הז'אנרים
כל הז'אנרים

דרג ספר זה מתוך 5
0 דירוגים
0
ממוצע
1
0
2
0
3
0
4
0
5
0
0
בראש של ברונו שולץ

במקום 37 

25.9 

בראש של ברונו שולץ


דרג ספר זה מתוך 5
0 דירוגים
0
ממוצע
1
0
2
0
3
0
4
0
5
0
0

במקום 37 

25.9 

במקום 37 

25.9 

גודל (עמ'): 191
מו"ל: עם עובד

תקציר

בחמש נובלות שנונות ומרירות, הסופר מקסים בילר, "הילד הרע" של הספרות הגרמנית, משרטט את עולמם של יהודים הלכודים בעל כורחם ברשת ההיסטוריה: בן לקאפו לשעבר מנסה להיפטר מן התמונות שגזל אביו ערב מלחמת העולם השנייה; חוקר אמנות יהודי נוסע לברלין להלוויית בתו; נער גרמני מתמודד עם מות אחיו הבכור במלחמת יום הכיפורים; סופר יהודי-אמריקאי עוסק בשואה בפרובוקטיביות כפייתית; והסופר ברונו שולץ כותב מכתב לבן זמנו הנערץ תומס מאן ומספר לו על מעלליו הפרועים של אדם המתחזה לו.

הנובלה הראשונה, שעל שמה נקרא הקובץ כולו, היא בגדר מחווה לסופר ולצייר היהודי בן פולין, שנרצח בירייה מאקדחו של קצין נאצי בגטו דרוהוביץ' בשנת 1942. אולם הנובלה "בראש של ברונו שולץ" אינה מחווה בלבד, היא גם קפסולה שטומנת בחובה את הנושא המעסיק את בילר יותר מכל: יחסי התלות בין התרבות היהודית, המנודה, ובין זו הגרמנית, יחסי אהבה-שנאה הדדיים המוּעדים תמיד לפורענות.


בקולמוס מושחז ובלתי מתפשר שב מקסים בילר לנעוץ את אצבעו בפצעים מדממים. זהו ספרו השני היוצא לאור בעם עובד: קדם לו הרומן "אסרה" (2015).

המשך קריאה
  • ISBN: 978-965-13-2641-7
  • גודל (עמ'): 191
  • מו"ל: עם עובד
  • יצא לאור ב-: 19/07/2017
  • שם המחבר: מקסים בילר
  • תורגם ע"י: שירי שפירא
  • זמין להשאלה: כן

הליברמן האמתי

1

יום אחד הגיע הנרי הלפרין גם אליי ובידו התמונה. כל העיר כבר דיברה על התמונה שהנרי מנסה למכור זה שבועות בטענה שהיא של ליברמן. אמנם הוא הוריד את המחיר לא מעט, ובכל זאת לא מצא מישהו שיקנה אותה, בין השאר אולי כי עד אז הוא לא בדיוק התפרסם כסוחר אמנות.

היה ברור שהוא במצב רע. לאורך פניו הצרים נחרצו שני קמטים מלמעלה למטה, תנועותיו היו אטיות ועצבניות ונדמָה לי שהוא מסריח מאלכוהול. הוא התקשה לסחוב את התמונה, וברגע שנכנס הניח אותה בפרוזדור באנחה שקטה. אחר כך השעין אותה על הקיר והביט בי במבוכה. לרגע ריחמתי עליו, אבל אז נזכרתי כמה גס רוח ואטום הוא יכול להיות לפעמים. בעיקר בשעת לילה מאוחרת, כשישבנו ב"טְרֶשנייבְסקי", היה ברור שהתנהגותו האדיבה וסגנון המדיסון אווניו המרופט שלו אינם אלא מראית עין — ושמאחורי ההנרי שמעולם לא נכנס ראשון בדלת ולא עמד על שלו בשיחות עדיין מסתתר אותו הנרי שבילה את חמש עשרה השנים הראשונות בחייו בבר של אביו בחברת נערות ברים, סרסורים ואקס־קצטניקים קשוחים, אותו פרא אדם מודרני עם פה מלוכלך שבז לנשים, ושאחרי חמש כוסות של יין לבן היה שופך את השישית בפרצוף של החבר הכי טוב שלו בגלל איזו שטות.

"אם אתה רוצה," הוא אמר, "אתה יכול להשאיר אצלך את התמונה לכמה ימים."

"אני לא יודע אם אני יכול להרשות לעצמי תמונה כזאת," השבתי.

"כמובן," אמר בשקט, "אין שום בעיה."

"אבל למה לי בכלל —"

"אולי היא תמצא חן בעיניך בכל זאת. והכי חשוב" — הוא צחקק, והיסה את קולו עוד יותר — "ככה תחסוך לעצמך כמה נסיעות לשווייץ. קאפיש?"

"טוב," אמרתי. "תשאיר אותה שם. זה בסדר אם אודיע לך מחר?"

"מותר לעשן פה?" הוא אמר.

"אנחנו גם יכולים לשבת בסלון."

"כן, למה לא."

2

את הנרי הכרתי עשרים שנה קודם לכן בספרייה הלאומית. לא משנה באיזו שעה הגעתי בבוקר — הוא כבר ישב שם. מלפנים בצד שמאל, קרוב לכניסה וליד החלון. זיהיתי אותו לפי הכתף הימנית: כשהוא כתב היא הייתה מתרוממת גבוה כל כך עד שנראה כאילו הוא עלול לפרוק אותה. בכלל, הוא היה נוקשה ומתוח מאוד, אולי מפני שהוא, האוטודידקט, לא הרגיש נוח בחברתנו, הסטודנטים. הוא לא דיבר על זה, אבל היה חוץ מזה אדם פתוח מאוד; כך סיפר לי שלמד בישיבה יקרה מאוד בלידס — כולל פאות וציציות — ונזרק ממנה בגלל עשרים גרם חשיש וחברה שחורה. את השנים הבאות בילה באיטליה ובלוס אנג'לס, ואחרי שהתנגש ברמזור גם עם הפורד מוסטנג השנייה שלו, הוריו אמרו לו שהגיע הזמן שירוויח קצת כסף בעצמו. אז הוא פתח בר בשילֶרשְטראסֶה במינכן, ואחר כך עוד אחד באָאוּגְסבּוּרג. אין לי מושג למה פתאום הוא מכר את הברים שלו והחליט לעשות סרטים, שכן לא פגשתי הרבה אנשים שהיו פחות אמנותיים ממנו. כשדיברנו לראשונה בספרייה הלאומית, הוא עבד כבר יותר משנה על התסריט הראשון שלו, תסריט שלא עשו ממנו סרט עד עצם היום הזה. שמו היה "האחים גֵדוּלדיג", והוא היה מעין גרסה יהודית של "הסנדק" על רקע גרמניה שאחרי מלחמת העולם השנייה.

את התסריט של הנרי, שהיה מבוסס בבירור כמעט אחד לאחד על הסיפור המשפחתי שלו, לא קראתי בזמנו. זה אולי היה מעניין אותי, אבל העדפתי לשמור על מרחק גדול ככל האפשר מעולמו. גם ככה נדמה לי שהוא מדבר על עצמו יותר מדי. הפתיחות שלו נראתה לי כמין מלכודת, אם כי לא ידעתי מה הוא כבר יעשה בטרף קל כמוני. למען האמת, קצת פחדתי ממנו — אולי כי היה מבוגר ממני בעשר שנים, ואולי כי די האמנתי להצגה הזאת של הבן המפונק למשפחת מאפיונרים. פעם כשהזמין אותי אליו הביתה לארוחה, לא היה לי האומץ לסרב — אבל גם לא באתי. אחר כך התחמקתי ממנו בספרייה במשך ימים כי חשבתי שאחד כזה ישתולל מרוב כעס. הוא כמובן נשאר רגוע, ומתישהו חזרנו לשבת בקפטריה ליד אותו שולחן עם כל השאר.

אילו הייתי אמיץ יותר, הייתי מן הסתם שומע ממנו במוקדם או במאוחר גם את הסיפור המוזר על אביו. או שהייתי קורא עליו בתסריט ההוא. אבל הסיפור התגלה לי רק בחופשת הסמסטר, כשביקרתי את אחי בישראל וקראתי בג'רוזלם פּוֹסט כתבה ארוכה על איש בשם דוּדֶק הלפרין שרימה ניצולי שואה וגזל את כספי הפיצויים שלהם ועכשיו עמד לדין בארצות הברית. האיש הגיע לניו יורק מגרמניה רק כמה שנים קודם לכן, אחרי שהסתובב בעצמו לא מעט בין מחנות ריכוז, והצטייר כשטן בכבודו ובעצמו. "תמיד הייתי בצד של הארים," כתב בבקשה לפיצויים שהוא עצמו הגיש, "כי את כל היהודים כבר גירשו."

באושוויץ עבד דודק הלפרין במטבח הקזינו של הקצינים, ובגרוֹס־רוֹזֶן היה העבד האישי של מפקד המחנה, שבתמורה לשירותיו נתן לו מגפיים ומעיל חורף עבה. כשהכול נגמר עבר למינכן ופתח שם עם אשתו מועדון לילה כביכול, שהיה בעצם בית זונות לחיילים אמריקנים, ואלה היו מתעוררים למחרת בבוקר עם כאב ראש איום ובלי ארנק. מזה הוא עוד איכשהו הצליח לצאת בשלום. אבל אחר כך הוא הורשע בכמה עברות שרובן היו משונות למדי: הוא הבריח לפולין מעילי עור וספרי לימוד מיושנים בגרמנית, הצטרף לסניף מפלגת האיחוד הנוצרי־סוציאלי במינכן וניסה לעשות קריירה פוליטית באמצעות מתנות וכספי שוחד; הוא הקרין סרטי תעמולה קומוניסטיים בקולנוע "רוֹיאל־פַּלאסט" שבכיכר גֵתֶה, שהיה שייך לו במשך חצי שנה, ולקח כסף מניצולים כדי לטפל בקברי המשפחות שלהם בפולין, אבל לא קיים את התחייבויותיו; ולקינוח מכר ליפנים עשירים ציורים של אקספרסיוניסטים גרמנים שאיש לא שמע עליהם. מרגע שנחת דודק הלפרין בניו יורק בלוויית התיק הפלילי שלו — שאותו כמובן לא הזכיר כשנכנס למדינה — פתח מיד באוֹשֶן פּארקוֵיי משרד לפדיון כספי פיצויים. הוא התרוצץ יום ולילה בבְּרַייטוֹן בִּיץ', התנפל על כל יהודי זקן שפגש, שכנע אותו לתת לו ייפוי כוח — וכשהגיעה ההעברה הבנקאית מגרמניה, שמר לעצמו תשעים אחוז מהסכום.

משום־מה, אני לא יודע למה, היה לי ברור לגמרי שדודק הוא אביו של הנרי. אבל כשחזרנו ונפגשנו בספרייה בסתיו לא דיברתי אתו על זה. הרי באותה מידה הייתי יכול לשאול אותו אם אבא שלו רוצח או מתעסק עם קטינות — באותה תקופה פשוט לא דיברו בגרמניה על גנגסטרים יהודים, ועוד פחות מזה על אלה שבדרכם המיוחדת המשיכו לנהל את העסק של היטלר. אז התנהגתי כאילו אני לא יודע כלום, אבל כשהוא לא הסתכל הייתי נותן בו מבט ממושך וחודר, וחושב: ככה נראה בן של יהודי שגונב מיהודים אחרים. וכמובן, במידת־מה הקשתי מהאב אל הבן.

3

התמונה נשארה אצלי יותר זמן ממה שסיכמנו. כשהתקשרתי למשרד שלו למחרת, המזכירה שלו אמרה שהוא טס ללוס אנג'לס. פנו אליו אולפנים גדולים שאסור לה לגלות את שמם, והוא אמר לה שהוא מקווה שהצילומים יתחילו כבר בשנה הבאה. הסרט, מן הסתם, עדיין היה "האחים גדולדיג".

בהתחלה אפילו לא הוצאתי את התמונה מהעטיפה. בכלל לא רציתי אותה, אבל לא העזתי לומר לו את זה. ואולי גם רציתי להעמיד פנים שאני באמת מנסה לעזור, כאילו בעצם ההתלבטות אם לקנות בכמה מאות אלפי מארק שאין לי ציור מזויף, כנראה של ליברמן, אני עושה לו מחווה של רצון טוב.

אבל כעבור כמה ימים בכל זאת הסתקרנתי. הסרתי בזהירות את נייר הדבק החום כדי שאוכל מיד לעטוף את התמונה בחזרה, פתחתי את יריעת הפלסטיק — והוקסמתי. הייתי בטוח שהתמונה תהיה נוראה, כי פעם היה לי קשר קצר עם נסיכונת יהודייה ודי בלתי נסבלת שההורים שלה התחילו לאסוף ציורים של ליברמן מיד אחרי המלחמה, ושנאתי — אולי רק בגלל הבת — כל אחת ואחת מהתמונות הכהות והמיושנות שהיו אצלם בסלון.

אבל התמונה הזאת הייתה אחרת. מיד העמדתי אותה על מדף הספרים הקטן שמול שולחן הכתיבה שלי כדי שאוכל להסתכל בה בזמן העבודה, ואפילו שזה היה מגוחך, במשך ימים ממש שקלתי בכל זאת לקנות אותה. הכסף הרי לא יֵרד לטמיון אם אשקיע אותו בצייר ידוע כל כך, בסוף עוד אולי ארוויח מזה. כבר עמדתי לשאול את הוריי אם יוכלו להשתתף בקנייה, אבל אז נזכרתי שהתמונה הגיעה מידיו של הנרי הלפרין, הבן של דודק הלפרין, ושעם אנשים כאלה עדיף לא לעשות עסקים. אז החלטתי ליהנות ממנה בינתיים, וקיוויתי שהנרי אולי נעלם לתמיד.

4

הנרי חזר כעבור כמה שבועות. פגשתי אותו במרפאה של הֶרמָן זִיס, הפנימאי היהודי האהוב ביותר במינכן. הרמן היה כמעט פורץ בבכי בעצמו כשהיה מודיע למטופל על אבחנה דרמטית — והוא גם היה רופא טוב. חוץ מזה המרפאה שלו הייתה תמיד מלאה פסלים, תמונות ומיצבי וידאו, כך שאנשים ממש ציפו בקוצר רוח לשבת בחדר ההמתנה שלו.

הנרי לא נראה טוב יותר מאשר בפעם הקודמת שנפגשנו. אמנם הוא היה שזוף, אבל רזָה עוד יותר, והידיים שלו רעדו קצת. עיניו — שגם ברגעי תשישות היו על פי רוב צלולות וחיוניוֹת — נראו כעת עכורות וריקות.

"איך היה בלוס אנג'לס?" שאלתי בשקט. התאכזבתי לראות אותו, אבל לא יכולתי להתעלם מנוכחותו.

"בסדר," הוא ענה בקול שקט עוד יותר והפנה את מבטו מהמסך הגדול שעל הקיר, שהמילים "לב" ו"מוות" הבהבו עליו לסירוגין.

"הכול הסתדר?"

"כן."

"אני שמח לשמוע."

פתאום ראיתי שליד הכיסא שהוא ישב עליו, הייתה שעונה על הקיר תמונה גדולה, ארוזה באותה יריעת פלסטיק צהובה כמו זו שעטפה את הליברמן שלי עד לא מזמן.

"עכשיו כמעט הכול מסודר," הוא אמר.

"זה הלך מהר."

"לא הייתי מתנגד אם זה היה קורה מהר יותר."

"חדשות נהדרות," אמרתי. "כל כך הרבה זמן חיכית לזה..."

הוא הביט בי בתדהמה ושתק. "יכול להיות שאצטרך לטוס לשם עוד פעם לאזכרה," אמר לבסוף.

"מה? חשבתי שנסעת בגלל הסרט."

"כן, נכון. אבל מזה לא יצא כלום. קֶה סְקיפוֹ. לפחות הייתי שם כשזה קרה."

"אבל... מי מת?"

"אבא שלי."

"אוי אלוהים. אני מצטער."

"איך יכולת לדעת."

"זה באמת עצוב מאוד."

"כן. הוא השתחרר רק לפני שנה." הנרי גישש מאחוריו בידו ונקש באצבע מכופפת על התמונה שעמדה שם. "לפחות הוא השאיר לי כמה מתנות פרדה יפות," אמר, ולרגע אורו פניו העייפים בחיוך.

"גם זה... ליברמן?"

"לא," הוא אמר, "יותר טוב!"

"אנחנו עוד צריכים —"

"הנרי הלפרין, בבקשה," בקע קולו של הרופא מהרמקול.

הנרי קם מיד, ובלי להיפרד לקח את התמונה וניגש לחדר הרופא. רק כשהגיע לדלת — בזמן שהרופא ואני בירכנו זה את זה בניד ראש — הוא הסתובב וקרץ לי קריצה מטרידה, כאילו שנינו שותפים לדבר עברה.

5

הנרי ואני כבר דיברנו על אביו לא פעם — הפעם הראשונה הייתה בארוחת צהריים אחת בקפה שוואבּינג, שזכורה לי היטב גם כי הסטייק שלי היה די ירוק בצדו התחתון וכי זה התגלה לי אחרי שאכלתי חצי ממנו.

זמן לא רב לפני כן התפרסם הספר הראשון שלי. הנרי, שלא פגשתי מאז ימינו בספרייה, התקשר ואמר שהוא רוצה להזמין אותי לארוחה. הוא היה נלהב מאוד, ואני די בטוח שבטלפון הוא אמר לי באנגלית "Let's have lunch !together". ומאחר שבזמן ההוא כולם סביבי התנהגו די מוזר בגלל ההצלחה הפתאומית שלי, זה לא נראה לי יוצא דופן כל כך.

הנרי ניגש מיד לעניין: הוא רוצה לקנות את זכויות ההסרטה לספר שלי. כששאלתי אותו באיזה סכום כסף מדובר, הוא לא ענה ובמקום זה התחיל שוב לספר לי על "האחים גדולדיג". רוב המפיקים שהוא הראה להם את התסריט דחו אותו בלי לנמק ואחר כך לא רצו אתו שום קשר. הם התחמקו ממנו בקבלות פנים, וכשפגש אותם ברחוב במקרה, הם בירכו אותו בקיצור נמרץ ונראו מבוהלים, כאילו מסוכן להיראות בחברתו. רק אחד מהם אמר לו משהו על התסריט, והציע שהנרי יעבוד על הכתיב שלו. כשהנרי שאל אותו ברצינות אם שגיאות כתיב הן סיבה מספקת להפוך אותו למצורע, האיש — הוא היה גרמני גבוה ואפור שֵׂער עם ציפורניים מטופחות וטיק עצבני — סקר אותו ממרומי מבטו ואמר שלא, אין לזה שום קשר לאורתוגרפיה. ואז משך בכתפיו וזרועו היטלטלה בעצמה כזאת שהנרי חשב שהוא תכף יחטיף לו.

אי־נעימות דומה התלוותה לפגישתו עם עורך אחד ב"רדיו בוואריה" בקומה העליונה של האולפן באַרנוּלְפשטראסה. הוא לא הציע להנרי שום דבר לשתות במשך שעה שלמה, ורק דיבר כל הזמן על אביו של הנרי, שגזל את כל התמונות בשביל אוסף האמנות המפורסם של הנס פראנק, המושל הכללי של פולין הכבושה. הוא ישמח לכתוב על זה משהו, אמר האיש מוותיקי 68' — שאמנם עדיין עישן מקטרת אבל עכשיו נעל נעלי מותג מבריקות — משהו שונה לגמרי ממה שהפילושמים ומקצועני ה"התמודדות עם העבר" משרבטים לנוחותם, אבל אחד כמו הנרי בוודאי יודע מה חושבים על האמת בגרמניה המערבית.

"תגיד לי, האיש הזה הוא נאצי?" אמר לי הנרי. "או שאני נאצי? אני לא מבין את זה. אתה נאצי?"

"ברור שלא."

"בדיוק. ובגלל זה הספר שלך מצליח. מה אתה עשית שאני לא עשיתי?"

השתתקנו והסתכלנו החוצה. באותו רגע עברה חשמלית, ונראה כאילו בכל רגע היא עומדת להתחכך בחלון הפינתי של בית הקפה, עד כדי כך הייתה המסילה קרובה לבניין. ובזמן שעקבנו במבטינו אחרי החשמלית, הבנתי לראשונה שבלי הנרי אולי בכלל לא היה עולה בדעתי לכתוב את הספר שלי. מבלי משים, הגשמתי את החלום שלו לכתוב אפוס גנגסטרים יהודי. האם עליי להתנצל בפניו עכשיו? למכור לו את הזכויות לסרט כפיצוי? או אולי לתת לו אותן במתנה?

"אבא שלי צדק," אמר הנרי.

"כן?" אמרתי, מעט בהיסח הדעת. "במה הוא צדק?"

"הוא אמר שהגויים תמיד רוצים לעשות אתנו רק את העסקים שלהם, אבל אנחנו לא אמורים לנסות לעשות אתם את העסקים שלנו."

"כן," אמרתי, "זה כנראה נכון."

"אתה יודע," אמר הנרי פתאום, "שאבא שלי יושב בכלא?"

נענעתי את ראשי מצד לצד באיחור של רגע.

"נו, בחייך," הוא אמר, "כולם יודעים."

"לא, באמת שלא."

"הוא קיבל שמונה שנים." הוא נתן בי מבט נוקב, ואז אמר קדורנית: "אתה חושב שגם אני אכנס לכלא?"

"למה שתיכנס לכלא?"

"עד עכשיו כמעט כולם במשפחה שלי היו בכלא."

"באמת?"

"כן..."

הוא הגיש לי את חפיסת הצ'סטרפילד שלו.

"לא, תודה," אמרתי, "הפסקתי."

שוב אותו מבט חודר. "קח," הוא אמר.

לקחתי סיגריה וחשבתי: אני רוצה ללכת, ומיד.

"לא," הוא אמר, "אני לא הולך לכלא. אני נשבע לך!"

"לא, ברור שלא."

"שנשתה עוד משהו?"

"עכשיו?"

"כן. עכשיו!"

על האוכל ועל שני בקבוקי היין שילמתי אני בסופו של דבר. הנרי השתכר מהר, הוא גמע את היין כמו לימונדה, וכשהגיע החשבון הוא לא מצא את הארנק שלו. הייתי צריך לרשום לו את מספר חשבון הבנק שלי ואת הסכום שהיה חייב לי, ואחרי שבוע הכסף היה בחשבון שלי.

נפרדנו מחוץ לקפה שוואבינג — כבר היה כמעט ערב — ואז קלטתי שבכלל לא דיברנו על עניין הזכויות לסרט. דיברנו על כל דבר שבעולם — על החובות של הנרי ועל התכנית שלו לצאת מהחובות בעזרת חידון תנ"ך לטלוויזיה החינוכית; על אֵריקָה, החברה ההולנדית שלו, שאִתה היו לו שני בנים וחיכוכים בלתי פוסקים בנוגע לגידולם; על החלום של הנרי לעזוב פעם הכול לשנה ולהיעלם לאיזה קיבוץ; ועוד על דודק, שכשהיה באלקטרז או בסינג־סינג או איפה שזה לא היה, פיתח רעיון של כלא בניהול פרטי, ועוד בזמן שישב בתאו כבר התחיל לחפש מימון בעזרת העורך דין שלו. על כל זה דיברנו, רק לא על הזכויות לסרט, וכשלחצנו ידיים בחוץ, היססתי לרגע, אבל שתקתי. גם הנרי שתק, ומאז לא העלה את הנושא.

6

עברו חודשיים, אולי שלושה, עד שפגשתי את הנרי בקליניקה של הרמן זיס. אחר כך הוא לא יצר קשר אפילו פעם אחת, וגם ל"טרשנייבסקי" הוא הפסיק לבוא. אבל הוא היה בסביבה, כי פה ושם שמעתי שמישהו ראה אותו איפשהו בעיר.

הסיבה שהנרי לא חזר ל"טרשנייבסקי" הייתה פשוטה: במשך שנים הוא ביקש שיוסיפו לו שם לחשבון, ובינתיים הצטבר החוב שלו ל־5,000 מארק בקירוב. זה היה סכום מטורף — ולא לגמרי מדויק. כי בכל פעם שהנרי הלך הביתה, הגיש לו אחד המלצרים פנקס שחור קטן, והנרי חתם בלי להסתכל. בשעה כזאת הוא לרוב היה מבולבל כל כך עד שהיה חותם גם על הצהרת הנכות של עצמו; פלא שלמחרת בבוקר הצליח להגיע לעבודה מגולח כמו שצריך וצלול.

כולם ידעו על החובות של הנרי ב"טרשנייבסקי", וכשנגמרו לנו הנושאים לשיחה, דיברנו עליו ועל הכסף שהוא היה חייב. אני חושב שרובנו הערכנו אותו על זה: גבר אמתי הוא מי שיש לו חובות — ולא בבנק או בחנות רהיטים, אלא בבר. כמה מאתנו גם דאגו לו, וכשהועלתה ההצעה לאסוף כסף בשבילו, כמעט לא היה מי שלא תרם. אני זוכר היטב איך צעדנו כולנו ערב אחד אל המטבח למסור לבעל הבר מעטפת אֵיי־5 עבה, ואיך הוא הושיט לנו אותה בחזרה כשראה מה יש בפנים. מה, אנחנו לא יודעים? הוא שאל אותנו מעט בזלזול, הנרי שילם את החוב שלו כבר לפני כמה שבועות. כולנו נענענו את ראשינו בתדהמה. ואז הוא הראה לנו גלויה ועליה תמונה של טירה לבנה גדולה. הגלויה הייתה מהנרי, והטירה הייתה מרפאת גמילה על שפת אגם קונסטנץ — לא מרפאת גמילה מהסוג שקופת חולים מכסה. "טוּטוֹ פֶּרפֵטוֹ!" — זה כל מה שהנרי כתב על הגלויה, וליד המילים צייר כוס יין ומחק אותה, ובצד היה גם שרבוט זימה קטן, שסימל בבירור את אונו המתחדש של הנרי.

רובנו שמחנו בשבילו וגם על כך שנוכל לשמור אצלנו את הכסף. אבל בכל זאת התביישנו קצת. איך זה שלא ידענו? למה אף אחד לא התקשר להנרי לשאול אותו מה שלומו? באותו ערב המשכנו לשבת יחד עוד זמן רב, אבל לא דיברנו הרבה, ואחר כך, כשהלכתי הביתה לבד בליל הקיץ הנעים, כמעט עלו בעיניי דמעות. הרבה זמן לא הייתי עצוב כל כך, והעצבות הזאת לא הייתה קשורה להנרי בכלל. פתאום החיים נראו לי חסרי טעם להחריד, ועם זאת יפים.

7

יום אחד פשוט תליתי את התמונה של הנרי על הקיר. זה היה בזמן הגמילה שלו, כשלא ידעתי איפה הוא נמצא וחשבתי שלא נתראה בקרוב. התמונה עמדה הרבה זמן על הכוננית הכחולה בסגנון באוהאוס שמול שולחן הכתיבה, אבל כעבור זמן־מה חשבתי שהמקום הזה לא עושה עמה חסד. אז לניסיון הורדתי את כרזת הסרט הצ'כי הישנה מהקיר, וברגע שהליברמן היה תלוי מעל הכוננית, היה לי ברור ששם מקומו.

קודם, כשהתמונה הייתה סתם שעונה על הקיר, התבוננתי בה רק לעתים רחוקות. עכשיו הייתי מוכרח להביט בה כל הזמן, וכדי שבכל זאת אספיק לעבוד, לרוב הרכנתי את הראש בכוונה, אפילו כשסתם הרהרתי או התבטלתי; כך, כל מבט שבכל זאת הרשיתי לעצמי היה מסעיר ויקר ערך עוד יותר. וכמו שמתאהבים באדם, כך נשביתי בקסמיה של התמונה. חשבתי עליה לפני השינה או כשנסעתי ברכבת התחתית, וציפיתי לראות אותה שוב. וגם התחלתי לספר עליה לכולם. תיארתי אותה למאזיניי כמיטב יכולתי, הסברתי להם עד כמה היא משפיעה לפעמים על מצב הרוח שלי, וכשגמרתי לדבר אמרתי שעדיף שאחרים לא ידעו שיש לי ליברמן, אז בבקשה לא לספר לאף אחד. ומאחר שסיפרתי על זה לכל מי שפגשתי, כעבור זמן קצר ידעו כולם.

אני יכול לתאר לעצמי שיש דברים מלהיבים יותר מלהכיר מישהו שיש ברשותו ציור של מקס ליברמן. למרות זאת מהר מאוד התחלתי להרגיש שבעיני האחרים הייתי עכשיו רק "ההוא עם הליברמן". התחושה הזאת הייתה מוגזמת לחלוטין, אבל היה בה משהו: נראָה שכולם פחות או יותר — חוץ ממני — ידעו מה ערכה של תמונה כזאת, וכשיום אחד הלכתי לבית המכירות הפומביות לֶמפֵּרץ שבבְּרינֶרשטראסה ושאלתי שם מה הערך של ציור שמן של מקס ליברמן משנות העשרים בגודל 80X50 סנטימטר, סוף־סוף ידעתי גם אני. זה העצים את שיגעון הרדיפה שלי, ומיד הפסקתי לספר לאנשים על התמונה.

במקום זה התעסקתי עכשיו בשאלה אם היא מקורית בכלל. התלבטתי מה עדיף. אם היא מזויפת, אולי הנרי לא ירצה אותה בחזרה; אם היא מקורית, ואם הנרי היה עובר איזו תאונה טרגית — שכמובן לא איחלתי לו ולא הייתה שום סיבה שתקרה — הייתי מרוויח מזה כמו בזכייה בלוטו. למעשה היה לי ברור כשמש: הנרי קיבל את התמונה — כמו את זו שמכר להרמן זיס — מאביו. ומאחר שלפני שפתח בתרמית הפיצויים הגדולה שלו, הביא אביו לעולם כמה אקספרסיוניסטים אלמונים לגמרי, נראה ששאלת המקוריות של הליברמן שלי כבר נענתה. מצד אחד. מצד אחר, אם חושבים על זה רגע, ייתכן שהאקספרסיוניסטים הגרמנים הנשכחים האלה אכן היו קיימים — וכך גם אותו אוסף רציני שדודק הלפרין ליקט לו לפני שנים.

שקלתי אם להתקשר להרמן זיס. אותו יכולתי לשאול אם הכול בסדר עם הציור של מאקֶה או של גרוֹס או מה שזה לא יהיה שהנרי הביא למרפאה שלו אז — ואם הוא היה אומר שכן, הייתי יודע שגם הליברמן שלי אמתי. או שלא. בסופו של דבר לא טלפנתי, והלכתי לספרייה הלאומית. שם הזמנתי בדלפק ההשאלה המהירה את כל מה שיש על ליברמן. שוב ישבתי לי שם יום שלם — לראשונה זה יותר מעשרים שנה — וזמן קצר לפני שאולם הקריאה נסגר, מצאתי את מה שחיפשתי, או כמעט; צילמתי מהר את העמוד החשוב ושמתי פעמי אל אַיְנמילֶרשטראסה.

8

באחת החצרות האחוריות באיינמילרשטראסה גר פרנץ, חבר קרוב מאוד של הנרי, שלפעמים גם אני ישבתי אתו ב"אַדרִייה". פעם פרנץ היה מצייר יומם וליל, אבל אחרי שהסתכסך עם כל בעלי הגלריות במינכן, הוא גידל ראסטות, עישן חמישה ג'וינטים ביום והעבודה היחידה שעשה הייתה בתוך הראש שלו. משהו שקשור במספרים ולוגריתמים — שהיה גאונות צרופה שמקדימה את זמנה, או ראשיתה של התנתקות אטית מהמציאות.

איש לא ידע ממה פרנץ חי. הוא כילה את הירושה של אמו, שהיה לה אטליז בשְׁטרָאוּבּינְג, ומהספרים המעטים שקנה מהסוחרים מחוץ לקפטריה בלוּדוויגשטראסה ואחר כך נפטר מהם במחיר קצת יותר גבוה בחנויות הספרים המשומשים בשֵלינגשטראסה גם לא עשה רווח גדול. להרבה אנשים נדמה שפרנץ נעשה רזה כל כך לאחרונה כי בקושי היה לו כסף לאוכל, ושגם הראסטות הן לא מסיבות רוחניות אלא כדי לחסוך לעצמו ביקור במספרה. גם אם זה לא היה נכון, הוא באמת נראה כמו מישהו שהולך ומתרושש, חיוור וחולני ולבוש תמיד באותם הבגדים.

כשפרנץ פתח לי את הדלת, תהיתי לרגע אם זה באמת הוא. הוא הסתפר והיה לבוש בג'ינס חדשים ובחולצה של ראלף לורן שנראתה מגוהצת כל כך, כאילו הרגע הוציא אותה מהאריזה; והוא חייך אחרי כל משפט שני שאמר כמו שלא ראיתי אותו מחייך כבר שנים. הייתי מופתע כל כך שבכלל לא שאלתי מה שלומו, אלא מיד אמרתי שהוא צריך לבוא אתי, שיש לי בעיה. האם ייתכן, הוספתי במהירות, שצייר עשה שתי גרסאות זהות כמעט של אותה התמונה? ואם לא, האם אפשר לומר בוודאות שאחת מהן היא זיוף? זה תלוי, הוא אמר בחיוך, צריך לראות, אבל הוא לא יכול לבוא עכשיו, הוא מחכה לאחד מבעלי הגלריות שלו. ושוב חייך. אחד מבעלי הגלריות שלו? חשבתי בהשתאות, אבל שתקתי, ובמקום זה הושטתי לו את ההעתק שצילמתי בספרייה ומלמלתי: "זאת התמונה שאני מדבר עליה. אתה מזהה שם משהו?"

"לא, מצטער," הוא השיב קצרוֹת ופתאום הפסיק לחייך. "חוץ מזה, צריך להשוות. וצריך לראות את המקור."

"אז תוכל לבוא אליי מחר?" שאלתי, "מוקדם בבוקר, כן?"

"אני אשתדל," אמר ודחף אותי אל הדלת.

בבוקר המחרת חיכיתי לשווא. כעבור זמן־מה התחלתי להשוות בעצמי את התמונה מהמונוגרפיה על ליברמן עם זו שלי. שמה היה "ילד בחליפת מלחים", וזה בדיוק מה שנכתב במכחול באותיות דפוס גדולות על הצד האחורי של הבד בתמונה שלי. החתימות בצד ימין למטה היו דומות כשתי טיפות מים; המידות — את זה יכולתי לבדוק בקלות — אמנם לא היו זהות לגמרי, אבל לי נראה שזה דווקא סימן טוב.

הנחתי את סרגל המדידה על השולחן, נשענתי אחורנית, עצמתי עין אחת והחזקתי את ההעתק ליד התמונה שעל הקיר — ואז הבנתי הכול: כמובן, בעל הגלריה החדש של פרנץ היה הנרי, ולתמונות שפרנץ צייר בשבילו היה ערך גבוה הרבה יותר משאי־פעם יהיה לציורים שלו־עצמו. לדודק המנוח לא היה שום קשר לזה.

9

אף שלא היו בני אותו גיל, הבנים של הנרי נראו כמעט כמו תאומים: בלונדים עם עור לבן כקמח ופנים נבוכים, אטומים בצורה משונה. הם נראו לי לא יהודים לחלוטין, והדבר בוודאי היה קשור לעובדה שאמם הלכה אתם לכנסייה בימי ראשון ושלפני האוכל הם תמיד היו צריכים להחזיק ידיים ולדקלם תפילת הודיה.

אמנם הנרי לא נאלץ ללכת לכנסייה, אבל מהתפילה הוא לא הצליח להתחמק. זה לא מצא חן בעיניו, כמובן, אבל מה כבר אפשר לעשות? להתחיל להדליק נרות שבת? לחגוג את החגים וכל שנה בפסח לנסוע לישראל עם אריקה והילדים? הוא לא ידע שום ברכה, לא דיבר עברית ומעולם לא היה בישראל. החינוך היהודי שלו, אם בכלל היה לו חינוך כזה, אבד לו לתמיד בישיבה באנגלייה. הוא בעיקר היה מאלה שכאשר שמעו שמות של זוכי פרס נובל או כוכבי קולנוע היו תוהים בקול רם אם הם נשמעים יהודיים. נכון, בשבתות היה יכול לקרוא קצת עם הילדים — במקום מהתורה קטע מהתסריט שלו. אבל אני מתאר לעצמי שגם הוא לא חשב שהקריאה ב"האחים גדולדיג" תציג להם פן מרכזי ביהדות.

ואולי זאת הסיבה שיום אחד אזר הנרי אומץ ולקח את טום ויוּליאן לבית הכנסת, ואפילו אריקה הצטרפה. זה היה יכול להיחשב סימן לסובלנות מצדה — אבל סביר להניח שהיא פשוט רצתה לפקח עליהם. היא ישבה בעזרת נשים בשורה הראשונה, כרכה לראשה מטפחת לבנה ובוהקת מדי ונישאה מעל שאר הנשים.

זה היה בראש השנה, והנרי ואני לא התראינו כבר חצי שנה. שמחתי לראות אותו שם, וגם הוא שמח לפגוש אותי. בהתחלה הילדים ישבו בשקט לידנו, ורק מפעם לפעם סובבו את הראש ימינה ושמאלה בתמיהה. כשהם ראו שהילדים האחרים נכנסים ויוצאים בלי הפוגות או משחקים ליד החזן, הם שאלו את הנרי אם גם להם מותר ללכת לשחק. הוא הנהן כמו שרק בניהם של סנדקים מפילי אימה יכולים להנהן, ואחרי שיצאו, חייך חיוך מהורהר ואמר: "יהיה בסדר, אתה עוד תראה."

הבנתי מיד למה הוא מתכוון: הוא לא האב היהודי היחיד לילדים לא יהודים שקיווה שיום אחד הם יתחילו לשאול את השאלות הנכונות בעצמם, וכמו רוב רובם של הטיפוסים האומללים האלה, הוא הוליך את עצמו שולל.

"ברור," אמרתי, וניסיתי להנהן בדיוק כמו שהוא הנהן לפני רגע. "ומה נשמע חוץ מזה?"

"טוב. טוב מאוד. הכול בֵּנֶה," הוא אמר.

"או־קיי," אמרתי.

"כן, המצב בהחלט יכול להיות גרוע יותר."

נראה שהגמילה היטיבה עם הנרי. הידיים שלו כבר לא רעדו, שוב עמד בעיניו המבט הנחוש, שלא פעם היה קר להפתיע, ואפילו שני הקמטים הארוכים נעלמו מפניו.

"זה אסון," הוא אמר לפתע בקול רם מדי, ושני הזקנים בשורה שלפנינו הסתובבו אלינו בכעס. אחד מהם דפק באגרופו על הדרגש שלנו בנזיפה, ואז בחן את הנרי בעיניו שנייה אחת יותר מדי. הוא לחש משהו לחברו, וגם הוא הסתובב אל הנרי לרגע.

"מה קרה?" אמרתי.

אבל הנרי כבר לא הקשיב לי. הוא בהה בעורפים השזופים ודלילי השֵׂער של צמד הזקנים, ובבת אחת התחיל לרעוד — מזעם, ללא ספק. ואז הוא תפס לי במרפק ולחץ חזק כל כך עד שהמרפק כאב. "אני בחיים לא חוזר לכאן!" הוא אמר. "בחיים לא."

"עזוב, זה שום דבר," אמרתי, "גם הם מדברים כל הזמן."

"לא," הוא אמר, "זה לא זה. זה בגלל אבא שלי. מה אני אשם שהוא האבא שלי?!"

באותו רגע כולם קמו והתחילו להתפלל בקול רם. גם אנחנו קמנו והבטנו קדימה בדממה. שני זקנים אחרים, שנראו בדיוק כמו צמד הזקנים שלנו, עזרו לרב להוציא את ספר התורה מארון הקודש; הם נשאו אותו דרך השורות בצעדים מתנודדים וסגרו אותו בחזרה בארון.

התיישבנו.

"אז איזה אסון קרה?" אמרתי.

"הוא שוב צץ."

"מי?"

"אבא שלי."

"אבא שלך?"

"כן. המשיגענע —"

פתאום שמענו בכי חזק של ילד. מיד הסתובבנו אחורנית, כמו כולם, וראינו את טום, הבן הבכור של הנרי, בא בריצה ודמעות בעיניו. הוא השליך את עצמו אל זרועותיו של הנרי, והנרי הרים את הילד הגבוה והשמן בקלילות, כאילו היה עשוי מנייר. טום כבש את פניו בכתפו של הנרי וגמגם שוב ושוב מילים שלא הצלחתי להבין.

"כן, ילד גדול שלי... כן, בטח, כן," אמר הנרי וליטף את ראשו, ובה בעת ליטף את יוליאן, שגם הוא חזר בינתיים. אמנם הוא לא בכה, אך פני השייגעץ שלו היו אדומים מהתרגשות.

"מה קרה?" אמרתי.

"היהודים הקטנים האלה, פשוט חיות רעות," סינן הנרי לעברי, "ממש כמו ההורים שלהם." ואז צעד החוצה וטום בידיו. יוליאן נאלץ לרוץ כדי להשיג אותו. כשכבר כמעט היה בחוץ, הביט למעלה אל עזרת הנשים, וכשיצר קשר עין עם אריקה, הנהן לה באותו הנהון תמציתי וגברי. גם היא הנהנה, אבל זה היה הנהון אחר, שפירושו: "אמרתי לך." היא הסירה את המטפחת בעודה באולם ויצאה גם היא.

10

למחרת, בשמונה וחצי בבוקר, שמעתי צלצול בדלת. זה היה הנרי. הוא מעולם לא ביקר אותי בשעה מוקדמת כל כך, ובדרך כלל התקשר קודם. לפי המראה המבולבל שלו ידעתי שהוא ירצה לדבר על אבא שלו, ושאני אצטרך לעשן אתו הרבה סיגריות צ'סטרפילד. שקלתי לרגע אם כדאי שנתיישב במטבח או בסלון, וכשאמרתי "בוא נלך לסלון!" התחרטתי על זה מיד. אבל הנרי אפילו לא העיף מבט בליברמן שלו, שעכשיו — בין שהיה אמתי ובין שהיה מזויף — היה תלוי מעל לספה, ומיד התחיל לספר.

מה קרה? צלם גרמני, שלפני שנים צילם עם הנרי את הפיילוט לשעשועון התנ"ך וכעת עבד בניו יורק, שלח להנרי כתבה מהניו יורק פּוֹסט, שכותרתה "נוכל השואה משאיר עקבות מסתוריות". הכתבה עסקה בדודק, אביו של הנרי, שללא ספק היה בחיים ורק זייף את פטירתו. מי שגילה את הפרשה היה אחד סאלי "שטיק" טַנקֶר, בן 82, ששמו העיד עליו שהוא מומחה בלעשות צרות לכל מיני אנשים. אלא שלדעתו של סאלי, אבא של הנרי הוא שעשה לו צרות כשהגיש בקשה לכספי פיצויים בשמו ובשם מאות ניצולים אחרים, אבל לא העביר להם את הכספים. סאלי גם היה מי שהגיש תלונה על דודק לפני חמש עשרה שנה והביא לכליאתו. אבל הוא לא הסתפק בזה: הוא רצה לקבל סוף־סוף את כספו, ולפי פסק הדין, דודק היה מחויב להחזיר את מה שלקח. אולם מאז השתחרר מהכלא, הוא לא העביר לאיש ממייפי כוחו לשעבר ולו דולר אחד. "ואז", כך ציטט הניו יורק פּוֹסט את סאלי "שטיק" טנקר, "ואז הבן זונה גם החליט למות". באורח פלא, כעבור כמה חודשים מַניה גְרַייפְוואלד, בת 87, מכרה ותיקה של סאלי שנמנתה אף היא עם חוג קרבנותיו של דודק, ראתה אותו יוצא מסניף בנק בקווינס. היא חסמה לו את הדרך — דמיינתי לי איך היא תוקעת את אחד הקביים שלה בחזהו — וצווחה: "איפה הכסף שגנבת ממני?" אבל הוא רק החווה בידו בזלזול ואמר: "את, רק כסף יש לך בראש!"

מהיום ההוא העמיק סאלי בחיפושיו אחר דודק באותה עיקשות שבזכותה שרד במחנות הריכוז בפולין. הוא גילה כמה דברים: שמספר הזהות בתעודת הפטירה של דודק שייך לאישה בשם אַבּיגֵייל הלפרין, בת 78, שיומיים לפני מותו האמור של דודק מתה גם היא מדלקת ריאות בבית החולים "מאונט סיני". שהגיל והמקצוע של דודק שנרשמו בתעודת הפטירה היו שגויים; שבמקום המטר וחצי הננסיים שלו, צוין שם גובה של מטר ושמונים סנטימטרים; ושבעמודה "סימני היכר מיוחדים" לא נכתב שעל אמת זרועו השמאלית מקועקע המספר 132230. מלבד זה היה גם איזה סיפור עם דמי רווחה שהופרשו בשמו האמתי, ושמישהו פדה חודשים אחרי מותו. כך שלשופט במדינת ניו יורק לא נותר אלא לקבוע שדודק חי וקיים. סאלי "שטיק" טנקר אכן הצליח לגרור את אויבו הוותיק החוצה מהקבר כדי שיוכל להמשיך להילחם בו. לשאלת הניו יורק פּוֹסט מדוע אינו מרפה מדודק, השיב סאלי: "הוא גנב את הכסף שלי. מה, אני עוד צריך לתת לו מתנות?"

11

אין לי מושג למה הנרי בא עם הסיפור הזה דווקא אליי. אולי כי חשב שאני יודע להקשיב? כי לא היה לו מישהו אחר לבכות אצלו? או שהוא רצה שיום אחד אכתוב על אבא שלו ואנציח את זכרו, כי עם "האחים גדולדיג" זה כבר לא יקרה?

הנרי תמיד סמך עליי הרבה יותר משאני סמכתי עליו, ובעבר הרגשתי שזה כמעט מאיים. עכשיו חשבתי שהוא סתם אגואיסט. ובאמת בכל פעם הוא היה מתחיל עם הסיפורים שלו בלי לטרוח אפילו לומר כמה משפטי נימוס, ולו רק לשם ההצגה. לא הצלחתי להיזכר אם הוא אי־פעם שאל אותי מה שלומי.

"מה שלומך בעצם?" הוא אמר.

"בסדר," אמרתי, מופתע. "אני חושב להתחתן שוב."

הנרי חייך, וגם אני חייכתי.

"האישה האחרונה שלך הייתה חתיכת פּוּטָנָה," הוא סינן בין שיניו כאילו אנחנו בסרט. "מה, לא?"

"אפשר לומר."

"אבל לא חייבים לומר?"

"כן. חייבים..."

שוב חייכנו, אבל החיוך שלי לא היה אמתי במיוחד.

"אבא שלך יצר אתך קשר?" שאלתי בכובד ראש. "זאת אומרת, אחרי שהוא קם לתחייה?"

הנרי נענע את ראשו לשלילה, ומיד האמנתי לו.

"והוא עוד ייצור אתך קשר, אתה חושב?"

"רק אם הוא יצטרך כסף."

"רק אם הוא יצטרך כסף?" חזרתי, כי לא ידעתי מה אני אמור לענות לו. הנרי נשא את עיניו ונעץ אותן בליברמן, שהיה תלוי בדיוק מעליי. נדמָה לי שהעיניים שלו נעשו לחות פתאום, אבל אני לא יכול להישבע בזה. הוא בהה בתמונה במשך שניות ארוכות, וכשהשתיקה נעשתה מביכה מדי, אמרתי משהו דבילי כמו "ואיך הולך חוץ מזה?" או "העסקים לא משהו כרגע, מה?" אני כבר לא זוכר מה בדיוק, אני רק זוכר שזו הייתה דרכי להסוות את עצבנותי לנוכח העובדה שהרומן שלי עם הליברמן ללא ספק הגיע לסיומו. הנרי בא גם כי הוא רצה לדבר — אבל בעיקר כדי לקחת את התמונה בחזרה. ייתכן שהוא משקר, ובעצם אביו המשוגע נושף בעורפו זה זמן רב, או שהוא צריך כסף בשביל החֶברה שלו, שתמיד הייתה בפשיטת רגל. כך או כך, בסופו של דבר הוא היה חייב למצוא לתמונה קונה בעל ממון שלא ישאל את השאלות הלא נכונות, והקונה הזה לא הייתי אני.

"איזה ילד יפה," אמר הנרי ומבטו עדיין מופנה אל התמונה, "נכון?"

הסתובבתי והסתכלתי למעלה. "כן," אמרתי, "באמת ילד יפה."

"וכל כך חזק."

"כן."

"אתה חושב שהוא באמת נראָה ככה? אני בטוח שכן."

"כן, מן הסתם."

"בן כמה הוא עכשיו... 95, 98... אולי הוא עדיין בחיים, מה אתה אומר?"

"כן. אולי."

"אבל אולי הוא מת מזמן. אולי הוא חטף כדור בראש מהרוסים באוקראינה, או טבע בים הבלטי כשהלך לשחות."

"אתה חושב שהוא גרמני?" אמרתי.

"בטח," אמר הנרי. "אבל אני בכל זאת אוהב אותו. שנעשן?"

"כן, נעשן."

12

הנרי לא לקח את התמונה באותו יום. כל הבוקר ישבנו אצלי בסלון, שתינו קפה ועישנו, ובשלב מסוים הוא סיפר לי שפעם הילד בחליפת המלחים היה תלוי אצלם בהוֹלביינשטראסה, גם כן מעל לספה. בדירה, הוא אמר, היו הרבה תמונות יפות, אבל התמונה הזאת הייתה התמונה האהובה עליו. לפעמים, כשהיה לבד בבית אחר הצהריים, היה מכבה את הטלוויזיה ומתבונן בתמונה במשך שעות כאילו זו תכנית מעניינת במיוחד. כשההורים שלו התגרשו, דודק נעלם לאמריקה בן־לילה ולקח אתו את כל התמונות; רק את הילד בחליפת המלחים הוא השאיר להנרי, ואת שאר האוסף הנרי ראה שוב רק בהקראת הצוואה לפני שנתיים בניו יורק.

בזמן שהנרי דיבר תהיתי אם הוא אומר את האמת או לא, ואם הילד בחליפת המלחים אכן צויר בידי מקס ליברמן ולא בידי פרנץ. היו עוד פעם או פעמיים שהייתה לי הרגשה שהוא עומד לבכות, אבל אולי זה מה שהייתי אמור לחשוב. ככל שהארכנו לשבת, כן צלל עמוק יותר אל העבר. הוא סיפר על ערבי הברידג' אצלם בבית ועל מכוניות הפאר האמריקניות העצומות, המגוחכות והיפהפיות של דודק. בקיץ היו דודק והוא הולכים בימי ראשון לברכת פּרינְצרֵגֶנטֶן — זיכרון שהיה אהוב עליו במיוחד. הם לקחו אתם סל ובו כריכים, קולה ואובלטים, דודק הביא אחד מספרי המתח שלו, ולהנרי קנה בכל פעם חוברת קומיקס חדשה בקיוסק שבטְרוֹגֶרשטראסה.

בדרך כלל לא היה לשניהם חשק לשחות, ואת רוב הזמן הם בילו בצל על המדשאה. דודק נרדם על ספר המתח שלו כעבור חמש דקות, והנרי הסתתר מאחורי החוברת שלו והתבונן בנערות ובנשים מחליפות בגדים. לרוב היה לו מזל, ולאחת מהן החליקה המגבת לרגע או שהיא פישקה את רגליה ברישול לשנייה. אבל פעם אחת מזלו בגד בו: הוא בהה בגלוי מדי, ולפתע צץ בעלה של הבלונדינית הצעירה והשמנה שנאבקה כבר כמה דקות בבגד הים שלה, נעמד מולו וקילל אותו. דודק התעורר ומיד תפס מה קורה. הוא החטיף להנרי מכה קטנה בראש ואמר לו במבטא היידישאי שלו: "נו, תגיד סליחה לאדון ולגברת!" הגרמני נסוג, ואז — כשפנה ללכת — סינן בקול רם: "מי נתן להם להישאר כאן!" כעבור שנייה הוא כבר קיבל בעיטה בברך, נפל ארצה, ודודק "אושוויץ" הלפרין, שגובהו היה כמחצית משלו, זינק על עורפו כמו חיה קטנה, פראית ומטורפת. הוא הכה באגרופיו על ראשו ועל פניו, וכשגמר להכות אותו, היה פלג גופו העליון של יריבו שטוף דם. אחר כך הגיעה המשטרה, והנרי נאלץ לחזור הביתה לבדו, בלי אבא שלו.

לא היה לי ספק שהסצנה הזאת הופיעה בתסריט של הנרי, וסביר להניח שהיא הייתה הסצנה המרכזית. ייתכן שבלעדיה הנרי לא היה הוגה בכלל את הרעיון לסרט. לא היה לו קל לספר לי על כל זה, וכשהוא קם, ראיתי עד כמה הוא תשוש. טיפות זיעה נצצו על עורפו, והוא התנודד קלות אף על פי שלא שתה שום דבר. ובדיוק כמו שפעם תמיד היה יוצא מ"טרשנייבסקי" בצעדים מתנודדים בלי לומר שלום, כך יצא מהסלון שלי בלי מילת פרדה. הייתי מופתע מכדי לקום וללכת אחריו. נשארתי לשבת ובהיתי בכורסה הריקה שלפני רגע עדיין ישב בה. אבל אז הוא שב והופיע בדלת, רגיל לגמרי ורגוע, ואמר: "אני רוצה שהתמונה תישאר אצלך. לא משנה מה יקרה. או־קיי?"

הנהנתי כמו שלמדתי ממנו, וגם הוא הנהן, ונעלם.

13

עברו שנתיים. הרבה דברים קרו בזמן הזה. נישאתי שנית וגרתי עכשיו בפרנקפורט. דודק, שנמאס לו לשחק בתפקיד גופה בגלל כמה מאות אלפי דולרים, החזיר את החובות שלו לסאלי "שטיק" טנקר ולשאר הזקנים היהודים הזועמים וחזר למינכן לעתים מזומנות. הוא ואימא של הנרי התפייסו, וחוץ מזה הנרי ישב בכלא עכשיו, ומישהו צריך היה לטפל באריקה ובילדים.

אין לי מושג איך דודק השיג את הכסף שהחזיר ללקוחותיו לשעבר. אולי היה לו עוד חשבון בשווייץ. בעצם קרוב לוודאי שהיה לו, כי אם קיווה אי־פעם שיוכל לדרוש מהנרי את אוסף האמנות המפוקפק שלו בחזרה כדי למכור אותו, טעה טעות מרה. מהתמונות שהיו תלויות פעם בהולביינשטראסה לא נשאר דבר. הנרי פיזר את כולן בין אנשים ואת עיקר הרווח השקיע ב"האחים גדולדיג".

ולמרות זאת לא הופק ולו מטר אחד של סרט. הנרי הספיק להעביר את התסריט לשכתוב לאי־אלו תסריטאים גרמנים, שאת רובם הכיר ב"טרשנייבסקי" בשלוש וחצי לפנות בוקר. הוא קיווה שאצלם היהודים לא יצטיירו רע כל כך כמו אצלו. אבל מה לו ולתסריטים שבהם עבריינים יהודים מדברים על שיילוק ועל "היהודי זיס", או שאחרי כל ירייה שירו הם מקיאים את נשמתם דקות ארוכות מרוב נקיפות מצפון? אחד הכותבים הציע לשנות את שמם של האחים גדולדיג לפַרהאגֶן, וששבט כהן כולו יחליט להתנצר. בתור ניסיון, הנרי הגיש את התסריט הזה, שבעיניו היה נורא במיוחד, לקרן הבווארית לקולנוע, אבל אפילו זה לא עבד. את הדחייה שקיבל נימקה הוועדה במשפט אחד, סבוך להפליא: "אף על פי שהניסיון לחלץ את הנושא מהטאבו המפוקפק ראוי לכל שבח, דומה שכרגע עוד מוקדם — אמנם לא מאוד אבל בכל זאת מוקדם מדי — לעסוק בכך."

בסופו של דבר החליט הנרי לחזור אל התסריט הישן ולממן את הסרט בעצמו. לא היה קשה לנחש איך הוא מתכוון לגייס את הכסף. באותו זמן כבר הייתי בפרנקפורט, אבל שמעתי שבמשך זמן־מה היה צץ כמעט בכל ערב ב"טרשנייבסקי" ובידו רישום אחר של בֵּקמן או נוֹלדֶה. כנראה באותו זמן ממש התפרצה במינכן קדחת אספנות, וכולם היו חייבים להשיג משהו מהמקור המשתלם והבלתי נדלה של הנרי, וכולם גם האמינו למה שהנרי סיפר: שאביו קיבל את התמונות הנהדרות האלה זמן קצר אחרי המלחמה מיהודי זקן וחולה, ושזה ביקש בתמורה שישיג לו מסמכים לאמריקה ויארגן את המעבר שלו לשם — ושעכשיו הנרי צריך להיפטר מהתמונות בזריזות כי הוא רוצה להגשים סוף־סוף את שאיפת חייו. כשהנרי הביא רישום עירום קטן ומוצלח במיוחד של אוסקר קוקושקה, רבו עליו הרמן זיס ועורך דין גרמני אחד בעקשנות כזאת, עד שהחליטו לחלוק בעלות ולתלות את התמונה לסירוגין חודש אצל זה וחודש אצל זה.

עד מהרה הצליח הנרי לאסוף את הכסף בשביל "האחים גדולדיג", או לפחות מספיק כדי לשרוד בעשרים ימי הצילום הראשונים; אחר כך כבר ימצא פתרון. היו לו צוות ושחקנים, והוא עצמו היה אמור לביים. אבל אז, ביום הצילום הראשון בבוואריה, שניות אחדות לפני שעמד לצעוק "אקשן!" בפעם הראשונה, ניגשו אליו שני שוטרים גרמנים מאחור. הם שאלו אותו בשקט אם הוא הנרי הלפרין שנולד ב־23 בדצמבר 1948 בפוֹהרֶנוואלד שבמחוז ווֹלפְראטסהאוּזֶן, ואחרי שהנהן בתדהמה, לקחו אותו אתם. כתב האישום נגדו, שהוקרא שלושה חודשים אחר כך בבית המשפט המחוזי של מינכן בנימְפֶנבּוּרגֶרשטראסה, היה בגין מרמה וסחר ביצירות אמנות מזויפות. הוא נשפט לשנתיים וארבעה חודשים.

14

את כל זה ידעתי מהמכתב שלו, מכתב ארוך, שכאשר מצאתי אותו בתיבת הדואר שלי נתקפתי בהלה. איש התחזוקה היווני מהבניין הקודם שלי במינכן מחק מחזית המעטפה את הכתובת הישנה בטוש שחור עבה וכתב את החדשה בכתב יד מגושם; על הצד האחורי היה רשום המוען: מתקן הכליאה פְרַייזינג. המעטפה העבה הזאת הריחה מצרות. כעבור כמה ימים, כשפתחתי אותה, ראיתי ממי נשלחה וחשבתי בהקלה שאלה לא הצרות שלי.

וכך מסתיים המכתב של הנרי:

"דמיינתי לעצמי שהחיים כאן יהיו אחרת. גרועים יותר אבל לא כל כך אצובים. כולם כאן כל כך אצובים, וגם אני. אני אצוב כי אני בלי הילדים ובלי אריקה ותמיד צריך להסתדר לבד. החבר'ה פה אומרים שלעשות את זה מאה פעם לבד זה כמו פעם אחת עם אישה, אבל אני אומר לך: גם לא אלף פעם. כל החכמות האלה של הכלא זה niente, תאמין לי. איך אבא שלי לא אמר לי את זה? אגב, הוא ביקר אותי כאן רק פעמיים. הוא יודע שזאת אשמתו, והוא מצטער. קיבלתי את ההתנצלות שלו, מה אני יכול לעשות, זה אבא שלי. אבל עדיין, הוא לא היה צריך לספר לי כל מיני באבע־מייסעס. הוא תמיד היה אומר, כן, בני, בזמן המלחמה הכול היה קבור בשני ארגזים בְמרתף בפְּרינצרֵגֶנטֶנשטראסה. כן, בני, אחרי המלחמה הבניין כאילו נמחק מעל פני האדמה, אבל הארגזים עדיין היו שם. כן, בני, אני ובֵּרנזַייטֶל הזקן חפרנו והוצאנו אותם החוצה במו ידינו, ואני בכלל לא רציתי אותם, אבל הוא אמר ששימחתי אותו כל כך עם הוויזה לארצות הברית ושזה המעט שהוא יכול וכולי. שיספר את זה לסבתא! ואני האמנתי לו! אני מצטער ששיקרתי לכולכם, במיוחד לך. אני יודע שאהבת את הילד בחליפת המלחים לא פחות ממני, אבל אני כבר לא יכול לאהוב אותו ואני לא רוצה אותו בחזרה. אתה יכול להשאיר אותו אצלך אם אתה רוצה. או שתזרוק אותו לזבל, ואז — MANI PULITE! בידיים נקיות, אתה מבין? כשאצא מכאן הידיים שלי יהיו נקיות לתמיד. אני לא אשתה, אני אבלה יותר זמן עם הילדים ואשכח מהסרט המחורבן הזה. יש לי רעיון חדש לסרט, טוב יותר, וכבר התחלתי לכתוב את התסריט. אני בטוח אקבל עליו כסף מיד והוא גם יכול להצליח מאוד בקופות. בעזרת השם! אני לא יכול לגלות עליו הרבה במכתב, אבל זה סיפור שמתרחש בכלא. אני רוצה לבקש מימון ישירות ממשרד הפנים. הם לא יוכלו להרשות לעצמם להגיד לא, אני אספר לך פעם למה. לא נשאר לי הרבה פה, רק עוד 11 חודש, ואז ניפגש ואני אספר לך הכול. ומה שלומך? הספקת לכתוב עוד רב־מכר? שלך, הנרי."

ליד החתימה שלו צייר הנרי יונה גדולה ומחייכת שבכנף האחת מכוונת אקדח למצחה ובכנף האחרת מכסה את עיניה.

15

לא ראיתי את הנרי מאז. הוא אמור להיות מחוץ לכלא כבר מזמן, ואני מקווה שהוא בסדר. אני גר בפרנקפורט כבר שש שנים, וכשאני נזכר בתקופה שלי במינכן, הנרי הוא הדבר הראשון שאני חושב עליו, אין לי מושג למה. הנרי ואני מעולם לא היינו ממש חברים, ואף פעם לא התייחסתי אליו ברצינות כמו שהוא רצה. אולי זו הסיבה שאני חושב עליו לעתים קרובות כל כך. ואולי לעולם לא אפסיק להתבייש על שגנבתי ממנו. לא את התמונה — אלא את "האחים גדולדיג". הרי כל אחד מהספרים שכתבתי עד כה הוא מעין "האחים גדולדיג", ואם אומר שאני לא יודע את זה, זה יהיה שקר.

ככל שהזמן עובר, אפילו שאני כבר לא חי במינכן, אני יודע שעוד אחזור לשם. אני יודע שזאת כבר לא אותה העיר, אבל לא אכפת לי. עכשיו גם "טרשנייבסקי" כבר לא קיים. מתישהו הלקוחות הוותיקים הפסיקו לבוא, ולקוחות חדשים לא באו או שאחרי ערב או שניים הם עברו לאוֹדֵאוֹן. וכששוב עלו מחירי השכירות בשוואבינג, ה"טרשנייבסקי" נסגר.

לעולם לא אשכח ערב אחד, מתישהו באוגוסט, העיר הייתה חצי ריקה וגם ה"טרשנייבסקי", וכולנו ישבנו בשולחנות שבחוץ, בבּארֶרשטראסה. מרוב שיעמום שיחקנו משחק ילדותי שהיה צריך למדוד בו את מרווח הזמן בין שתי מוניות חולפות או משהו כזה, ומי שמנצח מזמין סיבוב בירה על חשבונו. כך זה נמשך שעות. כולם היו שם, או כמעט כולם, וכשנמאס לנו הפסקנו את המשחק ובהינו בדממה בשמי הלילה האפלים. פתאום הופיע אור קטן ובהיר מעל הצללית השחורה של מוזאון הפּינָקוֹטֶק הישן, ומיד אחר כך עלו מאות ואלפי אורות לבנים, כחולים וירוקים. אף אחד מאתנו לא ראה משהו כזה מעולם. היו כמה שפתחו את הפה מרוב תדהמה וקראו "אוֹ!" ו"אָה!", ופרנץ טיפס על הכיסא וסוכך בידו על עיניו כאילו הוא מביט בשמש העולה. כעבור רגע כולם עשו כמוהו, וככה עמדנו שם על הכיסאות, דוממים וקפואים, כמו פסלי האבן במוזאון הגְליפְּתוֹטֶק. באמצע כל ההתרגשות שמענו פתאום את קולו הרם, הגס והשתוי של הנרי: "איזה חרא של עיר מחורבנת!" הוא קילל. "אין יותר יפה מזה, מה?" ואז הוא הלך משם בצעד מתנודד, חצה באדום את טֵרֶזיֶנשטראסה, וכשנעלם באפלה מאחורי תחנת החשמלית, נפסקו גם הברקים המשונים מעלינו. "קָרַמְבָּה!" שמענו אותו קורא מרחוק בפעם האחרונה, ואז חזר השקט אל הלילה בבּארֶרשטראסה.

16

לפעמים אני יושב עם אשתי מול הליברמן המזויף שלנו, ואנחנו מביטים בו בדממה. מאז שאני יודע שהוא לא אמתי, אני כבר לא אוהב אותו כל כך, אז נתתי אותו לאשתי. לה לא אכפת שהוא לא מקורי. היא תלתה אותו בחדר שלה מעל לספה הקטנה שליד שולחן הכתיבה, ונראה שטוב לו שם.

אני לא יודע מה אשתי רואה כשהיא מתבוננת בתמונה. אני כבר מזמן לא רואה את הילד בחליפת המלחים. אני לא רואה את עיניו הבהירות והחודרות, את החיוך שלו, חיוך מאיים כל כך שמיד רוצים ללמוד לחייך כמוהו. אני רואה את דודק ואת סאלי "שטיק" טנקר, אני רואה את אריקה ואת הילדים — ואני רואה אותי ואת הנרי כשישבנו אצלי אז, אחרי שהביא לי את התמונה. הוא התיישב אז על הספה בסלון, הדליק סיגריה ואמר: "כל מה שאני צריך זה קצת מזל." ואז הוא חייך את אותו חיוך קר, כמו הילד בחליפת המלחים.