הז'אנרים
כל הז'אנרים

דרג ספר זה מתוך 5
0 דירוגים
0
ממוצע
1
0
2
0
3
0
4
0
5
0
6
בורחת מתופת

במקום 35 

21 

בורחת מתופת


דרג ספר זה מתוך 5
0 דירוגים
0
ממוצע
1
0
2
0
3
0
4
0
5
0
6

במקום 35 

21 

במקום 35 

21 

מו"ל: כתוב באהבה

תקציר

כשעתידו נראה מבטיח יותר מאי־פעם, והוא יודע שעבד קשה מאוד כדי להגיע למקום הזה, לא נותרים בו הסבלנות והרצון לעזור לאנשים שמוותרים לעצמם.
תרומה לחסרי בית לא הייתה בראש מעייניו עד שהבחין בה...
היא גרמה לו לראות דברים אחרת, לא למהר לשפוט את האדם הניצב מולו, אלא להכיל ולהבין. הוא פיתח רגשות שלא חשב שירגיש כלפי אישה זרה, אישה שמסמלת את כל מה שהוא סולד ממנו.

♦♦♦

עשור שלם שאמור היה להיות שנות נעוריה הפך לסיוט של חייה. היא הייתה ילדה בת שלוש־עשרה כאשר נחטפה והושלכה לתוך עולם אכזר, עולם שלא היה קיים אפילו בסיוטים שלה. עולם שאין בו מקום לילדות בנות שלוש־עשרה.
בצעד אמיץ ורק לאחר שנים רבות שבהן איבדה את זהותה, היא בורחת. ללא מטרה ברורה וללא כסף היא חיה כדי לשרוד.
החיפוש אחר זהותה העצמית שאבדה, הגעגועים למשפחתה ומפגשים מקריים עם עורך דין סקרן שלא מרפה ממנה, מעבירים אותה תהליך של הגשמה עצמית. היא שורדת כדי לחיות.
האם מתוך תופת יכולה לצמוח תקווה?
האם מתוך תקווה יכולה לצמוח אהבה?

בורחת מתופת הוא התחלה של מה שעתיד להתגלות כסיפור אהבה.

זהו חלק ראשון בדואט וספרה השני של הילה מגן.
ספר הביכורים שלה "כרוח סערה" יצא לאור לפני שנה וזכה להצלחה רבה.

  • ISBN: 130319-1442
  • מו"ל: כתוב באהבה
  • יצא לאור ב-: 28/02/2019
  • שם המחבר: הילה מגן
  • זמין להשאלה: כן
פרק 2

2

מייקל

 

עוד ישיבת עדכונים לכל השותפים בחדר הישיבות, אני נאלץ להקשיב שוב לקשקושים. אני לא מבין את דיוויד, הוא באמת חושב שיש לנו זמן להתנדב לתת אוכל לעצלנים חסרי תועלת? כולם יושבים ומהנהנים לדברי הבוס שלי, הלבוש בחליפה אפורה של ארמני, כשחיוך זחוח מעטר את פניו.

"זו מסורת חדשה שתתקיים בכל שנה בתקופה זו. נתינה לקהילה היא ערך עליון שאותו נתחיל ליישם כמשרד," הוא מסכם את דברי ההבל שלו שנאמרו במשך עשר דקות. "ומעבר לזה אנו נזכה לבונוס, המוניטין שלנו כחברה יתחזק. אני דואג לסיקור העשייה המבורכת של לוגאן, בראון ושות'." הוא מעביר מבטו על כל הנוכחים, ואני נד בראשי כשמבטינו מצטלבים. "כולנו מגויסים יחדיו למען הקהילה ובכל פעם נתרום למען אוכלוסייה שונה."

"אלוהים אדירים. תגיד, רק אני חושב שהוא נשמע צבוע?" אני פונה לאנדרו שיושב לידי, הוא מחייך ומהנהן בתגובה.

"ערך עליון אצלו זה רק הכסף," לוחש אנדרו.

אנחנו ממשיכים להקשיב לשאלות מיותרות שמעלים שאר היושבים מסביב לשולחן המהגוני האליפטי. מדי פעם אנדרו מביט אליי, ואני יודע בדיוק מה עובר בראשו – חנופה! לעומת האחרים, איני מראה התלהבות, אני חושב שהכוונה שלו טובה, אבל דיוויד בחר לתרום לאוכלוסייה הלא נכונה. חוץ מזה, אני טרוד מספיק בענייני המשרד ולא אוהב את הנטל שהתווסף לי. יש לי די והותר עבודה בלי הבולשיט הזה.

כשכולם התחילו להתפזר, אנדרו ואני מיהרנו למשרדים שלנו. הצצתי בשעון ונאנחתי, מחכה לי ערמה של ניירת במשרד, הדיון בתיק של דוקטור רובס מתחיל בעוד שעתיים, ויש לי מסמכים נוספים לעבור עליהם. נוסף על כך, עדיין לא הספקתי לשבת עם המתמחים על כל החומר שנאסף עד כה בתיק התביעה הייצוגית שאני הולך לקראתה. מחר מתקיים הדיון הפותח.

"יוצאים היום בערב?" שואל אנדרו ואני מהנהן. "נעדכן את ג'ון ורובי?"

"כן." בדרך כלל ארבעתנו יוצאים ביחד.

"סגור."

"ניפגש לצהריים באחת?" אני מוודא כשאנחנו מגיעים למשרד שלי. הוא מאשר ופונה לעבר המשרד שלו בצידה השני של המבואה.

ככה אני אוהב להתנהל. תקשורת צריכה להיות קצרה ומובנת, כמו זו שיש לי עם אנדרו. כל הפאקינג דיבורים ליפי הנפש כמו הבוס שלי דיוויד, השותף הבכיר, מיותרים לחלוטין. אני עובד פה כבר שש שנים, והוא מעולם לא תרם לקהילה. אם כבר לתרום, למה דווקא לחסרי הבית? יש ילדים חולי סרטן, יש נכים. לא חסרות קהילות חלשות. אני מתקשה להבין ומתקשה עוד יותר לקבל את זה מאז שקראתי את המייל שנשלח לכל עורכי הדין בחברה.

"מר סלואן?"

אני מרים את ראשי מהמסמך שבו הייתי שקוע. לוסי וקרייג, המתמחים שיעבדו איתי בתביעה הגדולה של הקריירה שלי, עומדים בפתח. אני מביט בשעון שעל צג המחשב ומרוצה שהם הגיעו בזמן.

"תיכנסו. אני צריך לצאת לבית המשפט בעוד חצי שעה ויש לי כמה דברים לעבור עליהם איתכם לפני כן." בלי לבזבז זמן אני מתדרך אותם על מהותה של התביעה הייצוגית, על ההליך שעלינו לעבור. "אנחנו עומדים בתחילתו של משפט ארוך מול עורכי דין כרישים של חברות ענק. הדיון מחר נועד כדי לקבוע אם קיימת עילה לתביעה ייצוגית. על מרבית הראיות שנאספו עד כה עדיין לא עברתי," אני מסביר. "זו ערמת הראיות ההתחלתית." אני מצביע לעבר ערמת הדפים על השולחן הצדדי שליד החלון.

מבטם עוקב אחריי כשאני ניגש לערמה ושולף ממנה דוח רפואי של אחד התושבים בווסט צ'סטר. אני מושיט להם את הדוח המפורט ונותן להם להתרשם. "מתוך הערמה הזו אני רוצה להציג מחר כעשרה מקרי חולי, הקשים ביותר, שלהם ההשלכות הרפואיות הקריטיות ביותר. יש שאלות?" אני מעביר מבטי ביניהם. קרייג נראה מהסס. "קרייג?"

"איך נדע איזה מקרה נחשב קשה מבחינה רפואית?" הוא שואל.

אני מביט בשעון ומחייך. "יש לכם עשרים וארבע שעות לעבור על הדוחות, לבדוק את רשימת התרופות ולהתייעץ עם רופאים. ככה תדעו מהם המקרים הקשים. העבודה היסודית שלכם היא זו שתכריע בסופו של דבר."

מתמחים הם כחומר ביד היוצר. אם הם שאפתנים ולומדים מהטובים ביותר, הם יהיו עורכי דין מצוינים. את שניהם בחרתי בקפידה לתיק הזה. ראיתי באילו תיקים הם השתתפו ועקבתי אחרי עבודתם. אני שונא לעבוד עם אלו שאינם נחושים מספיק. אני חייב לצידי אנשים שאפשר לסמוך עליהם.

הם מתיישבים לעבוד ואני חוזר למחשב, עובר על הפרטים בתיק שאני מטפל בו. דוקטור רובס תובעת את בית החולים הציבורי על רשלנות רפואית בטיפול באימהּ.

אני חוזר למשרד לאחר דיון מוצלח. סתמתי את הגולל על הנתבעים כאשר הממצאים הקליניים הראו בפירוש שמצבה של אימה של דוקטור רובס, גברת רות', היה יכול להיות אחרת לו הייתה מאובחנת בזמן. היא הגיעה לבית החולים מייד כשהרגישה שכמחצית משדה הראייה שלה נחסם. היא לא רצתה להטריד את בתה הרופאה ששהתה מחוץ לעיר בכנס רופאים. המתמחה הצעירה שקיבלה אותה נותרה ללא פיקוח של רופא בכיר. אני לא מבין איך היא לא הבחינה שמדובר באירוע מוחי קל. אפילו אני, חסר ההכשרה הרפואית, הייתי עולה על זה. כשהראייה של גברת רות' חזרה לאחר כעשרים דקות, המתמחה שלחה אותה לדרכה עם המלצה לגשת לרופא עיניים. האירוע הקטן היה אזהרה לאירוע גדול שהגיע לאחר חמש שעות. לו הייתה מאובחנת נכונה ומקבלת טיפול או נשארת תחת השגחת בית החולים, לא היה נגרם נזק לראייתה, אבל בשל הרשלנות עין שמאל שלה אינה מתפקדת כלל ובעין ימין ראייתה נותרה מטושטשת. לפחות הפיצוי הכספי אותו תקבל מבית החולים ייתן מענה לצרכים החדשים שלה.

"יש התקדמות?" אני שואל את קרייג שיושב לבדו מול ערמת הניירות שלפניו.

"מצאתי שישה מקרים שהטיפולים בהם יקרים מאוד וממושכים," הוא אומר בגאווה, ואני אוהב את הניצוץ שיש לו בעיניים. הוא נהנה מהעבודה הסיזיפית הזו. אני מביט אל הכיסא הריק של לוסי ומרים גבה.

"מר ג'ונס קרא לה, היא יצאה לפני רגע. גם היא עלתה על כמה מקרים טובים," הוא מתנצל בשמה. מה יש לרובי לחפש אצל המתמחה שלי?

התיישבתי מול השולחן ושקעתי בעבודה, איבדתי תחושת זמן עד שאנדרו עבר דרכי והצביע על השעון. מרוצה מההספק של היום, אני משחרר את קרייג ולוסי להפסקה ויוצא עם אנדרו למעלית. שנינו יורדים את שלושים וארבע הקומות והולכים שלושה בלוקים ברגל עד למסעדה היוונית שאנחנו אוהבים. ג'ון ורובי כבר ממתינים לנו.

הטמפרטורות צנחו מאוד בשבוע האחרון, כפות הידיים שלי קפואות אף שהיו עמוק בתוך הכיסים של מעיל הצמר החם שלי. אנחנו מתיישבים במקומות הקבועים שלנו במסעדה הקטנה ומזמינים את נתחי הסטייק המעולים שהם מגישים לצד תפוחי אדמה ושעועית ירוקה. אני נושף אוויר חם על כפות הידיים בניסיון נואש לחמם אותן. אני שונא חורף.

"חלוקת המזון בעוד יומיים?" שואל ג'ון ואנדרו צוחק.

זה לא היה ברור מכל המיילים שנשלחו בנושא ומהישיבה בבוקר?

"גם אתה בהכחשה?" אני שואל ומכניס לפי חתיכה עסיסית מהסטייק.

ג'ון מחייך ומושך בכתפיו.

"בלי קשר לשטויות של דיוויד, יהיה נחמד לעשות משהו כזה," אומר רובי.

אני מניח את המזלג ונועץ בו מבט, מסיים ללעוס לפני שאני מגיב. "אני מבין שיש לך זמן פנוי."

"מוצאים זמן." הוא מושך בכתפיו.

"לא, רובי!" אני משתדל לא להתלהם. "דיוויד ואדם רוצים תוצרת, הם רוצים ניצחונות בתיקים. ודווקא לפני חג ההודיה כשיש כזה עומס במשרד, הם מצפים שנעזוב הכול ונתחיל לטפל בטפילים של המערכת? כל חסרי הבית העצלנים האלה לא מעניינים אותי." אני מעביר את מבטי בין שלושתם ולא באמת מצפה לתשובה.

"יש משהו בדבריך, אבל אין מה לעשות, ככה הוחלט. לפחות נעשה את זה ביחד," ג'ון מנסה להרגיע את הרוחות.

רובי מושך בכתפיו. "לי באמת לא אכפת," הוא אומר. "ולמה אתה שופט אנשים בחומרה כזאת? לא לכולם יש את המזל שלנו."

"המזל שלנו? על איזה מזל אתה מדבר. אתה בכלל מכיר אותי? לא נולדתי עם כפית זהב כמוך," אני מטיח בו. "עשיתי הכול כדי להצליח בכוחות עצמי, ואם אני יכול אז גם אחרים יכולים." אני נושף בכעס. "זה עניין של רצון," אני מוסיף ונועץ מבט ברובי, שבולע רוק בכבדות וחוזר להתעסק באוכל. לאבא שלו יש חברת בנייה, הוא מעולם לא חווה מחסור בכסף.

"שחרר מייקל. גם ככה אנחנו מחויבים לזה." אנדרו מניח את ידו על כתפי ואני מבין שאני במיעוט.

אני לא איזה חרא שלא מוכן לתרום לקהילה, אבל דווקא הומלסים מעצבנים אותי. אני מאמין שיותר ממחציתם היו יכולים לצאת מהמצב הזה. קצת רצון עושה יופי את העבודה. כמו שהם מצליחים להשיג כסף לסמים ולאלכוהול, הם יכולים להשיג כסף לאוכל, ואולי אפילו למצוא עבודה שתממן שכירות בדירה קטנה. מרגיז אותי שאני צריך ללכת ולתמוך בחוסר הרצון שלהם לשקם את עצמם. ראיתי לאיזה מצב אימא שלי הגיעה, היא לא לקחה אחריות על החיים שלה, שכחה בדרך אותי, את דיאן ואת כריס. אני חב את חיינו לאחותה שלא אפשרה לנו להינטש ברחוב. אישה שבקושי הצליחה לשרוד כלכלית עד שנפטרה מסרטן.

"מייקל, שמע, אני מצטער. לא התכוונתי ש... אף פעם לא ממש דיברת על עצמך..." אומר רובי ואני מהנהן, מעדיף להמשיך לא לדבר על עצמי.

"ראיתם את המתמחה החדשה?" שואל ג'ון לאחר כמה דקות של שתיקה מעיקה. אני שמח על החלפת הנושא ומסוקרן לדעת מה העניין שלו בה.

אני מרים גבה ונועץ מבט ברובי, ממתין לשמוע מה יהיה לו להגיד על לוסי, אך הוא משתתק ומפנה מבטו ממני. אני פונה לג'ון, מגחך בשביעות רצון. רובי יודע שאני שונא משחקים. "היא עובדת עם מתמחה נוסף על תיק התביעה הייצוגית שאני מטפל בו עכשיו."

"איך היא נראית?"

"נראית טוב," אני מסכם. "קוראים לה לוסי והיא בת עשרים ושלוש. חדשה בעיר."

אנדרו מוריד את המזלג ובוהה בי בתימהון. "אתה לא מבזבז זמן, אה?"

"לעולם לא." אני קורץ.

"היא פנויה?" רובי לא מתאפק, מפתיע אותי שהוא לא שאל אותה בעצמו.

אני לוקח לגימה ארוכה מהבירה, נהנה מהטעם המריר ונאנח. לא נעלם מעיניי שהיא מסמיקה בכל פעם שאני מגיע לשוחח איתה. "לא גלשתי איתה לשיחה אישית, אבל תשמע לי, אל תזיין אף אחת מהמשרד. הדבר האחרון שאתה צריך זו מישהי שתנצל אותך אחר כך." אני מעביר יד בשיער ומסיט אותו מעיניי, אך הקצוות שוב נופלות על המצח.

"אתה רוצה לומר לי שכל הפלרטוטים שלך עם ג'ין לא הובילו למיטה שלה?" שואל רובי בחוסר אמון ומתכוון למתמחה מהשנה שעברה שכבר עזבה את החברה.

"ממש לא! זה היה סתם משחק כזה ביני לבינה. לעולם לא הייתי נכנס איתה למיטה, הרחתי צרות ולא רציתי להסתבך." העתיד שלי חשוב לי, ואני לא מוכן להסתבך בשום פרשייה בתוך המשרד. חוץ מזה, לא חסרות נשים מעניינות ומעוניינות בחוץ.

"אני לא מבין איך הסתדרת איתה? בכל פעם שהטלתי עליה משימה היא נהגה להתווכח איתי," מתמרמר ג'ון.

"זו כנראה הסיבה שהיא לא המשיכה איתנו. בעטו אותה החוצה עוד לפני שסיימה את שנת ההתמחות."

"ויכוח הוא סוג של תחביב אצל נשים. סליחה, אני חוזר בי, זו אומנות לחימה. הן יודעות להתיש את היריב עד הכנעה," סוגר אנדרו את הדיון.

"מה שנכון, נכון," אומר רובי וכולנו צוחקים.

אני מציץ בשעון, בעוד שעה יש לי פגישה עם נציג הרשות של ווסט צ'סטר. אני צריך לסיים לעבוד על השאלות לתחקיר. המידע שאקבל ממנו יכול לעזור מאוד בהכרעת הדיון מחר בתביעה הייצוגית. אני מסמן להם בעיניים שסיימנו כאן, ורובי מזמין חשבון.

אני צועד היישר לעבר השולחן הקבוע שלנו. הבר עמוס היום, מאחורי הדלפק השחור הארוך עובדים במהירות צוות של שבעה ברמנים, כל המושבים המסתובבים תפוסים, ואני מחפש אחר מישהי מעניינת.

ג'ון מנופף לעברי, אני מסמן לו בניד ראש ומתקרב לכיוונם. אנדרו נכנס פנימה ומפנה לי מקום לידו, אני מתיישב ומספר לו על הפגישה המוצלחת שלי, "מפעל הכַּבֶּלִים הולך לחטוף. אתה לא מאמין איזה מחדל היה שם. זה יהיה פיצוי כספי ענק." אני נרגש מהתיק שאני מטפל בו. מעולם לא עסקתי בתביעה ייצוגית, וכשקיבלתי את ההזדמנות למדתי כל מה שצריך. אני חושב שעשיתי עבודת שטח טובה.

"תאמין לי, מייקל, אני לא יודע למה אנחנו מחכים. אנחנו צריכים לפתוח משרד משלנו," אומר אנדרו.

"היעד הוא שנה מעכשיו. צריך להוסיף עוד ניצחונות לרזומה."

בשנה הבאה אהיה בן שלושים. משרד משלי הוא המטרה אליה אני חותר. אנדרו הוא חבר טוב ומעבר לזה עורך דין מצוין. ראיתי בו שותף ראוי מההתחלה.

אחרי שני סבבים של שתייה, המלצרית מגיעה ובידה משקה נוסף עבורי. "זה מהבחורה השחרחורת על הבר," היא אומרת כשהיא רואה את מבטי השואל. כולם מפנים מבטם לכיוונה.

"איזו פצצה," אומר רובי. "נראית כמו חתולה."

"אין על המייקל הזה, כמה מזל יש לבן‏־אדם?" אומר ג'ון ואני מצמצם עיניי לעברו.

"עוד פעם עם המזל? בגלל שניכם יהיה לי מזל רע." אני מעביר מבט כועס בין ג'ון ורובי. "אני עובד קשה כדי להצליח. אגב, רובי, אתה מוזמן לבוא איתי למכון כושר, אולי תוריד את הכרס שאתה מתחיל לטפח?" החיוך של שניהם נמחק. אנדרו מגחך, ואני מרים גבה לעברו.

"לא, סתם. אתה יודע איך הופכים חתולה חמודה לכלבה עצבנית?"

"איך?" שואל רובי בהתלהבות.

"מתחתנים איתה."

רובי וג'ון נקרעים מצחוק. לפעמים קשה לי להאמין שהם בגילי. נראה שכשהחיים נטולי דאגות, הבגרות מאחרת להגיע. אני מחייך ונעמד. "תסלחו לי, נראה שיש לי חתולה לפנק. ואל דאגה, אני לא הולך להפוך אותה לכלבה."