הז'אנרים
כל הז'אנרים

דרג ספר זה מתוך 5
4 דירוגים
1.8
ממוצע
1
1
2
3
3
0
4
0
5
0
5
בין עבודות
37 

בין עבודות


דרג ספר זה מתוך 5
4 דירוגים
1.8
ממוצע
1
1
2
3
3
0
4
0
5
0
5
37 
37 
גודל (עמ'): 288
מו"ל: מטר הוצאה לאור

תקציר

קלייר פלאנרי התפטרה מהעבודה המשרדית שלה בתקווה לקחת קצת זמן לעצמה ולגלות מהי התשוקה האמיתית שלה בחיים. העניין הוא שהיא לא ממש בטוחה מאיפה להתחיל לחפש אותה. בלי הסחות הדעת של שגרה קבועה, קלייר מתעמתת עם החלקים הטובים ביותר שלה ועם החלקים הגרועים ביותר: החלק הנדיב והקשוב שמבקר את סבתא שלה ושותה איתה תה, ושמכין ארוחות מיוחדות לחבר שלה, לוק; לעומת תחושותיה שלוק לעולם לא יעמוד בציפיות כיוון שהוא מעיר הערות מביכות אחרי ששתה יותר מדי כוסות יין.

התוצאה היא פורטרט גלוי לב ומרגש של גיבורה שמסתכלת למציאות בעיניים ומנסה לעצב את דרכה העצמאית. ביד קלה ובוטחת מציגה ליסה אוונס גיבורה שניתן להזדהות איתה בקלות, ושהפגמים שבה והאבחנות המרעננות שלה מבליטים את מה שהופך את כולנו לשונים זה מזה, ועם זאת מחוברים זה לזה באופן בלתי נמנע.


ליסה אוונס נולדה ב-1985, והיא בוגרת עמנואל קולג', קיימברידג'. במשך שש שנים עבדה בהוצאה לאור, והיא בעלת תואר שני בכתיבה יוצרת מאוניברסיטת מזרח אנגליה. "בין עבודות" הוא הרומן הראשון שלה. היא מתגוררת בלונדון.


"רומן עתיר תובנות על הדילמות בנות ימינו שבפניהן עומדים קרייריסטים צעירים, שהוא גם חד ושנון ומצחיק ברמה של צחקתי-בקול-רם".
האובזרבר


"מצחיק-מריר... גיבורת הספר היא מעין ברידג'ט ג'ונס של שנות האלפיים, שהיין האדום והמרדף שלה בהשראת-הרצאות-טד אחר יעד נעלה בחיים, מובילים אותה לאמיתות קשות ולהנגאוברים".
מגזין ווג

המשך קריאה
  • ISBN: 99-2074
  • גודל (עמ'): 288
  • מו"ל: מטר הוצאה לאור
  • יצא לאור ב-: 26/06/2017
  • שם המחבר: ליסה אוונס
  • תורגם ע"י: דנה זייברט טל
  • זמין להשאלה: כן

1

פרח קיר

מחוץ לדירה שלי עומד אדם עם מדי חאקי ירוקים ותג שחררו את פלסטין ענקי.

"את הבעלים?" הוא שואל, ואני פונה לאחור כדי לראות אם הוא מדבר אל מישהו אחר, אבל אין מאחורי אף אחד. אני מרוויחה ככה שנייה כדי להזכיר לעצמי באיזה צד אני בסכסוך הישראלי־פלסטיני.

"אני חושבת שכן, כן," אני אומרת, ואז בנימה יותר מלאת ביטחון, כי עכשיו אני בטוחה, "כן, אני בהחלט הבעלים."

הוא מגרד את צווארו, האפור מלכלוך. גם לאוזניים שלו יש אותו גוון אפרפר.

"את צריכה להסיר משם את הבּוּדלֶיָה. זאת סכנה לציבור."

"אה כן," אני אומרת, מרימה את הראש ומסתכלת לכיוון שהוא מצביע אליו, על עמוד גבס שנמצא בחזית הבניין, שבראשו מעין פריט קישוטי. אף פעם לא שמתי לב אליו בעבר, אבל עכשיו מביך אותי לראות שהצבע סדוק ומטונף. אם היו שואלים אותי איך קוראים לזה — אם היו מציעים לי מיליון פאונד בשביל התשובה הנכונה — הייתי מנחשת שזה נקרא דווקא בלוסטרדה. "אין לו תפקיד בתמיכת המבנה?" אני אומרת.

הוא בוהה בי ומושך בזקן שלו, שבקצהו צמה דקה.

"זה גידול פרא. זה לא אמור להיות שם," הוא אומר, ועכשיו אני מבינה על מה הוא מדבר: צמח מבצבץ מהחלק העליון של הדבר הזה, ענף מכוסה בפרחים סגולים. הוא די יפה.

"ו... סליחה, מי אתה?" אני שואלת ותוהה אם הוא מהמועצה, שָכן או עובר אורח שדוחף את האף.

"קולין מייסון, מהנדס תחזוקת בניינים," הוא אומר, ומושיט יד מאובקת.

אני מהססת לשבריר שנייה לפני שהנימוסים שלי נכנסים לפעולה ואני לוחצת אותה.

"קלייר," אני אומרת.

"אז לטפל בזה?" הוא שואל ומהנהן כלפי מעלה לכיוון הבודליה. "אני גם אצבע קצת אם אני כבר שם למעלה."

"מממ, פשוט... אני אצטרך לדבר על זה קודם עם החבר שלי. כי הוא גם הבעלים. איך אני אוכל להשיג אותך?"

"אני אהיה בסביבה," הוא אומר. "את כבר תראי אותי."

אני נכנסת לשטוף ידיים ומתקשרת ללוק. אישה עונה לי — פיונה, שעובדת איתו.

"הוא מתכונן לניתוח," היא אומרת. "שאבקש ממנו לחזור אלייך?"

"אכפת לך רק להחזיק לו את הטלפון ליד האוזן כדי שאוכל להגיד לו משהו קצר? שתי שניות, אני מבטיחה."

רשרושים נשמעים ברקע, ואז הקול של לוק.

"מה קורה?"

"יש בעיה עם הדירה שלנו. צריך לסלק בודליה."

"לסלק מה?"

אני נאנחת. "זה צמח פרא. צמח עם פריחה סגולה? הבחור בחוץ אמר שצריך להעיף אותה."

"איזה בחור?"

"קולין מייסון."

"מי זה?"

"הוא מהנדס תחזוקת בניינים. הוא די התעקש על זה."

"אז מה את רוצה לעשות? צריך להתקשר למישהו? את יכולה לטפל בזה? קלייר," הוא אומר, "אני חייב ללכת."

"כן, אני אטפל בזה. מה אתה רוצה לארוחת ערב?"

"הוא לא יהיה בבית לארוחת ערב," אומרת פיונה. "הוא יעבוד עד מאוחר היום."

"אה," אני אומרת. נראה לי שאני לא אעשה כלום בעניין הבודליה כמה זמן; נראה אם זה יתפתח.

רכבת תחתית

שלוש נשים מולי מדברות על מזג האוויר כמו על חברה שהן לא אוהבות במיוחד.

"ועוד משהו," אומרת אחת מהן ורוכנת קדימה. "הכלל שלי בלי־גרבונים־עד־אוקטובר עף החוצה מהחלון."

חברותיה מנענעות בראשיהן, משחררות את רגליהן העטויות בניילון ומשלבות אותן שוב.

האחר

אמא שלי מתקשרת בהפסקת הצהריים שלה. אני שומעת שהיא בבית קפה.

"איפה את?" היא שואלת, כאילו היא שומעת ברקע קקופוניה נוראית, ולא את השקט שבמטבח שלי.

"בבית."

"אני מבינה. איך הולך האת־יודעת־מה?"

היא מתכוונת "חיפוש העבודה": קשה להאמין, אבל הבחירה ב"את־יודעת־מה" פחות מציקה מהשאלה עצמה.

"אה, בסדר. ממשיכה במרץ."

"תקשיבי, לפני שאת סוגרת, מה דעתך על זה? היה לי חלום נוראי אתמול בלילה, ראיתי את דיאן, ה... דיאן מהעבודה. זאת בטוח היתה דיאן, אבל בחלום חשבתי שהיא מישהי אחרת, שאני לא מכירה."

עד כה שמעתי את אמא שלי מתארת אותה רק בתור "דיאן הגברת השחורה מהקבלה". יש לי הרגשה שזה עוד לא הסוף.

"זה מצחיק," היא אומרת כאילו זה עלה בדעתה רק עכשיו, "באמת ראיתי אתמול בעיר אישה שחשבתי שהיא דיאן, וניגשתי להגיד שלום אבל אז הבנתי שזאת לא היא." היא צוחקת. "קלייר, מה את חושבת? את חושבת שהיא היתה נעלבת?"

"מי," אני אומרת כי אני לא מצליחה להתאפק, "דיאן, או האישה שחשבת שהיא דיאן?"

"הגברת השנייה. לא דיאן. את חושבת שהיא הבינה שבלבלתי בינה לבין מישהי אחרת, לבין מישהי —"

"אישה צבעונית אחרת?" אני עוזרת לה.

"אה," אומרת אמא שלי, "נראה לי שזה לא כל כך פוליטיקלי קורקט מצדך. נראה לי שכבר אי־אפשר לומר 'צבעונית' בימינו."

רכבת תחתית

כמה מושבים ממני בהמשך הקרון יושב איש זקן וסורג, עטוף בקרדיגן צמר לבן וגדול. אני מחייכת אליו ומרימה את הגבות שלי, וכשאני עושה את זה אני רואה את העגילים הסגולים המתנדנדים ומבינה שזה בכלל לא איש זקן אלא אישה, לא כל כך זקנה, אולי בגיל של אמא שלי, שאיבדה את כל השיער שלה. היא מחייכת אלי, והמסרגות נוקשוֹת, הגבות שלי נשארות למעלה ואני מחייכת בנוקשוּת אל ידַי, שעדיין מונחות בחיקי.

טקס אשכבה

אחרי שמפנים את המנות העיקריות, המלצרים — שהם בעצם רק בני נוער — מוציאים את הקינוחים: קערות של גלידה נמסה ופירות שוחים בסירופ. אני יושבת בשולחן של הילדים, עם שאר הילדים. (כולנו מעל גיל עשרים וחמש.) בן דוד שלי, סטיוארט, שלובש מתחת לז'קט שלו חולצה של "No Fear", שואל אותי מה אני עושה בימים אלה.

"אני חושבת על זה," אני אומרת. שתיתי הרבה יין: לא הפסיקו להגיש אותו, ואני לא הפסקתי לשתות אותו. "התפטרתי לפני שבועיים כדי לקחת פסק זמן ולנסות להבין למה אני כאן. לא במובן הדתי, אני פשוט מאמינה שלכל אחד יש ייעוד. כמו שאתה נולדת להיות במחשבים. זה יושב עליך בול." אני משתתקת, כי פתאום התחלתי לחשוש שאולי הוא מהנדס רגיל ולא מהנדס תוכנה, אבל הוא מהנהן.

"אז שיווק לא היה הייעוד שלך."

"תקשורת יצירתית," אני מתקנת אותו.

"להגיד לך את האמת? אף פעם לא הבנתי בדיוק מה זה אומר."

"זה..." אני מתכוננת לפצוח בהסבר, ואז מבינה שייתכן שלעולם לא אצטרך לעשות זאת שוב, "לא משנה כבר."

"אין כפיות," אומר סטיוארט, ואני מסמנת לאחד מבני הנוער לגשת אלינו.

"אתה יכול להביא לנו כמה כפיות, בבקשה?" אני כועסת שאני צריכה לבקש בכלל, ונימת הדיבור שלי מנומסת אבל קרירה. הילד־מלצר מגחך. כשהוא חוזר, הוא אוחז זר של סכינים ומשחרר אותם מולי במפל כסוף.

"לא נשארו כפיות," הוא אומר. "גם לא מזלגות. אנחנו ממש עמוסים היום."

אני מנענעת בראשי. "לא ייאמן," אני ממלמלת לסטיוארט כשאנחנו מחלקים את הסכינים. אני פורסת חלק מאי הגלידה המתכווץ ומרימה אותו בזהירות לפה שלי. אני מסתכלת על השולחן שבו יושבת סבתא המסכנה שלי. בעלה זה שישים שנה רק עכשיו נקבר, והיא מלקקת חצי־אפרסק־על־שיפוד כמו סוכרייה על מקל.

כשמגישים את הקפה, אבא של סטיוארט, הדוד שלי ריצ'רד, מספיד את סבא. הוא מתבדח קלות על הגאווה של סבא ב"פציעות המלחמה" שלו — הצלקות מהניתוחים הרבים שעבר.

"הוא באמת אהב להציג לראווה את פציעות המלחמה שלו," אני אומרת לשולחן שלנו. בני הדודים שלי מהנהנים ומחייכים, ממלמלים בהסכמה. "וגם עוד כמה דברים!" אני ממשיכה, מצביעה למטה על חיקי וצוחקת. "אפילו אחרי ניתוח הלב."

"רגע, רגע," אומרת בת הדודה שלי, פֵיי. "מה? סבא היה מראה לך את ה... שלו?"

"אה — לא, לא. 'להראות' גורם לזה להישמע... זה לא היה... אני לא חושבת שזה היה בכוונה או משהו," אני אומרת. כולם מסתכלים עלי. אף אחד לא מדבר. "די, זה לא היה סיפור רציני. בכלל לא. תמיד חשבתי שזה — זה לא קרה לאף אחד פה? שהוא היה מחליק החוצה כזה?"

פיי מנענעת בראשה. האוזניים שלה, שמבצבצות דרך שערה הבלונדיני הדק, מאדימות. אני מפנה את מבטי אל כל שאר בני הדודים; רובם בוהים בקפה שלהם.

אני שופכת שקיק סוכר לתוך הקפה שלי ובוחשת אותו עם הסכין ששמרתי לי מהקינוח.

חלום

בלילה כשאני נוהגת בכביש המהיר, הפנסים שלי לא נדלקים, אבל כל מכונית חולפת נוסעת באורות גבוהים ומסנוורת אותי בין קטעים מרגיזים של חשֵכה.

הכול תלוי בהקשר

"הבודליה," על פי אתר אחד, "יכולה להיות גם שיח גן פורח ויפהפה המושך פרפרים וגם גידול פרא שפל, הרסני ופולשני."

אוטובוס

אני נוסעת באוטובוס למכון הכושר שאני כבר לא ממש יכולה להרשות לעצמי. אני בוחרת מושב ליד החלון ומנסה להתקדם עם הספר שלי (אני קוראת את "יוליסס" כבר כמעט תשעה חודשים). אחרי שקראתי את אותה הפִּסקה חמש או שש פעמים, אני מרימה מבט, מחפשת נואשות הקלה כלשהי מן המילים. איש מבוגר במעיל בצבע כחלחל, שערו ארוך ודליל, מתקדם לאט במעבר. הוא מסתכל סביב ומחפש מושב פנוי, אבל כולם תפוסים ואף אחד לא קם, אז הוא מהדק שפתיים בגבורה ואוחז במוט הסמוך. אני חושבת להציע לו את המקום שלי, אבל אז אצטרך לבקש מהאישה שלידי לזוז. היא נראית חשובה, לבושה בהידור כאילו היא הולכת לפגישה. היא מעיינת ברשימות, ואני לא רוצה להפריע לה או לגרום לה להרגיש רע על כך שהיא לא נידבה את המושב שלה. אני חוזרת ל"יוליסס" ומתאמצת בכל כוחי להעמיד פנים שלא הבחנתי באיש המבוגר, עד שאני מצליחה סוף־סוף לעבור לעמוד הבא. כשהאישה שלצדי יורדת, האיש הזקן נשאר במקומו. אני מסתכלת בו נע ומזיז את רגליו עם תנועת האוטובוס, רוקד בנעליים האורתופדיות שלו.

מכון כושר

במכון הכושר, אני מנסה להשתחרר מהמנוי שלי.

"תצטרכי לחכות עד השלושים בחודש כדי למסור את הבקשה לסיום המנוי, ואז המנוי שלך מסתיים חודשיים לאחר מכן," אומרת לי האישה שעל תג השם שלה כתוב "פרנקי". לכבוד ליל כל הקדושים היא לבושה כמו מכשפה עם כובע, גלימה וציפורניים צבועות בשחור. מתחת לגלימה היא לובשת בגד גוף שחור מבריק.

"אבל השלושים זה עוד חודש שלם," אני אומרת. "אנחנו לא יכולות פשוט להחליט שזה אתמול?"

"לו רק יכולנו!" היא אומרת, ומגישה לי באהדה פחית מלאה סוכריות רטרו מרשרשות. אני לוקחת חפיסה של סוכריות פּארמה ויולטס קטנות ולועסת אותן שתיים־שתיים.

היא מסתכלת ברשימות שלה. "אני רואה שעדיין לא עשית את סקירת הגוף המלאה. רוצה לעשות את זה עכשיו, אם את כבר כאן?" דחיתי את זה עד שאכנס יותר לכושר כי רציתי לקבל ציון טוב יותר מהציון של לוק, אבל עברו שנתיים, ואם אני עוזבת כדאי כבר שאגמור עם זה. היא באה מסביב לדלפק הקבלה ומובילה אותי לשולחן, ולוקחת את מטאטא הפלסטיק שלה איתה.

בתגובה לשאלון אני אומרת לפרנקי שאני לא שותה בכלל אלכוהול או קפה, ושאני ישנה תשע שעות כל לילה. לחץ הדם שלי תקין, וכן שאר המדדים שלי במנוחה, אבל כשהיא בודקת את הכושר האירובי שלי על ההליכון אני להוטה כל כך להרשים שאני כמעט מחליקה ממנו, הכול משחיר סביבי, ואני מתנשפת בכבדות.

"באיזו תדירות אמרת שאת באה לכאן?" שואלת פרנקי ומסתכלת על הלוח שלה. "חשבת לקחת מאמן כושר אישי?"

אני יוצאת משם אחרי שנרשמתי לשלושה מפגשים אחד על אחד עם מאמן אישי בשם גאווין, במחיר היכרות מוזל במיוחד של 99.99 פאונד.

הצלחה

אני לא בטוחה אם אמא שלי שומרת חומרים במיוחד עבור השיחות שלנו או שזה חלק מתהליך האבל על אבא שלה, אבל בזמן האחרון כשהיא מתקשרת, נראה שיש לה המון חדשות נוראיות לבשר לי.

"פיפה מהכנסייה, מהמקהלה — את מכירה אותה. בעלה, אתיאיסט — בטח לא פגשת אותו. החליק ונפל במקלחת: לא יודעים כרגע אם הוא ילך שוב. שלחתי את אבא לג'ון לואיס לקנות שטיחון אמבטיה כזה. לא יזיק להיזהר קצת."

וגם: "גורדון שגר שתי דלתות מאיתנו, טוב, אז החתן שלו, השוטר — סיפרתי לך עליו, זוכרת? בדיכאון. הוא ניסה כמה פעמים, לאורך השנים, אבל הם חשבו שהוא התגבר על כל זה. בכל מקרה," היא נאנחת, "נראה שהפעם הוא הצליח."

הצעד הבא שלי

אני הולכת לבית קפה כדי לצאת מהבית, ולוקחת איתי את המחשב הנייד כדי לעשות קצת מחקר לגבי עבודה. יש שם שולחן של שמונה נשים, כולן עם תינוקות, וכמה מהן מיניקות. הן מדברות על הבעלים המעורבים שלהן, ואף על פי שהגישה התחרותית שלהן מעוררת בי קצת חשד, אני לא יכולה להכחיש שהן נראות נהדר. העור שלהן פנטסטי, והתינוקות כולם מתוקים כל כך — קטנטנים, שקטים ומרוצים.

אני גולשת באתרי אינטרנט בתחום האמנות ומסתכלת על משרות, אבל אני לא יודעת מה אני מחפשת, וכל החיפושים שלי מעלים שוב ושוב תפקידי מכירות, או תפקידי ניהול הרבה מעל רמת השכר שלי. אישה שנראית בערך בגילי נכנסת, מחזיקה בידיה פעוטה קטנה. שתיהן לבושות בחולצות פסים תואמות ובג'ינס, וכשהיא מזמינה קפה אני שומעת גם מבטא צרפתי. היא יושבת בשולחן לידי, והילדה מתרוצצת: מאחורי הדלפק, מתחת לשולחן, מטפסת במדרגות שמסומן עליהן "אין כניסה". היא חמודה; לבריסטות זה לא מפריע בכלל.

אני לוחצת על תיאור משרה בקרן מורשת, שכרוכה בין השאר בכתיבת הלוחיות הכחולות התלויות על בניינים שפעם התגוררו בהם דמויות חשובות. אני בהחלט יכולה לעשות את זה, לדעתי, לסכם מישהו בכמה מילים. אני חושבת איך הייתי מתארת בלוחית כחולה אנשים שאני מכירה: לוק = "רופא נודע"; פול = "אמן חלוצי"; שרה = "אשת חינוך חדשנית". אני מתקשה קצת יותר עם אלה מהם שעובדים ביחסי ציבור ובייעוץ ארגוני, ומחליטה שזה מפני שהם כנראה לא ראויים ללוחית כחולה בכל מקרה.

הפעוטה מתקרבת לשולחן שלי, מושיטה קדימה את ידיה ומנופפת בשתיהן, קורנת מאושר. אני עושה את אותו הדבר והיא צוחקת, בורחת, קוברת את פניה בחיקה של אמה ואומרת, "מאמאן, מאמאן!" והאמא, שהיא אולי אפילו צעירה ממני, רוכנת מעליה וממלמלת בצרפתית אל תוך שערה הבהיר הקצר של בתה.

"אולי אני צריכה לעשות ילד." אני ממלאת את מדיח הכלים אחרי ארוחת הערב, ולוק צוחק.

"עם מי?"

"כן, התכוונתי שאנחנו צריכים. אבל אני אהיה זאת שתלד אותו, לא? אני יכולה להיות אמא במשרה מלאה."

"חשבתי שאת מחפשת את הייעוד שלך," אומר לוק. "חשבתי שזה היה כל העניין." הוא מחווה בזרוע רחבה על כל "זה", כאילו המטבח הוא איכשהו חלק מהתוכנית שלי, כאילו אני מבלה עכשיו את כל הזמן שלי ב"זה".

"אולי הייעוד שלי הוא להיות אמא?"

לוק מהנהן, בעיניים פעורות לרווחה, משרבב החוצה את שפתו התחתונה, מהרהר, אבל בסופו של דבר לא משתכנע. הוא מאותת לי לבוא אליו, ואני מתיישבת על הברך שלו, כורכת את זרועותי סביב צווארו, מניחה את הסנטר על כתפו.

"אני חושבת שאני אלך ללמוד צרפתית," אני אומרת. "על בסיס מה שלמדתי בבית הספר. חבל לתת לכל הידע הזה ללכת לאיבוד."

"מֶה וִי," אומר לוק ומושך בכתפיו עד שפני מסתובבות אל פניו. הוא מנשק אותי נשיקה צרפתית, מה שאומר שזה ייגמר בסקס.

הגרלה

18:00 ביום חמישי. אמנם לא הגשתי מועמדות לאף משרה, אבל כן השתתפתי בהגרלות שבהן אוכל לזכות ב: מיני קופר, שני לילות בפריז או שבעה במיאמי, שוברים בשווי חמש מאות פאונד במותג ביגוד סקנדינבי, טלוויזיית ענק (שאני מתכננת למכור), מכונת אספרסו (שאני בטוח משאירה), כרטיסים לשלוש תערוכות, ארגז של פרוסקו, מסחטת מיצים, תיק מעצבים, מעיל מעצבים, ארוחה לשניים במסעדה יוקרתית בעיר כולל קוקטייל ראשון אבל בלי יין, מנוי בבית קולנוע לסרטים עצמאיים וחבילת וי־איי־פי זוגית בספא לנשים בלבד, כך שאף אחד לא יכול לטעון שזה היה יום מבוזבז לגמרי.

עבודה

פול, חבר שלי מהאוניברסיטה, חזר מסיבוב בחו"ל שכלל את ברלין, טוקיו, וינה ויוהנסבורג. הוא אמן קונספטואלי שבונה את המוניטין שלו: התחלתי לראות אזכורים לעבודה שלו בבלוגים (גם אם אני תמיד מוצאת אותם באמצעות קישורים שהוא עצמו מעלה). אנחנו קובעים להיפגש בפאב מפוקפק שהיינו מבלים בו לעתים קרובות בימים ההם אחרי שסיימנו את הלימודים. הייתי מגיעה אז ללונדון מבית הורי שבפרברים כדי להתראיין למשרות שהיסטוריית התעסוקה האקראית שלי — מלצרות, טיפול בילדים — ממש לא עמדה בדרישות שלהן. לאחר מכן היינו מחסלים בקבוקי יין, מקוננים על הנעורים האבודים שלנו (היינו בני עשרים ואחת) ומתלוננים שהחיים לא הוגנים: מה עוד אנחנו יכולים לעשות? למה אף אחד לא נותן לנו הזדמנות? אבל בזמן שאני שלחתי קורות חיים בלי הכרה לכל מוסד אמנויות, פרסום ותקשורת שיכולתי לחשוב עליו — גם אם לא הוצעה שם בכלל משרה — פול קיבל בחשאי הצעות למלגות מבתי ספר יוקרתיים לאמנות ברחבי העולם. כשגיליתי את זה, שבועיים לפני שעזב לניו יורק, חשתי תחושת קיפוח עמוקה וצדקנית. איך הוא העז לטפח כאלה חלומות? מי נתן לו רשות לכוון גבוה כל כך? מי הוא חשב שהוא?

כשהוא מגיע הוא נועל נעליים כבדות שהשרוכים שלהן לא קשורים, הזקן שלו מלא, והשיער שהחל לגדל לאחרונה אסוף למעלה בכרבולת קטנה.

"ברכותי על היציאה ממרוץ העכברים, קטנטונת," הוא אומר. הוא גם מלטף את הראש שלי, מחווה פטרונית שהוא תמיד עושה — באירוניה, אבל עדיין הוא עושה את זה בכל פעם. "אחרי כל השנים האלה שרק איימת! מה גרם לך לעשות את זה?"

אני מספרת לו על היום שבו נתקפתי דחף חזק להתחיל לבלוע דברים מהשולחן שלי: נעצים, גושי דבק־פלסטלינה, כל מה שיכול להיכנס לי לפה.

"כבר שמתי לעצמי אטב נייר על הלשון אבל פתאום קלטתי שיש דרך אחרת. אז ירקתי אותו והלכתי למשרד של הבוסית שלי כדי להתפטר."

"איך היא קיבלה את זה?"

"היא היתה בחופשה, אז הייתי צריכה לחכות עוד שבועיים. אבל ברגע שקיבלתי את ההחלטה, זה היה כאילו... עצרתי את הנשימה במשך שנים בלי לדעת, וסוף־סוף יכולתי לנשוף אותה החוצה. ולא הייתי צריכה לבלוע אפילו מהדק אחד."

"התאבדות באמצעות בירוקרטיה: זה מוצא חן בעיני," הוא אומר, מהנהן לאט באישור.

"היי, זה בחינם. תשתמש בזה לתצוגה הבאה שלך."

"ממ. אלה לא בדיוק החומרים שאני מתעסק איתם. אבל תודה," הוא מוסיף, והעיניים שלו מצטמצמות בחיוך.

פרת משה רבנו

יש חיפושיות פרת משה רבנו בכל מקום; אני כל הזמן דורכת עליהן, ואז צריכה לנקות את הגוף המחוץ שלהן. הן מסתננות פנימה דרך הרווחים בחלונות ההרמה, ומקפיצות אותי כשהן עפות קרוב מדי, מזמזמות לי בפרצוף כמו מזל"טים קטנים. לוק אומר שהוא לא ראה אף חיפושית, ואני תוהה אם ייתכן שהן רודפות אותי, או שאני פשוט מבלה יותר מדי זמן בבית.

בשנה שהחֶברה של אבא שלי עברה למקום חדש נאלצנו לעבור דירה, והמדרכות בשכונה החדשה שלנו היו מלאות בחיפושיות. הייתי בת עשר, והחבר היחיד שהכרתי בקיץ ההוא היה ילד בשם ג'פרי שגר בבית השכן. אחד הפרויקטים ארוכי הטווח שלו היה איסוף מאות חיפושיות פרת משה רבנו בצנצנת חמוצים גדולה במשך כמה שבועות. כשהיא היתה מלאה, הוא זרק פנימה גפרור דולק. אני לא זוכרת מה קרה אחר כך: ייתכן שהסתלקתי משם לצלילי החיפושיות המתפוצצות, אבל ייתכן באותה מידה שהוא סגר שוב את המכסה וכיבה את הלהבה. רעיונות גדולים, ביצוע עלוב, זה היה הסגנון של ג'פרי.

אני מחפשת "פרת משה רבנו חלונות הרמה" באינטרנט, וחשה שביעות רצון כשאני רואה את מספר תוצאות החיפוש. "הן חורפות במסגרות החלונות שלך," טוען Quizking2, בעל דירוג משתמש של שלושה־מתוך־חמישה כוכבים בפורום. אני מחפשת "חורפות". "שנת חורף והגירה לארצות החום הן הדרכים הטובות ביותר לחרוף," ממליצה ויקיפדיה. שתי האפשרויות נשמעות לי לא רע.

וסאבי

אני מסכימה ללכת למסיבה שעורך אחד החברים של לוק מהלימודים. כל חברי הקבוצה הזאת הם ברוקרים שעובדים בסיטי, חוץ מלוק: הם לובשים מכנסי כותנה מחויטים או ג'ינס כהים וחולצות מעומלנות, וכל החברות שלהם הן וריאציות על נושא "שזופה ורזה". אני מרגישה את העיניים שלהן נחות על השיער שלי, שהוא שטוח יותר ממה שאני רוצה, ועל השמלה שלי, שנראית קצת זולה במראה של השירותים. אני מרוקנת את כוס הפרוסקו הראשונה שלי חמש דקות מרגע שאני מגיעה, מטה את הכוס כדי לתפוס את העין של הברמן ומקבלת מילוי בכל פעם שהבקבוק מתקרב אלי.

"כל כך חבל שאתם לא יכולים לבוא למרבֵּיה," אומרת אחת החברות, שאולי קוראים לה לוּ. "לוק עובד קשה מדי. הוא צריך חופשה." זאת הפעם הראשונה שאני שומעת על תוכנית לנסוע למרביה, ואני לא מסוגלת לחשוב על משהו גרוע יותר. אני מופתעת ומרוצה שלוק אמר להם שאנחנו לא באים בלי לעשות ממני את האיש הרע לשם שינוי.

"כן, ממש חבל," אני אומרת. "בפעם הבאה בטוח."

"בהחלט," אומרת אולי־לו, וסורקת במבטה את החדר. "אני רק הולכת ל..." היא אומרת ומסתלקת, בלי לטרוח להמציא תירוץ עד הסוף.

אני מתיישבת על אחת מספות העור הענקיות ליד קערה מאורכת מלאה באפוני וסאבי ומקפיצה כמה לתוך הפה שלי. ניש, חבר של לוק, מצטרף אלי. הצווארון שלו מורם, והוא מרכיב משקפי שמש על הראש אף על פי שאנחנו בתוך פאב ועכשיו לילה. אבל הוא בחור נחמד, והוא טוב בלהחיות את העניינים כשהשיחה מתחילה לדעוך. הוא בהחלט המוצלח ביותר מבין כל החברים של לוק.

"תיזהרי, זה כמו קראק," הוא אומר ומחווה בסנטרו אל הקערה.

אני מסתכלת עליו, מושיטה את היד כדי לקחת עוד חופן ומזליפה אותו לתוך הפה שלי. העיניים שלי דומעות כשאני לועסת אותם.

"מה חדש?" אני שואלת מבעד לייסורי החריפות. "יש שערוריות?"

הוא מעדכן אותי בכל מה שהוא יודע. כולם מתחתנים: הוא מזכיר ארבעה זוגות שהתארסו לאחרונה ומתלונן שקשה מאוד לגייס את ההתרגשות הנדרשת עם כל הודעה חדשה. ניש רווק וחולק איתי את המיאוס ממה שאנחנו מכנים "המצעד האינסופי של גדודי המתארסים".

"התיאוריה שלי היא שזה כמו כשסבים וסבתות מתים," אני אומרת. "כשזה קורה למישהו אחר, זה עצוב במין דרך מעורפלת, כללית כזאת, אבל בעצם זה לא ממש מזיז לך. אבל כשזה קורה לך, זה הכי חשוב לך."

"כן!" אומר ניש. "בדיוק!"

"סבא שלי בדיוק מת," אני אומרת. "טוב לדעת שאתה לא שם זין."

ניש צוחק ודוחף אותי עם הכתף.

"אז מה קורה איתך?" הוא שואל. אני מספרת לו על משרת הלוחיות הכחולות שאני חושבת להגיש אליה מועמדות.

"אולי אני אקבל לוחית כחולה משלי יום אחד," אני אומרת. "קלייר פלאנרי, חרשית לוחיות כחולות, גרה כאן."

"מֶטא," אומר ניש. "אז לא לקח לך הרבה זמן למצוא את תכלית קיומך. לא התפטרת מהעבודה האחרונה שלך רק לפני כמה שבועות?"

"אני רק בודקת אפשרויות. אולי אני לא אקח אותה."

"אם תקבלי אותה," הוא אומר.

הכוס שלי, מזוגגת בטביעות אצבע שמנוניות ומלוחות, ריקה. אני מנופפת בה מול ניש. "יש לנו בעיה."

בזמן שהוא הולך, אני ממשיכה לעבוד על אפוני הווסאבי. אני לא יכולה להפסיק לדחוף אותם לתוך הפה. ניש חוזר עם בקבוק שלם של פרוסקו שהבריח מהמטבח. אני משתעלת בניסיון להסוות את צליל הפופ של הפקק, אבל בסוף הביצועים שלי רק מסובבים לכיווני כמה ראשים. שנינו צוחקים ומשיקים את הכוסות שלנו, לא שמים על אף אחד.

"אני חושב שאני אוותר על הסיבוב הזה," אומר ניש ונשען לאחור על הספה. "של הנישואים, אני מתכוון. אני אחכה לגל השני אחרי שכולם יתגרשו, ואבחר לי אחת מכן, נשים מקסימות, כשלא תהיה לי תחרות." הוא אומר "נשים מקסימות" בקול מבודח־מלוכלך.

אני חושדת שאולי, בעידוד האלכוהול, ניש נדלק עלי. אני מודעת בטירוף לירך שלו בתוך הג'ינס שנצמדת לשלי, לעיניים שלו על הפנים שלי, לנשימתו החמה.

"אתה יכול למצוא משהו יותר טוב מגרושה משומשת!" אני אומרת, ומרגישה מקסימה ומפתה. לא הרגשתי ככה הרבה מאוד זמן.

"תמיד חיבבתי אותך, קלייר," הוא אומר, ומחייך עכשיו. העיניים שלו נוצצות והראש שלו נוטה לעברי, כמו כלבלב.

לוק מוצא אותנו אחרי זמן מה, אני עם הראש על הכתף של ניש, זרועו סביבי, הבקבוק הריק ליד הרגליים שלנו. אני מרגישה את ניש נדרך.

"המונית שלנו מחכה. אני לוקח אותה — את באה, או שנוח לך פה?" הוא צוחק — אני חושבת שהוא צוחק — ואני כורכת את זרועותי סביב בטנו של ניש, העטופה בחולצה ורודה.

"ניש הכי טוב!" אני אומרת ומחייכת אל לוק, שעומד עם הידיים בכיסים. אני קמה וגומרת את אחרוני הווסאבי, הזעירים והאפורים, אלה שלא רציתי עד עכשיו. אכלתי מאות, אולי.

"לא שאלת אם אני רוצה ללכת," אני אומרת כשאני יוצאת החוצה בעקבותיו. "פשוט הזמנת מונית וזהו. אתה תמיד עושה את זה."

"את אף פעם לא רוצה ללכת."

"בכלל לא רציתי להיות שם. אתה צריך לשמוח שרציתי להישאר," אני אומרת, ומועדת קלות על מרצפת עקומה במדרכה.

"להישאר ולפלרטט עם ניש? צודקת. למה שאני לא אהיה מאושר מזה?"

בבית כשאני מורידה את החזייה נופלים על הרצפה שלושה אפוני וסאבי. אני מנשקת את לוק, אבל הוא מתגלגל אל הצד שלו ומכבה את האור כאילו לא הבחין שניסיתי להתחיל פה משהו.

הנגאובר

למחרת אני מרגישה איום ונורא: מיובשת, וכאילו הקרביים שלי חרוכים. שום כמות של מים לא עוזרת. אנחנו משחקים משחק טניס עלוב במגרש הטניס הציבורי ליד הדירה שלנו; הכדורים מתעופפים לעברי בלי הפסקה כמו אפוני וסאבי ענקיים בחלום בלהות. לוק מנצח בקלות, 6-0, אף על פי שהוא משקיע במשחק עוד פחות ממני.

"אני בחיים לא מתכוונת לאכול שוב את הדברים האלה," אני אומרת. "אני גם בחיים לא אשתה שוב. המסיבה לא היתה שווה את זה."

לארוחת ערב אנחנו אוכלים פסטה עם הר של פרמזן. לוק מוזג לעצמו כוס יין.

"את בטוחה שאני לא יכול לפתות אותך?" הוא שואל.

"נו, טוב," אני אומרת, ואפילו ממלאת שוב את הכוס.

מוכנה ומזומנה

קשה להאמין, אבל היתה תקופה שבה הייתי מגהצת את הבגדים שלי ביום ראשון אחר הצהריים ותולה אותם, רעננים ומוכנים לשבוע העבודה שלפנַי.

יום שני בבוקר

ארבעה אימיילים חדשים, אף אחד מהם לא אישי.

בית קפה

מולי יושב בחור צעיר למדי וקורא ספר מתמטיקה עם חותמת של ספרייה אוניברסיטאית: דפים על גבי דפים של משוואות, כך זה נראה. יכולתי להיות עם מישהו כזה, אם המצב היה שונה, אם הייתי רווקה, אני חושבת, ומתפעלת מהאצבעות הדקות והמצח החזק והכהה שלו. תולעת ספרים (משקפיים), אמנותי (צמיד כניסה לפסטיבל), אוהב לבלות בחוץ (שזוף). טוב במספרים, אני יכולה רק לנחש, או לפחות מראה נכונות להשתפר, ואלוהים יודע שאני לא טובה איתם. אבל על השיער שלו — מסה ענקית, קפיצית, ארוכה יותר ועבה יותר משלי — הוא יצטרך לוותר. אני מנסה לדמיין אותו עם שיער קצר ובלי משקפיים, וקולטת שהוא נראה בדיוק כמו לוק.

כלכלה

מה עולה בסופו של דבר בגורלם של חפצי האמנות הנוראיים האלה שמוצעים למכירה בבתי קפה ועולים הון תועפות?

אופייני

"אז עשית בסוף משהו עם העניין הזה והבחור ההוא?" שואל לוק, ששרוע על הספה.

"אני אצטרך עוד כמה פרטים," אני אומרת. אני יושבת בגבי אל השאגה המתמשכת של הכדורגל ומורחת לק על הציפורניים שלי ליד שולחן הסלון (פעולה קבועה שגוזלת זמן רב אבל עד כה הוכחה כיעילה בניסיון לגרום לי להפסיק לכסוס אותן).

"הצמח ההוא שגדל בלי שליטה בקיר. הבחור הזה, האיש תחזוקת בניינים."

"מהנדס תחזוקת בניינים, ומתברר שבודליה היא לא גידול פרא בסופו של דבר, או לפחות היא לא תמיד גדלה פרא ומשתלטת," אני אומרת, ומקווה שבכך שמתי סוף לעניין — אבל לא.

"אז מה אנחנו הולכים לעשות בנידון?"

"הממ?"

"שמעת אותי."

"לא שמעתי!" (שמעתי.)

"מה אנחנו הולכים לעשות עם הבודליה הזאת?"

"לא בטוחה," אני אומרת.

"להתעלם מהבעיה ולקוות שהיא תסתלק מעצמה?"

אני תוחבת את המכחול לתוך הבקבוק כדי שאוכל לנעוץ בו מבט זועם בלי שום הפרעה. "תודה רבה על האמון. אני בודקת את הנושא — אני לא הולכת לתלוש משהו מהבית שלנו לפני שאדע עם מה אנחנו מתמודדים פה."

"בסדר. אז עם מה אנחנו מתמודדים פה?"

אני חוזרת אל הלק ומדקלמת את מה שלמדתי: "הבודליה הובאה לבריטניה לראשונה מסין ב... אה, המאה המשהו, בתור צמח נוי, אבל היא גדלה פרא ללא שליטה בשל זרעיה המתפשטים בקלות. היא משגשגת באתרים עירוניים, נידחים ומוזנחים, כמו פסי רכבת, גדות תעלות ומבני אבן עתיקים."

"נו, קדימה!" אומר לוק ומזדקף, ואף על פי שהייתי יכולה להמשיך בקלות רבה, שאגת הקהל שעולה מהטלוויזיה מאשרת לי שהוא לא מתכוון אלי. במקום זה אני נושפת על המניקור שלי כדי לייבש את השכבה העליונה של גוון שמישהו — שיושב מאחורי שולחן, במשרד אי־שם, ומקבל משכורת — מצא לנכון לקרוא לו "מחבת לוהטת".

עבודה

אני מתחילה למלא את טופס המועמדות שלי למשרת הלוחיות הכחולות בדיוק שעתיים לפני המועד האחרון בחצות. סעיף אחד בטופס דורש ממני לנקוב בשמה של דמות היסטורית שניתן לשקול את הכללתה בתוכנית. לכל הדמויות הטובות שעולות בדעתי כבר יש לוחית, לכן ייאוש עיוור — או השראה מזהירה, נגלה בבוא הזמן — מוביל אותי אל הכומר אדם בודל, איש כמורה ובוטנאי בן המאה השמונה־עשרה שעל שמו נקראה החברה החדשה שלי, בודליה.

אני מקריאה בקול רם ללוק, "'בודל עבד במשך שנים רבות על החיבור "הצמחייה האנגלית". הוא השלים אותו ב־1708 אך הוא מעולם לא יצא לאור.' איזה עצוב, נכון?"

"אבל הוא גילה צמח — נראה לי שזה יותר טוב."

"הוא לא באמת גילה אותו. מישהו אחר גילה אותו, שנים אחרי שבודל מת, וקרא לו על שמו. בודל בכלל לא ידע שהוא קיים. בעצם הוא היה יותר גבר של אזוב," אני אומרת.

"אם ספר שלא פורסם וחיבה לגינון הם כל מה שצריך כדי לקבל לוחית בימינו, מה עם הדוד שלי איאן?"

אני בקושי מצליחה לשמוע את לוק מעל כל הרעש שהוא עושה: הוא מפשפש במגירת הסכו"ם, מוציא צלחות מבין צלחות אחרות, סוגר בטריקה את דלתות הארונות.

"אני גם ככה לא מרגישה ממש בטוחה בקשר לזה: בבקשה אל תערער את הביטחון שלי עוד יותר. אין לי מספיק זמן כדי להתחיל מחדש."

"קלייר, את מדברת על העבודה הזאת כבר המון זמן. אני לא מבין למה השארת את זה לרגע האחרון."

"אם אתה רוצה להיות מועיל, במקום מאוד לא מועיל, תפסיק לעשות רעש מסביב ותן לי רעיון לעוד מילים שקשורות למורשת, שאני יכולה להשתמש בהן."

"'עתיק'," אומר לוק, "'היסטוריה', 'היסטורי', 'עבר'... לא, רגע, 'מהעבר'?"

"או שתלך מכאן?" אני מציעה.

הוא הולך, ובידיו ספל מלא וצלחת — תוצאות קונצ'רטו המטבח מחריש האוזניים שלו, אבל כמה רגעים אחר כך הוא קורא מהסלון, "'הדורות הבאים!'" — ולמען האמת, זאת הצעה לא רעה בכלל.

אני גומרת למלא את טופס המועמדות שלוש דקות לפני הזמן. אחר כך אני קוראת אותו כמה פעמים, מופתעת לגלות לשמחתי שהוא מוצלח: הפכתי קומץ פרטים ביוגרפיים קלושים לטיעון משכנע למדי. אני גאה במיוחד בהצהרה המסכמת שלי: "אך הולם הוא שבודל ייזכר בדורות הבאים באותו אמצעי ממש שעליו הגן בתקופת חייו. הוא איננו רק מועמד ראוי ללוחית בזכות הישגיו, אלא גם התגלמות מוחשית, וטיעון מחזק, של עצם רעיון המורשת כולו."

"בקטע האחרון," אומר לוק, "נדמה לי שאולי כבר מתחת את זה יותר מדי."

"כבר שלחתי את זה."

"ומתיחות זה מצוין," הוא אומר, שם ידיים על המותניים ומתמתח בפישוק רגליים רחב.

חֶברה

לפני לוק הייתי מסובכת במערכת לא־יחסים ארוכה, שבמסגרתה הייתי מזומנת במסרונים באמצע הלילה לשפרד'ס בוש במערב לונדון. הייתי יוצאת בכל פעם למסע בן חמישים הדקות אל הצד השני של העיר רק כדי לשכב ליד גבר שהעדיף לנשק ג'וינט וללטף את הגיטרה שלו.

בחינה מחודשת

בבוקר אני קוראת שוב את טופס המועמדות לעבודה בקרן המורשת, בציפייה שהוא ידליק אותי ליום פורה של חיפושי עבודה; אבל בלי האדרנלין של הדקה התשעים ועם השפעתן של שלוש כוסות קפה, הוא בשום אופן לא מספק לי את שכרון הניצחון־נטול־שגיאות־ההקלדה שקיוויתי לו.

אמא

שיחת טלפון מאמא שלי; הקול שלה חלש וחרד.

"אמא, את בסדר?"

"את אמרת לפיי שסבא" — היא נושמת עמוק — "התערטל בפנייך?"

"מה? לא! אוי אלוהים. זה לא —"

"דיברתי כרגע בטלפון עם דִי," היא אומרת. די היא אחותה, הדודה שלי, אמא של פיי. "היא אמרה שבהלוויה — בהלוויה של סבא שלך — את סיפרת עליו אלוהים יודע אילו סיפורים. על אבא שלי."

אני מנסה להסביר שזה כנראה היה לא בכוונה מצדו, שבדרך כלל הוא פשוט ברח לו בחדר האמבטיה. אני אומרת "ברח לו" כמה פעמים, כדי להדגיש את הספונטניות. אני אומרת לה ששתיתי יותר מדי יין בטקס האשכבה, ואולי זה נשמע יותר גרוע מכפי שזה היה באמת.

"באמבטיה?" היא אומרת, והקול שלה עולה. "למה היית בכלל בחדר האמבטיה עם סבא?"

"כדי לראות את הפציעות שלו מהמלחמה," אני אומרת. מחשבה איומה עולה בדעתי. "לא סיפרת לסבתא, נכון? או די — היא לא היתה אומרת משהו, נכון?"

"ברור שלא."

"יופי. באמת שאין שום טעם שהיא תדע."

"אלא רק שאר בני המשפחה?"

"אני מצטערת, אמא," אני אומרת, ומתחילה לבכות. "אני אתקשר לפיי; אני אתקשר לדי ואגיד להן שזה לא היה סיפור רציני בכלל. הוא מעולם לא נגע בי, אני מבטיחה."

"אני לא יכולה לדבר איתך עכשיו. אני צריכה קצת זמן," היא אומרת ומנתקת.

ארוחת ערב

אנחנו במסעדה עם החברה הכי ותיקה שלי, שרה, והחבר החדש שלה, פּאדי, יציאה שלקח שבועות רבים לארגן בגלל לוח הזמנים של לוק. החבר, שעד היום פגשתי רק פעמיים, לרגע אחד, לא מסתכל על לוק או עלי לאורך כל הארוחה, ומפנה את המילים המעטות שהוא אומר לחלל שבינינו. הוא עובד ב"עיצוב פנים תעשייתי" — לא ברור מה זה אומר גם אחרי עשר דקות של חקירה בזמן המנות העיקריות.

"אז תגיד לי: זה כמו עיצוב מפעלים?" אני שואלת.

"לא ממש," הוא אומר.

"מחסנים?"

"לא ממש," הוא אומר, ואז, באותה נימה חדגונית, מודה, "בערך, אולי, תלוי."

"מה... עם אֵילו חומרים אתה עובד? עץ?"

הנהון.

"מתכת?" שואל לוק.

"שניהם, כן. עץ, מתכת... דברים כאלה," אומר פאדי. הוא לא פטפט כל כך הרבה כל הערב.

"אז אתה עובד עם הידיים," אני אומרת בתקיפות, שמחה שאנחנו מתקדמים לאנשהו.

"לא ממש. זה יותר כאילו עניין של קונספט." דממה משתררת ואני מהנהנת כאילו עכשיו הכול ברור.

"מה... מה אתה הכי אוהב בזה?" אני גומעת לגימה ארוכה של יין. שתיתי יותר מדי; לפחות שתי כוסות יותר מהאחרים.

"השעות נוחות."

"ואיך... אתה... הגעת לתחום הזה?" זאת שאלה של לוק. שאלה טובה, אני חושבת, ותוקעת בו את הברך שלי. הוא לוחץ עליה בתגובה.

"התגלגלתי לזה, האמת."

שרה מאושרת שיצאנו סוף־סוף לדאבל דייט, וחוסר המודעות שלה למה שקורה צורם אפילו יותר מהרגיל. היא מתקנת את לוק כשהוא מבטא לא נכון את המילה "אפילוג", וצוחקת יותר מהנחוץ לטעות כזאת, בזמן שפאדי מכרסם את האצבעות שלו. אני שמה לב שהציפורניים שלו במצב גרוע יותר משלי: אדומות וקצוצות ונראות פצועות.

"זה מישהו שמוציא שם רע לכוססי ציפורניים," אני אומרת ללוק בדרך הביתה.

"אם היא היתה באמת חכמה כמו שהיא חושבת, היא לא היתה נואשת כל כך להוכיח את זה כל הזמן," אומר לוק. קשה להתווכח עם ההיגיון הזה, אבל הביקורת שלו בכל זאת מרגיזה אותי. אני משתתקת, והולכת קצת מהר מדי בשבילו בדרך מתחנת הרכבת התחתית לדירה שלנו.

מכונית

על הכביש מנצנצת מכונית חונה, מקושטת בקצף. אני כמעט מועדת על הדלי שלידה, העולה על גדותיו מים כהים. שכבת סבון מלוכלך מתערבלת לאטה על פני השטח. לא חשבתי שעוד יש אנשים ששוטפים ידנית את המכונית שלהם.

כשהייתי ילדה, השמשה הקדמית של האוטו של אבא שלי היתה מלוכלכת תמיד בחרא. גרנו כנראה מתחת לנתיב תעופה עמוס — או שאולי היו אז יותר ציפורים בסביבה. כל כמה חודשים, כשהם נהיו צפופים מדי, אבא היה מוציא את מכנסי העבודה שלו ויוצא החוצה עם דלי ועם הספוג הצהוב — חפץ עתיק למראה שהיה מבוגר יותר ממני. הייתי מתחננת אליו שירשה לי לעזור לו, אבל אחרי כמה זמן הייתי מתחילה לקטר על השרוולים הרטובים והידיים הקרות שלי. פעם אחת אמא שלי הופיעה בחניה עם צלחת של נגיסי עוף טריים מהתנור והאכילה אותי אחד מהם באצבעותיה. זה היה בדיוק כשהתחלתי לקרוא לה "אימא" במקום "אימוש" והפסקתי להחזיק לה את היד ברחוב. העוף שרף לי את הלשון ואני ינקתי אוויר צח, נפנפתי בידי הרטובות מול הפה שלי והתאמצתי לעצור דמעות שלא הבנתי.

אני מביטה סביב; אין אף אחד באזור ואין דלת פתוחה באף אחד מהבתים הסמוכים. אני מרימה את הדלי ושופכת את המים על המכונית, כדי שבועות הסבון לא יתייבשו וישאירו כתמים.

זמינוּת

כמה צלצולים ואז נשמעת ההודעה האוטומטית הזחוחה: "עמכם הסליחה, אבל האדם שאליו התקשרתם איננו זמין."

"האדם" הוא אמא שלי, והיא מסננת אותי.

במבט לאחור

"הערה טיפשית אחת כשהייתי קצת שתויה, והיא מתנהגת כאילו אמרתי שהוא התעלל בי מינית!"

"זה פחות או יותר מה שאמרת, לא?" לוק מורח חמאה על טוסט, ככל הנראה כי הוא משוכנע שהמוקפץ שאני מכינה לא ישביע את התיאבון שלו.

"לא!" אני מרימה את המכסה ובודקת את האורז. ייקח עוד הרבה זמן עד שיהיה מוכן. "מה שאמרתי היה שכשהוא הראה לי את הפציעות שלו מהמלחמה, לעתים קרובות ראיתי יותר ממה שרציתי לראות."

"את לא מרגישה שזה יכול להישמע קצת... לא בסדר?"

אני חושבת על זה. "אני יכולה להבין איך אפשר לפרש את זה ככה; אבל לא בגלל זה אמרתי את זה בכלל."

"אז למה אמרת את זה?" הוא לוקח ביס מהטוסט — חצי מהפרוסה במכה אחת — וזורק עוד פרוסת לחם לתוך הטוסטר.

"לא יודעת. בשביל הקטע?"

"איזה קטע? קטע מצחיק או קטע מוזר? ההבחנה בין שני אלה היא די קריטית."

"שניהם. פגשת את סבא — הוא היה דמות מצחיקה! ההספד של הדוד שלי באשכבה היה כולו על המוזרויות הקטנות שלו."

"מוזרויות קטנות," לוק מגחך. "אני מקווה שלא קראת להן ככה."

"אל תהיה מגעיל!" אני מנסה לבעוט בו, אבל הוא רחוק מדי.

"ברצינות, קלייר, זה באמת די משונה. אם אחותי היתה אומרת לי שסבא שלנו עשה את זה, הייתי אומר שזה מוזר."

"כן, טוב, אז לי לא היה אח שיסביר לי דברים, ובכל זאת יצאתי בסדר, לא? זה לא איזה סוד אפל שנשאתי איתי כל השנים — זה סתם משהו שקרה. בסדר, נו, אולי זה היה קצת משונה — אבל זה לא שיצאתי מזה מצולקת. מוסר ההשכל כאן הוא שאני לא צריכה להגיד שום דבר, אף פעם."

"טוב, לפחות למדת משהו," אומר לוק בזמן שאני גורסת גרגירי אורז לא מבושלים בין שיניים חורקות.

זה עניין עקרוני

החלב המוקצף בקפה שלי — ואל תשאלו אותי איך — מוצק ונוקשה כל כך, שהכפית עומדת בו ללא עזרה. אני יודעת שישנם דברים גרועים מזה בעולם, אבל זה לא אומר שאני צריכה לסבול בשקט ולשתות, או ליתר דיוק לאכול את זה.

מכון כושר

המאמן האישי גאווין מקרין אנרגיה דוחה כזאת של שישי בערב — הוא בדיוק אחד מהטיפוסים שהיו פוקדים את סופי־השבוע שלי בגיל ההתבגרות. הוא שר עם המוזיקה בתזמון מושלם כשהמילים רלוונטיות לתרגיל (כאב, כיוונים, מסעות, אתגרים, מרחקים, חום, סף הסבולת, וכולי), ואני מוכנה להתערב על המון כסף שכשהוא יוצא לבלות הוא שם אפטרשייב חזק מדי ומזיז את הסנטר שלו לפי הקצב בברים אפלים ואופנתיים כשהוא אוחז בידו ויסקי וקולה. אני מחבבת אותו, את ההתלהבות שלו ואת הפלירטוט האוטומטי שהוא ללא ספק מפעיל על כל הנשים שמתאמנות אצלו. הוא מעורר בי נוסטלגיה לזמנים פשוטים יותר.

"לקחת לך יום חופש, אה?" הוא שואל אחרי החימום ומוביל אותי אל המראות כדי לעשות קצת "עבודת רצפה". זאת שאלה הגיונית בשעה שלוש אחר הצהריים ביום רביעי.

"כן," אני אומרת. ואז, כדי להימנע משאלות חטטניות נוספות, "זאת שעה עמוסה בשבילך, בדרך כלל?"

"לא, אחרי הצהריים בימי חול הם די שקטים. בשעות האלה באות בדרך כלל אמהות טריות שרוצות להוריד את המשקל שנשאר מההיריון, או המנויים הקשישים שלנו. קרייריסטיים כמוך באים לרוב מוקדם בבוקר לפני העבודה. נסי לעשות סקווט בשבילי, קלייר." הוא מנחה אותי למטה בכתפיים. "תכניסי פנימה את עצם הזנב. יופי." אני מנסה לא להירתע כשהוא מסדר את תנוחת האגן שלי. "בואי נעשה עשר כאלה."

גאווין נשען לאחור בזרועות שלובות, גבו כנגד המראה בזמן שאני משתופפת. בירידה מספר שש, הוא מסובב את הסכין. "אז מה את עושה?"

אני יודעת בלבי שזאת שאלה תמימה, אבל בדיוק ברגע זה, כשההשתקפות הכורעת שלי עומדת מולי, והירכיים שלי רועדות בתוך מכנסי לייקרה שקופים עתיקים, התשובה ובכן, אני מנסה לגלות מה הייעוד שלי פשוט לא באה בחשבון. "אני עובדת בתחום הפיננסי," אני אומרת.

"מעולה." גאווין מהנהן כאילו לזה ציפה — ובאופן אבסורדי, זה מחמיא לי.

אנחנו גומרים את האימון בספרינט על ההליכון, וגאווין מתחיל לשאוג כדי להתגבר על המוזיקה. "אני רוצה שאת! תיתני לי! מאה! אחוז!"

אני מעלה בצייתנות את מד המהירות, מתנשפת וחורקת שיניים כדי שיחשוב שהגעתי לקצה גבול היכולת שלי — אבל אין מצב שאני אשקיע בזה את כל כולי. זה טירוף מוחלט לא להשאיר אצלך משהו: זה היגיון פשוט.

קשר

מהנדס מפריד את הקרביים הצבעוניים של ארון מתכת ירוק ברחוב שלי. אז לשם נעלמים כל חוטי החשמל! אני שומעת מוזיקה, שנשמעת כמו מתיחה של מיתרי כינור, אבל כשאני מתקרבת מתברר שזה רק תו אחד ארוך ועצוב: צליל החיוג שמחבר בין כולנו.

קו–אופ

אני קונה דיאט קולה בסניף קו־אופ המקומי. בקופה אני מושיטה את כרטיס החיוב שלי.

"איך את משלמת?" שואל הקופאי.

"כאילו, עם זה?" אני אומרת ומנופפת בכרטיס.

"עם קוד או שאת מעבירה לבד בסורק?" הוא אומר.

"מעבירה לבד."

הוא מרים קיט־קט מתוך ערמה ליד הקופה, מעביר אותו בסורק ומניח אותו ליד הפחית.

"אני לא רוצה את זה."

"זה חינם. קיט־קט חינם למי שמעביר לבד את הכרטיס בסורק." הוא מצביע על שלט שאומר בדיוק את זה, מילה במילה.

"אבל אני לא רוצה את זה," אני אומרת והוא מעווה את פניו בחוסר אמון.

"למה את לא רוצה חטיף שוקולד בחינם?"

"כי," אני אומרת, "אני לא רוצה אותו."

"אבל למה?"

"אין למה. או שאתה רוצה משהו, או שלא. זאת המשמעות של לרצות." אני מריחה מנטה: הוא לועס מסטיק. הוא לא יכול להפסיק לטלטל את ראשו. "כולם לקחו אותו. כבר סרקתי אותו. אולי תיתני אותו לחבר שלך?"

"אין לי חבר," אני אומרת כדי לסתום לו את הפה.

זה לא ייראה טוב בפעם הבאה שאהיה כאן עם לוק.

קארמה

ההיגיון אומר שאחרי כל האלוהים־יודע־כמה שנים שאני עושה את זה, אני כבר אלמד לפתוח משקאות תוססים בזרוע מתוחה רחוק מהגוף, רק ליתר ביטחון.

חולקת על דעתך

"אני לא אומר שזאת לא עבודה טובה; אני רק שואל את עצמי אם זה בדיוק מה שחשבת שתעשי כשהתפטרת מהעבודה הקודמת. כל הרעיון היה שתיקחי קצת זמן כדי להחליט מה את באמת רוצה לעשות, ואני חושש שאת משקיעה הרבה תקווה בתפקיד שיכול לא להתאים בכל מקרה — רק עוד פתרון מהיר ולא מספק — ובסוף תמצאי את עצמך שוב בעוד כמה חודשים תקועה ומתוסכלת..."

לוק ואני בדרך החוצה, ואני נעצרתי במסדרון כדי לדפדף בדואר זבל שהצטבר במשך חודשים למקרה שפספסתי משהו מאנשי הלוחית הכחולה.

"זה הדבר הראשון שראית, סך הכול במקרה, והגשת את המועמדות דקה אחת לפני המועד האחרון — זה לא נשמע לי בדיוק כמו 'עבודת החלומות'. חוץ מזה, דרך אגב, את לא תמצאי שם שום דבר. מי לא שולח אימייל בימינו?"

"אה, ארמון הפיצה? החומה הסינית? מוניות אא"א? מלאכים לסיוע משפחתי? סושי הוליווד?" אני מרימה כל אחד מהעלונים האלה ואז זורקת אותם על הרצפה.

הוא מתכופף כדי להרים אחד מהם. "סושי! בואי נאכל סושי. זה בדיוק מה שבא לי."

"נו, רואה, ואתה אמרת שאני לא אמצא פה שום דבר," אני אומרת.

מקובל

אנחנו עוברים ליד זוג שעומד ברחוב שלנו, לפות בחיבוק אימתני.

"נכון," אני אומרת, "שהזוגות הכי מכוערים הם אלה שהכי מתעקשים לנפנף בחיי המין שלהם מול כולם?"

"הממ," אומר לוק. "אני לא בטוח שזה בסדר לומר דברים כאלה."

"אבל זה נכון. אם אני לא יכולה להגיד את זה לך, למי אני יכולה להגיד את זה?"

"לאמא שלך?" לוק מציע.

אמא שלי, אם רק היתה עונה כשאני מתקשרת, היתה מסכימה איתי כמעט בוודאות. מה שאומר שלוק צודק: אני כנראה לא צריכה להגיד את זה.