הז'אנרים
כל הז'אנרים

דרג ספר זה מתוך 5
15 דירוגים
2.8
ממוצע
1
4
2
4
3
2
4
1
5
4
9
בית בלגראנד
פאולינה סיימונס
44 

בית בלגראנד

פאולינה סיימונס

דרג ספר זה מתוך 5
15 דירוגים
2.8
ממוצע
1
4
2
4
3
2
4
1
5
4
9
44 
44 
גודל (עמ'): 638
מו"ל: מודן הוצאה לאור

תקציר

א כך דמיינה ג'ינה את חייה החדשים באמריקה; היא מתגוררת בפרוור ליד בוסטון שרובו מאוכלס במהגרים כמוה, חולקת דירה קטנטנה עם בעלה, אימה החולה ובני משפחה נוספים שהיגרו מסיציליה, ונאלצת לעבוד כתופרת במפעל טקסטיל וכמנקה בבתי עשירים.

כאשר התחתנה עם הארי ברינגטון, הייתה ג'ינה משוכנעת כי האהבה העזה ביניהם, הדרך שבה נפשותיהם נכרכו זו בזו והעובדה שבחר בה על פני ארוסתו המיוחסת, יהיו נקודת ההתחלה של עתיד ורוד. אבל משפחתו העשירה ובעלת ההשפעה של הארי התנגדה לנישואיהם, ומאז שניתק הקשר בינו לבין אביו ואחותו, ג'ינה יודעת שלא משנה לאיזה קושי ייקלעו, הארי יהיה גאה מכדי לפנות אליהם לעזרה.

יותר מכול ג'ינה רוצה להקים משפחה ולבנות לעצמה חיים טובים, אבל בתקופה של מאבקי זכויות נשים ועובדים של תחילת המאה העשרים, מלחמה עולמית ראשונה ומהפכה אדומה ברוסיה, הארי נסחף בגל המאבקים האידיאולוגיים ששוטף את העולם.

מהו המחיר שהארי מוכן לשלם על תמיכתו ברעיונות נשגבים? האם שאיפתו לשנות את העולם תגבר על אהבתו לג'ינה? ובעיקר - האם הם יכולים לצלוח יחד את התלאות שמזמנים להם החיים?

"בית בֶּלַגְראנד" הוא סיפור אנושי מרגש ומסעיר שמאיר תקופה היסטורית מרתקת ומטלטלת שהשינויים שהתרחשו בה עדיין משפיעים על כולנו. פאולינה סיימונס היא מחברת ‘פרש הברונזה', ‘ילדי החירות' ורבי־מכר נוספים.

המשך קריאה
  • ISBN: 2001534608
  • גודל (עמ'): 638
  • מו"ל: מודן הוצאה לאור
  • יצא לאור ב-: 06/06/2018
  • שם המחבר: פאולינה סיימונס
  • תורגם ע"י: נורית לוינסון
  • זמין להשאלה: כן
id="Bellgrand-6" lang="he-IL" xml:lang="he-IL">

1.

יין לאבנים

1.

לכל סיפור אהבה יש סוף. מי אמר את זה? ג׳ינה שמעה את האמירה הזאת פעם, לפני שנים, אבל לא האמינה בזה. סיפור האהבה שלה, כך האמינה, לא יסתיים לעולם.

ג׳ינה כיוונה את שעונה הפנימי לפי שני דברים: האחד היה לוח הרכבות לבוסטון, עיר בוהקת מאין כמוה, על גבעה. השני היה המחזור החודשי שלה. היא סימנה את מועדיו בלוח שנה בשלוש השנים האחרונות. זה שתים־עשרה שנה נסעה לבוסטון, והמשיכה לנסוע לשם, האמינה ברכבת וציפתה לה. היא הייתה מניחה את ידיה ארוכות האצבעות העטויות כפפות משי שחורות על חלון הרכבת כדי לגעת בעיירות שעל פניהן עברה, וחלמה על ערים ועריסות, על פארקים ועגלות טיול, על ירידים שנתיים ושירי ערש.

מזגוגית החלון השתקפה בבואתה המטושטשת, עטורת שיער מתולתל ערמוני כהה שנאסף בחיפזון, מכיוון שתמיד איחרה, תמיד לא היה לה זמן. עוד השתקפו עורה החיוור, שפתיה המלאות ועיניה שדמו לשלוליות קפה עמוקות. חצאית הצמר בצבע החלודה וחולצתה החומה לא היו חדשות, אבל נקיות, מגוהצות ומחויטות בקפידה, לאחר שנתפרו במיוחד למענה ותאמו את גופה הגבוה, הדק והחטוב. היא תמיד וידאה, בלי קשר למצבם הכלכלי הדחוק, שבכל פעם שתצא מהבית תהיה לבושה היטב, כאילו היא עלולה להיתקל בחותנה, איש המעמד הגבוה, ואל לה להיראות כמהגרת. כאילו היא עלולה לפגוש את ארוסתו לשעבר של בעלה, הזנוחה והזועמת, ואל לה להיראות ענייה. כאילו היא עלולה לפגוש את מלך אנגליה בכבודו ובעצמו, ויהיה עליה לקוד בפניו כמו ליידי.

לאן עוד חוץ מבוסטון יכלה הרכבת לקחת אותה? אילו נשארה עליה אחרי התחנה הצפונית, לאן הייתה מגיעה? לאן הייתה רוצה לנוע בכובע הקטיפה ובנעלי העור שלה? אילו יכלה הרכבת לקחת אותה לכל מקום, מה הייתה בוחרת? היא בילתה את בוקרי יום שני בחלומות בהקיץ לאן הייתה רוצה לנסוע.

בכל יום שני מלבד היום.

היום היה הכול שונה, ועמד להיות שונה מעכשיו ואילך. הכול השתנה.

ג׳ינה רצה לאורכו של רחוב סיילֶם, חלפה על פני הרוכלים שמכרו ארוחות צוהריים ונשמה דרך פיה כדי להימנע מהריח הדוחה של הנוֹרת אֶנד – ריח דגים ודִבשה – שהיום עורר בה בחילה קלה. הרכבת התאחרה, והיא ידעה שאחיה יתרגז, כי כל עוד לא הגיעה להשגיח על בתו הקטנה לא היה באפשרותו לצאת לעבודה.

כשהגיעה אל דירתו הקרה, בקרן הרחובות צ׳רטר וסנוֹאוּ היל, הוא כבר היה נרגז ונסער, פסע בסלון הקטן כאריה בסוגר, ונשא בזרועותיו את מרי, שהמתה בעליצות. מצא חן בעיניה, ללא ספק, שאביה מטייל איתה הלוך וחזור, הלוך וחזור, ומנענע אותה בזרועותיו כמו בנדנדה.

״אני מצטערת,״ אמרה ג׳ינה, והושיטה את זרועותיה אל הילדה. סָלבוֹ אומנם הלביש אותה, אבל כדרכם של אבות. לא זו בלבד שהבגדים לא תאמו זה לזה, הוא גם הלביש אותה בבגדים קצרים – בדצמבר.

הוא לא רצה לשמוע אותה. ״את תמיד מצטערת.״ הוא הניף את הילדה מעלה ומטה. היא צווחה יותר ויותר ואחר כך בכתה כשמסר אותה לג׳ינה. וג׳ינה, כדי לא לפגר אחריו, החזיקה את הילדה בקרסוליה, כשראשה כלפי מטה. מרי צחקה בעליזות, וזה אִפשר לג׳ינה לדבר.

״אני צריכה לדבר איתך, סלבו.״

״עכשיו זה בלתי אפשרי. היית צריכה לחשוב על זה לפני שהגעת באיחור של שעתיים.״

״זאת לא אשמתי.״

״שום דבר אף פעם לא באשמתך.״

״הרכבת איחרה.״

״היית צריכה לנסוע ברכבת שיצאה מוקדם יותר.״

״סלבו, מספיק.״

שיחתם לא נמשכה מעבר לזה. סלבו יצא אחרי שנישק את כפות רגליה של מרי.

״בואי נתלבש כמו שצריך, מלאך, טוב? מה חשב לעצמו אבא שלך?״ ג׳ינה הלבישה את הילדה בבגדים חמים, עטפה אותה היטב ולקחה אותה החוצה בעגלה, כדי שלא יישארו כלואות בבית כל אחר הצוהריים, ישחקו ויסתכלו על בית הקברות הישן. ״בבית הקברות לפחות יש עצים שהיא יכולה להסתכל עליהם,״ היה סלבו אומר. ״בכל מקום אחר הילדה המסכנה תצטרך לראות רק בית עלוב.״

עצים וקברים.

הן הלכו לאט אל פארק פרינס, ומרי החליטה פתאום שהיא רוצה לדחוף בעצמה את העגלה, דבר שהאריך עוד יותר את טיולן הארוך ממילא. הן חלקו ביניהן כריך, שמעו את סופה של מיסת אחר הצוהריים בכנסיית סנט ליאונרד, ואחר כך קנו כמה מתנות לחג המולד. מצבה הכספי של ג׳ינה היה דחוק מתמיד. היא לא ידעה איך יצליחו להסתדר. אפילו ירך החזיר המסורתית לחג הייתה יקרה מדי. היא קנתה מסרגות חדשות לאימה וצעיף לאנג׳לה, בת דודתה – צעיף משי אדום יפהפה שראתה בחלון ראווה של חייט. הוא היה פגום בצד אחד בגלל טעות בטווייה, אבל מלבד זאת היה נפלא. זו הייתה ממש מציאה.

כשחזרה עם מרי הביתה אחרי שש היא נתנה לה לאכול פרוסת לחם וגבינה, ערמה קוביות על הרצפה וחיכתה. סלבו לא חזר. האם הייתה זו נקמתו בה על איחורה הרשלני? הוא עשה זאת לעיתים קרובות – נשאר מחוץ לבית אף על פי שידע כי עליה להספיק לרכבת הביתה. היא שוב עמדה לאחר לחזור ללורנס, וידעה כי הארי יכעס עליה.

האם אחיה עשה זאת כדי שבעלה יכעס עליה?

אימה של מרי נכנסה לדירה בערך בשבע. איזה טיפוס. אלוהים יודע מה עשתה בחוץ כל היום וכל הלילה.

״מה, הוא עדיין לא חזר? אופייני.״ פיליס משכה את מרי מבין זרועותיה של ג׳ינה.

״הוא עובד.״

״כן, בטח.״

״אימא, קנינו לך מתנות לחג המולד!״ אמרה הקטנה ונצמדה לרגלה של אימה.

״לא הייתן צריכות לטרוח,״ אמרה לג׳ינה בגסות האישה הצעירה המרושלת והמרופטת. ״המצב קשה השנה. איפה המעיל שלה? אני חייבת ללכת.״

״אולי תוכלי לדבר עם סלבו כשהוא יחזור...״ אמרה ג׳ינה.

״אני לא מחכה. את יכולה לחכות לנצח עד שהוא יכבד בנוכחותו את הדירה הזאת. לא, אנחנו הולכות. בואי, מריבֶּת, איפה המעיל שלך?״

״שלום, דודה ג׳יני,״ אמרה מרי, וחיבקה בזרועותיה את צווארה של ג׳ינה. ״תבואי מחר?״

״לא מחר, מותק. ביום רביעי.״

פיליס הרחיקה את בתה מג׳ינה ומיהרה החוצה בלי לומר שלום. ג׳ינה הביטה אחרי האם והבת בכמיהה עזה. איך מרגיש מי שיש לו הזכות למשוך את תינוקותיו מזרועותיהם של אחרים? היא נשארה במקום עוד כמה דקות בתקווה שסלבו יחזור, וכשהוא לא חזר, לבשה את מעילה ויצאה לחפש אותו.

היא שנאה לעבור על פני חומת הלבנים המפרידה בין הרחוב לבית הקברות. צינה התגנבה לליבה מהמחשבה שאף שאין ביכולתה לראות את המצבות, הן ארבו שם, מאחורי חומה שהוקמה בכוונה, כאילו היו נוראות מכדי שתוכל לראות אותן.

היא מצאה את אחיה בטברנה ברחוב האנובר, רועד בחברת גברים שיכורים ששפכו את הבירה שלהם על המדרכה ונשפו על כפות ידיהם כדי לחממן.

״סלבו,״ היא אמרה, נעמדה מאחוריו וטפחה על שכמו. היא משכה אותו משם, אבל ראתה שהוא לא מסוגל לדבר וגם לא להקשיב. לג׳ינה לא הייתה תשובה לשאלה הנצחית: האם שתה כדי להיות אומלל או שהיה סתם שיכור אומלל?

להרבה שאלות נצחיות לא היו לג׳ינה תשובות.

״איפה הילדה?״

את זה היא ידעה. ״עם אימא שלה.״

סלבו ירק.

״היית אמור לחזור בחמש כדי שנוכל לדבר.״

״הייתי עסוק.״

היא ראתה את זה. היה לה קר. ״אני חייבת לרוץ עכשיו. אני אחמיץ את הרכבת שלי. אחזור ביום רביעי.״

״בואי מוקדם יותר. בבקשה. יפטרו אותי אם לא אעבוד בצוהריים. מה שלום מימוּ?״

ג׳ינה משכה בכתפיה. ״היא איבדה עוד עבודת ניקיון. היא ממשיכה להפיל דברים. אבל סלבו...״ היא נאבקה עם עצמה. זה לא היה הזמן, אבל חג המולד התקרב ובא. ״תבוא עם מרי לבלות איתנו את חג המולד? בבקשה?״

סלבו הניע את ראשו מצד לצד. ״את יודעת שאני לא יכול. חוץ מזה, האימא הארורה שלה לוקחת אותה.״

״אל תדבר ככה על האימא של הבת שלך.״

״פגשת את המפלצת?״

״בכל זאת, פשוט... תמחל על גאוותך, סלבו. בשביל אימא שלנו. תביא את מרי. תביא גם את פיליס. יום אחד בשנה, בחג המולד, שים בצד את הבעיות.״

״את יודעת את מי הייתי רוצה לשים בצד,״ אמר אחיה ונשמע צלול למדי.

״אוי, סלבו... מה תעשה, תמשיך לכעוס לנצח?״

״Per sempre – לנצח.״

״בבקשה. מימוּ בוכה כל לילה. היא רוצה לראות את הנכדה שלה בחג המולד.״

״אמרתי לך, אימא שלה לוקחת אותה. אימא שלה, שדרך אגב מצאה לעצמה עוד טיפש שישלם את שכר הדירה.״ סלבו קילל. ״במקום לדבר איתי, למה שלא תדברי עם בעלך החוקי שיבקר את המשפחה שלו בחג המולד? תגידי לו שילך לבלות קצת איתם. או שתגידי לו שימצא לעצמו עבודה. ואז אני אבוא.״

״הוא לא בעלי החוקי.״

״התחתנתם בכנסייה?״

״סלבו.״

״בדיוק.״

״אתה יודע שהוא לא יכול,״ היא אמרה לבסוף.

״לא יכול למצוא עבודה? איזו ארץ נהדרת זאת,״ צחק סלבו, ״שאפשר לחיות בה בלי לעבוד בכלל. מהגרים יכולים לעשות את זה? כמה דורות נצטרך לעבוד קשה לפני שנהיה מסוגלים לא לעשות שום דבר, ורק לשבת ליד שולחן ולהעמיד פנים שאנחנו חכמים?״

״תפסיק, סלבו, אתה יודע שהוא עבד. הוא משתדל. לא קל לו. זאת אומרת, הוא לא יכול לבקר את המשפחה שלו.״

״אה, לא יכול? טוב, גם אני לא יכול.״

״הוא לא יכול לבקר אצלם כי הם לא רוצים אותו. זה ההבדל. הם לא רוצים שום קשר איתו. אבא שלו אמר את זה מפורשות. אתה יודע את זה.״

סלבו נאנח. עיניו השחורות נצצו. ״כף רגלי לא תדרוך במקום שבו האיש הזה גר.״

״האיש שהוא הבעל של אחותך?״

״לא חשוב איך את קוראת לו.״ הוא מצמץ, משך בכתפיו והחליף את הנושא, כרגיל. ״תגידי למימוּ שאני חושב להחליף מקצוע. תראי את זה.״ הוא הראה לאחותו מקטרת מגולפת. ״חרוטות עליה המילים קרב גבעת בנקר,״ הוא אמר בהתפעלות. ״זה לא נפלא? אני רוצה להיות מגלף מקטרות. אני מכיר מישהו. אני מנסה להיות שוליה שלו.״ הוא הניע את ראשו מצד לצד. ״אלא שיש כלל מטופש שאנחנו מנסים לעקוף. עליי לעבוד כשוליה עשרים וחמש שנים לפני שאוכל להיחשב בעל מקצוע. את מתארת לעצמך?״

היא הביטה בו בחיבה. ״אתה תהיה מגלף מקטרות, סלבו? אתה שומע את עצמך?״

הם צחקו והתחבקו. סלבו סחרר אותה באוויר והפנה אותה אל הרחוב. ״לכי. מהר. אחרת הוא עוד יחשוב שאת בוגדת בו. אם כי אולי אז הוא יעזוב אותך, וסוף־סוף תהיי חופשייה כמו שאבא רצה.״ הוא תחב לידה כמה שטרות. ״תני למימו נשיקה בשמי. תגידי לה שזה לחג המולד. יהיה לי עוד כסף ביום רביעי. אני מנסה להתקבל לחברת פְּיוּריטי דיסְטילינְג. הם מייצרים דבשה כאן בנורת אֶנד. אם תהיה לי עבודה שם, אהיה מסודר לכל החיים. איגוד מקצועי והכול. ספרי את זה למימו כדי שהיא תפסיק לדאוג. ועכשיו לכי.״

2.

בנסיעה חזרה ברכבת חשבה ג׳ינה על דבריו של סלבו. היא לא חשבה שהארי יפרש את האיחור שלה כחוסר נאמנות. הוא לא היה כזה.

כפות ידיה היו על הזכוכית הקרה. הרכבת נעצרה וחיכתה לאות.

הם השתדלו מאוד להפיק את המיטב מהמצב. האם ג׳ינה התלוננה אי־פעם? איך יכלה להתלונן כשקיבלה את מה שליבה רצה יותר מכול? צריך להיות כפוי טובה בשביל להתלונן אחרי זה, לא?

עובדי מפעלים פוטרו מעבודתם על ימין ועל שמאל, למרות החגים הקרבים. ג׳ינה הייתה בת מזל, כי הייתה לה עבודה. כישרון וסגנון, אמרה לה אנג׳לה בהערכה. אבל לכמה סגנון נזקקה ג׳ינה כדי לעבוד בחדר התיקונים? היא לבשה לבן לעבודה, כבר לא צבעה צמר. היא עבדה עם נשים ליד שולחן, לבושה בחצאית בחדר עם חלונות רבים.

אז מדוע השתוקקה לפעמים שהבניינים יישרפו עד עפר?

פעם, ב־1886, הייתה שם שריפה. למה היא נזכרה בכך בערגה?

היו לה כל כך הרבה סיבות לאושר. היא תפרה בגדים בעבודת יד, צעדה בתהלוכות בעיר, הלבישה את האחיות, וסייעה בקרונות התצוגות שלהן.

היא עבדה בָּאי מיל, אבל לא הייתה נגרית וגם לא מכונאית. שערה המתולתל הארוך לא הסתבך בציוד כבד. היא לא אושפזה לחודשים בגלל פציעה כמעט קטלנית כמו חברתה פמלה.

היא כבר לא הייתה ילדה. החוקים על העסקת ילדים כבר לא חלו עליה.

דברים רבים כבר לא חלו עליה.

זמן־מה עבדה ג׳ינה ב׳דָאק מִיל׳ וארגה בדים מכותנה מיוחדת שנקראת קנבס, שממנה הכינו גם מפרשים. היא נזכרה בכך הערב ברכבת. תפירת מפרש. לסירה בים. רוח שלוקחת אותה משם. לכל כיוון. היא חלמה על המפרשים כשארגה את הכותנה. היא עבדה מהר מאוד, כרגיל, אבל חלמה בלאות על מים חמימים, על סירות ועל הרוח האוחזת בה כשהמפרש מורם. ולמה לא? הארי הִרבה לחלום. זה היה אחד הדברים שהיא אהבה אצלו יותר מכול. למה שהיא לא תרשה לעצמה חלום או שניים? רק הצעירים והעשירים (לשעבר) רשאים לחלום?

הדברים לא קרו בדיוק כפי שחשבה שיקרו, תכננה שיקרו, חלמה שיקרו. ברכבת היה קר. כמו בביתם. היא הידקה את מעילה לגופה ונשפה לתוך צעיף הצמר שלה, המגולגל לכדור.

לפני הכול, היא באמת האמינה בליבה האיטלקי, הממוקד במשפחה, שאחרי כמה חודשים הארי ישלים עם משפחתו.

את הקיץ אחרי שנישאו הם בילו בבית אימה בלורנס עד שיסתדרו. היא המשיכה לעבוד עם סלבו במסעדות שלו. כמה ערבים בשבוע היא עזרה בכנסיית סנט וינסנט דה פול בתיקון התרומות שקיבלו. היא התכוונה לחזור ללמוד בקולג׳ סימונס בסתיו כדי לסיים את התואר, וקיוותה לעבור לקיימברידג׳ אחרי שהארי יתחיל ללמד שוב בהרווארד ולנסוע משם ללימודיה.

רק בבוקר שבו מיהרה להירשם לסמסטר הסתיו הוא הראה לה את המכתב שקיבל מראש החוג לכלכלה ובו התבשר על הפסקת עבודתו באוניברסיטת הרווארד.

הוא אמר שהוא לא יודע את כל התשובות. היא קיוותה שיהיו לו כמה תשובות. הוא הִרבה לקרוא. ישב במרפסת בכיסא נדנדה, שקוע תמיד בספר עיון עב־כרס כזה או אחר. הוא ודאי קרא דבר־מה שיוכל לפתור ולו אחת מבעיותיהם, אבל הוא לא הצליח לפתור את בעיית שנתה האחרונה בקולג׳ סימונס.

״מה את מציעה שנעשה?״ הוא שאל. ״שנגור בנפרד? אני אגור כאן עם אימך, עם אחיך, עם בת דודתך, ואת תגורי בקמפוס קרוב לארצ׳ר?״ ארצ׳ר היה נער שחיבב את ג׳ינה.

היא הציעה שיעברו שניהם לבוסטון.

״וממה נתקיים? מהמשכורת שלך מחנות הספרים?״

ג׳ינה לא ידעה מה לומר. היא הטתה את ראשה לצד אחד, ולצד השני, הביטה אל רחוב סאמר ונשכה את שפתה. ״אתה יכול למצוא עבודה.״

״במה?״

ג׳ינה רצתה להזכיר את מכונת התפירה, את הנולים, את סנט וינסנט, סנט מרי, המסעדות של סלבו, הבתים שמימו ניקתה, המחצבות, מִגרשי העצים, בתי הדפוס, מטוויות הטקסטיל. היא רצתה להזכיר להארי בעדינות את הבוז שרחש כלפי דייסון הבטלן, נער שהתגאה בשאיפתו לעבוד רק חמש שעות ביום. היא רצתה לספר לו שבקניס, המפעל לקליעת סלים, דרושים עובדים. היא לא אמרה אף אחד מהדברים האלה, כי אי אפשר לומר אותם לצאצא האציל של אחד האבות המייסדים, אריסטוקרט. ״איך נחיה?״

הוא משך בכתפיו והיא ראתה על פניו שאין לו תוכנית. ״אני כבר אמצא משהו. זה חדש בשבילי, לא מוכר. תני לי זמן.״

היא עמדה לפניו במעילה ובכובעה המהודרים ובנעלי הליכה. בידיה אחזה בארנקה הירוק, עד כדי כך הייתה קרובה ליציאה לתחנה כדי להספיק לרכבת של 9:45 לבוסטון ולהירשם לסמסטר הסתיו. היא הניחה את ארנקה לאט ופרמה את סרטי כובעה.

זה היה לפני שש שנים.

״התכוונתי לעסוק בעוד יותר פעילות פוליטית בקמפוס,״ אמרה לו ג׳ינה, כשעדיין סיפרה לו דברים. ״התכוונתי להקים מועדון שיפעל למען זכות הצבעה לנשים, ואולי גם למען זכויות אחרות. מועדון שיפעל לכך שנשים יורשו ללמוד באוניברסיטת הרווארד בעתיד. אולי אפילו ללמד שם.״

״נשים יְלַמדו בהרווארד?״ צחק הארי. ״מה את אומרת? זאת לא זכות, זאת שטות.״

״רציתי לסיים את התואר השני.״

״גם אני רציתי דברים,״ הוא אמר.

״כן,״ היא אמרה. ״הם יושבים מולך בחצאית וחולצה.״

״נכון.״ השיחה המילולית הסתיימה, ובמקומה החלה שיחה אחרת, מילולית פחות אך לא אינטנסיבית פחות.

״כבר עבדתי במסעדה של סלבו, הארי,״ היא אמרה, כשחזרה לנושא העבודה כעבור כמה ימים, שבועות, שנים. ״ניהלתי חשבונות, שכרתי ופיטרתי עובדים, אירחתי. שטפתי כלים, הכנתי פיצה. עשיתי את כל הדברים האלה.״

״אז עכשיו את רוצה שאעבוד במשהו שאפילו את לא רוצה?״

״אתה רוצה להמשיך לגור עם אימא שלי?״

״את יודעת שלא,״ אמר הארי בשקט, בחדרם הקטן שכלל את ארונית הלילה, השידה ומיטת העץ הצרה שלה. ״את שקטה מדי בבית של אימא שלך. כאילו את פוחדת שהיא תשמע אותנו.״

״אני באמת פוחדת שהיא תשמע אותנו.״

אחרי שווידאו היטב שמימו אינה שומעת אותם, ניסתה ג׳ינה שוב. ״שנינו רוצים בכך, אנחנו חייבים למצוא מקום משלנו, יקירי.״

״טוב, לא נוכל למצוא מקום משלנו,״ אמר הארי, ״בלי כסף.״

היא הרכינה את ראשה. ״לא בלי כסף,״ היא אמרה. ״בלי עבודה. לא נוכל למצוא מקום משלנו בלי עבודה.״

הוא הסתכל עליה במבט אטום. ״זה מה שאמרתי.״

״לא. אמרת...״

״מה ההבדל?״

״בלי עבודה,״ אמרה ג׳ינה, ״אין כסף.״

״אה, הסבל הכרוך בעמל המתמיד למען אמצעי הקיום!״ הוא הכריז. ״איך יהיה לאדם אפילו רגע לגלות מהו השביל שעליו לבחור ביער אם הוא צריך תמיד לרדוף אחרי פֶּני או שניים לארוחתו הבאה?״

״מהגרים לא נהנים ממותרות כמו שבילים ביער,״ אמרה ג׳ינה. ״הם עסוקים מדי בעבודה.״

״אבל אני לא מהגר.״

היא לא רצתה להזכיר לו שהוא גם אינו נהנה ממותרות.

הנסיעה ברכבת הייתה ארוכה מדי.

היא הייתה מעדיפה שלא יהיה לה קר.

היא הייתה מעדיפה לא להיאלץ לעבוד הרבה כל כך, קשה כל כך, עד שעה מאוחרת כל כך, שכשצנחה למיטה, הייתה עייפה מדי לחלומות, לסיוטים, לאהבה.

אם כי במובנים מסוימים תשישות הייתה עדיפה על פני זמן מיותר לשבת ולחשוב כשהרכבות נתקעו והקשיים התרבו.

לשמחתה החלה הרכבת לנוע. היא תנסה שוב בערב. הכול השתנה, והיה עליו לדעת זאת.

3.

ג׳ינה הגיעה ללורנס רק אחרי השעה תשע. היא הסיטה את מבטה כשחלפה על פני המקום שהיה פעם חלומו של אחיה, מקום שהמונים נהרו אליו לארוחת צוהריים, כי הוא הכין את הפיצה הטעימה ביותר בעיר. היא השפילה את מבטה ארצה ומיהרה לעבור את הקילומטר וחצי כשחצתה את הָאוֶורְהִיל, על פני פארק קומון לרחוב סָאמֶר, קילומטר וחצי חזרה אל הבית הוויקטוריאני הקטן של מימו ששכרו מאז 1899.

כשעלתה במדרגות אל המרפסת ופתחה את הדלת היא התכוננה לשאלות בקשר לאיחורה. הארי ישב ליד שולחן המטבח בגבו אליה, ולפניו מסמכים ומפות. הוא היה רכון מעליהם עם אנג׳לה, ג׳ו וארתורו. הוא הפנה אליה את ראשו, חייך בהיסח הדעת כשבעיניו אינטימיות רחוקה, וחזר לשולחן. נאמרו שם מילים בקול, אך הן לא נועדו לה. ארבעתם דנו במרץ במשהו בעייתי, אבל הם תמיד דנו במרץ במשהו בעייתי.

״מה חשוב יותר?״ שאל ארתורו. ״חופש או שוויון?״

״למה אי אפשר שיהיו שניהם?״ שאל הארי. ״למה אנחנו מוכרחים לבחור? אני לא רוצה לבחור. ואני רוצה שלאנשים בלורנס יהיו שני הדברים. אני רוצה שהם יהיו חופשיים, יחיו בהרמוניה, יהיו מאושרים ולא אנוכיים. אני רוצה שיהיה ביניהם שוויון כלכלי וחומרי. לא זה או זה. קודם בלורנס, ואחר כך בכל מקום. נכון, ג׳יה?״ הארי לבש חולצת פלנל מעל מכנסיו, ואת פניו כיסו זיפים בני ארבעה ימים, מאז יום שישי. שערו הבהיר היה ארוך, כמעט אפשר היה לאסוף אותו לאחור. לאף אחד אין שיער כזה, היא אמרה לו שוב ושוב. לכן אני אוהב אותו, הוא אמר לה. אין עוד אחד כמוני. עיניו האפורות היו מקסימות כתמיד, וקולו חזק, רגוע ומשעשע.

היא התכופפה לנשק את לחיו. ״נכון, יקירי.״

הוא השעין את ראשו קלות על ראשה. ״חזרת מאוחר. אכלת?״

״אני לא רעבה. סלבו עבד ופיליס באה לקחת את הילדה רק אחרי שבע.״

״דיברת עם סלבו, ג׳יה?״ שאלה אנג׳לה. ״בקשר לחג המולד?״

ג׳ינה תלתה את מעילה וכובעה והניחה את ארנקה הקטן. היא חלצה את נעליה, נעלה נעלי בית, הלכה אל הקמין והרתיחה מים בקומקום. אחר כך היא דיברה. ״דיברתי איתו,״ היא אמרה. ״מישהו רוצה ספל תה?״

אבל הם היו שקועים בדיני העבודה של מסצ׳וסטס. איש לא השיב. היא הכינה ספל תה למימו, ואחרי שהמתיקה אותו חלפה על פני השולחן העגול שסביבו ישבו האבירים הרדיקליים, זממו ותכננו, ועלתה במדרגות אל חדר השינה של אימה.

״ארתורו אומר שהוא יבוא לחג המולד,״ אמרה אנג׳לה כשידה על ידו.

״גם אני אבוא,״ אמר ג׳ו. ״אם אני מוזמן.״

״כמובן, ג׳ו,״ אמר הארי. ״כל המרבה הרי זה משובח. ג׳ינה, את מסכימה שג׳ו יבוא לארוחת חג המולד?״

״אם הוא יביא תרנגול הודו, למה לא?״

״אשתך צוחקת?״ היא שמעה את ג׳ו שואל. ״היכן אשיג תרנגול הודו?״

״היא צוחקת,״ אמר הארי. ״היא חושבת שהיא בדרנית.״

מימו שכבה במיטה, עדיין בבגדי הרחוב שלה. שערה האפיר והיא עלתה במשקל מאז שהגיעה לאמריקה, אך לא הייתה רגועה יותר.

״הגיע הזמן שתבואי לבקר את אימא שלך אחרי שלא היית בבית כל היום. מה שלומו?״

״למה שלא תתכסי, מימו?״ שאלה ג׳ינה והניחה את ספל התה ליד המיטה.

״אני אתכסה כשאהיה מוכנה. מה הוא אמר?״

״מי? ג׳ו?״

״אל תנסי להתחכם איתי. מה אכפת לי מה יש לטיפש הזה לומר בכלל? מה אמר הבן שלי?״

ג׳ינה נאנחה.

מימו פנתה ממנה.

הן ישבו כמה דקות בדממה בשעה שלמטה תכננו הקולות הרמים התקוממות והפגנת רחוב.

״תעזרי לי להתכונן לשינה,״ אמרה מימו. ״אני עייפה.״

ג׳ינה עזרה לאימה לקום. ״אל תדאגי,״ היא אמרה. ״שנת 1912 תהיה טובה יותר.״

״את בטוחה?״

״כן.״

מימו צחקה. ״את לא שומעת מה שקורה אצלך במטבח? מה שהם זוממים שם? זכרי את דבריי, זאת תהיה השנה הגרועה ביותר.״

״מה הם זוממים תמיד? שביתות. הפגנות. עצומות לשכר הוגן יותר. הכול דיבורים, אל תדאגי.״ היא לחצה את ידה של אימה. ״אני יודעת רק מה שאני יודעת. זאת תהיה שנה טובה. עוד תראי.״

״את יודעת מה יהפוך את השנה הבאה לשנה טובה יותר? אם הבן שלי ובעלך הלא־יוצלח ישלימו ביניהם, יניחו לעבר וישבו יחד לאותו שולחן.״

״אני עובדת על זה.״ ג׳ינה עזרה למימו לפשוט את שמלתה ואת תחתוניתה, הסירה מעליה את גרביה, הלבישה לה את כותונת הלילה שלה והביאה לה קערה מלאה מים. כשאימה שכבה במיטה, הניחה ג׳ינה את הכסף שקיבלה מסלבו על ארונית הלילה, ליד ספל התה.

״הוא חושב שכסף יפצה על כך?״ שאלה מימו. ״תגידי לו שאני לא מעוניינת בכסף שלו.״

״כבר ניסינו את זה,״ אמרה ג׳ינה. ״הוא לא דיבר איתנו שנה. נולדה לו תינוקת והוא לא סיפר לנו.״

״לפי איך שאחיך מתפרפר, מניין לך שיש לו רק אחת?״

״מימו!״ ג׳ינה כיסתה את אימה ונשקה לה.

מימו אחזה ביד בתה, בחנה אותה, נגעה בפניה החיוורות ותחבה את תלתליה הכהים מאחורי אוזניה.

״אני בסדר,״ לחשה ג׳ינה. ״אל תדאגי. רק עייפה.״

״מה עוד חדש? שמעת? החברה שלך, וֶריטי, שוב בהיריון.״

Dio mio,״ אלוהים אדירים, לא. מניין לך?״

״אני משחקת בינגו עם אימא שלה בכל שבת. היא סיפרה לי. זה כבר השישי שלה, לא?״

״חמישי, מימו. תפסיקי.״ ג׳ינה שפשפה את עיניה. ״איך היא עושה את זה?״

״ברור שלא לימדת את וריטי את השיטות הבטוחות שלך לתכנון המשפחה,״ אמרה מימו. ״מישהו צריך לספר לה שבני אדם דומים לירקות במובנים רבים: האיכות קובעת, לא הכמות.״

ג׳ינה חייכה ורכנה שוב לנשק את אימה. ״אני למדתי זאת היטב,״ היא אמרה. ״אותי לא יוכלו להאשים בילודה מוגזמת.״

״Mia figlia, ילדה שלי, אף אחד לא יוכל להאשים אותך בשום ילודה.״

החיוך נעלם מפניה של ג׳ינה, והיא התרחקה לעבר הדלת.

״תגידי להם שיהיו בשקט,״ אמרה מימו ואחזה במחרוזת התפילה שלה. ״יש כאן אנשים שצריכים לקום מוקדם בבוקר.״

4.

הארי ניסה להירדם, אבל היא לא הניחה לו.

״אל תגיד לי שאתה עייף,״ היא לחשה. ״לא היית עייף מדי בשביל קשקושי המהפכה.״

הוא הניח את ידו על פיה. ״אלה באמת היו סתם קשקושים. אני מותש.״ הוא נישק אותה. ״נדבר מחר. בתנאי שזאת לא תהיה הדרשה הרגילה שלך לחג המולד.״

״שהיא...״

הוא חיקה אותה. ״הארי, מתי אתה מתכוון להשלים עם המשפחה שלך?״

״שאלה טובה.״

״אני ישן. אני לא שומע אף מילה שאת אומרת. אני חולם שאת שקטה.״

היא ניערה אותו.

הוא נאנח.

״ששש...״ היא אמרה. ״מימו תחשוב שאנחנו משתובבים.״

״הלוואי,״ אמר הארי, ואצבעותיו עיסו אותה.

״קודם נדבר, ואחר כך נראה בקשר לדברים אחרים.״ הם היו מחוברים מתחת לשמיכה במיטתם הקטנה. היה קר, והם נצמדו זה לזה כדי להתחמם.

״כבר לא אהיה ער לדברים האחרים.״

אלא שמשהו אמר לג׳ינה שייתכן שהוא דווקא יהיה ער.

״למה את לא נחמדה יותר לארתורו?״ מלמל הארי לתוך צווארה. ״אנג׳לה מרגישה פגועה מכך שאת ומימו לא ידידותיות אליו יותר.״

״אני ידידותית.״ אבל זה היה נכון שאימה הוסיפה להחזיק בדעתה בנוגע לארתורו, כאילו ראתה עורבים שחורים מעל ראשו.

״בנימוס אמריקני, לא בחום איטלקי.״

״אני מנסה להיות אמריקאית יותר ואיטלקייה פחות בהתנהגותי בכלל.״

ידיו היו על גופה, מתחת לכותונת הלילה שלה, ופיו מצא את פיה. ״בבקשה, לא, רק לא זה. תהיי איטלקייה, אני מתחנן.״

״אם איטלקייה, אז בכל המובנים,״ היא מלמלה בתשובה. ״לא רק בדבר האחד שאתה אוהב.״

״אני אקח את התינוק עם מי האמבטיה.״ השמיכה נפלה קלות כשהוא נצמד אליה, פיו נישק את כתפיה החשופות, וכותונת הלילה שלה הופשלה. היא התפתלה וניסתה להתרחק ממנו כי הייתה רגישה מאוד למגעו, ומה יכלה לומר על זה בעצם? שום דבר, חוץ מ...

״אם כבר מדברים על תינוקות... תשמע, לא הייתי מתנגדת לתינוק קטן, הארי.״

״מה?״

״הזכרת תינוקות.״

״לא הזכרתי תינוקות. הזכרתי מטפורה.״

״אני חשבתי על תינוק אמיתי.״

״ממתי?״

היא לא רצתה להודות שכבר זמן רב היא מונה ימים ומסמנת אותם בלוח השנה הבלתי מתפשר של רחמה. ״כבר זמן־מה.״

״חשבתי שהסכמנו שלא. שנינו החלטנו שלא.״

״באמת הסכמנו על זה,״ היא אמרה לתוך הכר.

לפני כן הוא שכב על גבה. עכשיו הוא ירד ממנו. ״טוב...״

״בלי טוב. שיניתי את דעתי. זאת זכותי כאישה.״

הארי התיישב. פניו וגופו הביעו מבוכה. ג׳ינה נאלצה להחניק בקרבה צחוק רוחש חיבה. ״איך זה יכול להיות?״ הוא שאל. ״כל שבועיים את מפיצה עלונים אסורים בקשר לחופש רבייה כזה או אחר. רק הבוקר ראיתי בתיק שלך מאמר מ׳לוציפר נושא האור׳.״

״טוב...״ היא חשבה על תשובה. ״חופש רבייה פירושו גם האפשרות ללדת ילדים, לא?״

״לא לפי העלונים שלך. קראת אותם?״

היא לא רצתה להודות כי חדלה לקרוא אותם. ״אני לא יודעת מה לומר לך. אני רוצה תינוק.״

״ככה פתאום?״

״אנחנו נשואים כבר שש שנים. זה נראה לך פתאומי?״

״זה לא נראה לי לא־פתאומי,״ אמר הארי. ״וחוץ מזה, אמרת לי בפירוש שאת לא רוצה ילדים. את זוכרת את שיקגו?״

״כן, אני זוכרת את שיקגו. את ירח הדבש הקצר והגשום שלנו.״ ירח הדבש היחיד שהיה להם, רצתה להוסיף, אבל שתקה.

״הייתי בת עשרים. אתה לא יכול להבין איך בגיל עשרים, כשלמדתי בקולג׳, לא רציתי תינוק?״

״חשבתי שזה מבטא ביתר הרחבה את האופי העצמאי שלך.״

״זה ביטא אותי בגיל עשרים כשלמדתי בקולג׳.״

״וכשהלכת לשמוע את הדרשות של אמה גולדמן כל שבוע? לא שמעת שהיא אמרה שילדים הם עבדות?״

״לא ממש שמתי לב. היא גם אמרה שאלוהים הוא עבדות ונישואים הם עבדות ועבודה היא עבדות. צריך לבחור בזהירות לאיזה מסר מסכימים.״

״אוי, אלוהים, ההתלהבות שככה!״ אמר הארי בהלם מעושה. ״ממש מפחיד. זה מה שמצפה גם לי?״

״לא, אני עדיין אוהבת אותך. אתה רוצה שאראה לך עד כמה?״

״תהרגי אותי אם אסרב אי־פעם.״

הוא לקח ממנה אהבה מתוקה, לא שקטה כל כך, ואחר כך, בחושך, במיטה, הצמיד אותה אליו, ליטף את פניה ואת גופה ולחש לה בשקט, מבולבל כפי שהיה לפני כן. ״אני פשוט לא מבין את השינוי הפתאומי הזה אצלך.״

״כן, זה כמו נפילה מצוק,״ היא לחשה, עייפה גם היא, רגועה, מסופקת, מאושרת, אך עדיין חשה צורך לומר את מה שצריך להיאמר.

״את שוב מתבדחת? אצלך אי אפשר לדעת.״

״אני? אף פעם.״ היא הקשיבה בחצי אוזן ועיסתה בעדינות את הזרוע שחָבקה אותה. ״אבל הארי, בנסיבות הנוכחיות שלנו, ייתכן שהאֵם ג׳ונס צודקת. אתה לא יכול ללדת, רק אני, ׳כי זאת התורה והנביאים׳. ואני לא יכולה גם לעשות את מה שאני עושה עכשיו וגם לטפל בתינוק.״

מרי האריס ג׳ונס, או האם ג׳ונס, הייתה אחת ממייסדי ׳פועלי התעשייה של העולם׳ ומקימת איגודי עובדים בלתי נלאית. רוב הנשים הבולטות באותה תקופה סלדו ממנה מכיוון שהתנגדה בלהט להפלות ולזכויות נשים. היא אמרה לכל מי שהיה מוכן לשמוע שהסיבה העיקרית לעבריינות נוער היא אימהות שעובדות מחוץ לבית. איש לא הוקיר אותה בשל כך.

״אני מניח שאני אולי אוכל לטפל בו,״ אמר הארי בטון של אדם שאומר, ׳אני מתאר לעצמי שאוכל לנסות לייצר גלידה׳.

״אני לא רוצה שאתה תטפל בו. אני רוצה ללדת תינוק כי אני רוצה להיות אם. אני לא רוצה רק להיקרא אם. אני רוצה להיות אם, רוצה לגדל ילד, רוצה שזו תהיה עבודת חיי.״

באנחה מתמשכת הוא נישק את שפתיה, נישק את החריץ שבין שדיה התפוחים, נישק את ראשה, עצם את עיניו ונשם עמוקות. ״אני אגיד לך מה נעשה,״ הוא אמר. ״מה דעתך שנחצה את הגשר כשנגיע אליו?״

הוא התכונן להירדם. ג׳ינה שכבה שקטה בזרועותיו, בקושי נשמה, והקשיבה לקצב פעימות ליבו.

״הארי,״ היא לחשה לבסוף, ״Amore mio, אהובי, אני חושבת שאנחנו עומדים לחצות את הגשר.״

הוא צחק קלות והצמיד אותה אליו. ״למה שלא נניח לזרעים לנבוט, מותק?״

היא הרימה את ראשה מחזהו, הסתכלה עליו בחשכה ואמרה: ״אנחנו חוצים את הגשר עכשיו, mio marito, בעלי.״

לבסוף הוא הבין.

זמן רב הוא לא דיבר ושכב בגבו אליה. היא ליטפה אותו. הוא לא התרחק ממנה.

״למה לא סיפרת לי?״

״אני מספרת לך עכשיו. זה מה שאני עושה ברגע זה.״

הוא לבש את חולצתו וישב בצד שלו במיטה. ״ג׳ינה, מה נעשה?״

״אנחנו נהיה בסדר. זה מה שאתה תמיד אומר בקשר לכל דבר, לא? נהיה בסדר.״

״את לא דואגת?״

״אתה דואג?״ היא העבירה את ציפורניה לאורך גבו, טפחה עליו באצבעותיה וגירדה אותו כדי להרגיזו. ״יקירי, אתה לא מוכן לעזוב את הבית של אימא שלי, אתה לא מוכן למצוא עבודה, אתה לא מוכן לתינוק. לפני שנפגשנו לא היית מוכן להתחתן. אתה בן שלושים וארבע. הגיע הזמן. הגיע הזמן שתתחיל לנהל את החיים שלך. לא תקבל הזדמנות נוספת לשחות בנהר הזה.״

״חשבתי שאת מרוצה ממה שיש לנו, מהמצב.״

בעל כורחה היא היססה לרגע לפני שענתה. ״אני לא אומללה, אבל לא אתנגד לא לגור עם אימא שלי. לא אתנגד למעט פרטיות איתך, רק אתה, אני והתינוק שלנו. לא אתנגד להפסיק לעבוד בשתי עבודות ולהיות רחוקה ממך כל שעות היום.״

״אחד מאיתנו עדיין יצטרך להיות מחוץ לבית,״ הוא אמר. ״אם אני אעבוד.״

היא הנהנה בהסכמה שקטה. ״אני אוהבת אותך, אבל אשמח אם עכשיו אתה תעשה את זה.״

״ג׳ינה... הסכמנו.״

״בסדר, הסכמנו.״

״ואז הלכת לשמוע בכל פעם פמיניסטית אחרת מדברת על אהבה חופשית, על אמצעי מניעה, על נשים שמתנהגות כמו גברים וכן הלאה.״

״נכון.״

״ו...״

״ומה? נמאס לי מזה.״

״לא סיפרת לי.״

״לך נמאס מזה מזמן, כבר שנים שלא באת איתי. לכן נאלצתי לגרור איתי את אנג׳לה לכל הפגישות. לכן היא פגשה את ארתורו ולכן אימא שלי מאשימה אותי בצרה הנוכחית של אנג׳לה.״

״איזו צרה? אהבה?״

״משהו כזה.״

״אני טוען,״ הוא אמר, ״שאף פעם לא דיברנו על הולדת ילדים. דיברנו רק על אי הולדת ילדים.״

ג׳ינה נאנחה. ״מתי דיברנו בפעם האחרונה על אי הולדת ילדים?״

היא הבינה משתיקתו שהוא לא מצליח להיזכר. בדרך כלל הוא זכר הכול.

״בכל אופן,״ היא המשיכה, ״מה היית רוצה שאעשה בקשר לזה?״

״שום דבר, כמובן.״

״טוב.״

״איפה נגור? אנחנו עדיין גרים בבית של אימא שלך.״

״אני לא מרוויחה מספיק, זה נכון,״ היא אמרה. ״אני לא גבר. אבל אתה כן, ואתה יכול.״

״עשית את זה כדי להכריח אותי לעבוד באיזושהי עבודה נחותה?״

״לא, הארי,״ אמרה ג׳ינה. ״אני פשוט רוצה תינוק. הלוואי שעדיין יכולת להיעזר בחשבונות הבנק של אביך. אני יודעת שהיה לך קל יותר כשיכולת לקנות כל מה שרצית ולשלוח את החשבון לרואה החשבון של אביך. לא אתנגד אם תחליט ליצור איתו קשר.״

״את יודעת שזה לא יקרה לעולם. לא אחרי מה שהוא עשה ומה שהוא אמר.״

״אתה יכול לספר להם על הנכד שלהם. אסתר...״

״בחיים לא.״

״אחותך תשמח לשמוע ממך, לא?״

״אני לא יודע ולא אכפת לי.״

״תינוקות יכולים לפתור הרבה דברים.״

״לא את זה.״

״מימו אומרת...״

״לא מעניין אותי. תינוק או לא תינוק, אבי ואחותי כבר אינם חלק מחיי. בדיוק כמו שהם רצו.״

היא חזרה לשכב על המיטה. ״למה אתה מרחיק אותם, יקירי? את המשפחה שלך, את אחי, את החבר שלך בן. פעם הייתם קרובים מאוד. למה לא כתבת לו? אתה אפילו לא יודע אם הוא עדיין בפנמה.״

״אם אני לא יודע איפה הוא, איך אוכל לכתוב לו?״

״אני בטוחה שאחותך יודעת. אתה יכול לשאול אותה.״

״תפסיקי.״

״אימא שלו בטח יודעת. אתה יכול ליצור קשר איתה. הסתדרת מצוין עם אימא שלו.״

״נכון, אבל היא מסתדרת יותר מדי טוב עם אבא שלי. אני לא מתכוון ליצור איתה קשר, ג׳יה. חוץ מזה, לא נראה לי שבן מעוניין לשמוע ממני.״

״אתה לא יכול להיות ברוגז עם כולם, הארי.״

״סלבו שונא אותי עד כדי כך שהוא לא מוכן לדרוך בבית אימו. זאת אשמתי?״

ג׳ינה לא אמרה דבר ורק נשכה את שפתה ואילצה את עצמה לא לומר דבר. מדוע נגזר עליה להיות סיציליאנית? הם תמיד אמרו כל שטות שעלתה בדעתם.

״אתה יודע מה מימוּ אומרת?״

גם הוא חזר לשכב על המיטה. ידו עברה אל בטנה. הוא הסתובב אליה, גהר מעליה ונישק אותה. ״לא. תגידי לי מה מימוּ אומרת.״

״היא אומרת שתינוק מביא איתו את האוכל שלו.״

״מממ...״ הוא נישק את בטנה החשופה וליטף את ירכיה ושדיה. ״את יודעת מי מביאה איתה את האוכל שלה? את.״

5.

היא מכינה בעצמה את רוטב העגבניות. היא לובשת משהו קיצי, אוורירי ומבריק, ושערה אסוף. השמלה צריכה להיות רחבה וקלילה כי היא עומדת לבצע עבודה גופנית קשה ואולי להזיע. הוא רק יושב ומביט בה, פיו פתוח מעט, וכולו קצר נשימה. הוא ראה אותה מכינה את הרוטב כל כך הרבה פעמים, אך הדבר לא נמאס עליו.

היא בישלה את העגבניות על להבה נמוכה במשך כל הבוקר. היא הסירה מהן את הקליפה, סיננה את הציפה והוציאה את הגרעינים. היא הפשיטה את העגבניות.

עכשיו היא זקוקה לעזרתו, לכן הוא יושב ליד שולחן המטבח ונועץ בה מבטים.

הם גוררים שני לוחות דיקט מהמרפסת במורד המדרגות ומוציאים אותם החוצה. הלוחות תופסים כמעט את כל החצר המלאה בעשבים, אבל זה המקום שאליו מגיעה השמש. הקיץ בעיצומו, חם, וזאת הדרך היחידה להכין רוטב בכמות מספקת לכל החורף. העגבניות שהיא מגדלת תמיד מעולות. בבית אביו הוא אף פעם לא אכל עגבניות כפי שהוא אוכל אותן עכשיו, טריות, מבושלות, צלויות, מטוגנות. הוא נהנה מהן בכל צורה. זהו פריו של עץ החיים הסיציליאני.

הם נושאים את שני סירי העגבניות המבושלות אל הלוחות. היא משטחת עליהם את הדייסה הסמיכה ומטה אותם קלות כדי לנקז מהם כל נוזל שנשאר. יש הרבה נוזלים. הם משאירים את הלוחות להתייבש בשמש.

מימו מנקה בתים, סלבו מטאטא רחובות. הארי וג׳ינה מתעלסים כל אחר הצוהריים, כשהשמש נמצאת בזווית של ארבעים וחמש מעלות בשמי אוגוסט. הם כמעט מועדים במדרגות כשהם מחזירים את הלוחות פנימה. הוא רק רוצה לישון עכשיו, אבל שעת ארוחת הערב קרבה, והיא מאלצת אותו לעזור לה. אלא שעכשיו, לאחר מעשה, הוא אינו רוצה לעזור.

הם מגלגלים את הרוטב המיובש ויוצרים ממנו כדורים גדולים. הוא מנסה לא לספר בדיחות סרות טעם, אבל לא מצליח. הוא לא ממש רוצה לספר בדיחות. הוא רק רוצה לישון ואחר כך להתעלס איתה שוב. ידיהם דביקות מהרוטב המתוק, האדום והבשל. הם מנקים את ידיהם עד כמה שאפשר. לפעמים הם מתעלסים שוב, כשבגדיהם עליהם, כדי לחסוך זמן, אף שהשעה מאוחרת, ובכל רגע עלול מישהו להיכנס – אנג׳לה, מימו, סלבו, ריטה שבאה לארוחה של שבת בערב. כשהם פרועים ומתנשפים, בידיים שזה עתה אהבו בהן זה את זה, הם מצפים את כדורי רוטב העגבניות בשכבה של שמן זית, עוטפים אותם היטב בבדי כותנה אווריריים ומכניסים לצנצנות זכוכית גדולות. זו עבודה לכל שעות אחר הצוהריים של שבת. היא מגדלת עגבניות בכמות שמספיקה להם לכל החורף. לא חסר להם מעולם רוטב לכל דבר שהם בישלו. תמיד יש להם ממנו בשפע.

הארי מקשר בין עגבניות ואהבה. הוא חש פעימה ממשית בבסיס המקום שמגדיר אותו כגבר, להבת אש גדולה בכל פעם שהיא פותחת אחת מהצנצנות, בכל פעם שהיא מאכילה אותו מהן, כשהיא שואלת מה ירצה לארוחת ערב. מה שעולה בדעתו הוא המתיקות המשכרת של שעות אחר הצוהריים הקיציות והמיוזעות שלהם.

6.

אם הארי ביטא, בתוך תוכו וכלפי חוץ, מידה מסוימת של אמביוולנטיות וכחנית באשר לעתידו החדש, לאיש לא היה ספק איך הרגישה מימוּ בקשר לזה. כאילו כל מכאוביה עזבו את עצמותיה. אחרי שג׳ינה בישרה לאימה את הבשורה המשמחת, היא זינקה מהמיטה, לבשה בגדים יפים ורצה ברחובות לורנס כשהיא נושאת בידיה נרות לכנסייה ושוקולד לחבריה. ״סוף־סוף היא בהיריון! היא בהיריון!״ מימוּ קנתה פרחים, הלכה לשוק, בישלה ארוחה חגיגית והזמינה אליה מה שנראה כמו מחצית מתושבי לורנס. ״לא נתת לי הזדמנות לחגוג את החתונה המדומה שלך, לפחות אוכל לשמוח בפרי שלה.״

הארי רכן אל צווארה של ג׳ינה. ״למה אימך היקרה מתעקשת לקרוא לזה חתונה מדומה? היא רוצה לראות את המסמכים שקיבלנו מהשופט?״

ג׳ינה נישקה את אפו. ״אני חושבת שהיא מעדיפה לראות את המסמכים מהכומר.״

הוא כרך את זרועותיו סביב מותניה שעדיין לא התעבו ומשך אותה אל המרפסת. ״אז היא חושבת שאנחנו לא נשואים כחוק.״ הוא צחק. ״כלומר, את הפילגש שלי?״ הוא נישק אותה. ״למה זה נשמע לי מגרה כל כך?״

נאמנה לשורשיה כרעיה טובה ואישה אמיתית החזירה לו ג׳ינה נשיקה בפה פתוח, התעלמה מהחלק הסיציליאני שלה ולא אמרה את מה שהתביישה לחשוב בזמן שהוא פלרטט איתה והיה חביב כלפיה: מכל הדברים שאני, ואני הרבה דברים, אני בהחלט לא פילגש.

״סעו לבוסטון, שניכם,״ הורתה להם מימוּ עוד באותו היום. ״ספר למשפחה שלך, הארי, ואת, ג׳יה, ספרי לאחיך.״

ג׳ינה הסכימה. הארי הניע את ראשו מצד לצד.

״סלבו ישנה את דעתו, הארי.״

״הוא לא ישנה, מימו.״

״הוא ישנה.״

״הוא לא ישנה.״

״אלוהים, למה אתה כזה פרד עקשן?״

״הוא לא מוכן לבוא ואני הפרד?״

מימו לחצה על חתנה: ״סלבו מחכה שתבקש את סליחתו. הוא רק צריך לשמוע שאתה מתחרט.״

הארי שוב הניע את ראשו מצד לצד. ״כבר ניסיתי. זה לא הועיל.״

״לפני כמה שנים ניסית?״

״הבן שלך גאה מדי,״ אמר הארי.

״ואתה?״

״אני לא הבן שלך.״

״מקסים, הארי,״ לחשה ג׳ינה שישבה בקרבת מקום והקשיבה.

מימו הזדעפה. ״אתה בעלה כביכול של בתי.״

״אני באמת בעלה.״

״בארץ שלנו, בעלים, אפילו כמוך, נחשבים בני משפחה. אצלכם לא?״

הארי לא אמר דבר.

״כמו שאמרתי. חוץ מזה, אתה עדיין בן של מישהו, לא?״

״כבר לא.״

7.

לא בלב שלם עבר הארי על מודעות הדרושים בעיתון. ״איזה נטל זה,״ הוא הכריז ערב אחד, ״להזדקק לעבודה בשכר.״

״ברוך הבא לחיים האמיתיים,״ אמרה ג׳ינה. ״ולא רק להעמדת פנים שאתה חי.״

היא צדקה, כמובן, והוא לא אהב להתווכח איתה. הוא בוודאי לא עמד לטעון שפעם הוא באמת חי מה שנראה לו כחיים מזויפים. להתאהב זה דבר אחד, אבל לבחור בה היה דבר אחר. הוא נשא אותה לאישה כי היא הייתה הדבר האמיתי ביותר שהוא מצא מימיו. לא היה שום כוונון בחייו איתה. לא העמדת פנים ולא איפוק. כל הכדורים נזרקו לאוויר בבת אחת. תמיד היה חם מדי או קר מדי. יותר מדי יין או לא מספיק. מיטתו לא הייתה ריקה מעולם, וזה פיצה על דברים רבים שהיו חסרים – האיחוד הרשמי של נשמות קרובות, שני קטבים נפרדים בכל הנוגע למעמדם בחיים, אבל מאוחדים בדרך החשובה היחידה, בגוף ובנפש.

ועדיין... ריחות עזים ועבודה, עבודה מתמדת. בלי זמן לחשוב, לתכנן לטווח ארוך, להבין דברים, בקושי אפילו לקרוא!

״תרצי אולי לעבור לקָלָמָזוֹ, מישיגן?״ שאל הארי את ג׳ינה. ״אוכל לעבוד שם בפס הייצור של הנרי פורד.״

״הוא ישלם לך חמישה דולר ליום, הארי,״ אמרה ג׳ינה. ״זה הרבה כסף.״

״חמישה דולר?״

״ליום!״

״פלורנץ זיגפלד מוציא שלוש מאות דולר על כריות לבמה!״ אמר הארי. ״שלוש מאות דולר על כל אחת.״

״אז אולי אתה צריך להיות מי שמוכר לו את הכריות המופלאות האלה.״

״הנה, את מייד מחזירה כל שיחה לענייני כספים.״

״זה לא מה שאני עושה.״

״דווקא כן.״

״אתה מתכוון למחסור בכסף?״

״תקראי לזה איך שאת רוצה.״

וכך הפכו עוד חילוקי דעות אגביים של בני זוג לפרץ של רגשות. בלי שום כוונון.

הארי מצא עבודה למשך שבוע – חלוקת מוצרי נייר למסעדות מקומיות. הוא נהג במשאית קטנה, לקח משלוחים מווסטון וחילק אותם בלורנס ובאֶנדוֹבֶר. העבודה הסתיימה שבוע לפני חג המולד. ג׳ינה לא אמרה דבר. הוא לא אמר מילה, אבל יצא שוב לחפש. כעבור כמה ימים הוא חזר נרגש הביתה וסיפר לה שמצא עבודה. היא עדיין הייתה בשליש הראשון להריונה והקיאה כל הזמן.

״משרה מלאה?״ ניסתה ג׳ינה להישמע נרגשת.

״בהחלט,״ הוא אמר ולקח את חולץ הפקקים כדי לחגוג עם יין אדום.

״זה נפלא! אצל מי?״

״ביל הייווד.״

ג׳ינה נסוגה מהשולחן שלידו עמדה לשבת. ״ביג ביל הייווד?״ היא חזרה בהשתאות.

״יש אחר?״

היא השתתקה. טעם מר עלה בגרונה.

״אני כבר עוזר לג׳ו ולארתורו בארגון, ברעיונות, בתכנון. אני תמיד עוזר להם עם נאומים. עכשיו ישלמו לי בשביל זה. עדיף על פני עבודה בחינם, לא?״

״אני לא יודעת איך לענות על זה,״ אמרה ג׳ינה. ״מה יכול ביל שתום העין לרצות ממך, הארי?״

״למה שהוא לא ירצה להעסיק אותי?״

״מהי העבודה?״

״אני לא יודע. אם הוא יצטרך משהו, אעשה את זה.״

״תבין, זה בדיוק מה שמדאיג אותי.״

״זה לא צריך להדאיג אותך.״ הוא פתח את היין והביא שתי כוסות. ״זה צריך לשמח אותך.״

״ביג ביל!״ היא קראה שוב. ״אתה יודע שלא מזמן הוא עמד למשפט באשמת הריגת אדם בפיצוץ, נכון?״

״באמת, את יודעת שהוא לא הורשע.״

היא הניעה את ראשה מצד לצד, אבל לא בחוזקה. הבחילה הקשתה עליה להגיב כראוי. ״זה סימן נורא. למה הוא בעיר? מה הוא מתכנן פה? אין כאן שום מכרֶה.״ ביל הייווד היה נשיא התאחדות הכורים לפני שזו חברה לסוציאליסטים וקיבלה את השם פועלי התעשייה של העולם. ״הוא מסתבך עם החוק כל הזמן, והוא גרם להרס בכל מקום שהגיע אליו. בכל עיר שהוא מגיע אליה מישהו מת, נורה, מוכה, נתקל בפצצה. בכל עיר! הוא השאיר אחריו נפגעים בכל עיר שעבר בה. בזה אתה רוצה להיות מעורב?״

״הוא לא אשם שהמשטרה שונאת אותו. זה מפני שהוא יעיל כל כך. את אמרת לי לחפש עבודה.״

״הארי,״ אמרה ג׳ינה. ״יש כמה וכמה עבודות שיכולתי להשיג, ואולי לא היו נעימות מנקודת המבט שלך, אם אתה מבין למה אני מתכוונת. אילו אמרת לי למצוא עבודה והייתי חוזרת עם משהו שאינו הולם אישה נשואה, היית מקבל את זה באדישות?״

״בסדר, את משווה את ביל הייווד לבחורות העליזות של מיס קמילה ליד מסילת הרכבת?״

״אדם שזוּכָּה באופן טכני מאשמת רצח אדם אחר מול ביתו ישלם לך כדי שתעשה מה שהוא יגיד לך?״ ג׳ינה הידקה את אחיזתה בכיסא. ״כן, לדעתי זה גרוע יותר.״

הארי הניח את כוסות היין בלי למזוג לתוכן.

״ממתי את בררנית כל כך?״ הוא שאל בקור. ״אני לא זוכר שהסתייגת מאֶמה גולדמן, האנרכיסטית הקיצונית שלך, שהנאומים שלה גרמו לאדם להתנקש בחיי נשיא.״

״אמה גולדמן כולה דיבורים,״ אמרה ג׳ינה. ״ביל הייווד כולו מעשים אלימים. הוא קורא לזה פעולה ישירה, אבל אנחנו יודעים למה הוא מתכוון, לא?״ היא הצמידה את ידיה בתחינה. ״עומד להיות לנו תינוק. אנחנו מוכרחים לחשוב על ההבחנות הדקות האלה.״

״חשבת על ההבחנות האלה כשהפצת באופן לא חוקי את העלונים של גולדמן על אמצעי מניעה תוך הפרה חמורה של חוקי קומסטוק?״

״זה ללא ספק היה כישלון גדול,״ היא אמרה והניחה את ידיה על בטנה הגועשת. לא הייתה בה הנחישות הדרושה לריב.

״שלה או שלך?״

״שלי.״

הוא הסתכל עליה בזהירות זמן־מה. ״אל תתרגזי,״ הוא אמר. ״אנחנו זקוקים לעבודה. אני לא רוצה לאכזב אותך. יהיה בסדר. אני אשאר עם ביל רק עד שאמצא משהו טוב יותר. הוא נתן לי מקדמה קטנה לחג המולד. לפחות נהיה בסדר עד השנה החדשה.״

ג׳ינה לקחה את הבקבוק ומזגה את היין בעצמה. ״תהיה אסיר תודה על מה שיש לך עכשיו, משרתו של ביל הייווד,״ היא אמרה והרימה את כוסה לחיי בעלה. ״אם מה שקראתי עליו נכון, לא יהיו לך הרבה סיבות להודיה בעתיד הקרוב.״

הם השיקו את כוסותיהם ושתו את היין. המריבות ביניהם לא נמשכו זמן רב. האינטימיות הצליחה לרכך את הקצוות החדים ביותר.

״ביג ביל חושב שאני מושפע ממך מדי,״ אמר הארי באותו ערב במיטה. ״הוא אומר שלא אועיל לו אם הנאמנות שלי מפוצלת.״

ג׳ינה כרכה את זרועותיה ואת רגליה סביב בעלה. ״אמרת לו שהנאמנות שלך בכלל לא מפוצלת? כולה אליי.״

״את רק מחזקת את מה שהוא אומר. ביל אמר לי שאנשים דגולים לא יכולים להיות דגולים או להיעשות דגולים כל עוד הם מוקפים בנשים שלהם.״ הוא נאנח.

היא לא הורידה ממנו את גפיה. ״ואתה מאמין לו?״

״כרגע אני לא מסוגל לחשוב בהיגיון.״

השמיכה כיסתה את ראשיהם ואז הושלכה מעל גופיהם הלוהטים.

אחר כך: ״עכשיו אתה מסוגל לחשוב בהיגיון?״

״אני חושש שהוא צודק.״

ג׳ינה הניעה את ראשה ברוגז ובחיבה מאופקת. ״זה נכון,״ היא אמרה, ״ובמקרה הזה, באופן מילולי, בממלכת העיוורים מי שיש לו עין אחת הוא המלך.״