הז'אנרים
כל הז'אנרים

דרג ספר זה מתוך 5
0 דירוגים
0
ממוצע
1
0
2
0
3
0
4
0
5
0
0
גם ב - Kindle
בעוד לילה
38 

בעוד לילה


דרג ספר זה מתוך 5
0 דירוגים
0
ממוצע
1
0
2
0
3
0
4
0
5
0
0
38 
38 
גודל (עמ'): 174
מו"ל: ידיעות ספרים

תקציר

ליל כסלו סחוּף רוחות וגשם מטלטל בניין ירושלמי אחד משלוותו: בלילה הזה יצֵאו כל דיירי הבניין למסע של גילוי וכיסוי שאל קִצו יגיעו שונים משהיו. סיפוריהן של הדמויות שלובים ומשתקפים זה בזה כפנים שונות של אותו הסיפור.

בקומה הראשונה גר ר' יודה, אלמן מבוגר. חפציו כבר ארוזים ובקרוב הוא עומד לעבור לדיור מוגן. להפתעתו הוא מגלה כי איבד את מפתח ביתו ונאלץ לבלות את הלילה ברחובות העיר, מלווה בחבורה של טיפוסים משונים שנאספו סביבו. בקומה שמעליו גר אורי הצעיר. כותב וקודח וחולם, מבקש לפצח את סוד המילה הנכונה, ובינתיים מתפרנס מתליית מודעות - אבל ושמחה - על לוחות ברחבי העיר עם שותפו לעבודה, ר' שלמה אברהם הגרֵ הצדיק. בקומה השלישית גרה תמר עם שלושת ילדיה, שבעלה–אהובה קם יום אחד ונעלם. והיא עוד מחכה לו. טלפון אחד שולח אותה אל הרחובות הגשומים במרוצה נרגשת, מתנשפת. הלילה היא חייבת למצוא אותו. ומעל כולם גרים בעלי הבניין כולו, הזוג שטיינברג הקשיש, רבקה ונחום ניצולי השואה. כל אחד מהם אוהב וחומל ושותק ושומר מזולתו סוד גדול שמעולם לא נחשף. ייתכן שאינם מי שחשבו שהם. הלילה יתהפכו חייהם.
וכולם בודדים ומחפשים וכמהים, וכולם סודות המשתוקקים להתגלות, וכולם מבקשים לדעת מנין באו, לאן הם הולכים, ובפני מי הם עתידים לתת דין וחשבון.

בעברית יהודית חדשה ועתיקה, מפליא ראובן טבול לצייר את ירושלים– של–לילה כפרדס רב קסם וסוד, ורוקם דמויות ועולמות מלאי בדידות ותקווה, תוגה וכיסופים, וחסד אנושי נוגע ללב.

  • ISBN: 3624496
  • גודל (עמ'): 174
  • מו"ל: ידיעות ספרים
  • יצא לאור ב-: 01/01/1970
  • שם המחבר: ראובן טבול
  • זמין להשאלה: כן

הלילה הזה

אמר לעצמו שהשבוע כבר צריך לקרות משהו סוף-סוף ושזה לא יכול להימשך ככה. יש גבול. ואחר כך קינח בממחטת בד את קצות האצבעות שהשחירו מהדפדוף בעיתון, מתעלם במופגן ממוטי, הבן הרשע של מנחם זיכרונו לברכה, שמאז הלך לאן שהלך ניתנה הרשות למזיק להזיק ואין עוד שום כבוד או מילה טובה או "שוּלֶם-עלייכם ר' יוּדֶה", ובטח ובטח לא מעריב-אחרון-חינם. וחוץ מכמה שינויים שרק בגללם מנחם עושה עכשיו גלגול כפול בקבר - המון סוגי סיגריות ואפילו עיתונים ברוסית - גם אסור לדפדף רגע בעיתון, בסך הכול לעבור לפני מנחה על הכותרות ומודעות האבל.

ויוּדֶה, אף שהחליט להמשיך בזה כל יום, זכר למעשה בראשית, כבר נמאס לו מהמבטים האלה של מוטי, שנזרקים בכיוונו מבעד למשקפי שמש שאף פעם לא יורדים לו מהעיניים. נמאס לו מההשפלות היומיות שמחריפות מערב לערב, וכולן חלק ממלחמת ההתשה הזאת שניטשת לא רק על אופיו של הקיוסק, אלא גם על זכרו של מנחם וטוב לבו. ואם רק ירצה יוכל להפוך את מלחמתו זו למלחמת עולם כמעט נגד כל הדור השכחן הזה, שמחנה מכוניות על המדרכה וגורר אותן, כורת עצים ונוטע במקומם לוחות פרסומת, מדבר היי-ביי בפלאפונים, תוקע סככות פלסטיק בכל מקום והופך רחובות לאין מוצא.

"פני הדור כפני הכלב," אומר ר' יודה בחצי צחוק חצי טרוניה לפיירברג, שיושב לצדו כבר תשע שנים בבית הכנסת ברחוב יפו, בדיוק מול הכניסה הצפונית לשוק - איפה שפעם נכנס ערבי עם מכונית ישר לתוך חנות עוגיות, וגם אם כולם דיברו על תאונה, הוא, יודה, יודע בסתר לבו שזה היה פיגוע ועוד איך, בדיוק כמו עוד כמה מקרים שגם עליהם הוא מספר לפיירברג בלחישות בין מנחה לערבית. כי למרות כל מה שמספרים בתקשורת הוא היה מסוגל לקרוא בעיתון האחרון שהיה מקבל ממנחם את האמת המוחבאת בין אוסף הידיעות התמימות, והיה אוסף אותה אות לאות כמו בתשבץ מסובך: על מחסור במנות דם בצפון ובקשה מהציבור לבוא לתרום, או על חלקי חילוף למטוסים שהגיעו משוודיה בשבוע שעבר, או על עסקת דלק בתיווך הטורקים, ואיך לא יבין מזה שהפעם העסק נגמר, ושכבר התקבלה ההחלטה במטבחון ובקבינט ובמטכ"ל ובכל המקומות שצריך, והפעם הולכים הכי רחוק שיש, ואולי אפילו מעבר לזה.

"עיניים להם ולא יראו," הוא אומר לפיירברג, "אבל אני למדתי כמה דברים בשבעים ושלוש השנים האחרונות, ואני רואה, בדיוק כמו שאתה ואני רואים עכשיו את הקופת-צדקה עומדת כאן על הבמה. חכה-חכה, עוד תגיע המכה, ואחריה, אח, המכה של בגין זיכרונו לברכה בעיראק תחוויר לעומת זה כמו כוס חלב. אז פני הדור כפני הכלב," הוא מסכם, מדבר על כולם ומתכוון בעיקר לבניו ששוב לא התקשרו אליו כבר חצי שבוע, "רק שהיום, לא עלינו, ירידת הדורות, פני הדור כבר במאחורה של הכלב."

וכשאתמול, לפני קהל קטן של ארבעה פועלים רומנים, חיקה היורש הלא טבעי של מנחם את יודה ממלמל לעצמו את הכותרת מ"מעריב", ודי בהצלחה חיקה אותו, יש להודות, אז כבר כמעט נגמר לו לר' יודה הכוח, ורק זכרו של בעל הקיוסק שעדיין חי בראשו והחדשות ששמע בצהריים ברדיו דחפו אותו שוב היום בכיוון העיתון. מהר-מהר הוא משנן עכשיו את הכותרות האדומות ושוקע בלי משים במאמר פרשנות ארוך, שמוכיח בבהירות שבעצם אין מה לעשות וגם שהעיתוי ממש לא מתאים.

הקונה שלידו, שאולי הוא פקח סמוי מהעירייה, משגע את מוטי בשאלות למה אין לו תעודת כשרות, וכשמוטי מציע, "הנה, אתה יכול לשאול אפילו את כבוד הרב כאן, חבר של אבא עליו השלום, יגיד לך שלא צריך שום תעודה כי הכול כאן סגור, בא ישר מהיבואן," מלטף יודה בהנאה לא מוסתרת את הזקן הקטן שהחליט לגדל לפני שנה וחצי, והוא עכשיו כרב פוסק שבאה לפניו סוגיית התרת עגונה, שהנה אפילו הלָכם-ולא-לו הזה נצרך לשאלת חכם. ובענווה הוא עונה שאולי על המצרכים לא צריך, אבל היום אין לך מקום בלי תעודה, ואפילו על חומרי ניקיון או מאכל כלבים כבר חזקה שיש תעודה עם חותמת, אז אפילו מחשש מראית עין בלבד צריך תעודה.

מיד מבטל מוטי את הדברים בכעס, שמה בכלל אנחנו שואלים את הזקן הזה שקורא פה עיתון כל היום בלי לשלם ואחרי זה עוד מדבר עם עצמו. והנה, הוא פונה שוב לספק טרדן ספק פקח, בוא איתי לחנות ממול ונברר את זה יחד.

עד שמוטי מצליח להיפטר מהביקורת הפתאומית, יודה כבר סוגר את העיתון ופניו לרחוב יפו, ועד מהרה הוא מתערבב בהמוני הירושלמים שרחוב הנביאים מלא בהם כמו פיתה מתפקעת שהכול נוזל מתוכה על הסנטר ועל החולצה - קוני קניות אחרונות, והשבים לבתיהם, ואחיות ורופאים בחלוקים לבנים שיצאו מ"ביקור-חולים" לעשן או לפטפט, והרבה חיילי מג"ב ושוטרים שעוצרים בדיוק עכשיו שני נערים ערבים ובודקים את תעודותיהם ומאמתים את הנתונים עם מכשיר קשר מטרטר.

"עיניים להם ולא יראו," ממלמל יודה לעצמו, שפתיו נעות וידו מיטיבה את המשקפיים הכפולים (למעלה רחוק, למטה קרוב) על עיניו, שרואות עכשיו מעבר לכל האנשים המתגודדים סביב שני הנערים חבורה גדולה שיורדת לה בשקט-בשקט על המדרכה הנגדית, כל חבריה משופמים ולכולם נעליים שחורות מבריקות ופניהם אל רחוב יפו, ואין פוצה פה ומצפצף ולך תדע. וליתר ביטחון הוא מחליט להמשיך עד סוף הנביאים ולקחת ימינה בפינס, ככה יגיע אל בית הכנסת מאחורה ולא יצטרך להידחף ולהיכנס לתוך ההמון מהשוק, שקונה בהתלהבות עוד ועוד סופגניות שנשלות מאגם השמן הסמיך שצפו עליו והן נמכרות עם המון אבקת סוכר וטיפת ריבה.

בבית הכנסת כבר עומד ד"ר נחמן לפני התיבה וגורס בפיו את פסוקי "אשרי יושבי ביתך", ועד שמצליח יודה להשתחל למקומו הקבוע, מגיע ד"ר נחמן אל מחצית הקדיש והולם ביד חזקה בסטנדר ומזכיר להוסיף על-הנסים-ועל-הפורקן. וכמו להכעיס, בדיוק היום פיירברג איננו, בוודאי נסע להדלקת נרות אל הבת שגרה בגילֹה וכל ערב מתקשרת לספר אם ירו או לא, כי ממה שמספרים ברדיו אי אפשר להבין כלום.

עכשיו יודה כבר מתלבט מה יעשה בין מנחה לערבית, כי עדיין נשארו כמה דקות, גם אם שמשון הגבאי ידליק תכף נר חמישי ויגנוב שלוש דקות מהשיעור הקצר במשניות, מסכת חולין, שיעור שמעביר ר' אברום, שהוא כמו בעל בית בבית הכנסת וגם שכן קרוב שמתגורר כבר כמעט שמונים שנה באותו בניין.

עליו מספרים שעוד לפני שידע לומר את שמות שמונה אחיותיו ידע לקרוא את השעה בשעון השמש הקבוע בקיר שמעל לפתח בית הכנסת, ושגם היום הוא עוד מכיר בעל פה את שמות כל המשפחות במחנה-יודה ויכול לומר אותם כסדרם לפי האלף-בית או לפי האבא או לפי מיקום הדוכנים ממזרח למערב, וגם, אם תרצו, לפי סוגי הדוכנים - מהירקות והבשר ועד לשימורים ולכלי הפלסטיק - וכל זה אף על פי שכל עשרים ושבע השנים האחרונות הוא כבר לא משגיח בשוק, וגם זה לא בגלל חולשה או זקנה. ר' אברום כבר בן שבעים ושמונה, בלי עין הרע, אבל הדיבור המהיר שלו והמטר שמונים וארבע שצמחו לו משעות של עמידה על קצות האצבעות מול שעון השמש מורידים לו כמו כלום עשרים שנה, ורק בגלל בעל באסטה אחד שנתפס מרמה במשקל ור' אברום ברוב רחמנותו הסתפק באיום שאם עוד פעם אחת זה יקרה הוא יכול לשכוח מהרישיון - ובלי רישיון אתה יכול מקסימום לעזור לנשים לסחוב סלים תמורת כמה גרושים - רק בגלל הרמאי הזה שהלך וסיפר עליו סיפורים לקרוב שלו שעובד בעירייה, היה ר' אברום בחוץ תוך שבוע וחצי, בדיוק בערב ראש השנה תשל"ד. ומספרים שעשה אז רעש גדול כל כך עד שחבר כנסת מ"המזרחי" רמז לו שיגיש שאילתא לשר הדתות מיד אחרי החגים, אבל ביום כיפור פרצה מלחמה ואחרי החגים כבר לא היתה שום שאילתא, רק ועדת אגרנט.

ויודה כבר מתחרט שעשה את כל הדרך עד לכאן, ואילו ידע היה מתפלל בשטיבל שמתחת לבית, אף על פי שהחליט ללכת קצת כל יום ברגל, וכל זה בשביל להוריד קצת מהלחץ דם שלא עוזב אותו כבר שלוש-עשרה שנה, מיום שנחמה עליה השלום הלכה לישון בצהריים ולא קמה.

באותו יום חזר מבית הספר צרוד לגמרי כי שוב לא נתנו ללמד בשקט את החומר לבגרות, ובהתחלה נראה הכול רגיל ובסדר, ורק אחרי שהלך למנחה וערבית וחזר, גילה את מה שגילה. ומאז, למרות השינוי שעשה בתעודת הזהות ולמרות הלחץ דם, עדיין יש רגעים, ובייחוד לפנות ערב או השכם בבוקר, שהוא בטוח פתאום שנחמה עומדת ממש מאחוריו, מסדרת את צווארון חולצתו על הסוודר ומבקשת בחיבה גדולה שייקח גם היום מטרייה. וכשהיא נעלמת לא נשאר לו לר' יודה אלא להתגעגע באנחה ארוכה ושרקנית שעולה ממעמקי החזה, ולשנן בשקט מה שכתב רבי חיים בן עטר על הפסוק "ויבוא אברהם לספוד לשרה ולבכותה".

וברוך השם שלמרות הפרוזדור הקצר מדי אל עולם שכולו טוב, זכתה נחמה במהלך חמישים ושש שנותיה לכמה רגעי נחת, ולמשל בחתונות היפות והשמחות של אלדד ויצחקי, או באותה הכרזה בלתי נשכחת ברדיו שהר הבית בידינו, או בתעודת ההצטיינות שהוענקה לר' יודה מהמפקח המחוזי בארוחת ערב חגיגית במלון הולילנד, או בכל בוקרי השבתות שהלכה בהם לצדו במלך ג'ורג' לשמוע חזנים מפורסמים מהגלות שרים בבית הכנסת הגדול. אחר כך, בדרך חזור, היה מתעכב ומשוחח עם מכרים או הורים מבית הספר ומלטף בחיבה את לחייהם של תלמידיו, ואלה היו מראים אז פנים יפות ונעימות ועונים בנימוס "שבת-שלום-ומבורך" ו"מה-שלום-המורה", ורק אחרי שהתרחקו מעט היה נאנח ומגולל באוזני נחמה את כל התעלולים שעולל לו אותו שׂה תמים כביכול, שראו זה עתה.

וכמו כדי לפצות את עצמו על ההליכה המיותרת, מחליט יודה שבין מנחה לערבית יקפוץ רגע לשוק ויקנה שקית פיתות וגם קופסה קטנה של חומוס גרוס גס לארוחת הערב, שיאכל אחרי הדלקת הנרות ולפני שישב ויחכה לטלפון המבושש לבוא מהבנים. ההמתנה, ידע, תהיה הערב ארוכה ומייגעת מהרגיל, והכול בגלל החג שנכפה עליו עם החופשה שבאה בעקבותיו, חג שאין בו לא שיעור להכין ולא עבודות לבדוק כמו בחופשת פסח למשל.

לפני שמונה שנים בדיוק יצא לפנסיה, וברוך השם שיצא שמו כבקיא בתורה ובנביאים, ואפילו פרסם בזמנו בביטאון משרד החינוך מאמר גדול על דמותם המוסרית של נביאי ישראל באגדה ובהלכה - שלושה חלקים היו במאמר ושמונה-עשר פרקים ושלושים וחמש כותרות משנה וארבע מאות עשרים ושניים מקורות והערות שוליים, שעשו רושם על כל מי שצריך וגם הוסיפו לו לר' יודה כמה נקודות גמול; וכבר כמניין שנים הוא מלמד בסמינר חרדי, מאז הבינו שם שיש להכפיל ולשלש את ההכנסות ממשפחות יראי ה' והזמינו אותו בדחיפות להצטרף לצוות המורים. ובסמינר, ישתבח שמו, יש נחת בלי סוף מהתלמידות השקטות, שגם בשעת שיחתן הן משפילות את עיניהן בצנעה, ומרחש העטים שמלווה את דבריו של ר' יודה, ומהעבודות המסודרות והיפות שכתובות בכתב עגול ומוגשות תמיד במועד, אף בעת אירוסין וחתונות ולידות, כן ירבו.

בזכות הכיפה השחורה שמונחת על ראשו עוד מבית אבא הי"ד אין מקפידים בו יותר מדי ואין חוקרים אחריו מה בדיוק הוא מלמד או אם יש חלילה בביתו טלוויזיה - לא כמו נוהגם בר' יצחק ברקוביץ', שמתנגח בלי סוף עם הרב ניסן ראש הסמינר ומתהלך בנעלי התעמלות חדישות ששולח לו בנו משיקגו, זכר למה שכתב הרב קוק זצ"ל על אודות ההתעמלות שצעירי ישראל עושים, ומתבדח ואומר שאולי הוא כבר לא צעיר, אבל התעמלות הוא עוד עושה. ואת יום העצמאות ברקוביץ' חוגג, לא כמו הרב ניסן, שאמר שמעֵת שהוציאו הציוֹיינים את האל"ף מהעסק, דהיינו את ה'-אחד-ושמו-אחד, מה שנשאר זה יום-העצמות לא-עלינו, וסופו של דבר שנתנו לברקוביץ' ללמד רק את השנה השלישית, שמדולדלת מרוב הריונות ולידות ושם רע בחדר המורים.

אחרי מנחה חוצה ר' יודה את הכביש, מדשדש בזהירות בין סלים כבדים ומשלוחי ירקות שנפרקים ברעש גדול לקראת מחר, ופניו אל דוכן הפיתות הקרוב. שם הוא מבקש, אם אפשר, לקבל רק שתי פיתות ולא עשר בשקית כרגיל, ואם אפשר - אז מהערימה הלוהטת, שבדיוק עכשיו יוצאת מהפס הנע באטיות, ממנה ולא מהחבילות ששוכבות כאן כבר מהצהריים ומי יודע איזו יד מיששה או נגעה. וכשהמוכר, שכבר מכיר את יודה, אורז לו את מבוקשו בגלגול מהיר של השקית וסוגר אותה בקשר חזק שימנע מניחוחן לדלוף, מגיש לו יודה שני שקלים ורק בסתר לבו הוא מוחה על העוול, שהרי עשר בשקית עולות חמישה שקלים ושתיים צריכות לעלות רק שקל, וכנראה זה לוח הכפל בשוק ואסור לפתוח פה ולצפצף.

הוא קונה גם חומוס במשקל, ואת שתי הפיתות הוא מכניס לתוך שקית גדולה ומתכוון לחזור לרחוב יפו בדיוק כשכמה חיילי מג"ב פורשים ידיים ויוצרים שרשרת שחוצה את השוק לרוחבו, וזו מזכירה לו דווקא את החתונה של אלדד, כשעברו החברים בין כל השולחנות בשירת ענבי-הגפן-בענבי-הגפן-דבר-נאה-ומתקבל וצירפו לריקודים כמעט את כל האורחים, אפילו את הרב ניסן, שלא רוקד אם אין באולם מחיצה ארוכה ואטומה.

ומפני שעכשיו הוא עומד בחצי הלא נכון של השוק - החצי שמחכה עד שתבוא הניידת הלבנה-כחולה של החבלן המשטרתי - הוא מעביר את השקית לשמאלו, וביד ימין הוא רוצה להעביר את הארנק מכיס המכנסיים לכיס הפנימי של המעיל וגם לסגור הכול בכפתור, שנאחז כבר שלוש שנים בחוט אחד רופף ורק בנסי-נסים הוא עדיין שם. וכל זה רק מפני מה ששמע פעם מד"ר נחמן פרץ (לשעבר ד"ר שלום פרץ, עד שרבו נסיעותיו לאומן והחליף את שמו לנחמן) על התקהלות שנגרמה מחפץ חשוד בדיוק כמו זו שהוא עומד בה עכשיו, ואיך אחרי דקות ארוכות התברר כי התיק החשוד היה מלא עיתונים וכמה חוטים ששם בפנים ליצן אחד, ורק אז גילה פתאום ד"ר נחמן שכייסו לו את הארנק וגם את הפנקס צ'קים ששכב בכיס השני.

את כל זה סיפר לר' יודה באוטובוס כשנפגשו פעם בקו 6, ואמר גם שאת החפץ החשוד שמו בוודאי הגנבים כדי שיוכלו להידחף בין כולם ולשלוח ידיים ולצאת ברכוש גדול. "אבל הכול כפרות," סיכם אז וסיפר גם איך בסופו של דבר בחר לקרוא לעצמו נחמן ולא נתן, שהרי רבי נתן היה רק התלמיד, בחינת ירח, "ואנחנו ר' יודה בדור של שמש, קומי-אורי-כי-בא-אורך, ושמש מאיפה שתקרא אותו הדבר, כמו הסֶגול, איך שלא תהפוך אותו - אותו הדבר, הבנת ר' יודה? בפנימיות אנחנו הסֶגול, עם סגולה ככתוב, איך שיהפכו אותנו אף פעם לא ניפול."

יודה מכניס את ידו אל כיס מכנסיו כדי להוציא את הארנק ומגשש ומעמיק אותה עוד ומגלה שהכיס ריק, ריק מדי, כי גם אם העביר את הארנק עוד קודם אל כיס המעיל, הרי צרור המפתחות של תיבת הדואר ושל הבית ושל הגג עדיין אמור להיות שם. ידו מזיעה כשהוא מוציא אותה ומכניס ובודק שוב, אבל הוא לא טעה, והצרור איננו - אין מפתחות, לא שם ולא בשום כיס אחר. התגובה המיידית, "הוי-וי-כאבי-נצח-מכתי-אנושה", ששולח הראש אל בין השפתיים הממלמלות לעצמן, מאחדת רגע בין ירמיהו המקונן על החורבות ובין יודה, שנבלע עכשיו בהמון הנדחף לראות רובוט קטן שמתגלגל מתוך ניידת משטרה ופניו אל הסל החשוד, והוא מניף לכאן ולשם זרוע מגושמת שמתארכת כמו חדק ויורה פעמיים ברעש מצמית, וצליליו מהדהדים ומרעידים את עור התוף עוד שעה ארוכה אחרי כן.

כמו ים סוף בשיעור של ר' יודה במכללה, הים שנבקע לשנים-עשר שבילים כנגד כל שבט ושבט, בדיוק כמוהו נפוץ הקהל לכאן ולשם, ואין איש נותן עוד את דעתו על הרובוט המאוכזב, שמוחזר לניידת ועל רצפתה הוא נראה כמו גבב צינורות עקומים.

בצעד החלטי פונה יודה בכיוון בית הכנסת, וביד חזקה הוא אוחז את שקית הפיתות החמות והחומוס ומבטו על המרצפות הנסוגות תחתיו, אולי ימצא עליהן את אבדתו ויוכל להכריז עליה בקול גדול "כולה שלי", והעיקר שלא יצטרך חלילה לבריות, לא במאכל ולא במשתה ולא במקום ללון.

וכבר הוא מתכנן בראשו מה יעשה בעסק הביש הזה שנפל עליו, ואיך יחזור אחרי התפילה הביתה לחדר המדרגות, שדווקא אתמול נשרפה שם הנורה, ייכנס ויבדוק ויפשפש ואולי ימצא, ואם לא ימצא ייקח מונית אל המשרד של יצחקי בתלפיות, הרי הוא עובד תמיד עד מאוחר. ועכשיו הוא בודק ורואה שנשאר לו קצת כסף בארנק, למונית בוודאי יספיק, וכך יוכל לקחת מיצחקי את המפתח-סְפֶּר ששמור אצלו בצרור. בדמיונו הוא רואה את יצחקי מביט בו באכזבה ובלגלוג שאינו טורח עוד להסתיר, ואת עצמו הוא רואה יושב מולו נזוף, כי איך מאבדים מפתח, אבא? ואולי אתה זוכר איך היינו תולים על הצוואר את המפתח עם שרוך? אז אולי, אבא, גם אתה, נו, מה אתה אומר? נדמה לי אפילו שיש איזו תמונה שרואים אותנו ככה עם אמא עומדת מאחורינו, זוכר? וכאן, כשיזכיר יצחקי את אמו עליה השלום, ישתתק. בשקט יפנה את ראשו אל חלון המשרד רחב הידיים שהוא חולק עם שותפו, ושתיקתו תתארך, אולי אפילו ישפשף את עיניו. ברגעים האלה שבהם הוא יושב מול בנו, ר' יודה מתנועע בכיסאו בחוסר נוחות, נבוך כולו מגילוי רגשנות כזה מגבר בן ארבעים ושתיים, וקצת גם מקנא לנחמ'לה על האהבה שזכתה בה משני הגברים הקטנים שלה, שכבר גדלו והיו לאנשים - אחד רואה חשבון מצליח בעל משרד מפואר עם שלוש מזכירות ושותף מעלים מס, ואחד בעל חברת אבטחה גדולה בארצות הברית.

תוך כדי קריאת בכל-לבבך-ובכל-נפשך-ובכל-מאודך, שד"ר נחמן מזדרז לומר במהירות כפולה כדי להתפנות למצוות הדלקת נר של חנוכה, מנסה ר' יודה להתרכז, ובה בעת הוא מקלל את פיירברג ואת עצמו: את פיירברג הוא מקלל על שדווקא היום הוא לא בא ואי אפשר להתלוות אליו ולהתקשר ממנו אל יצחקי ולבקש שיבוא עם המפתח, ואולי גם לשתות אצלו משהו חם ולהשתתף בהדלקת הנר עם הפיליפינית שגרה איתם מאז התאונה של יפה, כשהחליקה במדרגות האחוריות של קו 27 ושברה שלוש עצמות; ואת עצמו הוא מקלל על שלא השכיל לעלות באחד הערבים אל השכן בקומה שמעליו, בחור צעיר שיושב רוב היום בביתו, ואף שתכנן לעלות ולהגיד שלום ולהציג את עצמו, וגם - אם יסכים הבחור, ולמה שלא יסכים - להניח אצלו למשמרת מפתח רזרבי, לא עלה אליו, אם מפני ששקע בכל העבודות שהוגשו לו ואם מפני עצלות פשוטה. והרי המפתח נשמר שם כשעוד התגוררה בדירה הקטנה משפחת אסייג עם כל ילדיה שמילאו את הרחוב במדבקות המכריזות "הוא זכאי" על השר שהואשם בפלילים.

ועכשיו, עכשיו בשום אופן לא יעלה, הרי אדם לא מציג את עצמו ומבקש עזרה באותה הזדמנות. וגם את האומללה שבעלה נעלם פתאום הוא לא יטריד, לא, לא עושים דבר כזה, אבל אולי - הוא מהרהר - אולי יעלה בכל זאת לקומה הרביעית, אל הזוג שטיינברג. השניים האלה כרוכים תמיד יחד ואינך יודע מי נושא את מי, ואף שדי להם תמיד בנענוע ראש קל כשהם נפגשים (הם מעפילים לקומה האחרונה ואילו הוא נעצר בראשונה), הפעם יפנה אליהם בדברים, וייעזר אם צריך בתנועות ידיים. ואולי אפילו ייגש בלי הזמנה אל מכשיר הטלפון, שנמצא מן הסתם בהוֹל בדיוק כמו בדירתו, ויעשה הכול בחיוך ובנחת, כמו אינו זקוק לטובה אלא רק בא לבדוק אם המכשיר תקין. וכך, עוד לפני שיבין הזוג הקשיש מה בדיוק רוצה מהם האלמן מלמטה (כך בוודאי מכנים אותו בבניין), הוא יספיק לדבר עם יצחקי, ומקסימום יחכה לו כמה דקות למטה עד שיגיע המפתח, אמנם בלי כוס תה כמו אצל פיירברג. וכל זה אחרי שיגיד בקול רם וברור "תודה וחג שמח" ויסתלק רגע לפני ששטיינברג יתערבבו זה בזה וייהפכו שוב לברייה אחת שתראה לו את הדרך החוצה.

ר' יודה מתכופף מעט ב"ואנחנו-כורעים-ומשתחווים-ומודים-לפני- מלך-מלכי-המלכים" ומזדקף. מבטו שנפל על הספסל שליד הכניסה גילה שם דמות חצי מוכרת, והוא נעמד עכשיו רגע על קצות אצבעותיו כדי לראות טוב יותר מיהי; מעבר לגבו הדק של ר' אברום מתגלה זוג נעלי ספורט חדישות שהפס הכסוף שבצדן מחזיר את אור הנורות הצהובות המשתלשלות מהתקרה, ודי בנעליים האלה לזהות את בעליהן זיהוי סופי: ברקוביץ'. וכך, עוד לפני שיישמע בחלל בית הכנסת "ויהי-ה'-אחד-ושמו-אחד", ר' יודה מתקרב מעט, הרי יש לו לר' ברקוביץ' מכונית ובוודאי יסכים לעזור.

"יודה, חג שמח שיהיה, מה שלומו?"

ר' יודה עונה חלושות שיהיה בסדר. אם ירצה השם, נסתדר.

"נו," אומר לו ברקוביץ' ומצביע משועשע על השקית הגדולה שבידו, "אתה יודע, חנוכה, והנכדים באים, ואשתי שתחיה רק מהשוק היא רוצה." ובעוד שניהם יוצאים יחד מהכניסה של בית הכנסת בצעד מתון, עוקפים אותם מתפללים שממהרים לקיים את מצוות הדלקת נר ובראשם ד"ר נחמן, שמברך בתוך כך את יודה ב"חג שמח"; וגם ר' ברקוביץ' צריך ללכת, כי תכף כל האורחים יבואו ומזל שבדיוק הספיק לחטוף פה ערבית. רגע לפני שההזדמנות תחמוק מידיו, מתחיל יודה לשוחח איתו על מה שקרא בחוברת אחת על אודות החשמונאים, שיש אומרים שגם חטאו לה', ובתוך כך הוא מחפש הזדמנות לדבר על צרתו.

"נו בטח," עונה לו ברקוביץ', "ומה? אל תגיד לי, בטח הביא לך לקרוא את זה הרב ניסן. ומה חשבת, שהיו צדיקים גמורים? אלה היו בדיוק כמו היום, ר' יודה, בדיוק כמו שכותב הרב קוק על הבונים והעולים, שגם הם, אתה יודע, לא היו צדיקים גדולים. נו, אז מה, אז זהו? אז לא שווה כלום? אתה יודע מה כותב הרב על הדלקת הנר ברשות הרבים, לא, רגע, תן לי לסיים, הוא כותב שם שזה הכוח של בית חשמונאי, קידוש השם דווקא כלפי חוץ, כלפי הגויים, ואת זה, ותקשיב לי טוב-טוב ר' יודה עד הסוף, את זה עושים רק אנשים שמעורבים בחיים. ואם אין צדיק בארץ שלא יחטא, אז מה אתה רוצה מהחבר'ה האלה? הנה הבן שלי, לומד עכשיו במכינה, שמעת על זה? המצאה נהדרת, ואיזה חברים הוא מביא הביתה, הא, תענוג, חשמונאים, ר' יודה, תשמע לי, חשמונאים, נו, ומה? צדיקים גמורים? נו, אני יודע, הלוואי, ומה? אתה מכיר צדיק גמור? תכף תגיד לי שהרב ניסן..."

בכל כוחו מנסה ר' יודה למצוא קצה חוט לעניין האמיתי, ולא מבין איך הצליח ברקוביץ' שוב להתיש אותו בדבריו ועוד לסבך אותו עם הרב ניסן, ורק זה עוד חסר לו. הוא קוטע את ברקוביץ' ואומר שאולי לא קרא טוב את מה שהיה כתוב שם, ושלא, לא, הרב ניסן לא הביא את החוברת, רק מצא אותה אצלו בבית, ובכלל, שיעזוב, שישכח מכל העניין. ולאיזה כיוון נוסע עכשיו ר' ברקוביץ'?

"אנחנו נוסעים בנצח, ר' יודה, בנצח," עונה ברקוביץ'. "נו, תראה איך מצאנו קשר בין החשמונאים לחיילי צה"ל! בזיכרון סוד הגאולה נאמר, שיהיה חג שמח ר' יודה, תהיה בריא, לא, הנה, אני הולך מכאן, לכיוון החניה, לא, אין צורך, באמת, טוב, שיהיה, תודה, כאן, מעבר לסיבוב, מה? מה אתה אומר? באמת? השם ישמור, ואיך תיכנס? נו, הנה, אתה בדיוק מזכיר לי, שמעת מה כתב הרב על עניין של נר איש וביתו? משהו עמוק-עמוק, תזכיר לי בהזדמנות, אני אחפש איפה ראיתי את זה, טוב, יישר כוח ר' יודה ותנוח גם קצת, הא, שמור על עצמך, בשביל זה יש חופש."

האורות מסנוורים רגע והוא ממצמץ. מדי כמה רגעים עובר בסמוך אוטובוס ברעש גדול, אוסף את הממתינים לו בשורת התחנות עם שקיותיהם הגדולות, וביניהם, כשמתרחק האוטובוס האחרון, הוא רואה את ר' אברום מהנהן בראשו לישי, הבן של פינטו מהדגים, שישב כל היום ומכר טפסים של טוטו ולוטו, ועכשיו הוא כבר מכבה את האורות שסביב העשרה מיליון.

מה תכנן לעשות? הוא משחזר בראשו את הרעיון שעלה בו ומתחיל ללכת, רוכס את המעיל עד לצוואר ויורד ברחוב יפו, ימינו אוחזת בחוזקה את ארוחת הערב ובכל לבו הוא מייחל להיות שוב בבית, לראות "מבט לחדשות" ולהתפנק בנעלי הבית שנתנה לו הנכדה הבכורה נטע ליום הולדתו השבעים. מיצחקי ואלדד קיבל אז חמישה כרכים של פירוש הרלב"ג לתורה בהוצאה חדשה, וכעבור יומיים התקבלה עוד חבילה גדולה ובה סט מגבות שעל כולן רקומה באנגלית ההכרזה שהוא הסבא-הטוב-ביותר, אבל עכשיו קודם כול יגיע הביתה ויחפש בכניסה לבניין, ובייחוד באזור תיבות הדואר. שם התעכב רגע לפני שיצא, רק פתח את התיבה ומצא הודעה על פיצה בהכשר הבד"צ ובהנהלת מושיקו אחד, שכל ערב יושבים אצלו במורד הרחוב כל החבר'ה הצעירים ומתווכחים בקולי קולות על הנח"ל החרדי ועל איך להיכנס בערבים ולכסח להם את הצורה. ואף שזכור לו במדויק שזרק את הדף לפח הקרוב, ממש בתחילת רחוב אתיופיה, הוא מתקשה להחליט אם אכן לקח איתו את המפתחות, ואם לקח - מתי נעלמו.

באמצע הנביאים הוא עובר לפני הקיוסק של מנחם זיכרונו לברכה ורואה את הבן מכניס את ערימות העיתונים פנימה לאור הנורה התלויה מעליו. מוטי מבחין בו ומהנהן אליו בלי לחדול משריקתו, ומפנה לו גב וממשיך במלאכתו, ואולי יבקש ממנו? ואפילו ישלם לו אם צריך על שיחת טלפון אחת. לאט הוא חוצה את הכביש ומתקרב לקיוסק, ימחל על כבודו ויבקש. מעשה אבות סימן לבנים, הוא אומר לעצמו, זכר לטוב חייב להיות במוטי הזה, שמגלה עכשיו שהוא מתקרב לעברו.

"הנה סבא'לה, יאללה, קח, מעריב אחרון נשאר לי, לכבוד חנוכה, רק תפסיק לשגע אותי ולעמוד כאן, נו יאללה, קח, למה לא? מה? הספקת לקרוא הכול קודם, הא, או שאתה מפחד שיראו אותך הולך עם עיתון? נכון? זה הקטע, שתהיה לי בריא, מזכיר לי את אבא עם הכבוד העצמי הזה, מציעים לכם טובה, וכלום, רק שלום והולכים."

יודה ממשיך לצעוד במורד הרחוב וזוקף במאמץ את גבו ומפנה עורף לעיתון האחרון. תוך כדי הליכה הוא מונה לעצמו את שמות כל הנביאים כדי להסיח בהם את דעתו, ואחריהם גם את שמות הנביאות, ובין דבורה לחנה הוא עובר את הקרון הישן של יד שרה ופונה שמאלה ומשאיר אחריו את הקיוסק ואת הבן של מנחם. מה התגלה לו בעיניים האלה, שלראשונה הביטו בו בלי משקפי השמש - קרבה? איבה? חמלה או אדישות? הזכירו לו את עיני התלמידים בשיעור הראשון בשנה, כשכולם עוד מודדים ובודקים, תמיד עם חיוך קטן, אומדים את יחסי הכוחות וכבר מגלגלים מתחת לשולחן כדורסל מיד ליד ומחכים בקוצר רוח לצלצול, ובינתיים קובעים בקריצות מי נגד מי.

בהמשך הדרך הוא הולך שפוף ומתפלל לנס, אולי. גם בכניסה החשוכה לבניין, ליד שיחי ההדסים, מתחת לתיבות הדואר, הוא עדיין מתפלל לנס, ואחר כך הוא יוצא ועובר שוב לאורך השביל - אולי ליד בלוני הגז? - ובחשכה הוא נתקל בשלד מחליד של אופניים ישנים וכמעט מועד. שוב הוא מחפש תחת תיבות הדואר, וגם לרגלי המדרגות, וליד דלת המקלט, ומתחת לארון החשמל, "כאבי נצח ומכתי אנושה," הוא מזמזם ומבין שהמפתח לא יימצא.

עדיין הוא אוחז בשקית שבידו כמו בסיכוי אחרון, ומראה ביתו משתחזר בראשו עם הספרים שעל השולחן, והצלחת המלוכלכת בכיור, ושתי המזוודות שהתחיל למלא הבוקר בבגדים ובמגבות, והשידה עם התמונה של נחמה, ובמגירה מתחת שוכבים הליקר והרום; והטלוויזיה שבחדרו, ופינת הטלפון, וממש ליד, לפי הרעיון של יצחקי שהתייעץ עם אלדד מעבר לים, לחצן המצוקה שמזמין אוטומטית אמבולנס פרטי עם רופא.

הוא יוצא החוצה מהבניין ומרים את מבטו: בקומה השנייה והשלישית חושך, ברביעית אור. הוא מחליט לעלות ומבליג מראש על הבושה. במאמץ הוא עולה ותמה תוך כדי התנשמות על הזוג שטיינברג שעולים ככה כל יום ארבע קומות, ולקומתם הוא מגיע חסר נשימה. בימינו הוא נוקש על הדלת ומחכה רגע ומהסס אם לצלצל, אבל מיד פותחת לו גברת שטיינברג ומביטה בו ומזמינה אותו פנימה בניד ראש. לאט הוא נכנס אחריה, והיא מדשדשת במהירות בחזרה לסלון, שמואר באור לבן חזק. על אחת הכורסאות יושב בשקט בעלה, והיא מגמיעה אותו מכוס המים שבידה. ידיו של שטיינברג בן התשעים שמוטות על משענות הכורסה, וכשיודה מתקרב עוד קצת הוא רואה את פניו הצהובות שכל קמטיהן דמומים, ורק אישוניו השחורים נעים בהן ומתרוצצים לכל עבר, ולמראם הוא נזכר משום מה בעיני הנמר השחור שהיה מסתובב חסר מנוחה בכלוב קטן בגן החיות הישן ומסתכל בעצב מבין הסורגים על הילדים הקטנים שזורקים לו ממרחק בטוח במבה.

"גברת שטיינברג!" מצטעק ר' יודה בבהלה אל הגב הכפוף לפניו, "אולי להזמין רופא?"

"למה אתה צועק?" היא עונה לו, "הזמנתי כבר אמבולנס," ורק עכשיו מזהה יודה ליד הטלפון בכניסה לחצן זהה בדיוק לשלו, ובבת אחת הוא מבין עד כמה הזדקן.

"תודה שבאת לעזור," אומרת גברת שטיינברג ומייחסת לו דבר שלא התכוון לו, "תביא אולי עוד כוס מים בבקשה." והוא מביא במהירות, נדהם ממראה הסדק המתגלה במטבח לאורך השיש הצהוב, והוא זהה בדיוק לסדק שמתעקל בשיש שלוש קומות מתחתיו, ובחרדה הוא רואה גם את טיפות המים שנוזלות לאטן משפתיו של שטיינברג וטובעות כתמים לחים על חולצתו המשובצת.

אז פורצים פנימה שני צעירים חסונים נושאי אלונקה, ומיד הם זורקים בשטיינברג מבט מורגל ומשכיבים אותו בזריזות ומרימים אותו בהינף יד. "מי בא איתנו?" הם שואלים את ר' יודה, והוא מצביע בכיוון הגברת, וזו נבלעת רגע בחדרה ויוצאת משם לבושה מעיל ובידה תיק קטן, וכולה מלאה מרץ לקראת המשימה החדשה שהציב לה בעלה. ביד מקומטת היא מרימה מהשידה - ור' יודה רואה ולא מאמין - פלאפון חדיש ומכריזה שאפשר ללכת, רק נסגור את התריסים ואת האור. "גברת," אומר אחד מנושאי האלונקה ומהדק רצועה על חזהו המפרפר של שטיינברג, "תשכחי מהתריסים עכשיו, יאללה, קדימה." רק אז היא נאנחת לראשונה מה-פתאום-זה-בא-ככה-פתאום, ולא שוכחת לנעול את הדלת פעמיים.

בחדר המדרגות יורד ר' יודה כמאסף לשיירה הממהרת וממלמל בתוך כך מי-שבירך-אבותינו-אברהם-יצחק-ויעקב-הוא-יברך-וירפא- את-החולה, ומן המישורת התחתונה הוא רואה איך נבלעים כולם באמבולנס המהבהב, שכבר התקבצו סביבו כמה שכנים סקרנים, ולרגע נדמה שזה סופו שלו שמוקרן לפניו בשידור מקדים כמו שעושים לפעמים בטלוויזיה. רק כעבור כמה שניות, כשהרחוב חוזר לשלוותו הלילית ונמוגות במרחק גם היללות העולות ויורדות, עולה לפניו שוב צרתו, ומפיו יוצא שוב ובכוונה רבה "כאבי נצח ומכתי אנושה".

מן המדרכה הוא מביט על חלונו האפל ורואה בבירור את צללית החנוכייה מוכנה וממתינה, מלאה בשמן זית זך כתית למאור, שפתילות דקיקות צפות על פניו. לרגע הוא מגחך על מצבו - ממש כמו משה רבנו על סף הארץ המובטחת, לראות מרחוק ולא להיכנס. כמו מהר נבו הולך ר' יודה למשרד של יצחקי רק כדי שיחזור משם אל ביתו והפעם ייכנס אליו, ובדרך הוא מונה את המטבעות שבארנק הקטן ופונה לנביאים דרך רחוב אתיופיה, ששם קל יותר להשיג מונית, והמוניות נחפזות זו אחר זו בין אוטובוסים, רמזורים ושוטרים.

אבל קודם כול רק לנוח רגע, לשבת קצת, מתפרצת אנחה מחזהו שעטוף שלוש שכבות של צמר וכותנה, והוא מוצא גדר נמוכה ומתיישב עליה ונושם דרך פיו הפתוח, ורגליו כבדות מהליכה וחיפושים. לרגע הוא מרפה מהשקית הלבנה ושומט אותה למדרכה, ומגשש בין קפלי המעיל ומניח יד על חזהו, שהולם והולם ומוחה על המאמץ. רק כשנרגע מעט נסבה מחשבתו שוב אל המשרד בתלפיות, ששוכן בדיוק מול המגרש הגדול שבני נוער חבושי קסדות נוסעים בו בהמוניהם בשמיניות ובזיגזגים, ומורי הנהיגה מעירים ומתקנים ומלמדים אותם כיצד לרכוב ולנסוע בבטחה על שני גלגלים כמו פרשים שמדהירים תחתיהם סוס. ובאחת הפעמים שעבר שם על פני הנערים הרוכבים בפישוק רחב על מנוע חם ומטרטר, שנים אחרי שעשה סקנדל שלם לאלדד בגלל האופניים שחשק בהם ("מה אתה צריך בכלל אופני מירוץ עם גלגלים כל כך דקים, שמכל אבן קטנה יעיפו אותך ישר לאמצע הכביש"), התגנבה פתאום ללבו תהייה נוראה: מי כן ומי לא, או כלשון תפילת ימים נוראים ונתנה-תוקף-קדושת-היום, שהוא מזמר בקביעות לפני התיבה המאולתרת במקלט בית ספר ממלכתי-דתי - "מי בעתו ומי לא בעתו".

בדיוק באמצעה של תחינת היום הגדול והנורא, שמתגלגלת מגרונו בקול נמוך, מפתיעים אותו שני נזירים כהי עור וגלימה שיוצאים בדממה מפתח סמוי ונדים בראשם ניד ראש מנומס, והוא, שעדיין לנגד עיניו מראהו של ר' אמנון ממגנצא השוכב ואיבריו סדורים על מיטתו, נרתע ומזדרז להתרחק מהם כאילו צרבה נשימתם את עורו, וצִמרר אותו צלב הברזל התלוי על צווארם, וחרך אותו עד לשד עצמותיו זעמם על כל קשֵי העורף שעוד מעכבים את הישועה בשנת אלפיים.

מתנשם ומתנשף הוא מגיע לנביאים, שסואן ורועש כאילו עדיין שעת צהריים, ועוד לפני שהוא מרים אצבע נעצר לצד המדרכה טור מוניות, כולן מהבהבות באורותיהן הצהובים כמו החנוכייה של החב"דניקים בכיכר "המשביר". הוא נכנס למונית הראשונה ומבקש להגיע לתלפיות, ומיד עושה הנהג סיבוב פרסה ובתוך כך מועך בשתי אצבעות זנב סיגריה לתוך המאפרה הגדושה בדלים מרוטשים. בזרתו, שבקצהָ ציפורן ארוכה, הוא מדליק את המונה ולוחץ על תעריף ערב, וזה קורץ מיד באור ירקרק. כעבור כמה דקות מגיעה המונית אל הפנייה לסינמטק, ור' יודה שומע את הנהג אומר, "לבריאות ולחיים טובים," למי שהשתעל שיעול מהוסס מאחור, ורק אז הוא מגלה את הבחור שיושב שם בצמוד לחלון הימני ושולח בו מתוך האפלה הסמיכה זוג עיני חתול ירוקות.

"אל תיבהל, אדון," מפטיר אליו הנהג בקול מחוספס מסיגריות, "זה רק האחיין שלי כאן מאחורה, נוסע איתי ולומד את המסלולים." וכמו כדי לאשר את דברי הדוד נפלט עוד שיעול קצר מאחור. "פשוט," ממשיך הנהג ומתעלם מנוכחותו של הבחור, "עבר כבר בכמה בתי ספר, ואיך אומרים, לא הצלחה גדולה. אתה יודע למה אני מתכוון, אדון? תמיד היה בחוץ, בורח מהחלונות." וכשיודה מגחך בקול ומפטיר שהבין היטב למה התכוון, כבר מניח הנהג דרך רעות יד גדולה על ירכו העייפה ואומר, "אז אדוני מורה, מה, ישר ראיתי, לא יודע למה, אבל היה לי ברור, לא, אל תגיד לי, חשבון, מה, נכון? נו, איך אומרים - לוח הכפל - נכון? נו, משהו נשאר בקופסה חוץ מאיך להגיע למַלחה. ראית?" פונה הנהג דרך המראה לבחור שמאחור, "ברחת מבית ספר ומה קיבלת? מורה נוסע איתנו."

כעבור רגע, בעוד הנהג עסוק בוויכוח עם מכשיר הקשר ("תשכחי מזה אחת ולתמיד, מחר את לא רואה אותי לפני שמונה"), שהקול הנשי הבוקע ממנו נסדק בשיעולים יבשים, אומר הבחור מאחור שהוא שונא חשבון, ואיזה צרות היה עושה למורים המסכנים, שהם בעצמם נראים כמו לוח הכפל. מיד מקפיד עליו ר' יודה, ובקול צלול של תחילת שיעור ובלי להפנות את ראשו אל הפרחח שמאחוריו הוא אומר, חצי מדקלם, שכל מורה הוא קודם כול בן אדם, ובנוגע אליו, הוא לא, זאת אומרת, כן בן אדם אבל לא מורה לחשבון, וגם אומרים מתמטיקה; אז הוא לא מורה למתמטיקה, אלא מורה לתנ"ך.

אז מתערב בשיחה הדוד, שחתם זה עתה את הוויכוח ובחצי אוזן שמע את מילותיו האחרונות של יודה, ובאושר הוא מכריז שאם מדובר בתנ"ך אז אין בעיה בכלל, כי המופרע שיושב מאחורה אולי שונא חשבון, ובינינו די בצדק, אבל בתנ"ך אדוני המורה הוא מומחה, סְפֶּץ.

"נו," הוא מצווה דרך המראה, "קדימה, תן משהו, איזה פרק ככה או איזה שיר, ורק אל תתחיל לי את שירת הים, למה את זה אפילו אני מכיר."

ר' יודה כבר מחייך מעט ושומע בחצי אוזן איך הבחור מאחור מנסה להתחמק, וכנוקם את נקמתם של כל המורים המסכנים לחשבון הוא מצטרף להשתדלותו של הנהג ואומר בכובד ראש שישמח מאוד לשמוע. אבל רק אחרי שמתחיל הבחור לדבר, תחילה דיבור חרישי ואחר כך דיבור בוטח בקול רם שמדגיש כל מה שיש להדגיש, רק אז קולט ר' יודה מבעד לעייפות ולעיסת המחשבות הבלולות בראשו שדבר כזה לא שמע מעולם. אפילו מכשיר הקשר מפסיק בבת אחת לפלוט את טרטוריו, ובדממתו מודגשים הפסוקים היוצאים מפיו של הבחור צלולים ובהירים נקיים ומבוררים, כאילו מעצם קריאתם ניתן להם פירוש חדש, זך וטהור, ופשוטו של מקרא חורז בין המילים ומצייר לנגד עיניו של יודה מראות שכמוהם טרם ראה. אלה מעבירים בו צמרמורת קלה של ציפייה כמו לפני סולו החזנות שהיה שומע לפעמים בבית הכנסת הגדול, ובלי להביט לאחור הוא מקשיב לקול שהולך וממלא את חלל המונית לקצב הנקישות שנוקש הדוד הנהג באצבע גדולה ומרוצה על לוח השעונים, ואורם מאיר את הכול באור רך:

בֶּן-אָדָם, דַּבֵּר אֶל-בְּנֵי-עַמְּךָ וְאָמַרְתָּ אֲלֵיהֶם

אֶרֶץ כִּי-אָבִיא עָלֶיהָ חָרֶב

וְלָקְחוּ עַם-הָאָרֶץ אִישׁ אֶחָד, מִקְצֵיהֶם

וְנָתְנוּ אֹתוֹ לָהֶם לְצֹפֶה

וְרָאָה אֶת-הַחֶרֶב בָּאָה עַל-הָאָרֶץ

וְתָקַע בַּשּׁוֹפָר וְהִזְהִיר אֶת-הָעָם

וְשָׁמַע הַשֹּׁמֵעַ אֶת-קוֹל הַשּׁוֹפָר, וְלֹא נִזְהָר

וַתָּבוֹא חֶרֶב וַתִּקָּחֵהוּ

דָּמוֹ, בְּרֹאשׁוֹ יִהְיֶה.

אֵת קוֹל הַשּׁוֹפָר שָׁמַע וְלֹא נִזְהָר

דָּמוֹ בּוֹ יִהְיֶה

וְהוּא נִזְהָר נַפְשׁוֹ מִלֵּט.

וְהַצֹּפֶה כִּי-יִרְאֶה אֶת-הַחֶרֶב בָּאָה

וְלֹא-תָקַע בַּשּׁוֹפָר וְהָעָם לֹא-נִזְהָר

וַתָּבוֹא חֶרֶב, וַתִּקַּח מֵהֶם נָפֶשׁ

הוּא בַּעֲוֹנוֹ נִלְקָח

וְדָמוֹ מִיַּד-הַצֹּפֶה אֶדְרֹשׁ.

מתוך השקט המשתרר בסופם של הפסוקים, ומתוך ההתרגשות שאוחזת בר' יודה, מודיע לו הנהג בחגיגיות שהנה, הגיעו, "רק עשרים וארבע שקל, בלי תוספת על הפסוקים היפים האלה ששמענו משימי, שאם הוא רק רוצה יש לו גם דברים טובים לתת, למרות שאני אדוני המורה, בינינו, אין לי מושג על מה הוא דיבר."

"יחזקאל," עונה לו יודה ועדיין חזיון הדברים לפניו, "יחזקאל פרק ל"ב."

"ל"ג," מתקן מאחור שימי, "המורה, זה בפרק ל"ג, בהתחלה."

"ל"ב, ל"ג, מה זה משנה," ממעיט הדוד במחלוקת ומעיף דרך המראה מבט כעוס בשימי, "משנה רק שתדע איך מגיעים לירמיהו הכי מהר שאפשר. זה מה שחשוב לך היום, ובשביל זה אתה נוסע איתי עכשיו ולא עוזר לאבא במוסך." בלבו מודה ר' יודה כי טעה, נכון, פרק ל"ג, והוא משלם במהירות ומגלה שנשארו לו רק שקלים אחדים. נו, העיקר שהגיע אל יצחקי, אבל עדיין הוא לא בטוח אם זו קומה ראשונה או שנייה, תכף יבדוק.

"תודה," הוא אומר ופותח את דלת המונית, "הנה, לא, אין צורך, שמור את העודף, חנוכה שמח, וגם לך, כן, מאוד יפים הפסוקים, מאוד."

בכניסה לבניין רואה ר' יודה את הלוח הגדול שחקוק עליו שחור על גבי זהוב משרד רואי חשבון קומה שנייה, והוא הולך אל המעלית ונעמד מולה ומחכה שם דקות ארוכות, ורק מנקה נמוך קומה עובר בסמוך עם דלי מים ומגב ארוך וגם פלאפון שמוצמד אל אוזנו והוא שקוע כולו בשיחה. נו באמת, יודה רוגז בלבו, בכל הארץ מצב מלחמה וכאן עוד מעסיקים ערבים, ואלה בשקט-בשקט אוספים מידע ובסוף בום. וכשמזכיר לעצמו להגיד את הדברים האלה ליצחקי, שוודאי חבר כאן בוועד של בניין המשרדים, הוא מבין שהמעלית לא פועלת, שכן שום צליל לא עולה ממנה, שום אור.

"כן, אדון," הוא שומע מאחוריו ומסתובב וכמעט נתקל במגב הארוך. "הבעל בית החליט בערב אין מעלית, וואלה לא יודע למה, בטח חושב מישהו יעלה וירד בלי רשות." המנקה מושך בכתפיו ויוצא החוצה ומתחיל לשטוף את הרחבה הקטנה שלרגלי הבניין, וכשפונה ר' יודה אל הדלת הצדדית עולה בו היסוס ראשון, כי מה אם חלילה וחס יצחקי כבר לא במשרד, אף על פי שתמיד הוא נשאר עד מאוחר, אפילו מאוחר מאוד? את זה הבין יודה לא רק מיצחקי, שמתלונן מדי פעם על עומס העבודה ועל המשכנתה שלא נגמרת וגם על מס הכנסה שמוציא לו את כל החשק לעבוד, אלא גם מאיריס אשתו; כיוון שנזכר בה עולה על פניו של ר' יודה חיוך קטן של נחת, כי אשת-חיל-מי-ימצא-יצחקי-מצא, והרי אפילו היא, בתבונתה השקטה ובמעשיותה, הפטירה יותר מפעם אחת שחבל, גם לה וגם לבנות, שיצחקי לא נמצא יותר זמן בבית.

בכניסה לקומה השנייה מתחדד החשש, ורק כשיודה מוצא את המתג שזוהר באור אדמדם ולוחץ עליו לחיצה אחת ארוכה וחזקה שמקפלת בתוכה תפילה גדולה, רק אז הוא רואה בבהירות פלורסנטית בקצה המסדרון את דלת המשרד הסגורה, וכשהוא מגיע אליה ומצלצל ונוקש ואפילו הולם, מתברר נחרצות כאבי-נצח-מכתי-אנושה עד מאוד: יצחקי לא כאן.

כך, מול הדלת הנעולה שמודיעה שכאן - כאן בדיוק - יושב לו יצחקי שלו כל יום עד הערב, ובדממה שאין לשמוע בה אלא נקישות עמומות של מגב שמוטח מדי פעם ברצפה בקומת הכניסה, עומד יודה בתחושה עמוקה של מבוכה. ולך תדע אם יצחקי עכשיו בבית, מדליק נרות, או אולי עושה קניות באיזה סופר, מאלה שצצים כאן באזור ושוברים את השוק כל שבוע מחדש.

ר' יודה מדליק את האור וכעבור שלושים שניות הוא נכבה שוב, ובדרך הוא נתקל במאפרה שחורה גדולה שניצבת בדיוק באמצע הפרוזדור, וכמעט מועד ונופל. הוא מוציא את הארנק ורואה שגם אם יאסוף את כל הכסף הקטן-קטן - כזה שלא מוציאים היום אפילו לצדקה, מפחד העניים של היום שלא פותחים קופה בלי מחיר התחלתי - ויצרף מטבע למטבע, הכול יחד יגיע לחמישה שקלים וקצת. בדיוק לאוטובוס, הוא חושב, אלא שבבית אין-לנו-על-מי-לסמוך ומה שיהיה יהיה, ואולי השכן מלמעלה כבר חזר, או אפילו שטיינברג, או איזה מכר מזדמן. ואולי יחרוג יצחקי ממנהגו ויצלצל אליו שוב, אף על פי שכבר דיברו ביום ראשון, וכיוון שלא ייענה פעם ראשונה ושנייה ושלישית, ייקח את האוטו וצ'יק-צ'ק יגלה את אבא'לה שלו יושב מתחת לבניין כמו נבעך שרק מצפה לחסדי שמים.

אט-אט, לתוך השקט שבמסדרון והתכנונים שמתרוצצים בראש, מתחילים לחדור ערפלים של פחד, והם מטפטפים תחילה בקולו של פיירברג, שמהנהן בראשו ואומר שהיום, היום אין ביטחון אפילו מול בית הנשיא, וברגע שנכבה האור הם מתעבים בבניין הגדול והריק וממלאים ומציפים אותו בשצף קצף, וכל צלילי הניקיון מתחדדים אז ומאיימים. כמו בועה גדולה שאין לדעת מה יהיה בסופה מתעצם האיום ותופח בראשו של ר' יודה, כי מי בכלל יודע עם מי דיבר המנקה בפלאפון בערבית שוטפת כל כך ולמי הוא הודיע מה.

רק לצאת-מכאן-כמה-שיותר-מהר, מהדהד שוב ושוב קול בראשו, והוא מדליק פעם אחרונה את האור ומתחיל לרדת במדרגות. רגליו כואבות והזיעה מרטיבה את גבו מתחת לגופיית הפלנל, ורגעים ארוכים עוברים עד שהוא מגיע מתנשף לקומת הכניסה ונחפז לצאת בדיוק כשהמנקה מפנה שלולית מים מן הרחבה שבחוץ. בלי להסתובב לרגע, וודאי לא כדי לענות על ברכת "ערב טוב אדון" שנועדה לעכב אותו עד שיגיע השותף מבית לחם, הוא עולה במעלה הרחוב בכיוון הצומת, ובעיניים לאות הוא מחפש בעומק הלילה תחנת אוטובוס. תוך כדי הליכה, בעוד הרוח הקרירה מצננת את גופו המיוזע, עולים בזיכרונו הפסוקים היפים ששמע במונית והוא אומר לעצמו שחבל, חבל שתכשיט כזה לא ישב אצלו בכיתה אף פעם, כי כישרון והבנה עמוקה בטוח שיש, רק חסר אולי קצת ליטוש. והדרך, כמו שהיה רואה מדי פעם בחלומותיו הוורודים, סלולה בכיוון תיאטרון ירושלים ביום העצמאות, והמשימה קשה, שכן שנה אחר שנה הוא עומד מול תלמידים אפרוריים שגם הוריהם מעוניינים רק במקצועות הריאליים, ואף אחד בעצם לא מבין באמת את חשיבות העניין, ובפעם האחת והיחידה שהעלה את זה בישיבת מורים מאוחרת ומיותרת, הבין מתוך המבטים ששלחו בו כולם, כולל המנהלת-הסגן-היועצת, שכולם עושים יד אחת, ושעדיף ללכת בתלם: לבוא ולהסתלק, לדבר רק על חומר הלימוד, לא לחלום חלומות. וכך הלך חידון התנ"ך והתפוגג עד שעלה באוב הערב, נר חמישי של חנוכה. שימי, כמדומה, קראו לו.

בתחנת האוטובוס האפלה, כשהוא יושב סוף-סוף ופושט רגליים עייפות ומחכה בסבלנות לאיזה אוטובוס שיבוא, העיקר שיגיע איכשהו למרכז העיר - וכבר לא משנה לו אם ירד במשביר או בספרא או בבניין כלל, ואפילו רק עד קרן-היסוד הוא מוכן להגיע - מתחדדת בו תחושת ייאוש דקה, ובעצם היא שוכנת בלבו מרגע שנגעה ידו בכיס הריק וסביבו כל עשרות הממתינים בסבלנות ירושלמית עייפה ועיקשת עד שיתפוצץ או לא יתפוצץ מה-שזה-לא-היה שהונח באמצע השוק.

הייאוש הזה, שתפס מקום טוב במזרח הנפש, יושב איתו עכשיו בתחנה ומעיק על ראשו, בדיוק כמו שקרה עם אותו תלמיד - בתשי"א או בתשי"ב? - הבולגרי ההוא שהיה יושב שיעור אחר שיעור בשולחן האחרון ומניח את הראש על זרועו, וזהו, שוקע במהירות בשינה עיקשת שלא יכולות לה כל הקריאות והטפיחות על השכם, וגם לא - פעם אחת ויחידה שר' יודה לא השתלט על עצמו - משיכה קטנה באוזן שמאל. לא זז בכלל, ולך תנסה להעביר שיעור כשכל הכיתה מנסה לבלום את צחוקה בלחיים תפוחות מתפקעות. ההוא מאחורה רדום, נושם נשימות נינוחות, ולקול צחוקם המתפרץ של חבריו, שלא יכלו להתאפק עוד, אפילו מצמץ בשפתיו ופלט שברי מילים מתוך חלום רחוק. כל כמה שניסה באותם ימי בוסר שלו, כשכל סוגי הטיפולים הפדגוגיים עדיין היו חקוקים בראשו כמו תורה מסיני, לא הצליח להעיר אותו, עד שנכנס יום אחד כ"ץ המנהל לביקורת פתע והתחיל לעבור בין יושבי הספסלים הקפואים באימה וכל ילד בתורו מוציא פתיל ציצית ומראה למנהל, שנודע בכל ירושלים החצויה בכעסו ובזעמו, ורק הבנות נאנחות אנחת רווחה של "הפעם לא, לא אלינו זה קשור, ברוך השם".

באמצע הטור הראשון נעצר כ"ץ לרגע והביט סביבו כמו טורף שהריח מרחוק ציד, ומיד לכדו עיניו את יעקב-יוסף - זה היה שמו של הבולגרי - ישן על השולחן האחרון, ובן רגע, ביד שהחזיקה תמיד חצי סיגריה בין האצבעות, חטף מהשולחן את כוס התה שיודה הביא איתו מחדר המורים והתקדם אל קצה הטור האחרון ושפך הכול על ראשו של בעל החלומות.

כשהרים יעקב-יוסף את ראשו הרטוב ועיניו מבולבלות לגמרי, חטף סטירה מצלצלת וגם איום חסר פשרות - אחד אחרון לפני שיעיפו אותו - "ושלא תעז עכשיו לצאת לנקות את הראש, תשאיר אותו ככה עד סוף השיעור, אולי זה יעזור, הא? ישאיר אותך ערני, חוצפן."

יצא המנהל ור' יודה נשאר לבדו עם כיתתו ומולו שלושים מבטים מבוהלים ועוד אחד דומע, ומתוך הבלבול הגדול וההלקאה שהלקה את עצמו למה-לא-התערבת-לעזאזל, ניסה לעבור שוב, בידיעה ברורה שייכשל, על כל השלבים בהעלאת קורבן עולה, וכבר עדיף היה בעיניו שיישן יעקב-יוסף זה עד סוף התיכון ושיהיה לו לבריאות.

בין המחשבות המתרוצצות בראשו בזמן שהוא מחכה לאוטובוס, מהדהדות באוזניו צהלות תלמידים ששוחררו חמש דקות לפני סוף השיעור, וצעקות של שיעור-חופשי-המורה-חולה שבאות מהמסדרון וגורמות לכיתה שלמה להביט בו במבט מאשים על בריאותו היתרה, וצהלות חופש אינסופי ביום האחרון של הלימודים, והנה הוא עכשיו מחוץ לבית הספר ומחוץ לביתו. שבעים ושלושה חופשים גדולים צלח והנה עכשיו חסר בית, חסר ספה נוחה, חסר שטיח אדמדם, חסר תיק עור חום שיש בו מקום מיוחד לשלושה עטים, ואין לו אלא חמישה שקלים בכיס והידיעה שבעצם אין לו אף אחד בעולם, אין איש בקצה האחר של קו הטלפון ואין אפילו למה לחכות.

הוא קם, רוכס את מעילו כדי שלא יצטנן, ומתחיל להתקדם אל מרכז אזור התעשייה, בלי לדעת מה יראה שם ומה עוד יקרה לו, חופש מוזר כזה לא ניתן לו מעולם.

הוא הולך לאט ועוקף בזהירות שלוליות קטנות שהשחירו מבנזין. סביבו שערים ותריסי ברזל מוגפים ונעולים במנעולי ברזל ענקיים, מוסכים ששלטיהם מטונפים מפיח ואבק, ונרמזות מהם מאות שעות עבודה על אגזוזים והפסקות קצרות על טורקי קטן ומר. מפעם לפעם נרעד ר' יודה מסְאונה של מכונית עוברת, בדרך כלל מונית ריקה שמאטה ומחכה רק לאות מצדו. זיכרון המנקה הזומם להרע עוד שריר וקיים, המגב והפלאפון שהיו בידיו כבר נהפכו בדמיונו של ר' יודה לכלי נשק קטלניים כמו אלה שערוכים בשורה ארוכה-ארוכה על גבי שמיכה צבאית אחרי פשיטה מוצלחת בקסבה של שכם או בעזה, פשיטה שמביאה עמה לא רק גאווה אלא גם דאגה, שהרי אם את זה מצאנו, קל וחומר ובן בנו של קל וחומר ועל אחת כמה וכמה, מי יודע עוד כמה יש.

בתוך תוכו מזהה יודה את ריחה הישן של החרדה, שהיתה סובבת בראשו שבעים ושבע הקפות ועוד אחת באותם ימים שבהם רותקו אל הטלוויזיה בדאגה ענקית ליצחקי ואלדד - אחד על טנק והאחר רגלי, ושניהם מתקדמים בין ארזי הלבנון כבתוך שלהם וכמעט לא מתקשרים הביתה. כשסוף-סוף היתה מתקבלת גלויה צבאית, או שהתאפשרה שיחת טלפון חטופה, היה ר' יודה מלקט בפליאה כעין עליזות סמויה בין המילים, כמו צלילי טיול שנתי שמתלווים לצריחות התלמידים באוטובוס בין איומי הנהג המעוצבן, שעוד צעקה אחת הוא עושה פרסה על המקום וחוזר לירושלים.

באותם ימים, כשהיו ר' יודה ונחמ'לה דבוקים אל המסך ומחפשים לשווא פרצופים אהובים בין כל התמונות המגיעות מהשטח, התרוצצו בראשו כל האפשרויות, כל ההודעות, הבשורות, השמות, הכותרות, התפילות, הכול-הכול ברשימה ארוכה מזדחלת, מילה דבוקה למילה שלפניה ושלאחריה וכולן מהבהבות באורות זרחניים בתוך עיניו עד לכאב ראש ולכדור הרגעה.

כל החרדות מהעבר ומההווה מצטרפות זו אל זו ואל הידיעה שרוחשת בראשו כבר שלושה חודשים, והנה רק הבוקר, באותו זמן רחוק שבו לכל מנעול עדיין היה מפתח ולכל אדם בית, הרי התחיל לארוז לעצמו המון חולצות דקות וגופיות מצהיבות בתוך שתי מזוודות עור גדולות. בקלות מדאיגה רוקן את ארון הבגדים הצנוע וחישב בראשו מה עוד לקחת - אולי את המראה האליפטית? או את מעמד העיתונים מעץ שקיבלו מהבנים לכבוד יום הנישואים המי-יודע-כמה? ומה עם אינסוף החוברות שאסף באדיקות מבתי כנסת, מכּנסים, מימי עיון ומכל מיני פרסומים של משרד החינוך? והכול אסוף בתוך ארבעה ארגזים גדולים, שדחופים שנים בבוידעם ומחכים ליד ממיינת.

ומה על אלבומי התמונות? ועל שלושת השטיחים המגולגלים במרפסת השירות? ועל הסרוויסים מחרסינה ועל הסכו"ם כסף, שמונה שישיות של כלים מכלים שונים שקיבלו נחמה והוא לחתונה? נזכר פתאום: מעמד העיתונים, ליום הנישואין החמש-עשרה. ואילו היתה עכשיו לצדו, עליה השלום, היה הכול מסודר ומבואר לפרטי פרטים, וכל המעבר המיותר הזה היה נעשה ברוגע ובנחת כמו חופשה שנתית בסבסוד הסתדרות המורים בבית מלון ארבעה כוכבים בנתניה.

ואז - כך הפליג לא פעם בינו לבין עצמו בשבועות האחרונים - אז היו מופיעים יחד שלובי זרוע לכל משחקי הבינגו ולהרצאות על סבולת הלב ולערבי השירה, שבעים מארוחת הערב החלבית שמוגשת בקומה השלישית ושמחים אחרי שאמרו בטלפון לילה טוב לנכדים. או אולי היו מחליטים להישאר בחדרם ולראות טלוויזיה בשקט ובהבנה גדולה, ולשתות יחד תה חלש-חלש שלא יפריע חלילה לשנתם זה לצד זו בחשכת חדרם, שידלקו בו רק האור הקטן מהשירותים והנורה האדומה המהבהבת כל הלילה מעל לאינטרקום המקשר אותם לאחיות. אחת מהן, כך גילה להפתעתו בסיור המקדים, היא בתו הרביעית של פינטו מהשוק, זה שמוכר דגים על מצע של שברי קרח, ובנו מוכר בשישה שקלים סיכוי סביר למיליונים. ההיכרות המפתיעה הזאת הביאה אז משב חזק וריחני של רק-היום-בעל-הבית-השתגע אל החדרים הקודרים שכל שטיחיהם זהים, כולם בצבע בורדו ובדוגמאות של מעוינים צהבהבים, והמשב הבדיל כעמוד ענן לא רק בין יודה ובין שאר המבקרים, אלא אפילו בינו ובין בנו וכלתו, שהלכו לפניו והקשיבו לכל הסבריה של האחות האחראית - כלתו כדי להבין, ובנו כדי שיוכל לחזור על הכול מילה במילה בשיחת חוץ מאוחרת אל אחיו הצעיר באמריקה.

מאולם שמחות רחוק נשמעים קולות תזמורת, ובתחושה של היכרות עמוקה, לא עם השמחים אלא עם עצם השמחה, הוא חוצה חניון חצי מלא ומתקרב לחלונות, שקצתם פתוחים וקצתם מכוסים וילונות כבדים. הוא נעמד תחתיהם ומקשיב, וכיוון שנענה תמיד לכל הזמנה, אם בכתב אם בעל פה אם ממשפחה ואם ממכרים, הוא מזהה מיד שאלה שירים של אחרי חדר ייחוד, ועל פי הקולות המצטרפים ניכר שיש שם הרבה צעירים. בלי משים הוא מתחיל לזמזם לעצמו כיצד-מרקדים-לפני, ומתיישב על גדר נמוכה ופותח מעט את שולי המעיל לאוורר את גופו. האור סביבו משרה עליו ביטחון, וגם אל מול צעקת הֵי-אתה שנזרקת לאוויר הוא רק מרים את ראשו לאט ומחפש מאין ולאן.

בצעדים גדולים מתקרבת אליו דמות שמתנתקת מכל סובביה ומדלגת במדרגות היורדות מן האולם, ובשל האור שבגבה היא נדמית לצל מהלך ואי אפשר לזהותה. עוד ועוד היא מתקרבת, עד שרואה ר' יודה את העיניים המביטות בו, והן ירוקות ובוחנות. נער, סימני גילוח ראשון על סנטרו, הכתפיים שלוחות מעט קדימה, הידיים טמונות בכיסים. "לא מזהה?" שואל הנער, מאוכזב. עובר עוד רגע עד שר' יודה נזכר, הקול שמתנגן באוזניו הוא שמזכיר לו. "אתה מהמונית, לא?"

הנער מרוצה מהזיהוי כאילו קיבל אישור על עצם היותו. "כן, כן," הוא עונה, "שימי," ועיניו הירוקות סוקרות את ר' יודה סריקה אטית מראשו ועד לנעליו. "אתם המורים," הוא אומר פתאום, "מוזר איך אתם לא נראים מורים כשאין מסביבכם תלמידים וגירים."

"למה אתה מתכוון?" שואל אותו יודה ועדיין מתלבט באיזו נימה ידבר אליו - רשמית או מנומסת או מחנכת או אדישה. "עזוב," עונה לו שימי, "עזוב. אבל רגע," מבליחה פתאום הבנה חדשה בעיניו, "לא הורדנו אותך כאן, מה קרה? התבלבלת באולם או משהו?" בסוף דבריו שומע יודה לגלוג גדול, כאילו כשלה כאן מערכת החינוך כולה והתגלה שהיא סנילית.

"לא, לא," הוא מוחה בכעס וחותם ב"ערב-טוב-ושלום" ומתרומם לאט מן הגדר בכוונה לעזוב את הפרחח לנפשו ולפנות אל המרכז המסחרי הקרוב, שנראה מואר ושוקק חיים.

"אבל, המורה," הוא שומע, "חכה רגע, אם תרצה, אין בעיה, אני מזמין לך מונית תוך רגע, באמת, אולי אפילו דוד שלי עוד באזור."

"ואתה?" מחליט פתאום יודה לנזוף בעומד מולו כנזוף מורה בתלמיד. בן רגע מצא את הסולם המתאים והוא מרגיש בו נינוח כמו בנעלי הבית המשובצות, "ואתה, למה ירדת? אתה לא צריך להיות איתו במונית, ללמוד?"

"צריך," עונה לו שימי וצוחק בקול, "בטח צריך. אבל מה המורה מתרגז, בסך הכול עשיתי מה שעשה יעקב ללבן, איך שהוא עצר ברמזור לקחתי את הרגליים וברחתי." בינו לבין עצמו מדמיין ר' יודה את הנהג המגלה שאחיינו קפץ מהמונית, וכנגד רצונו עולה על שפתיו חיוך קטן והוא שואל למה.

"כי איך שאתה ירדת," אומר לו שימי, "הוא התחיל לצעוק ולכעוס עלי, איך בכלל העזתי להתווכח איתך על יחזקאל, והוא גם הודיע לי שנמאס לו, ומחר על הבוקר אני חוזר לעבוד אצל אבא."

"ומה הבעיה אצל אבא?" ממשיך יודה לחקור כמו שהיה חוקר תלמיד שלא הכין שיעורי בית וכל תירוציו דחוקים, ובתוך שלוש-ארבע שאלות תתגלה עצלנותו. אבל שימי מתפרץ פתאום בזעם ומודיע שהוא לא חוזר לעבוד עם צמיגים, די, חאלס, נשבר לו.

"צמיגים?" שואל ר' יודה.

"מה שאתה שומע, צ-מ-י-ג-י-ם, מה, אין לך אוטו? אם יש פנצ'ר לאיפה הולכים? כולם יודעים, צמיגי שמשון ברוממה, מה לא שמעת?" שימי בוחן את יודה כאילו נגלה לו יצור מזן חדש, "מה, אף פעם לא היית אצלו?"

יודה נד בראשו: הרי אין לו רכב, רק באוטובוס הוא נוסע, חוץ מהשבועיים המטורפים בתשנ"ו, שאז לחץ עליו אלדד לנסוע במוניות.

"אבל בטח," הוא מוסיף ומנסה לרצות את שימי, שעדיין מביט בו בפליאה, "בטח הבן שלי, יצחקי, היה אצלכם לא פעם." רק כעבור שניות אחדות הוא מבין שלא פליאה הוא רואה בעיניו של שימי אלא שמחה, כאילו בגילוי שאינו מכיר לא את צמיגי שמשון ולא את בעליהם גלומה איזו מעלה לא מובנת. ואכן, כשמתעורר שימי משתיקתו, הוא אומר: "אף פעם לא פגשתי אדם שלא ביקר אצל אבא שלי, אפילו כל המורים שלי היו הולכים אליו."

"נו," עונה לו יודה, "אז מה? אז מה אם כל ירושלים היתה אצל אבא שלך חוץ ממני?" וכבר הוא מדמיין את האב הזה, העמל על פרנסת משפחתו, ואת בנו כפוי הטובה. "מה איתך," הוא אומר לשימי, "הרי כל עבודה מכבדת את בעליה, מה רע בלהיות בן של בעל מוסך? מה, אתה מתבייש בזה?" ושימי, שמביט בו עכשיו כמתוך היכרות עמוקה, עונה לו שהוא בכלל לא מתבייש בזה, הרי אבא שלו מרוויח במוסך כמו עורך דין ורופא ביחד, ובכלל, בעניין הכסף שכולם יקפצו.

"נו," מתלהב יודה וסולח לנער על הביטוי הבלתי נאות, "אדרבה, אז מה הבעיה?"

"הבעיה," מתחיל הנער לענות לו, ופתאום מתגברת המוזיקה באולם ומציפה את הרחוב בתרועת חצוצרה מחרישת אוזניים, ור' יודה מבקש ממנו שירים את קולו. "הבעיה," שימי אומר בקול רם מאוד, וכשמושתקים פתאום צלילי התזמורת נהפכת תשובתו לצעקה שנצעקת באמצע רחוב רטוב בתלפיות, "הבעיה היא בכלל לא שמה. הבעיה שלי איתו היא שאף אחד בעולם לא יקבע בשבילי איך אני איראה או מה אני אעשה."

יודה לא שואל עוד דבר. אחרי שתיקה קצרה, שהבין בה מה שהיה עליו להבין, הוא מסתכל שוב על שימי ומתחיל לספר לו בשקט את כל קורותיו ממנחה עד ערבית, ואף על פי שעברו בסך הכול שעתיים הוא מרגיש כאילו עברו עליו שש ישיבות מורים רצופות. וככל שהסיפור הולך ומתגלגל מבין שפתיו, כן מתרחב החיוך העולה על שפתיו של שימי, לא חיוך של שמחה לאיד חלילה - שאז היה יודה קם והולך בזעם - אלא חיוך של מציאת אבדה, כאילו צנח ר' יודה משמים ובעצם היותו כאן ועכשיו מקבל הלילה הזה משמעות מעבר לבריחה בהולה מדוד זועם.

וכך, כשהוא גומר לספר על המשרד הריק של יצחקי ועל החמישה שקלים פלוס מינוס שנשארו לו בכיס, טופח שימי על כתפו ומודיע לו שהוא נפל על הבן אדם הנכון, ו"תשכח מהדאגות אדוני המורה, כי עכשיו שימי אוחיון לוקח אותך תחת חסותו למשך הזמן הקרוב."

"עד שלא תיכנס הביתה אני איתך, המורה," הוא מבטיח לו, "ולכבוד ההיכרות בינינו אתה בא איתי עכשיו ואוכל ארוחת מלכים שלא אכלת מזמן."

בדרך כלל היה מתרגז אילו פנה אליו ככה תלמיד ודיבר אליו בנימה חברית כזאת, אבל עכשיו הוא מרגיש מוגן קצת יותר ונעימה לו המחשבה שהנה-הנה יוסר מעליו נטל הדאגות. ויתרה מזאת, תכנון נועז נהגה בראשו, וכמוהו כקריאת תיגר על כל מי שרוצים לסגור בפניו את העולם הגדול ולדחוק אותו, את יודה, לקרן זווית עם שתי מזוודות עור ובהן כל חפציו. וכך, בעוד שימי ינהל כאן את מבצע החזרה הביתה, הוא עצמו יוביל את המהלך האמיתי, מהלך שראשיתו עכשיו, נר חמישי דחנוכה, וסופו, אם ירצה השם ואם קול התבונה לא יכזיב, ביום העצמאות הנ"ג בתיאטרון ירושלים, וזהו חלומו הכמוס ביותר של יודה מאז נעשה מורה לתנ"ך לפני חמישים שנה.

לפני הכניסה לאולם הוא מתלבט עוד רגע ונותן לשימי הזדמנות לטפוח לו עוד פעם על שכמו ולהבטיח שאין לו מה לדאוג, "כ-ו-ל-ם כאן מכירים אותי, המורה, כולל המלצר הראשי והטבחים, בוא, תיכנס, מה יש." הנער מוביל אותו דרך הכניסה האחורית של האולם, והם עוברים על פני ארגזים של צלחות וכוסות ועל פני שני פחי אשפה גדולים, ומעבר להם שני טבחים רוכנים אל סיר ויוצקים בריכוז רוטב אדמדם על חתיכות הדגים הגדולות המתבשלות שם ומפיצות ניחוח מעורר תיאבון. "יאללה תיכנס כבר," אומר אחד מהם לשימי ומאיץ בו, "תאכל, חביבי, עוד מעט נוציא גם הבשר."

"תודה, אברהים," עונה לו הנער וקורץ בתוך כך ליודה ולוחש לו: "הכנעני אז בארץ, ככה כתוב, המורה, לא?" ולצלילי התזמורת, שרק את אחוריה יכול ר' יודה לראות מהפתח, נערך שולחן קטן בצד המטבח הרועש וליד מגדל ארגזי השתייה הקרה, ונפרשת עליו מפה חגיגית ועליה מונחות זו אחר זו צלוחיות עמוסות כל טוב ססגוני וסלסילת לחמניות. הדלת נפתחת ונטרקת פעם אחר פעם בידי המון מלצרים צעירים שמכירים ומברכים את הנער, ובאוזן רגישה קולט ר' יודה יראת כבוד כמוסה בדיבורם. בקריצות עיניים שקטות מפקח הנער על הכול ומוליך אותו למקומו כמו שמובילים חתן לחופתו, דוחק בו לשבת ומבטיח שהאוכל החם תכף מגיע.

אחרי נסיעות הסרק שנסע והליכות הסרק שהלך, מעלים בו כל הניחוחות הללו רעב חריף, וכמוהו עכשיו כאישה מעוברת שהריחה תבשיל ואין היא יכולה לכבוש את יצרה. בצעד בוטח הוא פונה אל הברז שבפינת המטבח, נוטל את ידיו בזריזות ומתיישב לאכול, ורק אחרי לחמנייה שלמה שטבל בחומוס ועוד צלוחית שלמה של סלט גזר חריף, הוא מרים את עיניו אל שימי, שמביט בו בהנאה, ויורה אליו סדרה של שאלות-אמירות מנוקדות בגרגירי שומשום: "איך כולם מכירים אותך? מה, עבדת כאן פעם? ואתה בטוח שזה בסדר? ולמה אתה לא יושב? בוא, הנה, יש מספיק."

"הכול בסדר, המורה," צוחק אליו הנער, כשמונח לפניהם מגש מהביל של בורקס בשר ריחני, "שיהיה לבריאות."

המטבח שוקק ותוזז כמו טרמינל רב-טיסות, ורק מפני שמילא ר' יודה את פיו אין הוא מצטרף לתהא-השעה-הזאת, השיר שמילותיו מגיעות עכשיו מהאולם וקוצבות כמדומה למלצרים מקצב חדש, עד שנדמה שהם רוקדים כולם ריקוד מעגלי אטי ומדויק, צעד-פנימה- צעד-אחורה, ובין צעד לצעד לצלילי השיר הזה, האהוב עליו כל כך, נשכח ממנו לרגע באילו נסיבות נקלע לכאן.

בין נגיסה לנגיסה הוא שומע את שימי מדרבן אותו שוב, "בתיאבון המורה ולבריאות," וגם את הצוות הוא מדרבן וממטיר הוראות על המלצרים, עד שנדמה שכולם עזבו את השמחה באולם כדי לעמוד עליהם לשרתם. "רק תביאו עוד מפיות מהערימה במחסן למעלה, ועוד בקבוק קולה דיאט, ושיהיה קר. וגם כמה בירות תביאו ועוד לחמניות. ותכוונו לכאן את האוורור שנרגיש אותו, ותבקשו בחוץ להגביר קצת את הווליום שגם פה נשמע כמו שצריך." לבסוף מגרש שימי את כל המלצרים בתנועת יד. "יאללה, קצת שקט עכשיו, יש לי פה אורח חשוב," ויודה, ששקוע בצלחתו וכבר עייף קצת מכל ההמולה הזאת וגם מן הצורך להודות שוב ושוב על כל הטוּב המוגש אל שולחנם, מביט על שימי ומחכה לראות מה יעשה. הנער מתיישב מולו וממלמל לעצמו ברכה חטופה, ידו הימנית אוחזת חצי לחמנייה והשמאלית מכסה רגע את מרכז ראשו, וכעבור רגע כבר נשלחות ידיו אל הסלטים והוא טועם מפה ומשם וגם בורר לעצמו חתיכת עוף גדולה מאחד המגשים.

"אז מה?" פונה אליו שימי בפה מלא, "הכול בסדר? טעים?"

"אכלנו ושבענו," ר' יודה עונה, "ברוך השם." בעוד הנער אוכל הוא קם ומציץ בסירים העומדים סביבם, ומהנהן בראשו בחשיבות אל משגיח הכשרות, שבורר בצד ערימת אורז גדולה. לבסוף הוא נעמד ליד הפתח ומסתכל בסקרנות על ראשי הרוקדים המתגלים מאחורי התזמורת, ועמם יחד מזדמזמות בפיו מילות השיר, ומחשבה עולה בראשו: אולי יזהה פתאום מישהו, מבית הספר או מהשכונה, ויוכל לחזור ככה הביתה.

בבת אחת צץ בזיכרונו המפתח האבוד, שנשכח ממנו כלא היה, והוא מחזיר את מבטו אל שימי. "מה לי ולו," נרעדים פתאום בקרבו ענבלים של פעמוני אזהרה, הרי לפי כל הסימנים יושב כאן פרחח לא קטן, מירושלים של מטה, קטמונים בטח, אחד ממשפחה מפוקפקת, קשרים חשודים ומי יודע מה עוד. "כבדהו וחשדהו," הוא ממלמל לעצמו, "צריך להגיד עכשיו תודה וללכת." בין כך ובין כך הוא צועד פנימה לתוך האולם, עוקף לאט את הבמה העמוסה כלי נגינה ורמקולים רוטטים, ומביט מהצד בבחורים המפזזים, רובם חולצותיהם מחוץ למכנסיים וחוטי הציצית מתנופפים סביבם. הנה אפילו כאן, בשמחת חתן וכלה, הכול כל כך שונה בעיניו מכל מה שהכיר, אין כאן מעגלים שלובי ידיים, אפילו אחד, ויש רק צעירים שמקפצים ומדלגים.

שירים לא מעטים הוא מתקשה לזהות, אבל המקצב שמכתיב התוף הגדול מושך את כף רגלו להיענות במקצב משלה, ומאפשר לו לקחת כך חלק במה שנקרא כאן ריקוד ורק בקושי הוא מזכיר את המעגל-בתוך-מעגל-בתוך-מעגל שסבב סביבו בחתונות של הבנים, כשרקד ורקד וגם מחא כפיים לפי הקצב, ולא הרחק ממנו, לצלילי הקלרינט, רקד חיים לאט ובדבקות ועל קצה אפו התאזנה אבוקה שגולגלה מנייר עיתון; כך היה אצל יצחקי, ואילו אצל אלדד לא הרשו לרקוד אפילו עם בקבוק יין על הראש, כי "שבוע שעבר עשו פה בדיוק ככה ובסוף אחד גמר בבית חולים, ואני איך גמרתי?" שאל המנהל והוליך את יודה אל מרכז האולם והצביע שם על השטיח שבמרכזו כתם גדול בצורת ענן.

"שמח, הא?" שואל-קובע הנער באוזניו של ר' יודה, כשהריקוד מסתיים וכל המקפצים המזיעים והמתנשפים פונים אל השולחנות להתכבד במנה העיקרית. בטרם יימצאו לו המילים המתאימות להודות בהן ולהיפרד כבר מגיש לו שימי את המעיל שהניח קודם במטבח והוא מאיץ בו לצאת איתו החוצה, כי עכשיו ששבעו מהארוחה הגיע הזמן לבדוק כמו שצריך את אזור הדירה הנעולה. הרי שם - כך מרגיש שימי בבטן - מסתתר איפשהו הצרור האבוד.

והנה, תכף תגיע המונית, והפעם לא הדוד ינהג בה אלא קרוב אחר, בן דוד של שימי, בחור לעניין שהסכים לבוא מיד כששמע בפלאפון את פרטי העלילה, ולכבוד זה אפילו ביטל נסיעה לשדה התעופה וגם הבטיח לעזור אם חלילה וחס לא יניב החיפוש תוצאות, שהרי אז לא תהיה ברירה אלא להתחכם למנעול או להיכנס בדרך אחרת שאינה מקובלת. "כי באמת חבל," אמר בפלאפון הבן דוד, לינוֹ שמו, ושימי הסכים איתו בכל מאת האחוזים, "חבל להזמין באמצע הלילה פורץ מקצועי שעולה הון, כשאפשר לסדר הכול עם קצת עזרה מחברים."

"אז יאללה," מזרז שוב הנער כי ידיו של ר' יודה הסתבכו בשרוולי המעיל, "הנה, ככה, בוא." לפני היציאה הוא מהסס רגע בין המחשבות המתרוצצות מה-לעשות-ומה-יהיה-הסוף ובין המבטים התמהים שמופנים אל הזוג המוזר - יהודי מבוגר שלראשו כיפה שחורה ושפתיו מתנועעות בעקבות מחשבותיו, ונער צנום שמתהלך לפניו בראש מורם וידיו תחובות בכיסי הג'ינס הצמוד - הצעיר מוליך והזקן נגרר אחריו, ושניהם מופיעים פתאום מאחורי במת התזמורת וחוצים בשמאל-ימין-שמאל את רחבת הריקודים.

ממש לפני שיצאו ויעברו מן האור הלבן של האולם אל הלילה שבחוץ, מונחת יד על כתפו של ר' יודה, וקול נעים שואל: "מה שלומך, אבא של יצחקי? הכול בסדר?" ועובר רגע עד שמתברר מיהו השואל, שכן של יצחקי בבית הכנסת, מושב אחד מאחוריו, איש גבוה שממשיך ללעוס מאחורי לחיו הימנית את נתח העוף שדחס אל פיו, ובתוך כך הוא מציע לר' יודה בעצם נוכחותו הצעה שאין לסרב לה: הסעה ישירה אל בית חם עם שמיכת פוך ותה לואיזה שרק איריס יודעת להכין, וכל זה בידיעה שמחר על הבוקר הכול יתארגן ויסתדר כאילו מעצמו. הצצה מהירה אחורה מגלה לו שהנער ממשיך ללכת ואינו שם לב כלל למתרחש מאחוריו, ועכשיו הוא כבר קרוב לפתח ומהנהן משם בחשיבות למלצרית אחת שמנופפת לו בידה.

שוב שואל אותו המכר מבית הכנסת לשלומו אחרי שבלע את שארית העוף, ובהחלטה פתאומית, שר' יודה עצמו מופתע מהתפרצותה, הוא עונה לו: "הכול בסדר, ברוך השם... חנוכה שמח שיהיה לך, שמחתי להיפגש."

תשובתו הנחרצת מרתיעה את השכן, אבל אין הוא מתעכב לפייס אותו. מיד הוא מגדיל צעד, ובזריזות הוא מתמקם שוב מאחורי שימי; כבר החליט למצות עד תום את ההזדמנות שנקרתה בדרכו הערב. "בכל מקרה אין מה להפסיד," הוא מחזק את עצמו, כי גם אם יתאמתו חלילה החששות, הרי הרבה אין לקחת, יש רק את השבע מאות שקל שדחוסים בתוך שתי אריזות ריקות של אופטלגין, ואת השעון-כסף עם אותיות א' עד י"ב מזהב, זה שקיבל לפני כמה שנים מהסתדרות המורים של "המזרחי" ועכשיו הוא מתקתק בין הגרביים במגירה - זה כל מה שיש, בהנחה ששימי והבן דוד שלו לא מתעניינים בתקליטים של רוזנבלט, שטרן ויהורם גאון. ייקחו ויסתלקו, והוא כבר כמעט מצפה לסירנה ולהבהובים הכחולים שימשכו אליהם את כל הבטלנים שיושבים אצל מושיקו ואוכלים שם פיצה בהכשר הבד"צ, כולם ודאי יבואו ויתגודדו ויסתכלו בצרתו בעיניים פעורות. ר' יודה אפילו סולח מראש למלוויו, העיקר שייכנס בעזרתם סוף-סוף הביתה. והרי אם מקננת בראשם איזו מזימה, היא מקננת שם גם עכשיו, בזמן שהם הולכים יחד החוצה, ולא ישתיקו אותה אחר כך במונית לא הרדיו ולא מכשיר הקשר שהבוסית הקשוחה מנתבת בו מוניות מרחוב לרחוב.

עדיין הוא נגרר אחרי צעדיו הבוטחים של הנער, כשהוא מחליט לגשת ישירות לנושא. אין מה להפסיד, הוא חושב, ועולה בדעתו שזו כבר הפעם השנייה שהביטוי הזה מופיע בבלגן המחשבות שלו, ביטוי חריג כל כך בסדרי חייו הקבועים, המעוגנים בעשרות שיחות קצרות עם פיירברג, ובחריקות דלת המקלחת, ובעיתונים של מנחם זיכרונו לברכה, ובכוסות המים הפושרים שמגישות לו בביישנות תלמידות באמצע השיעור, ובטלפונים שלא מגיעים מאלדד, ובשכבת האבק הדקה העוטה את הרדיו בסלון, ובחלוקים של נחמה שנשמרים לצד בגדיו - פרטי פרטים שנותנים ערך לדשדושיו בין כל העיסוקים החשובים לכאורה שטיפח במהלך שבעים ושלוש שנותיו.

הוא מנסה ושואל את הנער היכן למד, ושימי אפילו לא מפנה את ראשו, רק מהנהן לעצמו בסיפוק כאילו ציפה כל העת לשאלות שיבואו. בשקט הוא עונה, כמדבר אל עצמו, ושמו של בית הספר מתמיה את ר' יודה, כי שם, בבניין האבן האפור שלפניו רחבה קטנה מוקפת גדר ירוקה כהה שהשער שלה ננעל חמש דקות אחרי צלצול הבוקר, שם בדיוק לימד עד לפני שנים אחדות.

"אני יודע," עונה הנער בשלווה, ואחרי שהצליח ר' יודה להתאים סוף-סוף את צעדיו אליו הם יוצאים יחד אל החניה החשוכה ואל הגשם שמתחיל לטפטף, "ראיתי אותך כמה פעמים."

ר' יודה עדיין לא מבין מה לו לשימי זה מהקטמונים ולבית ספר יוקרתי שמטיל אימה על כל הירושלמים בדרישותיו הגבוהות. "אותי?" הוא משתומם, "אתה בטח טועה, אני כבר שמונה שנים לא שם, סיימתי הרבה לפני שאתה הגעת."

"לא אותך ממש," צוחק שימי לראשונה מאז נפגשו וצחוקו צרוד וחנוק, מנוגד בתכלית לנעימות צליליו כשציטט פסוקים במונית, "את התמונה שלך התכוונתי - אבל בלי זקן, לכן לקח לי כמה דקות לזהות - בתמונות מחזור שתלויות במסדרון למטה, איפה שהייתי מחכה תמיד לפגישות עם המנהלת והיועץ. שעות הייתי עומד שם ומסתכל, אין לך מושג כמה אנשים אני מכיר בזכות זה וגם בזכות התמונות שבנימין מנקה כל שבוע מהאבק, אותו אתה זוכר לפחות? הייתי עוזר לו קבוע, בן דוד שני של אמא שלי. איש טוב, בנימין, עד שפעם הפלתי בטעות תמונה ממחזור כ"ז, ומאז לא נתן לי להתקרב. אבל הנה, לינו הגיע, כמו שאמרתי לך, הנה המונית שם ליד הכיכר, בוא ניכנס, ניסע למצוא את המפתח."

ר' יודה נכנס ראשון ומהנהן לנהג שמביט בו ומחייך דרך המראה. שימי נדחק אחריו במקום לשבת לפנים. הוא סוגר את הדלת בטריקה, ולינו משלב הילוך ומתחיל לנסוע ומפעיל את המגבים, וכשהגשם מתחזק הוא מאיץ את קצבם. השאלה השגרתית, "לאן בבקשה", נשאלת אך מונה לא מופעל וגם לא מכשיר הקשר, ומן המראה הפנימית מתנדנד עץ קטן שממלא את חלל המונית בניחוחות אורנים.

יודה מסתכל החוצה בזמן ששימי מחליף עם לינו חוויות שעניינן אחד מקרובי משפחתם שהסתבך בחובות, ובחלון מיטשטשים הרחובות בנחלי טיפות. בתוך כך הוא בורר את המילים שבהן תיחתם שהותם הקצרה יחד, ושום ספק אין בלבו שהמפתח יתגלה לעיניים חדות משלו, ואף אם לא יתגלה אין ספק שהדלת הסגורה תיענה להם ומי יודע איזה ניסיון יש להם בזה, והוא, בכל מקרה, לא רוצה לדעת על כך כלום.

ליד גן הפעמון החשוך, כמתוך ריטואל קבוע שראשיתו כבר מוכרת, מתחיל לינו להפציר בשימי לדקלם משהו קטן ככה, רק בשביל הנשמה. "יאללה, מזמן לא שמעתי אותך," הוא אומר לו, "אפילו ממש-ממש מזמן, בוא נראה, מתי נסענו יחד פעם אחרונה? אתה רואה, אני אפילו לא זוכר מרוב שזה היה מזמן." ושימי, כמתוך אותו ריטואל, מנסה לדחות את פסק הדין, אלא שהפעם נראה לר' יודה שהכול נעשה בחיוך קטן, כאילו נלקח המשא ומתן מסרט מוכר שסופו ידוע מראש. ולא רק כדי לצאת ידי חובה, אלא גם מתוך געגוע דחוף, מצרף גם ר' יודה את קולו ואומר שישמח באמת לשמוע, כי לא כל יום שומעים יופי כזה, ואחרי שהוא משנן לעצמו בשקט את מטרת העל שהציב לפניו הוא מוסיף ואומר שאפילו הוא, ששמע וקרא בלי סוף, לא זוכר בקיאות והטעמה כאלה, כן-כן, הוא אפילו מרשה לעצמו לומר: נדירות. נ-די-רות, ואומר את זה מורה ותיק ששמע אלפי תלמידים ודקלומים.

באמצע הנאום, שהתחיל להתגלגל ממנו בשצף קצף כאילו רק חיכה להזדמנות, הוא משלב ידיים כמו תלמיד טוב ומרסן את עצמו. קמעה-קמעה, הוא מזכיר לעצמו את מילותיו של ברקוביץ', או כמו ששמע פעם במקום אחר, טורקי-טורקי, העיקר שלא ייבהל פתאום הבחור ויירתע מכל העניין.

מחוזק מתמיכתו פוסק הנהג שעכשיו כבר ברור לגמרי ששימי חייב לדקלם משהו, ובעוד המחשבות סוערות בראשו של ר' יודה, פותח הנער בדברים: תחילה הם מלוּוים בצליל דק של קוצר רוח, אך עד מהרה עולה ההטעמה המיוחדת ומפיחה במילים רוח חדשה, ונדמה שהן מרחפות בחלל המונית ממקום אחר, רחוק ומוכר בה בעת, כגעגוע הבא על סיפוקו. רגע לפני שנשבה ר' יודה לגמרי בפסוקים, הוא אומר לעצמו שהוא חייב, פשוט חייב, לעבוד עם הנער הזה.

וַיְהִי דְבַר ה' אֵלַי לֵאמֹר

בְּטֶרֶם אֶצָּרְךָ בַבֶּטֶן יְדַעְתִּיךָ

וּבְטֶרֶם תֵּצֵא מֵרֶחֶם הִקְדַּשְׁתִּיךָ

נָבִיא לַגּוֹיִם נְתַתִּיךָ.

וָאֹמַר אֲהָהּ ה' אֱלוהִים הִנֵּה לֹא יָדַעְתִּי דַּבֵּר

כִּי נַעַר אָנֹכִי.

וַיֹּאמֶר ה' אֵלַי

אַל תֹּאמַר נַעַר אָנֹכִי

כִּי עַל כָּל אֲשֶׁר אֶשְׁלָחֲךָ תֵּלֵךְ

וְאֵת כָּל אֲשֶׁר אֲצַוְּךָ תְּדַבֵּר.

אַל תִּירָא מִפְּנֵיהֶם

כִּי אִתְּךָ אֲנִי לְהַצִּלֶךָ נְאֻם ה'.

וַיִּשְׁלַח ה' אֶת יָדוֹ וַיַּגַּע עַל פִּי

וַיֹּאמֶר ה' אֵלַי הִנֵּה נָתַתִּי דְבָרַי בְּפִיךָ.

רְאֵה הִפְקַדְתִּיךָ הַיּוֹם הַזֶּה

עַל הַגּוֹיִם וְעַל הַמַּמְלָכוֹת

לִנְתוֹשׁ וְלִנְתוֹץ וּלְהַאֲבִיד וְלַהֲרוֹס

לִבְנוֹת וְלִנְטוֹעַ.