הז'אנרים
כל הז'אנרים

דרג ספר זה מתוך 5
1 דירוגים
1
ממוצע
1
1
2
0
3
0
4
0
5
0
0
גם ב - Kindle
בלילה אני חולמת על שלום
38 

בלילה אני חולמת על שלום


דרג ספר זה מתוך 5
1 דירוגים
1
ממוצע
1
1
2
0
3
0
4
0
5
0
0
38 
38 
גודל (עמ'): 240
מו"ל: ידיעות ספרים

תקציר

לקראת יום הולדתה ה-85 שלפה כרמלה מס מהבוידעם צרור ארוז - היו אלה יומני השואה שלה, שאותם כתבה בין השנים 1945-1941 ולא סיפרה עליהם מעולם לאיש. היומנים הם תיאור נדיר ונוגע ללב של חיי היומיום במסתור ובזהות בדויה של נערה מתבגרת בהולנד, שחיה בצל האימה ולא חדלה להתפלל לימים טובים יותר בשעה שהעולם סביבה הולך ונחרב.
הספר הופץ ברחבי העולם בשפות שונות וזכה לעניין רב, בין השאר עקב הדמיון ליומנה של אנה פרנק.

  • ISBN: 3626269
  • גודל (עמ'): 240
  • מו"ל: ידיעות ספרים
  • יצא לאור ב-: 29/12/2019
  • שם המחבר: כרמלה מס
  • זמין להשאלה: כן

היומן

רוטרדם, יום רביעי, 17 בדצמבר 1941

היום יום רביעי, 17.12.1941, השעה היא 10 בלילה. בא לי לחנוך את היומן החדש שלי שקיבלתי היום מחברה שלי, סוניה טאוב. היא קנתה לי אותו ליום הולדתי, לפני כחודש. מאז לא קרה כלום. גם הערב לא התרחש משהו מיוחד, אבל בא לי לכתוב! ימי ההולדת עברו, כמו תמיד, עם אותם אנשים. למחרת התארח "המועדון" אצלי. החברות בארגון שהשתייכתי אליו, "העבודה", היתה אסורה מ-14 במאי 1940, כשגרמניה כבשה את הולנד. צעירי "העבודה" התאספו ונפגשו בסתר, בכל פעם אצל מישהו אחר. ידיד שלי ואני ארגַנו את זה.

אני לומדת בבית-ספר יהודי. מאוד נעים שם, כולם כאילו משפחה אחת. בעבר למדתי בבית-ספר שהיה ממול לבית שלנו כאן ברוטרדם, עליתי לכיתה י', ושפות היה מקצוע מאוד נחשב שם. בבית-הספר החדש מתמקדים במתמטיקה. לכן הייתי חייבת לחזור שוב על כיתה ט'. זה לא נורא, קורים בימינו דברים הרבה יותר נוראים. לוקחים מאיתנו היהודים את העסקים, וזה עוד לא הכול. זה די מעצבן, כי אחרת הייתי יושבת בכיתה עם בחור מאוד נחמד. אבל עכשיו אני בכיתה ט'. יש שם בחור שיודע המון על ציונות, אבל הוא לא כל-כך נחמד. לידי יושבת בחורה נחמדה, גם היא ציונית. יש לי עוד כמה ידידים בכיתה, אבל בסך הכול הכיתה לא מי-יודע-מה חכמה.

היום, בשעה האחרונה, שאלו אותנו שאלות בקשר לשפה ההולנדית, כחלק מההכנות ללימודים המקצועיים. בהתחלה היו שאלות כלליות: גיל, שם, וכו'. אחרי זה נשאלנו על נושאי לימוד. אני כתבתי "שפות", למרות שקיבלתי 10 באלגברה, 9 בהנדסה. פשוט כבר למדתי את החומר במתמטיקה. בכל זאת אני לא מרגישה חזקה בזה, אבל אני מוכנה ללמוד. המורה הוא איש חכם וחתיך. לאחר מכן היינו צריכים לכתוב את נושאי הלימוד האהובים עלינו ביותר. ממש לא היו צריכים לשאול אותי, כי אני בכלל לא אוהבת ללמוד. מטעמי נימוס כתבתי שוב "שפות". אחרי זה היו שאלות שלא יכולתי לענות עליהן: מה את רוצה להיות, למה, את מתאימה לזה וכו' וכו'. תדע לך, יומני, שלא בא לי בכלל ללמוד. אז מה אכתוב שם? כתבתי שאני ציונית ושאני חייבת לבחור משהו שזקוקים לו בפלשתינה, וזה לרוב עבודת כפיים וחקלאות. אבל אני לא יודעת אם אני מתאימה לזה. הזמן ילמד אותנו. קודם אעשה בגרות. אחרי זה אלמד עברית ואנגלית. אחרי זה להכשרה - ההכנה לקראת חיים בפלשתינה, ואז אסע לשם. למדינה החופשית שלי!! בוא קודם נחכה שתיגמר המלחמה, כולנו מקווים שאנגליה תנצח את גרמניה, איטליה ויפן. יפן הכריזה בשבוע שעבר מלחמה על אנגליה וארצות-הברית. בינתיים יפן מנצחת. הגרמנים כבר נסוגים מרוסיה. בלוב האיטלקים בורחים.

מחר בצהריים חוגגים את חנוכה בבית-הספר. ביום ראשון, 14 בדצמבר, הדליקו את הנר הראשון. היום הוא היום הרביעי לחנוכה, מדליקים ארבעה נרות וגם שַמש. אני מסבירה את זה כי אולי אקרא את כל זה רק בעוד 20 שנה וכבר לא אהיה דתייה... ביום ראשון יש גם מפגש חנוכה של המועדון. אני אעזור להכין קישוטים. לפחות - כך אני מתכננת. לימודי העברית אמורים להתבטל, אז יהיה לי זמן. המורה אמר שיש שיעור עברית. מאכזב, חייבים ללמוד, אבל הערב אין לי זמן, כי השעה כבר 11 בלילה. אפילו שיעורי בית עוד לא הכנתי. אבל בגלל חנוכה כמעט אף מורה לא נתן שיעורי בית. קצת גרמנית. מחר בבוקר התבטלה לי השעה הראשונה - אעשה את זה אז. חברים טובים של ההורים באו הערב. הם באים בכל יום רביעי וההורים הולכים אליהם בימי ראשון בערב. הם משחקים יחד קלפים. בימים אלה אמא מסדרת את כל הבית לבדה, כי החוק החדש אוסר על בחורות גויות לעבוד אצל יהודים. מנהיג ה-NSB בהולנד נסע לברלין ואני מקווה שלא יחזור משם חי. איזו רעה אני, נכון? גם בעבודה של אבא עובדת בחורה שהיא חברת NSB. גם כן אחת! אנשי NSB משתפים פעולה עם הגרמנים. עד 1940 עבדו 17 איש אצל אבא. אבל היום אין יותר מדי עבודה לחייטים, ולכן יש לאבא רק את העובדת הזו. לכמה זמן? זאת השאלה. יש שמועה שכל החנויות היהודיות צריכות להיסגר עד ינואר 1942. אולי גם אנחנו, למרות שאבא חייט ויש לנו בדים שהגרמנים אוהבים.

רחל, אחותי, עובדת במשרד לפחמים. אנחנו שואלים את עצמנו לכמה זמן. היא מרוויחה 30 גילדן לחודש ואולי בינואר תקבל העלאה. מאז שלושה באוקטובר, "הפחד הגדול", אין כבר ירי על מטוסים, אבל בקרוב יהיה ירח מלא ואז בטח יתחילו שוב לירות על המטוסים האנגליים בדרכם להפציץ את גרמניה. לפעמים הם גם זורקים פצצה על רוטרדם, אם יש להם מטרה טובה לכוון עליה, אבל אז הגרמנים מעלים מטוס ומפציצים אזרחים כנקמה. לפחות - זה מה שאנחנו אומרים, אוהבי אנגליה, אבל העיתון הרשמי חושב אחרת: תמיד הגרמנים מצליחים לפגוע במטוסים. הם סתם מתרברבים, לך תאמין להם. אני לא. ועכשיו אלך לישון, כי זה מספיק לפעם ראשונה. זאת היתה סקירה כללית של המצב. בקשר לתלושים ונקודות אספר בפעם הבאה.

יום חמישי, 18 בדצמבר 1941

עוד לא עברו 24 שעות מאז שכתבתי והנה אני כותבת שוב. בצהריים חגגנו חנוכה בבית-הספר שלנו. היה גדול. ממש צהריים מוצלחים. הלכתי יחד עם חברה נחמדה לכיתה. באנו מוקדם. כשנכנסנו היו שם כל המורים עם הנשים שלהם, הרב הראשי שלנו ואשתו, וגם סגל בית-הספר היהודי העממי היה שם. האולם היה מלא, קצת אווירה של כריסמס, גם קישוט ירוק-אדום. אבל אנחנו חיים בין נוצרים. יושב ראש מועצת התלמידים פתח בנאום. אחרי זה דיברה סופרת ידועה. היה יפה. ציוני. היא הסבירה שחג החנוכה מייצג חירות נפשית ולאו דווקא צבאית. מישהו ניגן בפסנתר: ליסט ושופן. הוא נגן מעולה. מזמן לא שמעתי מוזיקה כל-כך טובה. רק שהפסנתר עצמו לא היה מכוון כל כך. אבל נהנינו! ההופעה המרכזית היתה ארבעה ריקודי הורה שונים! הבחורים לבשו מכנסיים כהים וחולצות לבנות והבחורות היו בשמלות קיץ בהירות. ממש מרגש. בשלב כלשהו הייתי חייבת לעצור את עצמי, כי רציתי לקום ולרקוד איתם. אחרי זה היתה הפסקה וחילקו מיץ ועוגיות. חילקתי עוגיות ופטפטתי עם כולם. כך פגשתי את המורים עם הנשים שלהם, כולל מנהל בית-הספר ואשתו. מורה אחד, שהתבולל לגמרי, לא הגיע כי הוא מעדיף לחגוג את הכריסמס. אחרי ההפסקה דיבר הרב. הוא נתן לכל תלמיד דף הסבר. הוא אמר שהוא יחלק את זה קודם לנו, הנוער, כי הנוער הם הכול בשביל העם היהודי, כי הם יבנו את מדינת היהודים, אז יש תקווה. הוא מסר את זה אישית ליושב ראש מועצת התלמידים, כמחווה סמלית, וסיים בקריאה נרגשת: "יחי ישראל!" היה מאוד מרשים.

לסיום, תלמיד ואביו ניגנו בצ'לו ובפסנתר: בראהמס, בטהובן וגם שופן. מזמן לא שמעתי קונצרט כזה, כי בפסח השנה היינו חייבים למסור את הרדיו שלנו לגרמנים. כהדרן הם ניגנו שוברט. גם יפה. המנהל סיכם את האירוע בצורה הומוריסטית. כולם מחאו כפיים. היה ממש מוצלח. חזרתי הביתה בחשמלית.

כשירדתי בתחנה ראיתי את מקס, בחור מכיתה י"א. פעם הוא היה עוקב אחרי בלי סוף. הפעם לא. סתם צעדנו יחד ודיברנו עד שהגענו לבית שלי. בערב שיחקנו "מונופול" עם חברים. זה משחק מאוד נחמד. אני ניצחתי, כי היו לי שני בתי מלון באמסטרדם. פשוט מעולה. ועכשיו אני הולכת לישון. ממחר בצהריים יש שלושה שבועות חופש!

יום חמישי, 26 בדצמבר 1941

הנה אני שוב! מזמן לא כתבתי. היום היה פה המועדון. בכלל לא היה מוצלח. שיחקנו בכל מיני משחקים, אבל היה די משעמם. בבוקר היתה לנו ישיבה. ביום ראשון נלך לטייל ברגל, נפגשים בשתיים בצהריים. בראשון שעבר היתה לנו מסיבת חנוכה של המועדון, גם זה לא היה מוצלח - הנואם המרכזי לא הגיע.

אוטרכט, יום שני, 29 בדצמבר 1941

אתמול נסעתי לאוטרכט. שם גרה דודה דורה, אחותה של אמא. היא לא נשואה ובעבר גרה עם עוד שני אחים לא נשואים (מונדק ואיז'ו). בדצמבר 1938 היא הגיעה לכמה חודשים להולנד. כשפרצה המלחמה, בדצמבר 1939 בפולין, היא כבר לא יכלה לחזור. הדוד מונדק ברח עם הצבא הפולני לרומניה והוא עכשיו באנגליה, והדוד איז'ו מטייל עם כלבו מעיר לעיר, כי הוא מסרב לחיות בגטו - זה רובע ליהודים. כשהגרמנים כבשו את הולנד, הם גירשו את דודה דורה מאזור החוף והיא גרה כאן לבד באיזה חדר ששכרה. אני מבקרת אותה גם בחופשות. בביקור האחרון הכרתי כאן בנות ציוניות נחמדות ואנחנו מתכתבות. בבוקר הלכתי לבקר אחת מהן, אבל היא לא היתה בבית. הלכתי לבקר את האחרות ואז הגיעה זו שלא פגשתי בבוקר, גם היא שמחה מאוד לפגוש אותי. רציתי שהיא תבוא אלינו בצהריים, אבל קודם היא היתה צריכה לעשות כמה קניות ואז להביא את אחיה מן הרכבת, הוא כבר בהכשרה, ואני הייתי צריכה להדפיס במכונת הכתיבה כמה מכתבים של אביה. היא הציעה שאחכה אצל אמא שלה ובינתיים אקרא. כרגע אני קוראת את יומני הרצל. אבל לא כל כך בא לי, מעדיפה להישאר בבית, חם ונעים פה, ובחוץ כבר ממש קר. לא שהיא גרה רחוק כל-כך, אבל אני כל-כך עצלנית שזו בושה של ממש. אני חייבת להתגבר על האופי הזה.

הבטחתי לך, יומני, שאכתוב בקשר לתלושים ופתקים. אז ככה: בזמנים רגילים בן-אדם הולך לחנות וקונה בד לאישה או לגבר. אבל היום הכול בהקצבה. מותר לקנות מוצר אחד וכמות מסוימת. לכן אנחנו מקבלים כרטיס (למשל כרטיס לחמאה) ובו 20 תלושים. בעבור כל תלוש מקבלים 250 גרם חמאה. כל עשרה ימים נותנים לך מספר (מכריזים על זה בעיתון) שמאפשר לך לקבל את ה-250 גרם חמאה תמורת תלוש בחנות, וכמובן משלמים מחיר רגיל. וככה זה עם כל דבר: מקבלים 100 גרם גבינה לאדם במשפחה לשבוע. הכול נקבע לפי מספר האנשים בכל משפחה. חוץ מפחמים. תה, קפה, אורז, ביצים ושיבולת כבר לא ניתן להשיג. יש תחליף לקפה תמורת תלושים, אבל אי-אפשר לשתות את זה. אבל בשוק השחור ניתן לקנות הכול. רק תשלם. ביצה עולה שם 28 סנט. קודם ביצה עלתה שלושה סנט! אולי תשעה סנט בחורף. אז כבר הפחתנו את אכילת הביצים בגלל המחיר, ועכשיו משלמים כמעט 30 סנט ואנחנו אוכלים... חמאה עולה חמישה גילדן לחבילה, תה ארבעה גילדן ל-100 גרם, וקפה אינני יודעת. וזה לגבי דברי אוכל בסיסיים. לבגדים יש נקודות. זה נראה כמו תלושים. כל אחד מקבל 100 נקודות לחצי שנה. כשקונים בדים לשמלה - אם עוד ניתן בכלל להשיג בד מצמר - זה עולה 40 נקודות, זוג גרביים חמש נקודות, פיג'מה 25 נקודות וכו'. פעם מעיל עלה 60 גילדן, היום צריך אישור מיוחד בשביל לקנות מעיל או לתפור אחד. בגלל זה לאבא אין הרבה עבודה כרגע, כי אנשים כמעט לא מקבלים אישור מיוחד. רק אם גברות מביאות בדים בעצמן, מותר לאבא לתפור. למזלנו, אין לנו עדיין מה להתלונן. רק שתיגמר המלחמה הזו מהר. צ'רצ'יל, ראש הממשלה של אנגליה, אמר שב-1942 הם יראו לעולם מה הם שווים, ושהמלחמה תיגמר ב-1943. אם זה באמת יקח כל-כך הרבה זמן, אז זה לא נראה טוב עבור היהודים, כי קודם יסגרו את העסק שלנו, אחרי זה יזרקו אותנו מהבית ובטח ישלחו אותנו לגטו, ואז בטח גם יהיה צמצום בכמויות האוכל ונהיה רעבים. אבל בואו לא נקדים את המאוחר ונקווה לטוב!

ערב

בצהריים באה חברה לקרוא לי. הלכתי איתה הביתה, פגשתי את אחיה ובת דודה שלה, בחורה זריזה בת 30. קראתי קצת, הקשבתי לסיפורי המשרד של הבת דודה שלה ואז חזרתי לדודה שלי. לא היה מי-יודע-מה נחמד, אבל היה חם. כי אצל דודה דורה ממש קר בבית...

רוטרדם, יום רביעי, 21 בינואר 1942

איזה כפור, הטמפרטורה היא מינוס 15 מעלות! קר מאוד בכל מקום. אני לא יודעת להחליק על הקרח ולא רוצה. לכן, כשסגרו את בית-הספר שלנו היום בגלל הקור, לא הלכתי עם החבר'ה להחליק, אלא הלכתי הביתה וקילפתי גזרים. עבודה לא נחמדה! במועדון אפשרנו ביום ראשון לכל אחד להגיד מה הם בעצם רוצים. אחד רצה להעלות הופעה שלמה עבור בית יתומים או בית זקנים. זה התקבל. אחת ביקשה שנתעמק יותר בציונות, זאת אומרת ללמוד מאדם מנוסה שיודע דברים, ולא סתם לקשקש, כי לא לומדים כלום מזה. השאר אמרו אמן והסכימו. ואז אני דיברתי. אמרתי ששמעתי שיש תלונות עלי ושאני מבקשת להתפטר מתפקידי בהנהלה. מיד עלו קולות נעלבים: מי אמר? איזה תלונות? דיברנו ובסופו של דבר הוחלט על בחירות חדשות! הצבעתי קודם על שלושה בנים, אבל החבר'ה אמרו שזה אסור. הצבעתי שוב, והפעם גם על בת אחת, למרות שידעתי שלא יבחרו בה, אבל לא רציתי להצביע עבור בת אחרת. בסופו של דבר, בחור בשם סאם נבחר להיות יושב ראש. אחר-כך הבנתי שהצבעתי לא בחוכמה. אבל אין מה לעשות, למרות שאני מאוד מצטערת. ביום ראשון ערכנו קרב בשלג. אבל השלג היה יבש ורטוב. מוזר, שלג יבש, כי לא יכולת לעשות כדורים ורטוב כשזה פוגע בך בפנים. אחד החבר'ה ממש פגע בי ונרטבתי. ביקשתי מסאם לנקום, ואז הקודם זרק אותי לשלג ודחף לי שלג לתוך הפה. עד שסאם בא והציל אותי ממנו.

ביום שני

כשנסעתי בחשמלית לבית-הספר פגשתי ילדה מכיתה ח'. דיברנו קצת ואז ילד בתחנה שלנו צעק שאין לימודים היום. לא האמנו לו, אז ירדנו והתחלנו ללכת. פגשנו קבוצה גדולה של תלמידים שמחים שאמרו שכל הצנרת של החימום קפאה ושאפשר ללכת הביתה. חזרתי הביתה ונכנסתי בשקט. עליתי בשקט לאמבטיה וצעקתי: "אמא, באתי לעזור לך עם הכביסה!" אמא כמעט התעלפה מפחד. ואז עזרתי לאמא עם הכביסה. ביום שלישי בבוקר התקשרתי לבית-הספר, אבל החימום עדיין היה קפוא, גם ביום רביעי. ברביעי אחר-הצהריים התחמם מזג האוויר קצת והכפור הפשיר. בחוץ יש בוץ, משהו נורא. הבוקר התקשרתי לבית-הספר. אכן החימום עובד אבל עדיין אין לימודים, כי השלג, שהיה בגובה של מטר, הפך לבוץ מגעיל. אבל מחר מתחילים הלימודים ברבע לעשר. לא נורא, זה רק יום אחד, כי בשבת וביום ראשון אנחנו בחופש. ביום ראשון בבוקר יש לנו קורס בציונות. אחותו של סאם תיתן הרצאה ויש עוד מרצה. בעבר היה לנו מרצה אחר, אבל הוא עכשיו סטודנט באמסטרדם. זאת הפעם הראשונה שאחותו של סאם תרצה, אז אני לא יודעת אם זה יהיה מוצלח או לא. זה יהיה אצלה בבית ביום ראשון. היא התקשרה להודיע. נתחיל מוקדם כי ב-12 יש לי שיעור עברית. יש לנו כיתה נחמדה. אחותו של סאם הודיעה על בחור נוסף שיצטרף, אבל אני מכירה אותו ולא נראה לי שהוא רציני. הוא גם לא היה בשום קורס, אז סביר להניח שהוא לא יודע הרבה. הוא לא ציוני. כבר אומרים שהקורס שלנו טיפשי, ועכשיו ההוא מצטרף... נראה מה יהיה פה. מחר בבית-הספר אשאל אותו קצת. סאם הוא בחור נחמד. לפחות פעם חשבתי ככה, אבל עכשיו? אני לא יודעת! הוא היה עם עוד כמה חברים בהנהגה של "הארץ". כך הוא הגיע אלינו לעתים קרובות, אבל אני מאוד ביישנית, ובמיוחד כשהוא בא, לא ידעתי מה לעשות עם עצמי. כשהביא פרחים, השארתי אותו עומד בפרוזדור ולא הזמנתי אותו פנימה ועוד דברים טיפשיים כאלה. ובכל זאת הוא תמיד נתן לי הרגשה רגועה. עכשיו הוא הולך להכשרה, ואני מאוד מעריכה אותו בגלל זה. אני כבר לא חושבת עליו כל-כך הרבה, כל מצב ה"אהבה" הוא לא כל-כך "נורא". ביום רביעי הגיעו האורחים הקבועים, ב-8.30 התחילו ירי והתקפות אוויריות. נשמעה אזעקה. לא ידענו מה לעשות. מאז הלילה הנורא של שלושה באוקטובר, כשחשבנו שכולנו נמות, לא שמענו אזעקות ולא היו הפצצות. עמדנו כולנו, לבושים, במעבר בין הדלתות, עם כל פנקסי התלושים וכל אחד עם תרמיל גב עליו. אבל דיברנו בינינו, כך שלא פחדנו מאוד. ב-10.30 זה נרגע. רחל הגיעה הביתה ואמרה שהם חשבו שימותו. כולם יחד, חמישה אנשים, עמדו בפרוזדור. בחוץ: זזזזזזזזזזזז-בום! כדורים שרקו מעל הראש שלהם. אנחנו לא שמענו את זה. מפעל האופניים עלה באש. בטח שוב טעו - או שלא!

ביום ראשון אנגן עם חברה. היא בכינור ואני בפסנתר - עד כמה שאצליח. למדתי חמש שנים, אבל היום כבר לא. ננגן ארבעה קטעים. אני מקווה שנצליח, אנחנו עוד חייבות לעשות חזרות מחר.

יום חמישי, 5 בפברואר 1942

הנגינה עם החברה לא התקיימה, כי לא היינו מוכנות מספיק. אולי בשבוע הבא. ביום ראשון היתה לנו פגישת מועדון ב-10:15. כמובן שאני איחרתי והם מאוד כעסו עלי. הבחור החדש הגיע גם והתברר שהוא בהחלט ציוני. הוא ביקר גם בארגונים אחרים. הוא אמר שיש לו חבר שגם מתעניין במועדון ציוני ושהוא יביא אותו ביום רביעי. אני מקווה שלא אאחר בפעם הבאה. לפחות להראות לסאם ואחותו שאני כן מסוגלת ואחראית.

רק ביום שלישי חזרנו לבית-הספר. אבל עכשיו חזר הכפור, אז אולי שוב יהיה לנו חופש... חופש זה לא נחמד, כי בכל זאת אנחנו צריכים ללמוד משהו, אחרת אפשר לוותר על בית-הספר. בוב הגיע אלי ושאל אם בא לי לשחק תפקיד קטן בהופעה. אמרתי לו שאם זה משהו קטן וקל, אני מוכנה, כי מעולם לא שיחקתי או עמדתי על במה כשיש אנשים באולם. נתנו לי תפקיד כעוזרת בית שחייבת לעזוב בגלל הוראה חדשה של הגרמנים, וגבר בא להחליף אותה. זה מחזה נחמד, ואני רק צריכה לומר ארבעה משפטים בהתחלה ואז ללכת משם.

בצהריים שאלה המורה לחינוך גופני האם אני רוצה לבוא לרקוד. אמנם היא לא ראתה אותי בשיעור, אבל יש חזרות ביום שלישי בהפסקת צהריים. אני ממש לא גמישה ואין לי חוש קצב, אבל נראה. אם זה לא ילך היא בטח תזרוק אותי. ביום רביעי בצהריים עשינו חזרות ל"העוזרת לחצאי ימים" ("שלום, זה העוזר החדש"). כמובן שאיחרתי ב-15 דקות. הם כבר היו בתוך הפתיח. הייתי צריכה להצטרף בשירת הפזמון - כולם מצטרפים. כל מי שנוטל חלק בהופעה שר. זה ממש נראה נחמד. אחר-כך נעמדנו כמה חבר'ה בצד, לחזור על המשפטים שלנו. אבל חלק מהבנים עוד לא קיבל תפקיד, וזה לא הלך טוב. אני עדיין מגמגמת ומסיימת את המשפטים שלי מהר, אבל זה ישתפר. ביום ראשון בצהריים יש שוב חזרה. כבר הזמנתי את המועדון אלי הביתה ואצטרך לצלצל לכולם ולבטל.

יום חמישי, 12 במרס 1942

עבר הרבה זמן מאז שעדכנתי אותך, אבל הערב אני חייבת לכתוב, למרות שיש לי מחר שלושה מבחנים: שניים בהנדסה ואחד בהנהלת חשבונות. זה לא כל-כך קשה, לכן יש לי רגע זמן לכתוב לך.

ההופעה שכתבתי עליה בוטלה. הרשויות לא אישרו את זה. (שייחנקו - אמן!) קודם כול, ההצגה שרצינו להעלות היתה צריכה לעבור אישור חודשיים מראש, אחרי זה גילינו שאסור בכלל לעלות מחזה שנכתב על-ידי יהודי, ובכלל זאת מסיבה לפורים וכו' וכו', המון מגבלות. בסוף ארגנו הופעה אחרת, שכן הועלתה. הריקוד כן היה מותר. אני הייתי רקדנית מחליפה במקרה שמישהי לא תוכל להופיע ברגע האחרון ממש. עבדתי קשה, באתי להמון חזרות וקיוויתי להשתתף. ילדה אחת לא קיבלה אישור מאמא שלה, אבל בסוף היא כן רקדה, ללא רשות. בצהריים עוד היה נחמד מאוד, כי עדיין לא ידעתי אם אני מצטרפת או לא. כולם שאלו, אבל אף אחד לא ידע להגיד מה יהיה. היה נאום פתיחה של בוב, אחרי זה מישהו נתן נאום ציוני. דווקא היה טוב מאוד. הבחור עם אביו, שמנגנים פסנתר וצ'לו, הופיעו והיה מעולה. אחרי זה היתה הפסקה וכל הרקדניות היו צריכות להתלבש ולהתכונן, גם אני. נשארתי מאחורי הבמה עד אחרי הריקודים וגם אחר-כך, כי היה אסור לעבור. הריקודים יצאו בסדר גמור. הבחורה שרקדה למרות האיסור של אמא שלה לא ידעה לרקוד, היא סתם זזה שם וגם לא ידעה לקפוץ. חבל שלא השתתפתי. אבל המורה הבטיחה לי שבפעם הבאה אני ארקוד. אבל במה זה עוזר לי היום? אחרי זה היו כמה סקיצות נחמדות. בסך הכול היה מוצלח מאוד. אבל מאז לא היה לי זמן להסתכל שמאלה או ימינה כי יש לי כל-כך הרבה מבחנים. אני לומדת, לומדת ועוד פעם לומדת. גם עכשיו אלך ללמוד, ואם יהיה זמן אחר-כך, אחזור לכתוב.

יום ראשון, 15 במרס 1942

בעצם יש לנו פגישה של המועדון אצל אחת הבנות שיש לה יום הולדת ביום שלישי, אבל אני מאוד מצוננת ויש לי קצת חום, ואמא לא מרשה לי לצאת לרחוב. רציתי לאכול את הסנדוויץ' שלי בצהריים אצלה, כי לחזור משיעור עברית הביתה ואז ללכת אליה - לא אספיק בשעה אחת. ואצלה בבית בכל מקרה אין אף אחד. עכשיו היא צריכה לאכול לבד. ביום שלישי אלך אליה ואברך אותה באופן אישי. אני חייבת לבוא ולאכול אצלה עוגה, אחרת היא תכעס לצמיתות. ארכב על האופניים, זה יותר מהר. למרות שיותר נחמד לנסוע בחשמלית, כי תמיד פוגשים שם חבר'ה מבית-הספר. לאחד מהם קוראים מקס. לפני שחזרנו לבית-הספר בספטמבר היו כמה קורסים שהלכתי אליהם. בסוף הקורס בא אלי "בחור משוגע" עם פנים אדומות ושאל האם מותר לו ללוות אותי. אמרתי לו, בסדר, אבל אני בכלל לא מכירה אותך. אחרי כמה ימים הוא שוב בא, אבל רכבתי על אופניים וסובבתי את הפדלים מהר יותר, בתקווה שלא יראה אותי. בבית אמרו לי שלא בסדר להתנהג ככה עם בחור. אמא אמרה שאם ילדה יהודייה לא רוצה להיפגש איתו, הוא יחפש חברה לא-יהודייה ואז הוא יהיה אבוד לקהילה היהודית. אבל אני לא חושבת שדברים יגיעו לידי כך.

הלכתי למסיבת יום הולדת של חברה ושם שוב ראיתי את הבחור הזה. אם הוא מספיק טוב בשבילה, הוא בטח טוב בשבילי... למחרת הוא ביקש שוב ללוות אותי הביתה, והסכמתי. דיברנו בלי סוף, היה ממש נחמד. מדי פעם הוא גם רוכב לידי על האופניים. אבל אחרי הבלגן עם השלג אני נוסעת הרבה בחשמלית. גם הוא. יש עוד שני תלמידים מבית-הספר שנוסעים איתנו בחשמלית, אבל אנחנו יורדים יחד מהחשמלית ואז הוא מלווה אותי עד לבית. מאוד נחמד. הוא גם מצחיק מאוד, מין ליצן. סאם, מהמועדון, מכנה אותו ג'ו בראון. לפעמים אנחנו מחכים יחד לחשמלית. בבוקר זה נחמד, זה עושה לי מצב רוח טוב לכל היום (אלא אם אני מקבלת ציון "לא מספיק" בבית-הספר...). ביום של הצגת הפורים היינו שלוש פעמים יחד בחשמלית. קודם, בבוקר, הוא חיכה לי בתחנה ואני באתי ברגל. הדבר הראשון שהוא אמר לי היה שהוא לא מצטרף להורה, כי הוא עיקם את כף רגלו. אמרתי לו שאני מאוד מצטערת וחבל. יש לו מחליף שרב עם מנהל בית-הספר, אז גם הוא לא ירקוד, ויש עוד מחליף שלא מבין כלום בריקוד. בקיצור, די מאכזב. עלינו לחשמלית: הוא ג'נטלמן, קודם נתן לי לעלות, חיכה שעה עד שאני מתארגנת, אבל חיכה - רק בשביל לתת לי לעלות לפניו. בחשמלית פגשנו עוד בחור מהכיתה שלנו, פעם פלירטטתי איתו. נראה לי שהוא לא אהב את מקס. אחרי החזרות שוב ישבנו שנינו יחד בחשמלית. כשישבנו שם ביחד נראינו כמו זוג נשוי. הוא סיפר שיש לו תקליט אחד לפטיפון "פצצות על אנגליה" והראה לי אריזה של סיגר שיש עליה תמונה של היטלר. הוא הדביק את זה על כרטיס בית-הספר שלו. ממש בושה, חוצפה לדעתי, וגם אמרתי לו את זה. ממש כעסתי עליו. הרגל שלו קצת יותר בסדר. בצהריים עליתי לחשמלית הראשונה שראיתי, ואז הייתי צריכה להחליף לחשמלית בקו 16, ושם מקס ישב. וזאת הפעם השלישית שישבנו אחד ליד השני. חזרתי מוקדם. ביום שישי כל-כך צחקתי!! הגעתי לתחנה. מקס כבר היה שם, אבל לא היה לו שיעור בשעה הראשונה, והוא שכח חצי מהספרים שלו בבית. הוא היה צריך ללמוד בבית-הספר, ולי היה בשעה הראשונה שיעור בהנהלת חשבונות, כך שלא יכולתי לאחר. יש לי כרטיס יומי לארבע נסיעות כך שאוכל להחליף בין קווים אם מתחשק לי. זה קצת יותר יקר, אבל זה חוסך ממני המתנה ארוכה בקור להמשך הקו הביתה. למקס יש כרטיס לשתי נסיעות. ביום שישי חיכיתי שבע דקות לקו 17 והוא לא הגיע. החלטתי שאני עולה לחשמלית הבאה שמגיעה, לא חשוב באיזה קו, ואמרתי למקס שהוא יכול לעלות איתי או לא. הגיע קו 14, עליתי - אבל הוא לא עלה. אולי הוא קמצן, אולי אין לו כסף לזה כי משפחתו לא עשירה. בדיוק התיישבתי, הגיע קו 17. כמובן שלא יכולתי לרדת, וקו 17 מגיע לתחנה להחלפה לפני, כך שלא אוכל להחליף, אבל קו 8 הגיע בדיוק אחריו, וזה קו הרבה יותר מהיר מ-17, שעובר בכל מיני מקומות בעיר. אז עברתי לקו 8 עם עוד כמה ילדים מבית-הספר. הייתי אמורה להגיע לפני מקס, וזה בדיוק מה שהתכוונתי לעשות, אחרת הוא יצחק עלי. אבל נסעתי תחנה אחת יותר מדי... הייתי צריכה לחזור המון ברגל... הגעתי לבית-הספר, וגיליתי שמקס מחכה לי ליד הכיתה! אמרתי לו שלום כאילו כלום לא קרה, והוא מסר לי ד"ש מרחל, שגם היא עלתה לקו 17. איזו אירוניה! אבל צחקתי! ואם אני כבר כותבת על בנים שאני אוהבת, אז מלבד מקס יש את סאם, שאותו לא אשכח לעולם. למה - אני בעצם לא יודעת. אבל בדרך כלל בני זוג בכלל לא יודעים למה הם בעצם התחתנו. בגלל שהם אוהבים? למה? בגלל שאחד גילה משהו אצל השני? מה? אנחנו לא יודעים.

רחל מאוהבת בבראם. היא לא מוכנה להודות בזה, אבל רואים את זה כל הזמן, בכל דבר. אולי אני טועה, אבל אני חושבת שלא. הוא בחור מאוד נחמד. הכרתי אותו בצורה מאוד מוזרה: הוא בא לרוקן את הקופסה של קק"ל והציע לנו קופסה כזו. אמרתי לו שיש לנו, והוא אמר שאין לנו. אמרתי שיש, והוא עוד פעם אומר לי שאין. ככה עמדנו והתווכחנו. בסוף לקחתי את הקופסה ממנו, אבל התברר שזאת קופסה של גברת מרחוב אחר וגיליתי שהסגירה שלה מקולקלת. כנראה לא דיווחו על זה נכון, ושלחו לנו את הקופסה. אז אני צדקתי. אבל הוא לא רוצה להבין. וזה קרה כבר לפני 3-4 שנים. היום הוא חבר במועדון של רחל, של הסטודנטים. הוא מסיים בשנה הבאה את התואר. אתמול הוא הביא אלינו את אחותו בורה. בורה היא בחורה מתוקה, שקטה, היא נשארה לאכול וזה היה מאוד נחמד.

בראם התקשר היום בצהריים, ושאל אם רחל רוצה לבוא לרכוב יחד על אופניים, כי כל האחרים שיחקו קלפים והוא לא סובל משחקי קלפים. רחל לא היתה בבית, אז שאלתי אותו אם בא לו לבקר אצלנו בערב. היא בטח תסכים להצטרף אליו. הוא הסכים. נראה מה יהיה פה, אבל לא אכפת לו מבנות, כך הוא אמר לי אתמול. הוא רק מגיע למקומות כדי לנגן בפסנתר. הוא מנגן יפה, לדעתו. ממש שוויצר. בדיוק עכשיו רחל הגיעה הביתה. היא אמרה שמזג האוויר כל-כך יפה. אז שאלתי אותה אם בא לה לטייל יחד באופניים, והיא אמרה שכן. סיפרתי לה שבראם התקשר קודם ושאל אם היא רוצה לבוא. היא הסמיקה מאוד. וזה מאמת את החשדות שלי. לפחות ממה ששמעתי מאחרים. אני בעצמי תמיד מסמיקה, אפילו שמישהו סתם שואל אותי משהו. תאר לעצמך שזה יהיה אצלי סימן שאני מאוהבת...

מספיק להיום. אפילו שכחתי לשים את תפוחי האדמה על האש. אמא נסעה לאוטרכט. אבא בטח יכעס אם האוכל לא יהיה מבושל מספיק.

יום שלישי, 7 באפריל 1942

גם הפרק הזה יוקדש לבראם. מאז הפעם הקודמת שכתבתי, קרה המון עם בראם. קודם כול הוא התקשר באותו ערב בקשר לטיול באופניים. ואז הוא הגיע - ונשאר. הם הלכו לבקר משפחה אחרת, כי כבר היה חושך ומאוחר מדי לאופניים... כשהם חזרו הוא ניגן בפסנתר. אמא ביקשה שאשיר. אני אוהבת לשיר, אבל אני לא טובה בזה. גם הייתי מצוננת, כך שבסוף לא שרתי כלום. מאז הוא מקניט אותי בכל פעם שהוא בא לכאן, שאשיר משהו. הוא ניסה להביך אותי. כשכל המועדון של רחל היה אצלנו בבית הוא ביקש שאשיר לפניהם. לא שרתי. אבל כתבתי על אותו יום ראשון. הוא נשאר, היה נחמד, ורק ב-11:30 הוא הלך. הוא תמיד עושה ככה. ביום רביעי הוא אסף אותה מפגישת מועדון שהתקיימה אצל חברה שלה. ועוד פעם הוא "נדבק". ביום חמישי אחותו בורה היתה אצלנו. היא היתה מאוד שקטה וללא מצב רוח. היא מבשלת בבית היתומים היהודי. בזמנים רגילים היא היתה יכולה להיות מורה לבישול, אבל עכשיו... היא עדיין רשומה כגרה מחוץ לעיר ועדיין לא קיבלה אישור לעבור בית. אז למעשה אסור לה להיות בכלל ברוטרדם. אבל זה לא כל-כך נורא כי עדיין לא בודקים את זה בקפדנות. היא קיבלה מכתב מאבא שלה, והוא כתב שכנראה כל היהודים צריכים לעזוב את העיר שבה הם גרים, או לאמסטרדם או למזרח המדינה, למחנות עבודה, והמשטרה, שתאסוף את היהודים, תשים לב שהיא נעדרת. היא לא ידעה מה לעשות. היא קבעה לדבר על זה עם בראם. היא לא אמרה כלום על זה כי היתה אצלנו עוד חברה של רחל, והיא התביישה להגיד שהם צריכים לעזוב את הבית שלהם. בסוף רחל והחברה ליוו אותה לחשמלית, אבל אחרי חצי שעה הגיע בראם ושאל... איפה בורה. הוא חיכה לה בביתו, והיא לא הגיעה, כי חיכתה אצלנו. מה עושים? לצלצל אי-אפשר, כי אין טלפון בביתו של בראם. חיכינו עד שבורה חזרה לבית היתומים, ואז הוא הלך לשם והם נפגשו. הכול היה פחות נורא ממה שבורה חשבה. היא ראתה שחורות. בשבת רחל היתה עם בורה אצל בראם. מה קרה ביום ראשון אני לא זוכרת. ביום חמישי הוא אסף אותה מחברה, אבל בדרך הביתה התחילה אזעקה. קודם הם הסתתרו אצל איזה רופא. אחרי זה הם התקדמו לאט ברגל. כשהם הגיעו אלינו התיישבנו כולנו במעבר לפרוזדור. את זה אנחנו תמיד עושים כשזה רציני, כי זה הכי רחוק מהחלונות שלנו. בפעם הקודמת הבאתי המון שמלות למטה. הוא שאל אותי אם השמלות עדיין למטה, אבל אני החזרתי הכול למעלה, והוא שיבח אותי. אחרי זה לא ראיתי אותו הרבה זמן, אולי בשבת. הם הלכו עם בורה לסרט שהם כבר צפו בו שלוש פעמים. ביום ראשון רחל ביקרה אצל ידיד וגם בראם הגיע. בערב כולם היו ביחד. גם סאם הגיע, וכמה צחקנו איתו! הוא היה כל-כך מצחיק! יחד עם עוד מישהי הוא החליט להעביר את הספה לפרוזדור. אבל הספה רחבה מדי לפתח הדלת. אז הם שיחקו "אחת, שתיים - בום!" ודפקו את הדופן הרך של הספה בדלת. כאבה לנו הבטן מרוב צחוק! היית צריך לראות אותם! אחר-כך רקדנו. גם אני פעם אחת, אבל לא עם סאם. הוא מתנהג כל-כך מוזר! הוא כמעט אף פעם לא רוקד. הפעם היחידה שבה רקד עם אחותי ואיתי היתה בשנה שעברה. אבל זה לא הלך טוב בכלל, אני איבדתי את הקצב כל הזמן.

אני כן רקדתי עם בראם. הוא אפילו לימד אותי קצת. אבל בראם לגמרי מוקסם מרחל - הם רקדו יחד רוב הזמן. היא קודם התיישבה על הספה. הוא בא, הסתכל על כל הבחורות שישבו שם ואמר: "את לא, את לא - את (רחל) בואי תרקדי איתי". הוא משך אותה אליו. ברבע ל-11 כל האורחים הלכו. בפרוזדור הוא אמר לי שלא בא לו ללכת עם כל האנשים הלא נחמדים, אז הצעתי לו להישאר עוד קצת, יכול להיות נחמד דווקא, והוא נשאר. עזר לסדר, לשטוף כלים ולייבש. במטבח הוא התיישב על כיסא ואמר שאצלנו מותר להם יותר מאשר אצל אחרים. כל-כך הרבה רעש לא יעשו אצל אחרים. החברה של רחל שכבה רוב הערב על הספה, דבר שהיא לא תעז לעשות במקום אחר. והוא חשב שזה לא בסדר! אני אמרתי שבדרך כלל אני לא משתתפת במפגשי המועדון, אבל הפעם גם סאם היה, והוא עשה את רוב הבלגן. וכל המועדון מזמן לא נפגש, אז אולי הם קצת רצו לשחרר קיטור. הם חיכו כל היום לערב הזה. בבוקר הם כבר דיברו על זה במפגש של המועדון שלהם. לפני שאבא ואמא חזרו הביתה סאם כבר עזב.

ביום שלישי הגיע בראם להיפרד, כי הוא נסע עם בורה להורים, הביתה. ניצלתי אותו קצת ללימודים: הוא עזר לרחל בעבודה שלה בצרפתית, ולי הוא עזר בהנהלת חשבונות. גם חבר של אבא היה כאן בדיוק באותו זמן - הוא נמצא כאן הרבה כשבראם פה, אבל שלא יחשוב על כלום בקשר לבראם, כי עדיין אין כלום בינו לרחל באופן רשמי. אחרי זה נפרדנו. ביום רביעי הוא פתאום הופיע עם דברים טעימים לפסח. בעל הבית של בראם מייצג יבואן של מוצרים לפסח ברוטרדם, לכן הוא היה יכול להביא לנו. ממש נחמד מצדו.

בצהריים הוא נסע והבטיח לחזור אחרי עשרה ימים. מהיום זה עוד חמישה ימים. בשבת אמא העירה שבראם היה יכול לפחות לכתוב מכתב, ורחל ענתה שהם החליטו שהיא כותבת לו ראשונה. כולנו יחד אמרנו: "מה??? למה??? כמה מוזר???" היא עלתה למעלה, לחדר שלה, וחזרה בפנים מבוישות והראתה לנו ספרון כחול. "קיבלתי מבראם ביום שלישי, כשנפרדנו. הוא אמר שזה דבר קטן לפסח. עכשיו אתם מבינים למה אני כותבת לו ראשונה?" בספר היתה הקדשה: לרחל. מתחת היתה ציטטה מהלנה, על החיים הטראגיים של היהודים. היא כתבה לו ביום ראשון, אבל לא קראתי את המכתב, כי הייתי באוטרכט. ביום ראשון ושני הייתי שם. ביום ראשון ביקרנו אנשים. משם התקשרתי לבחורה שאני מכירה והזמנתי אותה. היא שמחה ואמרה שמיד היא יוצאת וטרקה את השפופרת.

ידיד אחר לא רצה לבוא והזמין אותי לבוא בערב אליו הביתה. אין בעיה. הלכתי אליו יחד עם החברה בערב ונשארנו עד 10. היה חשוך מאוד. ביום שני היו מבקרים מרוטרדם. היה נחמד מאוד. אחרי זה ארוחה מהירה והביתה ברכבת. הרכבת היתה מלאה. גם החשמליות. כשהגעתי הביתה שמעתי שרחל הלכה למשפחת פרומן, כי ביקר שם בחור בשם סימון, שמנגן יפה בפסנתר. כל מה שתבקש הוא מנגן מיד, ומנגן טוב. הוא כבר ניגן באיזה קברט, לכן הוא מתנהג כמו ארטיסט. הוא מתנהג כאילו כבר ניגן באולם גדול, קורץ לבחורות, מוודא שהן מסמיקות, אבל לא מתכוון בזה לכלום. הוא אפילו לא יודע למי הוא קורץ. היום לא עשיתי שום דבר מיוחד. סידרתי את החדר וכתבתי ביומן שלי. יש לי חופש עד יום שלישי הבא, אבל הזמן עובר מהר...

יום חמישי, 9 באפריל 1942

אני מתכוונת לכתוב כל ערב קצת, כי אני ישנה למעלה לבד. אחרי הקרבות של הכיבוש בשנה שעברה היו אזעקות ועמדנו בפרוזדור למטה. אז הורדנו את המיטות, ורחל ואני ישַנו בסלון. אמא ישנה בחדר האחורי ואבא ישן בחדר האוכל. אבל לפני זמן מה עליתי ואני נשארת כאן בינתיים. עכשיו יש לי מקום ואני חיה כמו בן-אדם! ואני יכולה לכתוב חופשי.

היום היה היום האחרון של פסח. המצות היו טעימות, אבל לא היו הרבה כי קיבלנו הקצבה מצומצמת. אולי עשרה קילו, אני חושבת. פעם היינו קונים 20 קילו מצות לפסח. אבל הסתדרנו, וגם ביצים לא היו חסרות. בימים האחרונים לא קרה משהו מיוחד. בצהריים הייתי אצל הסַפר. קארל הוא ספר טוב, אבל יקרן. באתי עם עשרה סנטים. חפפו לי ואמרו שאני צריכה לדלל. עלה גילדן וחצי ואני נתתי לו רק עשרה סנט. ממש התביישתי, אבל אין מה לעשות... אתמול הגיעה התשובה של בראם למכתבה של רחל. מכתב פשוט ויחיד. הוא ענה לה לשאלה שלה: "ילדה מתוקה, מה פתאום?" מאוד עדין, אבל אין לזה משמעות. מחר בערב אני לא כותבת כי זה שבת.

יום שני בערב, 20 באפריל 1942

עבר שבוע וחצי מאז שכתבתי ולא עמדתי בהבטחה שלי. אבל זה בגלל שבשבת שעברה היו יריות, ולא נתנו לי לישון למעלה, לכן גם לא כתבתי. ביום ראשון ושני עוד הייתי בחופש וביום שלישי חזרתי ללמוד בבית-הספר, בדיוק ביום הולדתה של הדודה דורה, 14 באפריל. עכשיו אנחנו בתוך הלימודים והמבחנים. היום בצהריים "הברזתי" מבית-הספר כי קצת כאבה לי הבטן. לא הכנתי את השיעורים לצהריים, היה מבחן בכתב על גיאוגרפיה, והשמש היתה כל-כך יפה, ויש לי עוד המון דברים אחרים לעשות. אז הלכתי בצהריים הביתה. אכלתי, שאבתי אבק בחדר ועשיתי קניות. היה נחמד דווקא. אתמול הייתי בהאג ולפני כן קיבלתי מחזור. אני בדרך כלל מכנה את זה "הדודה שלי באה לבקר". זה בא עם כאבים איומים. הייתי אצל רופא בגלל הכאבים, והוא נתן לי תרופות שלא עזרו בכלום. הוא אמר שקודם עלי לעשות בדיקות רציניות, אם זה ימשיך ככה. אמא לא רוצה לקרוא לרופא, כי הוא בא עם איזו מנורה לבדיקה. אנחנו לא כל-כך רצים מהר לרופאים. אבל תמיד יש לי ביש מזל: אם אני חייבת לנסוע לאן שהוא, תמיד "הדודה שלי באה לבקר". ואז אני לא מסוגלת לצאת מהבית. אחרי ארבע שעות זה נרגע: אני כבר לא בועטת ברגליים מרוב כאבים וסיימתי להקיא ויכולה לישון בשקט. כשאני קמה אחר-כך, 90% זה עבר. אבל במוצאי-שבת עוד לא הרגשתי את זה וישנתי בשקט. כשקמתי היו לי כאבים ובלעתי כל מיני כדורים להרגעה. שכבתי עם הכרית על הבטן. חרקתי שיניים וקמתי ויצאתי. ברכבת עדיין היו לי כאבים, אבל לא ויתרתי. פגשתי את סוניה והיה נחמד מאוד. נסענו לחוף הים ופגשנו בחורה שמדריכה באחד הקורסים. היתה פגישה נחמדה, לרוב היו שם מזרחיים. הם העלו הצגה של פורים, כי האחראית היתה חולה ולכן קיבלנו בפסח הצגה של פורים. סוניה שיחקה את אסתר המלכה. היו שם די הרבה אנשים, אבל לא הכרתי אף אחד. הצהריים שלי נהרסו בגלל חברה של סוניה - לזו יש כינים. יכולתי ממש לראות אותן מטיילות על הראש שלה. היתה לי בחילה רק מלהסתכל על זה. וכל הזמן היא באה אלי ואני כל הזמן ברחתי ממנה, כי לא רציתי שיהיו לי שוב כינים, כי היו לי פעם. רחל פעם הביאה מהמשרד וגם אני קיבלתי אותן. סירקנו את השיער במרץ ושמנו איזה חומר. נשארו לי ביצים, מהן יכולות לבקוע כינים, אבל אנחנו שומרים. בערב אכלתי אצל סוניה. היה מאוד טעים. הגעתי רק ב-9 הביתה. אף אחד עוד לא הגיע, הם חזרו ב-10:30 מאיזה יום הולדת.

עם בראם הכול טוב. הוא מגיע לבקר שלוש פעמים בשבוע לפחות. אוסף את רחל מהקורסים שלה, בשבת בא לטייל, ובערב הוא מנגן בפסנתר עם בורה. ביום ראשון הוא בא לטייל יחד באופניים. להתראות, אני הולכת לישון.

יום רביעי בערב, 22 באפריל 1942

אתמול לא קרה שום דבר מיוחד. היה מבחן בעל-פה בגיאוגרפיה. הלך בסדר. היום בבוקר בשעה הראשונה יש שיעור היסטוריה, אבל המורה היה חולה, בשעה השנייה עוד מורה לא היה, אז הלכתי לטייל עם חברות. בדרך פגשנו עוד שני חבר'ה, ועשינו "שפאצירן", הלכנו לטייל. היה ממש כיף. אכלנו עוגיות ללא תלושים, הן היו מגעילות (אבל בסופו של דבר לא נורא). מקס קיבל שחרור ממבחנים בעל-פה בארבעה מתוך חמשת הנושאים למבחן, כי הוא כל-כך טוב בכתב. ממש חכם! ב-3 במאי יוצאים לטייל באופניים - נראה את שדות הפרחים באזור. אסע יחד עם חברה, אני ממש מחכה לטיול הזה!

יום שלישי בצהריים, 12 במאי 1942

מאז יום שישי אני מאוד מצוננת ושוכבת במיטה. היום כבר קמתי מהמיטה, אבל אמא עוד לא מרשה לי ללכת לבית-הספר, אז אני מנצלת את הזמן לכתיבה. מעבר לזה אני מאוד עסוקה. אנחנו באמצע תקופת מבחנים, אבל אני ממש לא מודאגת. "הכול יהיה בסדר". מובן שכלום לא יצא מהטיול באופניים. אם אני כבר מתכוונת להשתתף במשהו כיפי, או שזה מתבטל, או שאני לא יכולה כי "הדודה באה...", או סתם, משהו משתבש. כך גם עם טיול האופניים. ברביעי בערב חזרתי מבית-הספר וראיתי את אמא יושבת עם פרצוף של תשעה באב ליד השולחן והעיתון לפניה. "הוראות חדשות". מה עכשיו? מה כבר יכול להיות, חשבתי לי באופטימיות. "אנחנו צריכים לענוד מגן-דוד". מגן-דוד צהוב, במסגרת צהובה, וכתוב בפנים באותיות דמוי-אותיות עבריות: יהודי. לענוד על הצד השמאלי של החזה. אמא כבר מחפשת בד צהוב ושחור. כולם חושבים שזה נורא. בערב הגיעו אורחים ולא דיברו על שום דבר אחר. אבל למחרת, בבית-הספר ליהודים, גילינו עוד: אפשר לקנות את "הכוכב היהודי", ארבעה בעבור נקודה אחת, בעלות של ארבעה סנטים ליחידה. בצהריים מישהו כבר ענד את זה וכולם התנפלו עליו. לא רצו לראות אותו. התבדחו. אני לעצמי חושבת שזה לא כל-כך נורא. מה אכפת. טוב, אני גאה שאני יהודייה, עם תג זיהוי או בלי. ליהודים ועוד 96% מההולנדים זה בטח לא משנה כלום, והשאר, אנשי ה-NSB, שילכו לעזאזל. אני אומרת שדווקא הם צריכים להתבייש. יום אחד, כשתהיה לנו בפלשתינה מדינה יהודית משלנו, ונכריח את כל הערבים ללכת עם שלט "ערבי", אז עלינו, היהודים, להתבייש, ולא הערבים. כך אני תמיד אחשוב על זה. אני עקשנית כזאת. אבל אבא חושב אחרת. הוא פוחד לצאת לרחוב. והוא לא יוצא. אנחנו מקניטות אותו, כי הוא מתיישב ליד החלון ואומר: "כמה נעים האוויר הצח. אתן רואות? אני לא חייב לצאת לרחוב בשביל זה". וכשהוא מוציא את הראש יותר מדי אני אומרת לו שייזהר, כי אם הוא ייפול מהחלון הוא יהיה חייב להגיע למטה עם המגן-דוד הצהוב הזה. גם לאמא לא נעים להיות בחוץ. ולרחל, היהודייה היחידה במשרד, גם לא נעים, כי חייבים ללכת עם המגן-דוד בכל מקום. בעיתון היהודי היה כתוב בשבת שגם בבית-הספר צריך ללכת עם זה. אני כבר אראה מחר מה אני אעשה, חבל לי לתפור אותו על השמלה שלי כי זה לא ממש מתאים לכל בגד... אני יהירה מאוד גם בקשר לזה. אולי אלבש בולרו מעל כל שמלה. אבל נחזור לטיול באופניים... יום ראשון היה היום הראשון שחויבנו ללכת עם המגן-דוד הזה, אז ציפינו להרבה תגובות ולכן דחו את הטיול. בבקשה: תמיד אין לי מזל! אם זה לא ה"דודה" אז זה המגן-דוד. אבל בכל מקרה זה לא היה יוצא לפועל, כי גם ירד קצת גשם. בראם עדיין בא באופן קבוע. הוא אפילו אוסף את רחל לפעמים מהמשרד. מעבר לזה לא קרה שום דבר מיוחד, עד כמה שאני זוכרת. מחר ערב הורים בבית-הספר. אמא כנראה תלך. יום חמישי הוא חג נוצרי, אז חופש. איזה כיף!

יום שני בערב, 8 ביוני 1942

עבר כל-כך הרבה זמן, שאני פשוט חייבת לכתוב הערב. ההתקררות שלי עברה ואפילו קיבלתי מבראם פרחים, כי הייתי שבוע שלם בבית, על פי הוראות הרופא. אתמול רציתי לשוט בסירה עם חברה שלי (היא ממש בחורה נחמדה - אולי נהיה חברות לחיים), אבל כל הסירות כבר נלקחו ולא היה חם עד כדי כך. בשישי-שבת היה מזג אוויר מצוין, אבל מובן שכשאני רוצה לעשות משהו כיפי, זה לא הולך, וזה נקרא ביש מזל. אז הלכתי עם החברה הביתה ונשארנו שם כל היום. בערב בראם אכל אצלנו, אכלנו סלמון, והוא נשאר כל הערב. היה ממש כיף. אני אפילו רקדתי קצת עם רא (כך בראם קורא לרחל) וגם עם בראם. היום השלמתי את המבחן בטבע לכיתה י'. רשמתי את כל ההגדרות בפנקס שלי. ואז המורה ביקש שנכתוב את כל השאלות ופחדתי מוות שהפנקס יישאר אצלו, כי אם הוא היה תופס אותי מצבי היה רע מאוד. הוא גם ביקש לראות את ספר הטבע, אבל זה לא נורא, כי שם לא כתבתי שום דבר. על השאלה הראשונה עניתי בקלי קלות, ידעתי בעל-פה. רציתי שהבחור שמאחורי יחזור על התשובה שלו, אבל הוא פחד, הפחדן הזה. יותר מאוחר הוא הסכים, וגיליתי שצדקתי בתשובה שלי. בשאלה השנייה היו הגדרות, ואת אלה העתקתי מהפנקס שלי, כי קיבלתי אותו בחזרה, ועל השאלה השלישית עניתי חצי נכון. אז אני מקווה שאקבל ציון 6 לפחות (דרך אגב - זה מה שקיבלתי). ביום שני חזרו כל המורים, אחרי שבוע של היעדרות. יש כרגע איסור כללי על היהודים לנסוע. כך שמורים שגרים מחוץ לעיר לא באו לבית-הספר במשך שבוע שלם. עכשיו הם קיבלו אישור מה-אס-אס, כך שמותר להם לבוא ללמד אצלנו בבית-הספר. לא הרווחנו מההיעדרות שלהם בכלל, כי המורים האחרים פשוט לימדו את כל השיעורים ועבדו קשה יותר.

יש זוג שהתחתן לפני חודש ואומרים שהם בבלגיה או אולי יותר רחוק, בשווייץ או בצרפת החופשית. כל המשפחה שלהם נעלמה, מלבד הילדים. יש עוד מכרים שנעלמו וכעסנו כי הם לא באו להיפרד מאיתנו. ממש נעלמו כמו גנבים בלילה וזה מאוד לא יפה. ביום שלישי כולם באו לחופה ולמחרת הם אינם. לא מזמן שמעתי משהו מאוד עצוב: סאם התארס ועוד עם בחורה לא-יהודייה. אני מכירה את הבחורה והיא חמודה, אבל מה זה עוזר לי? היא תתגייר! בכל זאת זו התבוללות שלו. חבל.

יום שישי, 19 ביוני 1942

יש לי אח חדש, כי בראם הפך להיות הגיס שלי! איך שזה נשמע רציני! אתמול בצהריים הוא ביקש רשות מאבא ואמא, וכמובן הם הסכימו. אבא בא אלי אתמול ואמר לי שבראם יהיה הגיס שלי. זה היה בלתי צפוי. מאוד נבהלתי והסמקתי, אבל זה נהדר כמובן וזה לא קורה כל יום. הם עוד לא מתארסים באופן רשמי, אבל כולם כבר ידעו. כשהוא יבוא הערב לא אדע מה להגיד לו. אמא כרגע הביאה פרחים בשבילם, שיהיה בכל זאת חגיגי. קארל הגיע, חבר של המשפחה, והוא הזהיר שהגרמנים יבואו לקחת את מכונת התפירה של אבא, ושהם יבואו לבדוק גם במתפרה. הוא ביקש לרשום כמה מכונות תפירה יש (שתיים - חשמליות) וכמה בד יש (20 גלילים). אם יש יותר מדי, הגרמנים יעשו דילול. ואם לא, סביר שיסגרו את המקום ונצטרך למסור הכול. פעם לאבא היה עסק גדול עם עשר מכונות ומכונת חיתוך והרבה עובדים, אבל היינו חייבים למכור הכול, למעט את שתי המכונות האלה. ועכשיו גם את אלה מעבירים לידיים אחרות... ממה נחיה? עוד נראה, זה עדיין לא קורה. לאבא כרגע עלה רעיון גאוני ללכת לעבוד כחייט אצל מישהו אחר. רק שלמישהו יהיה צורך, ורק שיהיה מותר. אבא ואמא מאוד שקטים ועצובים. רחל אומרת שצריך להשכיר את הבית, כי אין כסף יותר למחיה וכו' וכו'. טיפוסי לרחל. ואני אומרת: לא נורא!

יום חמישי, 16 ביולי 1942

מכל הסיפור של מכונות התפירה בינתיים שום דבר לא יצא לפועל. אבל קורים דברים איומים אחרים בחודש הזה. דבר ראשון: היינו חייבים למסור את האופניים לגרמנים. בינתיים אסור ליהודים לקנות או לשכור אופניים. כך שליהודים אין אופניים, וזה חבל מאוד - גם לחופש אין יותר אופניים. אפשר לנסוע בחשמלית, אך אסור לנו להשתמש בתחבורה ציבורית, אז הולכים ברגל. מזמן כבר היה אסור לנסוע ברכבת, אבל עכשיו הכול רשמי ובודקים. אפילו בעיתון היהודי זה היה כתוב. ועוד: אסור ליהודים להיות מחוץ לבית מ-8 בערב עד 6 בבוקר. ומותר ליהודים ללכת לחנויות רק משעה 3 עד 5 אחרי הצהריים והכול כמובן ברגל. אסור לחנויות לספק סחורה עד לבית של יהודים, אז גם את הקניות צריך לסחוב ביד. אסור ליהודים לבקר אצל לא-יהודים. ויש המון מקצועות שהפכו לאסורים ליהודים. לאבא ולרחל עדיין מותר לעבוד. מה יהיה בגל האיסורים השלישי? לא יודעת, אבל אני מקווה שלא יהיה יותר גרוע, כי למעשה עוד אפשר לחיות עם כל המגבלות האלה, חוץ מהאנשים ששדדו להם את המקצוע: רוקחים, רואי-חשבון, מדריכים, מוכרים ועוד ועוד. ההוראות כיסו חצי עמוד בעיתון. בחזרה לאיסורים: בהתחלה לא רצינו למסור את האופניים. אבל אבא חשב שכבר מסוכן לנסות ולמכור אותם. אז הלכנו איתם - כי אסור ליהודים לרכוב עליהם - לבית הקברות ליד הכנסייה. האופניים שלי הם רק בני שנתיים, במצב מצוין. צמיגים של דאנלופ! לא מזמן היה לי תקר, ואז ביקשתי להחליף את הצמיגים לפחות טובים, למרות שהם עוד היו טובים. עובדה: כשמסרתי אותם, הם אמרו לי: יופי, יופי! וקיבלו אותם מיד. רחל ובראם הביאו זוג אופניים ישנים מאוד שהתלכלכו בבוץ, והכריחו אותם לנקות אותם במקום, או לשלוח אותם לתיקון על חשבונם לפני המסירה. והם גם היו צריכים ללכת לקנות פעמיים. ממש אידיוטי. אבל גם היו משוגעים שמסרו אופניים חדשים לגמרי, כולל צמיגי סופר - כך דרשו בהוראה - אלה ממש מופרעים. כשהלכתי משם מאוד ריחמתי על עצמי. אולי אני לא כותבת את זה נכון: רציתי לבכות על כך שאנשים הם כאלה טיפשים שמוסרים את האופניים שלהם. בכלל טיפשי מצד כל האנשים שאנחנו לא מעזים לעשות כלום, למרות שזה מסוכן מאוד, כי שמעתי לא מזמן על גברת שיחד עם אחרים החביאה את האופניים. עצרו אותה, אז מה זה עזר לה? בכל מקרה, היא לא יכלה עוד לרכוב עליהם. בטח אנשי NSB מלוכלכים הלשינו עליה.

ביום שלישי עליתי כיתה. עברתי בציונים טובים: שלוש פעמים 8, שבע פעמים 7, פעמיים 6 ו-4 אחד בטבע. ה-4 בטבע הוא כמובן לא בגללי, אלא בגלל המורה, ובהתחשב בזה, זה ציון לא רע בכלל!!! כל הבנות בכיתה שלנו עברו. כחמישה בנים נשארו כיתה. אז ברור לך שבנות יותר חכמות, עובדה! אפילו שבכיתה שלנו יש חמש בנות ו-22 בנים. לפי היחס הזה, בכל זאת בת אחת היתה צריכה להישאר כיתה. כל החברות שלי עלו כיתה, חוץ מאחת שבאה מבית-ספר יוקרתי ביותר, ואני עברתי! גם סאם הגיע "במקרה" לבית-הספר. מיד צרחתי את שמו ובירכתי אותו לשלום. קצת מוזר ולא במקום, אבל זה בא מהלב. אני לא חושבת, לא, אני בטוחה בעצם שאני עוד מחבבת אותו. כשמדברים על "גבר" בשבילי (בחוק כמובן), אני מקווה שלא אחשוב עליו, אז... נראה כבר. לאהבה שלי יש סבלנות. אולי התלהבתי כי באמת מזמן לא ראיתי אותו. שבועיים לפחות. המועדון נפגש ביום ראשון אבל למדתי בקורס לחקלאות באותו זמן, אז אני לא מגיעה יותר למועדון בימי ראשון. אבל אולי תהיה פגישת מועדון ביום שישי, לפחות אני מקווה כך, כי אין לי זמן בימים אחרים. ביום שני בערב אני עוזרת לאמא עם הכביסה ואני לומדת עברית, יש לי שיעור עד 8 בערב. בימי שלישי, חמישי וראשון יש לי חקלאות, במשך היום שיעורי פסנתר, אז גם לזה צריך ללמוד. בימי שישי אין משהו מיוחד. רציתי זמן לכתיבה ביומן, אבל זה בטח לא יהיה, כי יש לי תמיד כל-כך הרבה מה לעשות. שבת זה שבת. לא עושה כלום. יום מנוחה. ואני צריכה מנוחה מכל העיסוקים במהלך השבוע. במוצאי שבת אני מנגנת בפסנתר. המורה דורש שעתיים לפחות. הוא חצי יהודי ולמעשה קוראים לו כהן. אבל הוא חשב שזה שם עממי מדי ועכשיו קוראים לו אריבו. הוא די מוכּר וגם היום עסוק בהופעות, גר בליידן, ובא בימי רביעי לרוטרדם לתת שיעורים. גם חברה שלו לומדת אצלו. היא מנגנת לא רע בכלל. היא רצתה ללמד אותי, אבל אני החלטתי ללמוד ממישהו באמת טוב ומפורסם. הוא מצדו מוכן ללמד רק תלמידים מחוננים, והודות לחברה הזו התקבלתי לחוג הייחודי הזה. בעצם, לא האמנתי שמישהו ברמה הזו ילמד אותי. למעשה, לא שמעתי עליו לפני כן. אחת החברות שלי הלכה לראות הופעה שלו. מאוד יקר: שיעור עולה חמישה גילדן לשעה. אני לומדת חצי שעה בשבוע. כיף, כי לומדים המון ממנו. אני לומדת טכניקה, וגם איך לשחרר את האצבעות התפוסות שלי. באוגוסט הוא בחופש, אז לא יהיו שיעורים. אולי איזה שיעור אחד אם הוא במקרה יגיע לכאן, ואז בספטמבר זה ייגמר, כי לא יהיה לי זמן - אני רוצה להתרכז בלימודים בבית-הספר. גם קורס החקלאות מאוד נחמד. אנחנו שם 15, כולם מבית-הספר שלנו. בינתיים אנחנו חופרים את כל השדה ואחר-כך כל אחד יקבל חלקה לגידול צמחים ועוד. עלי אומרים שאני עובדת מאוד טוב, מה שרק מדרבן אותי לעבוד עוד יותר קשה. ככה זה איתי, כשאנשים מרוצים ממני אני נותנת קצת יותר, כדי לחזק את האמון שנותנים בי. שמו של המדריך הוא אריה, בחור נחמד בן 20 בערך, נשוי. בשנה שעברה למדנו עברית יחד עם אשתו - היא מאוד צעירה ונחמדה. לפעמים עולה בי מחשבה מוזרה, כאילו בא לי לגנוב אותו מאשתו. אריה הוא בחור מאוד נחמד, ולא שאני לא מפרגנת לו על אשתו, אבל... חשבתי על זה יותר מפעם אחת. ואז חשבתי אולי לאו דווקא הוא, אלא גבר אחר בכלל? לדעתי, זה בכלל לא מתאים לאשתו, להיות נשואה, אבל אי-אפשר לדעת הכול מראש. ואז אני חושבת על סאם, אולי אגנוב אותו מארוסתו, אבל מי יכול ללחום באהבה אמיתית? כל המחשבה על לגנוב גבר מאישה היא טמטום של ממש - לא הייתי מתחתנת עם אף אחד מהם ממילא. איך זה עובד אינני יודעת. אני מקווה שאמצא את האהבה שלי ואתחתן איתו ושאף אחד לא ייפגע מזה, חוץ מאלה שסתם לוטשים עיניים, ושכל המשפחה שלי: אבא, אמא, אחותי וגיסי ישמחו.

יום שישי, 31 ביולי 1942

צרות, בכל מקום צרות גדולות. אנשים המומים! כאן ברוטרדם קורה בדיוק מה שקרה באמסטרדם. באמסטרדם נקראו לפני כמה שבועות כל היהודים בני 16-40, ללא בדיקה גופנית (שהיתה משחררת כמה), להתייצב אצל הגרמנים. הם קיבלו מכתב רשמי, בו דרשו מהם (אפילו לא עודדו אותם בצורה נחמדה) לחזור לאחר יומיים לוועד היהודי, שם יקבלו הסבר וגם הודעה על מה עליהם להביא איתם. משם ימשיכו לתיאטרון ההולנדי בעיר, ושם יחכה להם האס-אס ועוד גרמנים רעים. שם יבדקו נוכחות, ואז באישון לילה - כדי שלא יהיו מהומות - יקחו אותם לרכבות. בני דודים שלי קיבלו זימון ואחד מהם היה חולה וקיבל דחייה ל-8 באוגוסט. מה הם הולכים לעשות עוד נגלה. כל דחייה חשובה כמובן. מהשני לא שמענו יותר. שלחנו לו מכתבים, אבל לא קיבלנו תשובה. בטח הסתתר. זה אומר שהולכים לגור אצל לא-יהודים ולא יוצאים החוצה בכלל, כי פוחדים שאנשים אחרים יראו אותם ואז... נתפסים. כבר היה יותר טוב לנסוע לעבוד בגרמניה "תחת השגחה פוליטית", כמו שכתוב במכתב ההתייצבות. להסתתר זה לא דבר ללא סכנות, ועד שמוצאים כתובת כזו...

ביום חמישי בשבוע שעבר שמענו מידיד שהוא בוועד היהודי של אמסטרדם, שגם פה ברוטרדם עומד לקרות אותו הדבר. מאוד נבהלנו ממה שקרה באמסטרדם, אבל זה לא נוגע לך ממש. הידיד סיפר שאי-אפשר לתאר למי שלא ראה רכבת כזו יוצאת לדרך כמה שזה גרוע. אנשים מתעלפים ויש שמשתגעים. עכשיו כבר ראיתי את זה! אני מכירה את הבחור הזה מזמן, והוא היה אדם רגוע מאוד. ועכשיו? כולו עצבים. ממצמץ בעיניים, מאוד לא רגוע. ניסיתי להתקבל לוועד היהודי, כי אמרו שמי שעובד שם תמיד מקבל דחייה. בעזרתו של אריה הגעתי לעבוד שם במטבח. רחל התקבלה ככתבנית. גם בראם קיבל תפקיד: אחראי למודיעין אמסטרדם-רוטרדם, והוא נוסע עם אישור שבימים אלה אף אחד כבר לא מקבל. ברוטרדם הגרמנים העלו את הגיל: עד 50! אז מי שנולד בין 1892 ל-1926 חייב להגיע לרכבת. גם אני, למרות שעוד לא היה לי יום הולדת. אמא אולי תשתחרר כי אבא בן 51. איזה מזל! ביום רביעי בערב שלחו את הצווים הראשונים, 2,000 צווים. במזל אנחנו לא קיבלנו. ביום חמישי הגעתי לוועד היהודי ב-8 בבוקר והיו שם המון אנשים. הראיתי לשוטר את האישור שלי והוא נתן לי להיכנס. בצדק, הוא שאל כמה אנשים עובדים פה בכלל, כי באמת כל מי ששאלת בא עם אישור לעבוד שם. עוד לא דיברתי עם מישהו שהלך, כי כל עובדי הוועד היהודי קיבלו דחייה. בצהריים הודיעו כי לכל אנשי הוועד היהודי בוטלה הדחייה. רק 200 איש, ההנהלה, קיבלו דחייה. עובדים שם כ-1,500 איש. כיוון שרק כ-6,000 איש הגיעו בעקבות הצווים הראשונים, הגרמנים חשבו שהיחס לא נכון עבורם. קלקלנו את זה לעצמנו. בצהריים הלכנו לאותו בית-קברות שבו מסרנו את האופניים. שם היו המון ספסלים מבית-הספר והיינו צריכות לנקות אותם. אחר-כך מזגנו קפה לפועלים שהיו שם ושטפנו את כל הכלים ואחר-כך היינו צריכות לסדר לפי סוג ולארוז אותם. בינתיים נכנסו שלושה קצינים גרמנים בכירים שבדקו הכול, וּוידאו שלא יקבלו את היהודים יפה מדי. ושם הבנתי איפה אני. הבנתי מה קורה כאן. שעוד יכולתי לעשות משהו כדי להקטין את סבלם של יהודים אחרים. למראה הגרמנים האלה חשתי כאילו שוק חשמלי עובר בי. כמה נורא. גם בבית כולם היו עצובים ושקטים. אבא בכה. אמא חיוורת. רחל עובדת משעה 6 בבוקר עד השעה 8 בערב והיא מדפיסה את כל ההוראות של הגרמנים. ברחוב שאלתי שוטר מה הדרך לתחנה, והוא שאל אותי מדוע הגרמנים עדיין לא לקחו אותי. אמרתי לו ש"עדיין לא", אולי מחר אקבל צו. מי יודע. הראשונים הגיעו ב-16:30. הם קיבלו קפה בחינם. היה גם מיץ תמורת תלוש שחילקו בכניסה לתחנה. אני שטפתי כוסות. גברת אחרת מזגה. ועוד מישהו דיבר אל האנשים וחיזק אותם. פתאום ראיתי את מקס עם... חיוך. הוא היה ממש גיבור. הוא הכיר לי את אחיו, בן 22. זכרתי אותו כצלם של בית-הספר. מקס אמר שנמשיך להיות חברים. לא מאמינה. לא מאמינה שהגרמנים עוד ישלחו אותם בחזרה הביתה, כי אם הם ינצחו במלחמה, כל היהודים יהיו אבודים, ואם אנגליה תנצח, אז הגרמנים ינקמו ביהודים המסכנים. כך היה תמיד וכך יהיה תמיד עם העם הנבחר...

המון אנשים הגיעו בו-זמנית לשולחנות של האוכל והשתייה. כולם שתו קפה ואני שטפתי את הכוסות. בחיים לא שטפתי כל-כך הרבה כלים ביום אחד, אבל זה חלק מהתפקיד, אם אין אחרים. פתאום אני רואה את קלרה, חברה לכיתה. עזבתי את הכלים ורצתי אליה. היא סיפרה שהיא קיבלה את הצו אחר-הצהריים ושהיא הלכה קודם למקום הלא-נכון. היו לה חמש שעות לסיים הכול: לארגן בגדים, לשים מגן-דוד על הכול, לשים את השם שלה על הכול, לרוץ לוועד היהודי, לארגן את התרופות שהיא לוקחת, לקצץ את השערות (נגד כינים) ועוד ועוד מאה דברים, והעצבים. היא הגיעה לבדה, לבשה מכנסי טרנינג ומעיל רוח. היא היתה גיבורה. עוד ילדה מכיתה י' היתה שם. תמיד רבתי איתה. היא היתה קרירה אלי, אבל ראיתי שבלבה היא בכתה. הגרמנים כבר לקחו את אבא שלה ועכשיו אמא שלה נותרה לבדה. כמה עצוב! חבר מהקורס בא אלי וביקש שאאסוף את נעלי העץ שלו מהקורס ואמסור אותן לאמו. רוב החברים מבית-הספר היו מאוד גיבורים. רק כלפי חוץ? את זה רק הם יודעים. היו אחרים שעמדו ובכו, והיו שכל-כך התרגשו שרק רופא או אחות הצליחו להרגיע אותם עם תרופה. דבר אחד לא אשכח לעולם: אישה אחת קיבלה התמוטטות עצבים והרופא ליווה אותה בעדינות למרפאה כשהיא בוכה. פתאום היא התחילה לבעוט ברגליים, כאילו השתגעה לגמרי. זה היה מחזה נורא. סובבתי את הראש. והיו עוד מקרים כאלה. כמה עצוב! פתאום שמעתי קולות. גברת שאני מכירה עומדת שם, בוכה ללא שליטה, ולקחו גם אותה למרפאה. מה קרה שם? בבוקר ראיתי בוועד היהודי גברת אחרת שאני מכירה. שאלתי אותה האם יש לה צו, והיא אמרה שלא, אבל הגרמנים עצרו את בעלה. אחר-כך ליוויתי אותה לבית-הכלא והיא סיפרה לי איך ביום חמישי שעבר הגרמנים באו ולקחו את בעלה וגם את החברים שלו. אחד החברים חזר: פולאק. הוא סיפר שחשדו בהם בסחר בנשק - העונש הוא מוות. למה הוא השתחרר? אני לא יודעת, אבל זו שוב דוגמה לחוסר ההיגיון של הגרמנים. ניסיתי להרגיע את הגברת, אבל בעצמי חשבתי: נשק? זה לא עסק יפה כשמאשימים אותך בזה. ואיך תוכיח את חפותך? הרי הגרמנים יגידו, וזהו! הגברת נשבעה באלוהים שבעלה חף מפשע, כי הוא מעולם לא יצא לבד, הם תמיד היו ביחד, בלי סוף. אמא תמיד אמרה עליהם שהם כמו זוג צעיר כי הם כל הזמן ביחד. באמת!

אבל שם, בתחנה, ראיתי אותה יושבת על ספסל בפינה, לבדה וללא מבע בעיניה. התיישבתי לידה והיא סיפרה שגם היא קיבלה צו. עוד בכתובת הקודמת. העסק שלהם נלקח על-ידי הגרמנים והם נזרקו גם מהבית שלהם. הם גרים בשכונה אחרת לגמרי. "אני, שניחמתי אחרים, גם קיבלתי צו. אבל לא אלך בלי בעלי. לא ארזתי כלום..." היא היתה ממש המומה. העצבים השפיעו על הרגליים שלה: היא לא יכלה לעמוד על הרגליים או ללכת. היא התלבטה מה לעשות: להישאר ולהיות על הטרנספורט הגרמני הבא ללא בעלה, או ללכת מפה ולהסתכן שהמשטרה תבוא לעצור אותה למחרת. פתאום הודיעו שכל מי שאין לו מה לעשות במתחם, שילך משם מיד. פחדתי שאם אשאר, הגרמנים לא יתנו לי יותר לצאת ויקחו את כולם, למרות שיש לי אישור עבודה במקום. ראיתי שקודם כבר התחילו לנעול את היציאות במנעולים ובשרשראות. אז השארתי את הגברת לשבת שם. הלכתי לחברה שלי ולחצתי לה את היד בהתרגשות - בפעם האחרונה. רציתי לאחל לה משהו טוב, אבל לא שלטתי בעצמי והתחלתי לבכות ללא רסן. במקום לעזור לאחרים... איזו גברת חיבקה אותי והרגיעה אותי. לעולם לא אשכח את זה. הרוגע שפתאום נחת עלי. את האחרים כבר לא ראיתי. הלכתי למשרדים בלי להסתכל לאחור, מפחד ששוב אתחיל לבכות. ראיתי חברה בדרך והמשכתי. יצאתי משם ובחוץ היו חיילים ואנשי אס-אס והמון המון אנשים. אישה יהודיה מגרמניה הגיעה ואמרה: "אני רק רוצה להיפרד מהבנות שלי", היא אמרה לחייל שחסם את דרכה. "בבקשה, להגיד שלום. תתחשב בי", היא התחננה, והחייל דחף אותה בכוח אחורה. "נמאס לי מכם, היהודים", הוא צעק עליה. הוא המשיך לצעוק, אבל לא רציתי לשמוע יותר. רצתי במדרגות. האישה נעמדה שם כאילו השתגעה. עוד ועוד אנשים הגיעו, אבל אני לא רוצה להסתכל, ואני יודעת שיש שם גם מכרים. לידי עוצר העובד הצעיר ביותר של בית-הספר שלנו. הוא פליט מגרמניה. מצייר יפה. יחד איתו אני עוזבת את המקום ופוחדת להסתכל על המתרחש מאחורי. הוא מספר שהוא ליווה את אחיו בן ה-16 לשם. בחור מרדני, הוא אומר. הוא רצה לנסוע יחד עם אחיו, אבל ההורים לא הרשו לו. והוא לא יכול להשאיר אותם לבד. אני מבינה אותו. פתאום אנחנו שומעים צרחות. אנשים בורחים לכל הכיוונים. הגרמנים לא רצו שכולם ילוו את בעלי הצו, והגיעו יותר מדי, אז החיילים פיזרו את כולם בכוח, כי יותר מדי אנשים במקום זה רע לתעמולה. הכול נרגע. אנשים בכל זאת נשארים. אנחנו ממשיכים ללכת. בשבע וחצי אני מגיעה הביתה. גם רחל הגיעה ויחד אנחנו מתחילות לבכות. אבא מצטרף. אמא לא משתחררת, שומרת הכול בפנים. יום אחד העצבים יאכלו אותה. גם בראם מגיע. גם הוא מאוד לחוץ. הערב עובר בשקט. אנחנו לא עושים כלום וחושבים על בני עמנו המסכנים שאולי נמצאים עכשיו בדרך אל מותם. מה יהיה איתנו?

יום ראשון, 2 באוגוסט 1942

אתמול הייתי צריכה לשלוח עוד 1,000 צווים. למזלנו, אנחנו עדיין לא ברשימה. בסך הכול המצב לא כל-כך מתוח. גם בגלל שהצווים עכשיו נותנים זמן, 48 שעות להתייצבות. לרוב, אלה הם הורים לילדים. עד עכשיו היו נותנים 24 שעות, אבל הדואר של האס-אס תמיד יצא מאוחר מדי. בוועד היהודי הכול רגוע. בבוקר התנדבתי להיות שליחה. חיכיתי שעתיים ואז הלכתי הביתה. לא היה הרבה מה לעשות. לקחתי איתי כמה מכתבים לדרך. ראיתי כ-15 בחורים יושבים שם. שמעתי שיש די הרבה אנשים שהוחזרו בגלל שהם קשורים לוועד. בכל זאת עשו עבורם מאמץ. יש כמה חברים שלי שהוחזרו וגם חברה, ושלחתי לה מיד גלויה עם השאלה, איך היא סידרה את זה. גם האח של העובד הצעיר בבית-הספר הוחזר. אבל מה קרה לכל האחרים? לי אין הרבה סיכוי לקבל צו. בראם היה אתמול באמסטרדם ופגש את אחותו פראוקיה. היא המזכירה האישית של פרופ' כהן, שהוא היושב ראש של הוועד היהודי של כל יהודי הולנד. הפרופסור ראה את הרשימה של מי שקיבל דחייה ואנחנו, רחל, בראם ואני מופיעים בה. אז בינתיים לא יקראו לנו. לדעתי, פראוקיה עשתה הכול כדי להכניס אותנו לרשימה הזו. אבל אסור לדבר על זה. ואם כן נקבל צו, אז נשלח מיד מברק לפראוקיה. היא תסדר את זה בשבילנו. יפה, לא? הרשימה האחרונה של מי שקיבל דחייה הושמדה, כי מתוך 2,000 איש שקיבלו שחרור היו 1,100 מהוועד וזה מוגזם. גם הדחייה שלנו לא תהיה בלי-סוף. אבל אולי נעלה לרכבת האחרונה. אני מניחה שזה יקח עוד ארבעה שבועות לפחות. וזה זמן שאנחנו זקוקים לו, כי אנחנו מנסים לברוח אל מעבר לגבול! חוקי! הסבר בפעם הבאה.

יום חמישי, 10 בספטמבר 1942

בינתיים שוב היתה דרישה להתייצבות: כל בני 45 עד 60!!! העלו את סף הגיל, אבל היום לא באים להתייצב בתחנה, אלא מיד עולים לטרנספורט. בכל כמה ימים הרכבות יוצאות. גם אסירים יהודים שיושבים בכלא סתם! הם יכולים לקחת מזוודה, וצריכים לעלות לרכבת. נשלחו צווים גם למחנות העבודה. אבא כבר עבר בדיקה רפואית, מה שנקרא בדיקה, כי הרופא הסתכל בחצי עין, לא שאל כלום, לא בדק כלום, ועבר לנבדק הבא. וזה נקרא בדיקה רפואית. אבא יקבל צו בפעם הבאה, אבל מחנה עבודה הוא לא סוף העולם. יש במרכז הולנד אזור שהוא שמורת-טבע ושם יש מחנה עבודה. הפחד היחיד הוא שישלחו אנשים הלאה, לפולין. בינתיים לאבא נתפס הגב, כך שהוא לא יכול לנסוע. הוא כבר שלושה שבועות בבית. מאוד משעמם לו, אבל הוא חייב להישאר במיטה. הדוקטור כתב כך בהוראות שלו, ואולי גם יבואו לבדוק. בינתיים אנחנו מנסים לשחרר את אבא מהצו דרך הוועד היהודי בטענה שאבא מייצר תרמילי גב. אבל משהו השתבש עם הרשימה הזו, כך שאין לנו הרבה תקווה. ועכשיו לדרמת האמבטיה.

ביום שלישי בלילה, ב-11:30, רחל ואני היינו באמבטיה. שיחקנו וצחקנו, ואז אחד השכנים שלנו צרח משהו על לנסוע לפולין. אמא טסה למעלה וקיללה אותנו. מיד שתקנו, אבל למחרת שמענו מהירקן (מוזר, לא?) שהאישה הזו שצרחה היא חברת NSB, והיא הלכה לשכנים אחרים ושאלה למי עוד מפריע הרעש שלנו. לידנו גרים עוד חברי NSB, אז בטח גם אלה יתלוננו... ועכשיו אנחנו מתות מפחד שידווחו עלינו לאס-אס ויתלוננו על רעש של שכנים, ואז הם יבואו עם המשאית שלהם ויקחו אותנו לווסטרבורק, ומשם לפולין, ואז? יהרגו אותנו? אבל אנחנו מקווים לטוב. אנחנו מאוד שקטים עכשיו, אבל האם זה יעזור? אנחנו מחשיכים את הבית בהתאם לחוק, לא צורחים - מתנהגים למופת. אבל אנחנו על הקרשים. מר ויינרב עשה פעם טובה לגרמנים. הגרמנים הבטיחו לו בתמורה, שהוא ועוד 30 משפחות, כולל אנחנו, יוכלו לצאת מהמדינה, לצרפת החופשית. נשמע ממש מעולה. האנשים שהבטיחו את זה עובדים במשרד כאן, ובברלין מוציאים ויזות עבור וישי, שזה צרפת החופשית, והוויזות הגיעו. יש גם ויזות-מעבר לבלגיה ולצרפת הכבושה. עשו לנו בדיקות ואנחנו בריאים, גם אבא. כך שהכול מוכן ליציאה. כבר קיבלנו הוראות, לקחת רק ארבע שמלות, שישה זוגות גרביים, שישה זוגות תחתונים, בלי משחת שיניים, פיג'מה אחת, ומעבר לזה - כמה שפחות. נציג מהצבא הגרמני יבוא להודיע לנו בערב אחרי השעה 8 (כי אז ליהודים אסור לצאת לרחוב), ולמחרת בבוקר בשעה 9:30 הרכבת שלנו תצא. עכשיו אנחנו בכל ערב מחכים שמישהו יבוא. המזוודות ארוזות. רק מוזר שארגון גרמני אחד (אס-אס) אסור לו לדעת מה ארגון אחר עושה (הצבא). פראוקיה, אחותו של בראם, מזהירה אותנו וממליצה שלא ניסע, בגלל שלא מזמן שלחו 1,000 יהודים מצרפת החופשית לפולין. כך שהמצב שם הוא כמו כאן. אבל אנחנו חושבים שאלה בטח היו יהודים שהגיעו לשם באופן לא חוקי, לא כמונו. היא תדע יותר בתוך כמה ימים מגורם רשמי, ואז היא תודיע לנו. בינתיים היא ממליצה לחכות. יש לנו סיכוי אחד ולא נפסיד אותו, ואין לנו מה להפסיד כאן (הסיפור של האמבטיה, העבודה של אבא, הצו של אבא), ופראוקיה לא תוכל לעזור לנו אם יקחו אותנו בכוח לרכבת לפולין. אז אנחנו קצת אובדי עצות. אני מניחה שיקחו אותנו בקרוב לפולין. עד עכשיו זה לא קרה, אבל מי מבטיח שזה לא יקרה? התחושות של אמא תמיד נכונות. ולגבי התוכנית של מר ויינרב, אני לא מקבלת שום הסבר ממנה. אין לי מושג מה היא חושבת. מניחה שהיא תמליץ לנסוע, אבל היא לא רואה את זה בוורוד. רק שנוכל לחיות בשקט. אני מתכוונת לעסוק בחקלאות. בלי פחד מצווים, מעצרים וכו'. זה יכול להיות נחמד. אז אני מחכה לחדשות מפראוקיה. שבת ויום ראשון הם ראש השנה, אני מקווה שתהיה לנו היהודים שנה טובה יותר, שיהיה שלום. אמן!

יום שני, 14 בספטמבר 1942

אתמול הייתי בבית הכנסת. התפילה היתה מעולה. לחזן היתה עזרה ממקהלה קטנה של שלושה בנים, וזה נשמע כמו בתקליט. לחזן יש קול גבוה ולאחד מהחבר'ה במקהלה יש קול נמוך מאוד. הייתי עם אמא ורחל, אחר-כך גם בראם הגיע וגם הוא אהב את התפילה.

ביום שני שעבר הלכתי שוב לבית-הספר. היה נחמד מאוד, כי היינו רק שלושה בכיתה. כאילו שיעור פרטי. לפני זה היה לי גב תפוס. לא הלכתי לבית-הספר ביום רביעי כי הוועד היהודי נתן לי שליחות, וכשרציתי ללכת - לא יכולתי. אז הלכתי לאט לאט, רגל אחרי רגל. בגיל 15 נתפס לי הגב, נו! יום שצריך לזכור. בבית-הספר המורים שמחו לראות אותי, עוד תלמידה שנשארה. אבל אמא לא רוצה שאלך עוד לבית-הספר. היא רוצה שאעזור לה בבית, במיוחד עם כל מה שקשור בתוכנית של מר ויינרב, מזוודות וכו' וכו', וגם כל עוד אני עושה דברים עבור הוועד אני משוחררת מהטרנספורט. אז ביום רביעי אחר-הצהריים נפרדתי ממנהל בית-הספר, אבל הוא לא נתן לי ללכת ודרש שאמשיך ללמוד, לפחות עד יום שני. הוא רמז שעלי להתחשב במורים האחרים, כי הם משוחררים מטרנספורטים כל עוד יש תלמידים שצריך ללמד. אחרת ישלחו גם אותם לפולין. אבל בדיוק אז שמעתי בבית על התוצאות של הדרמה באמבטיה, וכולנו החלטנו שאשאר בבית. בבוקר אני מסדרת מיטות, מכבסת, שואבת אבק, ובצהריים אני שליחה - אבל בינתיים בתחנה אין הרבה מה לעשות. יש עוד תלמידים שעובדים בוועד. אחד מהחבר'ה הוא סטודנט מצטיין ואומרים שהוא קצת משוגע. אבל הוא מקבל ציונים גבוהים מאוד, כך שלפחות הוא חכם מאוד. זה קורה לא מעט - אנשים חכמים שהם קצת מוזרים בחיי היום-יום. לפעמים הוא מסתכל על מישהו שעות ברצף. שמעתי על זה ופחדתי שאולי היום הוא יסתכל עלי, אבל כל מה שאמר היה: "גברת צעירה!" ושאל מה קורה בבית. אמרתי לו שהכול בסדר. אז הוא שאל על סאם, ואמרתי לו שהוא עובד בבית. הוא שאל על כמה חברות, ונתתי לו מבט לא רציני. רחל אחר-כך פגשה מישהו שמכיר את סאם ואחותו. היא שאלה מה קורה איתם וקיבלה תשובה מנומסת שהכול בסדר ושאין מה לדאוג. סביר להניח שהם כבר בדרום הולנד, בדרך לחציית הגבול או שהם מסתתרים, כי לא רואים אותם יותר בשום מקום. וזה ממש לא מתאים לכל המשפחה הזו. יש עוד אנשים שלא ברור לי מה מצבם. אבל במה אני מתערבת? רק אשמח מאוד אם אפגוש את סאם בצרפת החופשית. אראה אותו ואשרוק את "השריקה שלנו" (התקווה) והוא ישרוק בחזרה. זה יכול להיות מעולה. מי יודע. נסים עדיין קורים. פראוקיה הגיעה אלינו לסוף שבוע עם חבר בשם רולנד. היה ממש נחמד. היא בת 25, עדיין לא מאורסת או נשואה, אבל אולי זה יקרה עם החבר שהביאה, למרות שהוא צעיר ממנה בכמה שנים (הוא חכם מאוד). היא בחורה נוחה, מרגישים מיד בנוח איתה. גם ביום ההולדת של בראם, בארבעה בספטמבר, היא קפצה לרגע. ממש נכס למשפחה. היא אולי תדאג לאישור נסיעה לרחל לאמסטרדם. יש לה יום הולדת בתחילת אוקטובר והיא הזמינה את רחל יחד עם בראם. היא אז גם תוכל לבקר בני משפחה שלנו שם. לכולם בינתיים יש דחייה להתייצבות שם.

באמסטרדם שולפים את היהודים מבתיהם לפי סדר הא'-ב' באמצע הלילה. הם מקבלים שעה לארוז ואז נעלמים. הערב הם מתחילים באות J. אני מקווה שכשיתחילו כאן, נהיה כבר רחוקים מפה. מאוד אגואיסטי. או שיהיה כבר שלום.

יום חמישי, 24 בספטמבר 1942

אתמול בלילה חלמתי כל-כך טוב, כל-כך בכיף! אני לא יודעת איך הגעתי לזה, או שאולי כן, כי אני חושבת עליו כל הזמן, למרות שהוא מסתתר כבר מזמן. חלמתי שעבדתי יחד עם סאם בוועד היהודי. הלכתי מוקדם מהרגיל לוועד. פגשתי אותו ברחוב. חיבקתי אותו, כל-כך שמחתי. גם הוא שמח מאוד. והוא הלך יחד איתי לוועד היהודי. וכמה שהגענו קרוב יותר לוועד - ככה הלכנו לאט יותר. היה לנו כל-כך הרבה מה לספר אחד לשני. כשהגענו לשם הזמנתי אותו לאכול צהריים יחד איתי. הבאתי איתי מספיק לחם. התיישבנו ביחד על אדן חלון - מאוד צמודים ונחמד. כשסיימנו לעבוד, הלכתי איתו חלק מן הדרך. אני חושבת ששילבנו זרועות, וכך המשכנו עוד קצת. פתאום הוא אמר לי שאם אני מחבקת אותו וגם אוכלת צהריים איתו, אין לו יכולת לסרב לי יותר. בסוף הוא המשיך בדרכו ואני הלכתי הביתה. התעוררתי מרוצה כל-כך. היה כל-כך נחמד! ממש משהו שמעודד אותך בעולם הקשה הזה.

לא מזמן עצרו כאן אנשים באמצע הלילה. איזה מאה איש. גברים ובחורים. הם היו מארצות אחרות, אפילו מרומניה. הם מוגנים על-ידי הקונסול שלהם, אבל הוא לא ידע מכלום והם כולם נעלמו ברכבת. בראם סיפר שהם היו יהודים. למחרת התברר שגם לקחו מכרים שלנו מהעיר, בני 70 ו-75! אנשים טובים! כמה נורא, המקרים האלה! בלילה אחרי זה התעוררנו ושמענו מלא מכוניות וחיילים והיה פחד מוות שיבואו גם אלינו, לקחת אותנו. התעוררתי בבוקר עם כאבי ראש ובחילות. הרגשתי רע והיה לי 38 חום ובצהריים זה עלה ל-38.5. אמא הזמינה רופא. הוא בדק אותי ואמר שהכול תקין. סתם שפעת. קיבלתי משהו לקיבה והוא הבטיח לחזור ביום שני. אבל ביום שני היה יום כיפור, ולא יכולתי ללכת לבית-הכנסת. התפללתי בבית. אני צמה יום שלם מאז גיל 12, אבל הפעם צמתי חצי יום, ככה אמא רצתה. בערב הגיע הרופא ואמר שלמחרת אוכל לקום מהמיטה, אבל רק ביום חמישי אוכל שוב לצאת לרחוב. את הימים האלה ישנתי למטה. עכשיו אני הולכת לישון. השעה 9:30. בזמן האחרון ההורים עוקבים אחרי.

יום שלישי, 13 באוקטובר 1942

החלום שלי התגשם חלקית!

בשבת, אחרי החלום, הלכתי לוועד היהודי. אני הולכת ברחוב, ואת מי אני רואה עומד בפינת הרחוב? סאם! בדיוק כמו בחלום, יצאתי מוקדם מן הרגיל מהבית בדרך לוועד, ופגשתי אותו בפינת הרחוב. רק החיבוק היה חסר. אבל פטפטנו בכיף. דיברנו על המשרד לחלוקת תלושים, שם עובדים המון אנשי NSB, והוא ירק על הרצפה כשהזכרתי את האותיות האלה. לדעתי, זה לא כל-כך מנומס. אבל זה היה בגלל ה-NSB. דיברנו על אנשים שנעצרו על-ידי הגרמנים. לא דיברנו על הפחדים שלנו ולא על חותמות, וזה ממש הישג בימים אלה. ליד המנהרה אמרנו שלום. פשוט.

כל האנשים שעובדים בוועד היהודי, כמו העירייה, בתי-חולים וכו', חולקו על-ידי מחלקת כוח אדם לרשימות א', ב' וג'. ברשימת ה-א' יש 350 איש שמקבלים חותמת על תעודת הזהות שלהם שהם משוחררים מעבודה בגרמניה. אנשי קבוצה ב' וגם ג' מקבלים עבודה אדמיניסטרטיבית במחנות, או מתוארים כחברי הוועד היהודי שם. לדעתי, הכול שטויות. חוץ מקבוצה א', שהם אכן משוחררים ונשארים פה בינתיים. ביום שישי בערב הביאו לרחל צו קריאה לבוא לקחת תעודה כזו עבורה, באמסטרדם. לבראם יש כבר חותמת כזו. אבל לנו אין. אנחנו מופיעים ברשימה השלישית. פראוקיה עשתה הכול עבורנו, כי רחל ובראם קיבלו את התעודה בזכותה, אבל יותר מזה היא לא יכלה לעשות. כל הערב באותו יום שישי דיברנו רק על חותמות. רחל אמרה שאם עוצרים אותנו היא תבוא איתנו, אבל מה זה עוזר לנו? בטח יפרידו בינינו. אולי רחל ואני נישאר יחד, אבל מי יכול להבטיח לנו דבר כזה? שלפחות אחד מאיתנו ישרוד את זה. אבל מה שווים החיים בלי ההורים והאחות? מצד שני, לה יש את בראם והוא העתיד שלה. אז לה יש מישהו לפחות. ולי? מה לי? אם אסתתר ויקחו את אבא ואמא, סביר להניח שלא אראה אותם יותר. אלא אם יתנו לו להיות חייט בווסטרבורק. ככה דיברנו במעגלים.

כשחזרתי בשבת מבית-הספר הביתה, ישב שם רישארד, מכר בן 18. לא אהבתי את זה, כל-כך חופשי לבוא, ללא התראה. הוא היה מופתע שלא היינו מעודכנים. כל הנשים והילדים של הגברים שנשלחו למחנות עבודה נעצרו בלילה. כ-800 ברוטרדם בלבד. גם לאבא יש צו התייצבות, אבל בגלל הגב שלו הוא לא היה יכול ללכת. איזה מזל זה היה. אחרת מזמן כבר לא היינו, או לפחות כבר לא היינו בהולנד... בכל הולנד אספו באותו לילה את הנשים והילדים, 13,000 לפחות. אז הנה! והאוכל נגמר בווסטרבורק. יש רעב גדול שם והחבילות שאנחנו שולחים לשם כבר לא מגיעות. במוצאי שבת פחדנו מוות, אבל למזלנו כלום לא קרה. גם בימים אחרי זה היה שקט, עד ליום חמישי. אז הגרמנים לקחו 1,500 איש. לרוב זקנים מעל גיל 65 שעברו את הבדיקות למחנות העבודה. פשוט רוקנו את בית הזקנים כמעט לגמרי. אנשים עד גיל 90!!! כמה נורא! ביום שישי בצהריים התחילו אקציות ברחוב, ולמרות כל האזהרות אמא רצתה לעשות קניות בין 3 ל-5. זה הזמן של היהודים. אישה אחת התחננה בפניה שתחזור הביתה מהר, כי ברחוב ליד פשוט תופסים אנשים תמימים וזורקים אותם לתוך משאית. אמא רצה מהר הביתה! מובן שהיתה נסערת. המון אנשים פשוט לא פתחו את הדלת ביום חמישי בלילה. את אלה יבואו לקחת בקרוב. רישארד מספר שגם אותו יקחו בקרוב. אבא שלו בן 75. ובאמת, הגרמנים לקחו אותם. בוועד הודיעו שהאקציות יהיו דבר רגיל עכשיו. מה יהיה? אולי יש לנו עוד כמה לילות? אולי גם אנחנו נסתתר? אבל... יש כל-כך הרבה דברים שקשורים לזה!1


1 הערה משנת 2011: מכאן היומן שלי מוסתר אצל חברה. אני ממשיכה לכתוב במסתור בשש מחברות. היומן הוחזר לי על ידי החברה לאחר המלחמה.