחיל בעבודתה כמורה בלַנמֶזאן. הבית עטה דממה, בלי תנועה, בלי רדיו מצחיק, בלי מבקרים. רק מכיוון שנקראתי בּוֹרד (או לאבּוֹרד?) נאסר עלי ללכת להביא חלב, זה נעשה מסוכן מדי, היה חשש שיסגירו אותי… יסגירו?

יום אחד הגיעה אישה שלא היתה מוכרת לי. מרגו אמרה: "היא תיקח אותך לראות את אבא שלך." את אבא שלי? חשבתי שהוא נעלם. לא חשתי שמחה או עצב, הייתי קהה חושים. האנשים הללו לא היו עקביים. האישה ענדה על החזה בצד שמאל כוכב מבד צהוב, זוהר, תחום בשחור, שהיה יפה מאוד בעיניי. מרגו הצביעה על הכוכב ואמרה: "מה תעשי עם זה?" "אני אסתדר," ענתה האישה.

הנסיעה עברה בשתיקה, דרך ארוכה וקודרת שהביאה אותנו למחנה הריכוז מֶריניאק. לפני שהתקרבנו לחיילים שעמדו על המשמר בשער המחנה, פרשה האישה את הצעיף שלה על חזהּ והצמידה אותו בסיכת ביטחון אל מעילה כדי להסתיר את הכוכב. היא הראתה מסמכי זיהוי, והם כיוונו אותנו לעבר קבוצת צריפים. גבר ישב על מיטת עץ וחיכה לי. בקושי זיהיתי את אבי. אני מניח שהוא אמר כמה מילים. לאחר מכן נסענו משם.

זמן רב אחרי המלחמה, קיבלתי את מדליית צלב המלחמה שלו, בלוויית תעודה חתומה על ידי גנרל הוּנציגֶר:3 "חייל אמיץ… נפצע בקרב ליד סוּאַסוֹן". אם כן, זו הסיבה שאבי לא קם ממקומו. הוא נעצר בפקודת נציבות המשטרה בעודו שוכב על מיטת בית־החולים, והובל למחנה מריניאק שהיה תחנת מעבר לדְראנסִי, ומשם לאושוויץ.

למחרת שמעתי כיצד מרגו מספרת בשקט שאנשי הגסטפו חיכו לַרוקחת (זה היה מקצועה של האישה) עם שובה הביתה. היא קפצה מהחלון.

הדיבור היה מסוכן כי היה עלול להביא למותך. השתיקה היתה מעיקה משום שהאיום, שהורגש במלוא כובדו, היה עלול להופיע משום מקום. מי יסגיר אותי? איך אוכל להגן על עצמי? חשבתי שאהיה אחראי למותם של בני משפחת פארז' משום שהיו כה טובים אלי.

הבית נעשה קודר ודומם. לא היה בו סימן חיים במשך חודשים רבים. הייתי בן 6, לא ידעתי קרוא וכתוב, לא היה רדיו, לא היתה מוזיקה, לא היו חברים, לא היו דיבורים. התחלתי להסתובב סביב שולחן הסלון שהייתי כלוא בו. הסיבובים הרגיעו אותי והעניקו לי תחושת קיום מוזרה. כשהתעייפתי מסיבוביי, נשכבתי על הספה וטפחתי על ברכיי. ב-1993, כשנסעתי לבוקרשט עם ארגון 'רופאי העולם', הבחנתי באותו דפוס התנהגות אוטומטי אצל ילדים נטושים ומבודדים רגשית.

זו כנראה הסיבה שחוויתי את המעצר שלי כחגיגה. חזרתי לחיים! לא פחדתי מזרם החיילים ומהמשאיות שחסמו את רחוב אדריאן־בֶּסֶלאנְס. היום אני רואה כמה ציורי היה המחזה: צבא שלם בא לעצור ילד קטן!

מה שהרשים אותי ביותר, במכונית שלתוכה דחפו אותי, היה מראהו של גבר בוכה. הוקסמתי מן הגרוגרת שלו שבלטה מאוד והתנועעה.

העמידו אותנו בשורה בחזית בית־הכנסת. ברגע שעברנו בפתח הדלת, כיוונו אותנו לשני שולחנות. קצין אחד במגפי עור עמד בין שניהם בפישוק כמו בסרט גרוע. אני נזכר שהוא כיוון את האנשים בתנועה קלילה לעבר השולחן הזה או השולחן הזה. מה היתה משמעות הבחירה?

שמעתי אומרים: "כדאי להגיד שאתה חולה. יכוונו אותך לשולחן שרושמים בו אנשים לבית־חולים."

"רק זה לא," אמרו אחרים. "כדאי להגיד שאתה בריא כדי שישלחו אותך ל-STO4 לעבוד בגרמניה."

כשעברתי בפתח הדלת, ראיתי מאחורי השולחן של הטור השמאלי את הצופה ששערו היה מסולסל ככבש, ידידו של קאמי. יצאתי מהשורה כדי לגשת אליו. כשהבחין בי קפץ ממקומו, כיסאו התהפך, והוא הסתלק בצעדים גדולים.

באותו רגע הבנתי שהוא זה שהסגיר אותי.

לא לציית כדי לברוח

בית־הכנסת השחיר מרוב אנשים. אני זוכר שאנשים שכבו על הארץ ונדחקו אל הקיר כדי להותיר מקום למעבר. אני זוכר אישה שמנה שחיפשה ילדים כדי להושיב אותם על שמיכה שהיתה פרושה על הקרקע. היום אני יכול להגיד שלא נתתי אמון באישה ההיא עם השמיכה שלה. האם באמת כך הרגשתי בלילה ההוא בינואר 1944? על השמיכה שכבו כמה ילדים וניסו להירדם. על שני כיסאות בקרבת מקום היו כמה קופסאות קרטון שהכילו שפופרות חלב מרוכז מומתק. ידעתי זאת כי מישהו נתן לי מהן. אני זוכר שביקשתי לקבל אחת או שתיים, מיהרתי להסתלק משם עם האוצר שלי והתיישבתי על כורסה אדומה שניצבה במרחק מה, ליד אחד הקירות.

מעת לעת היתה הדלת נפתחת, האור והקור חדרו פנימה עם כל קבוצת אנשים חדשה. הם נרשמו ליד אחד משני השולחנות וחיפשו פינה לשבת בה. באופן קבוע היו מעירים אותנו ומעמידים אותנו בטור בין שתי שורות תיל דוקרני, באמצע בית־הכנסת. קיבלנו ספל קפה חם מאוד, אחרי שאמרנו את שמנו. בכל פעם לקח ממני אחד המבוגרים את הקפה.

חייל במדים שחורים בא והתיישב לידי. הוא הראה לי תמונה של ילד קטן בגילי, כנראה בנו. אולי בכך רצה שאבין שאני דומה לו. אחר כך קם והלך בלי לחייך. מדוע נותר בי זיכרון כה בהיר של אותו אירוע? האם הפּליאה היא שחרתה אותו בזיכרוני? מדוע אני מייחס לו חשיבות עד היום? אולי, כדי לא לחיות בפחד, הייתי חייב להאמין שנותרו שרידי אנושיות בלב הרודפים?

לא ניגשתי עוד לקחת את שפופרות החלב המרוכז. אחת האחיות הרחמניות הביאה לי אותן. אילו בגדים היא לבשה? מן הסתם מדי אחות, כי אני זוכר בבירור שהיא היתה אחות. אני עדיין רואה בעיני רוחי את פניה, שהיו יפות מאוד בעיניי, את שערה הבלונדיני ואת שפופרות החלב המרוכז שנתנה לי. אני זוכר שחיבקתי את צווארה. קמתי שוב ושוב מהכורסה שלי כדי לתור את בית־הכנסת. הלכתי בעקבות צעירים שתיכננו לברוח משם. הבנתי מה כוונתם כי הם היחידים שהסתכלו כלפי מעלה, לעבר החלונות. אחד מהם אמר: "במשתנות, החלונות גבוהים מדי, קטנים ומסורגים."

שני גברים עמדו ליד הדלת וכמו נבדלו משאר האסירים. הם סקרו את הקהל ואחד מהם, לבוש בסרבל עבודה, אמר: "קיבלנו פקודה לשים את הילדים בקרונות מלוחים.5" בגיל 6 לא ידעתי מה משמעות המילה "אטוּם". חשבתי שעמדו להכניס את הילדים לקרונות מלוחים ולבטח היה מדובר בעינוי אכזר. הייתי מוכרח להציל את עצמי. הסתכלתי למעלה: בלתי אפשרי, גבוה מדי. חזרתי לבתי־השימוש כדי לבדוק אם אכן ניתן להגיע לחלון. היתה מהומה גדולה בבית־הכנסת. מאחורי דלת אחד התאים היו כמה קרשים ממוסמרים בצורת Z. הצלחתי לטפס עליהם ללא קושי. אני חושב שהשענתי את רגליי על מחיצה אחת ואת גבי על השנייה. להפתעתי החזקתי מעמד בלי מאמץ. הרעש בבית־הכנסת גבר. איש בבגדים אזרחיים נכנס ופתח דלת אחר דלת של תאי השירותים. הוא לא הרים את מבטו. הרעש שכך כעת. חייל נכנס בתורו ובדק את התאים. אילו היה מרים את ראשו, הוא היה רואה ילד תקוע סמוך לתקרה. חיכיתי עד שהשתרר שקט מוחלט ואז הנחתי לעצמי לצנוח אל הקרקע. בית־הכנסת היה ריק עתה. השמש חדרה מבעד לשער הפתוח. אני זוכר את האבק שריחף באור. חשבתי שהמראה יפה. גברים בבגדים אזרחיים עמדו במעגל ודיברו. כשעברתי על ידם היה לי הרושם שהם ראו אותי אך לא אמרו לי דבר, ויצאתי החוצה.

ברחוב, המכוניות יוצאות לדרכן. כמה חיילים מפוזרים לרגלי המדרגות הרחבות ומסדרים את כלי הנשק שלהם. האחות היפה עומדת ליד אמבולנס ומסמנת לי בידה. אני מדלג על המדרגות וצולל תחת מזרן שעליו שוכבת אישה גוססת. קצין גרמני עולה על האמבולנס ובודק את האישה. האם הוא מבחין בי מתחת למזרן? הוא נותן אות לתזוזה.

כשהייתי ילד ונזכרתי באותה תמונה, אמרתי לעצמי שהקצין ודאי ראה אותי. מוזר. אינני בטוח בכך. אולי הייתי זקוק לזיכרון ההוא כדי לחזק בי את התחושה שהרוע איננו כה חסר רחמים? בדומה לחייל במדים השחורים שהראה לי תמונה של ילדו? זה מעורר תקווה, לא כן?

במועד מאוחר יותר ברצף הזיכרונות, אני שב ורואה את עצמי בתוך חדר אוכל גדול, כמעט ריק מאדם. מבוגרים מקיפים אותי, הם מנהלים ויכוח פרוע עם הטבח הראשי. איך ידעתי שהוא היה הטבח הראשי? אולי משום שבקצה המרוחק של החדר הרכינו טבחים אחרים את ראשיהם ושתקו? הטבח שאג: "אני לא רוצה את הילד הזה כאן, הוא מסוכן." מבקשים ממני להיכנס לתוך קלחת גדולה. אומרים לי לא לצאת משם. אני מסוכן, לא כן?

אחרי שקיבלו רשות ללכת, פנתה האחות לעבר חדר האוכל של הפקולטה למשפטים, שם הכירה את אחד הסטודנטים, שהציע להחביא אותי כמה ימים.6

אני רואה עדיין את פניו של הטבח. גבר חסון, שערו שחור ודליל, סינר מקומט על בטנו. הוא צועק, ואחר כך מסכים שאשאר חבוי בתוך הקלחת רק לכמה שעות.

הזיכרון הבא: המשאית נוסעת בלילה… החביאו אותי מאחורי שק תפוחי אדמה והניחו לפני עוד שקים… באחד המחסומים החיילים בודקים כמה שקים ולא פותחים את זה שלי… הרכב נעצר בכיכר באחד הכפרים… המבוגרים מקישים על דלת גדולה… נזירה בשביס מציצה החוצה ואומרת: "לא, לא, זה לא בא בחשבון, הילד הזה מסוכן." היא סוגרת את הדלת בצעקות.7

אני נמצא בחצר בית־ספר. ממתי? ארבעה או חמישה מבוגרים, מן הסתם מורים, אוחזים בי, שמים על גבי שכמייה ומאיצים בי לכסות את פניי בברדס. הם קוראים בקול לילדים להיכנס לכיתות, הם סובבים אותי כדי להסתירני, מלווים אותי למכונית ממתינה, ואומרים: "מהר, הגרמנים מתקרבים!"

אני מוצא שהתגובה שלהם טיפשית. אני רואה פני ילדים צמודות לכל החלונות. מאמציהם הגלויים להסתיר אותי מבליטים את נוכחותי ביתר שאת ומסכנים אותם. המבוגרים אינם פיקחים במיוחד.

לא אמרתי דבר. הרגשתי כמו מפלצת.

אסם אחד וחבר אחד

בפּוֹנדוֹרָה חזרתי לחיים. שֵם הכפר זכור לי, כי אחרי המלחמה, כשהכרתי את דודתי דוֹרה, התפלאתי מאוד שקראו גשר על שמה.6 יכול להיות שהיא קנתה אותו?

בכפר הקטן ההוא לא הייתי אומלל. ישנתי באסם על ערימת חציר, ליד עוד ילד של לשכת הסעד, גדול יותר, בן 14. הנער הִשרה עלי שלווה, הסביר לי איך לחמוק מהחמור שרצה לנשוך אותנו בשיניו הגדולות והצהובות, ואיך לשכנע את המבוגרים שספרנו את הכבשים בערב, כשחזרנו הביתה: די היה לומר בקול רם "שמונים" ונגמר הסיפור. הוא ידע להשתמש בחרמש כדי לחצוב לנו שביל קטן שעקף את תעלת הדשן המובילה לאסם. הרגשתי טוב ליד הנער הגדול.

זכורה לי היטב הבאר שממנה היה עלי לשאוב מים, ושפת הבאר הפחידה אותי מאוד, מפני שסיפרו לי על אנשים שנפלו לקרקעיתה ומעולם לא מצאו את גופותיהם.

אהבתי את ערבי הסעודה של החקלאים עם מַרגֶריט, האריסה, שישבה אחר כבוד בראש השולחן. אני זוכר את המנורה העגמומית מעל השולחן עם סרט הנייר קוטל הזבובים שעליו התענו החרקים הדבוקים. אני זוכר שבאותם ערבים הצחקתי את יושבי השולחן כשתיבלתי את המרק שלי ביותר מדי פלפל, ואז צעקתי "שריפה, תקראו לכבאים," כדי לעודד אותם להגיש לי כוסות יין לכבות את הבעירה שבפי. כולם צחקו, וכך התאפשר לי לתפוס מחדש את מקומי בקרב בני אנוש.

האריסה היתה מרשעת. לעיתים נדירות עברה על פנינו בלי לאיים עלינו במקל. מכה אחת, זה לא טראומה. כואב לרגע, וזה נגמר. שלא כמו התמונות שראיתי שוב ושוב, כמו בסרט קולנוע פנימי: המעצר שלי אצל מרגו, הכּליאה בבית־הכנסת, האישה שגוועה מעלי, הקלחת הגדולה שהסתתרתי בתוכה, והנזירה שהשאירה אותי ברחוב בלילה וצעקה שאני מסוכן.

חוץ מהנער "הגדול" וממני "הקטנטן", היתה בחווה ילדה: אוֹדֶט הגיבנת. היא עבדה בשתיקה, התחמקה מכולם וישנה בחדר אמיתי, עם סדינים לבנים וּוילונות תחרה. חשבתי שכך ישנים כל הילדים: הבנות במיטות, הבנים על החציר. זה לא הרגיז אותי. הטרידו אותי יותר ההצקות הקטנות שהשפילו את הגיבנת. כשהפועלים חזרו מהעבודה, היה עליה לעזור להם לחלוץ את קבקבי העץ שלהם. כדי למנוע שלפוחיות, הם ריפדו אותם בקש שתפח במשך היום בשל הזיעה שנספגה בהם. עם כניסתו היה הגבר צונח על כיסא ליד הדלת. הנערה היתה משתופפת לפניו ומושכת בקבקב. לא פעם היה הפועל מניח את רגלו השנייה על חזה הגיבנת וכשהקבקב היה נחלץ פתאום, היא התגלגלה לאחור כשאחוריה כלפי מעלה, תחתוניה נחשפו וכולם היו פורצים בצחוק. הגיבנת לא אמרה כלום. לא אהבתי את המשחק הזה.

היה אירוע שעורר בי את זיכרון העבר. יום אחד אומר לי הגדול: "בוא, קטנטן. הולכים לדוג." איזה אושר! התמקמנו על מין סוללת אבן לרגלי הגשר והתחלנו לדוג. המים השקטים ניצנצו. נרדמתי, וכשהתעוררתי מצאתי את עצמי שוקע במים. אני זוכר שחשבתי: "חבל למות עכשיו כשהאושר חזר לחיי." כשהַכרתי שבה אלי, שכבתי במיטה של הגיבנת! מרגריט המרשעת אמרה לאודט: "תני לו את המיטה שלך הלילה, אחרי מה שקרה לו." ישנתי על סדינים והתפעלתי למראה החלון עם וילונות התחרה. איזה אושר!

זמן קצר לאחר מכן, בכיכר הכפר, הטרידו אותי כמה נערים. הם שילחו בי מבטים אפלים, הבנתי שהם מדברים בי סרה, אך לא ידעתי על מה. אחד מהם אמר בקול רם כדי שאשמע: "ככה זה אצל היהודים. הם אף פעם לא אומרים תודה." הבנתי שאביו משה אותי מהמים, אבל איך יכולתי לדעת? לא הכרתי אותו, והייתי חסר הכרה. הבנתי גם שילדי הכפר ידעו שאני יהודי. איך נודע להם? איך הם ידעו עלי דברים שאני עצמי לא ידעתי?

בעת שהותי בקַסטִיוֹן־לָה־בַּטאי, הייתי כנראה בן 7. הזיכרון שלי מאותה תקופה רצוף ומתמשך. הוא אינו מורכב רק מהבזקים, כמו התמונות הקצרות שלפני המלחמה, ואף לא מהתרחשויות חטופות, אלא הפך לסרט קטן ומציאותי על אודותיי, במובן התיאטרלי של המילה. אני שוב רואה את עצמי ישן על מיטת שדה במסדרון ביתו של מנהל בית־הספר. לא השתתפתי בשיעורים בכיתה, אבל הרשו לי לשחק בחצר אחרי לכתם של התלמידים. שוטטתי בכפר ושם פגשתי בחברי הראשון ובאהבתי הראשונה.

קראו לה פרנסואז, כמו לכל הילדות. היה לה שיער חום, עיניים כחולות ושיני אושר.7 אהבתי להיות לידה. ההטרוסקסואליות היא דבר מעניין: כבר בגן־הילדים ברחוב פּא־סן־ז'ורז' בבורדו, חיפשתי את חברתן של הבנות. חצר המשחקים היתה מופרדת בגדר רשת לשני חלקים לשמירת הצניעות, הבנים בצד אחד, הבנות בצד שני. הייתי מתקרב לגדר כדי לפתוח איתן בשיחה.

הזיכרון הזה אינו ברור, כי גם בכיתה של מרגו הגננת אני זוכר ילד קטן בשם עַלי ושתי בנות בשם פרנסואז. אבל הנה, כך נשמרו הדברים בזיכרוני.

אינני זוכר את שמו של חברי הראשון, כבנים העדפנו את שפת המעשה. היינו הולכים לכרמים כדי לגנוב ענבי מוסקט שנהגו להשוותם לענבים הנודעים של מוּאַסַק. היינו אוכלים כמויות גדולות כל כך עד שקיבלנו כאב בטן. זרקנו אבנים זה על זה כדי ללמוד איך לחמוק מפגיעה. אספנו אגוזים ואוכמניות, גנבנו ביצים מקני ציפורים, לכדנו פרפרים, הגענו לכל מקום תוך עצמאות מוחלטת. שמחתי שהוא היה עני, כי כך הרגשתי קרוב אליו יותר. נהגתי לאסוף אותו מביתו, שהיה קרוב לבית־הספר. הוא גר עם אמו בחדר אחד, עם ערימת פחמים בתווך. אני שב ורואה אותה לבושה בשחור וחייכנית. מאותה תקופה זכורים לי שמש, טוב־לב וחירות מוחלטת, באמצע המלחמה.

נפילת האדם־העליון

לילה אחד העיר אותי אור מסנוור. שני קצינים גרמנים עמדו לידי, עם פנס בידיהם, בחברת מר לאפַיי, מנהל בית־הספר. לא חשתי פחד או עצב, רק ליבי היה כבד: זה שוב מתחיל! עומדים לעצור אותי ומן הסתם יהרגו אותי. שלושת הגברים הלכו להם, ואני חזרתי לישון.

למחרת היתה חצר בית־הספר מלאה חיילים. השולחנות הוצאו החוצה, הגברים בחזות חשופים או בבגדים תחתונים עסקו בענייניהם, התרחצו או סתם התבטלו. כשעברתי על ידם, הם פנו אלי בחביבות ושיחקו איתי. אני זוכר שאחד מהם נהג להשתעשע ולהרים אותי כשהוא אוחז בראשי בלבד. השתדלתי לחמוק ממנו. על גג בית־הספר היה חדר תצפית קטן ובו עמד על המשמר חייל חמוש. אותו חייל לא התלוצץ. כשהחבר שלי ואני רצינו לבקר אצלו, הוא סילק אותנו בבעיטה.

בכל עיקול בדרך הוצבה מכונת ירייה. שני חיילים הפעילו אותה, וכדי לשעשע אותנו היו יורים על קיר ומפוצצים בו את האבנים. זה היה מעניין מאוד.

כמה ימים לאחר מכן התרוקן בית־הספר לפתע. התגעגעתי להמולה ששככה בבת אחת. שמעתי שהחיילים נאספו במרכז הכפר אחרי הפגזה של המחתרת. לוחמי המחתרת הקיפו את הגרמנים וגרמו להם אבדות כבדות.

אחרי הקרב, זכורה לי שיחה בין אחד התושבים שלא הכרתי ולוחם מחתרת שזיהיתי בקלות בזכות הרובה שנשא וסרט הבד שהיה כרוך סביב זרועו. הלוחם אמר: "יש לנו חלל אחד ושלושה פצועים קשה."

אמרתי: "זה הכול!" המשפט נפלט מפי, כי חשבתי על מאות האנשים שהצטופפו בבית־הכנסת ונשלחו משם ברכבות. הלוחם שלח אלי מבט זועם והאיכר הסביר: "הוא איבד את כל המשפחה שלו." הלוחם התרצה, ואז שאלתי את עצמי איך הזר המוחלט הכיר את הסיפור שלי. הוא היה יכול להסגיר אותי כשהגרמנים היו שם.

החבר שלי הגיע בריצה: "בוא מהר, הכומר רוצה שנצלצל בפעמונים." החגיגה החלה. במסדרון המקורה, לפני הכניסה לכנסייה, השתחל חבל הפעמון מתוך חור בתקרה והשתלשל באמצע החלל הזה. היה צריך למשוך בחבל תוך כדי השתופפות ולהטות את הפעמון בזווית אלכסונית, ואז, כשהמטוטלת החזירה אותו לצד השני, החבל הרים אותנו מעלה־מעלה והיה עלינו לעזוב אותו במהירות. כשהתרוממנו עם החבל, אחד הילדים לא העז להרפות, הוא הורם עד התקרה ונחבט בראשו. כך צילצלנו בפעמונים שהכריזו על שחרור קַסטיוֹן. המשימה שלנו היתה חשובה ביותר.

בימים הבאים שמעתי את המבוגרים מדברים על "הפלישה". ההילה הרגשית שאפפה אותם כשביטאו את המילה מילאה אותי שמחה וקלילות. הם אמרו בעליצות "לָה רושֶל", אך הרצינו כשדיברו על "רוּאַיאן". הרגשתי בבירור שכמה מילים הביעו תקווה ואחרות דאגה. אושר אפף אותי, נישאתי על גבי מילים לא מוכרות, הרגשתי חופשי ומשוחרר.

בכפר אחד (אולי קַסטִיוֹן?) ראיתי בפעם הראשונה שבויים גרמנים. הם ישבו מוכים, שבורים, דוממים, והביטו בקרקע בשתיקה. החיילים שניצחו אותנו, רמסו, שלטו בנו בחיי היומיום, "חיפושיות תפוחי האדמה"8 כפי שכינו אותם, הם שנראו עתה המומים על מר גורלם. לא הרגשתי שמחה על נפילתם (כמעט אמרתי: "הם לא עשו רע לאף אחד!"). הופתעתי מתבוסתם כשנזכרתי בהם ברגעי ניצחונם, כשעברו בסך ברחובות בורדו, חמושים, רכובים על סוסים לצלילי תזמורת ופיזרו סוכריות.

חזרתי לביתה של מרגו. משפחת פארְז' החלה את חייה מחדש, כמו כולם, עם חברים מסובים סביב שולחן האוכל ורדיו נקי מרעשים ומצרימות. עכשיו דיברו בקול רם, דנו והגיבו על מאמרים בעיתונים.

יום אחד הגיעה מרגו, קורנת כולה. רצנו לפְּלאס דה קינקוֹנְס. אמי נהגה לקחת אותי לשם לפעמים לפני המלחמה כדי לשאוף אוויר ולשחק סביב מזרקה ענקית של סוסי ברונזה שהתיזו מים מפיותיהם. הסוסים נעלמו, אך היו שם המוני אנשים באותו יום. כולם דיברו, צחקו, התחבקו. התפלאתי לראות אנשים זרים מחבקים את מרגו שצחקה והניחה להם לנשקה. שמעתי מילים שנאמרו בשמחה: "הירושימה… סוף המלחמה… מאתיים אלף הרוגים." שמחה פרועה, המלחמה הסתיימה! ציפו לכמה מיליוני הרוגים ביפן, אך הודות לפצצת האטום היו רק מאתיים אלף: סוף טוב הכול טוב, המלחמה הסתיימה!

ואז ראיתי שוב את האחות היפה, שהשיגה לי את שפופרות החלב המרוכז, ורמזה לי לזנק אל מתחת לאישה הגוססת. אני חושב שהיא באה למרגו כדי להזמין אותי לבלות כמה ימים איתה ועם הארוס שלה בבית־המלון "גרנד אוֹטל דה בּוֹרדוֹ", מול אולם התיאטרון. הגנרל דה גול היה אמור לשאת שם נאום והיא החליטה שאני אגיש לו זר פרחים.

הארוס שלה מצא חן בעיניי, במדי הצי הכחולים שלו. כובעו היה יפה במיוחד ומקושט ברקמת זהב. הוא נתן לי אותו בהשאלה, ואני השתטיתי והעמדתי פני חייל: הצלחה גדולה! כולם צחקו. אחר כך התרחק הזוג המאורס כדי לפטפט בארבע עיניים. בינתיים גיליתי שהווילונות קשורים בשרוך מוזהב, ומייד לקחתי אותו כדי להתקין לעצמי כובע מצחייה דמיוני. הזוג הצעיר נבהל וכעס למראה חוטי הזהב כי חשבו שתלשתי אותם מכובע הצי. אני זוכר את תחושת העוול והעצב על שציערתי אנשים שאני מעריץ ועל כך שהאמינו שאני מסוגל לעשות מעשה טיפשי כל כך: אי הבנה קטנה בגלל פער הדורות.

למחרת כעסה מרגו משום שבני הזוג לקחו אותי לתיאטרון, ובאותו ערב היה שם מופע של נשים עירומות מקושטות בנוצות. מרגו אמרה בכעס: "זה לא טוב לילד קטן." אני, מצידי, חשבתי שזה טוב מאוד: אי הבנה קטנה בגלל פער הדורות.

בלילה שקדם לטקס, שמעתי מהומה גדולה במסדרון המלון. יצאתי מחדרי וראיתי גבר יושב על כיסא ובוכה. איש מחתרת חמוש ברובה הסביר: "זה איש מיליציה9 שהצליח להיכנס למלון, הוא רצה להתנקש בחיי דה גול." עוד אנשים חמושים עמדו ליד איש המיליציה ומדי פעם העניקו לו מכה בקת רובה, מכת אגרוף, בעיטה. האיש שתת דם ובכה. עם בוקר הוא התמוטט, לאחר שהומת באיטיות במכות שהונחתו עליו מכל צד. מעשה הלינץ' היה האכזבה הפוליטית הראשונה שלי. הייתי כנראה בן 7, רציתי שהאנשים שבאו לשחרר אותי יפגינו מעט אצילות. הגיבורים שלי התנהגו כמו אנשי המיליציה. רציתי כל כך שלא יהיו דומים להם!

אחרי הירושימה, המלחמה הסתיימה. אנשים ניסו ללמוד לחיות מחדש. לגבי כמה מהם היה הדבר קשה מנשוא. ראיתי שוב את הדודנית שלי ריקֶט כשמלאו לה 13. זכרתי את אביה, אחיו של אבי, שהיה מהנדס במפעל באֶספִּיֶיה, ליד בורדו. לפני המלחמה הלכתי לעיתים לבקר אצל דודה הלן, והיו לי הרבה זיכרונות מאושרים. אבי המשפחה נעלם במלחמה, האם ושני הילדים אותרו. אני זוכר את הנערה הבוגרת שהסבירה לאמה: "אי אפשר להישאר במדינה שעשתה לנו את זה. צריך לעזוב לפלשתינה." ככל הזכור לי, אני חושב שהאם רצתה להישאר. "אני חרֵדה," היא חזרה ואמרה, מילה שהיתה חדשה בשבילי. ריקט הסבירה לי: "יש ארץ בלי אנשים עבור אנשים בלי ארץ. אנחנו נפריח את המדבר." המשפט היה יפה בעיניי, אך עניתי לה ממרום שמונה שנותיי: "גם אם הארץ הזאת היא מדבר, זה מדבר פלשתיני. לא צריך לנסוע לשם." ריקט חשבה שצרפת התנכלה לנו. אני חשבתי ההפך, שהיא הגנה עלינו. לא נותרה לי עוד משפחה, אך חשבתי שמרגו פארז', מרגריט האריסה, מר לאפַיי מנהל בית־הספר, האחות ועוד רבים אחרים סיכנו את נפשם, נתנו מחסה לילד שלא הכירו והגנו עליו. בעיניי, הצרפתים משתפי הפעולה לא היו צרפתים אמיתיים, מפני שעמדו לצד הגרמנים.

הטראומה בזיכרון

ארבעים שנות דממה.

אין זה אומר ארבעים שנים בלי סיפורים אישיים. הרביתי לספר לעצמי את הסיפור שלי, אך מעולם לא סיפרתי אותו לאחרים. רציתי מאוד לדבר עליו. לעיתים רמזתי, העליתי את אירועי העבר, אך בכל פעם שפלטתי רסיס זיכרון, התגובות הנדהמות, הספקניות או הלהוטות אחר סיפורי אסונות, השתיקו אותי. הרגשתי טוב יותר כששמרתי על שתיקה. רציתי לדבר בפשטות, אך האם ניתן לדבר על כך בפשטות?

לשמחתי, מכורח הנסיבות, ניתנה לי הזדמנות לדבּר. ב-1985, פיליפ בְּרֶנוֹ, פסיכיאטר־אנתרופולוג בבורדו, אירגן סימפוזיון בנושא "שפה."8 השתתפו בו מיטב המוחות, אנשים שהערכתי: ז'אק קוֹזנְיֶיה (פסיכואנליטיקן־אֶתוֹלוֹג), קלוד בֶּנְש (פיזיולוג), מקס דה סֶקאטִי (היסטוֹלוֹג, מומחה בתקשורת בין־תאית).

זו הפעם הראשונה שחזרתי לבורדו מאז 1945. הכול התנהל כסדרו, האנשים היו עליזים, חברותיים וחמים. הרציתי על שפת הסימנים של בעלי החיים כלפי דמותם הנשקפת אליהם במראה. קלוד בּנש החמיא לי, והדבר הסב לי הנאה.

עם זאת, לפני ההרצאה, אירעה תקרית קטנה. במסדרון של 'מרכז אנדרֶה מאלרוֹ' ניגשה אלי אישה צעירה ואמרה: "אני בתה של סוזן פארז'." סוזן, אחותה של מרגו שהיתה באה בימי ראשון והתעקשה ללמד אותי לאכול כמו חתול. אילו היתה הצעירה ניגשת אלי, פנים אל פנים, הייתי מציג את עצמי כנהוג וכראוי. מאחר שהיה קהל רב, היא נאלצה להידחק מן הצד כדי לפנות אלי. הליך ההיכרות לא התקיים כמקובל, הייתי מגושם ונבוך, ואז נקראתי אל הדוכן. הנסיבות קילקלו את המפגש. מה אפשר לומר לאישה זרה שהכירה את ילדותי שבמסתרים? או לא לומר?

אחרי ההרצאה, הוצגו שאלות על ידי אנשי המקצוע שבאולם. איש נמוך קומה מבקש לקבל את המיקרופון, קם ממקומו ומתחיל לדבר בקול בוכים: "בוריס, החבאתי אותך בזמן המלחמה." מה יכולתי לומר? חמש־מאות אנשים נוכחים באולם, האיש בוכה ומספר אפיזודה מתקופת ילדותי, שאותה אינני זוכר כלל. בקושי אני מבין את דבריו, הוא מתייפח כל כך ומדבר על ילד שאינני מכיר. איש אינו מעז לקטוע את דבריו.

"השאלה הבאה?" אתולוג אחד מציג לי שאלה טכנית שמחזירה לי את שיווי המשקל בשל היותה עניינית.

בתום האירוע, האיש נשאר במקום מושבו. אני ניגש לשבת לידו. הוא מדבר ומדבר, נותן לי כרטיס ביקור ומספר לי שבזמן שהותי אצלו, לא חדלתי לחזור ולומר: "פעם גם לי היתה אמא." הוא אומר שכעת הוא גר בדיור מוגן, אנחנו מחליפים כתובות, באים לאסוף אותו, אני שם את כרטיס הביקור שלו בתיק שלי, בין רבים אחרים. לא שמעתי מה שמו, אינני יודע עוד איזה מהם הוא הכרטיס שלו. עוד מפגש כושל.

מרגו תספר לי אחר כך שאותו איש, ב-1944, סיכן את חייו כדי להחביא אותי. שמו היה אנדרֶה מוֹנְזי. אינני זוכר דבר הקשור בו. התכתבנו בנימוס: מה אפשר לומר? הרגש העז והעמוק ביותר, אין בו די.

ב-1995 (כנראה), מזמינה אותי רשת טלוויזיה להציג את אחד מספריי. אחרי השידור מגישה לי עיתונאית פיסת נייר: "גברת אחת צילצלה, וביקשה לדעת אם אתה בוריס הקטן שהיא עזרה לו להימלט. הנה מספר הטלפון שלה."

אני נוסע אליה במונית, אל בית גדול בפרוורים. השמחה שלה ופשטות הליכותיה משרים עלי מייד תחושה נינוחה. היא נקראת דֶסקוּבֶּה: האחות היפה שנתנה לי את שפופרות החלב המרוכז, שחיבקתי אותה בזרועותיי כשהייתי בן 6, ושאותתה לי להתחפר מתחת למזרן של האישה הגוועת. בעלה נמצא שם, הוא בוודאי קצין הצי שהיה איתה ב"גרנד אוֹטֶל" בערב שבו נעשה לינץ' באיש המיליציה.

אני מספר את זיכרונותיי למדאם דסקוּבּה, ואנחנו נהנים להשוות בין הזיכרונות שלנו. אנחנו נזכרים באותם מראות, הפרטים דומים, אנחנו מתפעלים ממהימנותם של רסיסי הזיכרון. אנחנו מעלים בעליצות את זכר הפגישה שלנו בבית־הכנסת, את עברנו המשותף בזמן המלחמה במקום הזה שהיה מעין בית־כלא. אני אומר לה שכיום אני משועשע מכך שהצלחתי לחמוק משם בגיל 6, בזכותה, אבל אני מתפלא שהגרמנים הרשו לאמבולנס לחנות לרגלי מדרגות בית־הכנסת. "זה לא היה אמבולנס," היא מתקנת, "זו היתה משאית." אני נזכר אם כן בקצין שנכנס ל"אמבולנס" כדי לבדוק את האישה הגוססת, רופא, מן הסתם. נדמה לי שאני זוכר שהוא הרים את קצה המזרן, ראה אותי, ובכל זאת אותת למשאית לנסוע.

"זה היה המפקד מאיֶיר," אמרה מדאם דסקוּבּה. "הוא לא הרים את המזרן, הוא ראה את האישה הגוססת ואמר: 'לא משנה איפה היא תמות, כאן או במקום אחר, העיקר שהיא תמות.'"

סידרתי במוחי את זיכרונותיי תוך כוונה להעניק רצף הגיוני לאירועי העבר. היתה שם אחות והיתה אישה גוועת, הרכב היה בהכרח אמבולנס והקצין הגרמני היה בוודאי רופא. זה היה הגיוני אבל לא נכון. משאית קטנה הוחרמה, כי האישה שהוכתה בקת רובה בבטנה שכבה גוססת על הקרקע. לגבי צבא שרצה להרגיע את האוכלוסייה הצרפתית, הדבר היה עלול להותיר רושם רע. הקהל שעמד על המדרכה, מאחורי חגורת ביטחון של אנשי מיליציה, הביט מנגד איך העלו את היהודים על כלי רכב כדי לחסל אותם. היה צורך להראות להם שהצבא הגרמני מילא את משימתו בצורה הראויה ביותר.

סידרתי את זיכרונותיי כך שאוכל להתמודד איתם בלי כאב. בדרך שבה אני ראיתי את האירוע, רציתי להאמין שהקצין הגרמני ראה אותי ובכל זאת סימן למשאית לצאת לעבר החופש. לא הייתי באמת בטוח, דימיתי ש… ההתכוונות הלא־מודעת הזאת איפשרה לי לעבּד את אירועי העבר כך שיהיו נסבלים ושלא אחווה את הזיכרון הזה כהטלת דופי נחרצת ואכזרית. הודות ל"סידור" הזה, לא הייתי שבוי בעברי, חמקתי מהטראומה.

ידעתי ששמה הפרטי של מדאם דֶסקוּבֶּה היה אנדרֶה או דֶדֶה. מהיכן הגיעה אותה ידיעה? אולי שמעתי את הארוס שלה קורא לה כך כשהיינו ב"גרנד אוטל", בלילה שבו נרצח איש המיליציה? שני מקורות שונים יכולים אפוא להתאחד כדי להעלות זיכרון אחד!

היא אמרה: "חזרת בלי הפסקה: 'אה! איזה יום נפלא, לעולם לא אשכח אותו!'" מפליא ששכחתי את עצם ההבטחה שלא לשכוח לעולם. מה הביא אותי לחשוב שלעולם לא אשכח, כאשר דקות ספורות קודם לכן הבנתי בבירור שרוצים להרוג אותי?

כשנפגשנו באותו ערב היא היתה כבת 75, עדיין יפה בשערה הלבן. התוודיתי בפניה שזכרתי כמה היתה יפה בעיניי בשערה הבלונדיני כאשר הביאה לי את שפופרות החלב המרוכז. היא חייכה, קמה ממקומה וכעבור זמן קצר חזרה ובידה תצלום שלה כאישה צעירה במדי אחות של הצלב האדום, באמת יפה, בשיער שחור כעורב.

החיים מטורפים, לא כן? לכן הם מסעירים כל כך. תארו לעצמכם שהיינו בעלי טבע מאוזן ויציב במציאות של רוגע ושלווה, לא היה שום אירוע, שום משבר, שום טראומה שהיה עלינו להתגבר עליהם. היינו חיים בשגרה מתמדת, דבר לא היה נשמר בזיכרוננו: לא היינו מסוגלים אפילו לגלות מי אנחנו. לא היו אירועים ולכן לא היתה לנו היסטוריה, לא היתה זהות. לא היינו יכולים להגיד: "הנה, כך וכך קרה לי, אני יודע מי אני משום שאני יודע לְמה אני מסוגל בעומדי מול פורענות." בני אנוש מרתקים היות שהקיום שלהם סוער.

הגוססת לא מתה

לפני חודשיים הוזמנתי לכנס באוֹרַנז', מוֹנרוּז'. הארגון היה מושלם, הצוות חייכן, אישה ניגשת אלי ואומרת לי כשותפה לדבר עבירה: "אחרי ההרצאה, תהיה לך הפתעה נעימה, מדאם בְּלאנשֶה נמצאת כאן." במקרים כאלה, אני נוהג לעטות הבעה נרגשת ולפלוט "אההה…" מאחר שאין לי מושג מי היא מדאם בלאנשה.

אחרי הכנס מוליכים אותי לחדר קטן, ובו אומרת לי אישה צעירה: "קוראים לי ואלרי בלאנשֶה, אני הנכדה של האישה הגוססת שתחתיה התחבאת כדי להימלט." אנשים שאינני מכיר נוכחים, מלאי התפעלות, בפגישה שאני עצמי אינני מבין את פשרהּ. לבסוף אני קולט שהאישה הגוססת נקראה ז'ילבֶּרט בּלאנשֶה, הנכדה שלה עומדת מולי, אני מתבלבל בתאריכים ובשמות, ואנחנו מחליטים להיפגש שוב במקום שקט יותר.

ואלרי נותנת לי תיק קטן עם תמונות של סבתה שתווי פניה אופייניים לאישה ספרדייה. היא נולדה בבורדו, היתה בת 26 כאשר נתפסה יחד איתי ועם עוד מאתיים עשרים ושבעה אנשים אחרים. אני זוכר שהיא ספגה חבטת קת שפוצצה את הטחול שלה ושהיא התחילה לגווע מדימום פנימי.

כמה מוזר הזיכרון הזה! בגיל 6 יכולתי להבין שהיא גססה, אבל איך ידעתי על מכת הקת? לא ראיתי כיצד זה קרה. והרעיון על הטחול המפוצץ שגרם לדימום פנימי, מהיכן הוא בא?

בזיכרוני שמורה עוד תמונה שאין ספק בנכונותה: החלק האחורי של הרכב שרוי באור עמום… אישה שוכבת על מזרן על צידה השמאלי, פניה מופנות אל המחיצה… האחות מאיצה בי לעלות במהירות על הרכב… מישהו מרים את המזרן… אני צולל תחתיו, הוא מוחזר למקומו… אני לא זז… אני מרגיש את כובד משקלה של האישה עלי. אני רואה את החייל הגרמני נכנס למשאית כדי לבחון את האישה. בלתי אפשרי שראיתי אותו. כנראה שמעתי את צעדיו, הרגשתי כמה תנועות מעלי, אך מובן שלא ראיתי אותו.

כדי ליצור את הזיכרון הזה איחדתי כמה מקורות, הוספתי לתמונות מדויקות פרטים אחרים כמו הרעש, תנועות החייל, אולי כמה מילים ששמעתי: "אפשר להתחיל לנסוע?… היא תמות?…" ורעיון שעלה במוחי זמן רב לאחר מכן, כשהייתי סטודנט לרפואה ולמדתי שמכה חזקה בבטן עלולה לגרום לפיצוץ הטחול ובעקבותיו לדימום פנימי.

על ידי מיזוג המקורות השונים הללו, המצאתי זיכרון לכיד, הגיוני.

ואלרי מספרת לי שסבתה הובלה לבית־החולים כשהיא סובלת מקרע בדופן הבטן שנגרם על ידי חבטות קת. היא נלקחה לניתוח, וכך ניצלה מאושוויץ! היא סיפרה לנכדה שלה שלא פעם שאלה את עצמה מה עלה בגורלו של הילד הקטן שהסתתר מתחתיה, ושהיא חיפשה אחריו ארבעים שנה. ואלרי מספרת שהיתה בת 4 כשסבתה אמרה לה: "הגרמנים, בכך שעינו אותי והשאירו אותי למות, בעצם הצילו את חיי ואת חייו של הילד…" סבתה הוסיפה משפט שהשפיע רבות על השקפת העולם שלה: "'לא צריך להיות יהודי, כי אם הגרמנים יחזרו הם יכניסו את הילדים לקרון רכבת, את ההורים ירכזו יחד, ויובילו אותם ל… אושוויץ כדי להרוג אותם…' לא ידעתי אפילו מה פירוש הדבר להיות יהודי…"

בגיל שילדות קטנות אוהבות סיפורי נסיכות, ואלרי שמעה סיפור אימים שאפילו לא הבינה: "מה זה להיות יהודי? למה שמים ילדים בקרונות רכבת כדי להרוג אותם?"9

ז'ילברט בלאנשה, הניצולה, היתה מעדיפה לשתוק, אך ערב אחד נכנסה הילדה הקטנה פתאום לחדר של סבתה והופתעה לראות את בטנה המעוּותת בשל החתכים והתפרים. היא חשבה שסבא שלה התעלל בה. הסבתא הוכרחה אפוא להסביר לנכדתה מה סיבת הפציעה!

"הסוד" המשותף חיזק את הקשר בין הסבתא והנכדה, ששמעה לעיתים קרובות מפי סבתה על "הילד הקטן": "הכתמתי אותו בדמי," נהגה לומר ז'ילברט. "לא, את הצלת אותו בדמך," היתה עונה לה ואלרי הקטנה.

מאוחר יותר התעניינה ואלרי בספרים שעסקו בהישרדות והתגברות בלי שהעלתה בדעתה שהמחבר היה לא אחר מאשר "הילד הקטן". עד לאותו יום שבו קראה את הספר "אני זוכר"10 והבינה את הקשר המפתיע: הילד נמצא לבסוף, אבל ז'ילברט הלכה לעולמה בלא שהספיקה להכיר אותו.

כלל לא זכור לי הדם שזלג עלי, כלל לא זכור לי הרגע שיצאתי מהמשאית! התמונה הבאה הזכורה לי היא הקלחת הגדולה והגידופים של הטבח: "הילד הזה מסוכן!"

כשהזיכרון בריא, נבנה בנו ה"אני" באופן רצוף ובוטח: "כל קיץ התכנסה המשפחה בבית כפר, ושם בילינו את זמננו בהכנת ארוחות, בטיולים ובמשחקים עם הדודנים והדודניות." עצם ההיזכרות באנשים שאני אוהב ובאלה המקניטים אותי, במשחקים שאני מצטיין בהם ובאלה שאני גרוע בהם, מאפשר לי לתכנן את התנהגותי בעתיד. הלכידות הזאת של ה"אני" מעניקה לי ביטחון משום שמעתה ואילך אני יודע מה עלי לעשות כדי להרגיש בנוח: אני רוצה לרכוב על סוס עם הדודנית בֶּרת, לשחק פינג פונג עם אַנזֶ'ל, ולהתחמק מהדוד אלפרד שמקניט ומעצבן אותי. על ידי חיבור הזיכרונות הללו, אני יוצר לי מציאות ברורה שבה אני יכול לחיות בביטחון. אדם שהזיכרון שלו בריא שופך אור על כמה אובייקטים, כמה מילים, כמה אירועים המייצגים מציאות ברורה.

זיכרון טראומטי אינו מאפשר בנייה של "אני" בוטח כי בעצם העלאת הזיכרון מחזירים להכרה את תמונת ההלם. לפתע מתרחש אירוע חסר היגיון: איך מקשרים בין גזר דין מוות באישון לילה, ובין תקופה ארוכה שבה פליטת פה פשוטה עלולה לסכן חיים? תנועה אחת, המסגירה אותך, הופכת לאויבים אנשים שרק לפני שניות הצהירו בפניך על חיבתם ולפתע הצטננו. די לבטא את המילה "יהודי" כדי שהכול יתהפך. די לשתוק כדי שיורשה לך לחיות.

בזיכרון בריא, ייצוג ה"אני" מתאר את אורח החיים המאפשר לנו להיות מאושרים. בזיכרון טראומטי, קרע לא הגיוני מקפיא את התמונה מן העבר ומערפל את המחשבה.

אפשר לנסות לחיות במחיר איסור הדיבור, ניתוק ה"אני". משתיקים נושא מסוים, ובכל היתר האדם מתבטא בקלות וברוגע. הגישה הזאת מעצבת "אני" אפוף סוד המסקרן את הקרובים לנו, משעשע אותם או מבלבל אותם.

בהיעדר אירועים, מה יכולים אנו לשמור בזיכרון? כשילדים נטושים מספרים את סיפור חייהם, החללים הממושכים בזיכרונם מקבילים לתקופות הבידוד שלהם. העולם הפנימי מתמלא רק במה ששמים בו אחרים: החגים, הריבים, האירועים הבלתי־צפויים. איש אינו מעניק אותה משמעות לאותו אירוע. הרגש המיוחס להתרחשות שהוטבעה בזיכרון תלוי בהיסטוריה של היחיד, מה שמחזיר אותנו לאמירה שבנסיבות זהות, כל אחד בונה לעצמו זיכרונות שונים.

כלא העבר ושמחת חיים

עם מעצרי, חזרתי לחיים, מפני שלפני השבר הזה הייתי שרוי בבידוד מגונן. במכונית שלתוכה דחפו אותי בעת המעצר ישב גבר ובכה: בשבילו החיים הגיעו לקיצם.

אם המעצר לא היה מרומם את רוחי, לא הייתי קשוב לשיחות המבוגרים, לא הייתי עוקב אחרי הצעירים שחיפשו דרך לברוח מכלא בית־הכנסת, ולא הייתי מגיע לפתרון הלא־ייאמן שהביא אותי להידחק אל מתחת לתקרה בשירותים. אילו הייתי מדוכדך, הייתי מפקיד עצמי בידי האישה שפיתתה את הילדים בשפופרות חלב מרוכז וממותק, הושיבה אותם על השמיכה, והקלה בכך על שילוחם למוות.

ההקשר הוא המעניק משמעות לאירועי ההווה. כך מספר מוריס הקטן, ניצול מגטו לודז': "עליתי על הרכבת בפעם הראשונה בחיי, הייתי מאושר. היא הובילה אותי למוות."11

בהיעדר אירוע חיצוני, אין לנו מה לשים בעולמנו הפנימי. כשהזיכרון בריא, תפיסת ה"אני" הברורה מאפשרת לנו לתכנן את התנהגותנו בעתיד. כאשר פוקד אותנו אסון, אין בכוחה של השגרה לפתור את הבעיה הבלתי־צפויה הזאת, עלינו למצוא פתרון אחר. אך כאשר השבר מכריע אותנו משום שהוא עמוק מדי או משום שנחלשנו בשל פציעות קודמות, אנחנו נותרים נדהמים, מבולבלים, מיוסרים נפשית.

במרפאה לנפגעי טראומה מתארים כך זיכרון מסוים: הוא נדחק בכוח, כופה את ההתרחשות הכואבת ומשתלט על נפשנו. כשבויים של העבר, אנו חוזרים ורואים לנגד עינינו שוב ושוב את התמונות הבלתי־נסבלות המאכלסות את הסיוטים שלנו לעת לילה. הפרט הנדוש ביותר בחיי היומיום עלול לפתוח את הפצע: "השלג שהזכיר לנו בעבר את חג המולד שבילינו בהרים, מחזיר אלי את תמונות הגוויות הקפואות באושוויץ…" אמר אחד הניצולים.

"השמיים הכחולים והחום מעלים באופן בלתי נשלט את זיכרון מחנה השבויים היפני שבו הייתי אמור למות ב-1945," נזכר סידני סטיוארט.12

הזיכרון הטראומטי מהווה אות אזהרה תמידי עבור הילד הפגוע: כאשר מדובר בילד שעבר התעללות, הוא מסגל לעצמו דריכות קפואה, ואילו ילד שחי בארץ שהיתה נתונה במלחמה ממשיך לקפוץ בבהלה למשמע הרעש הקטן ביותר, גם אחרי שהשלום חזר. הפגוע, המרותק לתמונת הזוועה שהתמקמה בזיכרונו, מתרחק מהעולם סביבו. הוא נראה אדיש, קהה חושים, כמו סהרורי. נפשו הרדופה על ידי אסונות העבר, אינה מניחה לו לגלות עניין בסובבים אותו. הוא נדמה מרוחק, זר, בזמן שעולמו הפנימי רותח.

השפעת הזיכרון הטראומטי מעוררת תגובות המשנות את דרכי ההתרועעות של הפגוע. כדי להמעיט מסבלו, הוא נמנע ממקומות שבהם חווה את הטראומה, ממצבים העלולים לגרום לו לחשוב עליה, ומעצמים העלולים להזכיר לו אותה. ובעיקר, הוא נמנע מלומר את המילים העלולות לפתוח את הפצע. לא קל להתקרב לאיש הפגוע והאילם המשים עצמו זר. המגננה המכווצת שלו, הסוגרת על סבלו, מונעת בעדו לשתף אחרים ברגשותיו. הוא שבוי בזיכרון־העל שלו, מרותק לתמונה נוראה, ולכן איננו פתוח לאחרים. הוא איבד את היכולת להבין או להיות מובן. בהיותו מבודד מזולתו, הוא מרגיש מנותק, מנודה מהחברה האנושית: "אני לא כמו האחרים… אולי אני מפלצת?"

אני שואל את עצמי מדוע אני לא סבלתי מסוג זה של זיכרון. מהר מאוד הבנתי שמספיק היה לשתוק כדי לדבר ביתר קלות. אסביר את דבריי: מספיק לא לבטא את המילה "יהודי". זה היה קל, לא ידעתי מה משמעות המילה. מעולם לא ראיתי יהודים סביבי. יש לי זיכרונות מ"אמא": היום שבו חיכתה שאסיים לשרוך את נעליי; היום שבו הכריחה אותי להחזיר את הבובה הקטנה שגנבתי מחנות הצעצועים; היום שניסינו לתפוס את הכינה, צללנו לתוך המיטה והתפוצצנו מצחוק. כן, הרבה תרחישים כאלה.

יש לי זיכרונות מ"אבא", כאשר יצא לעבודתו בנגרייה שלו, כאשר רדף אחרי סביב השולחן כדי להעניש אותי אינני זוכר על מה, כאשר קרא בעיתון ונאנח: "אוי, אוי, אוי."

שמעתי את המילה "יהודי" בפעם הראשונה בלילה שבו נעצרתי, כשהשוטר הסביר למדאם פארז' שחייבים לכלוא אותי בבית־הסוהר כי אני עתיד לבצע פשע.

עם שחרור קַסטִיוֹן, היה עוד אירוע פעוט שהטריד אותי. כשלוחם המחתרת אמר: "יש לנו הרוג אחד ושלושה פצועים," עניתי שזה לא הרבה. הזר שדיבר עם הלוחם הסביר לו שדיברתי כך כי איבדתי את כל המשפחה שלי, ולכן לא צריך לכעוס עלי. אחר כך הוא שאל אותי אם היו לי סיוטים או התפרצויות זעם פתאומיות. הוא ידע אם כן שנעצרתי, שנמלטתי ושמר לאפַיי הסתיר אותי בבית־הספר שלו. נהגתי בחוכמה כשהחלטתי לשתוק, ולמרות הכול אותו זר ידע עלי את מה שהייתי צריך להסתיר כדי שתהיה לי הזכות לחיות! הוא רצה אפילו לחדור לתוך הנפש שלי כדי לדעת אם אותו שטף אירועים עורר בי סיוטים.

נדמה לי שחשבתי: "אף פעם אי אפשר להתחבא די הצורך. אני מוכרח לנסוע למקום אחר, לארץ שבה איש אינו יודע את הסיפור שלי. רק כך אהיה חופשי. ככל שאלמד לשתוק, אוכל לדבר ביתר חופשיות." כיום אני חושב שכך חשבתי. מן הסתם, לא השתמשתי במילים האלה בשפתי הילדותית, אבל בוודאי המילים שלי כיום מתרגמות את התחושה ההיא בעבר.

אמרו עלי שהייתי פטפטן כמו תוכי, אהבתי לספר מעשיות, הייתי פונה לזרים ברחוב. מי היה מעלה בדעתו שדיברתי כדי לשתוק? המילים שאמרתי שימשו כדי להסתיר את שהיה אסור להגיד. האסטרטגיה שלי היתה ברורה: לפטפט עם אנשים כדי לשעשע אותם, לעניין אותם, וכדי להסתתר מאחורי המילים הנאמרות בינינו. ההגנה הזאת איפשרה לי לספר סיפור אחר, בפה סגור הפעם, במילים נטולות הקשר חברתי שהיוו למעשה את בסיס חיי הרגש שלי. הייתי מספר לעצמי את מה שלא יכולתי להגיד. בכוח החזרה שוב ושוב, הסיפור שלי נעשה פשוט יותר. כאשר זיכרונות מסוימים היו מתבהרים, אחרים היו נסוגים אל בין הצללים. הייתי מספר לעצמי את סיפור הבריחה, או בעצם רואה אותו בעיני רוחי כמו בסרט קולנוע. והייתי גם מתאר לפרטי פרטים את נדיבות ליבו של החייל במדים השחורים, שהראה לי את התמונות של בנו הקטן, התפלאתי גם על אותו איש צבא שאותת לי להימלט אל החופש מתחת לאישה הגוססת: כפיתי על עצמי לטעות, סידרתי את הזיכרון שלי כך שיהיה נסבל!

בסופו של דבר הזוועה נעשתה אפילו יפה: החביבות של החייל בשחור, רוחב הלב של הרופא הצבאי, יופיה של האחות, ההגנה שהעניק לי הנער הגדול שכינה אותי "קטנטן", צחוקם של החקלאים שגרמו לי לשתות יותר מדי, הידידות עם החבר הפרחח שאיתו זרקתי אבנים וגנבתי ענבי מוסקט, כל הזיכרונות האמיתיים הללו שסידרתי כל כך יפה עזרו לי לא לסבול מן העבר.

לא הכול היה רע, בסופו של דבר. הרחקתי הצידה את נער הצופים שהלשין עלי, את הטבּח ששאג בזעם כשראה אותי, את הנזירה שסגרה בפניי את הדלת והותירה אותי בחוץ כי הייתי ילד מסוכן.

חשתי רוגז קל כלפי המורים, שכדי לעזור לי להימלט מבית־הספר כיסו את ראשי בברדס, הכריזו על סיומה של ההפסקה והקיפו אותי מכל עבר כדי להסתיר אותי מעיני הזאטוטים שנתלו על החלונות והתרגשו למראה הסיוע שניתן לנמלט מהחוק. כשסוככו עלי כך, הרי חשפו אותי בפני מודיע אפשרי! הם הסתכנו, כמובן, אך נדמה לי שהם שיחקו תפקיד של מצילים. זה לא מצא חן בעיניי.

ה"סידור" הזה של זיכרונותיי העניק היגיון לטירוף, הפך את הזוועה לנסבלת ואפילו ייחס לה יתרונות. הערמתי על המענים האלה, הייתי פיקח יותר מהצבא הגרמני והגסטפו גם יחד. היתה לי כמעט תחושת כוח: כדי להיות חופשי, צריך רק לשתוק ולהגיב בלי לתת הסברים.

נעזרתי בגישה שהיתה אמורה לאפיין את הקיום שלי בעתיד. מלאכת הסיפור הפנימי הזאת הסדירה את הזיכרון שלי וייפתה את הבלתי־נסבל. אינני עוד אובייקט הנתון לחסדי הגורל, אלא נושא הסיפור שסיפרתי לעצמי, אולי אפילו גיבור הסיפור!

רהיטות מוזרה

לא הייתי מודע לכך שבשתיקתי הקרנתי כלפי חוץ תמונה מוזרה של עצמי: "בזמן שהוא מדבר באופן רהוט, שומעים כהד את מלמול רוחות הרפאים שלו." אחרי המלחמה, רבים מחבריי ללימודים חשו כלפי כנראה תחושה שהלמה את המשפט הזה, מין חיבה מהולה בסקרנות שחשפה את דאגתם.

אני זוכר את מקס שהציף אותי במתנות מוזרות. הוא היה בן 11 או 12 כשהביא לי לבית־הספר התיכון חבילות לבנים של אביו, שקופלו במסירות בידי אמו. בנוסף לכך, הוא שאל אותי שאלות רבות על המשפחה שלי, ואני, בתשובותיי, ניסיתי לייפות את המשפחה המאמצת שלי. "אבי [המאמץ] מארגן מסיבות בשכונה. אמי [המאמצת] אלגנטית מאוד ודוברת שפות אחדות." לא שיקרתי, אבל בכל פעם שאמרתי "אבי", מקס ודאי שמע "המְאמץ" כמלמול נלווה. וכשהייתי מדגיש שאמי דיברה שפות רבות, האמת הזאת התירה לי לא לגלות שהיא דיברה צרפתית במבטא זר, קצת פולנית ויידיש מושלמת.

השטף המילולי שלי איפשר לי להגן על משפחתי המאמצת ולהעניק לה דימוי נאה במטרה להציג את עצמי כילד נורמלי ככל הילדים.

ידעתי שמקס דיבר עלי עם ההורים שלו משום שהם שלחו איתו מתנות קטנות בשבילי: בלוק ציור, קופסת צבעים, שני זוגות תחתונים ארוכים, שלוש חולצות. מוזר, לא כן? הם שאלו שאלות רבות על המשפחה שלי.

כשרוחות הרפאים שלנו מהדהדות בסיפורים שאנו מספרים, הן מעוררות לעיתים גמגומים קלים: "הוא מדבר בצורה משונה כשהוא אומר 'אמא שלי', או כשהוא מזכיר את המשפחה שלו," כך חשב מקס מן הסתם. מתוך השתוקקות לעזור לי, הוא לא יכול לנחש שהוא קצת מרגיז אותי. כשהכריח אותי לשפוך אור על דברים שרציתי להשאיר בצל, הוא התגרה בי בלי להתכוון לכך. היידיש, בחוכמתה הרבה, הכירה בבעיה הידידותית הזאת: "למה אתה גוער בי כל כך? לא עשיתי לך שום דבר טוב!"

אמרתי "אמא שלי" בלי להאמין במילים, אבל אם הייתי אומר "דודה שלי", היו מציפים אותי בשאלות על התקופה הכאוטית, המסוכנת, הקודרת בחיי, שהיתה שרויה בצל המוות. האם יכולתי להגיד זאת בפשטות? מקס, בסקרנותו טובת הלב, העמיד אותי במצב לא נוח בכך שדחק בי לדבר על דברים שסיפרתי לעצמי שוב ושוב, אך לא הייתי מסוגל לשתף בהם את הזולת.

ידידות מלחיצה מעין זו מתוארת נפלא בסרטו של לוּאי מאל 'להתראות ילדים'. ב-15 בינואר 1944 מקיפים חיילים גרמנים בית־ספר קטן בקארְן, סמוך לפוֹנטֶנבְּלֶה. שלושה תלמידים נעצרים בכיתה לעיני חבריהם הנדהמים. "סוכני הגסטפו בבגדים אזרחיים מפקחים על המעצרים. בידיהם מידע מוקדם: הם הולכים היישר אל הכיתות שבהן לומדים תלמידים יהודים, 'הלשנה ממוקדת גילתה לגסטפו את שמות הילדים, את תרשים בית־הספר, את לוח הזמנים…'"13

באוקטובר 1943 פוגש ז'אן בּוֹנֶה את לוּאי מַאל שמתחרה בו על המקום הראשון בכיתה.14 הם נעשים חברים טובים. אולמות השינה ענקיים, המזון נדיר, אך הכמרים מעניקים הרבה חום בכל הקשור ללימודים וליחסי אנוש. לואי נקשר לז'אן, מעריץ אותו, אבל הבשלוּת שלו המהולה בהסתייגות מעוררת בו סקרנות. כמו כל הילדים, לואי מדבר על המשפחה שלו, והוא נבוך כאשר הוא שומע את ז'אן, שדיבורו לרוב רהוט, מגמגם ומתחמק מתשובה ישירה כשהוא מדבר על אמו.

בבוקר חורפי אחד, "שני גרמנים בבגדים אזרחיים נכנסו לכיתה וקטעו את השיעור באמצע […], הם קראו בשמו של בּוֹנֶה פעמיים. בפעם הראשונה, המורה אותת לו שלא לזוז ממקומו, ובפעם השנייה, הוא קם בשלווה, לחץ את ידי כולם. עיני המורה מלאו דמעות. לא הבנו מה קורה."15

לפתע, הכול מתברר ללואי מאל, החידה נפתרה: ז'אן בונה יהודי! הנה ההסבר למוזרות שלו: תלמיד מעולה, חבר נאמן, ומלוּוה ברוח רפאים שגרמה לו לגמגם ולחמוק מתשובה ישירה כששאלו אותו על משפחתו, או כשביקשו לדעת מאיזה כפר הוא בא.

במשך ארבעים שנה, הילדים באותה כיתה ה' הלכו כל אחד לדרכו, ובזיכרונם שמרו את התופעה הבלתי־נתפסת: "החברים שלנו נעלמו. לא ידענו מה שמותיהם, לא הכרנו את סיפור חייהם, או של בני משפחתם. תוכנית Nacht und Nebel הצליחה."10

במועד מאוחר יותר נודע ללואי מאל שידידו הצעיר הנס־הֶלמוּט מישל, יליד פרנקפורט, הוכנס לתאי הגזים של אושוויץ ב-6 בפברואר 16,1944 ואילו האב ז'אק, מנהל בית־הספר, מת אחרי שגורש למאוּטהאוּזן.

כל חייו שאל את עצמו לואי מאל אם, בבלי דעת, ברגע שנגלה לו הסוד של חברו, הוא לא הסגיר אותו לאיש הגסטפו על ידי מבט חטוף ששלח לעברו. מבחינה הגיונית, זה לא ייתכן, אבל בדמיון הכול אפשרי!17

זיכרון טראומטי

אחרי התנסות מעין זו, אנו מפתחים רגישות יתר לסוג של מידע שמעתה ואילך אנו רואים בחדות רבה יותר מאשר האחרים. כך נבנה "העולם הנסתר של הזיכרון המרומז […]. כשניסיונות העבר משפיעים באופן תת־הכרתי על התפיסות שלנו, על המחשבות שלנו ועל הפעולות שלנו."18

אני חש את העולם סביבי מתוך רגישות מיוחדת שנרכשה מניסיון החיים שלי, והיא מוכיחה שהאירועים הותירו בי את חותמם: מעצם היותי נתון בסכנה, אני מבחין ביתר קלות בכל איתותי הסכנה. ילדים שחוו התעללות מבחינים ברמז הזעיר ביותר העלול להצביע על התעללות קרובה: לסת מתהדקת, מבט קופא לפתע פתאום, כיווץ מזערי של הגבות לפני פעולה אלימה. אדם מבוגר שלא התנסה בכך יאמר שאנו שוגים בדמיונות, שאנו לבטח מגזימים.

זיכרון העבר הוא פעולת זכירה אחרת: אני מחפש בעברי תמונות ומילים המרכיבות תרחיש המייצג אותי. מן העקבות שנותרו מן העבר אני מעצב את הזיכרונות. הגוף שלי זוכר לבדו כיצד לרכוב על אופניים, אין לו צורך בזיכרונות העבר. השרירים שלי ואיברי שיווי המשקל שלי רכשו מיומנות גופנית העוברת הלאה בזיכרון. אבל כשלואי מאל נזכר בידידות החידתית שלו עם ז'אן בּוֹנֶה ואף עושה עליה סרט, הוא זה שמארגן את ייצוג אירועי העבר. משום כך הוא יכול להאמין שאולי הסגיר את ידידו לגסטפו, ובה בעת הוא יכול להחליט לעשות סרט לזכרו. הוא לא מחזיר את העבר, הוא מעבד את מה שהעבר מייצג.

במידה מסוימת כך פועל גם הזיכרון הטראומטי: תמונה ברורה, מדויקת להפליא, מוקפת בתחושות מעורפלות, ודאות עטופה באמונות. סוג זה של זיכרון, הדומה לחותם ביולוגי, איננו בלתי ניתן לשינוי, אף כי הוא הותווה במוח. הוא משתנה הודות למפגשים עם הסביבה הגורמים למוח להגיב באופן שונה. כאשר הסביבה משתנה, המנגנון שקיבל גירוי שונה אינו מפריש עוד את אותם חומרים. כל טראומה משנה את הפעילות המוחית: המֶתילַציה11 של הדנ"א והופעת היסטוֹנים12 הם השינויים השכיחים ביותר. מעתה ואילך, הרצף הגנטי אינו מתבטא עוד באותו אופן ושוב אין אנו קשובים לאותם איתותים. השינויים האֶפּיגֶנֶטיים13 הללו מאוד מוקדמים:19 כך אנו מגלים את חשיבות המתח הטרום־לידתי ודלות הסביבה הרגשית האופפת את הרך הנולד. אף על פי שהאֵם היא המארגנת העיקרית של הסביבה הרגשית, הרי אין היא אחראית לפרוץ המלחמה שהרסה את משפחתה, לאי היציבות החברתית שעירערה את ביתה או לאלימות המתפרצת של בעל אלכוהוליסט! בכל המקרים הללו, הסביבה הרגשית האופפת תינוק היא דלה, והגירויים במוחו חדלים להיות הרמוניים.

תנאים עוינים יוצרים סביבה שעלולה להפריע להתפתחות הילד. שטף הטראומות הקטנות היומיומיות גורם שוב ושוב לשברים קלי ערך בהשוואה לאסון טבע או למעצר על ידי הגסטפו, ובכל זאת הוא עלול להזיק להתפתחות. קשיים אפּיגנטיים אלה מגבירים את פגיעוּת הילד. מעתה והלאה כל אירוע קל ערך עלול לפצוע אותו.

כאשר פועלים להסרת המצוקה החברתית או ההתייחסותית שהביאה לדלות הסביבה הרגשית, ומצליחים להעשיר אותה על ידי שינוי אופי היחסים או על ידי החלפת הסביבה, הפגיעוּת הנוירולוגית שנגרמה עד כה עשויה להיעלם.20

זה מוכיח שלא כל המוחות מגיבים באותה דרך, אלא בהתאם למבניוּת שלהם קודם לאירוע הטראומטי. קשה יותר לפגוע בילד שבמהלך החודשים הראשונים לחייו הוטבע בו קשר בטוח, מאשר בילד שכבר סבל משום שהיה חולה או משום שסביבתו המוקדמת היתה רעועה בגלל מצוקה קיומית.

פגיעתו של אירוע תהיה פחות טראומטית אם, לפני האירוע הקשה, הילד המוגן על ידי קשר בטוח למד להשתמש בכלי יקר ערך של השליטה הרגשית: היכולת להתבטא במילים.

במצבים ספונטניים מסוימים ניתן לנתח את הגורם ההגנתי הזה. למשל, במקרה של תאומים שהתגייסו לצבא, ורק אחד מהם נשלח לחזית וחווה טראומה. בבדיקות שנעשו להערכת הזיכרון החזותי והזיכרון המילולי נקבע שהתאום שחווה טראומה קיבל ציון נמוך מאוד בזיכרון המילולי.21 אפשר גם לומר שיש לו יותר מדי זיכרון חזותי, מאחר שהוא סובל מתסמונת פסיכו־טראומטית שבה תמונות הזוועה פולשות לעולמו הפנימי.

עם זאת, כאשר עורכים את אותן הבדיקות אצל התאום שלא חווה טראומה, ניתן לקבוע שגם אצלו מתקבלות תוצאות גרועות לגבי הזיכרון המילולי. יש לשער שהשבריריות המילולית הזאת, במקרה של אירוע אלים, היתה גורמת גם אצלו לתסמונת טראומטית.

מחקרים אחרים מדגימים כיצד החיילים היודעים להשתמש בכלים מילוליים סובלים פחות מתסמונת טראומטית.22 אפשר, אם כן, להסיק מכך ששני גורמי ההגנה החשובים ביותר הם הקשר הבטוח והיכולת המילולית. היותנו מסוגלים לתאר באופן מילולי את הדברים שקרו לנו, ולמצוא מישהו שניתן להפנות אליו את כאבנו, מקלים עלינו את השליטה הרגשית. תחושת הביטחון מונעת בדרך זו את השתלטות הזיכרון החזותי על העולם הפנימי על ידי שתילת תמונות זוועה. לכל הסובלים מטראומה יש זיכרון ברור של התמונות וזיכרון מעורפל של המילים.23

ההתפתחות המחלישה את הנפש ובמקרה אסון מובילה לתסמונת טראומטית נקבעת אם כן על ידי בידוד חושי ועל ידי קושי מילולי, הקודמים לטראומה. זה מסביר מדוע במצב מפחיד, אלה שהיו בסביבה מוגנת ולמדו לתקשר נפגעים פחות מטראומה. עם זאת, כאשר חייבים לשרוד בתנאים עוינים, האירועים הטראומטיים הקטנים החוזרים מדי יום, תוך גרימת בידוד ומניעת התבטאות חופשית, מביאים בסופו של דבר לפגיעוּת שממנה הצליחו עד אז לחמוק. החיים בתנאים עוינים מעוררים שינויים נוירולוגיים מקבילים לאלה שנוצרו בעקבות טראומה מזעזעת: התכווצות נפח ההיפּוֹתָלָמוּס המביאה לעיוות הזיכרון ומונעת שליטה ברגשות.24

בזיכרון הטראומטי מתקבעת תמונה מן העבר. האדם המבודד לוקה בפגיעות נוירו־אמוציונלית. אם, בנוסף לכך, גם השליטה המילולית שלו לקויה או אם הסביבה שלו מונעת ממנו להתבטא, כל התנאים מחוללי הסבל הטראומטי יתאחדו:25 אדם שזיכרונו מקובע והוא כלוא בעברו, אינו יכול אלא לשקוע בחיטוט עצמי ולסבול מזיכרונות מעורפלים.

זיכרון חי

אם קודם לטראומה היה האדם מוגן ובטוח והתבטא בלי קושי, אם אחרי השבר הוא זכה לתמיכה ולהקשבה, הזיכרון מתפתח ומתקדם משום שהוא בריא. לכן, הייצוג של מה שאירע לו משתנה עם הזמן בהתאם למצבו המשפחתי והתרבותי. כשהזיכרון בריא, הזיכרונות מסתדרים מאליהם.

מריה נוֹוַאק היתה צעירה מאוד כשהחלו הרדיפות האנטישמיות בפולין במהלך מלחמת העולם השנייה. בני משפחתה מתו, חבריה אבדו, והיא הצליחה להימלט לצרפת, מצאה מחסה מתחת לגרם מדרגות וכך שרדה את המלחמה. כמה שנים לאחר מכן, כשהיתה סטודנטית, הוזמנה לארוחה על ידי חבר: "הוא לוקח אותי לביסטרו ברובע הלטיני. ליד השולחן, הוא אומר: 'את רעבה?' אני עונה: 'לא, זה בסדר, עכשיו אני אוכלת כל יום'."26

התיאור הזה מאפשר לנו להדגים איך, כשהזיכרון חי, הזיכרונות הישנים מעניקים משמעות רגשית לאירועי ההווה. מריה סבלה רעב במשך שנים אחדות. לגביה, השאלה "את רעבה?" יכלה רק להעלות את סבלה בעבר. היא ענתה לשאלה שהוצגה לה בהווה תשובה הקשורה במשמעותה לעבר.

זיהום רגשי של ההווה על ידי העבר מצטרף לעיוותים בלתי נמנעים של עובדות מן העבר. "הזיכרונות החדשים מושפעים באופן בלתי נמנע מזיכרונות ישנים, דבר הפותח פתח לעיוותים תכופים יחסית."27

אחרי תאונת דרכים, טראומה גולגולתית גורמת לחור בזיכרון. כמה שבועות לאחר מכן, כאשר שואלים את פצועי התאונה אם יש להם חור בזיכרון, כמעט כולם ממקמים את עצירת הזיכרון בין ההיזכרות האחרונה ("נכנסתי לכביש המהיר") והופעתה מחדש כמה שעות או כמה ימים לאחר מכן ("שכבתי במיטת בית־חולים"). כאשר אותם אנשים נשאלים שנה או שנתיים לאחר מכן, לרוב הם עומדים על כך שמעולם לא היתה להם בעיה בזיכרון. הם זוכרים שהיו לכודים מתחת למתכת מרוסקת בתוך מכונית שהתנגשה בקיר. לא קשה להבין שהם מנסים להפגין שליטה עצמית.

אחרי הפיגוע של 11 בספטמבר 2001 בניו יורק, התרחשה אותה התופעה. רוב הניצולים ממגדלי התאומים, שתושאלו מייד לאחר הפיגוע, היו המומים, הבינו בקושי מה קרה, תנועותיהם היו איטיות, הם היו מבולבלים, דיבורם לא מדויק. מה קרה? האם נפצעתי? האם זה עלול להתחיל מחדש? היו שאלותיהם בדרך כלל.

כמה ימים לאחר מכן, הם ענו תשובות ענייניות יותר וסיפורם החל להתבהר. אחרי שנה, דיווחיהם היו מדויקים: הם ראו מטוס מתרסק אל המגדל, הם ירדו במדרגות בצורה רגועה, פגשו בדרך כבאים אמיצי לב, שמעו את חבטת גופות האנשים שקפצו מהחלונות, ניגבו את הפיח מעל פני חבריהם...28

הם אספו זיכרונות מפה ומשם על מנת לשוות היגיון ולכידות למה שאין להעלותו על הדעת. הם איחדו את הזיכרונות של גופם (ההלם, הבלבול, הפחד, העייפות) עם התיאורים הקולקטיביים (תמונות שהגיעו ממקור אחר). האמנזיה הראשונית, בהיותה הייצוג היחיד של הטרגדיה שלהם, איפשרה להם לשלוט בעולמם המנטלי. הרגשתם השתפרה, אך הזיכרונות שהם העלו היו מורכבים כמעשה טלאים של תחושות שונות ושל סיפורים שלוקטו מפה ומשם.

מלאכת המיזוג הזאת בזיכרון מסבירה את הימצאותם של זיכרונות שווא, לאו דווקא של שקרים. אפשר להיזכר באירוע שמעולם לא קרה. זכירה כזאת נעזרת בשברירי זיכרון של תמונות ומילים ומעניקה צורה מודעת לתחושה מרומזת: "פתאום אני זוכרת שהוא התעלל בי, הזיכרון חזר אלי" - אין זה אומר בהכרח שהוא התעלל בי באמת, אבל די במגע קל כדי שאקבל את הרושם שהוא התעלל בי. זיכרון השווא מעיד על רגש אמיתי. גם ההפך קורה לא פעם: אין זה נדיר לפגוש בילדים שחוו התעללות נוראה וכעבור עשרים שנים הם עומדים על כך שהדבר לא היה ולא נברא. כאשר לבסוף הם מתחילים בחיים מאושרים, הם רואים את עברם באור אחר.

פעולת הכתיבה הפשוטה, החשיבה באמצעות היד, עיצבו את הסיפור שסיפרתי לעצמי. זמן רב האמנתי שכמעט הצלחתי להתגבר על התקופה המטלטלת של המלחמה, על התוהו ובוהו שאפיין את שנותיי הראשונות, הודות לכושר עמידה מנטלי ומעל לכול הודות לשתיקה שהצילה את חיי. היום אני מבין שעוד בשנותיי הראשונות החדירה בי אמי תחושת קשר בטוח, והדבר עזר לי שלא לדחות ידיים מושטות. מרגוֹ פארְז', אנדרה דֶסקוּבֶּה, אנדרה מוֹנזי, אנדרה לאפַיי, מרגריט האריסה, שוטר אחד שאינני יודע את שמו ועוד אלף זרים אחרים שאת פניהם לא אדע לזהות, כולם לקחו חלק בסיפורי נטול המילים.

חשבתי בתמימותי שדי היה בתהפוכות המלחמה כדי להגדיר את הטראומה. היום אני שואל את עצמי אם הדחף שלי לשתוק כשהשלום חזר לא הצביע על פגיעה חמורה יותר.