הז'אנרים
כל הז'אנרים

דרג ספר זה מתוך 5
1 דירוגים
2 ממוצע
1
0
2
1
3
0
4
0
5
0
2
בית ליד הים

בית ליד הים


דרג ספר זה מתוך 5
1 דירוגים
2 ממוצע
1
0
2
1
3
0
4
0
5
0
2

במקום 44 

22 

במקום 44 

22 

גודל (עמ'): 264
מו"ל: תכלת

תקציר

אנני לא האמינה שהיא תצליח להתאושש. היא עברה את הגרוע מכול – טרגדיה משפחתית שזעזעה את כל עולמה. אבודה ולבדה בעולם, היא בורחת אל המקום היחיד שממלא אותה שמחה, המקום היחיד שאי פעם גרם לה אושר: העיירה אושנסייד שלחוף האוקיינוס השקט, שם בילתה חופשות קיץ רבות עם משפחתה.

אט אט, כשברקע רחש הגלים מול ביתה הקטן, אנני מתחילה לאסוף את השברים. היא מוצאת עבודה חדשה, מגדלת ירקות בגינה, ומקשיבה לסיפוריהם של אנשי העיירה. על חוף הים היא פוגשת שוב את קיטון הגבוה והשתקן, שזוכר את אנני מגיל 14, אז ראה אותה פעם אחת על החוף, ושערה הערמוני וחיוכה הרחב שבו את לבו. אנני מוצאת בו נחמה וביטחון, ומגלה שהיא נמשכת אליו יותר ויותר. אך כאשר היא מתקבלת ללימודי רפואה, היא מוצאת את עצמה נקרעת בין המסע החדש שמצפה לה לבין זרועותיו החמות של הגבר שהיה לה לבית.

בית ליד הים הוא רומן מחמם לב על היכולת האנושית שלנו להשתקם גם לאחר שעולמנו מתרסק, ועל כוחות הריפוי הטמונים באהבת אמת.

דבי מקומבר היא מהסופרות האמריקאיות המצליחות בעולם. ספריה נמכרו עד כה בעשרות מיליוני עותקים. בית ליד הים כיכב שבועות רבים ברשימת רבי המכר של הניו-יורק טיימס.

  • ISBN: 1245-92
  • גודל (עמ'): 264
  • מו"ל: תכלת
  • יצא לאור ב-: 15/04/2019
  • שם המחבר: דבי מקומבר
  • תורגם ע"י: מור רוזנפלד
  • זמין להשאלה: כן

פרק 1

אנני מארלוֹ ממש לא אהבה לאכזב את ההורים שלה, אבל פשוט לא היה שום סיכוי שהיא תטוס הביתה לסיאטל בחג ההודיה. היא כבר עשתה את כל הסידורים להגיע הביתה בחג המולד והיה מאוחר מדי לשנות הכול עכשיו. היו לה תוכניות.

היא עבדה כעוזרת לרופא ולא זכתה להרבה סופי שבוע ארוכים של ארבעה ימים במסגרת העבודה, וטרבר יכין תרנגול הודו והזמין אותה לבלות איתו את היום. גם סְטֶף תהיה שם, ושתיהן היו להוטות לפגוש מחוץ לשעות העבודה רופא צעיר וחמוד שהצטרף לאחרונה לצוות המרפאה.

אנני הבינה שמה שאמא שלה באמת רצתה היה תמונה של כל המשפחה ביחד בשביל כרטיס הברכה שהוריה שלחו לכל ידידיהם ומכריהם מדי שנה. מצדה, הם יכלו גם להכניס אותה לתמונה בפוטושופ. לא היה שום צורך שהיא תשנה את כל התוכניות שלה, במיוחד עכשיו, פחות משבוע לפני חג ההודיה.

גבי, בת הדודה שלה, עמדה לטוס מלוס אנג'לס כדי לבלות איתה את החג. לוותר על זמן איכות עם גבי בשביל כרטיס ברכה לחג המולד? אין מצב. חוץ מזה, היו לאנני זוג חדש של נעלי מעצבים עם עקבים של עשרה סנטימטרים ושמלה שהיא התכוונה ללבוש לערב הבנות שהן תכננו בעיר.

אמא שלה ניסתה שוב במטרה לגרום לה ייסורי מצפון. "אנני, בבקשה?"

"אמא, את לא יכולה לשנות הכול ברגע האחרון ככה."

היא העיפה מבט בשעון ונאנקה ללא קול. אם השיחה הזאת תימשך עוד הרבה, היא תאחר לשיעור היוגה שלה ושל סטף.

"אחיך מגיע עם קֶלי והתינוקת."

זה באמת היה התמריץ הכי טוב של אמא שלה? אחיה? הבן המועדף? היא כבר ראתה את מייק ואת המשפחה שלו פעמיים השנה. "הוא היה אמור להגיע גם לחג המולד, זוכרת?" מייק היה זה שכולם תמיד היו צריכים לשנות את כל התוכניות שלהם כדי להתאים את עצמם אליו. זה לא היה הוגן שהיא תצטרך לארגן מחדש את כל החיים שלה כדי להתאים את עצמה ללוח הזמנים של אחיה.

"לא בילינו יחד כל המשפחה מאז אוגוסט."

חוסר הסבלנות של אנני הלך וגבר בזמן שהצמידה את הטלפון אל אוזנה והאזינה לאִמה, שהמשיכה בשלה.

"לא ראית את התינוקת כבר המון זמן. ידעת שבֶּלה כבר הולכת?"

"אני אראה את בלה בדרך הביתה לחג המולד. אני מבטיחה לעצור בפורטלנד בדרך," מחתה אנני. "אמא, בבקשה. כבר דיברנו על כל זה."

נשמע דנדון מהטלפון, המבשר שהתקבלה הודעה חדשה. היא העבירה את השיחה לרמקול ופתחה את ההודעה. סטף שלחה לה סֶלפי. החברה שלה נראתה מהממת עם שערה שנצבע לסגול. היא שרבבה את שפתיה אל המצלמה ונראתה כאילו היא מתנשקת דרך הטלפון.

אנני צחקה.

"אנני? את צוחקת עלי?"

"לא, סליחה, אמא," היא אמרה, והחניקה את השעשוע. "פשוט סטף שלחה לי הודעה."

"כל כך קיוויתי שתשני את דעתך."

"מצטערת, אמא, באמת, הלוואי שיכולתי, אבל אני פשוט לא יכולה." טוב, האמת שהיא יכולה, אבל לא בלי להרוס לעצמה את כל התוכניות. "אני בטוחה שאני לא אחסר לכם," היא אמרה, בניסיון לשכך את אכזבתה של אִמה. "את תהיי עסוקה עם קלי והתינוקת, ואבא יבלה את כל הזמן עם מייק." בלה תתבע את כל תשומת לבם; הם סגדו לנכדה הראשונה שלהם. אם להיות הוגנת, בלה באמת היתה מתוקה. קשה להאמין שהיא כבר הולכת.

"אבל תבטיחי לי שלא תשני את דעתך לגבי חג המולד, בסדר?" ביקשה אִמה. בחג המולד שעבר הציעו לאנני לעבוד, וכיוון שהמצב הכספי שלה היה דחוק כל כך היא קפצה על ההזדמנות להרוויח תעריף כפול. להורים שלה לא היה שמץ של מושג כמה עולה לחיות בדרום קליפורניה וכמה קשה היה לה לא להיכנס למשיכת יתר.

"אני אגיע הביתה לחג המולד, אמא, מבטיחה." היא שנאה את זה שאמא שלה פקפקה בה. היא לא הגיעה הביתה לחג פעם אחת, רק פעם אומללה אחת, אבל אמא שלה סירבה לסלוח לה.

"אני מצטערת שאני מנדנדת לך," אמרה אמא שלה. "אני פשוט מאוכזבת, זה הכול."

"אני יודעת. גם אני מצטערת, אבל לגבי ולי כבר יש תוכניות לכל סוף השבוע. אם הייתי יודעת קודם הייתי מתארגנת אחרת, אבל מאוחר מדי עכשיו. אני אגיע הביתה לחג המולד, זה רק עוד כמה שבועות. יש לי חיים משלי, את יודעת."

האנחה מלאת התסכול של אמא שלה נשמעה מצדו השני של הקו. "אל תהיי כזאת, מותק."

"כזאת מה?"

"עקשנית," טענה אמא שלה. "משפחה זה הדבר הכי חשוב. אני יודעת שהחיים שלך עמוסים, אבל אבא שלך ואני לא נעשים צעירים יותר. אנחנו לא נהיה בסביבה לנצח, את יודעת."

אנני לא האמינה שאמא שלה באמת אמרה לה דבר כזה. היא הגיעה לשפל חדש במפגן ייסורי המצפון שלה כשהזכירה לאנני שהיא ואביה עומדים למות מתישהו. זה היה מגוחך, בהתחשב בעובדה ששניהם היו בריאים ובשיא חייהם. היא נשכה את שפתה התחתונה והדחיקה את הדחף לומר לאמא שלה שאין בזה שום היגיון.

נראה שאִמה הרגישה שהלכה רחוק מדי עם האשמה. "יש לי רעיון," היא התאוששה במהירות. "תזמיני את טרבר לבוא איתך."

אמא שלה לא הבינה שהיחסים שלה עם טרבר לא היו רומנטיים. היא הזכירה את השם שלו פעם או פעמיים, ואמא שלה לא מפסיקה לדבר עליו מאז. אם היא תזמין אותו לבוא איתה לסיאטל, היא רק תקבע לה בראש את הרעיון שיש ביניהם משהו. הוא היה ידיד שלה, וחוץ מזה, סטף היתה מעוניינת בו. בינו ובין אנני אף פעם לא היו שום ניצוצות, אבל היא חיבבה אותו והיה לה כיף לבלות איתו. לא הזיק גם שהוא היה רקדן מדהים ושהיא זכתה להמון תשומת לב בכל פעם שהיתה איתו על רחבת הריקודים.

"את מחבבת אותו, נכון?"

"הוא רק ידיד, אמא, שום דבר מעבר לזה. חוץ מזה, את שוכחת את גבי. היא כבר קנתה כרטיס טיסה. אני אוספת אותה מנמל התעופה של לוס אנג'לס ביום רביעי אחר הצהריים." אנני כבר הזכירה את הביקור של בת הדודה שלה עשר פעמים לפחות.

"אה, כן."

אמא שלה עדיין סירבה להכיר בחוסר ההיגיון העיקש שלה. "אני באמת מצטערת לאכזב אותך, אמא, אבל כל חג ההודיה המשפחתי הזה פשוט לא הולך לקרות השנה."

"בסדר, מותק, אני מבינה. את תחסרי לנו."

"אמא, אני באמת חייבת ללכת."

"בסדר. רק עוד דבר אחד. לא התכוונתי לספר לך כי חשבתי שתגיעי הביתה לחג ההודיה. רציתי להפתיע אותך."

השעון המשיך לתקתק. אנני לקחה את מזרן היוגה ואת התיק שלה וצעדה במהירות אל דלת הדירה.

"אבא ואני עיצבנו מחדש את המטבח. קנינו מכשירים חדשים לגמרי והחלפנו את השיש. את לא תזהי את המטבח כשתראי אותו!" הוריה אהבו את הבית שלהם וחסכו במשך שלושים שנה כדי לבנות אותו. הוא ניצב על צד הגבעה והשקיף אל מצר פּיוּגֶ'ט סָאוּנד. הנוף מהבית היה מרהיב. הוריה קנו את הנכס לפני שנים ועבדו וחסכו מאז ללא לאות כדי להפוך אותו לבית חלומותיהם.

"נהדר, אמא. אני אראה הכול בחג המולד. אוהבת אותך."

"גם אני אוהבת אותך. לפני שתלכי, אבא שלך רוצה להגיד לך שלום."

"הוא לא מתכוון ללחוץ עלי בקשר לחג ההודיה, נכון?"

"לא, טיפשונת." היא כנראה העבירה לו את המכשיר מפני שהקול הבא ששמעה היה קולו של אביה.

"מה שלום הבת שלי, הרופאה?" שאל. הוא רצה שאנני תמשיך ללימודי רפואה.

"אני לא רופאה, אבא." לאנני נמאס מהלימודים. הפרידה מהחבר שלה בקולג' שברה אותה לגמרי בזמנו, והיא היתה להוטה לשים את כל הפרק הזה מאחוריה. במקום להמשיך בלימודים ולהפוך לרופאה, היא החליטה להפוך לעוזרת לרופא.

"יום אחד," אמר אבא שלה. הוא מעולם לא החמיץ הזדמנות להזכיר לה את החלום שלה לרפא אנשים. דומה שהוא לא הבין או העריך את העובדה שהיא כן ריפאה אנשים, פשוט לא כרופאה.

הם דיברו קצת, ואנני מצאה את עצמה מעיפה מבט נוסף בשעון. "אבא, הייתי שמחה להמשיך לדבר, אבל אני מאחרת לפגוש חברה."

"ביי, חמודה שלי."

"ביי, אבא."

אנני הגיעה למכון הכושר דקה לפני תחילת השיעור ומצאה את סטף מחכה בחוסר סבלנות בחוץ. הן מיהרו יחד לשיעור שלהן. כשסיימו, הרגשתה של אנני השתפרה לאין ערוך. היא היתה שוב רגועה ובמצב רוח מרומם.

הן עצרו לקנות שייק פירות בדוכן המיצים, ואנני צילמה סלפי של שתיהן והעלתה אותו לטוויטר בזמן שסטף לא הסתכלה.

"תני לי לראות, תני לי לראות," מחתה סטף ואז צחקה. "את כזאת רעה."

"אבל שתינו נראות מעולה."

"ראוי לאינסטגרם לדעתך?"

אנני צחקה ואישרה, "נראה לי שכן," ואז העלתה את התמונה לאינסטגרם כדי שגם גבי תראה אותה. היא כבר חיכתה שגבי תגיע ביום רביעי; היא ציפתה לזמן האיכות הזה עם בת דודתה כבר שבועות. גבי והיא היו קרובות בגיל והיו חברות הכי טובות כמעט כל חייהן. גבי סיימה לאחרונה מערכת יחסים של חצי שנה, ואנני התכוונה לעשות כל שביכולתה כדי לגרום לה לשכוח מג'ף. התוכנית שלה היתה להתחיל במסיבת טרום חג הודיה במועדון נחשב עם כמה חברים מהמרפאה.

בבוקר של חג ההודיה אנני התעוררה עם הנגאובר רצחני. היא הרגישה כאילו מישהו קדח לה בראש במקדחה חשמלית, והפה שלה היה צחיח כמו אפיק נהר במדבריות אריזונה. הצלצול הטורדני והבלתי נלאה של הטלפון הנייד שלה, שנח על שידת הלילה לצד המיטה, החמיר את המצב עוד יותר. היא ראתה שהמתקשרת היא דודה שלה שרי, אמא של גבי. למה לכל הרוחות היא מתקשרת אליה מוקדם כל כך בבוקר? גבי הודיעה לאמא שלה שהיא הגיעה בשלום אחרי שהמטוס נחת. היא התכוננה להעביר את הטלפון לבת הדודה שלה, שהתגלגלה על צדה ורטנה על ההפרעה.

"הלו," היא הצליחה למלמל לבסוף בקושי. היא הצמידה את ידה בכוח אל מצחה, בתקווה שהלחץ יפייס את האנשים הזעירים שקדחו בתוך מוחה ויגרום להם להפסיק.

"אנני." קולה של הדודה שרי היה חסר חיים, כאילו מישהו הוציא לה את הרוח מהמפרשים. "אוי, אנני... אנני."

אנני התיישבה במיטה ושמעה שדודתה בוכה. היא שאלה, "דודה שרי, את רוצה לדבר עם גבי? היא כאן."

"לא... לא. אני צריכה לספר לך."

"לספר לי מה?"

דודתה השתנקה ביפחה.

אנני נדרכה ושאלה בקול שקט ויציב, "את בסדר, דודה שרי?" כשהבינה שהשיחה עומדת להיות רצינית, היא העבירה את דודתה לרמקול כדי שגם גבי תשמע.

בת דודתה כבר התיישבה במיטה ושפשפה את קורי השינה מעיניה. השתיים החליפו מבטים ואנני משכה בכתפיה. לא היה לה מושג מה קורה.

"את... את... הטלוויזיה? היא דלוקה?" שאלה דודתה בקושי רב.

"לא. דודה שרי, מספיק, פשוט תגידי לי מה קורה." בזמן שדיברה, אנני שלחה יד אל השלט והדליקה את הטלוויזיה. היא העבירה ערוצים עד שהגיעה לערוץ החדשות ששידר ברציפות. מבטה התמקד במסך, והדבר הראשון שראתה היה פרסומת של מייסיס לקראת חג ההודיה שלא חידשה לה דבר.

במקום לענות, דודתה התחילה למרר בבכי. "זה נורא, אנני. אני... אני אפילו לא יודעת איך... אני לא יודעת... איך לספר לך."

כעוזרת לרופא, אנני התמודדה לעתים קרובות עם אנשים במצבי משבר. "קחי נשימה עמוקה, תספרי עד חמש, ואז קחי עוד נשימה ותתחילי מההתחלה," היא יעצה לדודתה בקול שלֵו ומרגיע. הדבר הראשון שחשדה בו היה שמשהו קרה ללַייל, החבר של דודה שלה בחמש־עשרה השנים האחרונות. אבל זה לא נראה לה הגיוני. היא היתה מתקשרת לגבי אם זה היה העניין.

"אני... מנסה." דודה שרי ספרה עד חמש בקול שקט ולקחה עוד נשימה מאומצת, בדיוק כמו שאנני אמרה לה לעשות. "אמא שלך... ואבא שלך..."

אנני הפסיקה לנשום. "אמא ואבא שלי?"

"הם... הזמינו אותי לארוחת בוקר."

אמא שלה תמיד עשתה עניין גדול מארוחת הבוקר של חג ההודיה, והזמינה הביתה חברים ובני משפחה.

"אני... רציתי לראות... את התינוקת... את בלה." המילים שלה נשמעו מקוטעות וחדות מבעד ליפחות הבכי; היא התקשתה מאוד להגות אותן כראוי.

"דודה שרי," אמרה אנני בשקט. "משהו קרה להורים שלי?"

דודתה התעלמה מהשאלה. "כש... התקרבתי... הייתי... שני רחובות מהבית שלהם..." היא המשיכה באותה צורה מקוטעת. "המשטרה... הם... עצרו אותי."

"המשטרה?" אמרה אנני. המחשבות דהרו במוחה. "מה המשטרה עשתה שם?"

"הם... שמו... הם חסמו את המעבר."

"חסמו?" אנני לא נהנתה לחזור על דבריה כמו הד, אבל דודה שרי פשוט לא דיברה בהיגיון.

"פשוט... ירד גשם... והוא לא הפסיק לרדת."

"טוב, זה קורה בסיאטל לא מעט." אנני הוסיפה בחוסר סבלנות, "בייחוד בתקופה הזאת של השנה." כל אזור סיאטל היה ידוע בגשמים בלתי פוסקים, וזאת היתה סיבה נוספת שאנני בחרה לגור בקליפורניה.

"אנני," אמרה דודתה. היא התייפחה בהיסטריה והתנשפה במאמץ בין מילה למילה. "את... את... לא מבינה, כל צלע הגבעה... היא נעלמה. היא... פשוט... התמוטטה... ולקחה איתה את... את הכול."

גבי התנשפה כששמעה את החדשות.

אנני קמה באיטיות מהמיטה, ידה האחת לחוצה אל מצחה והאחרת מצמידה את הטלפון אל אוזנה. "את אומרת לי שהבית של אמא ואבא החליק מהגבעה?"

"כן," אמרה דודה שרי והתנשמה. "הבית שלהם... ועוד... עשרים... בתים אחרים."

אנני קפאה ובהתה במסך הטלוויזיה. מבזק חדשות קטע את השידור. מסוק חג מעל המים, והכתובת "פיוג'ט סאונד" הופיעה בתחתית המסך. בית יחיד התפרק לנגד עיניה במים העכורים מבוץ מתחת למסוק ושקע בהם לאיטו.

"אמא ואבא?" הפצירה אנני, ולבה החל להלום לנוכח חומרת ההתרחשויות. "הם יצאו בזמן?"

"אני... אני לא יודעת... אני לא יודעת איך הם יכלו. כולם אומרים שזה קרה מהר כל כך, ומוקדם כל כך..."

אנני צנחה על המיטה. רגליה רעדו כל כך שהן פשוט לא יכלו להמשיך לשאת אותה. כל גופה התחיל לרעוד. "כמה מוקדם הבוקר?"

"השוטרת אמרה... שזה קרה בסביבות ארבע... הם חושבים... שרוב האנשים עדיין היו במיטות. בלי... שום התראה. שום... אזהרה."

המשקולת שריסקה את חזה של אנני הפכה את הדיבור לבלתי אפשרי. היתה סבירות גבוהה שכל המשפחה שלה נמחתה כליל במפולת בוץ.

אמא שלה.

אבא שלה.

אחיה.

גיסתה.

ואחייניתה התינוקת.

מוחה של אנני לא הצליח לעכל את מה ששמעה וראתה בטלוויזיה. בכייה של דודתה הדהד באוזנה וכאילו התגבר ביתר שאת בראשה.

"אנני?" התייפחה דודתה. "את... את שם? תגידי... משהו."

"אני כאן," הצליחה אנני ללחוש. היא שאפה אוויר ונהגה כפי שיעצה לדודה שרי. היא ספרה עד חמש ואז לקחה עוד נשימה בתקווה שהשיטה היעילה תשכך מעט את תחושת הפאניקה שאיימה להשתלט עליה. "אני... אני צריכה... אני אגיע לשם הכי מהר שאוכל."

"טוב. תבקשי מגבי... שתעשה... שתסדר בשבילך... את הטיסה."

"אני אגיד לה." כמה רגועה היא נשמעת, חשבה אנני לעצמה, אבל הקול שדיברה בו לא היה קולה שלה. נדמה שהוא הגיע מפינה מרוחקת כלשהי בחדר. גבי כרכה סביבה את זרועותיה וחיבקה אותה חזק. "תבררי כל מה שתוכלי עד שאני אגיע."

"אני... אני אעשה את זה... אני אראה מה אני יכולה לגלות."

"בטוח היו ניצולים," התעקשה אנני, שעשתה כמיטב יכולתה להישאר חיובית. היא היתה משוכנעת שהוריה מצאו דרך להימלט איכשהו. היא היתה חייבת להאמין שהם בחיים, משום שכל אפשרות אחרת היתה איומה מכדי שתוכל לקבל אותה.

"אני אעשה... מה שאני יכולה. אני מבטיחה, אבל..."

"אבל מה?" תבעה אנני, וקולה הולך וגובר.

"אבל... אנני... אין כמעט תקווה שימצאו ניצולים. אני כל כך מצטערת, כל כך, כל כך מצטערת."

אנני וגבי ישבו על שפת המיטה, מחובקות, והתייפחו יחד. על מסך הטלוויזיה נחשפו השלכותיה של מפולת הבוץ שגרמה לצלע הגבעה לקרוס בשלמותה אל תוך המים. הבית היחיד שנראה לעין היה זה שהוסיף לשקוע באיטיות. כל הבתים האחרים נקברו תחת המפולת או נפלו לפני האחרים לתוך המצר.