הז'אנרים
כל הז'אנרים

דרג ספר זה מתוך 5
9 דירוגים
2.2
ממוצע
1
3
2
3
3
1
4
2
5
0
27
גם ב - Kindle
בלדה לאהבת נעורי
44 

בלדה לאהבת נעורי


דרג ספר זה מתוך 5
9 דירוגים
2.2
ממוצע
1
3
2
3
3
1
4
2
5
0
27
44 
44 
גודל (עמ'): 254
מו"ל: ידיעות ספרים

תקציר

הספר הכי רומנטי שתקראו השנה מגולל סיפור יפהפה על הזדמנות שנייה לאהבה בלתי-נשכחת: לליאם ווטסבורי יש מלגת ספורט מבטיחה שתזניק אותו להיות כוכב, חברה יפהפייה ועתיד מזהיר. הכל משתנה כשמפגש בלתי צפוי משבש את תוכניותיו לעתיד, והוא מחליט להגשים את חלומו להיות מוזיקאי מצליח. שנים לאחר מכן ליאם נדרש לחזור לעיירת הולדתו, בידיעה שהוא אינו דמות רצויה שם. עליו להתמודד עם אהבת נעוריו, שאותה זנח וכיום היא אם חד-הורית, ועם העיירה כולה. האם תצליח העיירה הקטנה שעזב לרכך את אופיו המרדני והמורכב של הכוכב הענק? ומה עוד הוא יגלה שהשאיר בעברו?

  • ISBN: 3626122
  • גודל (עמ'): 254
  • מו"ל: ידיעות ספרים
  • יצא לאור ב-: 27/10/2019
  • שם המחבר: היידי מק'לפלין
  • תורגם ע"י: דניאלה בן יעקב
  • זמין להשאלה: כן

פרק 1

ליאם

נחירה קלה מזכירה לי שאני לא לבד. תחושת הכובד של הגוף השרוע לצדי מקפיצה אותי מיד. הריח המעופש במקצת של בושם מיום אתמול מרחף באוויר החדר ומעל הסדינים שלי.

הווילונות פתוחים לרווחה והשמש מאירה מבעד לחלון הגדול, שמעניק פרטיות יחד עם נוף מושלם.

אני מסתובב על צדי ורואה שם פנים שאני לא זוכר. פנים חסרות שם בתודעתי, וגם אין לי שום זיכרון ברור מהדרך שבה היא הגיעה אל חדר המלון שלי, שלא לומר אל מיטתי.

את עניין המיטה אני כנראה יכול לפענח.

השיער הבלונדיני אומר לי שלא טרחתי לברר את שמה או לשאול אותה מהו המשקה החביב עליה. מובן שהשיחה שלנו התנהלה רק דרך עיניים, ידיים ושפתיים. יש רק צבע שיער אחד שיכול לזרז את קצב הלב שלי, והצבע הזה הוא לא בלונד.

גם לא אדמוני.

וגם לא העיניים.

לעולם לא כחולות.

הן חייבות להיות חומות או ירוקות. לעולם לא כחולות.

הרגע הזה הוא לא איזו נפילה לאחור במנהרת הזמן או השפעה של סם כלשהו. אני לא לוקח סמים, מעולם לא לקחתי, אבל מדי פעם, פה ושם, אני שותה יותר מדי, כמו שקרה בליל אמש. ועכשיו אתם רואים אותי בקטע שבו אני מנסה להתמודד עם הטעויות והכישלונות שלי. אני אולי נראה כמו סיפור הצלחה כשאני על הבמה, אבל בלילה אני לבד.

ומת מפחד, מטורף מפחד שאמות לבד.

אני שולח יד לטלפון לבדוק את השעה. במקום זאת אני מעלה את קובץ התמונות שלה, בוהן כף ידי נוגעת-לא-נוגעת בפניה. אני אראה אותה כשאסע הביתה ואין לי מושג מה אומר כשאגיע.

אני יודע שהיא שונאת אותי.

אני שונא אותי.

הרסתי את חייה. זה מה שהיא אמרה לי בהודעה הקולית שהשאירה. ההודעה שאני שומר בעשר השנים האחרונות. ההודעה שהעברתי ממכשיר טלפון אחד לשני רק כדי שאוכל לשמוע את קולה כשאני בתהומות הדיכאון. כשאני הכי נמוך. אני יכול לחזור על כל מילה שנואה שהיא אמרה לי כשהייתי עסוק מכדי לענות, ואף פעם לא מצאתי את הזמן לצלצל אליה בחזרה.

מעולם לא מצאתי ולו שנייה אחת כדי להתקשר ולהסביר לה מה עוללתי לנו. היא החברה הטובה ביותר שלי ונתתי לה לברוח לי מבין האצבעות, רק כדי למנוע מעצמי את כאב הלב שארגיש כשאשמע שהיא לא רוצה אותי יותר.

והיו לי גם חלומות.

והיא היתה חלק מהחלומות שלי, אבל היא לעולם לא היתה הולכת על זה. אני לא חי את החלום האמריקאי שלה. אני חי את החלום שלי.

ההחלטה שלי הרסה הכול.

חברתי למיטה חסרת השם מושיטה יד ומלטפת את זרועי. אני מתרחק ממנה מהר. עכשיו, כשאני פיכח, אין לי שום רצון להיות מישהו או משהו לאדם הזה.

"ליאם," היא אומרת בטון הפתייני שלה, שנשמע תינוקי. העור שלי מצטמרר כשאני שומע נשים שמדברות ככה. איך הן לא מבחינות שהטון הזה גורם להן להישמע מגוחכות? שום גבר שקורא לעצמו גבר לא סובל את זה. זה לא סקסי.

אני כורך את הסדין סביב מותני, מתיישב ומסיר את רגלי מהמיטה, מתרחק ממנה ומטווח ידה המשוטטת. הגב שלי מתקשח כשאני מרגיש בתזוזה במיטה. בעמידה, אני מהדק את הסדין אל גופי עוד יותר כדי לכסות את עצמי, גם אם חלקית. לא צריך להיות לי אכפת, אבל אכפת לי. היא ראתה אותי בחושך, אבל אני לא מתכוון לתת לה או למצלמה שלה הזדמנות למבט נוסף.

"אני עסוק." הקול שלי רציני, אותו גוון קול שהשתמשתי בו כבר הרבה פעמים בעבר. "חורחה, הבחור מהקבלה, יוודא שתשיגי מונית שתיקח אותך הביתה."

אני תמיד מקפיד לישון כשפני מופנות לעבר חדר האמבטיה, כדי שלא אצטרך להסתכל בפניהן כשאני אומר להן ללכת. כך זה קל יותר, בלי רגשות. אני לא צריך להתבונן בפניהן ולראות כיצד התקווה אוזלת מהן. כל אחת מהן מקווה שהיא תהיה זאת שתאלף אותי, שתגרום לי להתחייב.

לא היתה לי חברה קבועה מאז שהתחלתי לעבוד בתעשיית המוזיקה, וזיון חפוז של לילה לא ישנה את זה. לנערות האלה אין שום חשיבות ולעולם לא תהיה להן. הייתי יכול להשתנות. הייתי יכול להתחתן ולהתיישב.

להוליד ילד אחד או שניים.

אבל למה?

הסוכנת שלי, סָאם, תאהב את זה, במיוחד אם זאת תהיה היא. היא האישה היחידה ששכבתי איתה יותר מפעם אחת. הפעם הראשונה היתה טעות בשיפוט, טעות שקרתה בעקבות לילה בודד בדרכים. עכשיו היא רוצה יותר. אני לא.

כשהיא סיפרה לי שהיא בהריון, רציתי לזנק למטה מצוק גבוה. לא רציתי ילדים, בעיקר לא ממנה. כשאני חושב על אישה, אשתי, היא תמיד גבוהה וברונטית. יש לה גוף חטוב משנים של השתתפות פעילה בקבוצת מעודדות ומריצה יומית של שמונה קילומטרים. היא בטח לא מנהלת כוחנית בתעשיית המוזיקה, שמדברת על לשכור אומנת עוד לפני שרופא אישר לה שהיא בכלל בהריון.

היא הציעה נישואים. אני נתקפתי פאניקה וטסתי לאוסטרליה ללמוד לגלוש.

היא הפילה את העובר אחרי חודשיים. אני נשבעתי שמאותו רגע והלאה נשמור על יחסים מקצועיים בלבד, ואז גם התחלתי את נוהל הזיון ללילה אחד שלי. למרות הכול היא עדיין אוהבת אותי, ומחכה שאשנה את דעתי.

"אתה יודע," מתחילה להגיד המזדמנת שמצאתי אמש בבר, מתנשפת בכבדות בזמן שהיא מנסה להתלבש. "שמעתי שאתה בן זונה, אבל לא האמנתי. חשבתי שהיה בינינו משהו מיוחד."

אני צוחק ומניד בראשי. כבר שמעתי הכול, הרי כל אחת מהן חושבת שיש בינינו משהו מיוחד בגלל שהן חוו את הלילה המופלא ביותר בחייהן.

"לא בחרתי בך בגלל המוח שלך." אני הולך לחדר האמבטיה וסוגר את הדלת, וגם נועל אותה ליתר ביטחון.

אני נשען על הדלת ומטיח את ראשי כנגד העץ הקשיח. בכל פעם אני אומר לעצמי שאפסיק עם זה, וחושב שהצלחתי עד שמשהו גורם לי לשכוח. אני מעביר את כפות ידי על פני בתחושת תסכול עמוקה.

אני לא רוצה לחשוב על החזרה הביתה.

הסיבה לכך נועצת בי מבט מהמדף שליד כיור האמבטיה. הכתבה, באורך עמוד, היא על הבחור שפעם קראתי לו החבר הכי טוב שלי. אני מרים את הנייר וקורא שוב את המילים שכבר נחרתו בזיכרוני: "מייסון פאוול, אב לשניים, נהרג בתאונה טרגית כשמשאית ענקית התנגשה במכונית שבה נהג".

מת.

איננו.

ואני לא הייתי שם.

עזבתי, כמו פחדן, בלי להיפרד.

החלפתי את מספר הטלפון שלי משום שהיא לא הפסיקה להתקשר. הייתי חייב לחתוך, לחתוך לגמרי, ומייסון היה חלק מהעניין. היא וקייטלין היו החברות הכי טובות והוא היה מספר לה איפה אני ומה אני עושה. היה עדיף לעשות מה שעשיתי, להיעלם.

הכוונה היתה שאסע רק לשנה. אמרתי לעצמי שאחזור הביתה אחרי שנים-עשר חודשים, אסדר הכול ואוכיח לה שאני לא אותו אדם שהיא התאהבה בו. היא תראה שאכן זה כך, תודה לי, תמשיך הלאה בחייה ותתחתן עם איזה איש עסקים יאפי, מישהו שמתעורר בכל יום באותה השעה, לובש חולצת עסקים לבנה רשמית ומכנסיים עם קפלים מגוהצים למשעי שהיא בטח גיהצה בעצמה בביתם, שנראה כמו העתק של בית מסיטקום אמריקאי על משפחה בשנות החמישים.

אני מקמט את דף הנייר שבידי וחושב על כל מה שהפסדתי. אני לא מתחרט על מה שהיה, אני לא מסוגל לזה. עשיתי את מה שעשיתי בשבילי, ועשיתי את זה בדרך היחידה שאני מכיר. רק לא חשבתי שיכאב לי כל כך בגלל שהפסדתי הכול.

הפסדתי את היום שבו הוא ביקש מקייטלין להינשא לו. משהו שידעתי שהוא רוצה לעשות מאז שהיינו בני שש-עשרה.

הפסדתי את החתונה ואת הולדת התאומות שלו. הוא היה אב ובעל. שלושה בני אדם היו תלויים בו ועכשיו הוא איננו. הוא לעולם לא יראה את הילדות שלו גדלות, ועושות את כל מה שאנחנו עשינו כשהיינו צעירים. כל הדברים שהוא נהג לומר שהילדים שלנו יעשו ביחד. אני הפסדתי את זה כי הייתי חייב להוכיח לעצמי משהו. ויתרתי על החלום שלהם ועל החיים שהם תכננו כל כך יפה ביחד.

ועכשיו אני נוסע הביתה להתייצב בפני כל מה שמצפה לי שם.