הז'אנרים
כל הז'אנרים

דרג ספר זה מתוך 5
6 דירוגים
3.5
ממוצע
1
1
2
0
3
1
4
3
5
1
5
במרחק אור ירח
דניס ליהיין

במקום 44 

28.6 

במרחק אור ירח

דניס ליהיין

דרג ספר זה מתוך 5
6 דירוגים
3.5
ממוצע
1
1
2
0
3
1
4
3
5
1
5

במקום 44 

28.6 

במקום 44 

28.6 

מו"ל: אריה ניר

תקציר

שיחת הטלפון הגיעה בשלוש לפנות בוקר. "אתה זוכר אותי?" שאל קול נשי. "מצאת אותה פעם אחת. תמצא אותה שוב."
אמנדה מקרידי הייתה בת ארבע כשנעלמה מאחת משכונות המצוקה בבוסטון. תחנוניה הנואשים של דודתה ביאטריס משכנעים את צמד הבלשים פטריק ואנג'לה לקחת על עצמם את המקרה.
הזוג מסכן הכול כדי למצוא את הילדה – אך ורק כדי להחזירה אל זרועותיה של אם אלכוהוליסטית ובית הרוס. כעת אמנדה בת שש-עשרה – עקבותיה שוב נעלמו. כתלמידה מצטיינת בבית ספר יוקרתי נדמה שהיא הצליחה להימלט מהגורל שהיה צפוי לה ובניגוד לכל הציפיות צמחה להיות צעירה מבריקה עצמאית ומתוחכמת.
פטריק ואנג'לה, רדופים על ידי העבר, חוזרים אל המקרה שטורד מאז את מנוחתם. הם מבטיחים לעצמם שהפעם הזו תהיה שונה. הפעם הם יעשו את הבחירה הנכונה ויוודאו שמעשיהם אכן יבטיחו את אושרה ואת ביטחונה של אמנדה.
החיפושים מובילים אותם לעולם של סודות ושקרים, גנבי זהויות, סוחרי סמים, מאפיונר מעורער בנפשו ואשתו המטורפת לא פחות, צלב יקר ערך בן אלף שנים וגנגסטר רוסי בדרן ורצחני. עולם שבו הבריתות והמניעים משתנים ללא הרף והטעויות הן קטלניות ועלולות לעלות לא רק בחייה של אמנדה אלא גם בשלהם.
במרחק אור ירח הוא רומן מתח מורכב ומעורר מחשבה, המציג גלריה מרהיבה של דמויות אנושיות המתקיימות בצד האפל של החיים. הגבולות בין אמת לשקר ובין המותר לאסור אינם חד-משמעיים, וגם ההבדל בין טוב לרע אינו מוחלט. דניס ליהיין הוא מחברם של רבי מכר רבים ביניהם מיסטיק ריברושאטר איילנד.
המשך קריאה
  • ISBN: 55000001878
  • מו"ל: אריה ניר
  • יצא לאור ב-: 08/06/2011
  • שם המחבר: דניס ליהיין
  • תורגם ע"י: אורלי אגרנט
  • זמין להשאלה: כן
Bemerchak_Or_Yareach-7

1

בשעות אחרי הצהריים, ביום בהיר וחמים שאינו אופייני לתחילת דצמבר, יצא ברנדון טְרֶסְקוֹט מהספא בבית ההארחה קַתְהֶאם בַּארְס בקֵייפּ קוֹד ונכנס למונית. סדרה מרגיזה של עבירות נהיגה בשכרות שללה ממנו את הזכות לנהוג ברכב במדינת מסצ'וסטס למשך שלושים ושלושה חודשים, ולכן ברנדון נסע תמיד במוניות. ברנדון, התינוק בן העשרים וחמש, בעל קרנות הנאמנות, של אם המכהנת כשופטת בבית המשפט המחוזי ואב שנחשב לאיל תקשורת מקומי, לא היה חלאה טיפוסית כמו ילדי עשירים אחרים. הוא עשה מאמצים כפולים ומכופלים להיות כזה. כשהמדינה סוף־סוף שללה ממנו את רישיון הנהיגה, הוא כבר ביצע את עבירת הנהיגה בשכרות הרביעית במספר שלו. את שתי העבירות הראשונות שלו פטרו כנהיגה רשלנית, העבירה השלישית גררה אזהרה חמורה, אולם הרביעית כבר הסתכמה בפגיעה במישהו שאינו ברנדון, שבעצמו יצא בלא שריטה.

באותו יום חורפי אחרי הצהריים, כשהטמפרטורה הייתה מעט מתחת לארבע מעלות, לבש ברנדון מעיל עם ברדס, משופשף בייצור ודהוי בייצור, שנמכר לצרכן בכתשע־מאות דולר, מעל חולצת טי לבנה ממשי שעל מפתח צווארה היה תלוי זוג משקפי שמש בשווי שש־מאות דולר. במכנסי הבאגי הקצרים היו קרעים קטנים, באדיבותו של ילד אינדונזי עלום בן תשע שבוודאי עשה אותם תמורת שכר זעום. הוא נעל כפכפים בדצמבר והתהדר ברעמה מחוצפת של שיער בלונדיני כשל גולשים, שנטתה ליפול על פניו ולהסתיר את עיניו באופן שובה לב.

לילה אחד, אחרי ששתה את המִכְסָה הקבועה שלו בקראון רויאל, הוא התהפך עם מכונית הדודג' וייפר שלו כשחזר מפוֹקְסווּדְס עם החברה שלו, שישבה לידו מקדימה. היא הייתה החברה שלו מזה שבועיים בלבד, אבל קרוב לוודאי שכבר לא תהיה החברה של אף אחד אחר. קראו לה אשטון מיילס, והיא הייתה במצב של צמח מאז שגג המכונית נמחץ ומעך את גולגולתה. אחד הדברים האחרונים שניסתה לעשות, כשעדיין יכלה להשתמש בידיה וברגליה, היה לנסות לקחת מברנדון את מפתחות המכונית במגרש החניה של הקזינו. לדברי עדי ראייה, ברנדון גמל לה על דאגתה באמצעות השלכת סיגריה בוערת לעברה.

במה שהיה ככל הנראה ההתחככות הראשונה עם השלכות מעשיו שחווה ברנדון עד כה, הוריה של אשטון, שלא היו עשירים אך היו מקושרים פוליטית, החליטו לעשות כל שביכולתם כדי להבטיח שברנדון ישלם על טעויותיו. לכן ההעמדה לדין על ידי התובע הכללי של מחוז סאפוק באשמת נהיגה בשכרות והתנהגות מסכנת. לכל אורך המשפט נראה ברנדון המום ופגוע מוסרית עד עמקי נשמתו מכך שמישהו מסוגל לצפות ממנו לאחריות אישית ועוד לקבל את מבוקשו. בסופו של דבר, הוא הורשע ונאלץ לשהות ארבעה חודשים במעצר בית. בבית ממש יפה.

במשפט האזרחי שהתנהל לאחר מכן, התברר שלילדון בעל הנכסים אין בכלל נכסים. לא הייתה לו מכונית, לא היה לו בית. למיטב הידיעה, רכושו הסתכם באייפוד. דבר לא היה רשום על שמו. היו בעבר נכסים שהיו רשומים על שמו, אולם באופן מקרי הוא העביר את כולם לבעלות הוריו, יום לפני התאונה. העניין של לפני זה מה שהרג אנשים, אבל אף אחד לא יכול היה להוכיח שאין זה כך. כשחבר המושבעים במשפט האזרחי פסק פיצויים בסך 7.5 מיליון דולר לטובת משפחת מיילס, רוקן ברנדון טרסקוט את כיסיו מהכלום שהיה בהם ומשך בכתפיו.

הייתה לי רשימה של כל הנכסים שהיו פעם בבעלותו של ברנדון ונאסר עליו להשתמש בהם. השימוש בפריטים האמורים, על פי בית המשפט, ייצור לא רק מראית עין של בעלות, אלא בעלות כעובדה. בני משפחת טרסקוט ערערו על הגדרת המונח "בעלות" שקבע בית המשפט, אבל התקשורת עשתה מהם קציצות. המחאה הציבורית הייתה קולנית דיה להוביל ספינות אל החוף בערפל הלילה, והמשפחה נאלצה בסופו של דבר לקבל את עסקת הטיעון.

למחרת, בקריאת "לכו תזדיינו" אדירה שכוונה הן כלפי משפחת מיילס והן כלפי כל אותם קולות רמים של פשוטי העם, רכשו לייטון וסוזן טרסקוט דירה בהַארְווִיץ' פּוֹרְט עבור בנם, היות שעורכי הדין של משפחת מיילס לא כללו בהסכם רווחים עתידיים או נכסים עתידיים. ולשם, להארוויץ' פורט, עקבתי אחר ברנדון בשעת אחרי צהריים מוקדמת בחודש דצמבר.

בדירה עמד ריח עובש, בירה ומזון שנרקב בצלחות שהונחו בכיור. ידעתי את זה מפני שכבר ביקרתי שם פעמיים כדי לשתול מכשירי האזנה, לשלוף את כל הסיסמאות מתוך המחשב שלו ובאופן כללי לעשות את כל עבודת הרחרוח והחיטוט המחורבנת שלקוחות משלמים את מיטב כספם כדי להעמיד פנים שאין להם מושג שבחורים כמוני מתעסקים בה. עברתי על הניירת המועטה שהצלחתי למצוא ולא גיליתי כל חשבונות בנק שלא ידענו על קיומם או דיווחים על השקעות בבורסה שלא נמסרו. פרצתי למחשב שלו וגיליתי פחות או יותר אותו הדבר — שום דבר מלבד מסרים מתלהמים שמרוכזים בטובתו האישית לחברים לשעבר מהאוניברסיטה ומכתבים למערכת, ארוכים ומייגעים, מלאים בשגיאות כתיב, שמעולם לא נשלחו. הוא גלש באתרי פורנו רבים ובאתרי הימורים רבים וקרא כל ידיעה שאי־פעם נכתבה עליו.

כשהמונית הורידה אותו, שלפתי את מכשיר ההקלטה הדיגיטלי שלי מתא הכפפות. ביום שבו פרצתי לדירתו ולמחשב שלו, הטמנתי משדר האזנה בגודל של גרגר מלח ים מתחת לשידת הטלוויזיה שלו ועוד אחד בחדר השינה שלו. האזנתי לגניחות הקטנות שפלט כשהתכונן להיכנס למקלחת, אחר כך לקולות שהשמיע כשהתקלח, התנגב, לבש בגדים נקיים, מזג לעצמו משקה, הדליק את מסך הטלוויזיה השטוח, העביר לערוץ ששידר איזושהי תוכנית ריאליטי מזוויעה על אנשים טיפשים והתמקם על הספה כדי לשבת ולהתגרד.

סטרתי לעצמי מספר פעמים כדי לא להירדם ועלעלתי בעיתון על מושב המכונית. צפויה עלייה חדה נוספת במספר המובטלים. כלב הציל את בעליו משריפה על אף שהיה אחרי ניתוח במפרק הירך ורגליו האחוריות היו רתוקות לעגלת נכים של כלבים. הבוס המקומי של המאפיה הרוסית הואשם בנהיגה בשכרות אחרי שנטש את מכונית הפורשה שלו בחוף טיניאן בזמן הגאות. קבוצת ההוקי קרח הבוסטון בּרוּאִינְז ניצחה בענף ספורט שהרדים אותי בכל פעם שצפיתי בו, ושחקן שמוצב בבסיס השלישי בליגת הבייסבול הבכירה, עם היקף צוואר של כשישים סנטימטר, הגיב בחמת זעם צדקנית כשנשאל לגבי הטענות שלפיהן השתמש לכאורה בסטרואידים.

הנייד של ברנדון צלצל. הוא שוחח עם מישהו שכינה בשם "אחי" ונשמע יותר כמו "הכי". הם דיברו על משחקי הפלייסטיישן "ווֹרְלְד אוֹף ווֹרְקְרַאפְט" ו"פוֹלאַאוּט 4" ועל לִיל וֵיין וטִי אַיי, ועל בחורה שהכירו מחדר הכושר ושבדף הבית שלה בפייסבוק היא ציינה כמה שעות היא מבלה על מכשיר הווִי פִיט שלה אף על פי שהיא גרה ליד פארק, ואני הבטתי מהחלון והרגשתי זקן. זו הייתה תחושה שתקפה אותי לא פעם לאחרונה, אבל לא באופן מצער. אם זה מה שעושים היום אנשים בשנות העשרים שלהם, אני משאיר להם בשמחה את שנות העשרים שלהם. גם את שנות השלושים. הטיתי את המושב לאחור ועצמתי את עיני. כעבור זמן־מה סיימו ברנדון והכי את השיחה במילים הבאות:

"טוב, 'סדר, הכי, שמור על 'צמך."

"גם אתה שמור על 'צמך, הכי, באמת."

"היי, הכי."

"מה?"

"כלום. שכחתי. איזה דפק."

"מה?"

"לשכוח."

"כן."

"'סדר."

"'סדר."

והם סיימו את השיחה.

חיפשתי סיבות לא לדפוק לעצמי כדור בראש. מהר מאוד מצאתי כעשרים, שלושים סיבות, אבל בכלל לא הייתי בטוח שאני מסוגל להמשיך להקשיב לעוד שיחות כאלה בין ברנדון לבין אחד ההכים שלו.

דומיניק הייתה סיפור אחר לגמרי. דומיניק הייתה נערה עובדת סוג אל"ף שנכנסה לחייו של ברנדון עשרה ימים קודם לכן באמצעות פייסבוק. בלילה הראשון הם החליפו ביניהם הודעות בדואר האלקטרוני במשך שעתיים. מאז הם שוחחו שלוש פעמים בסקייפ. דומיניק נשארה בלבוש מלא אבל סיפקה תיאורים פרועים לגבי מה שעשוי לקרות אם מתישהו א) היא תחליט לשכב איתו, ב) הוא יגייס את הסכום הלא פעוט במזומן שנחוץ כדי שזה יקרה. יומיים קודם לכן הם נתנו אחד לשני את מספרי הטלפונים הניידים שלהם. ותודה לאל, היא התקשרה כשלושים שניות אחרי שהסתיימה השיחה עם הכי. כך, אגב, ענה האידיוט לטלפון:

ברנדון: דברו. (בחיי. ואנשים עוד המשיכו להתקשר אליו)

דומיניק: היי.

ברנדון: או, היי. שיט. היי! את בסביבה?

דומיניק: אני אהיה.

ברנדון: טוב, אז בואי לפה.

דומיניק: שכחת שדיברנו בסקייפ. אני לא מוכנה לבוא לישון אצלך עם חליפת אב"כ.

ברנדון: אז את סוף־סוף חושבת לשכב איתי. בחיים לא פגשתי זונה שבוחרת עם מי לעשות את זה.

דומיניק: פגשת פעם מישהי שנראית כמוני?

ברנדון: לא. ואת, כאילו, בערך בגיל של אמא שלי. אבל בכל זאת. שיט. את הכוסית הכי לוהטת שפגשתי —

דומיניק: איזה חמוד. ובוא נבהיר קודם משהו — אני לא זונה. אני מספקת שירותי בשרים.

ברנדון: אני אפילו לא יודע מה זה אומר.

דומיניק: אני ממש לא מופתעת. לך למכור איזושהי איגרת חוב או לפדות המחאה או מה שלא תעשה, וניפגש.

ברנדון: מתי?

דומיניק: עכשיו.

ברנדון: עכשיו־עכשיו?

דומיניק: עכשיו־עכשיו. אני בעיר היום אחרי הצהריים, ורק היום אחרי הצהריים. אני לא מסכימה ללכת למלון, אז כדאי מאוד שיהיה לך מקום אחר, ואני לא מתכוונת לחכות הרבה זמן.

ברנדון: ואם זה מלון ממש־ממש נחמד?

דומיניק: אני מנתקת עכשיו.

ברנדון: את לא מנתק —

היא ניתקה.

ברנדון קילל. הוא הטיח את השלט־רחוק בקיר. הוא בעט במשהו. הוא אמר לעצמו בקול, "כל מה שאתה מסוגל למצוא זה רק זונה במחיר מופקע? אתה יודע מה, הכי? אתה יכול לקנות עשר כמוה. וגם עוד כמה מציצות. לך לווגאס."

כן, הוא באמת כינה את עצמו "הכי".

הטלפון צלצל. הוא כנראה השליך אותו יחד עם השלט־רחוק, מכיוון שהצלצול היה מרוחק ושמעתי את ברנדון מדשדש לאורך החדר כדי להרים אותו. כשסוף־סוף הגיע אליו, פסק הצלצול.

"איזה דפק!" זו הייתה צעקה רמה. אילו החלון שלי היה פתוח, הייתי יכול לשמוע אותה מהרכב.

נדרשו לו שלושים שניות נוספות לפני שהתחיל להתפלל.

"תראה, הכי, אני יודע שעשיתי כמה שטויות, אבל אני מבטיח לך, שאם תגרום לה לטלפן אלי עוד פעם, אני אלך לכנסייה ואפקיד הרבה מאוד מרשרשים באחת הקערות שמסתובבות שם. ואני אשתפר. רק תדאג שהיא תתקשר שוב, הכי."

כן, הוא אכן קרא לאלוהים "הכי".

פעמיים.

הרינגטון בקושי הספיק לגהק כשהוא ענה לטלפון. "כן?"

"יש לך הזדמנות אחת ודי."

"אני יודע."

"תן לי כתובת."

"שיט. אני — "

"אוקיי, אני מנתקת — "

"רחוב מרלבורו 773, בין דרטמות לאֶקסֶטר."

"איזו דירה?"

"שום דירה. הכול שלי."

"עוד תשעים דקות אני שם."

"אני לא יכול לתפוס מונית כל־כך מהר בסביבה הזאת, ועוד מעט שעת העומס."

"אז קח מטוס. נתראה בעוד תשעים. תשעים ואחת? הלכתי."

המכונית הייתה מדגם אסטון מרטין DB9. היא נקנתה במאתיים אלף. דולר. כשברנדון הוציא אותה מהחניה המקורה, במרחק שני בניינים, סימנתי אותה ב"וי" ברשימה שהייתה מונחת על המושב לצִדי. צילמתי גם חמישה צילומים שלו בתוך המכונית בזמן שהמתין להפוגה בתנועה הכבדה כדי שיוכל להשתלב בכביש.

הוא לחץ על דוושת הגז כאילו עמד לצאת למסע חקר בשביל החלב, ואני אפילו לא טרחתי לרדוף אחריו. באופן שבו הוא זגזג בין המכוניות, אפילו אדם עם מודעוּת של קציץ בשר, כמו ברנדון, היה מצליח להבחין בי אם הייתי יושב לו על הזנב. בכל מקרה, לא היה לי צורך לעקוב אחריו — ידעתי בדיוק לאן הוא נוסע והכרתי קיצור דרך.

הוא הגיע ליעדו שמונים ותשע דקות אחרי שיחת הטלפון. הוא עלה במהירות במדרגות ופתח את הדלת במפתח, ואני הנצחתי את זה בתמונות. הוא רץ במעלה המדרגות הפנימיות ואני נכנסתי בעקבותיו. עקבתי אחריו ממרחק של כחמישה מטרים והוא היה מסטול עד כדי כך שלא הבחין בי במשך שתי דקות תמימות. במטבח בקומה השנייה, כשהוא פתח את דלת המקרר, הוא הסתובב לאחור כשצילמתי כמה תמונות במצלמת הריפלקס ונרתע לאחור אל עבר החלון הגבוה מאחוריו.

"מי אתה, לעזאזל?"

"זה לא ממש משנה," אמרתי.

"אתה פאפארצי?"

"למה שפאפארצי בכלל יתעניינו בך?" צילמתי עוד כמה תמונות.

הוא נשען לאחור כדי לראות אותי טוב יותר. הוא כבר התגבר על הפחד מפני אדם זר שצץ במטבח שלו ועבר לשלב הערכת האיום. "אתה לא כזה גדול." הוא הטה הצִדה את ראש הגוֹלש שלו. "אני יכול לבעוט בתחת המזוין שלך ולהעיף אותך מפה."

"אני לא כזה גדול," הסכמתי, "אבל אתה בהחלט לא יכול לבעוט בתחת המזוין שלי לשום מקום." הורדתי מעט את המצלמה. "ברצינות. רק תסתכל לי בעיניים."

הוא עשה את זה.

"אתה מבין מה אני אומר?"

הוא הנהן קלות.

תליתי את המצלמה על כתפי ונופפתי לו בידי. "בכל מקרה אני מסתלק. אז תבלה בנעימים ותנסה לא לגרום נזק מוחי לאנשים נוספים."

"מה אתה חושב לעשות עם התמונות?"

אמרתי את המילים ששברו את לבי. "פחות או יותר שום דבר."

הוא נראה מבולבל, דבר שלא היה נדיר אצלו. "אתה עובד בשביל משפחת מיילס, נכון?"

לִבי נשבר מעט יותר. "לא. אני לא." נאנחתי. "אני עובד בשביל דוּהַמֶל־סְטֶנְדִיפוֹרְד."

"משרד עורכי דין?"

הנעתי את ראשי לשלילה. "אבטחה. חקירות."

הוא נעץ בי מבט בפה פעור ובעיניים מכווצות.

"ההורים שלך שכרו אותנו, טמבל. הם תיארו לעצמם שבסופו של דבר תעשה משהו מטומטם מכיוון שאתה מטומטם, ברנדון. האירוע הקטן הזה היום אמור לאמת את כל החששות שלהם."

"אני לא מטומטם," אמר. "למדתי במכללת בוסטון."

במקום תריסר תשובות מחץ, פילחה את גופי צמרמורת של תשישות.

ככה נראו חיי בימים אלה. ככה.

יצאתי מהמטבח. "שיהיה בהצלחה, ברנדון." במחצית הדרך במורד המדרגות, נעצרתי. "דרך אגב, דומיניק לא תגיע." הסתובבתי לאחור לעבר קצה גרם המדרגות והשענתי את מרפקי על המעקה. "אה, כן, והשם שלה הוא לא דומיניק."

הכפכפים שלו השמיעו רעש של נשיקה רטובה כשחצה את החדר והופיע בפתח הדלת מעלי. "איך אתה יודע?"

"כי היא עובדת בשבילי, אידיוט."