הז'אנרים
כל הז'אנרים

דרג ספר זה מתוך 5
1 דירוגים
5
ממוצע
1
0
2
0
3
0
4
0
5
1
1
גם ב - Kindle
בנו של אדון היתומים
37 

בנו של אדון היתומים


דרג ספר זה מתוך 5
1 דירוגים
5
ממוצע
1
0
2
0
3
0
4
0
5
1
1
37 
37 
גודל (עמ'): 528
מו"ל: כנרת זמורה ביתן דביר

תקציר

רומן מרגש ומותח העוקב אחר מסעו של בחור צעיר במים הקפואים, המנהרות החשוכות ולשכות הריגול המפחידות ביותר בעולם, צפון קוריאה: דיקטטורה מסתורית בה מקננים רעב, שחיתות ואכזריות לשמה אך גם רעות, אהבה ורגעים גנובים של יופי.
פאק ג'ון דו הוא בנם הרדוף של אם נעדרת ואב רב השפעה המנהל מחנה עבודה ליתומים. שם לומד הנער להכיר לראשונה את טעמו של כוח, שכן עליו מוטל לבחור מי מהיתומים יאכל ומי יושאל לעבודת כפיים.
נאמנותו וחושיו החדים של ג'ון דו אינם נעלמים מעיניהם של בכירים במדינה, והוא עולה משפל המדרגה ויוצא לדרך שלא תהיה ממנה חזרה.
אדם ג'ונסון (45) הוא סופר, כתב של הניו-יורק טיימס ומלמד כתיבה באוניברסיטת סטנפורד. ספריו תורגמו ל-11 שפות.
בנו של אדום היתומים, ספרו הראשון הרואה אור בעברית, הוא פרי מחקר של שבע שנים שכלל ביקור בצפון קוריאה וגם זוכה פרס פוליצר לשנת 2013. כשהתבשר על הזכייה בפרס אמר כי "הפרס אומר הרבה על אופן הקריאה בספר, ואני מקווה, להגיע באמצעותו לקוראים רבים ולגרום להם לחשוב על החיים בצפון קוריאה. צפון קוריאנים אינם רשאים לספר את הסיפור שלהם ולכן אחרים צריכים לעשות את זה בשבילם."
המשך קריאה
  • ISBN: 978-965-552-545-8
  • גודל (עמ'): 528
  • מו"ל: כנרת זמורה ביתן דביר
  • יצא לאור ב-: 01/01/2013
  • שם המחבר: אדם ג'ונסון
  • תורגם ע"י: תלמה אליגון-רוז

אמא של ג'וּן דוֹ היתה זמרת. זה כל מה שאבא של ג'וּן דוֹ, אדון היתומים, היה מוכן לספר עליה. לאדון היתומים היתה תמונה של אישה בחדרו הקטן ב"מָחָרים ארוכים". היא היתה יפה מאוד עיניים גדולות ומסתכלות אלכסונית, שפתיים מכווצות לכדי מילה שלא נאמרה. מאחר שנשים יפות מהפרובינציה נשלחות לפיונגיאנג, זה בלי ספק מה שקרה לאמו. ההוכחה האמיתית לכך היתה אדון היתומים עצמו. בלילה הוא היה שותה, ומבניין המגורים היו היתומים שומעים אותו בוכה ומקונן, סוגר עסקות שנשמעו־רק־למחצה עם האישה שבתמונה. רק ג'ון דו הורשה להרגיע אותו, ליטול לבסוף את הבקבוק מבין ידיו.

בתור הילד הכי גדול ב"מחרים ארוכים", היו לג'וּן דוֹ תחומי אחריות הקצבת האוכל, הקצאת דרגשי שינה, מתן שם חדש לילדים שהגיעו מתוך רשימת 114 הקדושים הגדולים של המהפכה. אפילו כך, אדון היתומים הקפיד לא להפגין שום העדפה כלפי בנו, הילד היחיד ב"מחרים ארוכים" שלא היה יתום. כשהארנבייה היתה מלוכלכת, ג'ון דו היה זה שהעביר את הלילה נעול בתוכה. כשילדים הרטיבו בדרגשיהם בלילה, ג'ון דו היה זה שקילף את השתן הקפוא מהרצפה. ג'ון דו לא התרברב בפני שאר הילדים שהוא בנו של אדון היתומים ולא סתם ילד שהורים השאירו בדרכם לאיזה מחנה 9־27. אם מישהו ביקש להבין את זה, זה היה די ברור ג'ון דו היה שם לפני כולם, והסיבה שאף פעם לא אימצו אותו היא שאבא שלו לעולם לא היה מניח למישהו לקחת את בנו היחיד. והיה בזה היגיון, שאחרי שגנבו את אמא שלו לפיונגיאנג, אבא שלו הגיש מועמדות למשרה היחידה שתאפשר לו להתפרנס ולהשגיח על בנו בה בעת.

ההוכחה הברורה ביותר לכך שהאישה בתמונה היתה אמא של ג'וּן דוֹ היא מידת הקשיחות שבה אדון היתומים הִפלה אותו לרעה בעונשים. ההסבר היחיד לכך הוא שאדון היתומים ראה בפניו של ג'ון דו את האישה מהתמונה, תזכורת יומיומית לכאב הנצחי שהרגיש עקב כך שאיבד אותה. רק אבא שנתון בכאב כזה יכול לקחת מילד את נעליו בחורף. רק אבא אמיתי, בשר ודם, יכול לִכווֹת בן בקצה המעשן של מחתת גחלים.

מדי פעם היה איזה מפעל מאמץ קבוצה של ילדים, ובאביב היו גברים בעלי מבטא סיני באים לבחור להם כרצונם. בשאר הזמן כל מי שהיה מסוגל להאכיל את הילדים ולספק בקבוק לאדון היתומים היה יכול לקחת אותם למשך היום. בקיץ הם מילאו שקי חול ובחורף השתמשו במוטות ברזל לשבור שכבות של קרח מהרציפים. על רצפות הייצור, תמורת קערות של צ'אפּ צ'אי קר, היו גורפים את סלילי המתכת השמנונית שניתזו מהמחרטות התעשייתיות. אבל בחצר הרכבות הם אכלו הכי טוב, יוּקג'אנג מתובל. פעם אחת, כשגרפו קרונות מטען, הם העלו אבקה שנראתה כמו מלח. רק כשהתחילו להזיע האדימו, בידיים ובפנים, בשיניים. הרכבת היתה מלאה כימיקלים לבית החרושת לצבע. שבועות ארוכים הם היו אדומים.

ואז, בשנת ג'וצ'ה 85 באו השיטפונות. שלושה שבועות של גשם, אבל הרמקולים לא אמרו דבר על קריסת סוללות, על פריצת סכרי עפר, על כפרים שגלשו אחד לתוך השני. הצבא היה עסוק בניסיון להציל את מפעל "סוּנגלי 58" מהמים הגואים, אז הילדים ב"מחרים ארוכים" קיבלו חבלים וצִלצלים ארוכי־ידית כדי לנסות לצוד אנשים מנהר צ'וֹנגְגִ'ין לפני שיישטפו אל הנמל. המים היו מערבולת של בולי עץ, מכלי נפט וחביות של שפכי מחראות. צמיג של טרקטור התהפך במים, מקרר סובייטי. הם שמעו את החבטות העמוקות של קרונות מטען מתגלגלים על קרקעית הנהר. גג הברזנט של משאית חיילים עבר על פניהם, משפחה זועקת נאחזת בו. אחר כך עלתה אישה צעירה מהמים בפה פעור אך שותק, והיתום ששמו בּוֹ סוֹנג תפס בזרועה בצִלצל בן רגע הוא נזרק אל תוך הזרם. בּוֹ סוֹנג הגיע לבית היתומים כנער רפה, וכשנודע להם שהוא אינו שומע, ג'ון דו נתן לו את השם אוּן בּוֹ סוֹנג, על שמו של קדוש המהפכה מס' 37, שכידוע לכול תחב בוץ באוזניו כדי לא לשמוע את הקליעים בעודו מסתער על היפנים.

אף על פי כן הילדים צעקו "בּוֹ סוֹנג, בּוֹ סוֹנג" בזמן שרצו על הגדות לאורך רצועת הנהר שבּו סונג היה אמור להימצא. הם עברו בריצה את מוצאי הצינורות של מפעלי "האיחוד" לפלדה ועל פני ברכות הסינון הבוציות של "ריוֹנסוֹנג", אבל איש לא ראה את בּו סונג שוב. הילדים נעצרו בנמל שמימיו הכהים היו צמיגיים מרוב גופות, אלפי גופות בין הגלים המתנחשלים, שנראו כמו קרישי דוֹחן דביק שמתחיל להתערבל ולבעבע כשהסיר מתחמם.

הם עדיין לא ידעו זאת, אבל זאת היתה תחילתו של הרעב החשמל נפסק ראשון, ואחריו שירות הרכבות. כשצופרי העבודה־המוגברת חדלו לצפור, ג'ון דו ידע שזה רע. יום אחד יצא צי הדיג לים ולא חזר. החורף הביא איתו אצבע־שחורה והזקנים הלכו לישון. אלה היו רק החודשים הראשונים, הרבה לפני אוכלי קליפות־העץ. הרמקולים כינו את הרעב "מצעד מפרך", אבל הקול הזה שודר מפיונגיאנג. ג'ון דו לא שמע אף אחד בצ'וֹנגג'ין מכנה אותו כך. מה שפקד אותם לא היה זקוק לשם הוא היה הכול, כל ציפורן שלעסת ובלעת, כל פקיחת עפעף, כל ביקור במחראה בניסיון לחרבן כדורוני נסורת. כשאפסה כל תקווה, אדון היתומים שרף את דרגשי השינה, הילדים ישנו סביב תנור שהזדהר בלילם האחרון. בבוקר הוא עצר טְסִיר סובייטי, המשאית הצבאית שמכונה "עוֹרֵב" בגלל חופת הקנווס השחורה מאחור. נותרו רק תריסר ילדים, שהתאימו בדיוק לארגז העורב. כל היתומים מיועדים לצבא בסופו של דבר. אבל ככה נעשה ג'וּן דוֹ, בהיותו בן ארבע־עשרה, לחייל מנהרות, והוכשר באמנות הלחימה באפס אוֹר.

ושם מצא אותו הקצין סוֹ, כעבור שמונה שנים. הזקֵן ממש ירד מתחת לאדמה כדי להעיף מבט בג'ון דו, שבילה את הלילה עם הצוות שלו בתוך מנהרה שנמתחה לאורך עשרה קילומטר מתחת לשטח המפורז, כמעט עד פרברי סיאול. כשיצאו ממנהרה, הם תמיד הלכו אחורה, להניח לעיניים להסתגל, והוא כמעט נתקל בקצין סוֹ, שכתפיו ובית החזה הגדול שלו העידו על אדם שהגיע לבגרות בימים הטובים, לפני תעמולת הצ'וֹלימה.

"אתה פּאק ג'וּן דוֹ?" הוא שאל.

כשג'ון דו הסתובב, מעגל של אור הזדהר מאחורי שׂער השיבה הקצוץ של האיש. עור פניו היה כהה מקרקפתו ומן הלסת שלו, ושיווה לו מראה כאילו זה עתה גילח זקן ושיער עבות ופראי. "זה אני," אמר ג'ון דו.

"זה שם של קדוש," אמר הקצין סוֹ. "זאת יחידה של יתומים?"

ג'ון דו הינהן. "כן," הוא אמר. "אבל אני לא יתום."

מבטו של הקצין סוֹ נפל על תג הטאקוונדו על חזהו של ג'ון דו.

"ברור," אמר הקצין סוֹ וזרק אליו תרמיל.

בתוך התרמיל היו מכנסי ג'ינס כחולים, חולצה צהובה עם סוס פולו ונעליים שקוראים להן 'נַייק' שג'ון דו זיהה מלפני זמן רב, כשבית היתומים נהג לקדם את פניהן של מעבורות שלמות של קוריאנים שפוּתו לחזור מיפן תוך הבטחת משרות במפלגה ודירות בפיונגיאנג. היתומים היו מנופפים בשלטי ברכה ושרים שירי מפלגה כדי שהקוריאנים היפנים ירדו בכבש האונייה למרות המצב הנורא של צ'ונגג'ין והעורבים שהמתינו להעביר את כולם למחנות העבודה קְוואן לי סוֹ. הוא הרגיש כאילו זה היה אך אתמול, שהביט בילדים המושלמים ההם עם נעלי ההתעמלות החדשות שלהם, חוזרים סוף סוף הביתה.

ג'ון דו הגביה את החולצה הצהובה. "מה אני אמור לעשות עם זה?" הוא שאל.

"אלה המדים החדשים שלך," אמר הקצין סוֹ. "אתה לא סובל ממחלת ים, נכון?"

הוא לא סבל. הם נסעו ברכבת לנמל המזרחי צ'וֹלוָואנג, ושם הפקיע הקצין סוֹ סירת דיג, שאנשי צוותה פחדו מאורחיהם הצבאיים עד כדי כך, שענדו את סיכות קים איל סוּנג שלהם כל משך חציית הים עד חופי יפן. על המים ג'וּן דוֹ ראה דגים קטנים עם כנפיים וערפל של שעת בוקר מאוחרת שהיה סמיך כל כך עד שנטל את המילים מפיו. לא היו כאן רמקולים שהרעימו כל היום, ולכל הדייגים היו קעקועים של נשותיהם על החזה. הים היה ספונטני בצורה שלא ראה מימיו גופך לא ידע לאן יהיה עליו לנטות ברגע הבא, ואף על פי כן יכולת לחוש בנוח עם זה. הרוח שנשבה במערך המעטֶה כמו תיקשרה עם הגלים שנשאו את גוף האונייה על כתפיהם, ובשוכבו על גג בית ההגה מתחת לכוכבים בלילה, הרגיש ג'ון דו שזהו מקום שאדם יכול לעצום בו את עיניו ולנשוף אוויר.

הקצין סוֹ הביא איתו גם אדם ששמו גִיל שישמש מתרגם. גיל קרא רומנים יפניים על הסיפון והקשיב לאוזניות מחוברות לנגן קלטות קטן. רק פעם אחת ניסה ג'ון דו לדבר אל גיל, כשניגש אליו לשאול לְמה הוא מקשיב. אבל לפני שג'ון דו הספיק לפתוח את הפה, גיל עצר את הקלטת ואמר את המילה "אוֹפֶּרה".

הם הולכים לתפוס מישהו מישהו על חוף ולקחת את המישהו הזה איתם הביתה. זה כל מה שהסכים הקצין סוֹ לומר בנוגע להפלגה.

ביום השני, עם רדת החושך, היה ביכולתם לראות את אורותיה הרחוקים של עיירה, אבל הקברניט לא הסכים לקרב עוד את האונייה.

"זאת יפן," הוא אמר. "אין לי מפות של המים האלה."

"אני אגיד לך עד איפה מתקרבים," אמר הקצין סוֹ לקברניט, וכשאחד הדייגים מודד את עומק הקרקעית, הם הפליגו אל החוף.

ג'ון דו התלבש, מהדק את החגורה כדי שהג'ינס הנוקשים לא ייפלו.

"אלה הבגדים של הבחור האחרון שחטפתם?" שאל ג'ון דו.

הקצין סוֹ אמר, "לא חטפנו אף אחד כבר שנים."

ג'ון דו הרגיש את שרירי פניו נמתחים, תחושת בהלה חלפה בו.

"תירגע," אמר הקצין סוֹ. "עשיתי את זה מאה פעם."

"ברצינות?"

"טוב, עשרים ושבע פעמים."

הקצין סוֹ הביא איתו סירה קלה, וכשהיו קרובים לחוף, הנחה את הדייגים להוריד אותה. ממערב, השמש שקעה מעל צפון קוריאה, ומזג האוויר התקרר, הרוח שינתה כיוון. הסירה נראתה לג'ון דו זעירה, מספיקה בקושי לאדם אחד, לא כל שכן שלושה וקורבן חטיפה משתולל. עם משקפת ותרמוס, הקצין סוֹ ירד אל הסירה. גיל ירד בעקבותיו. כשג'ון דו תפס את מקומו ליד גיל, מים שחורים ליחכו את הדפנות ונעליו נרטבו לגמרי בן רגע. הוא תהה אם לגלות שאינו יודע לשחות.

גיל ניסה שוב ושוב לשכנע את ג'ון דו לחזור על משפטים ביפנית. ערב טוב קוֹנבּאן וָה. סליחה, הלכתי לאיבוד צ'וֹטוֹ סוּמימאסֶן, מיצ'י ני מאיוֹאימאשיטָה. אתה יכול לעזור לי למצוא את החתול שלי? ואטאשי נוֹ נֶקוֹ גָה מאיגוֹ ני נארימאשיטָה?

הקצין סוֹ כיוון את החרטום לעבר החוף, מאיץ את המנוע בירכתיים, ויפְּרֶסנה סובייטי עייף, הרבה יותר מדי. הם פנו צפונה והפליגו לאורך החוף, והסירה נטתה על צדה לעבר החוף כשהתרומם גל והתנודדה חזרה לעבר המים הפתוחים כשהגל החזיר אותה למטה.

גיל לקח את המשקפת, אבל במקום לכוון אותה אל חוף הים, הוא בחן את הבניינים הגבוהים, את אורות הניאון שניעורו לחיים במרכז העיירה.

"תאמין לי," אומר גיל. "לא היה שום 'מצעד מפרך' במקום הזה."

ג'ון דו והקצין סוֹ החליפו מבט.

הקצין סוֹ אמר לגיל, "תגיד לו שוב איך אומרים 'מה שלומך'."

"אוֹגֶנקי דֶסוּ קָה," אמר גיל.

"אוֹגֶנקי דֶסוּ קָה," חזר ג'ון דו. "אוֹגֶנקי דֶסוּ קָה."

"תגיד את זה כמו 'מה שלומך, ידידי האזרח?' אוֹגֶנקי דֶסוּ קָה," אמר הקצין סוֹ. "לא כמו מה שלומך, אני עומד לקטוף אותך מהחוף."

ג'ון דו שאל, "ככה אתם קוראים לזה, לקטוף?"

"פעם קראנו לזה ככה." הוא עטה חיוך מזויף. "פשוט תגיד את זה נחמד."

ג'ון דו אמר, "למה לא תשלח את גיל? הוא זה שמדבר יפנית."

הקצין סוֹ חזר להסתכל במים. "אתה יודע למה אתה כאן."

גיל שאל, "למה הוא כאן?"

הקצין סוֹ אמר, "כי הוא נלחם בחושך."

גיל פנה לג'ון דו. "אתה מתכוון שזה מה שאתה עושה, זאת הקריירה שלך?" הוא שאל.

"אני מוביל צוות פשיטה," אמר ג'ון דו. "אנחנו בעיקר רצים בחושך, אבל כן, יש גם לחימה."

גיל אמר, "ואני חשבתי שלי היתה עבודה דפוקה."

"מה היתה העבודה שלך?" שאל ג'ון דו.

"לפני שהלכתי לבית ספר לשפות?" שאל גיל. "מוקשים."

"מה, לנטרל אותם?"

"הלוואי," אמר גיל.

הם סגרו עד בסביבות מאתיים מטר מהחוף, ואחר כך שִייטו לאורך החופים של מחוז קאגושימה. ככל שדעך האור, כך היה ג'ון דו יכול לראותו משתקף ביתר מורכבות באדריכלות של כל גל שנידנד אותם.

גיל הרים את ידו. "הנה," הוא אמר. "הנה מישהו על החוף. אישה."

הקצין סוֹ הרפה מעט מהמצערת ולקח את המשקפת. הוא החזיק אותה ביציבות וכיוונן אותה, וגבותיו הלבנות העבותות התרוממו וצנחו בשעה שהתמקד. "לא," הוא אמר, והחזיר את המשקפת לגיל. "תסתכל שוב, אלה שתי נשים. הן הולכות יחד."

ג'ון דו אמר, "חשבתי שאתם מחפשים גבר?"

"זה לא חשוב," אמר הזקן. "כל עוד הבן אדם לבד."

"מה, אנחנו אמורים לתפוס סתם כל אחד?"

הקצין סוֹ לא ענה. במשך זמן מה לא נשמע דבר מלבד קול הוויפּרֶסנה. ואז אמר הקצין סוֹ, "בזמני היתה לנו יחידה שלמה, תקציב. אני מדבר על סירת מנוע, רובה הרדמה. היינו מבצעים מעקב, מסתננים, בוחרים בפינצטה. לא קטפנו אנשי משפחה, ואף פעם לא לקחנו ילדים. פרשתי עם רקורד מושלם. עכשיו תראה אותי. אני בטח היחיד שנשאר. אני מתערב שאני היחיד שהצליחו למצוא שזוכר את העסק הזה."

גיל התמקד במשהו על החוף. הוא ניגב את עדשות המשקפת, אבל האמת היא שהיה חשוך מכדי לראות משהו. הוא נתן אותה לג'ון דו. "מה אתה רואה?" הוא שאל.

כשג'ון דו הרים את המשקפת, הוא הצליח להבחין בקושי בדמות גברית מתנועעת לאורך החוף, סמוך למים למעשה הוא היה רק כתם בהיר יותר על רקע כתם כהה יותר. אחר כך צדה תנועה את עינו של ג'ון דו. חיה רצה על החוף לעבר האיש כלב מן הסתם, אבל גדול, בגודל של זאב. האיש עשה משהו והכלב התרחק ממנו.

ג'ון דו פנה לקצין סוֹ. "יש שם איש. ויש איתו כלב."

הקצין סו התיישב ושם יד על המנוע בירכתיים. "הוא לבד?"

ג'ון דו הינהן.

"זה כלב אקיטה?"

ג'ון דו לא התמצא בגזעים. פעם בשבוע ניקו היתומים חוות כלבים מקומית. כלבים היו חיות מלוכלכות שמתנפלות עליך בכל הזדמנות אפשר היה לראות היכן הסתערו על עמודי המכלאות שלהם, כירסמו את העץ בניביהם. זה כל מה שהיה נחוץ לג'ון דו לדעת על כלבים.

הקצין סו אמר, "כל עוד הוא מכשכש בזנב. זה הדבר היחיד שצריך להטריד אותך."

גיל אמר, "היפנים מאמנים את הכלבים שלהם לעשות טריקים קטנים. תגיד לכלב, שב, כלב טוב. יוֹשי יוֹשי. אוֹסוּוארי קאוואי דֶסוּ נֶה."

ג'ון דו אמר, "אולי תסתום כבר עם היפנית?"

ג'ון דו רצה לשאול אם יש תוכנית, אבל הקצין סו פשוט הפנה אותם לעבר החוף. בפּאנמוּנג'וֹם, ג'ון דו היה ראש חוליית המנהרות שלו, לכן היתה לו הקצבה של אלכוהול וזכות שבועית לאחת הנשים. בעוד שלושה ימים הוא משתתף ברבע הגמר של טורניר הטאקוונדו הצבאי.

החוליה של ג'ון דו סרקה כל מנהרה מתחת לשטח המפורז פעם בחודש, והם עבדו בלי אורות, כלומר רצו קילומטרים בחושך מוחלט, והשתמשו בפנסים האדומים שלהם רק כשהגיעו לקצה מנהרה והיו צריכים לבדוק את האיטום והתֵילִים הממעידים. הם עבדו כאילו הם עלולים להיתקל בדרום קוריאנים כל רגע, ופרט לעונה הגשומה, כשהמנהרות היו בוציות מכדי להשתמש בהן, התאמנו מדי יום בקרב פנים אל פנים באפס אור. אמרו שלחיילי דרום קוריאה יש אינפרה־אדום וציוד אמריקאי לראיית לילה. הנשק היחיד שהיה לחברֶה של ג'ון דו הוא החושך.

כשהגלים החריפו וג'ון דו נתקף בהלה, הוא פנה לגיל. "אז איזו עבודה זאת שגרועה יותר מלנטרל מוקשים?"

"למפות אותם," אמר גיל.

"מה, עם גלאי?"

"גלאי מתכות לא עובדים," אמר גיל. "האמריקאים משתמשים במוקשים מפלסטיק עכשיו. הכנו מפות של המקומות שבהם יש סבירות שהם נמצאים, תוך שימוש בפסיכולוגיה ובתוואי. בְּמקום שהשביל כופה עליך לדרוך או שורשי עצים מנחים את כפות הרגליים, שם אנחנו מניחים שיש מוקש ומסמנים אותו. היינו מעבירים את כל הלילה בשדה מוקשים, מסכנים את חיינו בכל צעד, ובשביל מה? בבוקר המוקשים עדיין היו שם, האויב עדיין היה שם."

ג'ון דו ידע מי מקבל את העבודות הכי גרועות סריקת מנהרות, שנים־עשר איש בצוללת, מוקשים, אב"כ ופתאום ראה את גיל בעיניים שונות. "אז אתה יתום," הוא אמר.

גיל נראה מזועזע. "מה פתאום. אתה?"

"לא," אמר ג'ון דו. "לא אני."

היחידה של ג'ון דו היתה מורכבת מיתומים, אבל במקרה של ג'ון דו זאת היתה טעות. הכתובת שהופיעה בתעודה הצבאית שלו היתה "מחרים ארוכים", וזה מה שגזר את דינו. זאת היתה תקלה שאף אחד בצפון קוריאה לא היה מסוגל לתקן כנראה, ועכשיו זה היה גורלו. הוא בילה את חייו עם יתומים, הוא הבין את מצוקתם המיוחדת, לכן לא שנא אותם כמו רוב האנשים. הוא פשוט לא היה אחד מהם.

"ואתה מתרגם עכשיו?" שאל אותו ג'ון דו.

"אחרי שאתה עובד בשדות המוקשים מספיק זמן," אמר גיל, "מתגמלים אותך. שולחים אותך לאנשהו נעים כמו בית ספר לשפות."

הקצין סו צחק צחוק מר קצר.

הקצף הלבן של הגלים הנשברים נשטף אל תוך הסירה עכשיו.

"מה שדפוק," אמר גיל, "זה שכשאני הולך ברחוב, אני חושב לעצמי, פה הייתי שם מוקש. או שאני מוצא את עצמי לא דורך במקומות מסוימים, כמו סף דלת או מול מִשתָנה. אני אפילו לא יכול ללכת לפארק יותר."

"פארק?" שאל ג'ון דו. הוא בחיים לא ראה פארק.

"מספיק," אמר הקצין סו. "הגיע הזמן להשיג לבית הספר לשפות מורה חדש ליפנית." הוא משך את המצערת לאחור והשבירה נהייתה רועשת יותר, הסירה פנתה הצידה בגלים.

הם ראו את קו המתאר של האיש על החוף עומד ומביט בהם, אבל היו חסרי אונים עכשיו, עשרים מטרים בלבד מהחוף. כשג'ון דו הרגיש שהסירה מתחילה להתהפך, הוא זינק החוצה לייצב אותה, ולמרות שהמים הגיעו רק עד מותניו, הוא שקע עמוק בין הגלים. הזרם גילגל אותו על הקרקעית החולית עד שהגיח בסוף משתעל.

האיש על החוף לא אמר שום דבר. היה כמעט חושך כשג'ון דו צעד במים אל החוף.

ג'ון דו נשם נשימה עמוקה וגרף את המים משערו.

"קוֹנבּאן וָה," הוא אמר לאיש הזר. "אוֹדֶנסקי קֶסוּ דָה."

"אוֹגֶנסקי דֶסוּ קָה," קרא גיל מהסירה.

"דֶסוּ קָה," חזר ג'ון דו.

הכלב הגיע בריצה עם כדור צהוב.

לרגע אחד האיש לא זז. אחר כך הוא צעד צעד אחד לאחור.

"תפוס אותו," צעק הקצין סו.

האיש פרץ בריצה, וג'ון דו רדף אחריו בג'ינס רטובים, החול נדבק ומכביד על נעליו. הכלב היה גדול ולבן, וקיפץ בהתרגשות. היפני רץ ישר לאורך החוף, כמעט בלתי נראה מלבד הכלב שהתרוצץ מצד אחד שלו אל הצד השני. ג'ון דו רץ בכל כוחו. הוא התמקד רק בחבטות העמומות־כדפיקות־לב של כפות רגליים הולמות לפניו על החול. ואז הוא עצם את עיניו. במנהרות ג'ון דו פיתח תחושה לאנשים שלא היה מסוגל לראות. אם הם היו שם, היה ביכולתו להרגיש את זה, ואם הצליח להגיע לטווח, היה ביכולתו להתביית עליהם. אבא שלו, אדון היתומים, תמיד נתן לו להבין שאמא שלו מתה, אבל זה לא היה נכון, היא היתה בריאה ושלמה, רק מחוץ לטווח. ולמרות שאף פעם לא שמע מה קרה לאדון היתומים, היה ביכולתו של ג'ון דו להרגיש שאבא שלו כבר אינו בעולם הזה. המפתח ללחימה בחושך זהה: אתה צריך לקלוט את היריב שלך, לחוש אותו, ולא להשתמש בדמיון. החושך בתוך הראש שלך הוא משהו שהדמיון ממלא בסיפורים שאין להם שום קשר עם החושך האמיתי סביבך.

מלפנים נשמעה חבטה של מישהו נופל בחושך, צליל שג'ון דו שמע אלף פעם. ג'ון דו נעצר היכן שהאיש ניסה לקום. היו לו פני רפאים בזוקים בחול. הם התנשמו והתנשפו, נשימתם המשותפת לבנה בחושך.

האמת היא שג'ון דו אף פעם לא הצליח במיוחד בטורנירים. כשאתה נלחם בחושך, מכה רק מספרת ליריב שלך היכן אתה נמצא. בחושך, אתה צריך להכות כאילו אתה מכה דרך אנשים. טווח מקסימלי, זה מה שחשוב מכות מעגליות ובעיטות בסיבוב ענקי מהצד שחוצות מרחבים עצומים ונועדו לחתוך אנשים לשניים. בטורניר, יריבים יכולים לראות מהלכים כאלה מקילומטר. הם פשוט זזים הצידה. אבל אדם בחוף בלילה, שעומד על כריות כף הרגל? ג'ון דו ביצע בעיטה אחורית מסובבת לראש, והזר נפל ארצה.

הכלב היה מלא מרץ אולי מרוב התרגשות, או תסכול. הוא חפר בחול ליד האיש מחוסר ההכרה, ואחר כך שמט את הכדור. ג'ון דו רצה לזרוק את הכדור, אבל הוא לא העז להתקרב אל השיניים האלה. הוא קלט פתאום שהזנב שלו לא מכשכש. ג'ון דו ראה נצנוץ בחושך, התברר שאלה משקפיו של האיש. הוא הרכיב אותם, והזוהר המטושטש מעל הדיונות הפך לנקודות צלולות של אור בחלונות של אנשים. היפנים לא גרו בבתי שיכון ענקיים, אלא בבתי מגורים פרטיים קטנים יותר.

ג'ון דו הכניס את המשקפיים לכיס, תפס בקרסוליו של האיש והתחיל לגרור אותו מאחוריו. הכלב נהם ונבח נביחות תוקפניות קצרות. ג'ון דו הציץ מעבר לכתפו וראה את הכלב נוהם אל תוך פניו של האיש ושורט את לחייו ומצחו בכפותיו. ג'ון דו השפיל את ראשו ומשך. היום הראשון בְּמנהרה הוא לא בעיה, אבל ביום השני, כשאתה מתעורר מחושך של חלום אל חושך אמיתי, העיניים שלך חייבות להיפקח. אם תישאר בעיניים עצומות, המוח שלך יראה לך כל מיני סרטים מטורפים, כמו כלבים שמתנפלים עליך מאחור. אבל בעיניים פקוחות אתה צריך להתייצב רק מול האפסיות של מה שאתה באמת עושה.

כשג'ון דו מצא לבסוף את הסירה בחושך, הוא שמט את המשקל המת על קורות הרוחב העשויות אלומיניום. האיש פקח את עיניו פעם אחת ופילבל בהן, אבל לא היתה בהן הבנה.

"מה עשית לפנים שלו?" שאל גיל.

"איפה היית?" שאל ג'ון דו. "הבחור הזה כבד."

"אני רק המתרגם," אמר גיל.

הקצין סו טפח לג'ון דו על הגב. "לא רע בשביל יתום," הוא אמר.

ג'ון דו התנפל עליו. "אני לא יתום מזורגג," הוא אמר. "ומי אתה בכלל, אומר שעשית את זה מאה פעם. אנחנו באים לפה בלי תוכנית, רק אני שרודף ותופס מישהו? אפילו לא יצאת מהסירה."

"הייתי צריך לראות מאיזה חומר קורצת," אמר הקצין סו. "בפעם הבאה נפעיל את המוח."

"לא תהיה פעם הבאה," אמר ג'ון דו.

גיל וג'ון דו סובבו את הסירה עם הפנים לגלים. הם נחבלו כשהקצין הפעיל את המנוע במשיכה. כשארבעתם היו בפנים והפליגו לעבר הים הפתוח, הקצין סו אמר, "תשמע, זה נהיה קל עם הזמן. פשוט אל תחשוב על זה. סתם זיינתי את המוח כשאמרתי שחטפתי עשרים ושבעה אנשים. אף פעם לא ספרתי. כמו שהם באים ככה תשכח מהם, אחד אחרי השני. תתפוס מישהו בידיים ותרפה ממנו במוח. תעשה את ההפך מלספוֹר."

למרות הרעש מהמנוע בירכתיים הם שמעו את הכלב על החוף. כל כמה שהתרחקו, הנביחות שלו נישאו על פני המים, וג'ון דו ידע שישמע את הכלב הזה לנצח.

הם התמקמו בבסיס בסוֹנגאן, לא רחוק מנמל קינגְ'יֶה. הוא היה מוקף בבונקרי עפר של טילי קרקע־אוויר, וכשהשמש שקעה, היה אפשר לראות את המסילות הלבנות של המשגרים זוהרות באור הירח. מאחר שזה עתה היו ביפן, היה עליהם לישון בנפרד מהחיילים הרגילים בצבא. שלושתם התאכסנו במרפאה, חדר קטן עם שש מיטות מתקפלות. הסימן היחיד לכך שמדובר במרפאה היה ארון יחיד עם ציוד ללקיחת דם ומקרר סיני ישן עם צלב אדום על הדלת.

את היפני הם נעלו באחד מצינוקי ההזעה במגרש האימונים, וגיל היה שם עכשיו, תירגל את היפנית שלו דרך חור המזון בדלת. ג'ון דו והקצין סוֹ נשענו על מסגרת החלון במרפאה, חלקו סיגריה והסתכלו על גיל, שישב בעפר וליטש את הפתגמים שלו עם איש שאותו עזר לחטוף. הקצין סו הניד את ראשו, כאילו עכשיו ראה כבר הכול. היה חולה אחד במרפאה, חייל קטן בן שש־עשרה בערך, עם עצמות מכווצות מרעב. הוא שכב על מיטה מתקפלת בשיניים נוקשות. עשן הסיגריה שלהם גרם לו התקפי שיעול. הם הרחיקו את המיטה שלו ככל האפשר בחדר הקטן, ולמרות זאת הוא לא סתם את הפה.

לא היה רופא. המרפאה היתה בסך הכול מקום שמשכנים בו חיילים חולים עד שנהיה ברור שלא יחלימו. אם מצבו של החייל הצעיר לא ישתפר עד הבוקר, המשטרה הצבאית תחבר אותו לצנרת ותקיז ממנו ארבע מנות דם. ג'ון דו ראה את זה בעבר, וככל שהוא מבין, זאת הדרך הכי טובה ללכת. זה לוקח רק כמה דקות בהתחלה הם נהיים ישנוניים, אחר כך מקבלים מבט חולמני, ואם יש קצת פאניקה בסוף, זה לא משנה מפני שהם כבר לא יכולים לדבר, ובסופו של דבר, לפני שזה נגמר, הם נראים שרויים במין בלבול נעים, כמו צרצר שתלשו לו את המחושים.

הגנרטור של המחנה כבה לאט לאט התעמעמו האורות, המקרר השתתק.

הקצין סו וג'ון דו התמקמו על המיטות המתקפלות שלהם.

היה איש יפני. הוא יצא לטייל עם הכלב שלו. ואחר כך הוא פתאום בשום מקום. לאנשים שמכירים אותו, הוא תמיד יהיה בשום מקום. כך חשב ג'ון דו בשעתו על ילדים שהגברים בעלי מבטא סיני בחרו. הם היו כאן ואחר כך הם היו בשום מקום, נלקחו כמו בּוֹ סוֹנג אל הלא נודע. כך חשב על רוב האנשים מופיעים בחייך כמו אסופים על המפתן, רק כדי להיגרף מהם בהמשך כבשיטפון. אבל בּו סונג לא היה בשום מקום בין אם שקע אל צלופחי הזאב ובין אם התנפח ונישא עם הגיאוּת אל ולאדיבוסטוק, הוא הגיע לאנשהו. גם האיש היפני לא היה בשום מקום הוא היה בצינוק ההזעה, במגרש האימונים פה בחוץ. ואמא של ג'ון דו, כך עלה בדעתו עכשיו היא נמצאת היכנשהו, ברגע זה, באיזו דירה בבירה, אולי, מסתכלת בראי, מברישה את שערה לפני שהיא הולכת לישון.

בפעם הראשונה זה שנים ג'ון דו עצם את עיניו והניח לעצמו להיזכר בפניה. זה היה מסוכן להעלות אנשים ככה. אם אתה עושה את זה, מהר מאוד הם איתך במנהרה. זה קרה לו הרבה פעמים כשנזכר בילדים מ"מחרים ארוכים". מעידה אחת, ופתאום איזה ילד עוקב אחריך בחושך. הוא אומר לך דברים, שואל למה לא היית זה שנכנע לקור, למה לא היית זה שנפל למכל הצבע, ואתה מתחיל להרגיש שכל רגע עלולות בהונות של בעיטה קדמית לחתוך לך את הפרצוף.

אבל עכשיו העלה את אמא שלו. הוא שכב שם, הקשיב לרעידות החייל, וקולה בא אליו. "אָרירָאנג," היא שרה, קולה כואב, על סף לחישה, בוקע מאי־שם עלום. אפילו היתומים המזורגגים ההם ידעו איפה ההורים שלהם נמצאים.

מאוחר בלילה גיל כשל פנימה. הוא פתח את המקרר, מה שאסור, ושם בפנים משהו. אחר כך נפל על המיטה שלו. גיל ישן ברגליים וזרועות שהשתלשלו מעבר לשפת המיטה, וג'ון דו ידע שכילד, בטח היתה לו מיטה משלו. בן רגע הוא נרדם.

ג'ון דו והקצין סו קמו בחושך וניגשו למקרר. הקצין סו משך בידית, והמקרר נשף הבל קר רפה. מאחור, מאחורי ערמות של שקיות דם רבועות, הקצין סו שלה בקבוק חצי מלא של שוֹג'וּ. הם סגרו במהירות את הדלת כי הדם נועד לפיונגיאנג, ואם הוא יתקלקל, הם ישלמו על זה ביוקר.

הם לקחו את הבקבוק אל החלון. הרחק משם כלבים נבחו במכלאות. על קו האופק, מעל הבונקרים של ה"סאם", נראה זוהַר בשמים, אור ירח מוחזר מהים. מאחוריהם גיל התחיל לנפוח בשנתו.

הקצין סו שתה. "לא נראה לי שגיל רגיל לדיאטה של קציצות דוחן ומרק דוּרה."

"מי הוא בכלל?" שאל ג'ון דו.

"עזוב אותו," אמר הקצין סו. "אני לא יודע למה פיונגיאנג התחילה עם העסק הזה שוב אחרי כל השנים, אבל אני מקווה שניפטר ממנו תוך שבוע. משימה אחת, ואם הכול ילך כמו שצריך, לא נראה אותו שוב לעולם."

ג'ון דו לגם מהבקבוק בטנו נלפתת מהפרי, האלכוהול.

"מה המשימה?" הוא שאל.

"דבר ראשון, עוד גיחת תרגול," אמר הקצין סו. "אחר כך יש לנו מטרה מיוחדת. האופרה של טוקיו מעבירה את הקיצים שלה בנִיאִיגאטה. יש זמרת סופראן. קוראים לה רוּמינָה."

לגימת השוֹג'וּ הבאה ירדה בצורה חלקה. "אופרה?" שאל ג'ון דו.

הקצין סו משך בכתפיו. "איזה אח"מ בפיונגיאנג בטח שמע הקלטה לא חוקית ופשוט חייב לקבל אותה."

"גיל אמר שהוא שרד סבב מוקשים," אמר ג'ון דו. "בזכות זה שלחו אותו לבית ספר לשפות. זה נכון זה באמת עובד ככה, נותנים לך פרס?"

"אנחנו תקועים עם גיל, טוב? אבל אתה לא מקשיב לו. אתה מקשיב לי."

ג'ון דו שתק.

"למה, יש משהו מסוים שמתחשק לך?" שאל הקצין סו. "אתה בכלל יודע מה היית רוצה בתור פרס?"

ג'ון דו הניד את ראשו.

"אז אל תתעסק בזה."

הקצין סו ניגש לפינה והתכופף מעל דלי המחראה. הוא נשען על הקיר והתאמץ זמן ארוך. שום דבר לא קרה.

"עשיתי איזה דבר או שניים בזמני," הוא אמר. "נתנו לי פרס. תראה אותי עכשיו." הוא הניד את ראשו. "הפרס שאתה רוצה הוא זה: אל תהיה אני."

ג'ון דו הסתכל מהחלון על צינוק ההזעה. "מה יקרה לו?"

"האיש עם הכלב?" שאל הקצין סו. "בטח כבר יש איזה שני פּוּבּיוֹק על הרכבת מפיונגיאנג שבאים לקחת אותו."

"כן, אבל מה יקרה לו?"

הקצין סו ניסה בלחיצה אחת אחרונה לסחוט קצת שתן החוצה.

"אל תשאל שאלות מטופשות," הוא סינן בין שיניו.

ג'ון דו חשב על אמא שלו ברכבת לפיונגיאנג. "אפשר לבקש בן אדם בתור פרס?"

"מה, אישה?" הקצין סו ניער את האוּמקיוֹאנג שלו בתסכול. "כן, אפשר לבקש את זה." הוא חזר ושתה את שארית הבקבוק, השאיר רק טיפה בתחתית. את מה שנשאר הוא טיפטף לאט לאט על שפתי החייל הגוסס. הקצין סו טפח לו טפיחת פרידה על החזה, ואחר כך תחב את הבקבוק הריק אל שקע זרועו המיוזעת של הבחור.

הם הפקיעו סירת דיג חדשה, חצו שוב את הים. באגן טסוּשימה היה ביכולתם לשמוע את הנקישות החזקות, כמו אגרופים בחזה, של לווייתני זרע צדים מתחת, וסמוך לאי דוֹגוֹ הזדקרו פתאום חרוטי גרניט מתוך המים, לבנים למעלה מלשלשת ציפורים וכתומים למטה מהתקבצויות עצומות של כוכבי ים. ג'ון דו נעץ מבט בכֵף הצפוני של האי, געשי ושחור, משורטט באשוחיות גמדיות. זה היה עולם שנוצק לתועלת עצמו בלבד, בלי מסר או תכלית, נוף שלא יהווה הוכחה לגדולתו של מנהיג אחד על פני אחר.

היה אתר נופש מפורסם על האי, והקצין סוֹ חשב שיוכלו לתפוס תייר לבדו על החוף. אבל כשהגיעו לצד האי המוגן מפני הרוח, היתה סירה ריקה במים, סירה מתנפחת שחורה, לשישה אנשים, עם מנוע הונדה של חמישים כוח סוס. הם יצאו בסירה הקלה לבדוק את העניין. הסירה המתנפחת היתה נטושה, אף לא נפש חיה על המים. הם עלו עליה, והקצין סו התניע את ההונדה. הוא כיבה אותו. הוא שלף את מכל הדלק מתוך הסירה שלהם ויחד הם גילגלו אותו במים הוא התמלא במהירות, והסירה שקעה, אחוריה תחילה, בגלל משקלו של הוויפּרֶסנה.

"עכשיו אנחנו צוות של ממש," אמר הקצין סו בשעה שהתפעלו מהסירה החדשה שלהם.

ואז הגיח הצוללן.

הוא הרים את המסכה, ופניו הביעו פליאה לא ברורה נוכח גילוים של שלושה גברים בסירתו. אבל הוא הושיט כלפי מעלה שק של צדפות ואחז בידו של גיל שעזר לו לעלות לסיפון. הצוללן היה גדול מהם, שרירי בחליפת צלילה.

הקצין סו דיבר אל גיל, "תגיד לו שהסירה שלנו ניזוקה, שהיא טבעה."

גיל דיבר אל הצוללן, שנופף בידיו בפראות וצחק.

"אני יודע שהסירה שלכם טבעה," תירגם גיל בחזרה. "היא כמעט נחתה לי על הראש."

אחר כך הבחין הצוללן בסירת הדיג הרחוקה. הוא זקר את ראשו לעברה.

גיל טפח על גבו של הצוללן ואמר לו משהו. הצוללן נעץ מבט קשה אל תוך עיניו של גיל ואחר כך נתקף בהלה. אספני צדפות, התברר, נושאים סכין מיוחד על הקרסול, ולג'ון דו נדרש זמן ארוך להכניע אותו. בסופו של דבר ג'ון דו לפת את גבו של הצוללן והתחיל ללחוץ, המים נסחטו מחליפת הצלילה שלו כשביצע את חניקת המספריים.

כשהסכין התעופף, גיל קפץ למים.

"מה לעזאזל אמרת לו?" חקר ג'ון דו.

"את האמת," אמר גיל, דש במים ברגליו.

הקצין סו חטף חתך יפה מאוד באמה. הוא עצם את עיניו מרוב כאב. "עוד תרגול," זה כל מה שהיה מסוגל לומר.

הם שמו את הצוללן בבטן סירת הדיג והמשיכו לעבר היבשה. בלילה, מול חופי העיירה פוּקוּרָה, הם הורידו את הסירה המתנפחת למים. ליד מזח הדיג הארוך של פוקורה הוקם לונה פארק למשך הקיץ, עם עששיות תלויות וזקנים ששרים קריוקי על במה ציבורית. כאן השתהו ג'ון דו וגיל והקצין סו מעבר לשובר הגלים, וחיכו שהמסילות הזוהרות של רכבת ההרים ייכבו, שמוזיקת האורגן האווילית מוזיקת אמצע הדרך תשתתק. בסופו של דבר נעמדה דמות בודדה בקצה המזח. כשהבחינו בָּאדום של סיגריה, הם ידעו שזה גבר. הקצין סו הדליק את המנוע.

הם התקדמו במצב סרק, המזח היתמר כשהגיעו אליו מאחור. במקום שעמודי המזח נכנסו אל הגלים הסוערים שרר כאוס, כשחלק מהגלים מזנקים ישר כלפי מעלה ואחרים מוחזרים במאונך אל החוף.

"דבר איתו יפנית," אמר הקצין סו. "תגיד לו שאיבדת את הכלבלב שלך או משהו. תתקרב. ואז מעבר למעקה. זאת נפילה ארוכה והמים קרים. כשהוא יעלה, הוא יילחם כדי להיכנס לסירה."

הם הגיעו לחוף וגיל יצא החוצה. "אני אטפל בזה," הוא אמר. "הפעם הוא שלי."

"לא, לא," אמר הקצין סו. "שניכם הולכים."

"ברצינות," אמר גיל. "נראה לי שאני יכול להסתדר עם זה."

"החוצה," אמר הקצין סו לג'ון דו. "ותרכיב את המשקפיים הארורים."

השניים חצו את קו הגיאות והגיעו לכיכר קטנה. היו כאן ספסלים ורחבה קטנה, דוכן תה מוגף. הם לא ראו שום פסל, ולא יכלו לדעת את מה מפארת הכיכר. העצים היו מלאים שזיפים, בשלים כל כך שהקליפה התפקעה והמיץ נזל בידיהם. זה נראה לא סביר, משהו שאסור לבטוח בו. איש מטונף ישן על ספסל, והם התפעלו למראהו, אדם ישן היכן שמתחשק לו.

גיל בהה בבתי העיירה סביבם. הם נראו מסורתיים, עם קורות עץ כהות וגגות חרס, אבל אפשר היה לראות שהם חדשים לגמרי.

"אני רוצה לפתוח את כל הדלתות האלה," הוא אמר. "לשבת על הכיסאות שלהם, להקשיב למוזיקה שלהם."

ג'ון דו נעץ בו מבט.

"אתה יודע," אמר גיל. "רק כדי לראות."

כל המנהרות נגמרו בסולם שהוביל לפתח יציאה. הבחורים של ג'ון דו היו מתחרים ביניהם מי יחמוק החוצה וישוטט לו קצת בדרום קוריאה. הם היו חוזרים עם סיפורים על מכונות שפולטות כסף ואנשים שאוספים קקי של כלבים ושמים אותו בשקיות. הוא ידע שהטלוויזיות שם ענקיות ויש אורז ככל שתוכל לאכול. אבל הוא לא רצה שום חלק בזה הוא פחד שאם יִראה את זה במו עיניו, כל חייו יאבדו את משמעותם. לגנוב לְפתוֹת מאיש זקן שהתעוור בגלל הרעב? כאילו היה לחינם. לשלוח ילד אחר לנקות מכלים במקומו בבית החרושת לצבע? לחינם.

ג'ון דו השליך את השזיף החצי־אכול שלו. "אכלתי טובים ממנו," הוא אמר.

במזח הם צעדו על קרשים מוכתמים משנים של דיג באמצעות פיתיונות. לפנים, בקצה, היה ביכולתם לראות פנים, מוארות בזוהרו הכחול של טלפון נייד.

"פשוט תזרוק אותו מעבר למעקה," אמר ג'ון דו.

גיל שאף אוויר. "מעבר למעקה," הוא חזר.

היו בקבוקים ריקים על המזח, בדלי סיגריות. ג'ון דו צעד בנחת קדימה, והרגיש את גיל מנסה לחקות אותו לידו. מלמטה עלה הבעבוע הגרוני של מנוע בהילוך סרק. הדמות לפניהם הפסיקה לדבר בטלפון.

"דארֶה?" קרא אליהם קול. "דארֶה נאנוֹ?"

"אל תענה," לחש ג'ון דו.

"זה קול של אישה," אמר גיל.

"אל תענה," אמר ג'ון דו.

כובע מעיל נמשך לאחור וחשף פני אישה צעירה.

"אני לא בנוי לזה," אמר גיל.

"תמשיך לפי התוכנית."

הצעדים שלהם נשמעו רועשים להחריד. עלה בדעתו של ג'ון דו שיום אחד הגיעו גברים לקחת את אמו ככה, שעכשיו הוא אחד מאותם גברים.

הם התנפלו עליה. היא היתה קטנה מתחת למעיל. היא פתחה את הפה כמבקשת לצרוח, וג'ון דו ראה שיש לה התקן מתכת יפה לכל אורך השיניים. הם אחזו בזרועותיה והעלו אותה בכוח על המעקה.

"זֶנזֶן אוֹיוֹגֶנאין דֶסוּ," היא אמרה, ולמרות שג'ון דו לא הבין יפנית, הוא ידע שזה וידוי כואב ומתחנן, כמו "אני בתולה."

הם זרקו אותה מעבר למעקה. היא נפלה בשקט, אף מילה או אפילו נשימה חטופה. אבל ג'ון דו ראה משהו מבזיק בעיניה זה לא היה פחד או חוסר ההיגיון שבמתרחש. הוא ידע שהיא חושבת על הוריה, ואיך אף פעם לא יֵדעו מה עלה בגורלה.

מלמטה עלה קול פגיעה במים וזינוק מנוע.

ג'ון דו לא הצליח להתנער מהמבט בעיניה.

על המזח נשאר הטלפון שלה. הוא הרים אותו והצמיד אותו לאוזנו. גיל ניסה להגיד משהו, אבל ג'ון דו השתיק אותו. "מאיוּמי?" שאל קול אישה. "מאיוּמי?" ג'ון דו לחץ על כמה כפתורים כדי להפסיק אותו. כשרכן מעל למעקה, הסירה עלתה וירדה עם הגלים.

"איפה היא?" שאל ג'ון דו.

"הקצין סו בהה אל תוך המים. "היא שקעה," הוא אמר.

"מה זאת אומרת היא שקעה?"

הוא הרים את ידיו. "היא נחתה במים ונעלמה."

ג'ון דו הסתובב אל גיל. "מה היא אמרה?"

גיל אמר, "היא אמרה, אני לא יודעת לשחות."

"'אני לא יודעת לשחות'?" שאל ג'ון דו. "היא אמרה שהיא לא יודעת לשחות ולא עצרת אותי?"

"לזרוק אותה מעל המעקה, זאת היתה התוכנית. אמרת להמשיך איתה."

ג'ון דו שב והסתכל אל תוך המים השחורים, שהיו עמוקים בקצה המזח פה. היא היתה שם למטה, עם המעיל הגדול כמו מפרש בזרם, גופה מתגלגל על הקרקעית החולית.

הטלפון צילצל. הוא זהר בכחול ורטט בידו של ג'ון דו. הוא וגיל בהו בו. גיל לקח את הטלפון והקשיב בעיניים פעורות. ג'ון דו ידע, אפילו מכאן, שזה קול של אישה, של אמא. "תזרוק אותו," אמר לו ג'ון דו. "פשוט תזרוק אותו."

העיניים של גיל התרוצצו בזמן שהקשיב. ידו רעדה. הוא הינהן בראשו פעמים אחדות. כשאמר "הָאי", ג'ון דו חטף את המכשיר. הוא נעץ את אצבעו בכפתורים. על המסך הופיעה תמונה של תינוק. הוא זרק את המכשיר לים.

ג'ון דו ניגש למעקה. "איך יכולת לא לספוֹר," הוא צעק למטה לקצין סו. "איך יכולת לא לספור?"

זה היה סוף התרגול שלהם. הגיעה העת להביא את הגברת מהאופרה. הקצין סו יחצה את ים יפן על סירת דיג, ואילו ג'ון דו וגיל יתפסו את המעבורת הלילית מצ'וֹנגְג'ין לניאיגאטָה. בחצות, עם הזמרת ביד, הם יפגשו את הקצין סו על החוף. פשטות, אמר הקצין סו, היא המפתח לתוכנית.

ג'ון דו וגיל נסעו ברכבת של אחר הצהריים צפונה לצ'ונגג'ין. בתחנה, משפחות ישנו מתחת לקרונות מטען שטוחים, חיכו לחושך כדי שיוכלו לעשות את המסע לסינוּאיג'וּ, שמשם אפשר לחצות בשחייה את נהר טוּמֶן לסין.

הם יצאו לנמל צ'ונגג'ין ברגל, עברו על פני מפעל "האיחוד" להיתוך פלדה, שהעגורנים הגדולים שלו החלידו במקומם, שצינורות הנחושת שהוליכו אל כבשנו נגנבו זה מכבר לשימושים אחרים. בתי דירות ניצבו ריקים, חלון הקיצוב מכוסה בנייר קצבים. לא היתה שם כביסה תלויה לייבוש, לא עשן של בצל באוויר. כל העצים נכרתו בתקופת הרעב, ועכשיו, שנים לאחר מכן, הנטעים היו אחידים בגודלם, גזעים בעובי קרסול, הגבעולים הנקיים מזדקרים במקומות מוזרים להפליא בחביות לאיסוף מי גשמים ותעלות ניקוז, עץ אחד פורץ מתוך בית שימוש חיצוני, היכן ששלד אנושי חירבן את זרעו הבלתי ניתן לעיכול.

"מחרים ארוכים", כשהגיעו אליו, נראה בערך בגודלה של המרפאה.

אסור היה לג'ון דו להצביע על המקום, שכן גיל התעקש שייכנסו.

היו בו רק צללים. הכול בפנים נלקח לשמש דלק אפילו את המשקופים שרפו. רשימת 114 הקדושים הגדולים של המהפכה, שצוירה על הקיר, היתה הדבר היחיד שנותר.

גיל לא האמין שג'ון דו העניק לכל היתומים את שמם.

"באמת למדת בעל פה את כל הקדושים?" הוא שאל. "מה עם מספר אחת־עשרה?"

"זה הָא שין," אמר ג'ון דו. "כשתפסו אותו, הוא חתך לעצמו את הלשון כדי שהיפנים לא יוכלו להוציא ממנו מידע. היה כאן ילד שלא היה מוכן לדבר נתתי לו את השם הזה."

גיל העביר את אצבעו על הרשימה.

"הנה אתה," הוא אמר. "קדוש מספר שבעים ושש, פּאק ג'וּן דוֹ. מה הסיפור של הבחור הזה?"

ג'ון דו נגע בשחור על הרצפה, היכן שהתנור עמד פעם. "פּאק ג'וּן דוֹ הרג הרבה חיילים יפנים," הוא אמר, "אבל למרות זאת המהפכנים ביחידה שלו לא סמכו עליו כי קו הדם שלו לא היה טהור. כדי להוכיח את נאמנותו, הוא תלה את עצמו."

גיל בהה בו. "נתת לעצמך את השם שלו? למה?"

"הוא עבר את מבחן הנאמנות האולטימטיבי."

חדרו של אדון היתומים, מתברר, היה בגודלו של משטח עץ. ומדיוקן האישה המייסרת הצליח ג'ון דו למצוא רק חור של מסמר.

"כאן ישנת?" שאל גיל. "בחדר של אדון היתומים?"

ג'ון דו הראה לו את חור המסמר. "כאן היתה תלויה התמונה של אמא שלי."

גיל בחן את החור. "באמת היה פה מסמר," הוא אמר. "תגיד לי, אם חיית עם אבא שלך, איך זה שיש לך שם של יתום?"

"הוא לא היה יכול לתת לי את השם שלו," אמר ג'ון דו, "כי כולם היו רואים את הבושה שבאיך שהוא נאלץ לגדל את הבן שלו. והוא לא היה מסוגל לתת לי שם של גבר אחר, אפילו קדוש. אני הייתי צריך לעשות את זה."

גיל היה חסר הבעה. "מה עם אמא שלך?" הוא שאל. "איך קראו לה?"

הם שמעו את צופר המעבורת 'מאנגיוֹנגבּוֹנג־92' מרחוק.

ג'ון דו אמר, "כאילו שלקרוא לבעיות שלי בשם יפתור משהו."

אותו לילה עמד ג'ון דו בירכתיה החשוכות של הספינה ונעץ מבט במערבולת שהותירה בעקבותיה. רוּמינָה, הוא חשב שוב ושוב. הוא לא גישש אחר קולה ולא הניח לעצמו לדמיין את דמותה. הוא רק תהה איך היתה מבלה את יומה האחרון אילו ידעה שהוא בא.

היתה שעת בוקר מאוחרת כשנכנסו לנמל בַּנדאי־ג'ימָה דגלים בינלאומיים התנוססו על בתי המכס השונים. כלי שיט גדולים, צבועים בכחול הומניטרי, הועמסו באורז במקום מעגנם. לג'ון דו ולגיל היו מסמכים מזויפים, ובחולצות פולו, ג'ינס ונעלי התעמלות הם ירדו בכבש האונייה אל מרכז ניאיגאטה. היה יום ראשון.

בדרכם לאולם ראה ג'ון דו מטוס נוסעים חוצה את השמים, מותיר שובל ארוך מאחוריו. הוא בהה כגולם, בצוואר משורבב מדהים. מדהים כל כך שהחליט לזייף נורמליות בפני הכול, כמו האורות הצבעוניים שמפקחים על התנועה או כריעתם של האוטובוסים, כמו שוורים. מובן שמדחנים יודעים לדבר, ודלתות בתי עסק נפתחות כשעוברים על פניהן. מובן שאין חבית מים בשירותים, מצקת.

ההצגה היומית היתה מחרוזת של יצירות שהאופרה תעלה בעונתה הקרובה, אז כל הזמרים שרו בתורם אריות קצרות. גיל הכיר את השירים כנראה וזימזם איתם. רומינה קטנה, רחבת כתפיים עלתה לבמה בשמלה אפורה כהה. היו לה עיניים שחורות מתחת לפוני מחודד. ג'ון דו היה יכול לראות שהעצב לא זר לה, אבל היא לא היתה יכולה לדעת שהצרות הגדולות ביותר עודן לפניה, שהערב כשיֵרד החושך חייה יהפכו לאופרה, שג'ון דו הוא הדמות האפלה בסוף המערכה הראשונה שעוקרת את הגיבורה אל ממלכה של צער.

היא שרה באיטלקית ואחר כך בגרמנית ואחר כך ביפנית. כששרה לבסוף בקוריאנית, התברר מדוע פיונגיאנג בחרה בה. השיר היה יפהפה, קולה עליז עכשיו, שר על שני אוהבים על אגם, ולא על המנהיג היקר או ניצחון על האימפריאליסטים או על גאוותו של מפעל צפון קוריאני. הוא היה על בחורה ובחור בסירה. הבחורה בצ'וֹסוֹן־אוֹט לבן, הבחור עם מבט מלא רגש.

רומינה שרה בקוריאנית, ושמלתה היתה אפורה כהה, ובה במידה היתה יכולה לשיר על עכבישה שטוֹוה קור לבן ללכוד בו את מאזיניה. ג'ון דו וגיל הסתובבו ברחובות ניאיגאטה אחוזים בקוּר הזה, מעמידים פנים שאינם עומדים לחטוף אותה מכפר האמנים הסמוך. שורה הידהדה שוב ושוב במוחו של ג'ון דו, על כך שבלב המים שני האוהבים מחליטים לא לחתור עוד.

הם הלכו בעיר אחוזי טראנס והמתינו לחושך. לפרסומות במיוחד היתה השפעה על ג'ון דו. לא היו פרסומות בצפון קוריאה, וכאן הן הופיעו על אוטובוסים וכרזות, על מסכי וידיאו. מיידיוֹת ומפצירות זוגות נאחזים זה בזה, ילד עצוב הוא שאל את גיל מה כל אחת אומרת, אבל התשובות עסקו בביטוח רכב ותעריפי טלפון. מבעד לְחלון הם הסתכלו על אישה קוריאנית קוצצת את ציפורני רגליה של אישה יפנית. בתור שעשוע הם ניסו מכונת מכירה אוטומטית וקיבלו שקית של אוכל כתום, שאף אחד משניהם לא הסכים לטעום.

גיל נעצר מול חנות שמכרה אביזרים לטיולים תת־מימיים. בחלון היה תיק גדול שנועד לאחסון ציוד צלילה. הוא היה שחור, מניילון, והמוכר הראה להם שיוכלו להכניס אליו את כל מה שנחוץ להרפתקה לשניים מתחת למים. הם קנו אותו.

הם שאלו איש שדחף עגלה אם הם יכולים לשאול אותה, והוא אמר להם שבסופרמרקט יוכלו למצוא אחת משלהם. בתוך החנות היה כמעט בלתי אפשרי לדעת מה רוב הקופסאות והאריזות מכילות. לדברים החשובים, כמו חביות צנון ודליי ערמונים, לא היה זכר. גיל קנה גליל נייר דבק חזק, ובאגף של צעצועים לילדים מערכת קטנה של צבעי מים באריזת פח. לגיל לפחות היה למי לקנות מזכרת.

החושך ירד, חלונות ראווה נדלקו פתאום בניאון אדום־וכחול, והערבות הוארו בצורה מוזרה מלמטה. פנסי מכוניות הבזיקו בעיניו. ג'וּן דוֹ הרגיש חשוף, מסומן. איפה העוצר? למה היפנים אינם מכבדים את החושך כמו בני אדם נורמליים?

הם עמדו מחוץ לבר, היה להם עוד זמן להרוג. בפנים אנשים צחקו ודיברו.

גיל שלף את היֶנים שלהם. "אין טעם לחזור איתם," הוא אמר.

בפנים הוא הזמין ויסקי. על הבר ישבו גם שתי נשים, וגיל קנה להן משקאות. הן חייכו וחזרו לשיחה שלהן. "ראית את השיניים שלהן?" שאל גיל. "כל כך לבנות ומושלמות, כמו שיניים של ילדים." כשג'ון דו לא הסכים, גיל אמר, "תירגע, כן? תשתחרר."

"לְךָ זה קל," אמר ג'ון דו. "אתה לא צריך להשתלט על מישהי הלילה. אחר כך להעביר אותה לצד השני של העיר. ואם לא נמצא את הקצין סוֹ על החוף —"

"כאילו שזה יהיה הדבר הכי גרוע," אמר גיל. "אתה לא רואה פה אף אחד שזומם לברוח לצפון קוריאה. אתה לא רואה אותם באים לקטוף אנשים מהחופים שלנו."

"דיבורים מהסוג הזה לא עוזרים."

"קדימה, שתה," אומר גיל. "אני אכניס את הזמרת לתיק הלילה. אתה לא הבחור היחיד שמסוגל להכות אישה, אתה יודע. כמה קשה זה יכול להיות?"

"אני אטפל בזמרת," אמר ג'ון דו. "רק אל תשתגע."

"אני מסוגל להכניס זמרת לתוך תיק, טוב?" אמר גיל. "אני מסוגל לדחוף עגלת קניות. פשוט תשתה, בטח לא תראה את יפן בחיים שוב."

גיל ניסה לדבר עם הנשים היפניות אבל הן חייכו והתעלמו ממנו. אז הוא קנה משקה לברמנית. היא ניגשה ודיברה איתו בזמן שמזגה לו. היו לה כתפיים דקות, אבל היתה לה חולצה צמודה והשיער שלה היה שחור לגמרי. הם שתו יחד, והוא אמר משהו כדי להצחיק אותה. כשהלכה לטפל בהזמנה, גיל נפנה אל ג'ון דו. "אם היית שוכב עם אחת הבחורות האלה," אמר גיל, "היית יודע שזה מפני שהיא רוצה, לא כמו איזו אשת נחת צבאית שמנסה להשיג תשעה בולים ליום בפנקס המכסות שלה, או בחורה במפעל שמועצת השיכון שלה השיאה. אצלנו בחורות יפות אפילו לא מסתכלות עליך. אתה לא יכול לשתות אפילו כוס תה בלי שאבא שלה יארגן חתונה."

בחורות יפות? חשב ג'ון דו. "העולם חושב שאני יתום, זאת הקללה שלי," אמר לו ג'ון דו. "אבל איך בחור כמוך מפיונגיאנג מוצא את עצמו בעבודות מחורבנות כל כך?"

גיל הזמין עוד משקאות, למרות שג'ון דו בקושי נגע בשלו. "הביקור בבית היתומים ההוא עשה לך בלגן רציני בראש," אמר גיל. "זה שאני כבר לא מקנח את האף ביד לא אומר שאני לא כפרי, ממיוֹהסוּן. גם אתה צריך להתקדם. ביפן, תוכל להיות מי שתרצה."

הם שמעו אופנוע נעצר, ודרך החלון ראו גבר מסיע אותו לאחור ומתיישר עם שני אופנועים אחרים. כשהוציא את המפתח מהסוויץ', הוא החביא אותו מתחת לשפת מכל הדלק. גיל וג'ון דו העיפו מבט זה בזה.

גיל שתה את הוויסקי שלו, עירבל אותו בכוס ואחר הטה את הראש לגרגר בעדינות.

"אתה לא שותה כמו כפרי."

"אתה לא שותה כמו יתום."

"אני לא יתום."

"טוב מאוד," אמר גיל. "כי כל מה שהיתומים ביחידת המוקשים שלי ידעו לעשות זה לקחת לקחת לך את הסיגריות, את הגרביים, את השוֹג'וּ. נכון שזה נורא כשמישהו לוקח לך את השוג'ו? ביחידה שלי, הם זללו את כל מה שמצאו סביבם, כמו שכלב אוכל את הגורים שלו, ובתור תודה, השאירו לך את גושי החרא הקטנטנים שלהם."

ג'ון דו חייך חיוך מהסוג שמרגיע אנשים ברגע לפני שאתה מרביץ להם.

גיל המשיך. "אבל אתה בחור הגון. אתה נאמן כמו הבחור בסיפור של הקדוש. אתה לא צריך לספר לעצמך שאבא שלך היה כזה וכזה ואמא שלך היתה כזאת וכזאת. אתה יכול להיות מי שאתה רוצה. להמציא את עצמך מחדש ללילה אחד. תשכח מהשיכור ההוא ומהחור של המסמר בקיר."

ג'ון דו קם. הוא התרחק קצת כדי לפתוח את המרחק הנכון לבעיטה מסובבת. הוא עצם עיניים, היה מסוגל להרגיש את המרחב, היה מסוגל לראות בעיני רוחו את הירך סבה על צירה, את הרגל מתרוממת, את ההצלפה של קימור כף הרגל תוך כדי המומנט הסיבובי. ג'ון דו התמודד עם זה כל חייו, עם הדרכים השונות שבהן אנשים ממשפחות נורמליות לא היו מסוגלים לתפוס אדם שנתון בכאב גדול כך כך שהוא אינו מסוגל להכיר בבנו שלו, שאין דבר נורא יותר מאמא שעוזבת את הילדים שלה, למרות שזה קורה כל הזמן, ש"לָקַחַת" היא מילה שאנשים מייחסים למי שיש להם כל כך מעט לתת שזה בכלל לא מדיד.

כשג'ון דו פקח את עיניו, גיל קלט פתאום מה עומד לקרות.

ידו כמעט שמטה את הכוס. "ווֹאוּ," הוא אמר. "טעות שלי, טוב? אני בא ממשפחה גדולה, אני לא מבין כלום ביתומים. אנחנו צריכים ללכת, יש לנו דברים לעשות."

"טוב, בסדר," אמר ג'ון דו. "בוא נראה איך תתנהג עם הגברות היפות ההן בפיונגיאנג."

מאחורי האולם היה כפר אמנים שורה של בתים ערוכים בעיגול סביב מעיינות חמים באמצע. הם ראו את זרם המים, עדיין מהביל מחום, זורם מתוך בית המרחץ. לבן מרוב מינרלים, הוא ניגר על סלעים קירחים שהלבינו לעבר הים.

הם החביאו את העגלה, וג'ון דו הניף את גיל מעל הגדר. גיל בא מסביב לפתוח את שער המתכת לג'ון דו, אבל השתהה רגע והשניים בחנו זה את זה מבעד לסורגים לפני שגיל הרים את הבריח ונתן לג'ון דו להיכנס.

חרוטי אור זעירים האירו את השביל המרוצף אבן אל הביתן של רומינה. מעליהם, הירוק־כהה ולבן של מגנוליה הסתירו את הכוכבים. באוויר עמדו עצי מחט וארז, שמץ של ים. ג'ון דו קרע שתי רצועות של סרט הדבקה ותלה אותן על שרווליו של גיל.

"ככה," לחש ג'ון דו, "הן יהיו מוכנות כבר."

עיניו של גיל הביעו התלהבות ואי־אמון.

"אז פשוט נסתער פנימה?" הוא שאל.

"אני אפתח את הדלת," אמר ג'ון דו. "ואז תשים לה את הסרט על הפה."

ג'ון דו הרים אבן גדולה מהשביל ונשא אותה אל הדלת. הוא הצמיד אותה אל הידית וכשדחף אותה במותנו, הדלת קפצה ממקומה. גיל רץ לעבר האישה, שישבה במיטה, כשרק טלוויזיה מאירה אותה. ג'ון דו הביט וראה מהדלת איך גיל מצמיד לה את סרט ההדבקה לפה, אבל בין הסדינים ורכוּת המיטה התחולל עכשיו איזה מפנה. הוא איבד קווצת שיער. אחר כך היא תפסה לו בצווארון, והשתמשה בו לערער את שיווי המשקל שלו. בסופו של דבר הוא מצא את הצוואר שלה, והם נפלו ארצה, ושם הוא התיישב עליה בכל כובד משקלו וכפות רגליה התעוותו מכאב. ג'ון דו נעץ מבט ארוך בבהונות: הציפורניים נצבעו באדום עז.

בהתחלה ג'ון דו חשב, תתפוס אותה פה, תלחץ אותה שם, אבל אז תקפה אותו בחילה. בזמן שהשניים התגלגלו, ג'ון דו הבחין שהיא הרטיבה, והישירוּת הגולמית, הברוטליות של מה שמתרחש, התבהרה לו באור חדש. גיל הלך והכניע אותה, כרך את סרט ההדבקה סביב מפרקי ידיה וקרסוליה, והיא כרעה עכשיו בעוד הוא עורך את התיק ופותח אותו. כשפרש את התיק הפתוח לעומתה, עיניה גדולות ורטובות נחלשו ותנוחתה התרופפה כאחוזת סחרחורת. ג'ון דו הסיר את המשקפיים והמצב השתפר עם הטשטוש.

בחוץ הוא נשם בכבדות. הוא שמע את גיל נאבק לקפל אותה כך שתיכנס כולה לתיק. הכוכבים מעל הים, מטושטשים עכשיו, הזכירו לו כמה חופשי הרגיש אותו לילה ראשון כשחצו את ים יפן, עד כמה הרגיש בבית על סירת דיג. כשחזר פנימה ראה שגיל רכס את התיק כך שרק פניה של רומינה נראים עוד, נחיריה מתרחבים לקלוט חמצן. גיל עמד מעליה, מותש אך מחייך. הוא הצמיד את בד מכנסיו אל מפשעתו כדי שתוכל לראות את המתאר של הזקפה שלו. עיניה נפערו, והוא סגר את הרוכסן.

הם עברו בזריזות על חפציה. גיל הכניס לכיסו יֶנים ושרשרת של אבנים אדומות ולבנות. ג'ון דו לא ידע מה לקחת. על שולחן ניצבו בקבוקוני תרופות, קוסמטיקה, ערמה של תמונות משפחתיות. עיניו נתקלו בשמלה האפורה והוא הוריד אותה מהקולב.

"מה לעזאזל אתה עושה?" שאל גיל.

"אני לא יודע," אמר לו ג'ון דו.

העגלה, שהיתה עמוסה יתר על המידה, השמיעה נקישות חזקות עם כל חריץ במדרכה. הם לא דיברו. גיל היה שרוט וחולצתו קרועה. הוא נראה כאילו האיפור שלו נמרח. נוזל צהוב צלול עלה מבעד לגלד במקום ששערו היה חסר. כשהבטון השתפע בשפת הכביש, היתה לגלגלים נטייה להסתחרר בצורה משונה ולהפוך את העגלה, לשפוך את מטענה על המדרכה.

ערמות של קרטון עיטרו את הרחובות. שוטפי כלים שטפו עם צינורות שטיחוני מטבח בתעלות הניקוז. אוטובוס מבהיק וריק עבר באוושה על פניהם. ליד הפארק, גבר הוליך כלב לבן גדול שנעצר והסתכל עליהם. התיק היה מתנועע קצת, וחדֵל. בפינת רחוב, גיל אמר לג'ון דו לפנות שמאלה, ושם, במורד גבעה תלולה ומעבר למגרש חניה, היה החוף.

"אני אשים עלינו עין מאחור," אמר גיל.

העגלה רצתה להשתחרר ג'ון דו הידק את אחיזתו בידית. "בסדר," הוא ענה.

מאחורה גיל אמר, "זה לא היה במקום קודם, מה שאמרתי על היתומים. אני לא יודע איך זה מרגיש כשההורים שלך מתו או ויתרו. טעיתי, אני מבין את זה עכשיו."

"לא קרה שום דבר," אמר ג'ון דו. "אני לא יתום."

מאחורה גיל אמר, "אז תספר לי על הפעם האחרונה שראית את אבא שלך."

העגלה המשיכה לנסות לברוח. שוב ושוב היה על ג'ון דו להישען אחורה ולבלום בכפות רגליו. "לא היתה מסיבת פרידה או משהו כזה." העגלה זינקה קדימה וגררה את ג'ון דו מטר־שניים לפני שהצליח לחדש את אחיזתו בקרקע. "הייתי שם יותר מכל אחד אחר אף פעם לא אימצו אותי, אבא שלי לא התכוון להניח לאף אחד לקחת את הבן היחיד שלו. בכל אופן, הוא בא אלי אותו לילה, כבר שרפנו את הדרגשים, אז הייתי על הרצפה גיל, תן לי יד פה."

פתאום העגלה טסה. ג'ון דו נפל כשזו השתחררה מאחיזתו והתגלגלה במורד לבד. "גיל," הוא צעק כשראה אותה מתרחקת. העגלה התנדנדה מרוב מהירות כשחצתה את מגרש החניה, וכשפגעה בשפת הכביש הרחוקה, זינקה גבוה באוויר והטילה את התיק השחור אל החול החשוך.

הוא הסתובב אבל לא היה זכר לגיל.

ג'ון דו רץ אל החול, עבר את התיק והצורה המוזרה שבה נחת. ליד קו המים הוא סרק את הגלים בחיפוש אחר הקצין סו, אבל לא היה שם כלום. הוא מישש את כיסיו לא היתה לו מפה, לא שעון, לא פנס. בידיים על ברכיו, הוא לא הצליח להסדיר את הנשימה. כשהיא מתנחשלת לאורך החוף חלפה על פניו השמלה האפורה, מתמלאת ומתרוקנת ברוח, מתגלגלת על החול עד שלקח אותה הלילה.

הוא מצא את התיק, הפך אותו. הוא פתח אותו קצת, חום ניגר החוצה. הוא הוריד את סרט ההדבקה מפניה, שהיו משופשפים מכוויות ניילון. היא דיברה אליו ביפנית.

"אני לא מבין," הוא אמר.

בקוריאנית היא אמרה, "תודה לאל שהצלת אותי."

הוא בחן את פניה. כמה גולמיים ונפוחים היו.

"פסיכופת אחד תקע אותי פה," היא אמרה. "תודה לאל שהגעת, חשבתי שאני מתה, ואז הגעת להציל אותי."

ג'ון דו חיפש שוב איזה זכר לגיל, אבל הוא ידע שלא ימצא כזה.

"תודה שהוצאת אותי מפה," היא אמרה. "באמת, תודה ששיחררת אותי."

ג'ון דו בדק באצבעותיו את סרט ההדבקה, אבל הוא איבד חלק ניכר מדביקותו. קווצה משערה היתה צמודה לסרט. הוא הניח לו לעוף ברוח.

"אלוהים," היא אמרה. "אתה אחד מהם."

חול נשב אל תוך התיק, אל תוך עיניה.

"תאמיני לי," הוא אמר. "אני יודע מה עובר עלייך."

"אתה לא מוכרח להיות האיש הרע," היא אמרה. "יש בך טוּב לב, אני רואה את זה. תן לי ללכת, ואני אשיר לך. לא תאמין איך אני יודעת לשיר."

"השיר שלך לא נותן לי מנוחה," הוא אמר. "השיר על הבחור שבוחר להפסיק לחתור באמצע האגם."

"זאת היתה רק אריָה," היא אמרה. "מתוך אופרה שלמה, שמלאה בעלילות משנה ומהפכים ובגידות."

ג'ון דו רכן קרוב עכשיו. "הבחור נעצר כי הוא הציל את הבחורה ועל החוף הרחוק הוא יצטרך למסור אותה לממונים שלו? או שהבחור גנב את הבחורה ולכן יודע שממתין לו עונש?"

"זה סיפור אהבה," היא אמרה.

"אני מבין את זה," הוא אמר. "אבל מה התשובה? יכול להיות שהוא יודע שסימנו אותו למחנה עבודה?"

היא סורקת את פניו, כאילו הוא יודע את התשובה.

"איך זה נגמר?" הוא שואל. "מה קורה להם?"

"תשחרר אותי ואני אספר לך," היא אמרה. "תפתח את התיק ואני אשיר לך את הסוף."

ג'ון דו אחז ברוכסן וסגר אותו. הוא דיבר אל הניילון השחור היכן שפניה היו קודם. "אל תעצמי את העיניים," הוא אמר. "אני יודע שאין מה לראות, אבל לא חשוב מה יקרה, אל תעצמי אותן. החושך והסגירוּת, הם לא האויב שלך."

הוא גרר את התיק אל קו המים. הים, מקציף וקר, שטף על נעליו, והוא סרק את הגלים וחיפש את הקצין סו. כשגל טיפס גבוה על החול וליחך את התיק, היא צרחה בפנים, והוא לא שמע צווחה כזאת מימיו. הרחק במעלה החוף הבזיק אליו פנס. הקצין סו שמע אותה. הוא קירב את הסירה המתנפחת השחורה, וג'ון דו גרר את התיק לתוך הגלים. השניים אחזו ברצועות וגילגלו את התיק אל תוך הסירה.

"איפה גיל?" הוא שאל.

"גיל נעלם," אמר ג'ון דו. "הוא היה ממש לידי, ופתאום לא היה."

הם עמדו בתוך גלים עד הברכיים וייצבו את הסירה. אורות העיר השתקפו בעיניו של הקצין סו. "אתה יודע מה קרה לשאר מפקדי המשימות?" הוא שאל. "היינו ארבעה. עכשיו נשארתי רק אני. השאר בכלא 9 שמעת על המקום הזה, איש מנהרות? כל הכלא נמצא מתחת לקרקע. זה מכרה, ומי שנכנס, לעולם לא רואה שוב את השמש."

"תשמע, זה שתפחיד אותי לא ישנה שום דבר. אני לא יודע איפה הוא."

הקצין סו המשיך, "בפתח המכרה יש שער ברזל, ואחרי שאתה עובר אותו, זהו זה בפנים אין שומרים, אין רופאים, אין קפיטריה, אין שירותים. אתה פשוט חופר בחושך, וכשאתה מוצא עַפרה, אתה גורר אותה לפני השטח כדי להמיר אותה מבעד לסורגים באוכל ונרות ומכושים. אפילו הגופות לא יוצאות משם."

"הוא יכול להיות בכל מקום," אמר ג'ון דו. "הוא מדבר יפנית."

מהתיק בקע קולה של רומינה. "אניי יכולה לעזור לכם," היא אמרה. "אני מכירה את ניאיגאטה כמו את הקווים על כף היד שלי. תנו לי לצאת, ואני נשבעת למצוא אותו."

הם התעלמו ממנה.

"מי הבחור הזה?" שאל ג'ון דו.

"הבן המפונק של איזה שר," אמר הקצין סו. "זה מה ששמעתי. אבא שלו שלח אותו הנה לחשל אותו קצת. אתה יודע הבן של הגיבור הוא תמיד החלשלוש."

ג'ון דו הסתובב ובחן את אורות ניאיגאטה.

הקצין סו הניח יד על כתפו של ג'ון דו. "אתה חייל אמיתי," הוא אמר. "כשצריך ללמד לקח, אתה מלמד." הוא הסיר את רצועת הכתף של תיק הניילון ועשה לולאה באחד מקצותיה. "גיל כרך עניבת חנק סביב הצוואר המזורגג שלנו. עכשיו תורו."

ג'וּן דוֹ צעד ברובע המחסנים בשלווה מוזרה. הירח, ככל שהיה, השתקף זהה בכל שלולית, וכשאוטובוס עצר למענו, הנהג נתן בו מבט אחד ולא ביקש דמי נסיעה. האוטובוס היה ריק מלבד שני גברים קוריאנים זקנים מאחור. הם עדיין חבשו את כובעי המזון המהיר שלהם מנייר. ג'ון דו דיבר אליהם, אבל הם הנידו את ראשיהם.

ג'ון דו היה זקוק לָאופנוע כדי שיהיה לו סיכוי למצוא את גיל בעיר הזאת, אבל אם יש לגיל טיפת שכל בקודקודו, הוא והאופנוע כבר נעלמו מזמן. כשג'ון דו פנה לבסוף לרחוב עם הבר, האופנוע השחור הבהיק על שפת הכביש. הוא הניף את רגלו מעל המושב, נגע בכידון. אבל כשגישש מתחת לשפת המכל, לא מצא שם מפתח. הוא נפנה לחלונות שבחזית הבר, ומבעד לזגוגית ראה את גיל, צוחק עם הברמנית.

ג'ון דו התיישב ליד גיל, שהיה שקוע בציור מים בהתהוות. מערכת הצבעים היתה פתוחה, והוא טבל את המכחול בשוֹט עם מים צבועים בסגול־ירוק. זה היה ציור נוף, עם חורשות במבוק ושבילים שחותכים בשדה אבנים. גיל הרים את עיניו והסתכל על ג'ון דו, אחר כך הרטיב את המכחול וסילסל אותו בצהוב להדגיש את גבעולי הבמבוק.

ג'ון דו אמר לו, "אתה כזה אידיוט דפוק."

"אתה זה שאידיוט," אמר גיל. "הזמרת אצלך איזה בנאדם יחזור בשבילי?"

"אני," אמר לו ג'ון דו. "תן את המפתח."

המפתח של האופנוע היה מונח על הבר, וגיל החליק אותו לעברו.

גיל סובב את האצבע באוויר לאות שהוא רוצה סיבוב נוסף. הברמנית ניגשה אליו. היא ענדה את המחרוזת של רומינה. גיל דיבר אליה ואחר כך קילף חצי מהיֶנים ונתן אותם לג'ון דו.

"אמרתי לה שהסיבוב הזה עליך," אמר גיל.

הברמנית מזגה שלוש כוסות ויסקי, ואחר כך אמרה משהו שעורר את צחוקו של גיל.

ג'ון דו שאל, "מה היא אמרה?"

"היא אמרה שאתה נראה חזק מאוד, אבל חבל שאתה נקבה."

ג'ון דו הסתכל על גיל.

גיל משך בכתפיו. "יכול להיות שסיפרתי לה שהלכנו מכות, על בחורה. אמרתי שהובלתי עד שתלשת לי את השיער."

ג'ון דו אמר, "אתה עדיין יכול לצאת מזה. לא נגיד אף מילה, אני נשבע. פשוט נחזור, וזה יהיה כאילו לא ברחת בכלל."

"אני נראה לך בורח?" שאל גיל. "חוץ מזה, אני לא יכול לעזוב את חברה שלי."

גיל נתן לה את ציור המים, והיא תלתה אותו על הקיר לייבוש ליד ציור אחר, שלה, זוהרת עם המחרוזת האדומה־לבנה. ג'ון דו, ממקד את עיניו מרחוק, הבין פתאום שגיל צייר לא נוף אלא מפה שופעת ופסטורלית של שדה מוקשים.

"אז היית בשדות המוקשים," הוא אמר.

"אמא שלי שלחה אותי למַנסוּדָאה ללמוד ציור," אמר גיל. "אבל אבא החליט ששדות המוקשים יעשו ממני גבר, אז הוא משך כמה חוטים." גיל היה אנוס לצחוק למחשבה על משיכה בחוטים כדי להיות מוצב במשימת התאבדות. "מצאתי דרך להכין את המפות במקום למפות." בזמן שדיבר הוא עבד במהירות על ציור מים נוסף, אישה, בפה פעור, מוארת מלמטה כך שארובות עיניה אפלות. הדמיון לרומינה היה מיידי, אבל לא יכולת לדעת אם היא שרה באינטנסיביות רבה או זועקת על חייה.

"תגיד לה שתשתו כוסית אחת אחרונה," אמר ג'ון דו ונתן לה את כל היֶנים.

"אני באמת מצטער על כל העסק הזה," אמר גיל. "באמת. אבל אני לא הולך לשום מקום. אתה יכול לראות בזמרת האופרה מתנה, ותמסור שאני מצטער."

"זה אבא שלך שרצה את הזמרת? בגלל זה אתה כאן?"

גיל התעלם ממנו. הוא התחיל לצייר דיוקן שלו ושל ג'ון דו יחד, זוקפים אגודלים לאות הערכה זה לזה. הם עטו חיוכים מוגזמים, מאולצים, וג'ון דו לא רצה שהוא יגמור.

"קדימה," אמר ג'ון דו. "אתה לא רוצה לאחֵר לליל קריוקי ב'יאנגגאקדוֹ' או מה שזה יהיה שאתם עושים שם באליטות בשביל הכיף."

גיל לא זז. הוא הדגיש את שריריו של ג'ון דו, עשה אותם גדולים יתר על המידה, כמו של קוף. "אתה צודק," אמר גיל. "טעמתי בקר ויען. ראיתי את 'טיטאניק' ונכנסתי לאינטרנט בעשר הזדמנויות שונות. ויש באמת קריוקי. כל שבוע יש שולחן ריק שפעם ישבה בו משפחה אבל עכשיו היא איננה, אף אחד לא מזכיר אותה, והשירים שהיא שרה פעם נעלמים מהמכונה."

"אני מבטיח לך," אמר ג'ון דו. "תחזור, ואף אחד לא ידע."

"השאלה היא לא אם אני אבוא איתך או לא," אמר גיל. "השאלה היא למה אתה לא בא איתי."

אילו רצה ג'ון דו לערוק, הוא היה יכול לעשות זאת תריסר פעמים. בקצה מנהרה היה צריך רק לטפס על סולם ולתפעל דלת קפיצית.

"בכל המדינה המטומטמת הזאת," אמר ג'ון דו, "הדבר היחיד שנראָה לי הגיוני זה הנשים הקוריאניות שעמדו על הברכיים ורחצו את כפות הרגליים של היפניות."

"אני יכול לקחת אותך לשגרירות דרום קוריאה מחר. נסיעה ברכבת וזהו. בעוד שישה שבועות תהיה בסיאול. אתה תביא להם הרבה תועלת. נכס אמיתי."

"אמא שלך, אבא שלך," אמר ג'ון דו. "הם יישלחו למחנות."

"לא משנה אם אתה זמר קריוקי טוב או רע, בסופו של דבר המספר שלך עולה בהגרלה. זה רק עניין של זמן."

"מה עם הקצין סוֹ קצת ויסקי משובח, ותשכח שהוא חופר בחושך בכלא 9?"

"הוא הסיבה לעזוב," אמר גיל. "כדי שלא תהיה כמוהו."

"כן, הוא שולח לך ד"ש," אמר ג'ון דו ושמט את לולאת הניילון על ראשו של גיל, מושך את החלק הרפוי כדי להדק אותה על צווארו.

גיל בלע את הוויסקי שלו. "אני סתם בן אדם," הוא אמר. "אני סתם אף אחד שרוצה לברוח."

הברמנית ראתה את הרצועה. היא שמה יד על הפה ואמרה, "הומו ג'אנאי."

"אני מניח שאת זה לא צריך לתרגם לך," אמר גיל.

ג'ון דו משך ברצועה ושניהם קמו.

גיל סגר את קופסת צבעי המים וקד לברמנית. "צ'וֹאוּסֶנגִ'ין נִי טוּרֶסארארֶרוּ יוֹ," הוא אמר לה. בטלפון שלה היא צילמה את שניהם, ואחר כך מזגה לעצמה משקה. היא הרימה אותו לכבוד גיל לפני ששתתה.

"יפנים מזורגגים," אמר גיל. "אתה מוכרח לאהוב אותם. אמרתי שחוטפים אותי לצפון קוריאה, ותסתכל עליה."

"קח לך כמה שניות להסתכל," אמר ג'ון דו והרים את מפתח האופנוע מהבר.

מעבר לקצף הנשבר אל החוף, הם שטו אל תוך גלים גבוהים שהרוח השחיזה סירת הגומי השחורה התרוממה ואחר צנחה בבת אחת אל השקעים. כולם נאחזו בחבל ההצלה כדי לא ליפול. רומינה ישבה בחרטום, סרט הדבקה חדש כרוך סביב ידיה. הקצין סוֹ עטף אותה בז'קט שלו פרט לכך גופה היה חשוף וכחול מקור.

ג'ון דו וגיל ישבו משני עברי הסירה, אבל גיל לא היה מוכן להביט בו. כשהגיעו לים הפתוח, הקצין סו החליש את המנוע די הצורך שיהיה אפשר לשמוע את ג'ון דו.

"נתתי לגיל את המילה שלי," הוא אמר לקצין סו. "אמרתי שנשכח איך הוא ניסה לברוח."

רומינה ישבה כשהרוח בגבה, שערה מתערבל על פניה. "שימו אותו בתיק," היא אמרה.

הקצין סו צחק צחוק גדול. "הגברת מהאופרה צודקת," הוא אמר. "תפסת עריק, חבר. הוא הצמיד לנו אקדח מזורגג לרקה. אבל הוא לא הצליח להערים עלינו. תתחיל לחשוב על הפרס שלך," הוא אמר. "תתחיל להתענג עליו."

האפשרות של פרס, של למצוא את אמא שלו ולהציל אותה מגורלה בפיונגיאנג, עשתה לו בחילה עכשיו. במנהרות הם היו נכנסים לפעמים אל תוך מסך גז. לא יכולת להבחין בו פתאום פילח אותך כאב ראש, והיית רואה את החושך פועם באדום. הוא הרגיש כך עכשיו כשרומינה נעצה בו מבט זועם. פתאום הוא תהה אם לא התכוונה אליו, שצריך להכניס את ג'ון דו לתיק. אבל לא הוא הכה אותה או קיפל אותה פנימה. לא אבא שלו הורה לחטוף אותה. ואיזו ברירה היתה לו, בכל עניין שהוא? לא היתה לו שליטה בעובדה שמוצאו מעיירה שלא היו בה חשמל וחימום ודלק, שבתי החרושת שלה קפאו על מקומם בחלודה, שגברים כשירי־גוף איכלסו בה מחנות עבודה או היו תשושים מרוב רעב. זאת לא אשמתו שהילדים שבהשגחתו היו קהי־תחושה בעקבות נטישתם ונטולי תקווה נוכח גיוסם הצפוי לשמש שומרים בבתי כלא או חִיולם ליחידות מתאבדים.

הרצועה עדיין היתה כרוכה על צווארו של גיל. מתוך הנאה לשמה הקצין סוֹ נרכן ומשך בה בחוזקה, רק כדי להרגיש אותה מתהדקת. "הייתי זורק אותך מהסיפון," הוא אמר. "אבל חבל לי לפספס את מה שהולכים לעשות לך."

גיל התכווץ מרוב כאב. "ג'ון דו יודע איך עושים את זה עכשיו," הוא אמר. "הוא יחליף אותך, ואותך ישלחו למחנה כדי שלא תספר על זה לְעולם."

"אתה לא יודע כלום," אמר הקצין סו. "אתה חלש ורכרוכי. אני המצאתי את המשחק המזורגג הזה. אני חטפתי את שף הסושי האישי של קים ג'ונג איל. אני קטפתי את הרופא של המנהיג היקר בכבודו ובעצמו מתוך בית חולים באוסקה, לאור היום, במו ידי."

"אתה לא יודע איך פיונגיאנג עובדת," אמר גיל. "ברגע ששאר השרים יראו אותה, כולם ירצו זמרת אופרה משל עצמם."

רסס לבן קר ניתך בהם, ורומינה שאפה אוויר בחדות, כאילו כל דבר קטן מנסה לקפד את חייה. היא נפנתה אל ג'ון דו ונעצה בו שוב מבט זועם. היא עמדה להגיד משהו, זה היה לו ברור מילה התהוותה על שפתיה.

הוא פתח את משקפיו, הרכיב אותם עכשיו היה יכול לראות את החבּורה על צווארה, כיצד ידיה שמנות וסגולות מתחת לסרט ההדבקה על מפרקיה. הוא ראה טבעת נישואים, צלקת מניתוח־לידה. היא לא הפסיקה להזעים אליו מבט. עיניה הן ראו את ההחלטות שקיבל. הן ידעו שג'ון דו היה זה שבחר מי מהיתומים יאכל קודם ומי יישאר עם כפיות דלוחות. הן זיהו שהוא זה שהִקצָה את דרגשי השינה ליד התנור ואת הדרגשים במסדרון שארבה בו האצבע־שחורה. הוא בחר את הילדים שהתעוורו מכבשני ההתכה. הוא בחר את הילדים שהיו במפעל הכימי כשזה הצהיב את השמים. הוא שלח את הָא שין, הילד שלא דיבר, שלא אמר לא, לנקות את המכלים בבית החרושת לצבע. ג'ון דו הוא שנתן את הצִלצל בידיו של בּוֹ סונג.

"איזו ברירה היתה לי?" שאל אותה ג'ון דו. היה לו צורך אמיתי לדעת, כשם שהיה לו צורך לדעת מה קרה לבחור והבחורה בסוף האַרְיָה.

היא הרימה את כף רגלה והראתה לג'ון דו את ציפורניה, צבען האדום עז וחי על רקע אפלת הפלטינה. היא אמרה מילה ונעצה את כף רגלה בפרצופו.

הדם, הוא היה כהה. הוא נזל על חולצתו, החולצה שלבש האיש שקטפו מהחוף. הציפורן הגדולה שלה הותירה חתך בחניכיו, אבל זה היה בסדר, הוא הרגיש טוב יותר, הוא זיהה את המילה עכשיו, המילה שהיתה על שפתיה. הוא לא היה צריך לדעת יפנית כדי להבין את המילה "מוּת". זה גם סוף האופרה, הוא היה בטוח בזה. זה מה שקרה לבחור ולבחורה שבסירה. זה לא באמת סיפור עצוב. זה סיפור אהבה הבחור והבחורה ידעו לפחות מה עלה בגורלו של האחר, ואף פעם לא יהיו לבד.

היו חטיפות רבות בעתיד לבוא שָנים של חטיפות, למעשה. היתה האישה הזקנה שמצאו בברֵכת גיאות בָּּאִי נישִינוֹ. מכנסיה היו מגולגלים כלפי מעלה והיא הסתכלה דרך מצלמה שנישאה על שלוש רגלי עץ. שערה היה אפור ופרוע והיא באה איתם ללא התנגדות בתמורה לתצלום דיוקן של ג'ון דו. היה הקלימטולוג היפני שגילו על קרחון במצר טסוּגארוּ. הם קטפו גם את הציוד המדעי והקיאק האדום שלו. היו מגדֵל אורז, מהנדס מזחים, ואישה שאמרה שבאה לחוף להטביע את עצמה.