הז'אנרים
כל הז'אנרים

דרג ספר זה מתוך 5
5 דירוגים
4
ממוצע
1
0
2
0
3
1
4
3
5
1
4
גם ב - Kindle
בית גדול
39 

בית גדול


דרג ספר זה מתוך 5
5 דירוגים
4
ממוצע
1
0
2
0
3
1
4
3
5
1
4
39 
39 
גודל (עמ'): 288
מו"ל: כנרת זמורה ביתן דביר

תקציר

דרך דמויות ססגוניות שחייהן שזורים להפליא, ניקול קראוס מַפנה את דמיונה הנוקב אל כמה מהנושאים החמקמקים של זמננו. זהו סיפור על מסע ארוך של שולחן כתיבה מרשים עשוי עץ כהה, המתגלגל מיד ליד במהלך המאה העשרים, שולחן הצופן את סודות בעליו והופך לאובססיה שלו, בכל פעם מחדש. זהו גם סיפור על אהבה, גלות, הסיאוב שבמלחמה וכוחה המשקם של השפה. סיפור על זיכרון הנאבק ליצור קביעוּת בעלת משמעות לנוכח אובדן בלתי נמנע.

הדבר הכי קורע לב בספר הזה הוא שקריאתו מסתיימת לבסוף... בעוד התעלומות ברומן הכתוב להפליא הולכות ונפרשות בפניך, אינך יכול שלא להתפעל מעומק יכולתה של מטפורה מעוצבת לעילא, שבמוקדה פריט עץ אילם, להזכיר לנו מה פירוש להיות בחיים. ניקול קראוס מגישה לנו את חזונה הטרגי בצורה נקייה וטהורה. זוהי הליכה על חבל בגובה רב, אלא שאת מקום החבל תופס עצב חשוף, ואתה עוצר את נשימתך, והיא אינה נופלת".

ניו יורק טיימס

"קולות נבדלים, מלאי חיים להפליא, שובים אותנו איש-איש בגרסת חייו. קראוס, שהחלה את דרכה כמשוררת, יכולה לעשות ככל העולה על רוחה בשפה האנגלית".

בוסטון גלוב

המשך קריאה
  • ISBN: 14000029
  • גודל (עמ'): 288
  • מו"ל: כנרת זמורה ביתן דביר
  • יצא לאור ב-: 19/03/2011
  • שם המחבר: ניקול קראוס
  • תורגם ע"י: שאול לוין
  • זמין להשאלה: כן

כולם לקום

דברי אליו.

כבודו, ר' ואני נפרדנו בחורף 1972, או ליתר דיוק הוא נפרד ממני. הנימוקים שלו היו מעורפלים, אבל עיקרם היה שיש לו אני סודי, אני פחדני ושפל שלעולם לא יוכל להציג בפני, והוא צריך להסתלק כמו חיה חולה עד שיוכל לשפר את האני הזה ולהביא אותו אל רמה שתהיה בעיניו ראויה לחברה. התווכחתי איתו — היינו חברים כמעט שנתיים, הסודות שלו היו הסודות שלי, אם היה בו משהו אכזר או פחדני ודאי הייתי יודעת — אבל ללא הועיל. שלושה שבועות אחרי שהוא עזב את הבית קיבלתי ממנו גלויה (בלי כתובת השולח) שבה כתב שהוא מרגיש שההחלטה שלנו, כפי שכינה אותה, קשה ככל שהיתה, היתה ההחלטה הנכונה, וביני לביני נאלצתי להודות שהקשר בינינו נגמר.

המצב החמיר אז לזמן מה לפני שהשתפר. לא אכנס לכך, אומר רק שלא יצאתי מהבית, אפילו לא כדי לבקר את סבתא שלי, ולא הרשיתי לאף אחד לבוא לבקר אותי. הדבר היחיד שעזר, עד כמה שזה מוזר, הוא העובדה שמזג האוויר היה סוער, ולכן נאלצתי להתרוצץ ברחבי הדירה עם מפתח הפליז הקטן המשונה שנועד להידוק הבריחים משני עברי החלונות העתיקים — כשהבריחים השתחררו בשעת סופה, החלונות צווחו. היו שישה חלונות, וברגע שסיימתי להדק את הבריחים באחד היה אחר מתחיל ליילל, אז הייתי מתרוצצת עם המפתח, ולאחר מכן זוכה אולי בחצי שעה של שקט על הכיסא היחיד שנותר בדירה. במשך זמן מה, לפחות, היה נדמה שהדבר היחיד בעולם הוא הגשם הממושך והצורך להדק את הבריחים. כשמזג האוויר התבהר לבסוף, יצאתי לטייל. הכול היה מוצף, וכל המים השקטים, המשַקפים את המראוֹת, הִשרו תחושה של רוגע. הלכתי זמן רב, שש או שבע שעות לפחות, בשכונות שלא ביקרתי בהן קודם מימַי ולא שבתי אליהן מאז. כשחזרתי הביתה הייתי מותשת אבל הרגשתי שטיהרתי את עצמי ממשהו.

היא שטפה לי את הדם מהידיים ונתנה לי חולצת טריקו נקייה, אולי אפילו משלה. היא חשבה שאני החברה שלך או אפילו אשתך. אף אחד עדיין לא הגיע בשבילך. אני לא אעזוב אותך. דברי אליו.

זמן לא רב לאחר מכן הורידו את פסנתר הכנף של ר' מבעד לחלון הענקי בסלון, בדיוק כמו שהכניסו אותו. זה היה הפריט האחרון שלו שנלקח, וכל עוד הפסנתר עמד שם, היתה תחושה שהוא לא באמת עזב. בשבועות שהתגוררתי לבדי עם הפסנתר, לפני שבאו לקחת אותו, ליטפתי אותו לפעמים כשעברתי לידו בדיוק באותו האופן שליטפתי בשעתו את ר'.

כמה ימים לאחר מכן התקשר אלי חבר ותיק בשם פול אַלפֶּרס בקשר לחלום שחלם. בחלום הוא שהה עם המשורר הגדול סֶזאר ואיֶיחוֹ בבית בכפר השייך למשפחה של ואייחו עוד מימי ילדותו. הבית היה ריק, וכל הקירות היו צבועים בלבן כחלחל. הרושם כולו היה שלֵו מאוד, אמר פול, ובחלום הוא חשב שוואייחו בר מזל שהוא יכול לבוא למקום כזה כדי לעבוד. זה נראה כמו אזור ההמתנה לפני העולם הבא, אמר לו פול. ואייחו לא שמע אותו, והוא נאלץ לחזור על דבריו פעמיים. לבסוף המשורר, שבמציאות מת בגיל ארבעים ושש, חסר כול, בסופת גשם, בדיוק כפי שחזה, הבין והינהן. לפני שנכנסו פנימה, ואייחו סיפר לפול סיפור על הדוד שלו שנהג לטבול את האצבעות בבוץ ולהטביע לעצמו סימן במצח — משהו שקשור ביום האפר הפותח את צום הארבעים. ולאחר מכן, אמר ואייחו (אמר פול), הוא היה עושה משהו שאף פעם לא הבנתי. כדי להדגים, ואייחו טבל שתי אצבעות בבוץ וצייר לפול שפם על השפה העליונה. שניהם צחקו. לאורך החלום כולו, אמר פול, הדבר הבולט ביותר היה התחושה כאילו הם שותפים לדבר עבֵרה, כאילו הם מכירים שנים רבות.

מטבע הדברים פול חשב עלי כשהתעורר, כי כשהיינו שנינו תלמידי השנה השנייה במכללה הכרנו בסמינר על משוררי אוונגרד. התיידדנו משום שתמיד הסכמנו זה עם זה בכיתה, ואילו כל השאר חלקו עלינו, בתקיפוּת גוברת והולכת ככל שהסמסטר התקדם, ועם הזמן נוצרה ברית בין פול וביני שגם אחרי כל השנים האלה — חמש — יכולנו לפרושׂ ולנפח בן רגע. הוא שאל מה שלומי, רומז לפרידה, שמישהו ודאי סיפר לו עליה. אמרתי שאני בסדר פרט לכך שנדמה לי שהשיער שלי נושר. סיפרתי לו גם שנוסף על הפסנתר הלכו עם ר' גם הספה, הכיסאות, המיטה ואפילו הסכו"ם, מאחר שכשהכרתי אותו חייתי פחות או יותר על מזוודה, ואילו הוא היה מעין בודהה יושב, מוקף בכל הרהיטים שירש מאמו. פול אמר שאולי הוא מכיר מישהו, משורר, חבר של חבר, שחוזר לצ'ילה ואולי הוא צריך בית מאמץ לרהיטים שלו. שיחת טלפון אישרה שלמשורר, דניאל וארסקי, אכן יש כמה פריטים שהוא אינו יודע מה לעשות בהם, מאחר שאינו רוצה למכור אותם למקרה שישנה את דעתו ויחליט לחזור לניו יורק. פול נתן לי את המספר שלו ואמר שדניאל מצפה שאתקשר אליו. במשך ימים אחדים דחיתי את קיום השיחה, בעיקר מפני שהיה משהו מביך בלבקש ממישהו זר את הרהיטים שלו גם אם הקרקע לכך הוכשרה כבר, ומפני שבחודש שחלף מיום שר' וחפציו הרבים נעלמו התרגלתי לכך שאין לי כלום. בעיות התעוררו רק כשמישהו אחר היה בא לבקר והבחנתי, על פי ההשתקפות בפני האורח, שבמבט מבחוץ המצב, המצב שלי, כבודו, נראה פתטי.

כשצילצלתי לבסוף לדניאל וארסקי הוא ענה כעבור צלצול אחד. היתה זהירות באותה ברכת שלום ראשונית שלו, לפני שידע מי מדבר מן העבר השני, שבהמשך למדתי לזהות עם דניאל וארסקי, ועם צ'יליאנים, מעטים ככל שפגשתי, באופן כללי. נדרשה לו דקה להבין מי אני, דקה עד שהכול התבהר ונגליתי כחברה של חבר, ולא כסתם מטורללת שמתקשרת — בקשר לרהיטים שלו? היא שמעה שהוא רוצה להיפטר מהם? או רק לתת אותם בהשאלה? — דקה שבה שקלתי להתנצל, לנתק ולהישאר במצבי הקיים, רק עם מזרן, כלי פלסטיק וכיסא אחד. אבל ברגע שהכול התבהר (אה! בטח! סליחה! הכול מחכה לך פה) קולו התרכך והתחזק בו־זמנית, פינה את מקומו לרחבוּת שגם אותה למדתי לזהות עם דניאל וארסקי, ובהרחבה, עם כל מי שמוצאו באותו פגיון המכוון אל לבה של אנטרקטיקה, כפי שהנרי קיסינג'ר כינה אותה פעם.

הוא גר בצפון העיר, ברחוב 101 פינת סנטראל פארק מערב. בדרך עצרתי לבקר את סבתא שלי, שגרה במוסד סיעודי בשדרת וֶסט אֶנד. היא כבר לא זיהתה אותי, אבל ברגע שהצלחתי להתגבר על זה גיליתי שאני מסוגלת ליהנות מהשהות איתה. בדרך כלל ישבנו ודנו במזג האוויר בשמונה או תשע דרכים שונות, לפני שעברנו הלאה אל סבא שלי, שעשור אחרי מותו הוסיף להוות נושא מרתק בשבילה, כאילו עם כל שנה של היעדרו הפכו חייו, או חייהם יחד, לתעלומה גדולה יותר בעיניה. היא אהבה לשבת על הספה ולהתפעל מהלוֹבּי — כל זה שייך לי? היתה שואלת מעת לעת, מנופפת בתנועה שהקיפה את המקום כולו — ולענוד את כל תכשיטיה בעת ובעונה אחת. בכל פעם שבאתי הבאתי לה בַּבְּקה שוקולד מ"זאבּאר". היא תמיד אכלה מעט מתוך נימוס, והעוגה היתה מתפוררת על ברכיה ונדבקת לשפתיה, ואחרי שיצאתי היא נתנה את השאר לאחיות.

כשהגעתי לרחוב 101, דניאל וארסקי לחץ על הזמזם ונכנסתי. בזמן שחיכיתי למעלית בלובי הקודר עלה על דעתי שהרהיטים עלולים לא למצוא חן בעיני, שהם עלולים להיות כהים או מדכאים באיזה אופן אחר, ושיהיה כבר מאוחר מכדי לסגת בעדינות. אבל בדיוק להפך, כשהוא פתח את הדלת הרושם הראשון שקיבלתי היה של אור, אור רב כל כך שנאלצתי לכווץ את עינַי, ולרגע לא יכולתי לראות את פניו מפני שנראו בצללית. היה גם ריח של משהו שמתבשל, ובהמשך התברר שמדובר בתבשיל חצילים שהוא למד להכין בישראל. ברגע שעיני הסתגלו הופתעתי לגלות שדניאל וארסקי צעיר. ציפיתי למישהו מבוגר יותר כי פול אמר שהחבר שלו משורר, ולמרות ששנינו כתבנו שירה, או ניסינו לכתוב, הקפדנו לא להתייחס לעצמנו כאל משוררים, מונח שהיה שמור אצלנו למי שיצירתו נחשבה ראויה לפרסום, לא רק בכתב עת עלום או שניים, אלא בצורת ספר של ממש שאפשר לקנות בחנות ספרים. במבט לאחור זאת נראית הגדרה קונוונציונלית להביך של משורר, ולמרות שפול ואני ואחרים שהכרנו התגאינו בתחכום הספרותי שלנו, באותם ימים עוד הסתובבנו מלאי אמביציה, ובמובנים מסוימים היא עיוורה אותנו.

דניאל היה בן עשרים ושלוש, צעיר ממני בשנה, ואף על פי שעדיין לא פירסם ספר שירים, נראה שהוא ניצל את זמנו טוב ממני, או באופן יצירתי ממני, או אולי אפשר לומר שחש צורך דוחק לבקר במקומות, לפגוש אנשים ולחוות דברים, צורך שכל אימת שנתקלתי בו במישהו, תמיד עורר בי קנאה. במשך ארבע השנים האחרונות הוא טייל, התגורר בערים שונות, על הרצפה בדירותיהם של אנשים שפגש לאורך הדרך, ולפעמים בדירות משלו כשהצליח לשכנע את אמו או אולי את סבתו להעביר אליו כסף, אבל עכשיו סוף סוף עמד לחזור הביתה לתפוס את מקומו לצד החברים שגדל עמם שנלחמו עכשיו למען שחרור, מהפכה, או לפחות סוציאליזם בצ'ילה.

החציל היה מוכן, ובשעה שדניאל ערך את השולחן הוא אמר לי להסתכל על הרהיטים. הדירה היתה קטנה, אבל היה בה חלון דרומי גדול שדרכו נכנס כל האור. הדבר המדהים ביותר שם היה הבלגן — ניירות מפוזרים על הרצפה, כוסות קלקר מוכתמות בקפה, מחברות, שקיות ניילון, נעלי גומי זולות, תקליטים ועטיפות פּרוּדים זה מזה. כל אחד אחר היה מרגיש מחויב לומר, סליחה על הבלגן, או להתלוצץ על עדר חיות פרא שעבר במקום, אבל דניאל לא אמר כלום. המשטח היחיד שהיה פחות או יותר ריק הוא הקירות, שהיו חשופים פרט למפות אחדות של הערים שהתגורר בהן שתלה על הקיר — ירושלים, ברלין, לונדון, ברצלונה — ועל שדרות מסוימות, קרנות רחוב וכיכרות הוא שירבט הערות שלא מיד הבנתי משום שהיו בספרדית, והייתי מצטיירת כגסת רוח אילו ניגשתי וניסיתי לפענח אותן בשעה שמארחי ומיטיבי ערך את הסכו"ם. לכן עברתי להתמקד ברהיטים, או במה שיכולתי לראות מהם מתחת לבלגן — ספה, שולחן עץ גדול עם המון מגירות, חלקן גדולות וחלקן קטנות, זוג מדפי ספרים עמוסי כרכים בספרדית, בצרפתית ובאנגלית, והפריט היפה מכולם, מין תיבה או ארגז עם חבקי ברזל שנראה כאילו נִשלה מספינה טרופה ושימש כשולחן קפה. הוא ודאי קנה הכול משומש, שום דבר לא נראה חדש, אבל היתה איזו סימפתיה משותפת לפריטים כולם, והעובדה שנחנקו תחת ניירות וספרים עשתה אותם מושכים יותר ולא פחות. פתאום נתקפתי הכרת טובה לבעליהם, כאילו עמד להעביר לרשותי לא סתם עץ וריפוד אלא את הסיכוי לחיים חדשים, ועלי מוטל להתעלות כדי להיות ראויה לכך. אני נבוכה לומר שעיני ממש נמלאו דמעות, כבודו, אבל כפי שקורה לעתים תכופות כל כך, הדמעות נבעו מצְעָרים ישנים ועלומים יותר שהדחקתי, שקבלת הרהיטים במתנה או בהשאלה מאדם זר עירערה באיזה אופן.

דיברנו איזה שבע או שמונה שעות לפחות. אולי יותר. התברר ששנינו אוהבים את רילקה. שנינו גם אהבנו את אודן, אם כי אני אהבתי אותו יותר, ולאף אחד מאיתנו לא היה עניין רב ביֵיטס, אבל בסתר לבנו שנינו הרגשנו אשמים בשל כך, למקרה שהדבר מרמז על איזה כישלון אישי במישור שבו מתקיימת השירה ובו יש לה חשיבות. הרגע היחיד של דיסהרמוניה הגיע כשהעליתי את נושא נֶרוּדה, המשורר הצ'יליאני היחיד שהכרתי, ודניאל הגיב על כך בפרץ של כעס: איך זה שבכל מקום בעולם שצ'יליאני מגיע אליו, הוא שאל, הוא מגלה שנרודה והצדפים המזורגגים שלו כבר היו שם והקימו מונופול? הוא הישיר מבט אלי וחיכה שאעלה טענה מנוגדת, ובזמן שעשה זאת קיבלתי את התחושה שבמקום מוצאו זה דבר שבשגרה לדבר על שירה כדרך שאנחנו מדברים, ואפילו להתווכח על שירה עד כדי אלימות, ולרגע הרגשתי שמץ של בדידות. אבל רק לרגע, ומיד מיהרתי להתנצל, וחזרתי ונשבעתי לקרוא את הרשימה המקוצרת של משוררים צ'יליאנים גדולים שהוא שירבט למעני על צדה האחורי של שקית נייר (שבראשה, באותיות גדולות המאפילות על השאר, התנוסס ניקנור פּארה), וכן לא להזכיר שוב את שמו של נרודה לעולם, לא בנוכחותו ולא בנוכחות אף אחד אחר.

אחר כך דיברנו על שירה פולנית, על שירה רוסית, על שירה טורקית ויוונית וארגנטינית, על סאפפו והמחברות האבודות של פסטרנק, על המוות של אונגָרֶטי, ההתאבדות של וֶלדון קיס וההיעלמות של ארתור קרייבן, שדניאל טען שהוא עדיין חי, נתון לטיפולן המסור של הזונות במקסיקו סיטי. אבל מפעם לפעם, ברפיון או בחלל שבין משפט מתגלגל למשנהו, היתה עננה שחורה מקדירה את פניו, מהססת רגע כאילו היא עלולה להישאר, וגולשת הלאה, מתפוגגת אל שולי החדר, ובאותם רגעים הרגשתי כמעט כאילו עלי להפנות את מבטי, כי למרות שדיברנו הרבה על שירה, עדיין לא אמרנו כמעט שום דבר על עצמנו.

בשלב מסוים קפץ דניאל ממקומו והתחיל לחטט בשולחן עם כל המגירות, פתח אחדות וסגר אחרות, בחיפוש אחר מחזור שירים שכתב. הוא נקרא תשכחי את כל מה שאמרתי, או משהו כזה, והוא תירגם אותו בעצמו. הוא כיחכח בגרונו והתחיל להקריא בקול שאצל כל אחד אחר היה עלול להישמע מזויף או אפילו קומי, בשל הטרֶמוֹלוֹ הקל שבו, אבל אצל דניאל נשמע טבעי לגמרי. הוא לא התנצל או התחבא מאחורי הדפים. בדיוק להפך. הוא הזדקף כתורֶן, כאילו הוא שואב אנרגיה מהשיר, והישיר מבט אלי לעתים קרובות, קרובות כל כך שהתחלתי לחשוד שלמד בעל פה את מה שכתב. היה זה באחד מאותם רגעים, כשנפגשנו עין־בעין בעיצומה של מילה, שקלטתי שבעצם הוא נראה טוב. היו לו אף גדול, אף יהודי־צ'יליאני גדול, וידיים גדולות עם אצבעות רזות, וכפות רגליים גדולות, אבל היה בו גם משהו עדין, שנבע מהריסים הארוכים או מהעצמות שלו. השיר היה טוב, לא מעולה אבל טוב מאוד, ואולי אפילו יותר מטוב מאוד, היה קשה לומר בלי שיכולתי לקרוא אותו בעצמי. הוא עסק כנראה בבחורה ששברה את לבו, אבל באותה מידה היה יכול להיות על כלב; באמצע השיר הלכתי לאיבוד, והתחלתי לחשוב על ר' שתמיד נהג לרחוץ את כפות הרגליים לפני שנכנס למיטה כי הרצפה בדירה שלנו היתה מלוכלכת, ולמרות שמעולם לא אמר לי לרחוץ את שלי זה השתמע, כי אחרת הסדינים היו מתלכלכים, ולא היה שום טעם ברחיצה שלו. לא אהבתי לשבת על שפת האמבטיה או לעמוד ליד הכיור עם ברך צמודה אל האוזן, ולהביט בלכלוך השחור שהתערבל לו בחרסינה הלבנה, אבל זה היה אחד מאותם דברים רבים מספור שאדם עושה בחייו כדי להימנע ממריבה, והמחשבה על כך כעת עוררה בי רצון לצחוק או אולי להשתנק.

בשלב זה נעשתה הדירה של דניאל וארסקי אפלה ומימית, שכן השמש כבר הנמיכה מאחורי בניין, והצללים שקודם הסתתרו מאחורי הכול החלו לשטוף החוצה. אני זוכרת שהיו כמה ספרים גדולים מאוד על המדף, ספרים נאים עם גבֵּי־בד גבוהים. אני לא זוכרת אף אחד מהכותרים, אולי זאת היתה סדרה, אבל משום מה הם נראו כאילו קשרו קשר עם השעה המחשיכה והולכת. הרגשתי כאילו קירות הדירה צופו פתאום בשטיח כמו הקירות באולם קולנוע כדי למנוע מהקול לצאת החוצה, או מקולות אחרים לחדור פנימה, ובתוך המכל ההוא, כבודו, באור המועט, היינו הקהל והסרט גם יחד. או כאילו רק שנינו בלבד ניתקנו מהאי ונסחפנו עכשיו במים לא נודָעוּ, מים שחורים עמוקים לאין חקר. נחשבתי לבחורה מושכת באותם ימים, היו אפילו שכינו אותי יפה, אבל אף פעם לא היה לי עור טוב וזה מה שראיתי כשהסתכלתי בראי, זה ומבט מוטרד משהו, קימוט קטן של המצח שלא ידעתי שאני עושה. אבל לפני שהייתי עם ר', וגם בזמן שהייתי איתו, היו הרבה גברים שהבהירו לי שהם היו שמחים לחזור איתי הביתה, ללילה או יותר, ובשעה שדניאל ואני קמנו ועברנו לסלון תהיתי מה דעתו עלי.

ואז הוא סיפר לי שהשולחן שימש, לזמן קצר, את לורקה. לא ידעתי אם הוא מתלוצץ או לא, זה נשמע מאוד לא סביר שהטייל הזה מצ'ילה, הצעיר ממני, הצליח לשים את ידו על פריט יקר ערך כל כך, אבל החלטתי להניח שהוא רציני כדי לא להסתכן בפגיעה במישהו שהפגין כלפַּי טוב לב בלבד. כששאלתי איך השיג אותו, הוא משך בכתפיו ואמר שקנה אותו, אבל לא פירט. חשבתי שהוא עומד לומר, ועכשיו אני נותן אותו לך, אבל הוא לא אמר, הוא רק בעט בעיטה קטנה באחת מרגלי השולחן, לא בעיטה אלימה אלא בעיטה עדינה, רוחשת כבוד, והמשיך ללכת.

או אז או לאחר מכן התנשקנו.