הז'אנרים
כל הז'אנרים

דרג ספר זה מתוך 5
0 דירוגים
0 ממוצע
1
0
2
0
3
0
4
0
5
0
0
ביבליומאניה

דרג ספר זה מתוך 5
0 דירוגים
0 ממוצע
1
0
2
0
3
0
4
0
5
0
0
25 
25 
גודל (עמ'): 96
מו"ל: תשע נשמות

תקציר

ביבליומאניה: אסופה המורכבת משלוש יצירות שלוקחות אותנו לעולם העשוי כולו ספרים, אספנים, ביבליופילים, אמנים, עורכים, דפסים וציידי ספרים. ספרים בהכחדה; נבואות ספרותיות; ספרים מסוכנים, אובססיות ספרותיות שבשמן מתבצעים פשעים.
ובכן, מה מרתק אותנו ומה ריתק כל כך את אבותינו בספר: חפץ קומפקטי, גנרי, בעל גוף כמעט אחיד ופנים משתנות. צנוע משהו, לא מקורי, עמידותו בינונית, השימוש בו כרוך בהשקעה, פרשנות וזמן. אבל הספר חי בימינו ובינינו כדינוזאור עקשני המסרב להיעלם, מעבר לשינויים אקלימיים, מלחמות ומהפכות, אופנות ושלטונות. במובן הזה הספר הוא נס.
סיפור נדיר של גוסטב פלובר שנכתב בהיותו בן שש-עשרה, נובלה מופתית של אוקטב אוזאן ורשימות המחכימות בפשטותן של אלברטו מנגל מזמינים אותנו לחגוג את את הנס הזה, הספר, באמצעות טקסטים בלתי נשכחים, שתפקידם האולטימטיבי הוא לגרות את יקירתנו, הקריאה.


גוסטב פלובר נולד ב-1821. אביו היה רופא. הוא היה אמן הסגנון, תובעני ורודף שלמות, ונהג להקריא לעצמו בקול את יצירותיו עד לקבלת התוצאה המבוקשת.
תשוקתו המוקדמת לספרות ניכרת בתרומתו למגזין הספרותי "קוליברי" שערך בצעירותו. עבודתו הספרותית החלה בכתיבת הסיפור "ביבליומאניה" (1837) בגיל שש-עשרה, והאוטוביוגרפיה "זיכרונותיו של מטורף" (1838). מקץ שנתיים של לימודי משפטים בפריז סבל פלובר ממה שנראה כהתקף אפילפסיה וחזר לבית הוריו ברואן. הוא התגורר שם עם אמו עד יום מותו. בין 1845 ו-1851 נסע פלובר ברחבי אירופה. בשובו החל לכתוב את "מאדאם בובארי", מלאכה שנמשכה חמש שנים. הרומן, שפורסם ב-1856, העלה את חמת הצנזורה, ופלובר זומן להופיע בבית-המשפט בעוון חוסר מוסריות. לבסוף זוכה.
בשנותיו האחרונות עבד פלובר על יצירת המופת הגדולה שלו ״בובאר ופקושה״. הוא נכנע להתקף קטלני ומת ב-1880, ויצירתו האחרונה והלא גמורה ראתה אור שנה לאחר מכן.

אוקטב אוזאן נולד בצרפת ב-1851. הוא היה ביבליופיל, מוציא לאור ועיתונאי חשוב בתקופתו. לאחרלימודים קלאסיים במכללת אוקזר התיישב בפריז והתמסר לכתיבה. תחילה הוציא לאור יצירות נדירות, עם הערות ביבליוגרפיות, מאת סופרים רבים. בשנת 1889 יסד עם 160 מחברים חברת הוצאה לאור של סופרים צרפתים, ״אגודת הביבליופילים העכשווים", שנהפכה לימים ל״ביבליופילים עצמאים״. בנוסף פרסם יצירות פרי עטו: רומנים, פנטזיה ומחקרים ביבליוגרפיים, שבלטו בהם יצירותיו על אופנת נשים. אוזאן פרסם מהדורות מפוארות בהדפסות קטנות בשיתוף אמנים, ובמובנים רבים המציא את הדבר שאנו מכירים כיום כ״מו״לות עצמאית״ או ״הוצאת בוטיק״.
אוזאן נהג לנוע בין צרפת, לונדון ובריסל; בשנת 1893 פתח בנסיעה סביב העולם. הוא הסתובב בחוגי אר נובו ויוצרים סימבוליסטים שלצדם עבד. אפשר להשוות את רבגוניותו הסקרנית והאינטלקטואלית של אוזאן לזו של בן דורו רמי דה גורמון – יוצר חיוני אך נשכח, בדיוק כמוהו.

  • ISBN: 1298-34
  • גודל (עמ'): 96
  • מו"ל: תשע נשמות
  • יצא לאור ב-: 22/01/2018
  • שם המחבר: אוקטב אוזאן, אלברטו מנגל, גוסטב פלובר
  • תורגם ע"י: אנמרי בטרפלד, מיכל שלו
  • זמין להשאלה: כן

 

 

לפני כשנתיים, בלונדון, נדונה סוגיית קץ הספרים, והתמורה המוחלטת שתחול בהם, בקרב קבוצה קטנה של אספני ספרים ומשכילים, בערב בלתי נשכח, שיישאר ודאי חקוק בזיכרונו של כל אחד מהנוכחים.

נפגשנו בערב הזה — שבמקרה היה אחד מ"ימי השישי המדעיים" של "המכון המלכותי" — בהרצאתו של סֶר ויליאם תומפסון, הפיזיקאי האנגלי הנודע, הפרופסור באוניברסיטת גלזגו ששמו הולך לפניו משני עברי האוקיינוס מאז מילא תפקיד בהנחת הכבל הטרנס־אטלנטי הראשון.

סר ויליאם תומפסון הכריז לפני קהל של מדענים מזהירים ואנשי חברה, שמבחינה מתמטית, קץ כדור הארץ והמין האנושי עתיד להגיע בעוד עשרה מיליון שנה בדיוק.

בהסתמך על התיאוריות של הֶלמהוֹלץ, שהשמש היא עצם כדורי נרחב המצוי בתהליך של התקררות, כלומר, מתכווץ בהשפעת כוח המשיכה על המסה כשההתקררות מתרחשת, ולאחר שהעריך את כמות השמש הנחוצה ב־476,000 מיליון כוח־סוס למטר מרובע של פני שטח הפוטוספירה, קבע סר ויליאם כי קרן הפוטוספירה מתקצרת בכסנטימטר באלפיים שנה, ואפשר לקבוע את השעה המדויקת שהטמפרטורה תיהפך לבלתי מספקת להמשך קיום החיים על פני הכוכב שלנו.

הפיזיקאי הדגול הפתיע אותנו לא פחות כשניגש לסוגיית גילו של כדור הארץ כאל בעיית מכניקה טהורה, היות שכבר עבד על תזה בנושא הזה; הוא כלל לא ייחס לו גיל העולה על עשרים מיליון שנה, חרף טענת הגיאולוגים וחוקרי הטבע, והראה שהחיים הופיעו על פני האדמה כבר עם לידת השמש, יהיה אשר יהיה המקור של הכוכב המפרה זה, אם בעקבות התפוצצותו של עולם קיים, ואם באמצעות התגבשות של ערפילית אבק קוסמי שהיה מפוזר קודם לכן.

יצאנו מה"מכון המלכותי" נרגשים מהחידות הגדולות שהפרופסור המלומד מגלזגו התאמץ לפתור בדרך מדעית באוזני מאזיניו, וברוח דואבת, כמעט כורעת תחת עוצמת המספרים הכבירים שסר ויליאם תומפסון לִהטט בהם, ושקטים, בקבוצה של שמונה — בלשנים, היסטוריונים, עיתונאים, סטטיסטיקאים וכמה סקרנים מקרב הידוענים האופנתיים — פסענו שניים־שניים לאורך רחובות אַלבֵּמַרל ופּיקָדילי.

אחד מאתנו, אדוארד לֶמבּרוֹק, הוליך אותנו לסעודה במועדון "ג'וּניור אָתֵנֵאוּם", וברגע שעוררה השמפניה את המוחות המהורהרים, נחפזו כולם לדבר ראשונים על ההרצאה של סר ויליאם תומפסון ועל עתיד האנושות.

את ג'יימס ויטמוֹר העסיקה ארוכות העליונות האינטלקטואלית והמוסרית של היבשות הצעירות לעומת העתיקות לקראת סוף המאה הבאה. הוא רמז שהעולם הישן יוותר לאטו על כוחו הכול־יכול, ושאמריקה תוביל את שיירת הקִדמה, בשעה שאוקיאניה, שנולדה אך אתמול, תתפתח להפליא, תחשוף את שאיפותיה ותתפוס את אחד המקומות הראשונים בקונצרט העמים האוניברסלי. אפריקה, הוא הוסיף, אותה אפריקה שמתמידים לחקור אותה והיא נשארת מסתורית תמיד, שבכל רגע מגלים בה שטחים של אלפי קילומטרים רבועים, שגויסה בקושי רב לצד התרבות, לא צפויה, עושה רושם, חרף מאגר האנשים העצום שלה, לשחק תפקיד בולט. היא תהיה למחסן זרעי השפע של שאר היבשות. את הקונצרט ינגנו על שטחה, שייכבש בתורות, עמים שונים. המוני האדם, בתשוקתם הפראית להיות לבעליה של הארץ הבתולית הזאת, ייפגשו שם, יילחמו שם, ושם ימצאו את מותם, אבל התרבות והקִדמה לא ישתכנו שם אלא בעוד אלפי שנים, כשהשפע של ארצות־הברית יהיה במגמת ירידה וכשההתפתחויות החדשות והגורליות יועידו משכן חדש להזרעת הגאונות האנושית.

יוליוס פוֹלוֹק, צמחוני רך מזג ומלומד בתחום מדעי הטבע, צייר להנאתו את גורל חיי האדם כשמצבנו החברתי ישתנה הודות לכימיה ולהשלמת המחקרים העכשוויים, ומזוננו יהיה מנות מדודות של אבקות, תרכיזים וסמי הרגעה שנפחם קטן. לא יהיו עוד אופים, קצבים, ייננים, לא עוד מסעדות, לא חנוונים, רק כמה בתי מרקחת, וכל אחד יהיה חופשי, מאושר, ויוכל לספק את צרכיו תמורת כמה סוּ. הרעב יסולק מיומן העליבויות שלנו, הטבע יחזור לעצמו, כל שטח כדור הארץ שלנו יהיה ירוק כמו גן עצום ומוצל של פרחים וכרי דשא, ובמרכז כל אלה ידמו האוקיינוסים לבריכות שעל פניהן ישוטו ספינות קיטור פרועות גלגלים ומדחפים במהירות של חמישים ואף שישים קשר ללא חשש מפני נדנוד וטלטלה.

החולמני היקר, משורר בדרכו, בישר לנו שחזָרה זאת לתור הזהב ולאורחות קדמוניות, תחיית המתים האוניברסלית הזו של עמק הטֶמפֶּה העתיק, תתרחש בסוף המאה העשרים או בתחילת המאה העשרים ואחת. לדידו, הרעיונות היקרים ללבה של ליידי טֵניסון ינצחו תוך זמן קצר, והעולם יחדל להיות בית מטבחיים דוחה לחיות שלוות, גל פגרים העומד לשירות הגרגרנות שלנו, ויהפוך לגן מענג המוקדש להיגיינה ולתענוגות העיניים. כבוד החיים יחול על עולם החי ועל הצמחים, ובגן־עדן הנגלה מחדש יהיה אפשר לכתוב בכל מקום, כמו במוזיאון של הבריאה האלוהית, את ההודעה למבקרים: "נא לא לגעת".

הנבואה האידיאליסטית של ידידינו יוליוס פולוק זכתה רק להצלחה יחסית. טענו שתוכניתו מעט חדגונית, ושהיא לוקה באדיקות פנתיאיסטית מופרזת. אחדים חשבו שישתעממו למוות בגן־עדן שלו הבנוי מחדש לטובת ההון החברתי של היקום כולו, ועל כן רוקַנו עוד כמה כוסות שמפניה כדי לפוגג את החיזיון של העתיד החלבי הזה, הנכנע לפסטורליה, לחיזיון דמוי הגיאורגיקה של ורגיליוס, לכל זוועות החיים חסרי המעש ונטולי המאבק.

— הרי זו אוטופיה! קרא אפילו ג'ון פול ההומוריסטן; החיות, פולוק ידידי, לא יצטרפו לקִדמה כפי שאתה, איש הכימיה, מבין אותה, וימשיכו לטרוף זו את זו לפי חוקי הבריאה המסתוריים. הזבוב יהיה תמיד הנשר של החיידק, כפי שהציפור הכי לא מזיקה תהיה תמיד הנשר של הזבוב; הזאב ימשיך לזלול שוקיים של כבש והצאן השלֵו ימשיך כמו בעבר להיות הפנתר של הדשא. הבה נעקוב אחר החוק המשותף המכוון את התפתחות העולם, ובעודנו ממתינים שיטרפו אותנו, הבה נטרוף.

ארתור בּלֶק־קרוֹס, צייר ומבקר אמנות מיסטית, אזוטרית וסימבוליסטית, נפש מעודנת מאוד ומייסדו של "בית הספר של האסתטים של מחר" המפורסם למדי, הוזמן לנסח למעננו את מה שלדעתו יהיה גורל הציור בעוד מאה שנה ויותר. אני סבור שאצליח לתמצת במדויק את נאומו הקצר בשורות הספורות הבאות:

— הדבר שאנו מכנים אותו אמנות מודרנית, אם אמנם אמנות הוא, ומספר האמנים חסרי השליחות הפועלים בתחומה בבינוניות במסווה של כישרון, האין הם הוכחות מספיקות לכך שהאמנות היא מלאכה נטולת שאר רוח באותה מידה שהיא חסרת חזון? האם נוכל לקרוא לחמש שישיות מהתמונות והפסלים המכבידים על הסלונים השנתיים שלנו יצירות אמנות, והאם באמת נוכל לִמנות הרבה ציירים ופסלים שהם יוצרים מקוריים? כל שאנו רואים אינו אלא העתקים מכל הסוגים: העתקים של המאסטרים הנושנים המותאמים לטעם המודרני, שחזורים שגויים תמיד של תקופות שנעלמו לנצח, העתקים נדושים של הטבע הנצפה בעין של צלם, העתקים דקדקניים ופסיפסיים באותם נושאים קטנים איומים מהסוג שאייר מֵסוֹנייֶה, שום דבר חדש, שום דבר שיוציא אותנו מגבולות האנושיות שלנו! אבל חובת האמנות, בין שמדובר במוזיקה, בשירה או בציור, היא להוציא אותנו מעצמנו בכל מחיר ולגרום לנו לעופף לרגע בספֵרות לא־מציאותיות, ששם נוכל לעשות מעין טיפול, אווירוֹתֵרַפּיה אידיאליסטית. לפיכך, המשיך בלק־קרוס, אני חושב שקרֵבה השעה שכל היקום יהיה גדוש תמונות, ציורי נוף, דמויות מיתולוגיות, פרקים היסטוריים, טבע דומם ועוד יצירות חסרות ייחוד שאפילו הכושים לא ירצו בהן; זה יהיה הרגע המבורך שבו יגווע הציור ברעב; הממשלים אולי יבינו סוף־סוף את מעשה הטירוף החמור שלהם, שלא ריפו את ידי האמנויות בשיטתיות, בדרך המעשית היחידה להגן עליהן בשעה שמרוממים אותן. בכמה מדינות יחליטו על רפורמה כללית, רעיונותיהם של הכופרים במוסכמות ינצחו; ישרפו את המוזיאונים כדי שלא להשפיע על הגאונות המלבלבת, יַגלו את הבנאליות על כל צורותיה, כלומר את השעתוק של כל מה שנוגע בנו, של כל מה שאנחנו רואים, של כל מה שהאיור, הצילום והתיאטרון יכולים לבטא במידה מספקת, ואת האמנות, שתגיע סוף־סוף לתמציתה הממשית, ירוממו עד לאזורים הנישאים שבהם חלומותינו בהקיץ מחפשים כל הזמן נתיבים, דמויות וסמלים.

האמנות תידרש לבטא את הדברים שכמעט אי אפשר לתרגם אותם, תידרש לעורר אותנו באמצעות מגוון צבעים, תחושות מוזיקליות, תידרש לגעת במוח שלנו על כל רגישויותיו, גם במערכות שקשה להמחיש אותן, לעטוף את החושניות האסתטית רבת הפנים שלנו באווירה מעודנת, לתזמר את תחושות אברינו הרגישים ביותר בהסכמה רציונלית; האמנות תתנגד בכוח למכניזם של המחשבה, ותתאמץ למוטט כמה מהמכשולים החומריים שתוחמים את בינתנו המשועבדת לחושים המקיימים אותה.

או־אז תהיה האמנות לחוג אריסטוקרטי סגור; התפוקה תהיה נדירה, מיסטית, אדוקה, אישית בצורה נשגבת. אמנות זו תִמנה אולי שנים־עשר שליחים בכל דור, ומי יודע! מאה מעריצים נלהבים לכל היותר. מעבר לכך, הצילום בצבע, התחריט על פי תצלום, האיור המדעי, די יהיה בהם לספק את ההמונים. הסלונים יהיו אסורים, וציירי הנוף יפשטו את הרגל בגלל הציור על פי תצלום והנושאים ההיסטוריים שיוצגו מעכשיו ואילך באמצעות מודלים מבוימים, המבטאים, לפי רצונו של המפעיל אותם, את הכאב, הפליאה, תחושת המועקה, האימה או המוות, כל "הציורוגרפיה", במילה אחת, תהפוך לעניין של תהליכים מכניים מגוונים ומדויקים מאוד, כמו ענף מסחרי חדש. לא יהיו עוד ציירים במאה העשרים, אלא רק כמה קדושים, פאקירים ממשיים של האידיאל ושל היופי, שבתוך שתיקתם וחוסר הבנתם של ההמונים יפיקו יצירות מופת הראויות לשם זה.

ארתור בלק־קרוס פיתח את חזון העתיד שלו לאט ובדקדקנות וזכה להצלחה לא מבוטלת, כי ביקורנו ב"אקדמיה המלכותית" בשנה זו לא היה מעודד יותר מאשר הביקור בפריז בשני השווקים הלאומיים הגדולים לציור — שַן־דה־מארס ושאנז־אליזה. זמן מה דנו ברעיונות הכלליים שהציג חברנו הסימבוליסט, עד שההוגה של "בית ספר האסתטים של מחר" בכבודו ובעצמו שינה את מסלול השיחה ופנה אלי לפתע: ובכן! אספן ספרים יקר שלי, הלוא תדבר בתורך, הלוא תאמר לנו מה יהיה עתיד האות הכתובה, הספרות והספרים בעוד כמה מאות שנים? היות שהערב אנחנו משנים לפי דמיוננו את חברת העתיד, וכל אחד מאתנו מביא קרן המאירה לתוך האפלה של מאות השנים העתידות לבוא, האר את דרכנו במגדלור הסובב שלך, שלח את אורך אל קו האופק. כולם קפצו: כן! כן! ההפצרות היו דוחקות ולבביות ומספר האנשים קטן, נעים היה לשמוע את מחשבות האנשים והאווירה בפינה הזו של המועדון היתה חמה, חביבה ונעימה, לכן לא היססתי לאלתר הרצאה. הרי היא לפניכם:

— מה אני חושב על גורל הספרים, ידידי היקרים. השאלה מעניינת ומרתקת אף יותר, כי לא חשבתי עליה עד לשעה זאת של מפגשנו.

אם באומרכם ספרים כוונתכם לקונטרסי הנייר הרבים מספור, המודפסים, מקופלים, תפורים וכרוכים בכריכה המודיעה על שם היצירה, אודה בפניכם בכנות שאינני חושב — ושהתקדמות החשמל והמכניקה המודרנית אוסרת עלי להאמין — שההמצאה של גוטנברג תוכל שלא להידרדר בזמן קרוב למדי עד לחוסר שימוש כפרשניתה של התוצרת האינטלקטואליות שלנו.

בית הדפוס, שריוָרוֹל כינה בצדק רב כל כך "הארטילריה של החשיבה", ולוּתר אמר עליו שהוא מתת האל האחרונה והעילאית שבאמצעותה אלוהים מקדם את ענייני הבשורה; בית הדפוס ששינה את גורלה של אירופה וששולט על הדעה באמצעות הספר, החוברת והעיתון מזה מאתיים שנה; בית הדפוס, שמ־1436 מושל ברודנות על רוחנו, נראה כעומד בפני סכנת מוות, לדעתי, מחמת מקליטי קול שונים שהומצאו לאחרונה ושלאט־לאט ישתכללו עד מאוד.

על אף ההתקדמות העצומה במדע המכבשים, על אף מכונות ההרכבה הקלות לניתוב, המספקות גופנים חדשים שנוצקו לא מכבר לתוך תבניות ניידות, נדמה לי שהאומנות של פוּסטר, שֵפֶר, אֶטיֶין, וַסקוֹסָן, אַלד מָנוּס וניקולס יֶנסוֹן,1 שנחלו בה הצלחה אחד־אחד, הגיעה לשיא שלמותה, ונכדינו לא יפקידו עוד את יצירותיהם בידיו של התהליך הזה, שכבר מזדקן למדי, ושלמעשה ניתן להחליפו בנקל ברישום הקול, שעודנו בראשית דרכו.

זרם של הפרעות וקריאות נשלח לעברי מחברי ומשומעי — קריאות הוֹ! נדהמות, אָהה! אירוניות, אֶה! מלאות ספק הצטלבו עם השמצות זועמות: אבל זה לא ייתכן! ...מה כוונתך? קשה היה להמשיך בדיבור ובהסבר הנינוח.

— הרשו לי לומר לכם, מאזיני הרוגשים, שהמחשבות שאציג אינן אמיתות מוצהרות, כדרך ההרהורים הן עוד לא הבשילו, ואני מגיש לכם אותן כפי שהן באות אלי, כפרדוקס. למעשה רק הפרדוקסים מכילים אמיתות, והנבואות המטופשות ביותר של הפילוסופים בני המאה השמונה־עשרה התממשו חלקית בימינו. אני מסתמך על המסקנה שאין להכחישהּ, שהאיש שעתותיו בידיו ינסה להימנע מעייפות, ויחפש בלהיטות את מה שהוא מכנה נוחות, כלומר הזדמנויות להפחית ככל האפשר את הבזבוז שבשימוש באיבריו. הרי תסכימו אתי שהקריאה, כפי שאנו משתמשים בה היום, כרוכה בהחלט ביגע גדול, כי לא רק שהיא דורשת ממוחנו תשומת לב מתמשכת שזוללת חלק גדול מהמכרות המוחיים שלנו, אלא שהיא מעוותת את גופנו בתנוחות מתישות. היא מאלצת אותנו, אם נקרא את אחד העיתונים גדולי המידות, כדוגמת ה"טיימס", לפתח מיומנות באומנות הדפדוף והקיפול של הדפים. היא מעייפת את שרירי הגב אם מחזיקים את העיתון פרושׂ לרווחה; ובסופו של דבר, אם נפנה אל הספרים, ההכרח לחתוך את הדפים, לדפדף בהם זה אחר זה, יוצר בתנועות קטנטנות ועוקבות גירוי מטריד מאוד לאורך זמן. ואילו האומנות של העשרת רוחנו בעליצותו וברעיונותיו של האחר דורשת העדר פעילות. כך גם בשיחה שומר המוח שלנו על גמישות, בהירות תפיסה, אושר עילאי ומנוחה רבים יותר מאשר בקריאה, מפני שהמילים המועברות אלינו באמצעות חצוצרת השמע מרעידות את תאי גופנו, ותופעה זו, שכל הפיזיולוגים העכשוויים ובעבר הסכימו עליה, מגרה את מחשבותינו.

אני מאמין אפוא בהצלחתו של כל דבר שיפעל לטובת הבטלה והאנוכיות של האדם. המעלית הרגה את העלייה במדרגות. הפונוגרף ישמיד קרוב לוודאי את בית הדפוס.

עינינו מיועדות להתבונן ולשקף את יפי הטבע ולא להתייגע בקריאת טקסטים; זמן רב מדי אנו מנצלים אותן לרעה, ואין צורך להיות רופא עיניים מהולל כדי להכיר את שורת המחלות שמכבידות על הראייה שלנו ומאלצות אותנו לפנות לתחבולות מדעי האופטיקה.

מנגד, את אוזנינו אנו מנצלים הרבה פחות. הן פתוחות לכל רעשי החיים, אבל עור התוף מגורה פחות. אין אנו נוהגים הכנסת אורחים יתרה באותם מפרצים הפתוחים אל מקום משכנה של האינטליגנציה שלנו, והייתי רוצה להניח שנבין בקרוב את ההכרח לפרוק את המשׂא המוטל על עינינו ולטעון עוד את אוזנינו. זה יהיה פיצוי הוגן לכלכלה הגופנית הכללית שלנו.

— טוב מאוד, טוב מאוד! הדגישו עמיתי הקשובים. אבל מה בנוגע ליישום, ידיד יקר, מה תגיד. איך לדעתך נצליח לבנות פונוגרפים שיהיו גם ניידים, גם קלים ועמידים וגם יקליטו בלי שיכרעו תחת העול רומנים ארוכים שמכילים ארבע מאות, חמש מאות עמודים; על פני אילו גלילי שעווה קשה תצרוב את המאמרים והחדשות של העיתונות? ולבסוף, בעזרת אילו סוללות תפעיל את המנועים החשמליים של הפונוגרפים העתידיים האלה? כל זה דורש הסבר ולא נראה קל לביצוע.

— אף על פי כן, המשכתי אני, הכול ייעשה. יהיו גלילים רושמים קלים כמו מחזיקי עטים עשויי צלולואיד, שיכילו חמש ואף שש מאות מילים, ושיפעלו על צירים דקים מאוד שייכנסו לכיס. כל רעידות הקול ישוחזרו עליהן. נגיע לשלמות המכשירים כפי שמגיעים לדיוק בשעונים הקטנים והעדינים ביותר. ואשר לחשמל, הוא יימצא לרוב באדם עצמו, וכל אחד יפעיל בקלות בזרם השוטף העצמי שלו, הנקלט ומתועל בצורה מחוכמת, מכשירי כיס, מכשירים לענידה סביב הצוואר, או על רצועת כתף, שיוחזקו בתוך צינור פשוט דמוי נרתיק של משקפת אופרה.

אשר לספר, נכון יותר לומר אשר לרומן או לסיפּוּרגרף, כי הספרים כבר יהיו חשובים כמתים, המחבר יהפוך למוציא לאור של עצמו, במטרה להימנע מחיקויים ומזיופים. הוא יצטרך לגשת מבעוד מועד למשרד הפטנטים כדי להפקיד שם את קולו, ולהטביע את חותמו על הצלילים הנמוכים והגבוהים בעת שישמיע את דוגמאות המבחן הנחוצות כדי לבטח את השכפולים.

מיד עם ההסדרה החוקית, המחבר ידבר את יצירתו ויחרות אותה על גלילי הקלטה, והוא עצמו יוציא למכירה את הגלילים מוגני הפטנט שיימסרו במעטפה, לצריכת המאזינים. בזמן ההוא, הקרוב למדי, לא יכנו עוד את אנשי הספר סופרים, כי אם מסַפרים. החיבה לסגנוּן ולמשפטים המקושטים במליצות תאבד לאטה, אבל אמנות ההגייה תתפח לממדים בל־ישוערו. יהיו מסַפרים מבוקשים מאוד בשל מיומנותם, בשל האהדה שובת הלב שהם מעוררים, הלבביות המרטיטה, התקינות המושלמת והדגשות קולם.

הגבירות לא יאמרו עוד בדברן על מחבר מצליח: "אני אוהבת כל כך את כתיבתו". הן ייאנחו ברעדה: "הו! המגיד הזה, יש לו קול שחודר, שמכשף, שמרגש; הצלילים הנמוכים שלו נערצים, קריאות האהבה שלו קורעות לב; הוא מותיר אותך מרוגשת אחרי ההאזנה ליצירתו: הוא שובה אוזן ואין שני לו".

החבר ג'יימס ויטמור קטע אותי:

— והספריות, מה תעשה בספרים, ידידי היקר?

— הספריות יהפכו לספריות פונוגרף, או ספריות תצריב. הן יכילו בקומות של תאים קטנים ועוקבים את הגלילים שעליהם תוויות ברורות — יצירות הגאונות האנושית. את המהדורות המבוקשות יקריאו אמנים אופנתיים: יתפלמסו למשל על המולייר של קוֹקלֶן, השייקספיר של אירווינג, הדנטה של סַלביני, דומא הבן של אֵלֵאוֹנוֹר דוּס, הוּגוֹ של שרה ברנרד, בלזאק של מוּנֵה סוּיִי, בשעה שגתה, מילטון, ביירון, דיקנס, אמרסון, טניסון, מוּסה ואחרים ייחרטו על גלילים בפי מגידים מובחרים.

אספני הספרים ייהפכו לאספני הפונוגרף, ויקיפו את עצמם ביצירות נדירות; כמו בעבר, הם ימסרו את גליליהם לכריכה בנרתיקים של עור עדין צבוע סוּמָק ומעוטר בפיתוחי זהב דקים ואיורים סמליים. את השמות יכתבו על הקופסה, והנדירים ביותר יכילו גלילים של עותק בלעדי של קולו של אחד מגדולי התיאטרון, השירה או המוזיקה, או גרסאות מקוריות וחדשות ליצירה מפורסמת.

המסַפרים, מחברים עליזים שכמותם, יבליטו את המצחיק שבחיי היומיום, ישקדו על הדגשת הרעשים הנלווים והמלגלגים לפעמים, כמו בתזמור של הטבע, בעת חילופי דברים שבשיחה נדושה, ידגישו את קולות העליזות של ההמונים המקובצים יחדיו, את הניבים הזרים; המבטא של איש מרסיי או של איש אוֹבֶרן ישעשע את הצרפתי כפי שהעגה האירית או של אנשי מערב ארצות־הברית תעורר את צחוקם של האמריקנים מהמזרח. המחברים שלא בורכו בחוש להרמוניית הקול וההטיה הנחוצות לקריינות איכותית, יפנו לעזרתם של אנשי מקצוע, שחקנים או זמרים, כדי לאחסן את יצירתם על הגלילים האדיבים. היום יש לנו מזכירים ומעתיקים, בעתיד יהיו לנו קשבים וכָּרוזים, המבצעים בקולם את המשפטים שמכתיבים להם יוצרי הספרות.

המאזינים לא יצטערו על הזמן שבו כינו אותם קוראים. עיניהם הנינוחות, פניהם הרעננים, שוויון הנפש המבורך שלהם יצביעו על החסד שבחיי ההתבוננות. הם ייהנו בשקט מהרפתקאות מדהימות, שכובים על ספות או מתנדנדים על כיסאות נוח, הסיפורים יוגשו לאוזניהם הכרויות בסקרנות, לצינורות הגמישים. המאזינים המאושרים יחושו, בין שבבית ובין שבטיול, בעודם צועדים באתרים המדהימים והציוריים ביותר, את העונג הבל־יתואר שבשילוב של היגיינה ולמידה, המצוי בתרגול שריריהם והזנת בינתם בעת ובעונה אחת, ובינתיים ייצרו רשמי־קול להפעלה עצמית המיועדים לנשיאה בכיס, שימושיים בטיולים בהרי האלפים או לרוחב קניוני קולורדו.

— חלומך אצילי מאוד, רמז ההומניסט יוליוס פולוק, העתיד יהיה ללא צל של ספק יותר דמוקרטי, הייתי רוצה, אני מודה, לראות את העם מופלה לטובה במידה רבה יותר.

— הוא יהיה, משורר רחום שלי, עניתי בקלילות, בעודי ממשיך לפתח את החזון העתידי, דבר לא יחסר לעם בעניין הזה. העם יוכל להשתכר מספרות כמו ממים צלולים, במחיר טוב, כי יהיו לו, לעם, מפיצי ספרות של הרחוב, כפי שיש לו מזרקות. בכל צומתי העיר יקומו מבנים קטנים, וסביבם יהיו תלויים, לשימושם של העוברים ושבים הלמדנים, צינורות שמע המשמיעים יצירות קלות להפעלה באמצעות לחיצה יחידה על כפתור. מעבר לכך, מעין ספריות אוטומטיות, מונָעות באמצעות משקלו של מטבע פֵּני הנזרק לחריץ, יספקו בעבור סכום זעום זה יצירות מאת דיקנס, דוּמא האב, או לוֹנגפלוֹ, על גלילים ארוכים המיועדים להפעלה בבית. ארחיק אף מעבר לכך: המחבר שירצה לשווק באופן עצמאי את יצירותיו בסגנון הטרוּבּדורים של ימי הביניים, וירצה להיות לרוכל של ספריו מבית לבית, יוכל ליצור מקור פרנסה צנוע ומתגמל כשישכיר לכל דייריו של בניין אחד אינסוף צינורות שיצאו ממחסן השמע שלו — מעין עוגב הנישא סביב הצוואר, צינורות המיועדים להיכנס דרך החלונות הפתוחים לאוזני הדיירים החפצים להתבדר לרגע בזמנם הפנוי, או להפיג את בדידותם. בעבור ארבעה או חמישה סנטים לשעה, הארנקים הצנועים, תודו בכך, לא יתרוקנו, והמחבר הנודד יכניס לכיסו סכום גדול למדי בשל ריבוי המאזינים בכל בית דירות באותה שכונה. האם זה הכול?... עדיין לא, תחום רשמי־הקול העתידי יוצע לשימוש נכדינו בכל נסיבות החיים. כל שולחן במסעדה יהיה מצויד ברפרטואר יצירות לרשמקול, כמו גם מכוניות התחבורה הציבוריות, אולמות ההמתנה, תאי ספינות הקיטור, האולמות הציבוריים וחדרי המלון, שיחזיקו ספריות רשמקול לשימוש האנשים. רשות הרכבות תשנה את קרונות ההסבה למעין ספריות פּוּלמן נודדות2 שישכיחו מלב הנוסעים את המרחק שעברו, ובה בעת יאפשרו למבטיהם ליהנות מהנופים שבדרכם.

לא אוכל להרחיב בנוגע לפרטים הטכניים של אופן הפעולה של מפַרשי המחשבה האנושית על משכפלי הדיבור האלה; אבל הֱיו בטוחים שתושבי כדור הארץ ינטשו את הספר, ושבית הדפוס יצא לחלוטין משימוש, חוץ מהשירותים שעדיין יספק למסחר ולמערכות היחסים הפרטיות, ואין לדעת אם מכונת הכתיבה המשוכללת מאוד בעתיד לא תספק את כל הצרכים. והעיתון היומי, תאמרו לי, העיתונות החשובה כל כך באנגליה ובאמריקה? מה תעשה בה? אל חשש, היא תלך בתלם, היות שסקרנות הקהל תלך ותגבר, ובמהרה לא יסתפק עוד בראיונות מודפסים המוגשים במידה כזו או אחרת של דיוק. האנשים ירצו לשמוע את המרואיין, לשמוע את נאומו של הדרשן שבאופנה, להכיר את השיר העכשווי, להעריך את קולן של הדיווֹת שהתפרסמו אך אמש, וכיו''ב. מי יציג את כל זה טוב יותר מאשר עיתון הרשמקול הגדול שעתיד לבוא? קולות מהעולם כולו יעמדו במרכז הבמה בגלילי הצלולואיד שהדואר יספק בכל בוקר למאזינים המנויים. המשרתים והמשרתות יתרגלו להניח אותם על הציר שבין שני מסבי המכשיר המנועי, ויביאו את החדשות לבעל או בעלת הבית בשעת היקיצה. מברקים מחוץ לארץ, שערי הבורסה, מאמרים משעשעים, הצגות ליל אמש, אפשר יהיה לשמוע את הכול בעודנו חולמים בחמימות הכרית.

העיתונות תשנה צורה כמובן, המשרות רמות הדרג יישמרו לצעירים חסונים בעלי קול חזק וחם, ואומנות הקריינות שלהם תתבטא בהגייה יותר מאשר בחיפוש מילים מדויקות או מבנה המשפטים.

ההתנשאות הספרותית תיעלם, המלומדים לא יהיו עוד אלא מיעוט בקרב המאזינים. אבל הדבר החשוב יהיה להתעדכן במהירות לשמע מילים אחדות ובלי פרשנויות.

בכל מערכות העיתונים יהיו אולמות עצומים שבהם יקליטו העורכים בקול רם את החדשות שיקבלו. המבזקים שיתקבלו דרך הטלפון יירשמו במהירות על ידי מכשיר משוכלל הממוקם באפרכסת האקוּסטית. הגלילים שיופקו בדרך הזאת ייחרתו בכמות גדולה של עותקים, ויישלחו בדואר בקופסאות קטנות לפני השעה שלוש בבוקר, אלא אם כן בעקבות הסכם עם חברת הטלפונים תוכל השמעת העיתון להגיע הביתה דרך הקווים הפרטיים של המנויים, כפי שכבר יעשו התיאטרופונים.

ויליאם בלק־קרוס, המבקר החביב והאסתטיקן שעד לאותו רגע התעניין בפטפוטִי הדמיוני בלי לקטוע את דברי, החליט שזה הרגע לחקור אותי:

— הרשה לי לשאול אותך, אמר, במה תחליף את איור הספרים? האדם, שהוא ילד מגודל נצחי, ידרוש תמיד תמונות ויאהב לראות את ייצוג הדברים שהוא מדמיין או שמספרים לו.

— ההתנגדות שלך לא מרפה את ידי; יהיו איורים בשפע והם יהיו ריאליסטיים; הם יהיו לשביעות רצונם של התובעניים ביותר. אתה אולי לא יודע על תגלית המחר, התגלית שבקרוב תהמם אותנו. אני מדבר על הראינוע של תומאס אדיסון. הזדמן לי לראות את ניסיונותיו הראשונים באורנג' פארק לא מכבר, בביקורי אצל ממציא החשמל הגדול, בקרבת ניו־ג'רזי.

הראינוע יקליט את תנועת האדם וישחזר אותה במדויק כפי שהרשמקול מקליט ומשחזר את הקול. בעוד חמש או שש שנים תוכלו להתפעל מהפלא הזה, המבוסס על צירוף תנועות הגוף באמצעות הצילום המיידי. הראינוע יהיה אפוא המאייר של חיי היומיום. לא רק שנראה אותו מתפקד באולם הבידור, אלא שבאמצעות מראות ופנסים מחזירי אור, כל הדמויות שמיוצגות בצילום צבע, יוכלו להיות מוקרנות בבתינו על לוחות גדולים ולבנים. התרחשויות הלקוּחות מיצירות בדיוניות ומספרי הרפתקאות יוצגו בפנטומימה של ניצבים בתלבושות מתאימות, וישוכפלו על המקום. יהיו לנו, כתוספת לעיתון, רשמקול, איורים יומיים, קטעי חיים ממשיים כפי שאנו אומרים היום, הגזורים היישר מהמציאות. נראה את ההצגות החדשות, את התיאטרון ואת השחקנים באותה קלות שאנו מאזינים להם בבית. יהיה לנו דיוקן, וטוב מזה, תווי הפנים הנעים של אנשים מפורסמים, של פושעים, של נשים יפות. זאת לא תהיה אמנות, זה נכון, אבל לפחות יהיו אלה החיים, טבעיים, בלי איפור, נקיים, מדויקים ותכופות אף אכזריים. אני חוזר על כך ידידי, איני הוגה כאן אלא אפשרויות לא ודאיות — לאמיתו של דבר, מי מהמתוחכמים ביותר שבנו יוכל להתרברב ביכולת לנבא בתבונה? הסופרים בני זמננו, אמר בלזאק שלנו, יקיר זמנו, הם המתמרנים של העתיד החבוי מאחורי וילון עופרת. לו היו ווֹלטר ורוּסוֹ רואים את צרפת של ימינו, כלל לא היו חושדים ששתים־עשרה השנים שבין 1788 ו־1800 היו שנות ינקותו של נפוליאון. ברור אפוא, אמרתי לסיום הסקירה העמומה מדי של החיים האינטלקטואליים בעתיד, שיהיו בתוצאות הבדיה שלי פינות אפלות שעדיין אי אפשר לשערן. כשם שרופאי העיניים התרבו מאז המצאת העיתונות, כך יקרה בימי הפונוגרפיה העתידה לבוא. רופאי אוזניים יימצאו בשפע, תימצא דרך לבחון את כל רגישויות האוזן ולגלות שמות נוספים של מחלות אוזניים שיתקיימו במציאות. אבל שום קִדמה לא התממשה בלי לשנות אחדות מהמחלות שלנו. הרפואה כלל לא מתקדמת, אלא מעלה השערות על אופנות ורעיונות חדשים שהיא מגנה, בעוד שדורות שלמים מתים עקב כך, מתוך אהבת השינוי. מכל מקום, אם לחזור לתחומי הנושא שלנו, אני סבור שאם יש לספרים ייעוד, הרי הייעוד הזה, יותר מאי־פעם, עומד על סף התממשות; הספר המודפס עתיד להיעלם. האם אינכם מרגישים שהפרזותיו ממש חורצות את דינו? אחרינו, קץ הספרים!

ההלצה הזו, שנועדה לבדר את הסועדים בארוחת הערב שלנו, זכתה להצלחה מסוימת בקרב מאזיני הסלחניים; הספקנים שבהם חשבו שיש אולי אמת כלשהי בתחזית ששלפתי בו במקום, וג'ון פול זכה לקריאת "הידד" של עליצות ושל אישור כשקרא ברגע הפרידה: ודאי שהספרים ייעלמו, או שיבלעו אותנו. חישבתי שבעולם כולו יוצאות לאור שמונים עד מאה אלף יצירות בשנה, שמודפסות באלף עותקים בממוצע, כלומר מאה מיליון עותקים, שרובם אינם מכילים אלא את הגוזמאות הגדולות ביותר ואת חלומות התעתוע המטורפים ביותר, ומפיצים רק דעה קדומה ועוולוֹת. מעמדנו החברתי מחייב אותנו לשמוע בכל יום לא מעט הבלים. קצת יותר, קצת פחות, הדבר לא יוסיף על סבלנו, אבל איזה אושר זה יהיה שלא נהיה חייבים לקרוא על כך, ונצליח סוף־סוף לעצום את עינינו מול אפסות האות המודפסת.

המלט של ויליאם שייקספיר הגדול שלנו לא היה מבטא זאת טוב יותר: words words words — מילים מילים מילים חולפות שלא נקרא שוב!