הז'אנרים
כל הז'אנרים

דרג ספר זה מתוך 5
0 דירוגים
0
ממוצע
1
0
2
0
3
0
4
0
5
0
2
ביום שנולד הבעש"ט נשרף הגיהנום
בנימין שבילי

במקום 35 

26 

ביום שנולד הבעש"ט נשרף הגיהנום

בנימין שבילי

דרג ספר זה מתוך 5
0 דירוגים
0
ממוצע
1
0
2
0
3
0
4
0
5
0
2

במקום 35 

26 

במקום 35 

26 

גודל (עמ'): 304
מו"ל: הוצאה לאור 62

תקציר

״ביום שנולד הבעש״ט נשרף הגיהנום ונועצו ביניהם האדריכלים של מעלה מה לעשות, והוחלט שגן עדן כבר נתיישן ויבנו חדש ואת הישן יעבירו לגיהנום.״ הסיפור החסידי הוא מפסגותיה של הספרות העברית המודרנית, ואולי אף ראשיתה. הסיפורים החסידיים מקסימים דווקא בגלל שפתם המיוחדת והאנרכיסטית, מפעימים אותנו שוב ושוב בחופשיותם, בחוצפתם ואף בטירופם. 

הסופר והמשורר בנימין שבילי, שערך את האנתולוגיה הזאת, בחר להציג את הסיפור החסידי כמין קרנבל של רוח חדשה ואופטימית. כשם שרוח חדשה זאת רעננה אי-אז את חיי האדם היהודי הפשוט שישב בביתו או בבית המרזח, בבית הכנסת או בבית המדרש, היא יכולה להביא גם אותנו למצב של התעוררות והתחזקות נפשית ורוחנית.
הסיפורים המובאים כאן עוסקים בכל ביטויי החיים. אפשר למצוא בהם כיסופים לאלוהים, געגועים, אומץ ופחד, הפנמה והדחקה, ארוטיקה, אהבה, לידה, ימים טובים, גילוי אליהו, פרנסה, זוגיות, מוות, חיים אחרי המוות, גלות, גאולה... הכל נמצא בהם. לא תמיד קל להבין אותם ואת מה שחבוי בתוכם, ולעתים אף נדמה שחלקם אינם אלא דברי הבל ושטות או לחשוב שאלה סיפורים סגורים הנהירים רק ליודעי ח"ן, אבל לסיפור החסידי אין פרשנות בלא חוויה אישית. עומקו תלוי במשמעויות שקוראיו מסוגלים לתת לו. לכל קורא נתיב המיועד לו, והוא יובילו אל עולמו הפנימי שמחכה לו בתוך הסיפור.

המשך קריאה
  • ISBN: 978-965-92273-2-7
  • גודל (עמ'): 304
  • מו"ל: הוצאה לאור 62
  • יצא לאור ב-: 01/03/2015
  • שם המחבר: בנימין שבילי
  • זמין להשאלה: כן

מבוא

א.

ביום שנולד הבעש"ט נשרף הגיהנום ונועצו ביניהם האדריכלים של מעלה מה לעשות, והוחלט שגן עדן כבר נתיישן ויבנו חדש ואת הישן יעבירו לגיהנום.

רבי ישראל בן שרה, הידוע גם כרבי ישראל בעל שם טוב או הבעש"ט, נולד במזרח אירופה סמוך לסוף המאה ה־17, כשלושים שנה לאחר התאסלמותו של שבתי צבי וכחמישים שנה לאחר הפרעות הנוראות ביהודי מזרח אירופה, פרעות ת"ח ות"ט. הייאוש שהשתלט באותה תקופה על יהודי מזרח אירופה היה ללא נשוא. במצב הזה, האיום כל כך, נולד הבעש"ט, ועמו נולד גם העולם היהודי החדש.

לפני יותר מעשרים שנה, בחנות לספרי קודש בשכונת מאה שערים, גיליתי את הסיפור החסידי על הולדת הבעש"ט ושריפת הגיהנום, ועדיין הוא מלהיב אותי כאילו רק עתה קראתיו בראשונה. כשהבעש"ט נולד פורצת שריפה בגיהנום, ומאז גן עדן הישן תופס את מקומו של הגיהנום שנשרף. הרע לא חלף מן העולם, אך משהו בעולם בכל זאת התרכך והשתנה. מעתה עונשו של הרע יהיה בקבלת הטוב שנדחה, כך שהעונש נדחק ממרחב הפחד אל מרחב הדחייה, הרע יקבל את הישן והדחוי והטוב יקבל את החדש והמודרני.

הבעש"ט ותנועת החסידות שצמחה בעקבותיו הם בעינַי תחילתו של האקזיסטנציאליזם היהודי. מעתה היחיד הוא שעומד במרכז החוויה היהודית, ואפשר אף לומר שביום שנולד הבעש"ט נולד גם היהודי החדש. הסיפור על שריפת הגיהנום טומן בחובו מלכודת לקורא האוטומטי והשמרני, הרגיל לדמוֹת לעצמו את גן עדן והגיהנום כשני קטבים מנוגדים וסותרים, הרואה את גן עדן כמקום אוטופי ופסטורלי ואת הגיהנום כמקום של אש השורפת בייסורים (אם הגיהנום הוא באמת מקום של אש, כיצד ייתכן שאש כילתה אותו?). הסיפור על שריפת הגיהנום עלול להטעות את הקורא לחשוב שעיקר עניינו של סיפור זה הוא הגיהנום שנשרף, ברם ייתכן שעיקר עניינו דווקא בטיבו של גן עדן, והשאלה הנשאלת היא כיצד זה ייתכן שגן עדן הוא מקום שיכול להתיישן, ואזי ייתכן שלא נשרף הגיהנום אלא למען דייריו של גן עדן שהלכו ונעשו משועממים. אם כן ייתכן שהגיהנום נשרף עבורם לא פחות מאשר עבור דייריו המיוסרים.

הבעש"ט ותלמידיו שחררו את המשועממים משיעמומם ואת הסובלים מסבלם, הם הפכו את גן עדן והגיהנום ממושגים מופשטים למצבים שבנפש, והסיפור החסידי מציג את שני המקומות המיתולוגיים האלה כמקומות פנימיים הנמצאים בנפש ובתודעה.

ב.

מספרים על רבי אלימלך מליזַ'נסק שהיה לו צער גדול מדוע לא הכיר את הבעש"ט, והיה לו על זה השתוקקות עצומה לראותו. פעם אחת דפקו בחלונו בחצות הלילה שכעת יוכל לראות את הבעש"ט, וכנגד ביתו היה הר נמוך, וראה עליו אש גדולה מתלקחת ובתוך האש כדמות אדם, ואמרו לו שזה הבעש"ט, ואחר כך נתפוצץ האש על שישים ריבוא ניצוצין וכל ניצוץ היה דמותו של הבעש"ט הקדוש.

תחילתו של הסיפור בצערו הגדול והשתוקקותו העצומה של רבי אלימלך לראות את הבעש"ט. ואמנם בחצות הלילה, כשרבי אלימלך בביתו, מגיע שליח להודיעו שבקרוב יוכל לראות את זה שכל כך השתוקק לראותו. הופעתו של השליח מתוארת באינטימיות רבה. הוא דופק על חלון ביתו של רבי אלימלך ומודיע שכעת יוכל לראות את הבעש"ט על ההר הקטן שמול ביתו. מעט אחר כך עומד רבי אלימלך מול מחזה מיסטי שהוא מעין מעמד הר סיני פרטי: הבעש"ט נגלה לו ברגע אחד שש מאות אלף פעמים. במעמד הר סיני נכחו שישים ריבוא מישראל וראו את הקולות. את מקומם של ישראל תופס בסיפור רבי אלימלך, ושישים הריבוא הם דווקא הניצוצין הנגלים לו מתוך האש והם כולם נושאים את דמות הבעש"ט. מה רואה רבי אלימלך בחצות הלילה מחלונו? האם הוא רואה אותה דמות של הבעש"ט שש מאות אלף פעמים, או אולי קורה לו דבר מדהים הרבה יותר, ולרבי אלימלך נגלות שש מאות אלף אפשרויות שונות של אותו האיש, הוא הבעש"ט. ואולי רבי אלימלך מבין באותו מעמד שאין אפשרות להכיר את הבעש"ט האמיתי אלא את הבעש"ט האישי, שאינו אלא תודעתו של רבי אלימלך המביטה בריבוי האפשרויות של הבעש"ט בעולם. סיפור זה מיטיב להציג את הסיפור החסידי כסיפור שאין לו פרשנות בלא חוויה אישית. עומקו של הסיפור תלוי במשמעויות שקוראיו מסוגלים לתת לו, כי מול האפשרות המצומצמת והצרה של שש מאות אלף קוראים וקריאה אחת ניצב קורא אחד ולו שש מאות אלף קריאות.

ג.

מספרים על החוזה מלובלין שעבר פעם דרך בית המדרש וראה שיוצא משם אור גדול, ודימה לעצמו שיושבים שם אנשים ולומדים תורה לִשְׁמָהּ, נכנס לראות וראה שני חסידים יושבים ומספרים ביניהם סיפורים מִצדיקים ואינם לומדים. שאל אותם החוזה מלובלין: מה אתם מדברים? השיבו לו שמספרים סיפורי מעשיות מִצדיקים. נתפעל החוזה מאוד כי הבין שעל ידי הסיפורים שמספרים יוצא האור.

סיפור זה מתחבר לדברים המיוחסים לבעש"ט, שאמר לתלמידיו כי מי שמספר בשבחי צדיקים כאילו עסק במעשה מרכבה, והוא כמי שמרכיב מחדש את שברי העולם וכמו מתקן ומחזיר לעולם את תמימותו, שׂם קץ לניתוק ולפירוד ודורש שהעולם ישוב ויתקיים באחדוּת. האור שיוצא מבית המדרש הוא אור גן עדן החדש שנברא ביום שנולד הבעש"ט. בבית המדרש קורה דבר שלא היה מקובל בלימוד החוכמה היהודית קודם להופעת הבעש"ט: ניתן לעבוד את הקב"ה ולתקן עולם גם כשיושבים בבית המדרש ובמקום ללמוד מתוך ספרי הקודש משיחים במעשיות על צדיקים, שבזמן שמספרים אותן יוצרים, מחדשים ומתחברים להוויית העולם. קסם אופף את בית המדרש שאליו נכנס החוזה מלובלין. בית המדרש חי ותוסס, על השולחן מונח לו קנקן יי"ש, ושני החברים שותים בזמן שהם מספרים זה לזה סיפורי צדיקים. יכול להיות שתוך כדי כך הם גם פורצים בצחוק, כשהאחד מספר לחברו שהבעש"ט היה יכול לעלות בסערה לשמים כמו אליהו הנביא אך לא עשה כן מפני שרצה לקיים את הכתוב "ואל עפר תשוב". מביט השני בחברו ואומר: גם לי יש סיפור על הבעש"ט, אני לא יודע אם אתה מכיר אותו. מספרים שכשהיה הבעש"ט מתפלל היו מונחות שערות על אוזניו. פעם אחת רצה אחד מתלמידיו להזכיר זאת לרבו. הרגיש הבעש"ט בזאת ואמר לאחר התפילה שכל זמן שלמעלה העולמות אינם מיושרים אז אצלנו גם כן כך, וכשיתיישרו העולמות למעלה אז יֵרדו השערות גם מאוזניו. פרצו שניהם בצחוק, הגמרא היתה סגורה, קנקן היי"ש הלך והתרוקן והחיים זרמו. כך נמשך הדבר עד שלפתע נכנס החוזה והבין מה שהבין.

ד.

על הסיפור החסידי נכתבו מאמרים ומבואות רבים. אין בכוונתי להוסיף עליהם, אלא להציג את הסיפור החסידי כקרנבל שהחל לפתע בלב האורתודוקסיה היהודית המתפוררת במזרח אירופה, קרנבל של רוח חדשה ואופטימית שרעננה את חיי האדם היהודי הפשוט שישב בביתו או בבית המרזח, בבית הכנסת או בבית המדרש, רוח חדשה שהוציאה אותו, ויכולה להוציא גם אותנו, אל חוויות החיים הפשוטות והדמיוניות של הטבע.

רבי ברוך ממֶז'יבּוּז', נכדו של הבעש"ט, היטיב לתאר את הקרנבל היהודי הזה כשסיפר שבשעה שרצה סבו להעביר שׂר או מלך מאומות העולם מתפקידו, לא השתמש בתפילה אלא היה מחליף את הסוס במרכבתו. אבל אנו, אמר ברוך ממז'יבּוּז', איננו יכולים לעשות כמותו, וגם בתפילה איננו יכולים, על כן אין לנו אלא לספר סיפור ובזה אנו פועלים מה שצריך.

את תפיסת העולם של רבי ברוך ממז'יבוז' ממשיך רבי חיים מצאנז, כשהוא מספר על רפואת הנפש שמסוגל להביא הסיפור החסידי:

פעם אחת נכנס רבי חיים מצאנז לבית מדרשו באמצע היום, והיו כמה חסידים מסובים ועוסקים בסיפורי צדיקים. כיוון שנכנס עמדו ממקומם ושתקו. ניגש אליהם רבי חיים ושאלם במה הם עוסקים. השיבו לו שמספרים סיפורי צדיקים. הוטב הדבר בעיניו וסיפר להם שבכרכי הים יש עוף אחד שרגליו מכוערות עד מאוד, וכשמביט ברגליו מצטער מאוד ומרוב הצער כמעט שנשמתו פורחת, אבל הבורא יתברך ברא לו נוצות וכנפיים יפות מאוד ובשעת צערו על רגליו המכוערות נושא הוא עיניו ומביט בכנפיו הנאות, וכך משיב הוא נפשו ונכנסת בו קצת שמחה. המשיך רבי חיים ואמר: כמו כן אנו, כשאנו מביטים במעשינו ובמצבנו הרי שמרוב צער כמעט שנשמתנו פורחת, אולם כשאנו מביטים במעשיהם של צדיקים, בזה יש לנו קצת חיוּת ושמחה.

מלוּוים בסיפור חסידי כמו זה אפשר לבוא למצב של התעוררות והתחזקות נפשית ורוחנית. המַרפא אינו כרוך במעשים רגילים של ריפוי או במעשים מאגיים של בעלי שם, הסיפור מאפשר לאדם לעבד בעצמו את תרופתו הנפשית ולהפעיל אותה.

ה.

הסיפורים החסידיים באנתולוגיה זו עוסקים בכל ביטויי החיים. אפשר למצוא בהם כיסופים לאלוהים, געגועים, אהבה, לידה, ימים טובים, גילוי אליהו, פרנסה, זוגיות, מוות, חיים אחרי המוות, גלות, גאולה... הכל נמצא בהם, אבל לא תמיד קל להבין אותם ואת מה שחבוי בתוכם, ולעתים אף נדמה שחלקם אינם אלא דברי הבל ושטות, או לחשוב שאינם אלא סיפורים סגורים הנהירים רק ליודעי ח"ן. אנסה לפתוח כאן צוהר ולפרש רובד שאפשר שהוא עלול להישאר סמוי בפני הקורא.

אחר פטירת המגיד ממֶזריץ' התחילו התלמידים לדבר ביניהם ולהתבונן על פרטי מעשיו, וענה רבי שניאור זלמן מלאדי: כלום יש בכם מי שיודע שרבנו היה רגיל בכל יום לֵילך ולטייל אצל האגמים ומקווי המים אשר הצפרדעים צועקות שם? ולא היה אחד מהם שידע את כוונת המגיד בזה. אז ענה הרבי מלאדי: אני אגיד לכם את כוונת רבנו. כשהלך לשם הלך ללמוד את השירים שהצפרדעים אומרות לה' יתברך.

לאחר פטירתו של המגיד, מחשובי תלמידיו של הבעש"ט, נאספים תלמידיו כדי לנסות ולסכם את עיקרי תורתו. תלמידו רבי שניאור זלמן מספר סיפור על מורו, על מנהגו לצאת לטבע ולהקשיב לצעקות הצפרדעים, לא לקריאתן או לקרקורן אלא לצעקתן. מה יש להן לצפרדעים לצעוק, האם הן נסיכים שהפכו לצפרדע כמו בסיפור של האחים גרים, או אולי מתגלגלות בהן נשמות של תלמידי חכמים, כמו הסיפור בשבחי הבעש"ט על תלמיד חכם שנתגלגל בצפרדע? האם יוצא המגיד לאגמים כדי לתקן את הנשמות האנושיות הכלואות בבעלי חיים וצועקות לשוב לאנושיותן? חבריו של רבי שניאור זלמן לא יודעים להשיב על שאלתו, מדוע כך נהג רבם, ואז מגלה להם רבי שניאור זלמן סוד חשוב ביחסה של החסידות לטבע: הצפרדעים הן רק צפרדעים וזהו, זה מה שהן, הן אינן סמלים ואינן בתי קיבול של נשמות אדם. הן שרות ממש כמו העשבים של רבי נחמן מברסלב, נינו של הבעש"ט, ונושאות קולן לאביהם שבשמים שהוא מלך הטבע. המגיד ממזריץ' הידוע בחוכמתו ובלמדנותו יצא אל האגמים כדי לשמוע, ואולי גם כדי ללמוד איך להתפלל, מתפילתן של הצפרדעים כצפרדעים. כך החזיר המגיד לצפרדע את מהותה הצפרדעית ושיחרר אותה מעומס הסמלים שהוטל עליה עם כל תורות הגלגולים. הוא לומד ומלמד להביט בצפרדע ולראות רק צפרדע.

כשהיה רבי צבי מזידיצ'וב בחור צעיר בשנת הבר־מצווה באו פעם להזכיר לפניו אשה מקשָה לֵילֵד. הלך וירד וטבל בנהר. כשרצה לצאת מהנהר איבד פתאום החור שנכנס בו והיה בסכנה. אז קיבל על עצמו מסירות נפש להישאר שם ובלבד שהיולדת תלד בנקל, ותכף אחר כך מצא את החור ויצא בשלום ובאו לבשר לו שילדה האשה במזל טוב.

סיפור זה, שעלול להישמע תמוה ולא מובן, מספר על רבי צבי סמוך להתגלותו בשנת הבר־מצווה, היא שנת החניכה המשמעותית ביותר בחייו של יהודי, סוג של לידה הנוספת למעגל החיים. באותה שנת בר־מצווה באים ומבקשים מרבי צבי לפעול למען אשה המתקשה ללדת. מאותו רגע חניכתו ויציאתו לבגרות של רבי צבי מתמזגות בסיפור הלידה של אותה אשה, וקשיי הלידה של האשה כרוכים בקשיי ההיוולדות שלו. לידתו של רבי צבי בסיפור כפולה: עליו להיוולד לא רק כבעל מצווה, אלא גם כאדמו"ר צעיר ובעל מופתים. כדי לעבור את התהליך הנדרש רבי צבי יורד אל המים שבנהר, כי הכניסה למים מהווה מעין חזרה לרחם האם, והנה עתה הוא מגולגל כעוּבר ברחם ייעודו. וכמו שהיה מוטל על רבי צבי לצאת מרחם אמו ולהיוולד לעצמו, עתה עליו לצאת ממי הנהר בהם השקיע את עצמו. בניסיונו לצאת רבי צבי לא מוצא את החור שממנו יוכל לצאת, ורגע זה של מצוקה גדולה הוא המבחן שעליו לצלוח כדי להיוולד כצדיק וכאדמו"ר. ואז, כשהוא מקבל עליו לשאת את ייסוריו של האחר ומחליט להישאר טבוע במים כדי שהיולדת תלד בנקל, כשהוא מוכן להמית עצמו למען היולדת - אז הוא באמת נולד, מוצא את החור ויוצא. אחר כך, כשמבשרים לו על דבר הלידה של המקשה לֵילֵד יודע כבר רבי צבי ששניים נולדו, תינוק ואדמו"ר. הסיפור מתאר כביכול פעולה מאגית שנעשית על ידי צדיק בעל מופתים, אבל למעשה זהו סיפור המגלה באופן ציורי את מסעו ומאבקו הנפשי והרוחני של הצדיק להגיע לדרגה של פועל ישועות.

פעם אחת נסע רבי נחמן מברסלב בדרך עם רבי יצחק לייב מטֶפְּליק שהיה בעל מופת גדול. באמצע הנסיעה אמר רבי נחמן שהיה רוצה מאוד לטבול במקווה. אמר רבי יצחק: אם רבנו ירשה לי אעשה לו מקווה. נתן לו רבי נחמן רשות, הלך וסימן עיגול במקלו על הארץ ונעשה מקווה. ירד רבי נחמן וטבל בו. כשרצה גם רבי יצחק לרדת ולטבול אמר לו רבי נחמן: אתה לא.

סיפור זה הוא אחד הסיפורים היפים ביותר שאני מכיר על מפגש בין מיסטיקה למאגיה. שני חברים יוצאים לדרך. האחד הוא רבי נחמן והשני רבי יצחק מטפליק, שמוצג בסיפור כבעל מופת, מה שלא היה בכוחו של רבי נחמן להיות ומה שלא התכוון להיות, שהרי רבי נחמן הוא אחד המיסטיקנים הטהורים והעמוקים שבתנועת החסידות. באמצע הליכתם המשותפת משתוקק רבי נחמן לטבול את גופו במקווה, אבל כיוון ששניהם נמצאים בדרך אין מקווה בנמצא. השתוקקותו של רבי נחמן עושה רושם על רבי יצחק, והוא מבקש רשות מרבי נחמן, בעל הסמכות הגדולה יותר, לחולל נס וליצור מקווה לשימושו של רבי נחמן. רבי נחמן מתיר לרבי יצחק לפעול, והשתוקקותו של רבי נחמן מתורגמת על ידי רבי יצחק לפעולה מאגית נוסח חוני המעגֵל: הוא מסמן עיגול על הארץ במקלו, ובו נעשה המקווה. רבי נחמן המיסטיקן יורד וטובל. ירידתו אינה גופנית אלא חווייתית: רבי יצחק רואה את המקווה בזמן שרבי נחמן מרגיש את אפשרותו, הוא משתוקק לרדת אך אינו יורד למקווה ממש, כמו שיורדי המרכבה נסעו לשמים כך הוא טובל במקווה. רבי יצחק לא יכול לראות את ההשתוקקות אלא כפעולה ממשית, לכן נדמה לו שרבי נחמן באמת טבל במקווה שלא היה אלא אשליה. לאחר שעלה רבי נחמן מטבילתו ביקש המאגיקן מהמיסטיקן רשות גם הוא לרדת ולטבול, אך רבי נחמן אינו מתיר לו. מדוע? הרי רבי יצחק הוא זה שאיפשר לרבי נחמן לטבול. רבי נחמן מתנגד מפני שהוא יודע שרבי יצחק אינו יכול לרדת ולטבול במקווה של דמיון. זהו ההבדל בין רצונו של המיסטיקן לפעולתו של המאגיקן. המיסטיקן יכול ליהנות מפעולתו של המאגיקן, כי היא אינה קיימת אלא בדמיון. לעומתו המאגיקן בטוח שההשתוקקות סופה בפעולה שקיימת במציאות, לכן הוא אינו יכול לרדת לעולם הדמיון. זו הסיבה שרבי נחמן אומר לרבי יצחק, אתה לא — לא כי אסור לך, אלא כי אתה לא יכול.

בעת שישב רבי משה מסאווראן סמוך לשולחן אחיו הגדול, הרבי מבֶּנְדֶר, קרה ועברה לפניו זוגתו הצדקת של אחיו בעת הארוחה, והוא ביִראתו שמא יחלוף הרהור זר כלשהו במחשבתו מיהר לתפוס מזלג שהיה מונח על השולחן ותקעו בחוזקה בתוך כף ידו ונתקע בבשרו עד שיצאו שיני המזלג מעברה השני של היד ונראו בגב היד וזב ממנו דם רב, ולא הרגיש בכך כלל.

זה סיפור על אומץ ופחד, הפנמה והדחקה, פורנוגרפיה וארוטיקה. אומץ מצוי ביכולת לספר סיפור כזה על אישיות נעלה מעולם החסידות; פחד מצוי בדמותו המסובכת והמיוסרת של הרבי, שבאמצע ארוחה, כשהוא מתארח בבית אחיו, משתלט עליו הפחד שמא יעלו בראשו מחשבות זימה על בת זוגו של אחיו. רבי משה עמוס יצרים מודחקים, ועם זאת הוא בעל משמעת פנימית עצומה. הוא נאבק ביצריו לא בעזרת המחשבה, אלא דרך מאבק גופני אלים. הוא אינו נוהג כצדיק חסידי ואינו משתמש בפרקטיקת העלאת המחשבות הזרות אל מקורן הגבוה. הוא אינו משתמש ביצריו כדי להגיע באמצעותם לאקסטזה מיסטית כמו שנהוג בחסידות. יצריו מושכים אותו אל היראה והפנטזיות נשארות מודחקות. כדי שההרהורים המיניים לא ישתלטו עליו נוקט רבי משה במעין סובלימציה מינית ותוקע את שיני המזלג בכף ידו.הדם נשפך אבל שום כאב לא מורגש, רמז ליצר המיני שלא מגיע אל סיפוקו, ואפילו הסביבה אינה מורגשת, שאם לא כן כיצד ניתן היה להבין ביצוע פעולה כה אלימה בנוכחות קרובים בזמן הארוחה? המחשבה עלולה להפיל אל הרהורי החטא המיניים, והבשר הוא זה שנענש, מפני שלא יהיה מסוגל להתמודד עם המחשבות הזרות העלולות להפעיל אותו. זו הסיבה שרבי משה משתמש בגוף כדי לנטרל את הרהורי הזימה שרק מאיימים להופיע. רבי משה מסאווראן הוא צדיק אנטי־מיסטי מפני שאצלו הגוף מנטרל את המחשבה, החומר משתלט על הרוח. הוא צדיק של רצון ולא של כוונה.

בעת שנסתלק רבי אלימלך מליז'נסק היה יושב רבי ישראל מקוֹזְ'ניץ אצל שולחנו ושׂוחק, והיה זה לפלא בעיני החבריא כי מעולם לא נראה כך, והתיישבו עצמם לשאול אותו על זה. אמר להם הרבי מקוז'ניץ: הנה ראיתי עתה ששאלו בעולם העליון את רבי אלימלך אם למד תורה בזה העולם, והשיב לא. שאלו אותו אם עשה מעשים טובים, והשיב לא. אמרו לו, אם כן צריך אתה לֵילך לגיהנום. הלכו אִתו והניחוהו בגן עדן. כאשר בא לשם אמר: ראו נעימות בוראנו עלינו, אם זהו הגיהנום איך כבר נראה גן עדן.

סיפר רבי ישראל מרוז'ין שכשהגיע רבי אלימלך מליז'נסק לעלמא דקשוט שאלו אותו אם התפלל. ענה: כמו שצריכים להתפלל לא התפללתי. שאלו אותו אם למד, ענה: כמו שצריכים ללמוד לא למדתי. אמרו לו: אם כן צריכים להוליכו לגיהנום. אך במקום להוליכו לגיהנום הוליכו אותו לגן עדן. כשראה רבי אלימלך שלא נמצא בגיהנום הוריד ראשו מגודל הבושה. ואמר רבי ישראל מרוז'ין שרבי אלימלך עומד עדיין בהרכנת ראש מגודל הבושה.

העולם כבר אינו שחור־לבן. מצד אחד מלווה את האדם תחושת ההחמצה ומצד שני רגש האשמה. גן עדן אינו מקום אוטופי ופסטורלי, והגיהנום יכול להיות מקום די נחמד ולא כל כך נורא. מהתפיסה הפשטנית והחיצונית של שכר ועונש עברנו למקום פנימי, שבו מתגוררת התודעה המסובכת של הנפש המודרנית. שני הסיפורים על אודות רבי אלימלך מליז'נסק כמעט זהים, והם מבליטים את מורכבותו של האדם דרך הצדיק המופתי והמפורסם השואף אל השלמוּת. בסיפור הראשון נשלח רבי אלימלך – אף כי הוא מעמיד פנים ונמצא דובר שקר - אל גן עדן. כמו בגזירה שווה הוא זוכה לשקר תחת שקר, כשמודיעים לו שהוא מובל אל הגיהנום אך מובילים אותו לגן עדן, כך נגזר שהגיהנום של רבי אלימלך יהיה השקר. יהיה עליו להימצא במקום אחד ולהשתוקק למקום אחר, מקום שבו הוא כבר נמצא אבל אינו יודע זאת. רבי ישראל מקוֹז'ניץ צוחק כשהוא מספר את הסיפור בנוסח שלו. הוא צוחק בגלל המצב האבסורדי שבו נתון ואליו נקלע רבי אלימלך, שאולי רצה מעט להצטנע ולהתחכם. מדוע הרבי מקוז'ניץ מציג באופן טראגי־קומי את אחד מגדולי החסידות ואגב כך מטיל בו דופי? לא בטוח שיהיה חכם לענות על שאלה זו. די לנו בעצם הצגת רבי אלימלך כצדיק מסוכסך ושסוע. עם זאת יש לזכור שהסיפור מסתיים בכך שרבי אלימלך המצטנע והמתחסד מגיע להכרת הטוב באומרו "ראו נעימות בוראנו עלינו", שגם בעונש יש נעימות. גם בסיפורו של רבי ישראל מרוז'ין, רבי אלימלך מעמיד פנים ושופט עצמו בפני בית דין של מעלה לכף חובה מבלי שנדרש לעשות זאת. הוא משיב שאמנם התפלל אבל לא כמו שצריך, מעין תשובה של היתממות והצטנעות יהירה. תשובה זהה הוא משיב גם על לימוד התורה שלו, ואכן על שתי תשובותיו מודיעים לו שמוליכים אותו לגיהנום. עונשו של רבי אלימלך אינו על אי־קיום המצוות אלא על אופן קיומן, כיאה לתפיסה החסידית המחשיבה ומעדיפה את אופן העשייה על פני העשייה עצמה, כי בחסידות הכוונה היא מעל הפעולה. תשובתו של רבי אלימלך מעט יותר כנה בסיפור שמספר רבי ישראל מרוז'ין, כיוון שייתכן שרבי אלימלך באמת לא הרגיש שהתפלל ולמד בכוונה ראויה. אך לא בזה הבעיה אלא בכך שהגיע למקום ששופטים אותו ועליו לגלות צניעות בפני שופטיו ולא לדון את עצמו בפניהם אלא לאפשר לבית דין של מעלה להחליט בעצמו. על שיפוטו את עצמו לכף חובה דנים אותו לשילוח אל הגיהנום כביכול, ומה שמזעזע הוא שעונשו של רבי אלימלך ניתן לו דווקא בגן עדן. זהו עונש חדש ומודרני, עונש פרדוקסלי, שבו צדיקים שבגן עדן נענשים, ומהו עונשם? עונש של הנפש והתודעה: כשרבי אלימלך מגלה שהוא נמצא בגן עדן ולא בגיהנום אוחזת אותו בושה שלא מרפה ממנו. הוא מרכין את ראשו ולא מביט סביבו. סוף אכזרי. מהי הסיבה שרבי ישראל מרוז'ין מחליט להעניש בחומרה כה רבה את רבי אלימלך, השרוי עדיין בגן עדן בהרכנת ראש?

אולי הרבי מקוז'ניץ והרבי מרוז'ין רוצים להזהיר אותנו מהעמדת הפנים ומחמקמקותו של מושג המקום בתודעה הקיומית המודרנית? האדם הוא ששולח את עצמו למקום שאליו הוא מגיע. רבי אלימלך יכול היה ליהנות מטובו של הגיהנום בלי להתגעגע לטובו המושלם של גן עדן. אילו עשה זאת היה חי במקום שבו הוא חי. האדם הוא שמחליט לדחות את החסד, להסתיר מבט ולסרב לראות מה שמסביב, וכבר אמר הבעש"ט ש"במקום שמחשבותיו של אדם - שם הוא". המקום אינו בחוץ יותר משהוא בפנים, ואולי זו אחת הסיבות שמקום הוא אחד מכינוייו של האל.

ו.

סיפר הבעש"ט: פעם הלכתי לגן עדן והלכו עמי עַם רב מישראל, וככל שקרבתי אל גן העדן נתמעטו האנשים, וכשהלכתי בתוך הגן היו עוד כמה מהם עמי, אבל כשעמדתי מול עץ החיים נשאר עמי מעט מזעיר.

בסיפור זה, המופיע באנתולוגיה של מרטין בובר 'אור הגנוז', הבעש"ט לא הולך לבדו לגן עדן, אלא מגיע עד לקודש הקודשים כשעמו עוד כמה אנשים שהצליחו להחזיק מעמד. משמע, אף כי הדבר קשה עד מאוד הוא אפשרי. עם הבעש"ט אפשר להגיע עד סוף הדרך, עד מקום עץ החיים.

הבעש"ט לא הצליח להגיע לארץ ישראל על אף שניסה. מדוע כך קרה לו? אולי משום שארץ ישראל היא בחינת גן עדן ישן, מקום חיצוני, מקום של העבר, ועץ החיים הוא מקום גן עדן החדש, הפנימי, של ההווה, שהוא תמיד מודרני וחדש; כדוגמת משפטו של נין הבעש"ט, רבי נחמן מברסלב, שאחרי שובו ממסעו לארץ ישראל אמר בערך כך: "כל מקום שאני הולך אליו, אני הולך לארץ ישראל."

אשרי אלה היכולים להגיע עם הבעש"ט עד מקום עץ החיים שבגן, ובהם הקוראים בסיפורים שסופרו עליו ועל תלמידיו. לפעמים זכיתי להיות ביניהם ולעמוד ליד עץ החיים, הושטתי אז את ידי וקטפתי את הסיפור החסידי.