הז'אנרים
כל הז'אנרים

דרג ספר זה מתוך 5
8 דירוגים
4.8 ממוצע
1
0
2
0
3
1
4
0
5
7
5
בית יעקוביאן

בית יעקוביאן


דרג ספר זה מתוך 5
8 דירוגים
4.8 ממוצע
1
0
2
0
3
1
4
0
5
7
5
44 
44 
גודל (עמ'): 240
מו"ל: כנרת זמורה ביתן דביר

תקציר

שליח המפלגה שמנחה את המתמודד בבחירות כיצד עליו לנהוג כדי לזכות בתפקיד; הסוחר שמנצל מינית את עובדותיו העניות; האחות הנקמנית שמגישה תלונת שווא ומשיגה את מבוקשה באמצעות בַּקשיש; ובנו המוכשר של השוער, שקבלתו לאקדמיה לשוטרים נחסמת, והוא מוצא מפלט באסלאם הקיצוני. כל אלה מרכיבים את עלילתו של "בית יעקוביאן", אחד הרומנים החשובים שנכתבו אי־פעם במצרים.

14 שנה לאחר שנדפסה לראשונה בקהיר, רואה אור יצירתו של הסופר הנודע עלאא אל־אסוואני גם בעברית. הרומן, שעלילתו מתרחשת בסוף שנות התשעים של המאה העשרים, מתאר את חייהם הסוערים של דיירי בניין אירופאי קלאסי במרכז קהיר, המשתייכים למעמדות שונים - צמרת הממשל, סוחרים עשירים וגם דלת העם המתגוררת בתנאים עלובים על הגג, מעין מיקרוקוסמוס של החברה המצרית על גווניה, צרכיה ובעיקר חולייה.

 

הספר הוא כתב אישום נוקב על ימי שלטונם של נשיאי מצרים, המשרטט בקווים מדויקים את תהליך הסתאבותו של המשטר ואת הנסיבות הפנימיות שהולידו את התפרצות הזעם שהסתיימה בהפלת חוסני מובארק בפברואר 2011. מסיבה זו בית יעקוביאן נחשב, בצדק, לסמל בולט במאבק על חופש הביטוי במדינות ערב, ולאחד הספרים הראשונים שבישרו את "האביב הערבי".

בית יעקוביאן עמד בראש רשימת רבי־המכר בעולם הערבי במשך חמש שנים, תורגם ליותר מ־25 שפות ונקרא בידי מיליונים ברחבי העולם. הספר זכה בשלל פרסים, בהם פרס ברונו קרייסקי לספר פוליטי מצטיין לשנת 2007, ושימש השראה לסדרת טלוויזיה ולסרט קולנוע מצליח בכיכובו של גדול שחקני מצרים, עאדל אימאם.

 

עלאא אל־אסוואני הוא סופר, פובליציסט ורופא שיניים במקצועו, מהבולטים שבסופרים המצרים בימינו. מפרסם מאמרי דעות ביומונים מצריים וכותב-אורח בעיתונות העולמית, בין השאר ב"ניו יורק טיימס", ב"לה מונד" וב"גרדיאן". הוא נוהג לקיים מדי שבוע "סלון פוליטי" לדיון בענייניה של מצרים, נחשב מבקר אמיץ של המשטר בה, והיה שותף לתנועת המחאה נגד הנשיא חוסני מובארק שתבעה את הסתלקותו מהשלטון.

אל-אסוואני צייר באומץ, תוך סיכון עצמי, תמונה ריאליסטית של תקופתו ובני דורו – חברה המבוססת על פרוטקציה, שוחד, השפלה וחריגה מסמכות. דרך עיניו המפוכחות מתגלים לעינינו החיים במדינה שבה הדמוקרטיה היא סיסמה בלבד, והאזרח הפשוט נאנס לבחור אם להיות משרתם של אדוניו, או פשוט לא להיות.

המשך קריאה
  • ISBN: 14000031
  • גודל (עמ'): 240
  • מו"ל: כנרת זמורה ביתן דביר
  • יצא לאור ב-: 03/02/2016
  • שם המחבר: עלאא אל-אסוואני
  • תורגם ע"י: ברוריה הורביץ
  • זמין להשאלה: כן

1

המרחק בין סמטת בֵּהְלֶר, שבה מתגורר זכּי בּיי אל־דסוּקי, לבין משרדו בבית יעקוּבּיאן אינו עולה על מאה מטרים, אך מדי בוקר הוא עובר אותו במשך שעה, שכן הוא רואה חובה לעצמו לברך לשלום את ידידיו ברחוב — בעלי חנויות הבגדים והנעליים, עובדיהן משני המינים, המלצרים, עובדי בית הקולנוע ולקוחות חנות הקפה הברזילאי. אפילו את השוערים, מצחצחי הנעליים, מקבצי הנדבות ושוטרי התנועה מכיר זכּי בּיי בשמותיהם, והוא מחליף איתם ברכות שלום ושואל לשלומם. זכּי בּיי הוא מוותיקי רחוב סלימאן באשא, שבו בא להתגורר בסוף שנות הארבעים לאחר שובו מלימודיו בצרפת, ומאז לא עזב אותו עוד. בעיני דיירי הרחוב הוא מצטייר כדמות עממית ואהובה כאשר הוא מופיע בפניהם בחליפת שלושה חלקים המסתירה את גופו הקטן והצנום ושאותה הוא לובש קיץ וחורף; בעניבה התואמת בצבעה למטפחת מגוהצת למשעי המבצבצת דרך קבע מכיס מקטורנו; בסיגר הנעוץ בפיו, שבימי הזוהר שלו היה סיגר קובני איכותי, ואילו עתה הוא מהסוג המקומי הגרוע שנודף ממנו ריח מצחין; ובפניו הזקנות, חרושות הקמטים, במשקפיו עבי הזגוגיות, בשיניו התותבות הבוהקות, ובשערו הדליל הצבוע שחור, המסודר בתספורת "הלוואה וחיסכון" כדי לכסות את קרחתו הגדולה. בקיצור, זכּי אל־דסוקי נראה מעין יצור אגדתי, ועל כן הופעתו מושכת ודומה שאינה אמיתית, כאילו הוא עשוי להיעלם בכל רגע, או שחקן המגלם את תפקידו, ומובן מאליו שלאחר הופעתו יסיר את תחפושתו וילבש את בגדיו. אם נוסיף לכל אלה את מזגו העליז, שפע בדיחותיו הגסות ויכולתו יוצאת הדופן לדבר עם כל אדם כאילו הוא חברו משכבר הימים, כי אז נבין את סוד קבלת הפנים הלבבית שמעניק לו כל אדם ברחוב. האמת היא שמרגע הופעתו של זכּי בּיי בקצה הרחוב בשעה עשר בבוקר לערך, נשמעות ברכות הבוקר מכל עבר. לא פעם ניגשים אליו אחדים ממעריציו הצעירים העובדים בחנויות כדי לשאול אותו ברוח משועשעת על סוגיות מיניות מסוימות שאינן נהירות להם. זכּי בּיי נעזר בידע האנציקלופדי הבלתי נדלה שלו ומסביר לצעירים את סודות המין הכמוסים ביותר בהרחבה, בהנאה מרובה ובקול רם המגיע לאוזני כול, וכמו לא די בכך הוא מבקש לעתים פיסת נייר ועיפרון (שמובאים לו כהרף עין) ומשרטט לצעירים כמה תנוחות מיוחדות במינן שהתנסה בהן בעצמו בנעוריו.

והרי פרטים חשובים נוספים על אודות זכּי אל־דסוקי:

זכּי הוא בנו הצעיר של עבּד אל־עאל באשא אל־דסוקי, מעמודי התווך של מפלגת הוַופְד, שהתמנה למשרת שר כמה פעמים והיה מגדולי העשירים במצרים שלפני המהפכה. בבעלותו ובבעלות משפחתו היו יותר מחמשת אלפים פדאן של אדמה חקלאית איכותית ביותר.

זכּי בּיי למד הנדסה באוניברסיטת פריז, ומטבע הדברים היה אמור למלא תפקיד פוליטי רב־חשיבות במצרים הודות להשפעתו של אביו ולעושרו, אך אז פרצה המהפכה, והכול השתנה. עבּד אל־עאל באשא נתפס והועמד למשפט, אולם לא הצליחו להוכיח את מעורבותו בשחיתות פוליטית, והוא נשאר במעצר זמן־מה ולאחר מכן שוחרר. רוב רכושו הוחרם, ואדמותיו חולקו בין הפלאחים במסגרת הרפורמה האגררית. זמן לא רב אחר כך מת הבאשא משיברון לב, והטרגדיה שלו הותירה את רישומה בבנו זכּי. משרד המהנדסים שפתח בבית יעקוביאן כשל עד מהרה והיה ברבות הימים למקום שבו בילה את שעות הפנאי שלו. הוא שהה בו מדי יום והעביר את הזמן בקריאת עיתונים, בשתיית קפה, בפגישות עם ידידיו ואהובותיו ובישיבה על המרפסת במשך שעות, כשהוא מתבונן בעוברים ושבים ובמכוניות החולפות ברחוב סלימאן באשא.

למותר לציין כי את כישלונו של המהנדס זכּי אל־דסוקי בעבודתו אין לתלות במהפכה בלבד, ולמעשה יש לייחס אותו לנרפותו וללהיטותו אחר תענוגות החיים. ואמנם שישים וחמש שנות חייו, לרבות כל האירועים ותהפוכות החיים, המאושרים כמו גם העצובים, מתמקדות לרוב במילה אחת: נשים. זכּי הוא מאלה הנופלים באופן מוחלט וסופי בשביו של המין היפה. לדידו האישה איננה תשוקה המתעוררת לזמן־מה, באה על סיפוקה ודועכת, כי אם עולם ומלואו של אינסוף מיני פיתויים המתחדשים השכם והערב — שדיים שופעים ומוצקים שפטמותיהם זקורות כענבים עסיסיים, אחוריים רעננים ורכים הרוטטים כמייחלים לכיבוש פתאומי ולוהט מאחור, שפתיים צבועות היונקות את הנשיקות וגונחות מהנאה, שיער בעיצובים שונים — שיער ארוך, גולש ונינוח או שיער סתור ופראי, שיער באורך בינוני ומסודר, או שיער קצר "א־לה גרסון" המבטא מיניות נערית חריגה. והעיניים, אח, איזה מבטים, אחת היא אם כנים הם או כוזבים ומסתתרים, אם מופקרים הם או מבוישים. אפילו מבטי התוכחה הכעוסים כה יפים הם.

עד כדי כך, ואף יותר, אהב זכּי בּיי נשים. הוא הכיר את כל הסוגים, הראשונה שבהם היתה בת האצילים, כּאמלה, בת דודו של המלך הקודם, שממנה למד את נימוסי חדרי המיטות המלכותיים ואת טקסיהם — נרות הדולקים כל הלילה, כוסות יין צרפתי המעורר את החשק ומסלק את הפחד, אמבטיה חמה טרם תינוי אהבים, משיחת הגוף בקרמים ובישומו. מבת האצילים בעלת התשוקה הסוערת הוא למד איך להתחיל ומתי לחדול, איך לבקש תנוחות מופקרות ביותר במילים צרפתיות עדינות ביותר. זכּי בּיי שכב עם נשים מכל המעמדות — רקדניות מזרחיות ואירופאיות, נשות חברה, נשים נשואות לגברים רמי מעלה, סטודנטיות, תלמידות תיכון, ואפילו זונות, פלאחיות ועוזרות בית. כל אחת וטעמה. לא פעם עלתה בת־צחוק על פניו כשהשווה בין כּאמלה בת האצילים בחדר המיטות שלה, הכפוף לפרוטוקול, ובין הקבצנית שאסף במכונית הביואיק שלו באחד הלילות כשהיה שיכור והביאהּ לדירתו שבסמטת בהלר. כאשר הכניסהּ לחדר האמבטיה כדי לרחוץ בעצמו את גופה, גילה כי בשל עונייה, תפרה את בגדיה התחתונים משקי מלט ריקים. הוא עדיין זוכר בחמלה מהולה בצער את המבוכה שאחזה באישה כשהסירה את תחתוניה, שעליהם נכתב באותיות גדולות: "צמנט פורטלנד — טרה". הוא גם זוכר שהיא היתה אחת הנשים היפות ביותר שהכיר והלוהטת מכולן בתינוי אהבים.

כל אותן התנסויות רבות ומגוונות עשו את זכּי אל־דסוקי למומחה של ממש לנשים. במסגרת "מדע האישה", כפי שהוא מכנה זאת, יש לו תיאוריות מוזרות ומשעשעות למדי. בין שמסכימים איתן ובין שלא, מן הראוי לתת עליהן את הדעת. הוא סבור, למשל, שהאישה כלילת היופי היא בדרך כלל מאהבת קרה במיטה, ואילו הנשים הממוצעות ביופיין, ואפילו המכוערות במקצת, הן תמיד חמות יותר, שכן הן זקוקות באמת ובתמים לאהבה ועושות ככל יכולתן כדי להשביע את רצון מאהביהן. כמו כן סבור זכּי בּיי כי היגוי האות "סין" בפי האישה, הוא כשלעצמו מעיד על מידת להיטותה בתינוי אהבים. אישה המבטאת את המילה "סוסו" או "בּסבּוסה" בקול רוטט ומגרה היא קרוב לוודאי וירטואוזית במיטה, ולהפך. הוא גם סבור שסביב כל אישה על פני האדמה נוצר חלל כלשהו שיש בו תנודות חוזרות ונשנות, בלתי נראות או נשמעות, אך מורגשות במעורפל, ומי שמאמן את עצמו לקרוא את התנודות האלה יכול לדעת מהי מידת הסיפוק המיני שלה. תהא האישה רצינית וצנועה ככל שתהא, יש ביכולתו של זכּי בּיי לחוש את הרעב המיני שלה מרטט קולה או מצחוקה העצבני המוגזם, ואפילו מחום כף ידה כאשר הוא לוחץ אותה. אשר לנשים בעלות התאווה השטנית שאינה יודעת שובע — "פאם פאטאל" כפי שמכנה אותן זכּי בּיי בצרפתית — הרי נשים מסתוריות אלה מרגישות שהן קיימות באמת רק על מיטת האהבה, ואינן מוצאות הנאה אחרת בחיים שתשווה להנאות המין. בצימאונן הרב לתענוגות בשרים מובלות בנות אנוש אומללות אלה אל גורלן הנורא והבלתי נמנע. נשים מסוג זה, טוען זכּי אל־דסוקי, צורתן תמיד אחת, גם אם פניהן שונות. הוא מזמין את המטילים ספק בעובדה זו להתבונן בצילומים המתפרסמים בעיתונים של נשים שנידונו למוות בשל היותן שותפות לאהוביהן ברצח בעליהן. אין ספק שאם נתעמק מעט בתמונות, נגלה שלכולן הבעת פנים אחת — שפתותיהן לרוב מלאות, חושניות ופשוקות, קלסתר פניהן גס ושטוף תאווה, ומבטיהן נוצצים וחלולים כמבטה של חיה מורעבת.

היה זה יום ראשון. החנויות ברחוב סלימאן באשא נסגרו, והברים ובתי הקולנוע התמלאו אנשים. הרחוב החשוך והריק על חנויותיו המוגפות והבניינים הבנויים בסגנון אירופי ישן נראה כמו מתוך סרט מערבי רומנטי עצוב. בשעת בוקר העתיק אל־שאד'לי, השוער הזקן, את מקום מושבו ליד המעלית אל המדרכה בחזית בית יעקוביאן כדי לעקוב אחר הבאים והיוצאים מהבניין ביום הפגרה.

זכּי אל־דסוקי הגיע למשרדו מעט לפני שתים־עשרה בצהריים, ומהרגע הראשון הבין השרת אבּסח'רון את משמעות הופעתו. לאחר עשרים שנה של עבודה עם זכּי בּיי די היה לו במבט אחד כדי להבין את נסיבות בואו למשרד לבוש באלגנטיות יתרה ומדיף ניחוח של בושם משובח, שאותו שמר לאירועים מיוחדים. הוא נראה מתוח וחסר מנוחה, נעמד והתיישב חליפות, התהלך בעצבנות הלוך ושוב והסווה את תשוקתו בדיבור תמציתי ובוטה. לאבּסח'רון לא היה ספק שהביי מצפה לפגישה ראשונה עם אהובה חדשה, ולפיכך לא כעס כאשר הביי גער בו ללא כל סיבה, רק הניע את ראשו כמי שמגלה הבנה למצב וסיים במהירות לטאטא את חדר הכניסה. אחר כך לקח את קבי העץ שלו והקיש בהם במרץ ובחיפזון על רצפת המסדרון הארוך המוביל אל החדר הגדול שבו ישב הביי, ופנה אליו בטון נייטרלי שלמד מניסיונו לסגל לעצמו: "לכבודך יש פגישה? להכין את הדברים לכבודך?"

זכּי בּיי נפנה אליו ולרגע המשיך להתבונן בו, כאילו חכך בדעתו באיזו נימת דיבור להשיב לו. הוא תלה את עיניו בגלאביה שלו העשויה בד פלנל מפוספס ובלוי, בקביו ובגדם רגלו הקטועה, בפניו הקשישות ובזקנו הלבן, בעיניו הצרות בעלות המבט הערמומי, ובחיוך המתחנחן והמפוחד שהסתמן על פיו דרך קבע. "תכין מהר את הדברים לפגישה," אמר הביי קצרות ויצא אל המרפסת.

הגדרתה של ה"פגישה" במילונם המשותף היתה התייחדותו של הביי עם אישה במשרד. המילה "דברים" רמזה על ריטואל קבוע של הכנות שביצע אבּסח'רון בעבור בעליו לקראת תינוי האהבים. תחילה הזריק לשריר עכוזו זריקת ויטמין טְרִי־בִּי המיובאת מחו"ל, וזו הכאיבה לו בכל פעם וגרמה לו לגנוח בקול רם ולהטיח קללות באבּסח'רון החמור בעל היד האכזרית והמגושמת. לאחר מכן הגיש לו ספל קפה שחור מתובל במוסקט ריחני, שהביי לגם ממנו לאיטו כשהוא מוצץ חתיכת אופיום קטנה המונחת תחת לשונו. ולבסוף הניח במרכז השולחן קערת סלט גדולה ולידה בקבוק ויסקי בלק לייבל, שתי כוסות ריקות ודלי שמפניה ממתכת מלא עד גדותיו בקוביות קרח.

אבּסח'רון החל להכין את הדברים במרץ בעוד זכּי בּיי יושב במרפסת המשקיפה אל רחוב סלימאן באשא, מעשן סיגריה וצופה בעוברים ושבים. רגשותיו נעו בין ציפייה דרוכה לפגישה מענגת לבין חששות שמא אהובתו רבּאבּ תפר את הבטחתה ולא תגיע, וכך יֵרדו לטמיון מאמצים שהשקיע במשך חודש שלם בחיזורים אחריה. הוא היה מאוהב בה עד כדי שיגעון מאז ראה אותה לראשונה בבר "קַאירוֹ" שבכיכר אל־תַאוּפיקִיה, שבו עבדה כמארחת. היא שבתה את לבו, ומדי יום הגיע לבר כדי לראותה. הוא תיאר אותה באוזני ידיד קשיש: "היא מייצגת את היופי העממי על כל הוולגריות והגירויים שבו, כאילו יצאה זה עתה מאחד מציוריו של מחמוד סעיד." וכדי להמחיש לידידו את דבריו המשיך זכּי בּיי ואמר: "אתה זוכר את המשרתת בבית שלכם שהופיעה בחלומות הסקס שלך כשהיית בגיל ההתבגרות? אתה זוכר כמה השתוקקת להיצמד לאחוריה הרכים ולחפון בידיך את שדיה המלאים והרעננים כשרחצה כלים ליד הכיור במטבח? ואיך היתה מתכופפת כדי שתיצמד אליה חזק יותר ומסרבת להיכנע לך בלחישה מגרה לפני שהתמסרה לך: 'אדוני... זה לא יפה, אדוני...'? אז תדע לך שמצאתי ברבּאבּ אוצר כזה בדיוק."

אולם למצוא אוצר אין משמעותו בהכרח להיות בעליו, וכדי לזכות באהובתו רבּאבּ נאלץ זכּי בּיי לעמוד בתלאות רבות. היה עליו לבלות לילות שלמים בבר מטונף וצר ממדים, אפלולי ונטול אוורור. הוא כמעט נחנק מהצפיפות ומעשן הסיגריות הסמיך וכמעט התחרש מעוצמת הקול של הרשמקול, שלא חדל לרגע להשמיע שירי זימה זולים. שלא לדבר על ניבולי הפה ותגרות הידיים בין באי המקום, שהיו ערב־רב של בעלי מלאכה, טיפוסים מפוקפקים ובני בלי שם, או כוסות הברנדי הזול השורף את הקיבה שנאלץ לשתות מדי לילה והטעויות המוגזמות בחשבון, שעליהן עבר בשתיקה. הוא אף השאיר לבעלי המקום תשר נדיב, נוסף על התשר הנדיב עוד יותר שתחב למחשוף שמלתה של רבּאבּ. כאשר נגעו אצבעותיו בשדיה המלאים והרוטטים, הרגיש מיד את הדם החם הזורם בעורקיו ואת התשוקה העזה שהכאיבה לו ברוב עוצמתה ונחישותה.

זכּי בּיי עמד בכל אלה למען רבּאבּ והזמין אותה פעם אחר פעם להיפגש איתו מחוץ לבר. היא סירבה שוב ושוב סירוב מתחנחן, אך הוא לא איבד תקווה והמשיך להפציר בה, עד שאמש ניאותה לבקר אותו במשרד. באושרו הרב תחב למחשוף שמלתה שטר של חמישים לירות ללא שמץ של חרטה. כשקרבה אליו חש את נשימותיה החמות על פניו. היא נשכה את שפתה התחתונה ולחשה בקול מפתה שמרט את שארית עצביו: "מחר אפצה אותך, אהובי, על כל מה שעשית בשבילי."

זכּי בּיי נשא בגבורה את זריקת הטרי־בּי המכאיבה, מצץ את האופיום וגמע לאיטו את כוס הוויסקי הראשונה ואחריה כוס שנייה ושלישית. עד מהרה השתחרר מהמתח, התמלא שמחה והשתעשע במחשבות שחלפו בראשו בנועם כמנגינות ערבות. רבּאבּ היתה אמורה להגיע בשעה אחת, וכאשר שעון הקיר צילצל פעמיים, עמד זכּי בּיי לאבד את תקוותו. לפתע שמע את נקישות הקביים של אבּסח'רון על רצפת המסדרון, וכעבור רגע ראה את פניו מציצות מפתח הדלת. "מדאם רבּאבּ הגיעה, כבוד הביי," אמר כשהוא מתנשף בהתרגשות כאילו הידיעה מסיבה גם לו אושר.

בשנת 1934 עלה בדעתו של המיליונר הַאגופּ יעקוביאן, ראש הגולה הארמנית במצרים באותה עת, להקים בניין מגורים שיישא את שמו. הוא בחר לשם כך את האתר החשוב ביותר ברחוב סלימאן באשא, וחתם על חוזה עם משרד מהנדסים איטלקי מפורסם שהכין בעבורו תוכנית יפה — בניין נישא של עשר קומות בסגנון אירופי קלאסי מפואר עם מרפסות מקושטות בדיוקנאות יווניים חקוקים באבן, עמודים, מדרגות ומסדרונות, כולם של שיש טבעי, ומעלית שינדלר מהדגם החדיש ביותר. עבודות הבנייה נמשכו שנתיים תמימות והניחו אחריהן יצירת מופת ארכיטקטונית שעלתה על כל הציפיות של יעקוביאן. לפיכך ביקש מהאדריכל האיטלקי לחרות בצדו הפנימי של שער הבניין את שמו, "יעקוביאן", באותיות לטיניות גדולות ולהאירן בלילה באור ניאון, כמו ביקש בכך להנציח את שמו ולהוכיח את בעלותו על הבניין המופלא.

בבית יעקוביאן התגוררה באותם ימים צמרת החברה המצרית — שרים, פאשות, בעלי קרקעות אמידים, תעשיינים זרים ושני מיליונרים יהודים (אחד מהם בן למשפחת מוסרי הידועה). קומת הקרקע של הבניין נחלקה לשני אגפים שווים. בחלק האחורי היה חניון מרווח מרובה כניסות, ובו החנו הדיירים את מכוניותיהם (רובן מדגם מפואר, כגון רולס רויס, ביואיק ושברולט), ואילו בחלק הקדמי היתה חנות גדולה ולה שלושה חלונות ראווה שהקצה יעקוביאן לתצוגת כלי הכסף שיוצרו בבתי החרושת שלו. תצוגה זו זכתה להצלחה במשך ארבעה עשורים, אחר כך הידרדר מצבה בהדרגה, ולאחרונה קנה את המקום החאג' מוחמד עזאם ופתח בו חנות בגדים. על הגג רחב הידיים של הבניין הוקצו שני חדרים ושירותים צמודים למגורי השוער ובני משפחתו. בצדו השני של הגג נבנו חמישים חדרים קטנים כמספר הדירות בבניין. שטחו של כל חדר לא עלה על שני מטרים רבועים, וכל קירות החדרים ודלתותיהם היו עשויים מברזל מסיבי. הדלתות היו נעולות במנעולים, והמפתחות נמסרו לבעלי הדירות. חדרי הברזל שימשו באותה עת למטרות שונות. בין השאר כמחסן של מצרכי מזון, מלונה לכלבים גדולים או תוקפניים וחדר כביסה. באותה תקופה טרם נפוץ השימוש במכונות כביסה חשמליות, והכביסה נעשתה בידי כובסות מקצועיות שהיו מכבסות בחדר ותולות את הכבסים על חבלים ארוכים שנמתחו לרוחב הגג. החדרים לא שימשו מעולם למגורי משרתים, שכן דיירי הבניין האריסטוקרטים והזרים מן הסתם לא העלו על דעתם את האפשרות שאדם כלשהו יישן בחדר קטן שכזה, מה גם שבדירות הקומתיים המרווחות והמפוארות שלהם, שכללו לעתים שמונה ואף עשרה חדרים, נהגו הדיירים להקצות חדר אחד למשרתים.

בשנת 1952 פרצה המהפכה, והכול השתנה. יהודים וזרים החלו להגר אל מחוץ למצרים, וכל דירה שהתפנתה בשל הגירת בעליה נתפסה בידי אחד מקציני הכוחות המזוינים, שהיו בעלי השררה באותה תקופה. וכך בשנות השישים התגוררו במחצית מהדירות שבבניין קצינים בעלי דרגות שונות, מסגנים וסרנים שנישאו זה עתה ועד אלופים שעברו להתגורר בבניין עם משפחותיהם הגדולות. האלוף אל־דכּרורי, שהיה זמן־מה מנהל לשכתו של הנשיא מוחמד נגיבּ, אף הצליח להשיג שתי דירות גדולות צמודות זו לזו בקומה העשירית. באחת מהן הוא התגורר עם בני משפחתו, והאחרת שימשה לו משרד אישי, ובו נפגש בשעות אחר הצהריים עם תושבים שבאו לשטוח בפניו את בקשותיהם.

נשות הקצינים השתמשו בחדרי הברזל שעל הגג לצרכים שונים, ולראשונה הם הפכו למקומות לינה למלצרים, לטבחים ולמשרתות הצעירות שהובאו מהכפרים לשרת את משפחות הקצינים. אחדות מנשות הקצינים היו בנות למשפחות מפשוטי העם, ועל כן לא ראו טעם לפגם בגידול חיות בית קטנות כארנבות, ברווזים ותרנגולות בחדרי הברזל. ברשומות השכונה המערבית של קהיר נמצאו תלונות רבות שהגישו הדיירים הוותיקים נגד גידול בעלי חיים כאלה על הגג, אך הן נותרו כאבן שאין לה הופכין בשל כוח השפעתם של הקצינים. אולם משהגישו השכנים תלונה לאלוף אל־דכּרורי, עלה בידו בתוקף מעמדו בקרב הקצינים למנוע תופעה בלתי בריאה זו.