הז'אנרים
כל הז'אנרים
סדרה:‎ בלי מעצורים - 1

דרג ספר זה מתוך 5
7 דירוגים
3.9
ממוצע
1
0
2
1
3
0
4
5
5
1
4
בלי מעצורים 1 - אין לאן לברוח
39 

בלי מעצורים 1 - אין לאן לברוח


דרג ספר זה מתוך 5
7 דירוגים
3.9
ממוצע
1
0
2
1
3
0
4
5
5
1
4
39 
39 
סדרה:‎ בלי מעצורים - 1
גודל (עמ'): 257
מו"ל: מודן הוצאה לאור

תקציר

למשפחת קהיל יש סוד.

במשך 500 מאות שנה הם שמרו על 39 הרמזים - 39 מרכיבים של שיקוי שנותן למי שישתה אותו עוצמה מעבר לכל דמיון. אם השיקוי ייפול לידיים הלא-נכונות עלול להתרחש אסון נורא שיטלטל את כל העולם.

איימי קהיל בת ה-15 ואחיה דן קהיל בן ה-13 הם השומרים האחרונים של הרמזים. דן ואיימי בטוחים שעשו כל מה שצריך כדי להגן על הסוד, אבל דברים מסוכנים מתחילים לקרות סביבם. מישהו מנסה לפגוע בהם, ובלבם עולה חשד נורא - אולי קרה הגרוע מכול, והנוסחה להכנת השיקוי נגנבה. עכשיו דן ואיימי חייבים לברר מי רודף אחריהם ואיך לעצור אותו, לפני שיגיע הסוף. בשביל כולם. "אין לאן לברוח" הוא הספר הראשון בסדרה "בלי מעצורים", סדרת המשך ל"39 הרמזים" ו"קהילים נגד וספרים".
המשך קריאה
  • ISBN: 20-53125
  • גודל (עמ'): 257
  • מו"ל: מודן הוצאה לאור
  • יצא לאור ב-: 14/09/2015
  • שם המחבר: ג'וד ווטסון
  • תורגם ע"י: רוני בק
  • זמין להשאלה: כן

1

אטלבורו, מסצ'וסטס

היום היה יפה ושטוף שמש. יום שבו כל איש ישמח להיות בחיים.

רק חבל שאיימי קהיל היתה מוקפת במתים.

איימי הרכינה את ראשה ועצמה עיניים בכוח. היא היתה רק בת שש־עשרה, אבל כבר פקדה הלוויות רבות מדי. נפרדה לשלום מאנשים רבים מדי.

לפני חצי שנה היא קברה את בת הדודה שלה ואת דודהּ, והיום תוקם מצבה לוויליאם ג'יימס מקינטייר, עורך הדין של המשפחה וחבר אהוב ויקר.

הטלפון שלה צילצל בכיסה. היא הוציאה אותו וקראה את ההודעה שהגיעה מהחבר שלה, ג'ייק רוזנבלום. הוא גר ברומא, והשעה שם היתה שש שעות מאוחר יותר, לקראת שקיעה. הוא בטח מניח בצד את הספרים שלו ומתחיל לחשוב על ארוחת הערב.

אני יודע שהטקס נערך הבוקר. הלוואי שהייתי יכול להיות איתך. את בסדר?

האצבע של איימי ריחפה מעל המקלדת. מבטה נדד אל גבעת הדשא, שם מצבה אפורה חדשה ניצבה בוהקת ליד מצבות שחוקות ועקומות של דורות רבים ממשפחת טוליבר שחיו באטלבורו עוד לפני מלחמת העצמאות של ארצות־הברית. היא היתה רחוקה מכדי לקרוא את השם, אבל לא היתה צריכה לראות כדי לדעת.

אוון ג'וזף טוליבר

היא החזירה את הטלפון לכיס. דמעות עיקצצו בעיניה. לפני חצי שנה היא לבשה שמלה שחורה והלכה לטקס ההשכבה של אוון. אמא שלו טרקה בפניה את הדלת. איימי הבינה אותה. הרי היא האשימה את עצמה במותו של אוון בדיוק כמו אמא שלו. אלמלא איימי, אוון עוד היה בחיים. הוא עדיין היה מתנדב בבית־המחסה המקומי, עדיין עומד בראש מועדון המחשבים, עדיין מציק לאחותו הקטנה, עדיין עומד בתור לקפה בטעם אגוזים עם קצפת. הוא היה מתהלך על פני האדמה, מרגיש את הרוח, מתפעל מהשמיים, כל חושיו היו מתעוררים ביום האביבי הזה. אבל הוא קבור באדמה. הוא היה החבר שלה והוא מת למענה. והוא לא ידע שהיא עומדת לזרוק אותו בשביל ג'ייק.

היא אף פעם לא יצאה אפילו לדייט לפני שהתאהבה באוון. היא היתה סתם איימי קהיל, התלמידה המצטיינת במכנסי ג'ינס ובנעלי ספורט. לא היה בה שום דבר מיוחד, ואיש לא הבחין בה. היא לא היתה מסוג הנערות שמשכו תשומת לב מבנים. ואז היא הסתכלה על אוון, והוא הסתכל בחזרה.

היא חשבה שהיא מאוהבת. עד שפגשה את ג'ייק רוזנבלום הכריזמטי, הנלהב, והבינה שלא היה לה מושג מה זאת התאהבות.

לו רק היתה יכולה להיזכר בהתלהבות שעטפה אותה כשהבינה לראשונה שגם ג'ייק מאוהב בה. כעת הצער והאשמה הציפו את ליבה, והיא הרגישה אפופה בערפל.

היא קמה בבוקר, ציחצחה שיניים ולמדה את מערכי השיעור שלה. היא ואחיה דן למדו כעת בבית בהדרכתה של האומנת שלהם לשעבר, נלי גומז, וכמה מורים פרטיים. הסתיו היה גשום מאוד, והחורף קר. הימים שקעו בגוונים של אפור. הספרים שפעם ניחמו אותה היטשטשו לנגד עיניה. שיעורי איטלקית, שיעורי היסטוריה, בעיות באלגברה, חיבורים, פרויקטים.

בחצי השנה האחרונה היא בקושי יצאה מהבית, רק לריצות שדה ארוכות וקשות. בלילות היא שוטטה בבית, והפכה שוב ושוב בראשה כל החלטה שקיבלה במהלך הקרב נגד ארגון הווספרים הנורא. במה טעתה? האם היה עליה לסרב לבקשתו של אוון לעזור להם? האם היה עליה להורות למר מקינטייר לשוב לארצות־הברית? אנשים כה רבים שאהבה מתו. היה בידה הכוח להרחיק אותם מכלל סכנה, אך היא לא עשתה זאת.

מדוע לא השתמשה בכוחה?

בגיל שש־עשרה, איימי עמדה בראש משפחת קהיל, המשפחה החזקה ביותר בעולם. מייסד השושלת, גדעון קהיל, יצר בתחילת המאה השש־עשרה שיקוי מיוחד. מאז, חמשת ענפי המשפחה נלחמו, ריגלו, שיקרו, גנבו ובגדו - הכול למען מטרה אחת. כל אחד מבתי המשפחה החזיק בחלק מהשיקוי. השיקוי השלם היה הופך את מי ששתה אותו לאדם החזק בעולם.

אחרי מאות שנים כאלה, איימי ודן היו הראשונים שהצליחו להרכיב את הנוסחה ליצירת השיקוי. אבל הם וקרובי משפחתם הצעירים הבינו לבסוף שהשיקוי מסוכן לאין שיעור ואסור לייצר אותו. כעת הנוסחה - רשימה של שלושים ותשעה מרכיבים, הכיול המורכב שלהם והכמויות המדויקות - היתה שמורה היטב.

בראש הפלדה של אחיה בן השלוש־עשרה.

מבטה של איימי נדד אל אחיה בהיר־השיער. קשה להאמין שהיצור הרזה הזה שמחליק עכשיו בחשאי תולעת לתיק של דודה ביאטריס יכול להיות הילד הכי חזק בעולם.

המשימה שלה כמי שעומדת בראש המשפחה היתה להגן עליו - להגן על כל הקהילים.

כנראה לא הצלחתי איתך כל כך, מק, אמרה איימי לתיבת האפר, ועיניה נמלאו דמעות. נרצח בחדר מלון ברומא.

היא ניגבה את עיניה. היא חיכתה חצי שנה לקבור את אפרו של מר מקינטייר. הוא היה האחרון שהעניק לה תחושת ביטחון.

מר מקינטייר היה מאז ומתמיד יותר מעורך הדין שלה; הוא היה היועץ הטוב והנאמן ביותר שלה, ואולי החבר הכי טוב שלה.

עכשיו הם עמדו שם, האבלים היחידים למעט דודה ביאטריס, שהתחילה מוקדם בבוקר להתלונן שקדחת השחת תקפה אותה וכדאי מאוד שמנהל טקס ההלוויה "יתחיל להזיז עניינים."

על שולחן קטן נחה תיבת השיש האלגנטית, ובה שרידיו של מר מקינטייר. רק אפר. ליבו הטוב, חריפותו, חוכמתו - כולם נעלמו מן העולם. נותרה רק תיבה.

מנהל טקס ההלוויה, שמאחורי גבו דן קרא לו "מר מוות", הגיע מאוחר. הוא ניגב בעצבנות את הזיעה ממצחו בממחטה. כשהניח את תיבת השיש על השולחן, הוא כמעט הפיל אותה.

"זאת ההלוויה הראשונה שלו?" לחש דן.

הכומר הגבוה השרירי נראה יותר כמו מאמן פוטבול. הוא הביא איתו זר שושנים אדומות עייפות למראה. לא הסגנון של מר מקינטייר. איימי לא ידעה אם לצחוק או לבכות. כל האירוע נראה לה לא אמיתי. היא כמעט ציפתה שמר מקינטייר יגיח פתאום מלימוזינה שחורה ארוכה ויגיד, "עבדתי עליכם."

"בושה וחרפה," מילמלה דודה ביאטריס. "רק שלושה אנשים בהלוויה!"

"הנרי סמוד בבית־החולים אחרי ניתוח תוספתן," אמרה איימי. סמוד היה שותפו למשרד של מר מקינטייר וכעת עורך הדין החדש שלהם. "הוא הצטער מאוד שלא יוכל להגיע. ובית־החולים לא הסכים לשחרר את פיסקה."

דודה ביאטריס משכה באפה. "דיברתי על משפחה," היא אמרה. "פעם משפחת קהיל נהגה להופיע להלוויות של שכירים נאמנים. אמנם כולם שנאו את כולם, אבל ידענו היטב את חשיבותה של מראית עין."

"דודה ביאטריס אספה עיניים של מתים?" לחש דן לאיימי. "לא יודע אם זה מפתיע אותי או לא."

איימי דרכה לו על הרגל. אחיה סיפר בדיחות כשהיה עצבני או מפוחד. היא היתה רגילה לזה, אבל דודה ביאטריס לא.

"מר מקינטייר היה חלק מהמשפחה," אמרה איימי.

"יקירתי," השיבה דודה ביאטריס. "רק משפחה היא משפחה."

איימי הסיטה את ראשה. דודה ביאטריס הפכה את הטקס מקשה לבלתי נסבל.

"משפחת טמפלטון של שבט קהיל תמיד העסיקה את מקינטייר וסמוד," המשיכה דודה ביאטריס. "וגם משפחת דורהאם. ובוודאי שהסטרלינגים היו יכולים להראות את פרצופם! דניס סטרלינג העסיקה את מקינטייר שנים עד שהיא החליטה שהוא קרוב מדי לגרייס ושלחה לו את מכתב התרעלה ההוא. גם אם הדיו אכן היתה מורעלת, היא היתה צריכה להשאיר את האירוע מאחוריה. ודֶבּרה חתמה אצלו על הסכם טרום־נישואים לפני שהתחתנה עם הגבר הנורא ההוא עם השם המוזר. היא לא היתה צריכה להינשא לו מלכתחילה..."

דודה ביאטריס המשיכה לקשקש ולנקוב בשמות של קהילים שאיימי ודן מעולם לא שמעו עליהם. "הם לא הגיעו כי לא הזמנתי אותם, דודה ביאטריס," קטעה אותה איימי.

"אבל מר מקינטייר היה עורך הדין של המשפחה!" דודה ביאטריס פלטה בזעם. היא צימצמה את עיניה הקטנטנות מול איימי. "סיפרת בכלל למישהו מה את עושה?"

"לא," אמרה איימי. "לא מעניין אותי לשמוע אף אחד. קיבלתי החלטה."

דודה ביאטריס פתחה את פיה, אבל איימי הרימה את ידה. "וזה סופי."

פיה של דודה ביאטריס נסגר ואז נפער שוב כמו פיו של דג.

"כל הכבוד," מילמל דן.

איימי חייכה חיוך קטן. לפעמים היה קשה לעמוד בראש המשפחה, אבל בכל הנוגע לדודה ביאטריס, לא היתה לה בעיה.

"אנחנו מוכנים להתחיל?" לחש מנהל הטקס. איימי ראתה אותו מציץ בשעונו לפני שהרכין את ראשו בכבוד. היא כמעט יכלה לדמיין אותו אומר, "אנשים, בואו נתחיל להזיז עניינים."

הכומר קרא פסוק מהתנ"ך בקול יבש. ואז סגר את הספר והינהן אל איימי.

"להתראות, מר מקינטייר," אמרה איימי. "היית חבר שלנו והגנת עלינו. היית הכי טוב שיש. נוח בשלום."

"להתראות, מק," אמר דן. "סליחה על הפעם ההיא שהכנסתי לך צפרדע למכנסיים. תודה שטיפלת בנו."

דודה ביאטריס התעטשה.

הכומר החווה על תל האדמה ליד הקבר הפתוח. "האם תרצו להשליך חופן אדמה אל הקבר?" הוא שאל.

"הו, בשם האל, יש לי גננים שיעשו את העבודה הזאת," אמרה דודה ביאטריס. "וגם יש לי תור לרופא אלרגיות."

איימי התכופפה והשליכה אדמה אל הקבר. דן עשה כמוה. הכומר הושיט לה את השושנים והיא שמטה גם אותן פנימה. סליחה, מק, היא אמרה לו בליבה. אני יודעת שהיית מעדיף צבעונים. זיכרון פתאומי עלה בה, מר מקינטייר בגינה של גרייס, ללא ז'קט, ביום יפה בחודש מאי, מביט בערוגת צבעונים צהובים ואומר, הנה, זה צבע משמח!

דמעות מילאו את עיניה והיא כמעט ביקשה טישו מדודה ביאטריס, אבל דודתה כבר פנתה והלכה משם. הנהג שלה מיהר לפתוח לה את דלת המכונית.

מר מוות עזב גם הוא - הוא כמעט רץ בין המצבות אל המכונית שלו.

מוזר, חשבה איימי. למה מנהל ההלוויה עוזב כל כך מהר? הוא אפילו לא אמר שלום.

הכומר רכן להרים את אֵת החפירה שלו. איימי חשבה שהיא לא תוכל לעמוד במראה הקבר מתמלא אדמה.

כשהסתובבה היכה משהו חזק בעורפה. הכאב עיוור אותה, והיא הרגישה שהיא נדחפת אל הקבר הפתוח.